– הנה אַתּם אוֹמרים, כּי אין אָדם יכוֹל להבין בּכוֹח עצמוֹ מה טוֹב וּמה רע, כּי הגוֹרם המכריע היא הסביבה, וכי הסביבה מנַוונת את האָדם. ואני סבוּר כּי הגוֹרם המכריע הוּא המקרה. אספּר לכם מה שאֵירע לי…

בּדברים אלה פּתח איוַאן וַאסילייביטש, איש מכוּבּד בּעיני הכּל, בּסוֹפה של שׂיחה שניהלנו בּינינוּ ושתּכנה היתה הדעה, כּי כּדי להשיג את תּיקוּן המידוֹת של היחיד יש צוֹרך לשנוֹת מתּחילה את המסיבּוֹת שבּהן חיים בּני־האָדם. אַף אחד לא אָמר, בּעצם, כּי אין אדם יכוֹל להבין בּכוֹח עצמוֹ מה טוֹב וּמה רע, אבל נוֹהג כּזה היה אצל איוַאן וַאסילייביטש שהיה עוֹנה לרעיוֹנוֹתיו, העוֹלים בּלבּוֹ בּהשפּעת שׂיחת דברים, וּמשׂיח אגב רעיוֹנוֹת אלה מאוֹרעוֹת שאירעוּ לוֹ בּחייו. פּעמים רבּוֹת היה מסיח את דעתּוֹ לגמרי מן הענין שהביאוֹ לידי דברים, והלך ונמשך אחרי סיפּוּרוֹ, וּבפרט שהיה מספּר את סיפּוּריו מתּוֹך מידה רבּה של כּנות ואמת.

כּך נהג גם הפּעם הזאת.

– אספּר לכם מה שאירע לי. כּל חטיבת חיי קיבּלה צוּרה זוֹ ולא אחרת לא בּכוֹחה של הסביבה, אלא בּכוֹחוֹ של משהוּ אחר.

– וּמה הדבר? – שאלנוּ.

– סיפּוּר אָרוֹך כּרוּך בּענין זה. כּדי להבינכם – צוֹרך לי להאריך בּסיפּוּר הדברים.

– יפתּח איפוֹא בּסיפּוּרוֹ.

איוַאן וַאסילייביטש שקע בּהרהוּרים, הניע בּראשוֹ.

– אָמנם כּן, – אָמר. – כּל חטיבת החיים נשתּנתה אגב לילה אחד, אוֹ, מה שנכוֹן יוֹתר, אגב בּוֹקר אחד.

– וכיצד אירע הדבר?

– אירע הדבר שהייתי שרוּי בּהתאַהבות רבּה. פּעמים רבּוֹת נתפּסתּי להתאַהבוּת, ואוּלם זוֹ היתה אהבתי הגדוֹלה בּיותר. הדבר הוּא מן העבר הרחוֹק: זוֹ כּבר יש לה עכשיו בּנוֹת נשׂוּאוֹת. שמה היה בּ… כּן, וַאראָנקה בּ. – איוַאן וַאסילייביטש הגיד את שם המשפּחה. – זוֹ גם בּגיל של חמשים שנה יָפתה להפליא, ואוּלם בּנעוּריה בּגיל של שמוֹנה־עשׂרה היתה נהדרת בּיפיה: קוֹמתה גבוֹהה, גזרתה זקוּפה, תּנוּעוֹתיה רבּוֹת־חן וּדמוּתה מפיקה הוֹד, אָמנם כּן: דמוּתה הפיקה הוֹד, והיא החזיקה את גוּפה תּמיד בּזקיפוּת בּלתּי רגילה, כּאילוּ לא יכלה לעשׂוֹת בּאוֹפן אחר, כּשהיא מַטה את ראשה בּמקצת לאָחוֹר, והדבר שיוה לדמוּתה – אגב יפיה זה שלה וקוֹמתה הגבוֹהה, אף שהיתה רזה, רזה כּמעט עד לידי בּליטת עצמוֹת – רוֹממוּת של מַלכוּת, מידה שהיתה עלוּלה להטיל יִראָה וּלהרחיק מעל פּניה אנשים, אלמלא אוֹתוֹ חיוּך של נדיבוּת, חיוּך עליז תּמיד, המתעלם על שׂפתיה ועיניה החמוּדוֹת והמזהירוֹת, וּמלוֹא כּל דמוּתה הנעימה וּרוַת־העלוּמים.

– כּמה איוַאן וַאסילייביטש יוֹדע לתאר תּיאוּרים!

