רקע
בנימין חיים יצחק ראביד
מבוא ל"שיחותי עם ביאליק" ראביד

 

הרקע ההיסטורי1    🔗

א    🔗

שמעון ראבידוביץ נולד בד' במרחשון תרנ“ז, בעיירה גרייבה, שנכללה בימים ההם בתחומי רוסיה וכיום – בתחום פולין, סמוך לגבול גרמניה. לפי מסורת המשפחה, מקור השם “ראביד” מראשי תיבות ראב”ד – ראש אב בית־דין – תפקיד שבו שימש אחד מאבות המשפחה, כנראה ר' שבתי מאוגוסטוב. אביו של שמעון, חיים יצחק ראביד (1863–1936), למד בימי נעוריו בישיבות לומז’ה, מיר, ווֹלוֹז’ין, והיה סוחר אמיד. כן היה ראש וראשון לחובבי־ציון בעיירה ואחר־כך פעיל למען התנועה הציונית. אף־על־פי שהיה שומר מצוות, עיין גם בספרות העברית החדשה, אף פירסם מאמר אחד ב“המליץ”, ובשבתות נהג לדבר עברית עם בני ביתו. בשנת 1905 נשלח לקונגרס הציוני השביעי כציר של תנועת מזרחי. בקונגרס נמנה עם הציונים הדתיים שהתנגדו בתוקף לעמדתו החיובית של הרב יצחק ריינס (1839–1915), ראש תנועת מזרחי, כלפי רעיון אוּגנדה, ובגלל עמדתו זו של הרב ריינס עזב לבסוף את מפלגתו.

האב חיים יצחק הרבה לדאוג לחינוך בניו. בתחילה שלח אותם לחדר, ואחר־כך, בוקר־בוקר לפני עלות השחר, נהג להעיר את שני בניו הגדולים, יעקב ושמעון (1896–1957), ולהוליכם לבית־המדרש, כדי ללמדם שם. למרות התנגדותו החריפה לעמדת הרב ריינס בפרשת אוּגנדה, שלח בשנת 1910 את בנו שמעון ללמוד בישיבתו ה“מודרנית” של הרב ריינס בלידה. שמעון עצמו היה מעדיף לבקר ב“קורסים הפדגוגיים למורים” בגרוֹדנה; כרבים מבני דורו נמשך לבו לספרות העברית החדשה, אלא שמתוך כיבוד־אב נסע לישיבת לידה. ואולם “יצר הרע” שבו לא נכנע לגמרי גם שם, וכשביקש מאביו לשלוח לו גליון מנדלי של השבועון העולם, גער באביו לאמור: “מנדלי שמנדלי. סוף סוף נסעת ללמוד תורה, ומה לך שטויות אלו…”

לאחר שעשה שנה אחת בלידה חזר שמעון לגרייבה ונעשה חובש בית־המדרש. הוא למד עם אביו ושמע שיעור בתלמוד מפי הרב עמיאל (שהיה אחר־כך לאחד מראשי “המזרחי” ובשנותיו האחרונות היה רבה הראשי של תל־אביב). כן סייע בידי אביו במסחר היצוא שלו. באותו זמן רצה שמעון להתקבל לגימנסיה בווילנה, אבל אביו רצה שיהא רב ולא הרשה לו לנסוע לשם. בתקופה זו בגרייבה גם ניסה לראשונה את ידו בכתיבה. נסיון ראשון זה התבטא בסיפור, בוודאי פרי הסתכלות באנשי סביבתו ומעשיהם, שנקרא “שני אחים”, על שם שתי הדמויות המרכזיות שבו – אביו ודודו. פרי עטו הראשון נשלח למערכת “העולם” באודיסה והוחזר בצירוף הערה קצרה: “לא יודפס”. במרוצת הזמן אבד כתב־היד.

בפרוץ מלחמת־העולם הראשונה בשנת 1914 עקרה משפחת ראבידוביץ מגרייבה לביאליסטוֹק הסמוכה, ושם נאלצו הבנים והבנות לפרנס את המשפחה. באותו חורף המשיך שמעון ללמוד בבית־המדרש “משמר”, אחר־כך להורות ב“חדר מתוקן”. מלבד זה עסקו הוא ושתי אחיותיו, רבקה ושפרה, בוגרות גימנסיה רוסית בעיר מאריאמפוֹל, במתן שיעורים פרטיים.

בסתיו 1915, לאחר שביאליסטוֹק נכבשה בידי הגרמנים, ערך ראבידוביץ, יחד עם שקולניק ואהרן יעקב שפירא, “קורסים עבריים למבוגרים”. הקורסים התנהלו בשעות הערב, שכן התלמידים היו עסוקים בשעות היום בלימודים או בעבודה. עד מהרה הפכו מרכז לפעולה תרבותית ציונית, ורוב הפעולות הציוניות בביאליסטוֹק נעשו בידי תלמידי הקורסים.

על הרושם שהניח ראבידוביץ הצעיר בלב תלמידיו, שהיו כמעט בני גילו, אפשר לעמוד מתוך מכתב־תנחומים שכתבה אחת התלמידות לאחר פטירתו, כעבור ארבעים שנה ויותר:

והוא בן עשרים ואחת בלבד, בתורת אחד מחמשת הצירים של מפלגת “צעירי־ציון” לועד הקהילה הדמוקרטי הראשון בביאליסטוֹק.

כפי שצוין לעיל, רצה ראבידוביץ לרכוש לעצמו גם השכלה כללית מלבד חינוכו היהודי המסורתי. כשהוקם השלטון הפולני בביאליסטוֹק, בסתיו 1919, החליט ראבידוביץ להגשים את שאיפתו זו והוא שם את פניו מערבה, לברלין, שהיתה מרכז של תורה וחכמה בימים ההם.


