I    🔗

בּשעה שבע בּערב, לאחר שתייה טה, יצאתי לנסיעה מתּחנה אחת ששמה לא נשמר בּזכרוֹני, אבל זכוּר לי שזוֹ היתה בּאיזה מקוֹם בּחבל צבא־הדוֹן, סמוּך לנוֹבוֹטשאָרקאַסק. כּבר שלטה חשיכה בּשעה שקניתי לי ישיבה בּעגלת־החוָרף, לצדוֹ של אַלוֹשקה, והתעטפתּי בּפּרוָה וּבכסוּת המזחָלה. המקוֹם מעֵבר לבית־התּחנה נראָה שרוּי בּשלוָה וּבחמימוּת. אמנם ממרוֹם לא ירד שלג; אך לא נראָה גם סימן של כּוֹכב, וּמראה הרקיע היה נמוּך וּמַאפיל בּיוֹתר בּהשוָאה לעַרבת השלג הטהוֹרה, שהשׂתּרעה לנוֹכח פּנינוּ.

רק עברנוּ על פּני הדמוּיוֹת האפילוֹת של הטחָנוֹת, שאחת מהן הנידה בּכבדוּת את כּנפיה רחבוֹת־המידה, ויצאנוּ מתּחוּם המוֹשב, – והנה הבחַנתּי שהדרך נעשׂתה קשה יוֹתר וּמגוּבּבת יוֹתר בּשלג, הרוּח התחילה מנַשבת וּפוֹגעת בּי בּיתר עוֹז מצדי השׂמאלי, מגָררת הצידה את זנבוֹתיהם ואת רעמוֹתיהם של הסוּסים וּמרימה וּמטלטלת בּעקשנוּת את השלג המתרסק תּחת בּדי המזחָלה וּפרסות הסוּסים. קוֹל המצילה התחיל הוֹלך ונמוֹג, קילוּח של אויר קר חָדר דרך איזה מִפתָּח שבּשרווּלי וּפגע בּגבּי. נזכרתּי בּעצתוֹ של מפקח התּחנה, שיעץ לי להמנע מנסיעה, שלא אסתּוֹבב בּתעיה כּל הלילה ולא אֶקפּא בּקוֹר.

– הלוַאי ולא נגיע לידי תּעיה, – סַחתּי לעגלוֹן. ואוּלם, משלא הגיעני כּל מענֶה, ניסחתּי את שאלתי בּאוֹפן בּרוּר יוֹתר: – וכי סבוּר אתּה, העגלוֹן, שנגיע אל התּחנה? ולא נתעה מן הדרך?

– אלוֹהים יוֹדע, – השיב לי זה בּלי הפנוֹת ראשוֹ, – שוּר, איזה טירוּף שלגים על פּני הארץ: אי אתּה מבחין בּסימן של דרך. אבינוּ שבּשמים!

– אוּלם מוּטב שתּגיד לי אם יֶשך מקווה להביאנוּ אל התּחנה, אוֹ לא? – הוֹספתּי ושאלתּי. – הנגיע אל המקוֹם?

– מסתּבּר שנגיע אל המקוֹם, – אמר העגלוֹן והוֹסיף ואמר עוֹד משהוּ, אלא שאנכי לא הבחנתי בּדבריו בשל הרוּח.

לא היה לי רצוֹן לחזור; ואוּלם לתעוֹת כּל הלילה בצינה וּבסוּפת שלג על פני ערבה חשׂוּפה בּתכלית, כּערבה זוֹ המשׂתּרעת כּאן בּחבל צבא־הדוֹן – אף זה נראָה לי כדבר לא־נעים בּיוֹתר. ונוֹסף על כּך לא יָטב משוּם־מה העגלוֹן בעינַי ולא עוֹרר בּי אמוּן, אף על פּי שלא יכוֹלתּי בּחוֹשך לראוֹת את פּניו עד כּדי הבחָנה. הוּא ישב, וגם החזיק את רגליו, ממש בּאמצע מקוֹם־המוֹשב ולא מן הצד, קוֹמתוֹ היתה גדוֹלה מדי, קוֹלוֹ מהלך בעצלנוּת, כּוֹבעוֹ לא מסוּג הכּוֹבעים של העגלוֹנים, אלא רחב־מידה וּמתנדנד לצדדין, והעגלוֹן גם לא נהם על הסוּסים לפי המקוּבּל, אלא אחז את המוֹשכוֹת בּשתּי ידיו, בּדוֹמה למשרת שעלה וישב על הדוּכן לשמש בּמקוֹם עגלוֹן. אבל בּיחוּד מנעתּי ממנוּ את אמוּני בּשל כּך שקשוּרה היתה לוֹ מטפּחת מסביב לאָזניו. בּקיצוּר, אוֹתוֹ גב־אדם חָמוּר וכפוּף, המבצבּץ כּנגד עיני, לא הפיק רצוֹן ממני ונראָה לי כּמבשׂר רעה.

– ואנכי סבוּר, שמוּטב לנוּ לחזוֹר, – אמר לי אַלוֹשקה, – מה הנאה בּדבר שנהיה סוֹבבים ותוֹעים.

– אבינוּ שבּשמים, איזה טירוּף של שלגים! אין לראוֹת חתימת דרך, העינים כּמוֹ בּסַנורים… אבינוּ שבּשמים! – ריטן העגלוֹן.

לא נסענוּ כּרבע שעה, עד שהעגלוֹן עצר בּסוּסים והעביר את המוֹשכוֹת לידי אַלוֹשקה, הוֹציא כּמתייגע את רגליו מאֵצל מקוֹם־המוֹשב, והלך לתוּר אחרי סימן דרך, כשהוּא חוֹרק בּמגפיו הגדוֹלים על פּני השלג.

– מה לך? לאן אתּה הוֹלך? וכי נתעֵינו מן הדרך? – פּניתי אליו בּדברי שאֵלה; אבל הלז לא החזיר לי דבר וּפנה והלך מאֵצל המזחָלה, כּשהוּא מסב את פּניו הצדה מלפני הרוּח הצוֹבט את עיניו.

– וּבכן, המצאת את הדרך? – שאלתּי שוּב לאחר שחזר מהליכתוֹ.

– כּלום לא מצאתי, – החזיר לי האיש בּאוֹפן בּלתּי צפוּי דברים נמהרים ונרגזים, כּאילוּ אני אָשמתּי בּכך שהוּא תּעה מן הדרך, ואחר כּך חזר והטיל בּמתינוּת את רגליו על פּני ההדוֹם, והתחיל מישר את המוֹשכוֹת בּכפפוֹתיו הנקשוֹת מחַמת הכּפוֹר.

– וּמה נעשה איפוֹא? – שאלתּי לאחר שזזנוּ שוּב לנסיעה.

– מה יש לעשׂוֹת! נסע כּפי שיתּן אלוֹהים.

ואנוּ חזרנוּ לנסוֹע בּאוֹתה שעָטה רפוּיה שמקוֹדם, ועכשיו

לחלוּטין, כּנראה, פּעָמים על פּני שכבה עמוּקה של שלג משתּפּך וּפעמים על פּני משטח רוֹפף וחשׂוּף.

אם כּי הצינה חָזקה למדי, בּכל זאת הלך ונמַס השלג מעל פּני הצוָארוֹן בּמהירוּת רבּה. סחַרחוֹרת השלג שמלמטה הלכה וחָזקה, וּמלמעלה התחיל יוֹרד שלג דק ויבש.

היה בּרוּר כּי אנחנוּ הוֹלכים ונוֹסעים בּלא־דרך, שכּן בּהוֹסיפנוּ לנסוֹע עוֹד כּרבע שעה לא ראינוּ בּדרכנוּ אף עמוּד־דרך אחד.

– וּבכן, כּיצד אתּה סבוּר, – חזרתּי ושאלתּי את העגלוֹן, – האִם נגיע אל התּחנה?

– עד לאיזוֹ תּחנה? נגיע למקוֹם שממנו יצאנוּ, אם נתּן לסוּסים שיוֹבילוּנוּ כּחפצם: הללוּ יביאוּנוּ אל המקוֹם; אבל ספק אם נגיע לאוֹתה תּחנה אחרת… רק מסַכּנים אנחנוּ את עצמנוּ.

– יהי כּך, נשוּב על עקבוֹתינו, – אמרתּי, – הרי בּאמת…

– מַשמע שיש לחזוֹר? – חזר העגלוֹן על הדברים.

– כּן, כּן, סע וַחזוֹר.

העגלוֹן הרפּה מן המוֹשכוֹת, הסוּסים התחילוּ רצים בּיתר דהרה, ואף כּי לא הבחנתּי בּכך שנפנינוּ לצד אחר, הרי הרוּח החליף את כּיווּנוֹ, וּלאחרי רגעים מוּעטים נראוּ מבּעד השלג דמוּיוֹתיהן של הטחָנוֹת. העגלוֹן התאוֹשש וּפתח בּדברי שׂיחה.

– היה מעשׂה לפני זמן ויצאוּ אנשים בּסוּפת שלג מעֵבר התּחנה ההיא, – סח העגלוֹן, – וסוֹפם היה שהם לָנוּ בּגדישי התּבוּאה ורק לעת בּוֹקר הגיעוּ אל מקוֹמם. ונס אֵירע להם שנתקלוּ בּגדישים, שאילמלא כּך היוּ נקפּאים וּמתים – צינה גדוֹלה היתה בּחוּץ. ואף כּך יצא שלאחד מהם קפאוּ הרגלים, וּשלוֹשה שבוּעוֹת נאבק עם המות בּמחלת רגליו.

– ועכשיו הן חדל הקוֹר ורפתה הרוּח, – אמרתּי אנכי, – שמא כּדאי לנוּ שנשוּב ונסע?