– ואם גם אַעלה לפניכם מידה יתירה של תּיאוּר – לא אוּכל לתאר לכם כּיצד היתה זוֹ בּדמוּתה. ואוּלם לא בּכך הענין. מעשׂה זה שאני עוֹמד לספּר לכם היה בּשנוֹת הארבּעים. אוֹתוֹ זמן הייתי סטוּדנט בּאַחת האוּניברסיטאוָת שבּערי־השׂדה. אין אני יוֹדע אם יש בּכך משוּם בּחינה טוֹבה אוֹ רעה, אבל בּאוּניברסיטה שלנוּ לא היוּ מצוּיוֹת שוּם אגוּדוֹת ושוּם תּוֹרוֹת ואנחנוּ היינוּ סתם בּני־עלוּמים וחָיינוּ כּדרך בּני־עלוּמים: עסַקנו בּלימוּדים והתעלסנוּ בּשׂמחה. אָנכי הייתי בּחוּר עליז ועֵר בּיוֹתר, ונוֹסף לכך בּן־עשירים. החזקתּי לי סוּס־שעט משוּבּח, הייתי יוֹצא עם עלָמוֹת להתגלש בּמדרוֹן הרים (נַעלי קרח לא נעשׂוּ עדיין דבר שבּאָפנה), ערכתּי משתּאוֹת עם חברים (בּאוֹתה תּקוּפה נהגנוּ לשתּוֹת רק יין שמפּאני; משחָסַרנוּ כּסף – מנענוּ את עצמנוּ מן השתייה, ולא שתינוּ ווֹדקה, כּפי שנהוּג עכשיו). ואוּלם ראש תּענוּגוֹתי היו נשפי החגיגה ונשפי המחוֹלוֹת. את מעשׂה הריקוּדים ידעתּי כּהלכה, ולא הייתי מכוֹער־מַראֶה.

– מילא, אַל ילבּש ענווּת יתירה, – שיסעה אוֹתוֹ בּדברים אשה מן החבוּרה. – הרי אָנוּ מכּירים את תּמוּנתוֹ העשׂוּיה עוֹד בּאוֹפן דאגאֶרוֹטיפּי. לא זוֹ בּלבד שלא היה מכוֹער־מראה, אלא היה אפילוּ יפה־מראה.

– נאמר שהייתי יפה־מראה, אבל לא בּכך הענין. הענין הוּא שבּאוֹתוֹ זמן, לעת אשר אהבתּי את אַהבתי הגדוֹלה בּיוֹתר, נקריתי להיוֹת, בּיוֹם האַחרוֹן ל“שבוּע־החמאָה”, בּנשף מחוֹלוֹת בביתוֹ של ראש התאַחדוּת האצילים אשר בּפּלך, ישיש בּעל מזג טוֹב, גדוֹל בּעשירוּת, מכניס אוֹרחים ועוֹמד בּתוֹאר כּבוֹד של שָליש. בּקבּלת הפּנים של האוֹרחים טיפּלה אשתּוֹ, בּעלת מזג טוֹב כּבעלה, הלבוּשה שׂמלת קטיפה ועל ראשה נזר יהלומים, והיא חוֹשׂפת כּתפים וחזה, נוֹבלים מזקנה וּתפוּחים וּלבנים, ודמיוֹן לה כּלאַחת התּמוּנוֹת של יֶליזאבאֶטה פּטרוֹבנה. נשף המחוֹלוֹת היה נפלא. האוּלם נהדר, עם יציע, המנַגנים – מן המשוּעבּדים של בּעל־אחוּזה אחד חוֹבב נגינה, שהיוּ מפוּרסמים בּזמן ההוּא, המזנוֹן שוֹפע מַטעמים, וים של יין שמפּאני עוֹבר על גדוֹתיו. אמנם אהבתּי לשתּוֹת יין שמפּאני, אבל מנעתּי את עצמי משתייה משוּם שגם בּלא יין הייתי שיכּוֹר מאַהבה, ותחת זאת רקדתּי עד לידי אָבדן חוּשים גם את הואלס וגם את הפּוֹלקה, וּכבת־זוּג בּחרתּי לי, כּמוּבן, כּל הזמן, עד כּמה שאפשר, את וַארנקה. היא לבשה שׂמלה לבנה עם חגוֹרה ורוּדה וּכפפוֹת־עוֹר לבנוֹת, שהגיעוּ כּמעט עד לקצוֹת מרפּקיה הצנוּמים והחדים, ונעלָה נַעלי משי לבנוֹת. את ריקוּד המאזוּרקה גזל ממני המהנדס הנתעב אַניסימוֹב, – עד היוֹם הזה איני יכוֹל לסלוֹח לוֹ את הדבר – הוּא בּא לפניה בּהזמנה תּיכף לכניסתה, ואנכי סרתּי אל הגלב ונכנסתּי לקבּל את הכּפפוֹת שלי, ואֵיחרתּי את המוֹעד. וכך יצא הדבר, כּי לא היא היתה בּת־זוּג לי עם ריקוּד המאזוּרקה, אלא עלמה אחת בּת גרמנים, שקוֹדם הייתי מחַזר אחריה בּמידה כּל־שהיא, אבל חוֹששני שאוֹתוֹ ערב נהגתּי עמה שלא כּדרך הנימוּס, לא החלפתּי עמה דברים ולא הפניתי אליה את עיני. עיני ראוּ רק את הדמוּת הגבוֹהה והזקוּפה אשר בּשׂמלה הלבנה עם החגוֹרה הורוּדה, ואת פּניה המזהירים והלהוּטים מאַדמוּמית אשר עם גוּמוֹת החן, ואת עיניה הנעימוֹת אשר עם המבּט החוֹנן. ולא אנכי בּלבד, – הכּל הסתּכּלוּ בּה והתענגוּ על מַראֶה, התענגוּ גם הגברים וגם הנשים, ואם כּי חן כּוּלן כּהה כּנגד חִנה. בּעל כּרחן התענגוּ על מראה.

