הרקע הספרותי    🔗

יומן הוא ז’אנר ספרותי בעל סימני־היכר משלו, ויומן על משורר שנכתב בידי איש רוח בן־דורו הוא אחד מסוגי הז’אנר הזה, אם לא החשוב שבהם.

שיחותיהם של סופרים עם משכילי דורם, בין אם נרשמו כהוויתן בשעת השיחה בין אם תוארו לאחר פרק־זמן מנקודת־ראות מסוימת, יש בהן כדי מתן תמונה מאלפת על עולמו הפנימי של הסופר, על תהליכי יצירתו טרם גיבושה, על יחסו של האמן לסביבתו ויחס הסביבה אליו, ועל דרכי קליטתה של היצירה הספרותית בלבות בני דורו של הסופר. בביקורת הספרות מקובל כיום לייחס חשיבות לביוגרפיה של קוראים במידה שאינה נופלת מחשיבות הביוגרפיה של היוצר. כשאנו שבים וקוראים, למשל, את “חייו של סמוּאל ג’וֹנסוֹן”, יצירתו הנודעת של רעו המסור ג’ימס בּוֹסוול (פורסמה בשנת 1791), או את “שיחות גיתה עם אֶקרמן” (פורסמו בשנים 1835–1847), אנו שבים ומתוודעים אל חייהם של ד“ר ג’ונסון וגיתה, אל יחסם לידידיהם ולמבקריהם, ליצירותיהם וליצירות בני דורם, וכמובן אל הרקע התרבותי־רוחני של הספרות האנגלית והגרמנית במאות הי”ח והי“ט. כשם שדמותם של ד”ר ג’וֹנסוֹן וגיתה מוארות באורם של בּוֹסוול ואֶקרמן, כך ניתן לומר שדמותם של בּוֹסוול ואֶקרמן, המושכות את הלב בזכות עצמן, מוארות באורם של הסופרים הגדולים.

אני מרשה לעצמי לומר כי שיחותיו של שמעון ראבידוביץ עם חיים נחמן ביאליק, לרבות הזכרונות והאיגרות שכונסו עתה בספר, תורמות לספרות העברית תרומה דומה לזו שתרמו בּוֹסוול ואֶקרמן לספרות האנגלית ולספרות הגרמנית. הנחה זו אשתדל לבסס על סמך ראיות מתוך היומן. שיחותיו של שמעון ראבידוביץ עם ביאליק נרשמו סמוך מאוד להתרחשותן, והמחבר נתכוון לדייק עד כמה שניתן הדבר בפרטי פרטים כדי לשמור על רוח השיחה והאוטנטיות של כל הערה או תגובה. מסכת השיחות בכללותה יש בה כדי כתיבת פרק מאלף ביותר על תקופה חשובה בתולדות המשורר, בשבתו בגרמניה לאחר צאתו מרוסיה. אנו יכולים לעקוב אחר דרך התפתחותם של האירועים, שכן אין פסק של זמן בין האירוע ובין תיאורו. דרך כתיבה זו מזכירה לנו את הסיפור האפיסטוּלארי שטעמו המיוחד עמו.

א    🔗

נקודת־מבט ראשונה היא תיאור הפגישות של ביאליק וראבידוביץ כפגישה של משורר עם אינטלקטואל והוגה־דעות מקורי. יש לזכור כי ביאליק היה קשיש מראבידוביץ בעשרים ושלוש שנים. כשנפגשו השניים לראשונה בברלין בשנת 1921, היה ביאליק בין ארבעים ושמונה שנים וראבידוביץ בן עשרים וחמש שנה. ביאליק היה אז במיטבו, עטור הילה של משורר לאומי, מוקף מעריצים לרוב, ואילו ראבידוביץ היה אז סטודנט צעיר ודינמי, שבא לברלין כדי להסתער על החכמה והמדע בתשוקת־דעת עזה שאִפיינה את הצעיר מישראל שעזב את ספסלי בית־המדרש ויצא לעולם הגדול.