ב    🔗

העיר ברלין שימשה אז, מזה כמה דורות, אכסניה ליהודים צעירים ילידי מזרח־אירופה, שטרחו מילדותם יומם ולילה באוהלה של תורה, ולבסוף, לאחר ששתו ממקורות היהדות והיו ספוגים ברוחה, חשקו גם בחכמות העולם החיצוני. מבחינה זו היה בואו של ראבידוביץ לברלין בגדר צעד רגיל ומקובל. ההתנגשות הרוחנית היתה קשה בתחילה. בשנת 1919 התחיל להתכונן לבחינות בגרות אכסטרניות (Abiturienten), ובשנת 1921 עמד בהן בהצלחה ונתקבל כסטודנט באוניברסיטה של ברלין. בתקופה הזו התרכז בקריאתו במיוחד בספרי פילוסופיה, ספרות, מדעי־החברה, אסתטיקה ושאלות כלליות של מיתודוֹלוגיה. הכרתו החדשה הכריחה אותו לבדוק מחדש את יחסו למסורת היהודית וספרותה, וּודאי שדרכו לא היתה סלולה. עולם־מחשבה חדש ומושגים חדשים נפתחו לפניו, אבל הוא רצה להישאר נאמן למסורתו ולהזדהות עם יצירת עמו ועברו, שכן עמוקות היו הזדהותו עם היהדות ואהבתו לתרבותה ששאב מביתו ומסביבתו. לכן לא ויתר במשך כל התקופה הזאת על הפן היהודי והעברי של אישיותו ופעולתו, ולאחר תקופת הסתגלות של קריאה מעמיקה והתבוננות חודרת, נוצרו האיזון והתיאום שאיפיינו מאז ואילך את פרי עטו השופע במשך שלושים שנה ויותר.

ברלין של תקופת־ווימאר היתה מרכז של תרבות עברית. רוב ה“עברים” ששהו אז בברלין לא היו ילידי גרמניה אלא מהגרים ממזרח־אירופה, שנהרו לברלין לאחר המהפכה הרוסית ונשארו בה עד שעלו לארץ־ישראל, או עד שנאלצו לצאת מגרמניה לאחר שנת 1933. אנשי אינטליגנציה אלה – סופרים, מו"לים, עסקנים, מורים וסטודנטים – חיו חיים עבריים פעילים, אלא שתרבותם היתה תרבות של עלית, שכן בגרמניה לא היה קהל מקומי גדול של יודעי עברית. אף־על־פי־כן העשירו המהגרים הללו את החייה העבריים של העיר ברלין, ובהשפעתם נהפכה העיר למרכז של יצירה עברית.

ראבידוביץ הצעיר מצא מיד את מקומו בין האנשים הללו ויחד עמם תרם את חלקו לתור־הזהב של התרבות העברית בברלין. כבר בחורף הראשון שעשה בברלין התחיל לעסוק יחד עם ד"א פרידמן בעריכת אונזער פרייהייט, העתון האידי של “הפועל הצעיר”. לאחר זמן קצר הכיר ראבידוביץ בברלין את חיים נחמן ביאליק, ועד מהרה נתכוננו יחסים טובים בין המשורר הותיק ובין הסטודנט הצעיר. לאחר כל פגישה עם ביאליק, רשם לעצמו ביומן מיוחד את פרטי השיחות ביניהם, כדי לשמור עליהם בצורה מדויקת. כך נרקם קשר בין ראבידוביץ ובין שמעון דובנוב לרגל ההוצאה־לאור של פנקס מדינת ליטא בהוצאת הספרים “עינות”. קשר זה, שנתהדק במרוצת השנים, נמשך עד לסוף חייו של דובנוב. יחסים ידידותיים נוצרו בין ראבידוביץ ובין שאול טשרניחובסקי שנים מספר לפני תחילת עבודתם המשותפת במערכת “התקופה” בשנת 1928. בשנת 1920 הצטרף ראבידוביץ לסגל המורים של בית־הספר החדש לשפה העברית (Hebräische Sprachschule), שנועד בעיקר לתלמידי האוניברסיטה בברלין. לאחר שפרש מההוראה שם, שימש עורך ומתרגם ב־Scripta Unuversitatis atqae Bibliothecae Huerosolymitanarum, כן היה קשור באנציקלופדיה “אשכול”.

כשלוש שנים לאחר בואו לברלין החליט להקים בה חברה להוצאת ספרים עבריים בשם “עינות”. במכתב שכתב אל ביאליק הסביר את הגורמים שהביאוהו לידי כך, ולגישה המתוארת במכתב זה נשאר נאמן כל ימי חייו:

“לפני שנתיים ומחצה בערך, כשטלטלני שר של חיים מעיר מושבי ביאליסטוֹק לכאן – התחלתי דן בדבר הוצאת ספרים שמגמתה היא להכניס את מיטב ספרות העבר לתוך העם והחיים דרך ביה”ס וכיוצא בו, משום שסבור הייתי שלא נבנה מכל מיני התרגומים בלע“ז… ואף לא מספרי הלימוד והחנוך השונים שרובם ככולם אין בהם לא משום למוד ולא משום חנוך, שנטולים הם מעל [מלה חסרה] והמקור ואין בהם בכדי שיכנסו לתוך נפש האומה ויהיו מעורים בחיי רוחה. כי אין גאולה לנו אלא במקור, ואומה ששכחה מקורותיה, נתלשה ונתרחקה מעליהם ועל כלי שני ושלישי וכו' מזונותיה – אין לה תקנה אלא נוון.”


בפרוספקט של הוצאת־הספרים “עינות”, שנכתב בודאי בידי ראבידוביץ עצמו, אנו מוצאים דברים אלה:

“הוצאת־הספרים “עינות” באה ותכנית מיחודה, תכנית ספרותית־מדעית חדשה, בידה: הדלאת מבחר מקורות המחשבה והספרות הישראלית שבכל התקופות מתוך תהום היצירה הלאומית בת האלפים. ועם הדלאת־המקורות באה גם הכשרתם, שיהא בהם כדי להכנס גם לתוך בית הספר העברי ולתוך קהל הקוראים והמשכילים, עד שיהיו לערכי־תרבות חיה, קניני־עבר שכחם פועל בהוה וכח־כחם יהיה נכר אף בעתיד… אין לפני הוצאת־הספרים ‘עינות’ אלא מקורות היצירה בעבר הרחוק והקרוב, המקורות כמות שהם שהיא עמלה להכשירם לשם בני־הדור. כי מבקשת היא בעקר להשיב את דורנו לתרבות של מקור, להכניסו תחת כנפי היצירה הלאומית לכל סוגיה ולשונותיה. אין לפניה מוקדם ומאוחר לחשיבות ולערך. לא כשר ופסול: כל ערכי־הספרות והמחשבה שכחם גדול בעבר ורשומם נכר בהוה – ראוי להכניסם לקיום ולהחזירם לעטרת יושנם. ולפיכך דנה היא דין המחקר והקבלה שבימי־הביניים (ספרי הרמב"ם, הזוהר ועוד) כדין ספרות החסידות (ספרי הבעש"ט, ר' נחמן מברצלב, ה’מגיד' ממזריטש ועוד) וכדין המחשבה והשירה שבספרות החדשה (רנ“ק, רמח”ל, מיכ"ל ועוֹד). ולשם מלואים לספרות המקורות נזקקת הוצאת־הספרים ‘עינות’ גם לספרות מדע וחנוך העשויה להכניס ברכה לביה”ס העברי. עשרת הספרים הראשונים שיצאו לאור ע"י ‘עינות’ אינם אלא התחלה בלבד. יוצאם הם ללמד על מגמתה ותכניתה של הוצאת ספרים זו.