להלכה, כּביכוֹל, רקדתּי את ריקוּד המאזוּרקה עם בּת־זוּג אחרת, אבל למעשׂה רקדתּי כּל הזמן עמה. היא, בּלי התבּייש, הישירה לכת לקראתי דרך כּל האוּלם, ואָנכי הייתי קוֹפץ וקם ממקוֹמי בּלי המתּין להזמנה, והיא הוֹדתה לי בּחיוּך על אשר ניחשתּי את כּוָנתה. משהקריבוּ אוֹתנוּ כּנגדה והיא לא ניחשה לדעת את תּפקידי, משכה בּכתפיה הדקוֹת, כּשהיא מוֹשיטה את ידה למישהוּ אחר, וחייכה כּנגדי לאוֹת הצטערוּת והבטחת שילוּמים.

משרקדוּ את הלוּכי המאזוּרקה בּצוּרה של ואלס, הארכתּי בּלויתה בּסיבּוּבי הואלס, והיא, בּנשימה מהירה וּבחיוּך על פּניה, היתה אוֹמרת לי: ¹“ENCORE” ואָנכי חזרתּי והסתּוֹבבתּי עמה בּסיבּוּבי הואלס וּכאילוּ לא הרגשתּי עוֹד בּגוּפי.

– כּיצד הוּא אוֹמר, שלא הרגיש עוֹד בּגוּפוֹ, וידוֹ הרי חיבּקה גזרת עלמה; דוֹמה לי שהוּא הרגיש לא רק בּגוּפוֹ אלא גם בּגוּפה, – סח אחד האוֹרחים.

אַדמוּמית עלתה פּתאוֹם בּפניו של איואן ואסילייביטש, והוּא קרא בכעס וקוֹלוֹ צוֹעק כמעט:

– הנה זה טיבכם, בּני הנוֹער של עכשיו. אין עיניהם רוֹאוֹת אלא את הגוּף בּלבד. לא כּך היה הדבר בּזמננוּ: כּכל שהלכה וגָדלה אַהבתי, נעשׂתה לי זוֹ אשר אָהבתּי נטוּלת גוּף יוֹתר ויוֹתר. אתּם רוֹאים עכשיו את הרגלים, את פּיקת המרפּק ועוֹד משהוּ אחר, את הנשים שהתאַהבתּם בּהן אתּם מדמים לכם בּמַערוּמיהן, ואוּלם אנכי, כּמוֹ שאוֹמר אַלפונס קאר – סוֹפר משוּבּח היה האיש – דימיתי לי תּמיד את האשה אשר אהבתּי כּאילוּ היא בּלבוּש של בּרוֹנזה. אנחנוּ לא זוֹ בּלבד שלא דימינוּ לנוּ את הנשים במערוּמיהן, אלא שקדנוּ לכסוֹת על המערוּמים, בּדוֹמה לבּן הישר של נוֹח. מילא, בּין לא תּבינוּ.

– אל ישׂים לב למה שזה אוֹמר. וּמה היה המשך הדברים? – אמר אחד מן החבוּרה.

– כּך, המשכתּי איפוֹא עמה בּריקוּדים, ולא הרגשתּי כּי

הזמן עוֹבר. המנגנים, מתּוֹך התייאשוּת של עייפים – הלא ידעתּם, דבר רגיל הוּא זה בּשעת הגמר של נשף מחוֹלוֹת – חזרוּ וּפתחוּ שוּב בּאוֹתוֹ ניגוּן של מאזוּרקה, בּחדרי האוֹרחים התחילוּ האבוֹת והאמהוֹת פּוֹרשים מאצל שוּלחנוֹת הקלפים והיוּ עוֹמדים וּמצפּים לסעוּדת הלילה, המשרתים עברוּ עכשיו בּתכיפוּת דרך האוּלם, כּשהם נוֹשׂאים וּמביאים דברים שוֹנים. היתה השעה השלישית. צריך הייתי להשתּמש בּרגעים האחרוֹנים. הזמנתּיה שוּב לרקוֹד, ועברנוּ בּפּעם המאה כּרוֹקדים על פּני האוּלם.

– גמוּר איפוֹא, שהיא מזוּמנת לי כּבת־זוּג אל הקאדריליה אשר לאחר הסעוּדה, – סחתּי לה, משהוֹלכתּיה אל מקוֹמה.

– ודאי, אם לא אֶלקח הבּיתה, – אמרה מתּוֹך חיוּך.

– אני אעכּב בּדבר, – אמרתּי.

– יתּן לִי איפוֹא את המניפה.

– חבל לי להוֹציא את זוֹ מידי, – סחתּי לה, משמסרתּי לידה את המניפה הקטנה, הלבנה והפּשוּטה.

– אתּן לוֹ מַתּן, לשם נחמה, – אמרה, וקרעה מעל המניפה בּדל נוֹצה ונתנה על ידי.