הפגישה הראשונה עם ביאליק האיש, יש לראותה על רקע היחס הרוחני והנפשי לשירתו לפני הפגישה. ראבידוביץ מספר בהקדמה לשיחות על ימי נעוריו: “כשהלכתי וגדלתי התחלתי מגלה בעצמי את ביאליק שלי. כרך שיריו היה לי למעין ממנו שאבתי הרבה בימי גידולי הרוחני בבית המדרש החדש בגרייבה [פולין], ואחר כך, כשבאתי (בן שלוש עשרה וחצי) לישיבת לידא [ישיבתו של הרב ריינס], מצאתי לי אחים רבים לאהבת ביאליק, כאילו הלך ביאליק ונעשה חלק מספרות ההלכה בה עסקנו בישיבה, ריע ועמית ל’קצות החושן' ול’נתיבות‘, ל’שיטה מקובצת’ ול’הפלאה'…¹ עברנו מים התלמוד ונושאי כליו אל ביאליק ואשר מסביבו, ולא ידענו כי עברנו מעולם לעולם, כי פרצנו גדר” הקדמה, עמ' 29). במלים אחרות: ביאליק היה לראבידוביץ דמות כאריסמטית, והוא התכונן לפגישה עמו כלפגישה עם אחד מגדולי ישראל, לפגישת חולין עם דמות אפופה מעין קדושה… הכנה נפשית זו והמציאות האפורה וחסרת השגב, שאפיינה את ה“ראיה הראשונה”, יוצרות מתח ואפילו משבר. ראבידוביץ מודה: “מה כביר היה רושם הצצה ראשונה זו בפני ביאליק. ספרו לי כמה פעמים על קלסתר פניו: מהם אמרו פני ‘סנדלר’ לו, מהם פני “קצב”, פני גוי… אמנם ארשת פניו ה’מגושמים' נראתה לי גסה במקצת – אך עיניו, רבו בהן יופי ופקחות ועומק נפש” (שם, עמ' 31). ראבידוביץ נכבש על־ידי עיניו של המשורר, וייחס להן כל מה שלא הצליח לגלות בפניו “המגושמים”: “מי שלא ידע כי משורר הוא האיש, היה רואה אותו כאחד מהמון הפליטים של יהודי רוסיה שנמלטו לברלין […] ושארית צרורותיהם בידיהם (או חבושה־נסתרת לבטנם…?) חכמת אדם תאיר פניו. שירת משורר תבריק עיניו. אור פני ביאליק היה מיוחד במינו. לא נגלה אלא ליודעיו, לקרוביו, לנוהרים לאורו.” (שם, עמ' 31). לפנינו ביטוי לראייה רומנטית של אינטלקטואל צעיר, המצפה לראות במראה החיצוני של מנהיגו אספקלריה לאישיותו, ראייה אופיינית לצעיר נלהב בתקופות של רומנטיקה וניאו־רומנטיקה. התיאורים של ראבידוביץ יש בהם רטט של התרגשות. לעתים דומה שיחס רומנטי זה מביא בעקבותיו למעין רגש של קנאה המצוי אצל נערה צעירה שאינה רוצה לראות נערות אחרות בקרבת אהובה. ראבידוביץ מתאר את השיחה הראשונה עם ביאליק שנערכה בעשרים וששה בנובמבר 1922: “לאחר שדרשנו איש בשלום חברו הציע הוא שנטייל ברגל […] בשמחה קיבלתי את הצעתו. נטפל עוד איזה צעיר, שכחתי את שמו. כשביאליק הולך עם איזה בן־אדם, מרגיש כל אחד את עצמו רשאי להצטרף לחבורה בלי כל נטילת רשות” (עמ' 35). השיחה הראשונה נסבה, כמובן, על מאמרו של ראבידוביץ על פייארברג, ואחרי־כן על נושאים אחרים בענייני לשון וספרות, ובעיקר על הסופרים בני הדור. לשיחות אלו עוד נשוב להלן, אולם מן הראוי לציין כבר כאן, שבכל השיחות בין ביאליק לראבידוביץ המתוארות ביומן בולט ההבדל בין ביאליק המשוחח כאמן בעל אינטואיציות מבריקות אך בהחלט ללא השכלה פורמלית מסודרת, ובין ראבידוביץ המתייצב לפני המשורר כתלמיד בקיא שמשנתו סדורה, וכמי שרוצה להבליט את בקיאותו כדי לקנות את לבו של המשורר. בדברי ביאליק ניכרת הערכה לתכונותיו של ראבידוביץ, אולם לא נעדרת מהם נימה אירונית של משורר כלפי אנשי־רוח, שזכו לישב על התורה והחכמה. הבדל זה מטיל אור מיוחד על השיחות כולן, ובהמשכן יש בהבדל זה גם כדי להסביר את הופעת הסדקים הראשונים שביחסו של ראבידוביץ אל המשורר, כשההיכרות האישית מפיגה לאט־לאט את המעטה הרומנטי של המעריץ הצעיר. את מקומה של ההערצה הכמעט־אירוטית תופסת ההערכה המבוקרת, שבעקבותיה מתאפשרים ויכוחים בין ביאליק לראבידוביץ והדברים מגיעים אף לידי סרובו של ראבידוביץ לכמה מבקשותיו־דרישותיו של ביאליק.