– יש ויש חמימוּת, אבל המערבּוֹלת לא פּסקה. עכשיו שאנוּ חוֹזרים נראה כּאילוּ פּסק כּוֹחה: אבל זוֹ חזקה עוֹד יוֹתר. אילוּ נסע רץ מטעם הדוֹאר אוֹ אחר בּדוֹמה לזה – הרי אפשר היה לנסוֹע, אבל כּאן הנסיעה היא מרצוֹן; וכי דבר קל הוּא – הנוֹסע עלוּל לקפּוֹא בּקוֹר. ומה תירוּץ יהיה בּידי אם תּארע תּקלה לכבוֹדוֹ?

 

II    🔗

אוֹתוֹ זמן נשמע מאחרינוּ קוֹל מצילוֹתיהן של כּמה טרוֹיקוֹת¹, שנסעוּ והתקרבוּ בּמהירוּת יתירה.

– הרי זה הפּעמוֹן של עגלת־הדוֹאר המהירה, – אמר עגלוֹני, – אחד ויחידי הוּא על פּני כּל התּחנה.

וּבאמת, מצילָתה של הטרוֹיקה הקדמית שצליליה הנישׂאים בּרוּח כּבר נשמעוּ היטב לאָזנינוּ, היתה משוּבּחת מאין כּמוֹה: קוֹל טהוֹר, צלוּל, עמוֹק וּמרעיד בּמקצת. כּפי שנוֹדע לי אחרי־כן, הרי זוֹ היתה הַתקָנה כּמעשׂה הציידים: שלוֹש מצילוֹת – אַחת גדוֹלה בּאמצע, וקוֹלה כּקוֹל פּעמוֹני־מַלין, כּפי שרגילים לוֹמר; וּשתּים קטנוֹת, המוּתקנוֹת

כּדי טֶרציָה. צליל הקוֹל הזה אשר כּעֵין הטרציה, בּצירוּף עם קוֹל מצטלצל של קוִינטה, העוֹלה כּהד בּאויר, היה נפלא עד מאד, וּנעימוּת מוּזרה היתה בּוֹ על פּני הערבה הזאת, השוֹממה והעזוּבה.

– רכב הדוֹאר הוא הדוֹהֵר, – אמר עֶגלוֹני, בּעת שהקדמית מבּין שלוֹש הטרוֹיקוֹת התקרבה והגיעה לצדנוּ. – וּמה טיב הדרך? האפשר לעבוֹר בּשלוֹם? – צעק זה כּלפּי האחרוֹן שבּעגלוֹנים; אבל הלז נתן את קוֹלוֹ על סוּסיו ולא השיב לוֹ מאוּמה.

צלצוּל המצילוֹת נמוֹג עד־מהרה על פּני הרוּח, מיד לאחר שרכב הדוֹאר חלף ועבר על פּנינוּ.

דוֹמה שעגלוֹני ראה את עצמוֹ מבוּייש.

– כּדאי בּכל זאת שנסע, אדוֹני! – אָמר אלי, – הלָלוּ בּשלוֹם, והרי עקבוֹת דרכּם עוֹד ניכּרים עכשיו.

הסכּמתּי לכך, ואנחנוּ חזרנוּ ונפנינוּ לצד הרוּח, והתנַהלנוּ בּכבדוּת קדימה על פּני השלג העמוֹק. אנכי הסתּכּלתּי מן הצד בקו הדרך, כּדי שלא נסוּר מן העקבוֹת שנחרתוּ על ידי המזחָלוֹת. כּשתּי וירסטאוֹת נמשכוּ העקבוֹת בּקו בּרוּר, אחרי כן לא היה נראה עוֹד בּמקוֹם המַסלוּל של בּדי המזחלוֹת אלא סימן של גבשוּשיוֹת, ועוֹד מעט ולא יכוֹלתּי עוֹד להבחין בּשוּם אוֹפן אם רוֹאה אני סימן של דרך אוֹ פּשוּט רוֹבד של שלג שנזרע על ידי עברוּ בּשלום, והרי עקבוֹת דרכּם עוד ניכּרוֹת עכשיו.

אשר מתּחת לבדי המזחלה, והתחלתּי מבּיט לנוֹכח פּני. עמוּד הדרך השלישי עוֹד נגלָה לעינינוּ, ואוּלם את הרביעי לא יכוֹלנוּ בּשוּם² אוֹפן לגלוֹת; בּדוֹמה למַה שהיה קוֹדם, נסענוּ גם עם הרוּח וגם כּנגד הרוּח, גם ימינה וגם שׂמאלה, והגענוּ לבסוֹף לידי כּך, שהעגלוֹן טען כי שׂטינוּ בּיוֹתר לצד ימין ואנכי אמרתּי כּי לצד שׂמאל, ואַלוֹשקה טען ואמר כּי לא זה ולא זה, אלא אנוּ נוֹסעים וחוֹזרים על עקבוֹתינוּ. ושוּב חזרנוּ והפסקנוּ כּמה פּעמים מנסיעה, העגלוֹן פּרק את רגליו הגדוֹלוֹת וזחל לתוּר אחרי הדרך; והכּל לשוא. פּעם קמתּי והלכתּי גם אנכי לבדוֹק ולראוֹת אם מה שעבר כּדימוּי לפני עינַי היה בּאמת הדרך הנכוֹנה; ואוּלם רק הספּקתּי לעבוֹר בּדי יגיעה כּששה צעדים כּנגד הרוּח ונעשׂה בּרוּר לי כּי מסביב אין לראוֹת אלא רבדים לבנים של שלג, דוֹמים וחַדגוֹניים, וּכבר לא יכוֹלתּי לגלוֹת בּעיני את המזחלה. קראתי בּקוֹל רם: “העגלוֹן! אַלוֹשקה!” ואוּלם זה קוֹלי – הרגש הרגשתּי כּי הרוּח סחף אוֹתוֹ מעל פּתחי פּי ממש וזרה אוֹתוֹ אֵי־אָנה הרחק מעל פּני. פּניתי וקרבתּי אל המקוֹם ששם נמצאה המזחלה – והמזחלה לא היתה שם; פּניתי לימין – גם שם לא נגלָה דבר. בּוּשה לי לזכּוֹר בּאיזה קוֹל רם וצוֹרח, שנשמעה מתּוֹכוֹ אפילוּ כּעין אֶנקת יאוּש, קראתי שנית: העגלוֹן!" בּוֹ בּזמן שהלז נמצא על ידי בּקירוּב־מקוֹם של שני צעדים. דמוּתוֹ השחוֹרה, על השוֹט ועל הכּוֹבע העצוּם שנשתּמט אל־הצד, בּצבּצה ועלתה פּתאוֹם לנגד עיני. הוּא הוֹבילָני והביאָני עד למזחלה.

– אף זוֹ לטוֹבה שהאויר פּוֹשר, – סח העגלוֹן, – ואילוּ עמדה צינה – והיינוּ בּתקלה!… אבינוּ שבּשמים!

– הנַח לסוּסים, יסעוּ ויחזירוּ אוֹתנוּ על עקבוֹתינוּ, –

אמרתּי לאחר שישבתּי בּמזחלה. – היחזירוּ אוֹתנוּ? כּיצד אתּה סבוּר, העגלוֹן?

– יש לשער שיחזירוּ אוֹתנוּ.

הוא השמיט מידיו את המוֹשכוֹת, הצליף כּשלוֹש פּעמים על פּני אוּכּפוֹ של סוּס־הבּינַים, ואנחנוּ הפלגנוּ ונסענוּ שוּב אי־אָנה. כּחצי שעה המשכנוּ בּנסיעה. וּלפתע פּתאוֹם עלה שוּב מנגד פּנינוּ אוֹתוֹ צלצוּל מוּכּר לי של מצילת הציידים, בּלוית קוֹלן של שתּי המצילוֹת האחרוֹת; אַך הפּעם הזאת הן נישׂאוּ וּבאוּ לקראתנוּ: הללוּ היוּ אוֹתן הטרוֹיקוֹת הקוֹדמוֹת, שכּבר פּרקוּ את מטען הדוֹאר וחזרוּ עכשיו אל התּחנה בּלוית סוּסי החילוּפין, שהיוּ קשוּרוֹת אליהן מאָחוֹר. טרוֹיקת־הדוֹאר, הרתוּמה סוּסים אמיצים ועליה פּעמון הציידים, נסעה בּראש בּדהרה, בּה נמצא העגלוֹן בּלבד, שישב על הדוּכן וזירז בּקוֹל עֵר את סוּסיו. מאחוֹר, בּתוֹך המזחלוֹת הריקוֹת, ישבוּ העגלוֹנים, שנים שנים עגלוֹנים בּמזחלה, וקוֹל שׂיחתם היה בּוֹקע ועוֹלה. אחד מן החבוּרה עישן את מקטרתּוֹ, וזיק אש, שנתלהב בּרוּח, האיר חלק מפּניו. משהסתּכּלתּי בּהם, התבּיישתּי בּעיני עצמי על הפּחד שפּחדתּי מפּני הנסיעה, והעגלוֹן שלי אף לוֹ היתה, כּנראה, הרגשה דוֹמה לזוֹ, מכּיון ששנינוּ אמרנוּ בּקוֹל אחד: “הבה נסע בּעקבוֹתיהם”.

 

III    🔗

העגלוֹן שלי לא הניח לטרוֹיקה האחוֹרית לעבוֹר לפנינוּ, אלא התחיל מַפנה את סוּסיו בּאוֹפן בּלתּי־זריז, והטיל את יצוּל מזחַלתּנוּ בּסוּסים הקשוּרים. שלישִיַת סוּסים אחת נרתּעה לאחוֹר, קרעה את האִפסָר וקפצה הצדה.