לקחתּי את בּדל הנוֹצה, ורק בּמבּט עין יכוֹלתּי להבּיע את התלהבוּת לבּי ואת רחשי תּוֹדתי. הייתי לא רק שׂמח וּמרוּצה, כי אם מאוּשר, שרוּי בּעוֹנג, הייתי נדיב לב, הייתי לא אני עצמי כי אם יצוּר שלא מעוֹלם זה שאינוֹ יוֹדע את הרע ויוֹדע רק את הטוֹב. צפנתּי את הנוֹצה הקלה בּמחבוֹא הכּפפה שלי והוֹספתּי לעמוֹד בּמקוֹמי, משלא היה בּכוֹחי להסתּלק מעל פּניה.

– יבּיט נא, מזמינים את אבּא לרקוֹד, – סחה לי, משרמזה על הדמוּת הגבוֹהה והנהדרה אשר לאָביה, שׂר־הגדוּד בּכיתפוֹת הכּסף, שעמד בּפתח הדלת בּמסיבּת גברוֹת.

– וארנקה, תּגש נא הנה, – הגיע לאזנינוּ קוֹלה הרם של בּעלת־הבּית, אשר עם נזר היהלוּמים והכּתפים בּנוּסח יֶליזאבטה.

וארנקה ניגשה אל הדלת, ואנכי אחריה.

– תּשדל נא בּדברים את אבּא שלה, ma chére, כי ירקוֹד יחד עמה ריקוּד. אנא, פּטר ולאדיסלָבוֹביטש, – פּנתה בּעלת־הבּית אל שׂר־הגדוּד.

אָביה של וארנקה היה זקן יפה־תּוֹאר, גבוֹה ונהדר ורענן בּמראהוּ עד־מאד. פּניו היו אדוּמים בּיוֹתר, שׂפמוֹ לבן ועשׂוּי בּסלסוּל à la Nicolas I, פּיאוֹת זקנוֹ לבנוֹת אף הן וּמוּתאמוֹת לשׂפם, שׂערוֹתיו אשר בּצדעוֹת מסוֹרקוֹת לעֵבר פּניו,

וחיוּך עליז, בּדוֹמה לזה אשר אצל בּתּוֹ, מתעלם בּעיניו המזהירוֹת ועל גב שׂפתיו. מבנה גוּפוֹ היה נהדר, חזהוּ רחב, מקוּשט בּאוֹתוֹת־כּבוד לא מרוּבּים, והוּא זוֹקר אוֹתוֹ כּדרך אנשי צבא, כּתפיו אמיצוֹת ורגליו גבוֹהוֹת וּזקוּפוֹת. זה היה מפקד־צבא לפי הטיפּוּס הישן של החייל הוָתיק, וּבנוּסח ההדרכה של תּקוּפת ניקוֹלאי.

משניגשנוּ אל הדלת סח שׂר־הגדוּד דברי סירוּב, בּאָמרוֹ כּי מלאכת הריקוּד נשכּחה ממנוּ. ואַף על פּי כן, הצטחק, העביר את ידוֹ לצד שׂמאל, הוֹציא את חרבּוֹ מתּוֹך התּלי וּמסרה על־יד איש צעיר מוּכן־לשירוּת, העלה את כּפפת העוֹר על ידוֹ הימנית, – בּאָמרוֹ אגב חיוּך: “יש לעשׂוֹת את הכּל כּמצוָה”, – נטל את יד בּתּוֹ והתקין לעצמוֹ עמידה של רבע סיבּוּב, ונשאר עוֹמד וּממתּין להתחלת הקצב של הריקוּד.

משהתחילה המנגינה של ריקוּד המאזוּרקה – רקע, מעשׂה בּן־חיל, בּרגלוֹ האחת, הסיט את האחרת לפנים, וּדמוּתוֹ הגבוֹהה והכּבדה התחילה נעה מסביב האוּלם, פּעם בּנחת ודרך רחיפה וּפעם בּרעש וּבסערה, מתּוֹך תּפיפת סוּליוֹת והקשת רגל בּרגל. הדמוּת הגראציוֹזית של וארנקה שטה יחד עמוֹ, כּשהיא מאריכה אוֹ מקצרת בּרגע הנכוֹן, וּבלי שיבחינוּ בּכך, את צעדי רגליה הקטנוֹת אשר בּנעלי המשי הלבנוֹת. כּל האנשים בּאוּלם תּרוּ בּעיניהם אחרי כּל תּנוּעה ותנועה של הזוּג הזה. ואנכי לא רק התענגתּי על המראה, אלא הבּטתּי בּרוֹקדים מתּוֹך התלהבוּת וחנינת לב. וחנינת לבּי גברה בּיוֹתר למראה מגפיו, המחוּפּים פּתילים, מגפים משוּבּחים מעוֹר עגל, אבל עשׂוּיים לא לפי האָפנה, – כּאלה שחַרטוּמיהם מחוּדדים, – אלא בּטעם הזמן הישן, מגפים בּעלי חרטוּמים מרוּבּעים וחסרי עקבים, ונראה היה הדבר, שאלה הוּתקנוּ על ידי הסנדלר של הבּטליוֹן… “כּדי שתּשׂיג ידוֹ להביא את בּתּוֹ בּחוּגי החברה וּלהעניק לה את שׂמלוֹתיה – הריהוּ מוֹנע את עצמוֹ מקניית מגפים ונוֹעל כּאלה שמלאכתּם מלאכת בּית”, הרהרתּי בּלבּי, ואוֹתם חרטוּמי מגפים גרמוּ לי חנינת לב מרוּבּה. היה ניכּר כּי הוּא ידע לפנים את מלאכת הריקוּד בּאוֹפן משוּבּח, אבל עכשיו כּבר נעשׂה גוּפוֹ כּבד וּלרגליו לא היתה עוֹד מידת הגמישוּת כּדי התקין כּל אוֹתם הצעדים הנאים והמהירים שהוּא התכּוון לעשׂוֹת. וּבכל זאת התקין בּזריזוּת שני סיבּוּבים. אוּלם לבסוֹף, כּשהוּא שרבּב בּתחילה בּמהירוּת את רגליו וחזר והדבּיקן זוֹ לזוֹ, ואחר כּך כּרע ונפל על בּרכּוֹ האַחת, אם כּי בּתנוּעה כּבדה בּמקצת, והיא, מחייכת ומשיבה לתיקוּנה את כּנף שׂמלתה שנאחזה בּרגלוֹ, עשׂתה הקפה מסביב בּתנּועה שכּוּלה רחיפה – התחילוּ הכּל מוֹחאים כּף בּהתלהבוּת. והוּא התרוֹמם מכּריעתוֹ מתּוֹך מידה של התאמצוּת, הטיל את ידיו בּנעימוּת וּברוֹך מסביב לאזני בּתּו ונשק לה על מצחה, אחרי כן הוֹליכה והביאה אלי, בּחשבוֹ כּי אני בּן־זוּג לה לרקוֹד. אמרתּי לוֹ כּי לא בּן־זוּגה אנכי.