בקריאת היומן מתקבל הרושם שבפגישותיו עם ביאליק ניסה ראבידוביץ לכוון את השיחות לתחומים שהיו רצויים לו, ואילו ביאליק הצליח תמיד להסיט את הנושא בדרך הסמכותית שאפיינה אותו, ונהג בה ברמה.

כשם שניתן לראות ביחסו של ביאליק המשורר אל ראבידוביץ החוקר יחס אמביוולנטי של הערכה ונימת־זלזול שמתוך קנאה, אנו מוצאים שאף ראבידוביץ לאחר שהצליח להשתחרר מאותה מידה של הערצה תמימה, לא חשך הערות שיש בהן משום הפגנות צד של עליונות. ברשימתו מיום 14 במרס 1923 כותב ראבידוביץ:

“רשימה זו היא ממש כחצי שעה לאחר פרידתי מביאליק. איני יודע מפני מה, אך יחסי אליו הולך ומתפשט, כלומר נעשה פשוט וישר ביותר, אנושי ביותר; ההערצה המרובה הולכת ופוחתת, ואני משוחח אתו כאחד מבני אדם ולפעמים כעם חבר” (עמ' 45). ראבידוביץ מרגיש בשינוי שחל בו מבחינת יחסו לביאליק. שינוי זה מאפשר לראבידוביץ לכתוב את התיאור הבא: ראבידוביץ וביאליק באו לבקר, ביום א' 29 באפריל 1923, חוקר זקן בשם גרינפלד, שכתב ספר על תורת היחסות של איינשטיין. ביאליק ישב ליד הזקן “והתחיל קורא את העמודים הראשונים של חיבורו […] התחיל ביאליק קורא את ההקדמה על דבר הגיאומטריה […] התחילו מתווכחים במתמטיקה – וביאליק עשה אזנו כאפרכסת. מרגיש הוא שאינו בר הכי, ובכל זאת משתתף הוא קצת, זהו קו אופייני של ‘בעל בית’, רוצה הוא להבין כל דבר, לחוות דעה בכל דבר,” (עמ' 54). בהערה זו של ראבידוביץ על מידת ה“בעל־ביתיות” של ביאליק נמצא את עמדתו של המשכיל האריסטוקראט כלפי ‘עמך’, ומשפט זה אכן מדגים לקורא את השתחררותו של ראבידוביץ מאותה הילה כאריסמטית שנתפוגגה מהר למדי.