– שד עקוֹם־עינים שכּמוֹתוֹ: מַפנה ואינוֹ מבּיט לאן הוּא מפנה – אל מקוֹם של בּני־אדם. שד שכּמוֹתוֹ! – התחיל פּוֹלט אַלוֹת בּקוֹל ניחָר וחוֹרק עגלוֹן אחד נמוּך־קוֹמה וזקן, לפי שיכוֹלתּי לשפּוֹט על־פי הקוֹל וחיתּוּך הגוף, שישב בּטרוֹיקה האחוֹרית; הוּא קפץ בּזריזוּת מעל המזחלה והתחיל רוֹדף אחרי הסוּסים, בּהוֹסיפוֹ להעלוֹת מפּיו אָלוֹת גסוֹת וּלחָרף את עגלוֹני.

ואוּלם הסוּסים התחמקו מתּפיסה. העגלוֹן התחיל רץ אחריהם, ולא עבר רגע אחד עד שגם הסוּסים וגם העגלוֹן נעלמוּ יחד בּאֵד הלבן של השלג.

– וַסילי! הב לכאן את האָפוֹר: בּלא כּך ללא תּתפּוֹ־וֹס! – עוֹד נשמע קוֹלוֹ.

אחד מן העגלוֹנים, גבר גבה־קוֹמה בּיוֹתר, שלשל את עצמוֹ מן המזחלה, התּיר מתּוֹך שתיקה את שלישית הסוּסים שלוֹ, ועלה בּעזרת האִפסר לרכיבה על אחד הסוּסים, וּבחָרקוֹ על פּני השלג התחיל דוֹהר דהרה לא־מהירה והפליג ונעלם בּאוֹתוֹ הכּיווּן.

ואנחנוּ, בּיחד עם שתּי הטרוֹיקוֹת האחרוֹת, הפלגנוּ בּלא־דרך לנוֹכח פּנינוּ בּעקבוֹת הטרוֹיקה המהירה, זוֹ שנסעה בּראש בּשעטה מלאה וּמצילָתה מצלצלת והוֹלכת.

– כּסבוּר הוּא שיתפּוֹס אוֹתם! – אמר עגלוֹני על אוֹדוֹת האיש שרץ לתפּוֹס את הסוּסים. – סוּס שאינוֹ חוֹזר אל חבריו, חזקה עליו שהוּא עיקש, ועלוּל הוּא למשוֹך אוֹתך אחריו למקוֹם… שלא תּשוּב עוֹד משם…

זה עגלוֹני, מזמן שנסע מאחוֹר, נַעשׂה עליז יוֹתר ונוֹטה יוֹתר לשׂיחה, ואנכי השתּמשתּי בּהזדמנוּת זוֹ, כּמוּבן, מאחַר שלא היה עדיין בּרצוֹני לפרוֹש לשינה. התחלתּי שוֹאל אוֹתוָ מהיכן הוּא וּמה טיבוֹ וּמַעשיהוּ, וּבמהרה נתפרש לי כּי הוא בּן־מקוֹמי, מפּלך טוּלָה, נתין בּעל־אחוּזה, מּן הכּפר קירפּיצ’נוֹיֶה; כּי חלק משפּחתוֹ בּקרקע הוּא מוּעט בּיוֹתר, והשׂדוֹת חדלוּ לתת את יבוּלם מעצם הזמן שהיתה מגיפת החוֹלירע; כּי שנַים אחים הם בּמשפּחה, והשלישי הלך אל הצבא; כּי לחם אדמתם אינוֹ מספּיק להם עד לחג המוֹלד והם מתפּרנסים מעבוֹדת חוּץ; כּי אחיו הצעיר הוא בּעל המשק בּבּית, לפי שהוּא נשׂוּי, והוּא עצמוֹ הריהוּ אַלמן! כּי מכּפרם יבוֹאוּ שנה שנה חבוּרוֹת של עגלוֹנים; כּי הוּא עצמוֹ לא עבד בּעגלוֹנוּת, אבל השׂכּיר את עצמוֹ לעבודת הדוֹאר כּדי שיהיה מידוֹ סַעד לאחיו; כּי משׂכּוּרתּו היא כּאן, תּוֹדה לאל, 120 רוּבּל בּכסף שטרוֹת, וּמזה הוּא שוֹגר 100 רובּל הבּיתה, וכי אפשר היה לחיוֹת כּאן בנחת, “אלא שהקוּריאָרים הם קשים באַכזריוּת והבּריוֹת כּאן מפליגים בּחירוּף וגידוּף”.

– הנה, בּשלמה בּא עלי אוֹתוֹ עגלוֹן בּקלָלוֹת? אבינוּ

שבּשמים! וכי בּכוָנה גרמתּי לכך שסוּסיו ינַתקוּ את עצמם מקישוּרם? וכי אני נוֹהג עם מישהוּ בּגזלנוּת? וּלאיזה צוֹרך רץ ורדף אחריהם! ודאי שהיוּ חוֹזרים מעצמם, ועכשיו יגרוֹם לכך שהסוּסים יתעייפו לאין־כּוֹח והוּא עצמוֹ ילך לאבדוֹן, – חזר ואמר אוֹתוֹ בּן־אכּרים ירא־שמים.

– וּמה הדבר המַשחיר מרחוֹק? – שאלתּי אוֹתוֹ, משראיתי מנגד כּמה גוּפים שחוֹרים.

– זוֹ שיירה של עגלוֹת. הרי לנוּ מסע נחמד! – הוֹסיף ואמר, משקרבנוּ ונסענוּ לצד הקרוֹנוֹת העצוּמים, המחוּפּים בּמַחצלָאוֹת, שנסעוּ

בּזה אחרי זה על גלגלים. – שוּר, אין רוֹאים אף בּן־אדם אחד, כּוּלם ישנים. סוּס פּיקח יוֹדע מאליו את הליכתוֹ: בּשוּם אוֹפן לא תּדיח אוֹתוֹ מן הדרך… אף אנוּ נסענוּ בּשיירה, – הוֹסיף ואמר, – והרי אנוּ בּקיאים בּכך.

וּבאמת, היה מוּזר לראוֹת את הקרוֹנוֹת העצוּמים האלה, העטוּפים עטיפת שלג ממעלה המַחצלאוֹת ועד הגלגלים, מתנהלים מאליהם ואין נוֹהג בּהם. רק בּקצה הקדמי הוּרמה מחצלת אחת מוּשלגת כּדי רוֹחב שתּי אצבּעוֹת, וכוֹבע נשתּרבּב לרגע החוּצה – בּאוֹתוֹ רגע שמצילוֹתינוּ נישׂאוּ ועברוּ על פני השיירה. סוּס בּרוֹד בּעל־קוֹמה, משרבּב צואר וּמוֹתח גבּוֹ, צעד בּקצב על פּני הדרך העטוּפה עטיפה שלימה של שלג, נדנד את ראשוֹ נדנוּד חַדגוֹני בּתוֹך קשת העגלה המלבּינה, והטה בּהקשבה את אַחת מאזניו המוּשלגוֹת בּזמן שחלפנוּ על פּניו.

לאחר שהמשכנו בּנסיעה עוֹד כּחצי שעה, נכנס העגלוֹן עמי שוּב בּדברים.

– וכיצד אתּה סבוּר, האדוֹן, וכי אנוּ נוֹסעים בּדרך נכוֹנה?

– קוֹדם היתה הרוּח נוֹשבת בּכל עוֹז, ועכשיו הסוּפה ההיא בּערפּנוּ. לא, אין אנוּ נוֹסעים בּדרך נכוֹנה, שוּב חזרנוּ לתעיה, – סיים ואמר בּמנוּחה גמוּרה. ניכּר היה כּי עם כּל פּחדנוּתוֹ נעשׂה שקט לגמרי מזמן שהתחלנוּ נוֹסעים בּחבוּרה גדוֹלה – בּציבּוּר גם המות קל – ולא הוּא מחוּיב היה לשמש מנהיג וּבעל־אַחריוּת. בּקוֹר רוּח גמוּר היה הוֹלך וּמשגיח בּשגיאוֹת היוֹצאוֹת מלפני העגלוֹן הקדמי, כּאילוּ אין הענין נוֹגע לוֹ בּאיזוֹ מידה שהיא. וּבאמת הבחנתּי בּכך, כּי מזמן לזמן היתה הטרוֹיקה הקדמית נפנית ועוֹמדת לפני עיני מן הצד, פּעם מימין וּפעם משׂמאל; ואפילוּ נראָה לי כּי אנוּ הוֹלכים וּמסתּוֹבבים בּמַעגָל על פּני שטח צר למדי. ואוּלם מוּתּר היה לשעֵר כּי אין בּידי אלא הטעָיַת חוּשים, בּדוֹמה לכך שנראה לי לפרקים כּי הטרוֹיקה הקדמית עוֹלה בּהר אוֹ נוֹסעת בּצלע של רָמה או בּמדרוֹן, בּוֹ בּזמן שהערבה ישרה לכל רוּחוֹתיה.

לאחר שעבר עלינוּ עוֹד זמן־מה בּנסיעה, נעשׂה דוֹמה לי שאני רוֹאה מרחוֹק, בּקצה האוֹפק ממש, רצוּעה שחוֹרה וארוּכּה ההוֹלכת

ונעה; ואוּלם לא עבר רגע אחד עד שנעשׂה בּרוּר לי כּי זוֹ אינה אלא אוֹתה שיירה של קרוֹנוֹת שהדבּקנוּה קוֹדם בּדרך; גם עכשיו נשפּך השלג על פּני הגלגלים החוֹרקים, שכּמה מהם אפילוּ לא התנוֹעעוּ; גם עכשיו ישנוּ כּל האנשים מתּחת למַחצלאוֹת, וזה הסוּס הבּרוֹד ההוֹלך בּראש נראָה גם עכשיו מרחיב נחירים, מריח את עקבוֹת הדרך וזוֹקף את אָזניו להקשבה.