– מילא, אחת היא, יתקין הוּא עמה עכשיו ריקוּד, – אמר אגב חיוּך של נדיבוּת לב, בּהכניסוֹ את חרבּוֹ לתוֹך התּלי.

כּשם שמצוּי הדבר, שטיפּה אחת היוֹצאת מן הבּקבּוּק גוֹרפת אחריה בּזרם שוֹטף את כּל מה שיש בּוֹ, כּך היה הדבר גם בּנפשי, שרגש האהבה לוארנקה פּתח דרך לכל כּוֹשר האהבה הצפוּן בּנפשי. אוֹתה שעה חוֹבק הייתי מלוֹא עוֹלם בּאהבתי. אהבתּי גם את בּעלת־הבּית אשר בּנזר היהלוּמים ועם החזה בּטעם תּקוּפת יֶליזאבטה, ואת בּעלה, ואת אוֹרחיה, ואת משרתיה, ואפילוּ את המהנדס אַניסימוֹב שהיה מזדעף כּנגדי. ואוּלם לאביה, אשר מגפים לוֹ מעשׂה מלאכת בּית וחיוּך חביבוּת הדוֹמה לחיוּך שלה, רחש לבּי אוֹתה שעה איזה מין רגש של התלהבוּת ורוֹך.

המאזוּרקה נסתּיימה, אדוֹן־הבּית והגברת קראוּ את האוֹרחים לשבת לסעוּדה, ואוּלם שׂר־הגדוּד הסתּלק מן ההזמנה, משאָמר כּי הכרח לוֹ לקוּם מחר בּהשכּמה, ונפרד מבּעלי הבית. מתּחילה נפחדתּי, כּי חששתּי שמא תּלך גם היא, אבל היא נשארה עם האֵם.

לאחר סיוּם סעוּדה רקדתּי עמה את ריקוּד הקאדריליה, כּפי ההבטחה שניתּנה לי, ואף על פּי שכּבר הייתי לכאוֹרה מאוּשר לבלי קץ, הרי אָשרי הלך וגדל עוֹד בּלי־הפוּגוֹת. לא החלפנוּ בּינינוּ אף דיבּוּר אחד על אוֹדוֹת אהבה; לא שאלתּי אצלה, ואף אצל עצמי לא שאלתּי, אם היא אוֹהבת אוֹתי. די היה לי שאנכי אהבתּיה. ולא חששתּי אלא לכך שמא יִפּגם אָשרי על ידי משהוּ.

משחזרתּי הבּיתה וּפשטתּי את מעילי ורציתי לפרוֹש לשינה – ראיתי כּי הדבר אינוֹ כּלל בּגדר האפשרוּת. החזקתּי בּידי את בּדל הנוֹצה אשר ממניפתה, וּכפפה אחת שלמה מכּפפוֹתיה, שהיא נתנה לי עם יציאתה, משעמדה לעלוֹת על המרכּבה ואני תּמכתּי מתּחילה בּאם ואחר כּך בּה. הסתּכלתּי בּשני החפצים האלה, וּבלי שעצמתּי את עיני שיויתי את דמוּתה לנגדי, כּפי שראיתיה בּאוֹתוֹ רגע כּשעמדה לבחוֹר לה בּן־זוּג מבּין השנַים, והיא ניחשה לנכוֹן את תּכוּנתי ואמרה בּקוֹלה הנעים: “הגאוָה, הלא כן?” אוֹ כּמוֹ בּשעת הסעוּדה, משהגישה אל שׂפתיה גביע של יין שמפּאני וּמצמצה כּנגדי בּעינים מלטפוֹת. אבל לרוֹב דימיתיה לנגדי כּפי שראיתיה בּשעת הריקוּד עם אָביה, משהיא נעה על ידוֹ כּמרפרפת, וּבגאוָה וּבשׂמחה על אביה ועל עצמה היא שוֹלחת את עיניה אל הרוֹאים המתענגים על המחזה, ואנכי מצרף בּלי־משׂים את שניהם בּרגש אחד של חנינת־לב.