בחשאי התחילה הוצאת הספרים ‘עינות’ את עבודתה, ושמחים אנו לציין כאן את העובדה שלאחר עבודת שנתים בערך עלה בידינו לעורר את תשומת לב קהל סופרינו וקוראינו על צורך־השעה הגדול שבעבודתה של ‘עינות’. ולאחר שטובי חכמינו וסופרינו מתחילים משתתפים בפועל בהגשמת תכניתנו, אנו מקוים שהוצאת־הספרים ‘עינות’ תזכה להגיע למדרגת מכון ספרותי־מדעי לספרות־המקורות בישראל, שכל אדם מישראל יהא נכנס לתוכו ומוצא בו את משאלת־לבבו."


הספר הראשון שהופיע בהוצאת “עינות” (1922) היה מהדורת ראבידוביץ של “משנה תורה: ספר המדע” לרמב"ם, הספר שאביו לימדו בימי נעוריו. לגופו של ספר המדע, שקוצר במקצת לפי צורכי בתי־הספר העבריים והוכן לדפוס בארבעה שבועות, הוסיף ראבידוביץ הקדמה נלהבת וכ־600 הערות, שחלק מהן כתב בבית־הדפוס עצמו, בלחץ המדפיס, עקב עליית־המחירים הבלתי פוסקת בימי האינפלציה. בספר זה גילה ראבידוביץ את ידיעותיו הרבות, את הבנתו העמוקה ואת סגנונו העברי המעולה, היונק מכל רבדי הלשון העברית וממזג אותם ביד אמן.

הוצאת “עינות” המשיכה בפעולתה וראבידוביץ הצליח בה כל־כך בתורת חוקר, מנהל ומו“ל, עד שביאליק הפציר בו לקבל לידיו את הנהלתה של הוצאת הספרים “דביר”, אך בתנאי שיפסיק את פעילותו ב”עינות". ראבידוביץ סירב; הוא רצה להמשיך במה שהתחיל, והוצאת “עינות” פעלה עד שנת 1925.

בבחירת הנושאים למחקר נמשך ראבידוביץ תמיד אחרי ענקי המחשבה, ההוגים של תקופות משבר ומיפנה שניסו לעמוד על העיקר שביהדות ולנסחו מחדש למען בני־דורם. לאחר פרסום ספר המדע החל בהכנת מהדורה חדשה של מורה נבוכי הזמן לרבי נחמן קרוכמל, ספר שלא זכה עד אז לתשומת־הלב הראויה לו. כתבי רנ"ק במהדורה שלו, ובייחוד מבואו בן 225 העמודים, הקנו לו מקום בולט בין החוקרים היהודיים בדורו.

כעבור עשרים שנה העיר ראבידוביץ:

“אין איש יודע כי אותו מבוא ארוך כתב בחור בן כ”ה שנה בערך בעשרת שבועות בנשימה אחת, פעמים מעלות עמוד השחר עד אשמורת ראשונה… היה כותב חצי גליון דפוס ושולחו לדפוס, כותב כמעט ישר למכונת הדפוס. עד היום [1945] קשה לי להעלות על דעתי כיצד ביצעתי אותו דבר בעשרה שבועות. ואני מצטער על שלא השהיתי את כתב־היד כחצי שנה לפני המסרו לדפוס. ואף על פי כן, בכנסת, תש“ג, לאחר 20 שנה, אשרו את עקר דברי מבואי… אדיר רצוני להוציא את ספרי על רנ”ק בשלמותו, בו המבוא הנ“ל אינו אלא חלק…”


במאמר־ביקורת שנתפרסם ברבעון קרית ספר נאמר:

“כל מה שהוצאה מדעית יכולה לתת לספר נעשה כאן במידה גדולה: מפתח מלא של שמות, סידור הגון, דפוס יפה, דיוק מעולה, וחיצוניות טובת טעם, ועריכה חדשה לסימני הפסק מאירת עינים. רק מי שידמה הוצאה זו לעומת הוצאת לבוב וורשא ידע להעריך טובה ונויה… כמדומה שזהו הספר הראשון לתקופת ההשכלה שזכה להוצאה זאת, העתידה להיות לדוגמא למלאכת מוציאים… המבוא של המוציא הוא ספר גדול לעצמו וקובע ברכה לעצמו, וחבל שנעשה כאן טפל להוצאה אף אם להוצאה משובחת כזו. ראוי מבוא זה שיצא ספר לעצמו שלא יאפיל עליו רנ”ק בצלו ובגדלו, ושלא יהיה הוא תוספת מרובה על העיקר. הספר אינו נותן למבוא לחיות חיי עצמו."