– שוּר, הסתּוֹבבנוּ גם הסתּוֹבבנוּ, ועכשיו הגענוּ שוּב לאוֹתה שיירה עצמה! – סח העגלוֹן שלי בּקוֹל של תּרעוֹמת. – הסוּסים של עגלוֹת־הדוֹאר המהירוֹת הם משוּבּחים: משוּם כּך גם מריצים אוֹתם בּלא־מידה; ושלנוּ סוֹפם שיפסיקוּ בכלל את הליכתם, אם נמשיך ונסתּוֹבב כּך כּל הלילה.

הוא העלה שיעוּל מגרוֹנוֹ.

– הבה נסע חזרה, האדוֹן, לבל תּארע תּקלה.

– מה טעם בּכך? נגיע סוֹף סוֹף לאיזה מקוֹם.

– להיכן נגיע? סוֹפנו שנלין הלילה על פּני הערבה. איזה סַחף של שלג… אבינוּ שבּשמים!

אם כּי היה תּמוּה הדבר בּעינַי שהעגלוֹן הקדמי לא תּר כּלל אחרי הדרך, אלא זירז את סוּסיו בּקוֹל עליז והריץ אוֹתם כּדי דהרה מלאה, בּוֹ בּזמן שניכּר היה שאינוֹ יוֹדע עוֹד את הדרך ואת כּיווּן הנסיעה, – בּכל זאת לא רציתי עוֹד להפּרד מן החבוּרה.

– סע אחריהם, – אמרתּי לעגלוֹן.

העגלוֹן חזר ונסע, ואוּלם עכשיו הריץ את הסוּסים עוֹד בּפחוֹת רצוֹן מאשר קוֹדם, ולא הוֹסיף עוֹד להחליף עמי דברי שׂיחה.

 

IV    🔗

סוּפת השלג הלכה וחזקה, וּמלמעלה ירד שלג יבש ודק; דוֹמה היה שמתּחילה משתּלטת צינת קפּאון: החוֹטם והלחָיים נפגעוּ מן הקוֹר בּמידה גדלה והוֹלכת, קילוּח אויר קר חָדר אֶל מתּחת לפּרוָה לעתּים קרוֹבוֹת יוֹתר, והיה צוֹרך להדק את הפּרוָה על הגוּף. מזמן לזמן הקישה המזחלה על פּני אדמה חַרשׂית גלוּיה וּמוּגלָדה בּכפוֹר, שהשלג טוּאטא מעל פּניה. וּמכּיון שנטלטלתּי בּנסיעה זוֹ למעלה מחמש מאוֹת וירסטאוֹת, ללא הפסקה של לינת לילה, התחלתּי בּלי־משׂים עוֹצם את עינַי לתנוּמה, אם כּי רציתי מאד לדעת מה שיגיע לנוּ בּסוף תּעייתנוּ. פּעם אחת, כשפּקחתּי את עיני, ראיתי לתמהוֹני, מתּוֹך דימוּי שבּרגע ראשוֹן, והנה אוֹר לבן זרוּע על פּני הערבה הלבנה; האוֹפק התרחב בּמידה ניכּרת, הרקיע השחוֹר והנמוּך נעלם פּתאוֹם, מכּל העברים נגלוּ לעין הקוים האלכסוֹניים והלבנים של השלג היוֹרד, דמוּיוֹתיהן של הטרוֹיקוֹת בּראש נראוּ בּאופן בּרוּר יוֹתר, וּכשהבּטתּי למעלה נעשׂה דוֹמה לי בּרגע הראשוֹן כּי העבים נתפּזרוּ ורק השלג הנוֹפל מכסה את מראה השמים. אוֹתוֹ זמן ששהיתי בּתנוּמה – עלה הירח ושלח את אוֹרוֹ הקר והבּהיר מבעד העננים הקלוּשים והשלג היוֹרד. המראה שנגלָה בּרוּר לנגד עיני היתה המזחלה שלי, על הסוּסים ועל העגלוֹן, ושלוֹש הטרוֹיקוֹת הנוֹסעוֹת בּראש: הקדמית, זוֹ המהירה שבּה ישב עוֹד גם עכשיו העגלוֹן בּלבד ישיבה על הדוּכן והריץ את סוּסיו בּדהרה רבּה; השניה בּשוּרה שבּה ישבוּ שנים, ששמטוּ מידם את המוֹשכות וּפרשׂוּ להם חמילה³ כּעין סוּכּת־מגן מפּני הרוּח, והיוּ הוֹלכים וּמעשנים בּלי־הרף בּמקטרוֹתיהם, מה שניכּר היה לפי הזיקים הניתּזים מאוֹתוֹ מקוֹם, והשלישית שלא נראה בּקרבּה שוּם בּן־אדם ועגלוֹנה, כּפי המשוֹער, שכב וישן בּאֶמצעיתה. ואוּלם אוֹתוֹ זמן שהתנַערתּי מתּנוּמתי והתחיל העגלוֹן הקדמי עוֹצר מזמן לזמן בּסוּסיו ותָר וּמחפּשׂ אחרי הדרך; וּכשהיינוּ עוֹמדים מנסוֹע – עלתה בּיתר עוֹז יללת הרוּח ונראתה בּאוֹפן בּרוּר יוֹתר שִפעת השלג העצוּמה המסתּחררת בּאויר. ראיתי איך לאוֹר הירח המעוּמם על ידי מַערבּוֹלת השלג הוֹלך העגלוֹן נמוּך הקוֹמה, המחזיק בּידוֹ את השוֹט העצוּם, וּממשש בּוֹ את השלג אשר לרגליו, הוֹלך ונע אנה ואנה בּתוֹך האֵד הלבנבן, חוֹזר וקרב את המזחלה ועוֹלה מתּוֹך קפיצה שמן־הצד על הדוּכן, – ושוּב חזרוּ ונשמעוּ מתּוֹך שריקת הרוּח החדגוֹנית קריאוֹת־קוֹלוֹ הזריזוֹת והמצלצלוֹת, השלוּחוֹת אל הסוּסים, וּצליליהן של המצילוֹת. וּבזמן שהעגלוֹן הקדמי היה יוֹרד מן המזחלה לחפּשׂ אחרי סימני דרך אוֹ גדישים, נשמע מדי פּעם מתּוֹך המזחלה השניה קוֹלוֹ העז והבּטוּח של אחד העגלוֹנים המצעק אל העגלוֹן הקדמי:

– שמע נא אִיגנַשקה! תּעה נתעינוּ בּמידה יתירה לצד שׂמאל: פּנה לימין אל מאחוֹרי הרוּח. – אוֹ: שלָמה אַתּה מסתּוֹבב סתם בּתעיה? לך וסע עם השלג, כּפי שהוּא פּרוּשׂ לפניך – והרי אתּה יוצא לדרך נכוֹנה. – אוֹ: ימינה פּנה, סע קדימה, אחָא! ושוּר, משהוּ משחיר שם, ודאי עמוּד דרך. – אוֹ: תּעיה ושוּב תּעיה, מוּטב לך שתּתּיר את הבּרוֹד מן הריתמה ותניח לוֹ שילך בּראש, הלה יביאך ממש אל הדרך הנכוֹנה. – בּכך תּהיה תּקנה לדבר.

ואוּלם נוֹתן־העצוֹת עצמוֹ לא זוֹ בּלבד שלא התּיר את סוּס־הלוָי מן הריתמה ולא הלך לתוּר אחרי הדרך על פּני השלג, אלא לא הסיט אפילוּ את חָטמוֹ ממַחבוֹא פּרוָתוֹ, וּבעת שאיגנאשקה־הקדמי החזיר לוֹ פּעם על אחת מעצוֹתיו בּצעקה־מרחוֹק, כּי מוּטב שהוּא עצמוֹ ילך וינהג בּראש, בּאם הוּא יוֹדע דרך נכוֹנה לנסיעה – ענה נוֹתן־העצוֹת כּי אילוּ שימש עגלוֹן בּטרוֹיקה המהירה ודאי שהיה נוֹהג בּסוּסים והוֹלך ונוֹסע בּדרך נכוֹנה. – והסוּסים שלנוּ לא ילכוּ בּראש בּתוֹך המערבּוֹלת! – אמר בּצעקה.

– לא כּגוֹן זה טיבם של הסוּסים הללוּ!

– ואם כּך, אל תּבלבּל את הדעת! – החזיר איגנאשקה ונתן על הסוּסים בּשריקה עליז.

העגלוֹן האחר, שוּתּפוֹ של נוֹתן־העצוֹת בּמזחלה, לא פּנה בּדברים אל איגנאשקה ולא התערב בּכלל בּאוֹתוֹ ענין, אף על פּי שלא פּרַש עדיין לשינה, – דבר שהכּרתּי על פּי מקטרתּוֹ, שלא פּסקה בּה האש, ועל פּי זה שקוֹל דיבּוּרוֹ הקצוּב היה הוֹלך ונשמע בּלי־הפוּגוֹת בּכל פּעם שעמדנוּ מנסוֹע. הוּא סיפּר אגדה. רק פּעם אחת לעת שאיגנאשקה התקין עמידת הפסקה בּפּעם הששית אוֹ השביעית, נתמַלא הלז תרעוֹמת, כּנראה, על זה שמשבּיתים לוֹ את תּענוּג הנסיעה, והוּא סח בּצעקה כּלפּי איגנאשקה:

– אִי לך! למה חזרתּ ועמדתּ? שוּר, זה רוֹצה למצוֹא את הדרך! הדבר אמוּר: סוּפת שלג! שעה זוֹ גם פּקיד־המדידוֹת לא ימצא את הדרך; סע לך לפניך כּל זמן שהסוּסים מקיימים את הנסיעה. מסתּבּר שהצינה לא תּפגע בּנוּ עד כּדי מיתה… סע לך, וחסל!

– כּיצד! ולא היה מעשׂה בּשנה שעברה בּמשוּלח־הדוֹאר שקפא בּקוֹר עד למיתה! – סח העגלוֹן שלי את דבריו.