ב    🔗

נקודת־מבט שנייה היא פועל יוצא מן הראשונה, ועניינה התמודדותו של ביאליק עם אנשי הרוח והסופרים בני דורו, אלה ששהו אתו בגרמניה ואלו שישבו בארץ־ישראל ובפולין. נקודת־מבט זו חשובה במיוחד להבנת התשתית הרוחנית־אידיאולוגית שבשירת ביאליק וזיקתה לצורות ולאמצעים הספרותיים. בדיקת י

חסו של ביאליק לאנשי־הרוח של דורו עשויה לחזק בראיות נוספות את העמדה הנקוטה כיום בביקורת הספרות הפוסלת את ייחודו של המשורר באידיאות שלו ומחפשת ייחוד בתחום אחר. כיום נוהגים לראות במספר האידיאולוגי מסר חוץ־ספרותי, ולא במקרה. האמן יכול להיות מושפע מתפיסות אידיאולוגיות שונות, ולא על הדרך הפילוסופית תהיה תפארתו. האידיאות הן חומר־גלם, והאמן מגלה את ייחודו ואת מקוריותו במבע, באינטואיציה היוצרת, בכשרון החד־פעמי לצרף צירופים הנראים כבלתי ניתנים לצירוף, ועוד. לדברים אלה נודעת משמעות מיוחדת כשדנים בשירת ביאליק מכאן מול הגותו של שמעון ראבידוביץ מכאן, ואחת הדוגמות הבולטות ביותר ביומנו של ראבידוביץ היא פרשת יחסיו של ביאליק עם ברדיצ’בסקי. ראבידוביץ חש ואף כתב במפורש, כי לביאליק היה מעין “תסביך ברדיצ’בסקי” וכי יחסו אליו היה אמביוולנטי. בשיחה שנערכה ב־26 בנובמבר 1922, שנה לאחר מותו של ברדיצ’בסקי (1865–1921), השתתפו ביאליק, ראבידוביץ והירשקאן (צבי הירש כהן, 1886–11938, מספר ומחזאי יידי, השתקע בניו־יורק ב־1925). הירשקאן לעג לברדיצ’בסקי והמשיל עליו משל, כדרכו בשיחות: “בעלי־בתים באים לקנות סטענדערס בבית־המדרש, ובא בעל־בית אחד שאין בו כשרון המעשה, חציו בטלן וחציו חקרן, והוא פותח ואומר: רבותי! והאם כבר הכרעתם בדבר אם בכלל יש צורך בבית־המדרש, ואם יודעים אתם כבר תפילה מהי, ותפילה לשם מה? תוצאות הדבר הן, או שזה החקרן מתבטל בפניהם, הם לא ישימו אליו לב והלך לו לדרכו… או שיחליש את רצונם ויכניס יאוש לתוך לבם” (עמ' 36). הנמשל שקוף ביותר, אך ביאליק לא הסתפק במשל ופענח אותו תוך־כדי השוואת ברדיצ’בסקי לאחד־העם: “אחד־העם הוא איש שגנז את עצמו, רק עשרה אחוזים מנפשו גילה, על תשעים אחוזים גזר גניזה […] וברדיצ’בסקי רצה לכתוב על כל דבר ודבר שלו, על הפְּרָאצְ’קָה (כובסת) שנכשל בה, על השפחה ואמה ועוד, על עשר הנערות שבא עליהן, על הקוריסטיות האחרות שחיזר אחריהן וגילה, או לא גילה להן, את אהבתו […] על הכל כתב, על הכל היה רוצה לכתוב, את כולו רצה לתת… הוא הציע שאלות לפני אחד־העם, כלום אחד־העם לא ידע אותן? אלא אחד־העם בא ואמר: כך הוא המצב, חסר פה סטענדער. על דבר בית ומדרש ותפילה אין מדברים כאן”. (שם.)