לפי שמגמתה של “עינות” היתה להוציא לאור סידרת מקורות, נאלץ ראבידוביץ לצמצם את מבואו לספר מורה נבוכי הזמן. אחדים מן הפרקים שלא צורפו לספר פירסם אחרי־כן במאמרים נפרדים במקומות שונים. במחקרים אלה ניתח את תורת רנ“ק ניתוח יסודי, ובין היתר הוכיח, שאף־על־פי שפרשות אחדות בתורת רנ”ק נשארו סתומות לעולם, משום שרנ“ק לא זכה לגמור את ספרו, אין לראות את רנ”ק כאוחז במשנתו של הגל. את המיוחד שבתורת הגל – התפתחות ההיסטוריה דרך תיזה, אנטיתיזה וסינתיזה – לא הכניס רנ“ק לתוך שיטתו, אלא הלך בעקבות המסורת היהודית מצד אחד, ובעקבות הוגי־דעות אירופיים כגון ויקו, לסינג והרדר מצד שני. ראבידוביץ התכוון כאמור לחבר עוד ספר בעברית על רנ”ק ומשנתו, וכן ספר על רנ“ק בגרמנית, ולא זכה. עם זה התקין בזמנו קיצור מורה נבוכי הזמן – הנמצא היום בעזבונו – שנתכוון לפרסמו בתוך ספרו העברי המתוכנן על רנ”ק. לאחר פירסום כתבי רנ"ק הציע ביאליק לראבידוביץ שיוציא לאור על־ידי “דביר” את כתבי אברהם קרוכמל, בנו של רנ"ק. ראבידוביץ הכין תכנית לספר זה (גם היא נמצאת בעזבונו), אף התחיל לאסוף חומר, ואולם תכנית זו לא יצאה לפועל.

בינתיים, בשנת 1922, עלו אביו של ראבידוביץ ובני משפחתו מפולין לארץ־ישראל. כל בני המשפחה, חוץ משמעון ואחיו הגדול יעקב, התיישבו בתחילה במושב מרחביה שבעמק־יזרעאל. באשר ליעקב, הוא יצא מגרייבה לתל־אביב עוד לפני מלחמת־העולם הראשונה. בימי המלחמה התנדב לגדוד העברי, ואחרי המלחמה יצא לארה"ב ללמוד רפואה. הוא נשאר בניו־יורק ועסק ברפואה עד לפטירתו בשנת 1967.

שנים אחדות אחרי בואם ארצה עזבו רוב בני המשפחה את מרחביה מסיבות כלכליות ועברו למקומות אחרים בארץ־ישראל. במרחביה נשארו רק חיים יצחק עם בתו הבכורה רבקה ובני ביתה. מחצית היום היה חיים יצחק עובד אדמה ויתר היום הקדיש לכתיבת הערות על דברי רש“י והתוספות לתלמוד הבבלי. הכרך הראשון – “מרחבי יצחק”, על המסכתות ברכות ושבת – יצא לאור על־ידי בנו שמעון בשנת תרפ”ט וזכה בהסכמת הרב קוק. כרך שני, העוסק במסכת עירובין, יצא לאור בשנת תשל"ג בעריכת בנו שבתי ובהשתתפות בנו מאיר. יתר החומר נשאר בכתב־יד. חיים יצחק היה אהוב ומכובד על תושבי מרחביה. הוא היה יושב־הראש הראשון של ועד המושב וזמן־מה שימש כגזברו. הוא נהג ללמד את המשניות של סדר זרעים בימי שבת בבית הכנסת, לאחר התפילות, וגם מי שלא נהגו להתפלל היו באים לשמוע את דבריו. הוא נפטר בשנת 1936.

בעלותם ארצה חזרו והסבו חיים יצחק וכל בניו, חוץ משמעון, את שם משפחתם לצורתו העברית המקורית – ראביד. שמעון כבר נודע בחוגים מדעיים בשם “ראבידוביץ”. רצונו של ראבידוביץ לחיות בארץ־ישראל נתחזק על־ידי געגועיו לשבת במחיצתם של אביו, אחיו ואחיותיו. גם ביאליק ויוסף קלוזנר עודדוהו אז, בראשית שנות העשרים, לעלות לארץ. אבל ראבידוביץ היסס; האוניברסיטה העברית בירושלים עדיין לא נפתחה, והוא ראה חובה לעצמו לסיים תחילה את לימודיו באוניברסיטה של ברלין. בשנת 1925 הגיע ארצה לביקור. אחרי הביקור ואחרי הפגישה שם בני משפחתו, חזר מלא צער להמשיך את לימודיו בברלין. במכתב אחד כמו ניבא לעצמו: “נע ונד תהיה בארץ. לגולה תרד בעל כורחך, ובארץ לא תכה שרשים, לעולם תהא מצוי אצל כרטיס המסע ומקל הנדודים.”

ראבידוביץ שקד על לימודיו באוניברסיטה של ברלין. במכתב מן התקופה ההיא מצויים רמזים סתומים על תוכניות שונות: “יעלה בידי ליצור יצירה היסטורית רבת ערך [ביחס לספרות העברית החדשה], אין לבי הולך אחרי זה בלבד… רוקם אני תוכניות גדולות ומקיפות. חיבור של ספר מיתודולוגי גדול לכל מדעי הרוח. אם יעלה בידי, יהא זה ספר קים באמת.”

המקצועות הראשיים שלמד היו פילוסופיה (במקצוע זה שמע בעיקר את הרצאותיהם של הפרופסורים היינריך מאייר ומאכס דיסואר), היסטוריה ומזרחנות. בשנת 1926 גמר את מחקרו על לודוויג פוירבאך:

L. Feuerbach’s Philosophische Jugendentwicklung und Seine Stellung zu Hegel bis 1839

וקיבל את התואר דוקטור. הוא המשיך לעסוק בפרשת פוירבאך ובשנת 1931 פירסם את ספרו

L. Feuerbachs Philosophie: Ursprung und Schicksal

שבו נכללה הדיסרטציה שלו כפרק הראשון. ספר זה, שהיה בין הספרים שהועלו על המוקד בתקופת שלטונו של היטלר, נחשב עד היום כאחד מחקרי היסוד שנכתבו על פוירבאך, אף זכה למהדורה שנייה שנדפסה בגרמניה בשנת 1964.

כבר בשנת 1921 הכיר ראבידוביץ את אשתו העתידה, אסתר אויגניה קליי, בתו של המנהיג הציוני הגרמני ד“ר אלפרד קליי, עורך־דין מפורסם בברלין. ד”ר קליי היה בנעוריו מעוזריו של הרצל, ובנאומיו הנלהבים קנה הרבה נפשות לציונות. אחר־כך היה יושב־ראש “יודישע פולקספארטיי” בקהילת ברלין, נציגה בועד קהילת ברלין, ובא־כוחו של ועד קהילת ברלין בחברת איק“א (I.C.A). בתו למדה אז זואולוגיה באוניברסיטת ברלין, הכירה את ראבידוביץ משיעוריו ב”העבראישע שפראכשולע" והוקסמה מאישיותו ומהוראתו. בשנת 1924 הוענק לה תואר דוקטור, ובשנת 1926, לאחר שראבידוביץ קיבל גם הוא תואר דוקטור, נישאו.