העגלוֹן אשר לטרוֹיקה השלישית לא יצא כּל הזמן מתּוֹך שינה. רק פּעם אחת, עם עמידת הפסקה, שלח נוֹתן־העצוֹת צעקת־קריאה:

– פיליפּ! אַ, פיליפּ! – ולאחר שלא קיבּל שוּם מענה, חזר ואמר: – ושמא קפא זה בּצינה? כּדאי לך, איגנאשקה, שתּבדוֹק את הדבר.

איגנאשקה, שהספּיק להתפּנוֹת לכל דבר, ניגש אל המזחלה והתחיל הוֹדף וּמנַער את הישן.

הישן השמיע קוֹל נהימה והעלָה מפּיו אָלה.

– הריהוּ חי, אחים! – אמר איגנאשקה, וחזר ורץ קדימה. ואנחנוּ חזרנוּ שוּב לנסיעה, וּנסיעתנוּ היתה אפילוּ מהירה כּל כּך, שהסוּסה החוּמה והפּעוּטה, סוּסת־הלוָי בּמזחלה שלי שהצליפּוּ לה בּלי־הרף בּשוֹט על זנבה, היתה מרקידה לא אחת את רגליה בּדהרה לא־זריזה.

 

V    🔗

כּבר היתה שעת חצוֹת, כּמדוּמני, משחזרוּ ובאוּ אלינוּ הזקן הגוּץ והאיש וַסילי, שרדפוּ אחרי הסוּסים הבּוֹרחים. הללוּ תּפשׂוּ את הסוּסים וּמצאוּ את עקבוֹתינוּ והדבּיקוּ אוֹתנוּ. ואוּלם כּיצד הצליחוּ לעשׂוֹת כּמוֹ אלה בּעלָטת הסַנורים של סוּפת השלג בּלב הערבה החשׂוּפה, – דבר זה יִשאר אצלי בּבחינת חידה. הזקן, שנדנד אגב רכיבה את מַרפּקיו ואת רגליו ורכב בּשעטה על הסוּס האמצעי (שני הסוּסים האחרים היוּ קשוּרים אל המוֹסרוֹת: בּסוּפת שלג אין להניח לסוּסים שילכוּ הליכה נפרדת). משהתקרב לצד המזחלה שלי, התחיל שוּב שוֹלח חירוּפים וגידוּפים כנגד העגלוֹן שלי:

– שוּר, שד עקוּם־עינים שכּמוֹתוֹ! באמת…

– אֶ, הדוֹד מיטריץ', – צעק וקרא הדוֹבר אשר מן המזחלה השניה, – היֶשך חי? טַפּס ועלה אלינוּ.

ואוּלם הזקן לא נתן לוֹ מַענה, והיה הוֹלך ופוֹלט אָלוֹת. משנעשׂה דוֹמה לוֹ כּי מלא את סאָתוֹ, התקרב בּרכיבה אל המזחלה השניה.

– וכי נתפּשׂוּ כּל הסוּסים?

– שמא חשבתּם שלא נתפּסוּ?

וגוּפוֹ הקטן צנח בּמלוֹא חזהוּ אל גב הסוּס, בּעוֹד זה שוֹעט והוֹלך, קפץ וירד אל פּני השלג, וּללא עמידת הפסקה פּנה בריצה לצד המזחלה והשליך את עצמוֹ פּנימה, כּשרגליו מבצבּצוֹת וּבוֹלטוֹת מעל פּני דוֹפן המזחלה. וַסילי גבה־הקוֹמה הלך וישב בּחשאי, כּמוֹ מקוֹדם, בּמזחלה הקדמית על־יד איגנאשקה, ויחד עם הלז התחיל תּר אחרי הדרך.

– שוּר, איך זה מחרף וּמגדף… אבינוּ שבשמים! – רטן העגלוֹן שלי.

ואחר כּך נסענוּ זמן רב ללא עמידת הפסקה, על פּני הישימוֹן הלבן, בּקרב האוֹר הקר והשקוּף והמרטט אשר לסוּפת השלג. בּפקחי את עיני – וּבצבּצוּ שוּב כּנגדי אוֹתוֹ כּוֹבע מגוּשם ואוֹתוֹ גב מכוּסה שלג, אוֹתה קשת ריתמה לא־גבוהה שמתּחתּה היה הוֹלך וּמתנוֹעע בּרוַח־מקוֹם אחד, בּינוֹת לרצוּעוָת העוֹר המתוּחוֹת של הרסן, ראשוֹ של סוּס־הבּינַים בּעל הרעמה השחוֹרה, שהרוּח הִטה אוֹתוֹ בּקצב אל הצד האחד; מאחרי הגב נראה שוּב קטוֹן־הסוּסים החוּם, סוּס־הלוָי מצד ימין, שזנבוֹ מקוּפּל וּמקוּשר דרך גלילה והוּא דוֹפק לסירוּגין בּדוֹפן המזחלה. אם למטה תּבּיט – והנה אוֹתוֹ שלג עצמוֹ הוֹלך ונחתּך על ידי בּדי המזחלה, והרוּח מרים וּמטלטל את הכּל בּעקשנוּת לצד אחד. לפניך הטרוֹיקוֹת הקדמיוֹת מרחיקוֹת רוּץ כּדי רוַח־מקוֹם אחד; מימין וּמשׂמאל הכּל מלבּין וּמנצנץ. לשוא תּתוּר העין אחרי עצם חדש: אין עמוּד ואין גדיש ואין גָדר – אין לראוֹת מאוּמה. הכּל לבן, לבן ואחוּז־תּנוּעה: פּעמים האוֹפק נראה רחוֹק לאין אַפסַים, וּפעמים כּאילוּ נעשׂה צר ומתכּווץ מכּל צד עד כּדי שני צעדים, פּעמים קיר גבוֹה מבצבּץ ועוֹלה פּתאוֹם מימין ונע לצד המזחלוֹת, וּפתאוֹם ייעלם וישוּב ויעלה לנוֹכח פּנינוּ וּמשם ינוּס ויחלוֹף ממקוֹם למקוֹם, עד העלמוֹ כּליל לאחרוֹנה. ואם למעלה תּבּיט – ונדמה לך מתּחילה כּאילוּ זרעו שם אוֹר, ואף כּוֹכב מנצנץ מתּוֹך הערפל; ואוּלם הכּוֹכבים מתרחקים ממבּטך וּמגבּיהים יוֹתר ויוֹתר, ואינך רוֹאה אלא את השלג החוֹלף לפני עיניך ונוֹפל על הפּנים ועל צוארוֹן הפּרוָה; הרקיע אוֹר אחד לוֹ בּכל מקוֹם, לוֹבן אחד לוֹ בּכל מקוֹם, והוּא מחוּסר־צבע וחַדגוֹני ואחוּז־תּנוּעה ללא הפוּגוֹת. הרוּח כּאילוּ משַנה את טעמוֹ: פּעָמים הוא מנשב מנגד וּמדבּק את העינים בּשלג, פּעמים יטיל מן הצד את צוארוֹן הפּרוה על ראשי כּמוֹ להכעיס ויִטפּח בּוֹ על פּנַי כּמלגלג, וּפעמים יֶהמה מאחוֹר דרך איזה סדק. האוֹזן שוֹמעת את החריקה הרפה והבלתּי־פּוֹסקת הבּאה מן הפּרסוֹת וּמבּדי המזחלוֹת על פּני השלג, ואת צלצוּל המצילוֹת המתמוֹגג והוֹלך בּעת שאנוּ נוֹסעים על פּני השלג העמוֹק. רק לסירוּגין, משאָנוּ נוסעים על פּני אדמה חַרשׂית וּמוּגלדת, האוֹזן קוֹלטת בּאוֹפן בּרוּר את צפצוּפי הזירוּז הנמרצים של איגנאט, ואת צלילה המשתּפּך של אוֹתה המצילה אשר לה קוֹל הקוינטה המצטלצל ועוֹלה כּהד, והקוֹלוֹת האלה ישבּיתוּ לרגע בּצהלתם את העגמה אשר לישימוֹן, ואחרי כן ישוּבוּ ויעלוּ בּקצב חַדגוֹני, הלוֹך וּפזוֹם, בּלי סוֹף וּבדייקנוּת קשה עד בּלי־נשׂוֹא, אוֹתוֹ ניגוּן אחד שאני מעלה בּלי־משׂים בּדמיוֹני. אחת מרגלי התחילה חשה בְצינה, וּמשסוֹבבתּי את עצמי, כּדי לתקן את עטיפת גוּפי, נפל על צוָארי והביאַני לידי צמַרמוֹרת כּל אוֹתוֹ השלג שנצטבּר על הכּוֹבע ועל הצוארוֹן, אבל בּדרך כּלל היה לי עוֹד חם בּתּחוּם המחוּמם של הפּרוָה, והייתי נוֹטה לתנוּמה.

 

VI    🔗

הזכרוֹנוֹת והציוּרים הלכוּ ונתחלפוּ בּדמיוֹני בּמהירוּת מוּגבּרת.

“זה נוֹתן־העצוֹת, שקוֹלוֹ המצעק עוֹד מהלך מתּוֹך המזחלה השניה, מה טיבוֹ בּבחינת איש מן האכּרים? ודאי שהוּא צהוֹב־שׂער, מעוּבּה־גוּף וּקצר־רגלים, – אני מהרהר בּפני עצמי, – בּדוֹמה לפֶדוֹר פיליפּיץ' שלנוּ, הזקן הממוּנה על המזנוֹן”. והנה אני רוֹאה לפנַי את גֶרם המַדרגוֹת שבּביתנוּ רחב־הידים, וחמישה מאנשי־החצר הסוֹחבים וּמעבירים את הפּסַנתּר מבּית האגף בּעזרת מגבוֹת, מתּוֹך צעדה כּבדה; ואני רוֹאה את פֶדוֹר פיליפּיץ', שהפשיל את שרווּלי מעילוֹ העשׂוּי אריג נַנקין, כּשהוּא נוֹשׂא בּידוֹ את אחד ממדרסי הפּסנתּר, מזדרז ורץ לפנים, גורר וּפוֹתח את הבּריחים, מוֹשך בּמקוֹם אחד את היָדית, חוֹמק ועוֹבר בּין רגלי אחרים, גוֹרם לכל האנשים הפרעה וּמעלה בּלי־הרף קוֹל מפיק דאגה:

– אל גבּכם, אתּם הקדמיים, הקדמיים, הנה כּך, את הקצה כּלפּי מעלה, כּלפּי מעלה, הכּניסה דרך הדלת. עכשיו בּסדר.