בּזמן ההוּא גּרתּי יחד עם אָחי המנוֹח. אחי לא אהב בּכלל את חיי החברה, וּמנע את עצמוֹ מלכת אל נשפי מחוֹלוֹת, וּבימים ההם היה מכין את עצמוֹ לבחינוֹת הגמר, ונוֹהג חייו היה של סדר גמוּר. הסתּכּלתּי בּראשוֹ, שהיה כּבוּש בּכּר וּמכוּסה למחצה בּשׂמיכת פלאנל, וחמלתּי עליו חמלת אהבה, חמלתּי עליו בּשל כּך שהוּא לא ידע אהבה זוֹ שהרגשתּי אנכי ולא לקח בּה חלק. המשרת שלנוּ פּאֶטרוּשה, מן המשוּעבּדים, בּא לקראתי עם נר בּיד ורצה לשמשני בּשעת פּשיטת הבגדים, אבל אני שלחתּיו מעל פּני. פּניו נסוּכי השינה, עם השׂער המדוּבלל, נראוּ לי נעימי־רוֹך ונוֹגעים עד הלב. בּזהירוּת, שלא לעוֹרר שאוֹן, עברתּי על בּהוֹנוֹת רגלי אל חדרי וישבתּי על גב המיטה. לא, אָשרי היה רב מהכיל, לא יכוֹלתּי לישוֹן. ועם זה היתה קשה לי החמימוּת שבּחדרים המוּסקים, ואני, בּלי שפּשטתּי את בּגד־השׂרד שלי, יצאתי בּלאט אל חדר הכּניסה, פּתחתּי את הדלת החיצוֹנית ויצאתי החוּצה.

מנשף המחוֹלוֹת יצאתי בּשעה חמש; ואגב נסיעתי הבּיתה והשהוּת ששהיתי בּבּית עברוּ עוֹד כּשעתים, וּבצאתי החוּצה כּבר היה אוֹר בּוֹקר. מזג האויר היה כּזה הרגיל בּ“שבוּע החמאָה”: היה ערפל; השלג הספוּג מים הלך והפשיר בּדרכים, וּמכּל הגגוֹת נטפוּ טיפּוֹת מים. משפחת בּ. התגוֹררה בּזמן ההוּא בּקצה העיר. בּקרבת שׂדה רחב ידים שבּקצהוּ האחד נמצאה כּכּר לטיוּל וּבקצהוּ האחר – בּית־חינוּך לבנוֹת. עברתּי על פּני הסימטה שלנוּ, השוֹממה מאָדם, ויצאתי אל הרחוב הגדוֹל, מקוֹם שנפגשוּ לי גם עוֹברים ושבים וגם עגלוֹני משׂא, שמזחלוֹתיהם הטעוּנוֹת עצים נגעוּ בּבדיהן עד למרצפת. גם הסוּסים, המנענעים מתּוֹך קצב את ראשיהם הרטוּבּים מתּחת לקשתוֹת המנצנצוֹת, גם העגלוֹנים העוֹטים מחצלוֹת, שרגליהם בּמגפים הכּבּירים בּוֹססוּ לצד הקרוֹנוֹת, וגם בּתּי הרחוֹב שנראוּ בּערפל כּגבוֹהים בּיוֹתר – כּל אלה נראוּ לי כּדברים נעימים וחשוּבים.

משנכנסתּי לתחוּם השׂדה, ששם נמצא הבּית שלהם, הבחינוּ עיני בּקצה השׂדה בּמשהוּ גדוֹל ומשחיר, ואזני קלטה קוֹל חליל ותוֹף שהגיע מן העבר ההוּא. נפשי היתה שרוּיה כּל הזמן בּשירה וּבקרבּה עלה לפרקים ניגוּן המאזוּרקה. אבל הנגינה ההיא טיבה היה אחר, מין נגינה גסה, לא טוֹבה.

“מה טיבוֹ של דבר זה?” שאלתּי את נפשי, וּפניתי והלכתּי על פּני הדרך החלקלקה, דרך עגלוּת הטבוּעה בּאמצע השׂדה, לעבר המקוֹם שמשם הגיעוּ הקוֹלוֹת. משעברתּי כּמאה צעדים התחלתּי מבחין מבּעד הערפל בּהמוֹן אנשים משחירים, כּנראה, – חיילים. “ודאי שהללוּ מתאַמנים שם בּתרגילים”, הרהרתּי בּלבּי, והתחלתּי מתקרב אל המקוֹם, משנלויתי אל הנפּח, הלבוּש בּמעיל קצר וסינר מזוּהמים משמנוּנית, שהלך לפני ונשׂא משהוּ בידוֹ. החיילים בּמדיהם השחוֹרים עמדוּ ערוּכים בּשני טוּרים זה כּנגד זה, כּשהם מחזיקים את רוֹביהם אל כּף רגלם וניצבים בּלי נוֹע. מאחריהם עמדו המתוֹפפים והמחלל וחזרוּ והשמיעוּ בּלי־הפוּגוֹת אוֹתה המנגינה הבּלתּי־נעימה וצוֹרמת.