על סמך פרסומו המדעי בכלל ומחקרו על רנ"ק בפרט הוזמן בשנת 1926 לערוך את החטיבה היהודית־גרמנית של מהדורה חדשה לכתבי משה מנדלסון, לרגל מלאת מאתיים שנה להולדתו. ראבידוביץ התמסר למחקר זה, ובשנת 1930 יצא לאור הראשון מארבעת הכרכים שעיבודם הופקד בידיו. כרך זה, כרך ז‘, דן בפולמוס מנדלסזון־לפאטר בהערות של מנדלסזון על בוני, Rityalgesetze der Juden, ובתקנות Judeneides. ראבידוביץ המשיך בהכנותיו לכרך ח’ וחיבר מבואות לתרגום התהלים למנדלסזון, להקדמת מנדלסזון לתשועות היהודים לר' מנשה בן ישראל ולירושלים. כן הכין לדפוס את ירושלים ותשועת היהודים. עם עלות הנאצים לשלטון בוטלה הוצאת כרך זה. חלק ממחקרו שנועד לכרך זה פירסם ראבידוביץ בעברית. במחקרו זה ביקש ראבידוביץ לתאר את מנדלסזון כמות שהוא: הוא התנגד לשיטותיהם של החוקרים שחיפשו בקורות זמנו של מנדלסזון ולאחריו כדי לגלות בהן יחס של סיבתיות ולפסוק, למשל, כי מנדלסזון היה האידיאולוג של האמנציפציה וההשכלה, פותח תנועת הרפורמה, או שהיה אבי השמד וההתבוללות,

בצד הפעולה המדעית הזאת נענה ראבידוביץ לבקשתו של אברהם יוסף שטיבל והשתתף בשנים 1927–1930 בהנהלת “הוצאת שטיבל” בתקופתה הברלינאית. יחד עם שאול טשרניחובסקי ובן־ציון כ"ץ ערך את כתב־עת התקופה.

בבית אביו, בערים גרייבה וביאליסטוֹק, גדל ראבידוביץ ונתחנך באוירה עברית וציונית, וערכיה תפסו תמיד מקום מרכזי בחייו. בברלין היה אחד האנשים המסורים ביותר והפעילים ביותר לספרות העברית ולתרבות העברית. עם זה השתכנע, שאחד מיסודות האידיאולוגיה הציונית השפיע לרעה על קיום התרבות העברית בתפוצות. למרות הוקרתו לאחד־העם דחה את תפיסתו בדבר “מרכז רוחני”, התפיסה האומרת שהישוב בארץ־ישראל חייב לשמש דוגמה לקהילות התפוצה, ובלי מרכז כזה בארץ, לא יהיה בכוח ההיקף ליצור תרבות משלו. תפיסה זו שהורידה את התפוצה למדרגה נחותה לעומת המרכז, חיזקה לדעתו של ראבידוביץ את הנטייה לשלילת הגולה, נטייה שגרמה לבני אדם שיזלזלו בעברה של יהדות התפוצה, יקלו ביצירתה בהווה וישללו את עתידה התרבותי. משנתקבלו שני המושגים האלה, “מרכז רוחני” ו“שלילת הגולה”, על דעתם של דברי התנועה הציונית והישוב בארץ־ישראל, ראה בכך משום סכנה גדולה לתפוצה, שבמשך מאות שנים יצרה תרבות נשגבת עצמאית משלה. למרות התלהבותו הגדולה לבנין הארץ היה אסור לדעתו לשלול את ההווה והעתיד של התפוצות. מהלך המחשבה בתנועה הציונית הביא איפוא את ראבידוביץ לידי ניסוח אידיולוגיה חדשה בפרשת ארץ ישראל ותפוצה; המניעים לביקורתו ולהצעותיו החיוביות לא היו מדיניים, מוסריים או דתיים, אלא תרבותיים.

בנאום נלהב שנשא ראבידוביץ בתחילת שנת 1929 ב“בית העם העברי”, מועדון שהוקם בברלין ביוזמתם של ראבידוביץ וידידיו כדי לרכז את הפעולות העבריות בעיר, הציג לראשונה את השקפותיו על התרבות העברית בתפוצה ועל היחס בין ארץ־ישראל לתפוצה. הרצאתו עוררה ויכוחים חריפים, ובעקבותיהם הציע ראבידוביץ לערוך כנס לשם דיון במצבה של התרבות העברית בתפוצות. יחד עם ידידים מספר ועם החברות העבריות שפעלו בברלין הקים ראבידוביץ ועדה יוזמת שהזמינה את כל ההסתדרויות והחברות העבריות בארץ־ישראל ובתפוצות לכינוס העברי הראשון שנערך בברלין ביוני 1931. בהרצאתו על יסוד הארגון החדש, שהיתה ההרצאה המרכזית של הכינוס, הציג את השקפותיו, שאותן הביע גם במאמריו באותה התקופה.

ראבידוביץ לא הסתפק בהרצאת שיטתו החדשה, שלדעתו היה בה כדי לשמש בסיס לחיי התרבות העברית בתפוצות, אלא גם שירטט בקצרה את רעיונותיו על טיבו וצורתו של הארגון החדש. החלק העיוני של ההרצאה הזאת עורר ויכוחים חריפים ולבסוף הוחלט להקים בברלין מרכז זמני עד לכינוסו של הקונגרס העברי העולמי הראשון. על המרכז הזה הוטל להפיץ את ידיעת הלשון העברית ותרבותה, לטפח את החינוך העברי (במיוחד בין הנוער) ולהקים את קרן התרבות העברית. ראבידוביץ נבחר כמנהלו הראשון של הועד המרכזי.

בעת שעסק בהקמת “ברית העברים”, אותו ארגון חדש שנתקרא אחרי־כן “ברית העברית העולמית”, נכונה לראבידוביץ הפתעה נעימה ומכובדת: מורו, פרופ' היינריך מאיר, הציע לו בעקבות ספרו הגרמני על פוירברג, שייעשה פריבט־דוֹצנט לפילוסופיה באוניברסיטה של ברלין. ראבידוביץ ראה משום חידוש בעובדה שיהודי רוסי הכותב עברית ועוסק בעניינים יהודיים יקבל מינוי כזה, אלא שהוא חשש שמא תגבר ידו של היטלר, והתכנית הזו לא תצא לפועל.