המשל וההשוואה מלמדים אותנו כמה דברים: (א) ביאליק, שהזדהה כידוע עם השקפותיו של אחד־העם, היה איש הכיסוי. בצדק כינה אותו עדי צמח בשם “הלביא המסתתר” (שם ספרו של עדי צמח על ביאליק). נטייתו של ברדיצ’בסקי לחישוף עצמי אכזרי לא נראתה לביאליק. (ב) ביאליק לא סבל את האינטלקטואל ברדיצ’בסקי, את יצר החקרנות שלו. בהמשכה של אותה שיחה לגלג ביאליק עצמו על ברדיצ’בסקי: “זוהי דרך ברדיצ’בסקי”, אמר, “אתה יושב ואוכל. יכול אתה להתחיל לחשוב: למה לאכול? לשם מה? […] והחיים מה הם? והאדם מהו? בא אתה על אשתך ושוב עליך לחשוב תחילה: קיום המין למה? האדם למה? ועוד” (עמ' 37). זלזול זה גרר עמו גם זלזול בדרך כתיבתו של ברדיצ’בסקי. בשיחה אחרת, ב־28 בדצמבר 1922, טען ביאליק: “ברדיצ’בסקי […] היה ממש בעזגראמאטנער <אנאלפאבית>… לא ידע לכתוב. אבל היה משורר גדול, ידען גדול… נעים לשיחה, בעל הומור” (עמ' 38). לפנינו משפט אכזרי הסותר את עצמו. מחד גיסא כינה ביאליק את ברדיצ’בסקי “בזגראמאטנער”, שפירושו ברוסית נבער מדעת, אנאלפאבית, ומאידך גיסא כינו אותו באותו משפט “משורר גדול”, “ידען גדול”. הדברים אומרים דרשני… כוונת ביאליק היתה, כנראה, שברדיצ’בסקי היה בור בשירה כפי שביאליק תפס אותה, וכידוע נהג ביאליק לבטל כעפרא דארעא משוררים וסופרים שחשש מפניהם… משפט זה מאפיין את תסביך ברדיצ’בסקי של ביאליק במלוא עוצמתו. יתרה מזו, דווקא במשפט זה, בלעג הבוטה הזה, אתה מגלה שבעצם ידע ביאליק היטב את סוד כוחו של ברדיצ’בסקי. ביאליק אף ביטא זאת במקום אחר, ובבהירות גדולה. ראבידוביץ שמע את ביאליק מרצה על ברדיצ’בסקי בנשף האבל שנערך לזכרו, ובין השאר אמר: “אילו היה ברדיצ’בסקי חסר – היתה תקופתנו מטילה שעמום”. “אחד העם הוא אילן בעל גזע, שרשיו מרובים, ענפים אין לו […] לברדיצ’בסקי יש גזע, שורש, אבל גם ענפים. אין קץ להם, פרים ורבים עד אין סוף […] ברדיצ’בסקי היה המנצח! אם יקום בנין שלנו – משום שברדיצ’בסקי ידע לצרף את הלבנה הסמויה.” (עמ' 40) הנה לפניכם ביאליק בשיחה פרטית עם ראבידוביץ וביאליק בהרצאה פומבית באותה תקופה. שתי העמדות הסותרות הללו של ביאליק ממחישות את בעיית ברדיצ’בסקי בעולמו של ביאליק. יפה עשה ראבידוביץ שציטט ביומנו הן את השיחה והן את דבריו של ביאליק בנשף היובל. ראבידוביץ רשם ביומנו בשולי דבריו של ביאליק בנשף היובל: “מהפכה גמורה בדעות ביאליק” (שם). ראבידוביץ מתמודד עם שניוּת זו שביחסו של ביאליק לברדיצ’בסקי.