– יוֹאיל נא ויניח לנוּ, פדוֹר פיליפּיץ'! עשׂה נעשׂה לבדנוּ, – מנסה להגיד דבר־הערה זה הגנן הלחוּץ אל המעקה, שפּניו שטוּפים אַדמוּמית מתּוֹך התאמצוּת יגיעה והוא תּוֹמך את קצה הפּסנתּר האחד בּשארית כּוֹחוֹתיו.

ואוּלם פדוֹר פיליפּיץ' אינוֹ מסלק את עצמוֹ.

"וּמה פּירוּשוֹ של דבר זה? – הייתי הוֹלך וּמדיין בּדעתּי, – האם זה מדמה לעצמוֹ כּי הוּא מוֹעיל ודרוּש לענין הּכללי, אוֹ שמא רק הנאה לוֹ מכּך שאלוֹהים חננוֹ בּכשרוֹן הדיבּוּר הנמלץ, שיש בּוֹ מן הבּטחוֹן וּמכּוֹח ההשפּעה, והוּא הוֹלך ונוֹתן את דיבּוּרוֹ לשם תּענוּג?

מסתּבּר שזה כּך". ואני רוֹאה משוּם־מה בּריכה, חבוּרת בּני־חצר עייפים המוֹשכים בּמכמוֹרת, כּשרגליהם שקוּעוֹת בּמים עד לברכּים, ושוּב אוֹתוֹ פדוֹר פיליפּיץ', הנוֹשׂא מַשפּך בּידוֹ ונוֹתן את קוֹלוֹ על כּל איש ואיש, מתרוֹצץ אנה ואנה על שׂפת הבּריכה, ורק מזמן לזמן יקרב אל המים – וּבעצרוֹ בּידוֹ את הקרשיוֹנים הזהבהבים ישפּוֹך את המים העכוּרים וישאַב מים חדשים. והנה שעת צהרים בחוֹדש יוּלי. אנכי צוֹעד והוֹלך לאיזה מקוֹם על פּני עשׂב הגן שנקצר זה עכשיו, ועל ראשי לוֹהטים קוי השמש המאוּנכים; אנכי עוֹד צעיר מאד לימים, חסר אנכי איזה דבר ונפשי משתּוֹקקת לאיזה דבר. אני הוֹלך אל הבּריכה, אל המקוֹם החביב עלי אשר בּין ערוּגת וַרדי־הבּר וּבין שׂדירת הלבנים, ואני שוֹכב לישוֹן. זכוּרה לי אוֹתה הרגשה שהיתה אצלי משהבּטתּי מתּוֹך שכיבה, מבּעד לגזעיהם האַדמוֹניים והקדוֹרניים של וַרדי־הבּר, אל פּני האדמה, שהעלתה מחוֹרב גרגרי עפר יבשים, ואל ראי הבּריכה אשר כּעין הכּחוֹל הבּהיר. זה היה רגש של שׂביעת רצוֹן מעצמי ושל עצבוּת. הכּל מסביב לי היה יפה כּל כּך והיפה השפּיע עלי במידה מרוּבּה כּל כּך, שנעשׂה דוֹמה לי כּאילוּ אני עצמי משוּבּח, ולא הצטערתּי אלא על כּך שאין איש משתּאֶה לי. שׁוֹרר חוֹם. אני משתּדל להגיע לידי תּנוּמה, לשם נחמה; ואולם הזבוּבים, הזבוּבים הטוֹרדים, ישבּיתוּ גם פּה את מנוּחתי, מתחילים שָתים עלי וּמדלגים בּעקשנוּת וּבקשיוּת, כּעין החַרצנים, ממצחי אל ידי, דבוֹרה מזמזמת בקירוּב־מקוֹם בּתחוּם הלהט של השמש; פּרפּרים צהוּבּי כּנפים, הנראים כּמוֹ תּשוּשים, מתעוֹפפים ועוֹברים מעשׂב אל עשׂב. אני מבּיט כּלפּי מעלה: עינַי תּלאֶינה מהבּיט – השמש מנצנצת בּעוֹז רב מדי מבּעד העלים של עץ הלִבנה המתוּלתּל, המנַענע חרש את זלזליו בּגוֹבה רב מעל לראשי, – ודוֹמה כי החוֹם גבר עוֹד יוֹתר. אני מכסה את פּני בּמטפּחת: והנה מַחנק, והזבוּבים כּאילוּ נדבּקים אל כּפּות ידי, הפּוֹלטוֹת רטיבוּת קלה של זיעה. האַנקוֹרים התחילוּ טסים ועוֹשׂים בּתחוּם הסבך של ורדי־הבּר, אחד מחבוּרתם קפץ ועמד על הארץ בּמרחק אַמה מאֶצלי, עשׂה את עצמוֹ פּעמַיִם כּמנַקר בּמרץ בּאדמה, וּפנה והתעוֹפף מתּוֹך ערוּגת השׂיחים כּשהוּא מרעיד בּחריקה את הפּארוֹת ומוֹציא מגרוֹנוֹ קוֹל צפצוּף עליז; אנקוֹר אחר קפץ אף הוּא לארץ, הניד את זנבוֹ הקטן, הבּיט סביבוֹ, השמיע קוֹל צפצוּף ועף כּעין החץ בעקבוֹת חברוֹ. מאֵצל הבּריכה הוֹלך ונשמע קוֹל המַחבּט החוֹבט על גב הכּבסים הרטוּבּים והחבטוֹת הללוּ יוֹצאוֹת ונישׂאוֹת משוּם מה בּשפל־מקוֹם, על פּני משטח המים. הוֹלך ונשמע קוֹל דברים וּצחוֹק והשתּקשקוּת מתרחצים. נשיבת רוּח עברה והרעישה את צמרוֹת הלבנים תּחילה בּמרחק רב מאֵצל מקוֹמי, והנה קרבה וּבאה עד הנה ואני שוֹמע בּהנידה את הדשאים, הנה רעדוּ תּחתּיהם גם העלים אשר בּערוּגת ורדי־הבּר וינוּעוּ על פּני זלזליהם, והנה הגיע אלי קילוּח רענן והרים את קצה המטפּחת ודגדג בּפנַי המיוּזעים. בּמפתּח המטפּחת המוּרמה נכנס זבוּב והתחיל מתלבּט כּנפחד ליד פּי הרטוֹב. איזה זלזל יבש לוֹחץ תּחתּי בּגבּי. לא, אין תּקוה לי משכיבה זוֹ: אלך וארחץ בּמים. ואוּלם אני שוֹמע פּתאוֹם מאֵצל הערוּגה ממש שעיטת צעדים נמהרים וקוֹל מבּיע־פּחד של אשה.

– אוֹי ואבוֹי, איזה אסוֹן! ואין למצוֹא אף איש מן הגברים.

– מה קרה, מה? – שוֹאל אנכי, בּצאתי בּריצה אל תּחוּם השמש, אצל האשה מן המשרתוֹת העוֹברת על פּני במרוּצה וּמשמיעה קוֹלוֹת אנקה. זוֹ אך מסתּוֹבבת וּמעיפה בּי עיניה, מניעה ידיה וּממשיכה בּריצתה. והנה אני רוֹאה גם את מַטרוֹנה הזקנה בּת השבעים רצה לעבר הבּריכה, כּשהיא כּוֹבשת בּידה את המטפּחת המשתּמטת לה מעל ראשה וגוֹררת את אחת מרגליה הנתוּנה בּגרב של צמר. ילדוֹת שתּים עוֹברוֹת בּריצה כּשהן אוֹחזוֹת זוֹ בּיד זוֹ, וילד כּבן עשׂר, הלוֹבש לגוּפוֹ את מעיל אביו, אוֹחז בשׂמלת הבּד של אחת הילדוֹת ועוֹשׂה את דרכּוֹ מאחוֹר.

– מה קרה? – שוֹאל אנכי את בּני החבוּרה.

– מוּז’יק⁴ טבע.

– היכן?

– בּבּריכה.

– מי הוּא? משלנוּ?

– לא, אחד שעבר בּכאן.

– העגלוֹן אִיוַן, הגוֹרר את מגפיו הגדוֹלים על פּני העשׂב הקצוּר, וסוֹכן המשק יעקוֹב, המוֹליך בּיגיעה את נשימתוֹ, הוֹלכים ורצים לעבר הבּריכה, ואני הוֹלך ורץ אחריהם.

זכוּר לי הרגש שהשמיע את קוֹלוֹ בּקרבּי: “קוּם וּקפוֹץ אל המים וּמשֵה את המוּז’יק, הצל את חייו וכל האנשים מסביב ישתּאוּ למעשיך”, הוּא הדבר אשר אליו התאַויתי בּאמת.

– היכן המקוֹם, היכן? – שוֹאל אנכי אצל חבוּרת אנשי החצר שהתקבּצוּ על שׂפת הבּריכה.

– הרי זה שם, בּעצם המערבּוֹלת, קרוֹב לעֵבר האחר, על־יד בּית־המרחץ כּמעט, – אוֹמרת הכּוֹבסת, כּשהיא אוֹספת על גבּי האֵסל את הלבנים הרטוּבּים.