אף־על־פי שהתמסרותו לענייני ה“ברית” גזלה ממנו זמן רב שהיה דרוש לו למחקרו המדעי, המשיך לנהל את הועד המרכזי מתוך רגש של אחריות ומתוך תקוה שבקרוב יתכנס הקונגרס העברי וישחררו מן הנטל. אלא שבגלל סיבות שונות נדחתה התכנסותו של הקונגרס העברי העולמי וראבידוביץ המשיך לעמוד בראש הועד המרכזי. עבודתו למען ה“ברית” השרתה קרירות כלשהי על היחסים בינו ובין ביאליק. במאמר שכתב לאחר כעשרים שנה, בתחילת שנות החמישים, מעיר ראבידוביץ:

“חיים נחמן ביאליק סרב הרבה אותה שעה לעמוד לימיננו. סמוך לימי ייסוד ה’ברית העברית העולמית' תיכן ביאליק תכנית איגוד לספר העברי, כלומר, להפצת ספרותה של ארץ־ישראל בתפוצות ישראל. עמד וצרף “דביר” שלו לשתי הוצאות־ספרים ארץ־ישראליות לשם אותו מפעל, שקראו לו “בּצר” – ובשליחותו יצא (בסתו תרצ"א) בלווית אחד מבעלי הוצאות־הספרים הנ”ל, לארצות אירופה. כשירד ביאליק לברלין בענין ‘בצר’, שוחחתי אתו ארוכות על שאלות תנועתנו בתפוצות. התחננתי לפניו, שיצטרף אל אנשי ה“ברית” ויאצול עליה מרוחו הגדולה, והקימונו יחד אותה קרן תרבות, שיעמוד בראשה. וחבל, העליתי חרס בידי. לבו לא היה נתון לכך. לא האמין אותה שעה בהצלחתה של תנועה חברתית חדשה לתרבותנו. החזיק באדיקותו בספר (בהפצת הספר העברי) כפתרון לשאלות רוחנו – טענתי לפניו בתנועה, כפר בזו והודה בספר בלבד; תלה את כל תקוותיו ב’בצר' – שנסתיים לאחר ימים מועטים בכשלון גמור (ועל כך אעמוד במקום אחר)."


עם עלייתו של היטלר לשלטון בשנת 1933, נתפרק מרכז ה“ברית” בברלין ובמקומו הוקמה אכסקוטיבה בלונדון, בהנהלתו של ראבידוביץ, ומשרד מרכזי בוורשה. אחר־כך נוסד גם ועד מרכזי בתל־אביב, שבמרוצת־הזמן נעשה עיקר ה“ברית”; ואולם האידיאולוגיה המיוחדת, שביקש מייסדה לקבוע בה, נעדרה ממנה, ואפילו תפקידו של ראבידוביץ בתורת מייסד ה“ברית” נשתכח בישראל. כבר במכתב מברלין משנת 1932 מעיר ראבידוביץ: “פעלתי בזמן האחרון משהו. יצרתי את ה’ברית עברית עולמית,' אף על פי שלאחר מעשה באים כמה בני אדם ומזכירים את אבהותם.”

ניתן להבין את הרגשת לבו של ראבידוביץ כשכתב לאחיו ערב ראש השנה תש“י: “בברלין יסדתי את הברית (שלדברי העתונים בארץ הקודש נוסדה ע"י ביאליק וטשרניחובסקי)… אותו סגנון מפלגה ותעמולה שהביא לידי השמטת שמו של טרוצקי ברוסיה – כאילו אין לו חלק ונחלה במהפכה הרוסית – הוא הוא ש’השכיח' ביודעים ובכוונה את הייסוד שהנחתי לברית, וכו'. ומה בכך? בבחינת מה אותי עזבו ותורתי שמרו (במקצת), וזה הוא העיקר. ילחמו על ‘ברית’.” רק בכ”ד באב תשי“ט העלה זלמן שזר, לימים נשיאה השלישי של מדינת ישראל, בישיבת ה”ברית העברית העולמית",

“את שאלת הנצחת זכרו של שמעון ראבידוביץ ז”ל, עם כל חילוקי הדעות שהיו בינינו אין להתעלם מזכותו כאחד ממיסדי התנועה העברית המאורגנת וכמקיים אכסניות עבריות בגולה לספרות ודברי הגות, מוטלת עלינו חובה לעשות למען הנצחת זכרו ויש להביא הצעות ממשיות לאחת מישיבותינו הקרובות."

לאחר עלייתו של היטלר לשלטון נאלץ פרופ' מאיר לכתוב על ראבידוביץ מכתב שבו הביע את צערו שבגלל מסיבות הזמן לא היה בידו לקיים את מה שהציע תחילה בענין הכהונה בפילוסופיה באוניברסיטת ברלין. באותו זמן, עקב החוקים החדשים נגד היהודים, פוטרה אשתו של ראבידוביץ מעיסוק במחקר הסרטן במעבדת בית־הספר לרפואה שליד האוניברסיטה של ברלין. האוירה בברלין נעשתה ליהודים מחניקה יותר ויותר. ראבידוביץ רצה זה מכבר לחזור לבקר את משפחתו בארץ־ישראל, עתה נוכח לדעת שהגיעה השעה, ואם ימצא לו עבודה נאותה – אולי גם יוכל להגשים את שאיפתו להשתקע בארץ. עוד לפני צאתו את ברלין בקיץ 1933 הוזמן מטעם “גּ’וּז קוֹלֶג'” בלונדון לבוא למוסד זה במסגרת תכנית מיוחדת להצלת חוקרים יהודיים מגרמניה. ראבידוביץ נוכח לדעת שאם לא יצליח למצוא משרה נאותה בארץ־ישראל, לא תהיה לפניו ברירה אלא להענות להזמנה זו. בקיץ 1933 באו הוא ואשתו לארץ־ישראל מתוך תקוה להשתקע בה ולא למטרת ביקור קצר בדרך ללונדון.