– מה הללוּ עוֹשׂים? – שאַלתּי את הנַפּח, שקבעתּי לי עמידה על ידוֹ.

– ריצת עוֹנש היא לטאטארי בּשל בּריחה, – ענה הנפּח בּקוֹל זוֹעף, בּהבּיטוֹ אל קצה הטוּרים אשר מעֵבר האחר.

אף אנכי הפניתי את עינַי לעבר המקוֹם ההוּא, וראיתי בּתחוּם שבּין הטוּרים משהוּ מאוּים שהלך והתקרב לעֵבר פּנַי. אוֹתוֹ דבר שהתקרב כּנגדי היה בּן־אדם חשׂוּף עד לחלָציו, כּפוּת לרוֹביהם של שני חיילים שהוֹליכוּ אוֹתוֹ. על ידוֹ צעד קצין צבא בּמעיל שׂרד וּבמצנפת שׂרד, שדמוּתוֹ נראתה לי כּמוּכּרה. הנענש הלך והתקרב כּנגדי כּשהמכּוֹת ניתּכוֹת עליו מעֵבר מזה וּמזה, כּשהוּא מזדעזע בּכל גוּפוֹ וגוֹרר את רגליו בּתוֹך השלג המתמסמס וּמסיט את עצמוֹ לפרקים לאחוֹר – ואז היוּ הסגנים המוֹליכים אוֹתוֹ בּרוֹביהם, הוֹדפים אוֹתוֹ לפנים, אוֹ מפּיל את עצמוֹ לעבר פּניו – ואז היוּ הסגנים, בּעכּבם בּידוֹ מנפוֹל, מוֹשכים אוֹתוֹ אחוֹרנית. ועל ידוֹ, בּלי לשׂטוֹת הצדה, צעד והלך הקצין גבה־הקוֹמה בּצעדים אמיצים וּמרטטים. זה היה אביה, בּעל הפּנים האדוּמים והשׂפם וּפיאוֹת־הזקן הלבנים.

עם כּל מכּה היה הנענש מפנה, כּמשתּוֹמם, את פּניו המעוּוָתים מיִסוּרים אל הצד שמשם ירדה המכּה, וּבחשׂפוֹ את שיניו הלבנוֹת היה חוֹזר ואוֹמר אוֹתה אמירת דברים. רק משנמצא כּבר קרוֹב בּיוֹתר אל מקוֹם עָמדי – הבחנתּי בּמה שאמר. הוּא לא דיבּר, אלא התייפּח: “אחים, זכרוּ רחמים, אחים, זכרוּ רחמים”. אבל האחים לא זכרוּ רחמים, וּלעת שהתּהלוּכה הגיעה סמוּך למקוֹמי ממש – ראיתי איך שאחד החיילים, שעמד ממוּלי, הסיט את עצמוֹ כּדי צעד לפנים, נפנף את מקלוֹ בּרעש של שריקה והצליף בּוֹ בּחזקה על גבּוֹ של הטאטארי. הטאטארי הרתּיע את עצמוֹ קדימה, אבל הסגנים עצרוּהוּ, וּמכּה כּעין זוֹ ניתּכה עליו מן הצד האחר, ושוּב מצד זה ושוּב מן הצד האחר… שׂר־הגדוּד צעד והלך על־יד הנענש, משהוּא מבּיט פּעמים אל צעדי רגליו וּפעמים אל הנענש, שאף אל קרבּוֹ את האויר בּנַפּחוֹ את לחָייו והוֹציא את נשימתוֹ דרך שׂפתוֹ המפוּשׂקת. וּלאחר שהתּהלוּכה עברה הלאה מאצל מקוֹם מעמדי – ראיתי תּוֹך כּדי מבּט חוֹלף, בּין הטוּרים, את גבּוֹ של הנענש. אוֹתוֹ דבר היה משהוּ נקוֹד, רטוֹב, אדוֹם, יוֹצא מגדר הטבע, ולא יכוֹלתּי להאמין כי זה גוּף של אדם.

– אוֹי, ריבּוֹן עוֹלם, – סח הנפּח שעמד על ידי.

התּהלוּכה הלכה והתרחקה. כּמקוֹדם ניתּכוּ המכּוֹת על גב האיש הכּוֹשל והמתעוות, וּכמקוֹדם תּוֹפפוּ התּוּפּים והחליל השמיע את שריקתוֹ, וּכמקוֹדם נעה הדמוּת הגבוֹהה והאַמיצה של שׂר־הגדוּד בּשוּרה אחת עם הנענש. וּפתאוֹם נעצר שׂר־הגדוּד בּדרכּוֹ וניגש בּמהירוּת אל אחד החיילים.

– מיד תּדע מידי טעם של מריחה, – שמעתּי את קוֹלוֹ המדבּר בּחימה. – היֶשך עוֹשׂה כּמוֹרח? הישך עוֹשׂה?