בשולי דבריו של ביאליק רושם ראבידוביץ ביומנו: “סבור הייתי שביאליק רצה להשתחרר מסבל הירושה, מאחד־העמיות. המשורר, האמן, ניצח את היהודי. עולם המחשבה הוא חופשי” (שם) ייתכן שכך הוא הדבר, ואולם לא עלה בידו להשתחרר מהשפעתו של אחד־העם. בשנת 1959 כתב אברהם שאנן בדברי הערכתו על ביאליק כי “ברעיונותיו המרכזיים נשאר המשורר תלמידו ומעריצו של אחד־העם. הוא היה צמוד למסורת הרציפות הישראלית ולאמונה בכוחות הרוחניים הפועלים להבטחת קיומו של ישראל” (מלון הספרות החדשה העברית והכללית, עמ' 99). ברדיצ’בסקי, בניגוד לאחד־העם, לא ראה במסורת היהודית משום חטיבה אורגאנית אחת; אדרבה, הוא שלל את הרציפות וקרא לשינוי ערכים טוטאלי. הוא שאף להתערות בתרבות הגרמנית יותר מכל סופר עברי בדורו. יוסף אבן, שחקר את ארכיונו של ברדיצ’בסקי, השמיע בהרצאתו האחרונה בקונגרס העולמי השמיני למדעי היהדות בירושלים דעות בדבר משאלתו של ברדיצ’בסקי להשתרש יותר ויותר בתרבות הגרמנית, והביא ראיות משכנעות מכתבי־יד שעדיין לא ראו אור.

אחד־העמיות של ביאליק היא איפוא עובדה שאיננה ניתנת להפרכה.

תופעה זו מוליכה אותנו לבדיקת תופעה נוספת הקשורה במקוריותו של ביאליק כמשורר. בשיחתו של ראבידוביץ עם ביאליק ב־29 באפריל 1923 העיר ראבידוביץ לביאליק על כך שהוא מצא “אצל מיכ”ל: אל קולכן כי ערב" ו“ענו נא, ענוני שוכני רמה”. ביאליק התפלא מאוד ואמר מייד: “כשכתבתי את “אל הציפור” עדיין לא קראתי את מיכ”ל, אלא שירים מפוזרים אחדים… […] אחר־כך בהיותי בן עשרים וחמש קראתי את מיכ“ל, זכרתי מעט ממנו.” (עמ' 55). הצדק הוא עם ראבידוביץ. שכן בשירתו של מיכ“ל “חג האביב”, בבית 12, כתוב “גם קולכן כי ערב”, ובשירו של מיכ”ל “אל הכוכבים” בבית 13 כתוב: ענוני נא ענוני, שוכני רמה!" המלים “אל קולך כי ערב” מופיעות בשיר “אל הציפור”, שכתב ביאליק בשנת תרנ“א (1891), כשהיה בן שמונה־עשרה, והמלים “ענוני, כוכב־אל”, מופיעות בסיום השיר “לפני ארון הספרים”, שכתב ביאליק בשנת תר”ע (1910), כשביאליק היה בין שלושים ושבע שנים. אין בכך כל פגם, וביאליק לא היה צריך להסתיר זאת ולהתחמק. שיחה זו יש להבינה על רקע שירו של ביאליק “לא זכיתי באור מן ההפקר” (תרס"ב – 1902), שבו טוען המשורר למקוריות מוחלטת בשירתו: “לא זכיתי באור מן ההפקר […] לא שאלתיו מאיש, לא גנבתיו – / כי ממני ובי הוא”. בשיחתו עם ראבידוביץ שב ביאליק והדגיש זאת: “איך האב קיינמאל נישט א ווארט גענומען, גאר נישט גענומען ביי אנדערע! שהדי במרומים, כי מימי לא השתמשתי בשל אחרים…” (שם). אין זו הצהרתו היחידה של ביאליק שיש לקבל בהסתייגות אדיבה…

ג    🔗

יחסו של ביאליק אל ברדיצ’בסקי הוא בבחינת פרט אחד, המלמד על הכלל כולו. ביומנו של ראבידוביץ אנו מוצאים הערות מרובות של ביאליק על סופרי דורו, ובמרבית המקרים מפתיעה העמדה המזלזלת והמגנה. ראבידוביץ הצעיר נתן לכך ביטוי בהערותיו בשולי דבריו של ביאליק. הערות אלו ממחישות את דמותו האגוטיסטית של המשורר.