בשבע עיניים יגע ראבידוביץ למצוא עבודה נאותה, אך הדבר לא עלה בידו. לבסוף שמע בעצת ידידיו ובסתיו 1933 פנו הוא ורעייתו ללונדון.

בשנת 1934, שנה לאחר שבא ראבידוביץ ללונדון, הגיעה הבשורה המרה על פטירתו של ביאליק. במכתב לאחיו אברהם סיכם ראבידוביץ בקיצור את היחסים ביניהם:

“ופתאום… מת ביאליק. בזמן האחרון לא היו היחסים בינינו לבביים ביותר. כמעט ונלחמנו על ה”שלטוֹן" ב“ברית”: בת"א או בלונדון. אבל כמה קרבני ומשכני אחריו בשנות ישיבתו בגרמניה!

אתה, קורא יומני וספרי ה’גנוזים', יודע כי ספר־שיחות לי עם ביאליק, ואני חוכך וחוכך בדבר, אם למהר ולהדפיסו. יש בו קצת סנסציוניות. אולי אחליט לדחות את פרסומו לשנים אחדות. שמור סוד זה לנפשך."


ראבידוביץ החליט לדחות את פרסום ספר־השיחות, אך מיהר לכתוב מאמר הספד ולפרסמו בשבועון העולם, שבו נמנה עם חברי המערכת.


ג    🔗

כשפרצה מלחמת העולם־השניה בשנת 1939, עדיין ישב ראבידוביץ בלונדון. אחיו, ד"ר יעקב ראביד, שישב בניו־יורק, השתדל להשפיע עליו שיצא מאנגליה עם אשתו ובנם הצעיר שנולד בשנת 1936. בתחילה לא רצה לשמוע לעצת־אחיו; עז היה רצונו לנסוע מזרחה, לארץ־ישראל, ולא למערב. ואולם לבסוף נעתר לו. אבל משנתקבלה הויזה לארצות־הברית, לאחר השהיות רבות, לא היה עוד אפשר לעבור את האוקינוס האטלנטי בגלל סכנת הצוללות הגרמניות, וראבידוביץ ובני ביתו נשארו בלונדון. היו בידו אז כתבים אחדים שחשש לבטחונם מחמת ההפצצות של הגרמנים על לונדון, וליתר בטחון רצה שיהיו בידי אחיו בניו־יורק. בין הכתבים הללו נמצאו שתי מחברות המוקדשות לביאליק. הראשונה, “ח.נ. ביאליק, מחברת ראשונה”, הכילה תיאורי פגישות מיום 1.4.22 עד ליום 1.2.24, והשניה, "חיים נחמן ביאליק, מחברת שניה (זכרונות, שיחות, רשמים, פגישות, רשימות־ביקורת ועוד"), מכילה חומר מיום 26.3.24 עד ליום 7.8.24. גם היו כמה עמודי שיחות משנת 1929 ורשימות קטועות משנת 1929 ומהפגישות האחרונות בין ביאליק לראבידוביץ בזמן ביקורו של ראבידוביץ בארץ בשנת 1933, לרבות עוד הערות כלליות קטועות, שכולן בוודאי היה מפתח בעת הכנת החומר לדפוס. את כל החומר הזה העתיק בכתב ידו ושלח יחד עם כתב־היד המקורי אל אחיו יעקב בשתי מעטפות נפרדות בדואר אויר רשום. על־פי־רוב כתב ראבידוביץ לאחיו בעברית, אלא שהפעם, בודאי כדי למנוע קשיי צנזורה, כתב באנגלית שני מכתבים של הסברה, שצורפו לחומר העברי על ביאליק.

במכתבו הראשון כתב בין היתר:


“I am enclosing herewith my 'diary’־notes on the poet Bialik which I shall be very happy to ‘prepare’ for publication (material for my book on B.). It happens to be the beginning of the second note־book. In case I should be prevented from re־writing it, only a few extracts from it might be published, under Jack’s supervision. But you better wait a few years. As long as I am alive, I would like to do it myself. ‘Otherwise’, or a few years after… – as said before.”2

ובמכתבו השני:


“I am enclosing herewith a ‘copy’ of the first note־book on Bialik; I hope to be able to use it one day for my book on Bialik… do read it from time to time – but do not tell anybody of its contents, for I do not know when I shall find is suitable to be published”.3


אחר כך, עדיין בזמן המלחמה, שוב פנה ראבידוביץ לחומר זה על ביאליק, שכן בתוך העמודים המכילים רקע לפגישתו הראשונה עם ביאליק, הנקרא “הקדמה”, ולפניו שער כללי שבו כתוב “חיים נחמן ביאליק: שיחות, פגישות, רשמים, זכרונות, אגרות, פרקי הערכה”, הוא הזכיר “חורבן ת”ש־ תש“ד”.

בשנת 1941 יצא ראבידוביץ מלונדון לעיר לידס שבצפון אנגליה, לכהן בקתדרה חדשה לעברית שקמה באוניברסיטה של לידס. בשנת 1946 נתמנה לראש המחלקה השמית שם – וזאת היתה הפעם הראשונה בתולדות האוניברסיטה הזאת, שיהודי (לא כל שכן יהודי מרוסיה שבא לאנגליה דרך גרמניה) כיהן בה כראש מחלקה.

בשנת 1948 עבר ראבידוביץ מלידס לשיקאגו, שם לימד בבית־המדרש ללימודי היהדות. לאחר שלוש שנים נענה להפצרתו של ד“ר אברהם סכר, נשיא האוניברסיטה החדשה שהוקמה בוולתאם מסצ’וסטס, על שמו של השופט העליון היהודי לואי ברנדייס, להיות פרופסור למחשבה יהודית ולספרות עברית ונתמנה לראשה הראשון של המחלקה למדעי־היהדות, בתפקיד זה שימש עד סוף ימיו. כשפתחה האוניברסיטה מדורים למסיימים ותכנית לתואר הדוקטור, היה ביניהם מדור למדעי־היהדות. במדור זה הרצה ראבידוביץ וניהל סמינריונים בפילוסופיה היהודית של ימי־הבינים ושל התקופה החדשה, וכן בספרות העברית החדשה – תחומים שתמיד העסיקו אותו והוא קיוה שיזכה עוד להתקין את חידושיו בהם לדפוס. הוא שמח שניתן לו בהרצאותיו ובסמינריונים האלה לשמור על טהרת השפה העברית, ובמיוחד היה קרוב ללבו הסמינר שהקדיש לביאליק. בסמינר זה ניתח את יצירת ביאליק כמשורר ובעל אגדה ודן במקורותיו בתנ”ך ובספרות חז"ל וימי־הביניים ובהשפעת ביאליק על הבאים אחריו. הפגישות האינטנסיביות הרבות עם ביאליק בברלין בשנות העשרים העניקו לו הבנה עמוקה של אישיות המשורר ויצירותיו, וסיפורי הזכרונות האירו את הצגת דבריו.