– רוֹאה אנכי שזה צוֹלל בּמים; והוּא עוֹלה פּתאוֹם מעלה וחוֹזר ושוֹקע, ושוּב נראה למעלה ונתן קוֹל צעקה: “אני טוֹבע, הצילוּ!” וירד אל התּהום, ורק סימן של בּוּעוֹת נשאר על פּני המים. בּכך הבינוֹתי, שאיש מוּז’יק נמצא בּטביעה. וּמיד התחלתּי צוֹוַחת: הצילוּ, מוּז’יק טוֹבע!

והכוֹבסת, שעמסה את האֵסל על כּתפה, פּנתה ללכת בּשביל הנמשך מאצל הבּריכה, כּשהיא מנדנדת אגב הליכה צד אחד מגוּפה.

– עווֹן נתגלגל עלינוּ! – אוֹמר יעקוֹב איואנוֹב, סוֹכן המשק, בּקוֹל מפיק יאוּש. – כּמה טרחוֹת נצטרך לטרוֹח עכשיו בּגינוֹ של בּית־הדין החקלאי – קץ לא יהיה לדבר.

איזה איש מן המוּז’יקים, נוֹשׂא מַגל, נדחה ועבר בּין קהל הנשים והילדים והזקנים, המתגוֹדדים מעבר הבּריכה האחר, תּלה את מגלוֹ על ענף של עץ הערבה והתחיל פּוֹשט את בּגדיו.

– והיכן זה, היכן מקוֹם הטביעה? – שוֹאל וחוֹזר ושוֹאל אנכי, כּי בּרצוני לקפּוֹץ וּלהגיע אל המקוֹם ההוּא ולעשׂוֹת מעשׂה בּלתּי שכיח.

ואוּלם הללוּ רוֹמזים לי על משטח הבּריכה החָלק, שהרוּח החוֹלפת עוֹשׂה לסירוּגין את פּניו גֵבים גֵבים. קשה לי להבין כּיצד זה הגיע לטביעה; וּמשטַח המים נסוּך ועוֹמד כּדרכּוֹ חָלק ונאה ואָדיש והוּא מתנוֹצץ כּעין הזהב מוּל שמש הצהרים. ואני מדמה כּי לא אוּכל לעשׂוֹת דבר, לא אביא שוּם איש לידי השתּוֹממוּת, מה גם שאין מלאכת השׂחיה שלמה בּידי; ואוֹתוֹ מוּזי’ק כּבר פּוֹשט את כּתנתּוֹ בּדרך הראש, וּבעוֹד רגע יקפּוֹץ אל המים. כּל הקהל מבּיט בּוֹ בּתקוה וּבחרדת ציפּיה; ואוּלם המוּז’יק, לאחר שהעמיק בּמים עד למרוֹם כּתפוֹ, חוֹזר ועוֹלה בּמתינוּת וּמעלה על גוּפוֹ את הכּוּתּוֹנת: אין הוּא יוֹדע לשׂחוֹת.

אנשים מוֹסיפים לבוֹא בּריצה, ההמוֹן הוֹלך ורב, הנשים אוֹחזוֹת זוֹ בּיד זוֹ, ואוּלם אין איש מתחיל בּדבר עזרה. אלה שבּאוּ מקרוֹב מחלקים עצוֹת, משמיעים גניחוֹת וּמעלים על פּניהם פּחד ויאוּש; וּמאלה שהקדימוּ לבוֹא מקצתם קוֹנים להם ישיבה על גב העשׂב, לאחר שנתעייפוּ מעמידה, וּמקצתם חוֹזרים וּפוֹרשים לדרכּם. הזקנה מַטרוֹנה שוֹאלת אצל הבּת אם סגרה את פּי התּנוּר; הנער הלבוּש מעילוֹ־של־אבּא הוֹלך וזוֹרק בכוָנה רבּה צרור אבנים אל המים.

אך הנה בּדרך המדרוֹן אשר מאצל הבּית רץ וּבא הכּלב טרֶזוֹרקה, כּלבּוֹ של פדוֹר פיליפּיץ', כּשהוּא נוֹבח נביחוֹת ומבּיט לאחוֹר כּתמֵהַ; והנה נגלתה מאחרי ערוּגת הורדים גם דמוּת האיש עצמוֹ, הרץ במוֹרד ההר וצוֹעק איזה דבר.

– מדוּע אתּם שוֹהים ועוָמדים? – צוֹעק הוא בּפשטוֹ מעל עצמוֹ תּוֹך כּדי ריצה את מעילוֹ. – אדם טבע והללוּ שוֹהים ועוֹמדים! הביאוּ חבל!

כּל הניצבים תּוֹלים בּפדוֹר פיליפּיץ' עינים אוֹמרוֹת פּחד ותקוה, בּעת שהוּא עצמוֹ, נשען על כּתפוֹ של אחד המשרתים המוּכן לעזרה, דוֹחק וחוֹלץ את עקב נעלוֹ הימנית בּחרטוּמוֹ של הנעל השׂמאלית.

– הרי זה שם, מקוֹם שנצטוֹפפוּ האנשים, הנה שם, לצד ימין אצל עץ הערבה, פדוֹר פיליפּיץ', – מסבּיר לוֹ מישהוּ.

– יוֹדע אני, – עוֹנה פדוֹר פיליפּיץ', וּבהרעימוֹ את

מצחוֹ, ודאי לשם תּשוּבה כּנגד סימני ההתבּיישות המתגלים אצל קהל הנשים, הוּא פּוֹשט את כּתנתּוֹ, מוֹריד את הצלב הקטן, ונוֹתנוֹ על יד הנער־הגנן העוֹמד לפניו בּיראת כּבוֹד, והוֹלך ויוֹרד אל הבּריכה בּצעדוֹ צעדים נמרצים על פּני העשׂב הקצוּר.

טרזוֹרקה, שקצרה בּינתוֹ מהבין מה הדבר הגוֹרם לוֹ לבעליו שיגיע לידי מהירוּת תּנוּעה, קוֹנה לוֹ עמידה לצד ההמוֹן, אוֹכל וּבוֹלע מתּוֹך מצמוּץ פּה כּמה חוּטי עשׂבים מאצל שׂפת המים, מבּיט כּשוֹאל לעבר אדוֹניו, וּפתאוֹם הוּא משמיע צריחה עליזה ורץ וקוֹפץ בּיחד עם אדוֹניו אל המים. בּרגע הראשוֹן אין רוֹאים מאוּמה, מלבד הקצף והרסיסים הניתּזים וּמגיעים אפילוּ עד למקוֹמנוּ; אך הנה פדוֹר פיליפּיץ‘, בּחָתרוֹ בּידיו מתּוֹך תּנוּעוֹת נאוֹת, מרים וּמוֹריד את גבּוֹ בּקצב, מתחיל שוֹחה לצד הבּריכה האחר וגוֹמא בּשׂחיה זריזה את פּני המים; וּטריזוֹרקה, המעלע עד למחנק גרוֹנוֹ, נחפּז לחזוֹר על עקבוֹתיו, וּמשהגיע למקוֹם ההמוֹן הוּא מנער מעל עצמוֹ את המים וּמשפשף את גבּוֹ על פּני החוֹף לשם הסתּפּגוּת. אוֹתה שעה, כּשפדוֹר פיליפּיץ’ מתקרב בּשׂחיה אל העבר האחר, שנַים עגלוֹנים בּאים בּריצה עד למקוֹמוֹ של עץ הערבה וּבידיהם מכמוֹרת כּרוּכה על גב מקל. פדוֹר פיליפּיץ' זוקף משוּם־מה את שתּי ידיו, צוֹלל בּמים וחוֹזר וצוֹלל בּשניה וּבשלישית, כּשהוּא מַזרים מדי פּעם מפּיו קילוּח מים, משכו עכשיומתקין בּתנוּעה נאה את שׂערוֹתיו ומוֹנע את עצמוֹ מהשיב דבר על השאלוֹת הניתּכוֹת עליו מכּל צד. לבסוֹף הוּא עוֹלה על החוֹף ואינוֹ מצווה לעשׂוֹת שוּם דבר, מלבד אשר לפרוֹשׂ את המכמוֹרת. והנה שוֹלים את המכמוֹרת, אבל אין בּה דבר מלבד טיט וכמה קרשיוֹנים קטנים המתחבּטים בּתוֹך הטיט. בּשעה שמשליכים בּשניה את המכמוֹרת לתוֹך המים – אני הוֹלך ועוָבר על העֵבר האחר.

שוֹמעים רק את קוֹלוֹ של פדור פיליפּיץ', המחלק פקוּדוֹת, את שקשוּק החבל על פּני המים וגניחוֹת אימה. החבל הרטוֹב, הקשוְר אל הכּנף הימנית המתכּסה והוֹלכת בּעשׂבים, משתּלשל ועוֹלה מתוֹך המים.

– משכוּ עכשיו כּוּלכם יחד, התלקטוּ יפה למשיכה, בּחבוּרה! – נשמע קוֹלוֹ של פדוֹר פיליפּיץ'. מתגלים ועוֹלים שוּלי המכמוֹרת המַזילים מים.

– יש משהוּ, – המשיכה היא בּקוֹשי, חברים! – מכריז מישהוּ.

והנה גם הכּנפים, שבּתחוּמן מפרפּרים שנים־שלוֹשה קרשיוֹנים קטנים, עוֹלוֹת ונמשוֹת מן המים, כשהן מרטיבוֹת וכופפוֹת בּדרכן את העשׂבים. ועוֹד מעט וּמבּעד השכבה הדקה והנעה של המים המוּדלחים מתגלה משהוּ בּתוֹך הרשת המתוּחה. אַנחת אימה חרישית, הנשמעת היטב בּדממה המלאה, עוֹברת בּתוֹך המוֹן הצוֹפים.

– משכוּ, משכוּ יפה, הוֹציאוּ למקוֹם יבש! – נשמע קוֹלוֹ הנמרץ של פדוֹר פיליפּיץ', והללוּ גוֹררים את הטבוּע דרך גלגוּל, על פּני גבעוֹלי החָרוּל והלפּה הקצוּרים, עד למקוֹמה של הערבה.