ואולם מן הראוי להביא עובדה אחת נוספת, שיש בה כדי לבחון את עולם יצירתו של ביאליק מבחינת תרומתו לחכמת־ישראל בכינוס האגדה, במפעלי כינוס ופרשנות. מדהימה ממש עמדתו של ביאליק כלפי החסידות, והיא קשורה ביחסו הבוטה והפוגע כלפי ש“א הורודצקי. ביאליק לא חיבב מעשי כינוס של אחרים, ויצא ממש מגדרו. בשיחתו של ביאליק עם ראבידוביץ ב־22 ביוני 1923, התנפל ביאליק על תכנית הוצאת הספרים “עיינות”, שראבידוביץ ערכה, ואמר: “אתם מביאים אותנו אל הישנות, מחזירים אותנו לישן […] ‘עינות’ עוסקת בפופולאריזציה של הישנות הללו […] ספורי מעשיות של רבי נחמן מברצלב ללא טעם וללא ריח, שבחי הבעש”ט שאיזה שיכור ואיזה שוטה נטקינזון חיבר […] למה לנו כל הדרק הזה?” (עמ' 59). בשיחה אחרת ביום 14 בדצמבר 1923, הוסיף ואמר: “צריך לחבר קומפנדיום אחד של חסידות ולשים קץ לחסידות, וחסל, און זי זאל שוין מעהר קיין תחית המתים נישט אויפשטיין… בני אדם טועים בענין ‘ספר האגדה’. אני לא באתי לפתוח – כי אם לחתום, לסיים, להפסיק, לשים קץ לאגדה.” (עמ' 67). הצהרה זו של ביאליק היא בעלת השלכות חמורות גם לגבי התמודדותו כאמן עם העבר ועם ההווה. היא מסבירה, למשל, מדוע קיבל ביאליק בחיוב רב, בהערצה מהולה בקנאה, את שירי יעקב כהן, כפי שכתב במאמרו “שירתנו הצעירה”. לפנינו ביטוי לאחד הסדקים הטראגיים של המשורר “התלוש”, המתרפק על תרבות עבר ובועט בה כאחד. הייתי מעז אפילו להסתכן באמירה שיש בהצהרתו זו של ביאליק כדי להביא אותנו למחשבה שביאליק קשור בטבורה של ספרות ההשכלה מעל ומעבר למידה שחוקרי ספרותנו היו מסכימים לה. גם שירתו של ביאליק היא חתימה, והיא חותמת תקופה, ומנקודת־היבט זו יש לבחון גם את שירתו האישית, דוגמת השיר “חלפה על פני” ואחרים. כאן לפנינו ביטוי חשוב לתרומתו של שמעון ראבידוביץ ביומנו על ביאליק לראייה מחדש של מפעלו הכולל של המשורר, ראייה שבאה לנו דרך התמודדותו של ראבידוביץ עצמו עם המשורר בציר הנע בין הערצה גמורה להסתייגות אירונית, בין התמכרות לעמידה על שלו, בין אהבת השירה לקשרי־מגע עם המשורר.