וראיתי איך שהוּא סטר בּידוֹ החזקה אשר בּכפפת העוֹר על פּרצוּף החייל הגוּץ והחלש – על־דבר אשר לא הוֹריד את מקלוֹ בּדי כּוֹח על גבּוֹ האדוֹם של הטאטארי.

– הביאוּ שבטים חדשים! – קרא בקוֹל רם, בּסוֹבבוֹ את עיניו, ותוֹך כּדי כּך הבחין בּי וראַני. והוּא, משעשׂה את עצמוֹ כּאילוּ אינוֹ מכּיר אוֹתי, לבש זעף ואימה והסַב בּמהירוּת את פּניו. ואני נַעשׂיתי מבוּיש בּמידה כּזוֹ שלא יכוֹלתּי לשׂאת את עיני, כּאילוּ אנכי הוּא שנתפּסתּי למעשׂה מחפּיר גרוּע בּיוֹתר, וּמשהשפּלתּי את עיני נזדרזתּי

להסתּלק וללכת הבּיתה. וּבמשך כּל דרכּי המה בּאָזנַי חליפוֹת קוֹל השברים של התּוּפּים עם שריקת החליל, אוֹ הקוֹל המדבּר: “אחים, זכרוּ רחמים”, אוֹ קוֹלוֹ הבּוֹטח והכּוֹעס של שׂר־הגדוּד, הרוֹעם וצוֹעק: “היֶשך עוֹשׂה כּמוֹרח, היֶשך עוֹשׂה?” ואגב כּך חשתּי בּלבּי צער שוֹמם, עד לידי בּחילה, דוֹמה כּמעט למיחוּש גוּפני, ודוֹמה היה לי כּי עוֹד מעט אגיע לידי הקאָה ואקיא את האימה אשר ספגתּי אל קרבּי עם המחזה הזה. איני זוֹכר כּיצד הגעתּי לביתי ועליתי על מיטתי. ואוּלם לא הספּקתּי לשקוֹע בּתנוּמה עד ששתוּ עלי שוּב כּל הקוֹלוֹת וכל המחזה, ואני קפצתּי ממקוֹמי.

“נראה שהלז יוֹדע איזה דבר שאני לא ידעתּיו”, הרהרתּי בּלבּי בּדבר שׂר־הגדוּד. “אילוּ ידעתּי אף אני אוֹתוֹ דבר, הייתי מבין גם את המחזה אשר ראיתי ולא היה גוֹרם לי יסוּרים”. ואוּלם כּל כּמה שהרבּיתי בּמחשבוֹת לא יכוֹלתּי להבין את הדבר הידוּע לשׂר־הגדוּד, והגעתּי לידי שינה רק לעת ערב, ואף זוֹ רק לאחר שהלכתּי אל אחד מידידי וסבאתי בּחברתוֹ עד לשכרה.

ושמא אתּם חוֹשבים שאוֹתה שעה החלטתּי בּלבּי, כּי מה שראיתי בּעיני היה מעשׂה מגוּנה? כּלל וּכלל לא. “אם יֶשנם עוֹשׂים את הדבר בּבטחוֹן כּזה והכּל מוֹדים בּהכרחיוּתוֹ, הרי שהללוּ יוֹדעים משהוּ שאני לא ידעתּיו”, הרהרתּי בּדעתּי והתאמצתּי להגיע לידי ידיעת הדבר ההוּא. אבל כּל כּמה שאימצתּי את מחשבתּי – לא יכוֹלתּי גם לאחרי כן להגיע לידי אוֹתה הבנה. וּמשלא ידעתּי את הדבר, לא יכוֹלתּי להכּנס לשירוּת הצבא, כּפי שהתכּוונתּי קוֹדם, וּמנעתּי את עצמי לא רק משירוּת הצבא, אלא מכּל מין שירוּת בּכלל, ונעשׂיתי כּאיש בּטל לכל דבר, כּפי שאתּם רוֹאים.

– מילא, ידענוּ גם ידענוּ באיזוֹ מידה הוּא נעשׂה לאיש בּטל לכל דבר, – סח אחד מן החבוּרה. – מוּטב שיאמַר: אלמלא הוּא – כּמה אנשים היוּ נעשׂים בּטלים לכל דבר.

– דבר זה הוּא בּודאי בּבחינת שטוּת גמוּרה, – סח איוָאן וַאסילייביטש מתּוֹך התרגזוּת כנה.

– וּמה היה סוֹפה של אוֹתה אהבה?

– אוֹתה אהבה? מאוֹתוֹ יוֹם ואֵילָך הלכה זוֹ ונתמעטה. כּל פּעם שהיתה שוֹקעת בּהרהוּרים, אגב חיוּך על פּניה, כּדרך ההרגל שלה, הייתי נזכּר מיד בּשׂר־הגדוּד אשר על הכּכּר, והרגשתּי את עצמי משוּם־מה בּמצב בּלתּי־נוֹח וּבלתּי־נעים, והתחלתּי רוֹאה את פּניה לעתּים רחוֹקוֹת יותר. עד שנמוֹגָה עד־תּוֹם כּל האהבה. – הנה אילוּ דברים מצוּיים בּעוֹלם וּמהיכן תּמוּרה וּמסלוּל חדש לכל מעַרכי חיי אדם. ואתּם אוֹמרים… – סיים האיש את דבריו.