ראבידוביץ נפטר פתאום בגיל ששים, בתחילתה של מחצית שנת שבתון, ביום כ“ב תמוז תשי”ז – יומים לאחר יום פטירתו של ידידו משנות העשרים, חיים נחמן ביאליק. תכניותיו הספרותיות המדויקות של ראבידוביץ בפרשת ביאליק אינן ברורות, ויתכן שהוא עצמו לא החליט החלטה סופית והיה משנה את תכניתו תוך־כדי עבודתו. אכן נראה שהיה בדעתו לחבר שני ספרים על ביאליק, האחד על ביאליק והספרות העברית החדשה, והשני על “חיים נחמן ביאליק: שיחות, פגישות, רשמים, זכרונות, אגרות, פרקי הערכה”. סביר להניח שתיכנן להדפיס גם את היומן עצמו. אף על פי שלא זכה לחבר את ספריו על ביאליק, לרבות עוד הרבה ספרים שכבר התחיל להעלות בכתב, השאיר אחריו שני מחקרים שבהם דן בביאליק במסגרת פילוסופיה של תולדות חיי הרוח של עם־ישראל. במסה “על פרשת בתים”, שפרסם בספרו האחרון הגדול “בבל וירושלים” (1957), ואחר־כך נדפס שוב בתוך עיונים במחשבת ישראל, עומד ראבידוביץ על היחסים בין תקופות הבית הראשון והבית השני לפי השקפה חדשה משלו. מבחינה רוחנית אין לראות לדעתו את הבית השני כהמשכו של הבית הראשון אלא כהתחלה שנייה וחדשה שהתלבשה בלבוש פירוש לבית הראשון. על יסוד הרקע הזה הסביר ראבידוביץ את תולדות חיי הרוח של עם ישראל, ובמיוחד מהמאה הי"ח ואילך, לאור ההתרוצצות בין הבית הראשון ובין הבית השני בקרב האומה. לפני קנה־מידה זה ניתח לא רק תנועות כגון השבתאות, ההשכלה, הריפורמה והציונות, אלא גם את הספרות העברית החדשה. ביאליק שימש לו טיפוס למי שמסור לבית השני, בניגוד לטשרניחובסקי ששאב מרוחו של הבית הראשון. המחקר השני: פרק מיוחד בספר בבל וירושלים (הפרק “ראשון בשני”, שגם הוא פורסם שנית בתוך עיונים במחשבת ישראל) , שבו מנתח ראבידוביץ ביתר עומק את יצירתו והשקפתו של ביאליק לפי האספקלריה של “תורת הבתים”. בהתחלת הפרק הזה הוא מתאר את התאכזבותו כשפנה לעיין בדברים שבעל פה לביאליק. בהערה גילה:


“אותה אכזבה עוררתני כמה פעמים לצאת ולפרסם את קונטרס זכרונותי ושיחותי עם ביאליק – להבהרת יחס משוררנו אל כמה אישים ופרשיות חיים וספר, גם להנאתם של זוכרי ביאליק האיש, ועודם רבים בישראל. לצערי, לא הספיקה לי שעתי בעשרים השנה האחרונות למלא מבוקשי זה. וכמה מזכרונות ביאליק שפורסמו בספרותנו שימשו לי מעין אזהרה שלא להצטרף למניינם של מזכירי זכרונות־ביאליק…”


בשנת 1964 מסרו אשתו של ראבידוביץ ובנה, ששמרו על עזבונו, את כתב־היד של “יומן ביאליק” לאחיו של ראבידוביץ, אברהם ראביד בתל־אביב. הוא מסר את כתב־היד לכתבנית להדפסה במכונת־כתיבה, ואחר־כך הגיה בנאמנות רבה את העבודה. בהשתדלותו נתפרסמו שני קטעים קצרים מהחומר בירחון מאזנים.

בנימין ראביד

כ“ב בתמוז תשמ”א



  1. בהקדמה זו ימצא הקורא פרטים על חייו, פעלו ויצירתו של שמעון ראבידוביץ, העשויים לסייע בהבנת היומן המובא בספר זה. תיאור מקיף של חייו בצירוף מובאות רבות ממאמריו ומכתביו אפשר למצוא במסה “לחייו ולכתביו של שמעון ראבידוביץ ז”ל" מאת בנימין ראביד, הכלולה בקובץ מאמריו המדעיים העבריים עיונים במחשבת ישראל (שני כרכים, ירושלים, 1969–1971), כרך א‘, עמ’ יז–פב. קטעים מן המסה ההיא מובאים בהקדמה הזאת.  ↩

  2. (תרגום) “אני מצרף בזה את רשימות ה‘יומן’ שלי על ביאליק, שאשמח מאד ‘להתקין’ להוצאה־לאור (חומר לספרי על ביאליק). הן כוללות את ההתחלה של ספר הרשימות השני. אם יבצר ממני לשכתב אוֹתן, יהיה אפשר לפרסם רק קטעים אחדים מהן, בפיקוחו של יעקב. אבל מוטב להמתין שנים אחדות. כל עוד אני בחיים, הייתי רוצה לעשות את הדבר בעצמי. ‘אם לא’, או שנים מספר אחרי־כן… כנאמר לעיל.”  ↩

  3. (תרגום) “אני מצרף ‘העתק’ של ספר הרשימות הראשון של ביאליק; אני מקווה שאוכל להשתמש בו ביום מן הימים לספרי על ביאליק… אנא, קרא בו מעת לעת, אבל אל תגלה את תוכנו לאיש, משום שאיני יודע אימתי אמצאנו ראוי להוציאו־לאור”.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48800 יצירות מאת 2703 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20830 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!