שמעון ראבידוביץ כתב את שיחותיו עם ביאליק כיומן, ושנים רבות נמנע מפרסומן. בנו, בנימין ראביד, מזכיר בדברי ההקדמה את היסוסיו של המחבר לפרסם את הזכרונות, אך דומה שניתן להוסיף עליהן עוד היסוס אחד. אמנם זמנו של המחבר (ראבידוביץ) וזמנה של הדמות המתוארת (ביאליק) חד הם, ואולם זמנו של הקורא שונה, וממילא “התקבלות” השיחות אצל קוראים בדור מאוחר יותר תהיה שונה. היומן אינו דומה לסוּגוֹת ספרותיות אחרות, ובעיות התקבלותה של ספרות זכרונות שונות מבעיות התקבלותן של סוגות ספרותיות אחרות. יש סוּגוֹת ספרותיות “מיוחסות” לשעתן, ויש שיחוסן פג ושב לאחר זמן. אין להתעלם מן העובדה שנקודת־התצפית של הקורא עשויה לקבוע במידה רבה את מעמדה של היצירה הספרותית בתקופה מסויימת. קוראים וחוקרים בעלי עמדה אנטי־היסטורית מובהקת לא ייחסו לספרות מימוארית אותה חשיבות שייחסו לה קוראים הרוצים לראותה כקטע ברצף של תרבות לגווניה ולרבדיה, כתגובה לאתגרים רוחניים של מציאות קונקרטית. ניתן איפוא לראות את היומן, או ספרות מימוארית בכלל, כתעודה אחת מני רבות המתארת פניה של תקופה מנקודת־ראות סובייקטיבית של אחד מבניה.

יש הנוקטים כלפי היומן או השיחות מידה של הסתייגות בשל החוויה הסובייקטיבית, הנעדרת מעצם טיבה ביומן, אותה מידה של ריחוק הקיימת בסיפור הבדיוני. הללו יראו ביומן צורת הבעה בלתי ספרותית, הניתנת לחיקוי אמנותי על־ידי סופר הבוחר לו טכניקה של יומן או שיחות ליצירתו המבדית, שבה יש התייחסות שונה לחלוטין לבדיוני ולממשי. היחס בין יומן לסיפור הכתוב כיומן הוא כיחס בין הסיפור העממי האוטנטי ובין הסיפור האמנותי, המשתמש בטכניקה של הסיפור העממי בצורה מבוקרת.

שיחותיו של שמעון ראבידוביץ עם חיים נחמן ביאליק הן שיחות שנכתבו בידי משוחח, המעורב מעורבות אישית עמוקה הן בשיחה והן ביחסו המורכב לבעל דברו. המחבר לא ניסה כלל ליצור יצירה ספרותית־מבדית, ולא התעטר בעטרתו של סופר. דווקא משום כך עולה ערכן התיעודי של השיחות הללו, והן, יותר משהן יצירה לעצמה, הן עשויות לסייע למחקרה של יצירת ביאליק ברצף של התרבות העברית בגולה בשליש הראשון של המאה העשרים.

השיחות המוגשות עתה לקורא העברי נשארו בחלקן הגדול קטעים בלתי גמורים. בכתב־היד נמצאו פעמים אחדות הערות של ראבידוביץ שרשם לעצמו, מתוך כוונה להרחיב במקומות אחדים, להוסיף פרטים שנזכר בהם וכו'. עם זאת מצטיירת לפני הקורא תמונה מקיפה למדי של אותן שנים שבהן שהה ראבידוביץ במחיצתו של ביאליק.

בעיזבון נמצאו שני נוסחים של כתבי־יד. נוסח ב' הוא תיקון של נוסח א' שנעשה בידי המחבר ולא הושלם. היומן יוצא עתה לאור על־פי שני הנוסחים. השתמשנו בנוסח ב' בכל מקום שהיה ברור כי זה רצונו של המחבר.

הערות המהדירים הניתנות לכל חלק ביומן ולאיגרות נועדו לסייע לקורא להתמצא בתקופה המתוארת ולהכיר את האישים הרבים הנזכרים ביומן. המהדירים זיהו שמות שמצאו לנכון לזהות, אך פה ושם היה קשה לזהות שמות אחדים בשל העדר מידע מתאים.

כתב־היד כתוב בכתיב חסר. המהדירים מצאו לנכון לשנות את הכתיב ואת התעתיק כמקובל היום, לפתוח ראשי תיבות, ולתרגם מובאות מלועזית.

ההערות בגוף הטקסט המסומנות בסוגריים עגולים ומרובעים נמסרו על ידי ראבידוביץ, ואילו הערות המהדירים ניתנו בסוגריים חדים.

יהודה פרידלנדר