והנה אני רוֹאה לפני בּדמיוֹני את דוֹדתי הזקנה וטוֹבת הלב הלבוּשה שׂמלת משי, רוֹאה את השמשיה שלה כּעין הסגוֹל הבּהיר, עם זר השוּלים מסביב, השמשיה הנראית משוּם־מה תּפֵלה בּיוֹתר למוּל מחזה המות הזה הנוֹרא בּפשטוּתוֹ, אני רוֹאה את פּניה המוּכנים לפתּוֹח מיד בּבכיה. זכוּרה לי הבּעת האַכזבה שנתבּטאה על אוֹתם הפּנים בּגלל זה שלא היתה כּאן הזדמנוּת להשתּמש איזה שימוּש שהוּא בּאֶרניקה, זכוּר לי הרגש הקשה והמצער שאחָזני בּשעה שהיא סחה לי מתּוֹך אנוֹכיוּת תּמימה שבּאהבה: “נלך מכּאן, יקירי. הה, כּמה נורא הדבר! ואתּה הלא דרכּך לרחוֹץ ולשׂחוֹת תּמיד בּיחידוּת”.

זכוּר לי כּיצד להטה ויקדה אז השמש אל פּני האדמה החרבה, המתפּוֹררת לעפר מתּחת לרגלים, כּיצד נשתּקף זהרה בּראי הבּריכה, איך שיבּוּטוֹת מגוּדלוֹת פּרפּרוּ בּמים סמוּך לגָדוֹת וּבלב הבּריכה רגעוּ נחילים של דגים קטנים את ראי המים, איך נץ טס בּמרוֹם הרקיע והיה הוֹלך וּמרחף על פּני אפרוֹחי האוָזים, שיצאוּ בּשקשוּק וּברעש דרך קני הסוּף ושׂחוּ לאֶמצעיתה של הבּריכה, ועבים לבנים ומסוּלסלים וּמבשׂרי סוּפה התקבּצוּ בּקצה האוֹפק, זכוּר לי איך המַדמנה, שנגררה עם המכמוֹרת אל החוֹף, הלכה ונתמַתּחה לאט לאט, ואיך אחר כּך, בּעברי על פּני הסכר, קלטה אזני שוּב את קוֹל החבטה של מַחבּט הכּביסה הנישׂא על פּני הבּריכה.

ואוּלם מחבּט כּביסה זה קוֹלוֹ כּקוֹלם של שנים מַחבּטים המצטרף לטרציה, והקוֹל מַלאֶה וּמצער אוָתי, בּיחוּד שיוֹדע אני – אוֹתוֹ מחבְט הוּא פּעמון וּפדור פיליפּיץ' לא יוּכל להשתּיקוֹ. וּמחבּט זה, כּסַד של עינוּי, לוֹחץ על רגלי האחוּזה צינה, – ואני שוֹקע בּתנוּמה.

הקיצוֹתי, כּשהיה נדמה לי, שאנוּ דוֹהרים ונוֹסעים בּמהירוּת יתירה, וקוֹלוֹת שנים סחים זה לזה סמוּך אצלי ממש:

– שמע נא, איגנאט, בּבקשה איגנאט! – סח קוֹלוֹ של עגלוֹני, – קח עמך את הנוֹסע – בּין כּך וכך אתּה הוֹלך בּנסיעה, וּבשל מה אהיה דוֹהר חינם גם אנכי! קחהוּ נא!

קוֹלוֹ של איגנאט מחזיר מענה סמוּך אצלי ממש: – וּמה הנאה לי בּכך שאהיה חייב שמירה לגבּי הנוסע הלז? היֶשך מעמיד מחצית־בּקבּוּק לשתיה?

– אי־אפשר בּמחצית… דייני בּרביעית.

– הרי לך: רביעית! – צוֹעק ואוֹמר קוֹל אחר: – וכי כּדאי לייגע את הסוּסים בּשל רביעית?

אני פּוֹקח את עיני. שוּב מנצנץ לפני עיני אוֹתוֹ שלג מתנוֹעע וּמַבהיל, שוּב נראים העגלוֹנים והסוּסים, אלא שבּסמוּך לי אני רוֹאה מזחלה. עגלוֹני הדבּיק את איגנאט, ואנוּ נוֹסעים שעה ארוּכּה למדי בּשוּרה אחת. אם כּי הקוֹל מן המזחלה האחרת מייעץ ואוֹמר כּי לא כּדאי לקבּל פּחוֹת ממחצית־בּקבּוּק, הרי איגנאט עוֹצר פתאוֹם בּטרוֹיקה.

– תּעביר לכאן את המטען; יהי כּך משמע שמזלך גרם. משנחזור מחר תּעמיד לנוּ רביעית. וכי מרוּבּה מטען זה שלך?

עגלוֹני קוֹפץ ויוֹרד אל פּני השלג בּזריזוּת שלא לפי טבעוֹ, מַחוה לי קידה וּמציע את בּקשתוֹ שאעבוֹר למזחַלתּוֹ של איגנאט. אני נוֹתן לכך את הסכּמתי הגמוּרה; אבל ירא־שמים זה מן המוּז’יקים מרוּצה, כּנראה, בּמידה כּזו שהוּא מרגיש צוֹרך לכפּוֹת על מישהוּ את רחשי תּוֹדתוֹ ושׂמחתוֹ. הוּא מחוה קידוֹת, מחלק תּוֹדוֹת לי וּלאַלוֹשקה וּלאיגנאשקה.

– עכשיו מוּתּר להוֹדוֹת לאל שמים! ואילוּ לא כּך, אבינוּ שבּשמים! מחצית הלילה עמדנוּ בּנסיעה, וּנסיעה זוֹ מי יוֹדע מה סוֹפה. הלז ודאי שיביא את כּבוֹדוֹ עד המקוֹם, אדוֹני־רחימַאי, והסוּסים שלי אין בּהם עוֹד כּוֹח להליכה.

והוּא הוֹלך וּפוֹרק את החבילוֹת בּזריזוּת יתירה.

אוֹתוֹ זמן, משהעביר את המטען, הלכתּי עם הרוּח, שהיה מטלטל אוֹתי ממש, ונגשתּי אל המזחלה השניה. מזחלה זוֹ, בּיחוד מאוֹתוֹ צד ששם פרוּשׂה היתה החמילה על ראשי העגלוֹנים השנַים לשם מחסה מפּני הרוּח, נתכּסתה שכבה עבה של שלג; ואוּלם מאחוֹרי החמילה היה תּחוּם נוֹח ושקט. הזקן הגוּץ שכוּב היה כּמקוֹדם כּשרגליו מבצבּצוֹת ועוֹלוֹת למעלה, וזה המספּר היה הוֹלך וּמוֹשך בּסיפּוּרוֹ: "בּאוֹתוֹ זמן עצמוֹ אשר שׂר־הצבא בּא, משמע, בּשם המלך, משמע, אל מאריה אשר בּבית־הכּלא, בּאוֹתוֹ זמן עצמוֹ אוֹמרת לוֹ מאריה: “אדוֹני איש הצבא! לא איש דרוּש אַתּה לי ולא אוּכל לתת לך את אַהבתי, משמע שאין אַתּה מאַהב לי; והמאהב שלי הוּא אוֹתוֹ הנסיך עצמוֹ”.

“בּאוֹתוֹ זמן עצמוֹ”… נתכּוון זה לפתּוֹח בּהמשך־דברים, אלא משהבחין בּי הפסיק לרגע והתחיל מלהיב את מקטרתּוֹ.

– מה, האדוֹן, וכי בּא לשמוֹע אצלנוּ סיפּוּר־מעשׂה? – סח האחר, זה שכּיניתיו בּשם נוֹתן־עצוֹת.

– הרי אני מוֹצא אצלכם מסיבּה עליזה! – אמרתּי אנכי.

– אנוּ סתם כּך, שלא להשתּעמם, – הרעיוֹנוֹת אינם מטרידים, לפּחוֹת.

– הגידוּ נא, שמא אתּם יוֹדעים היכן אנוּ נמצאים עכשיו?

שאלה זוֹ, כּך היה דוֹמה לי, לא נתקבּלה על ידי העגלוֹנים ברצוֹן.

– מי זה יבחין וידע מקוֹמנוּ עכשיו? שמא נתעֵינוּ והגענוּ עד לחנייה של קאלמיקים, – החזיר לי נוֹתן־העצוֹת.

– וּמה נעשה עכשיו? – שאלתּי.

– מה המעשׂה שנעשׂה? הרי אנוּ עוֹמדים בּנסיעה, אפשר שנגיע גם לנסיעה נכוֹנה, – אמר הלז בּקוֹל מבּיע אי־רצוֹן.

– כּיצד, ואם לא נגיע לנסיעה נכוֹנה והסוּסים יעמדוּ בּתוֹך השלג, מה נעשׂה אז?

– מה נעשׂה! לא כלוּם.

– הרי יש סכּנה שנקפּא בּקוֹר?

– ידוּע, יש סכּנה שכּזוֹ, שכּן אין רוֹאים עכשיו סימן של גדישים: משמע שנכנסנוּ בּאמת לתחוּם הקאלמיקים. עיקר הדבר עכשיו להשגיח בּסימני השלג.

– ואתּה מתיירא בּאמת, האדוֹן, שמא תּקפּא בּקור? – שאל הזקן הגוּץ בּקוֹל רוֹעד.

אם כּי זה התכּוון לכאוֹרה ללגלג עלי, הרי נראה היה שכּל עצמוֹתיו מרחפוֹת מקוֹר.

– בּאמת, הצינה נעשׂתה קשה בּיוֹתר, – אמרתּי אנכי.

– אִי לך, האָדון! ממני ראֵה ועשׂה: לסירוּגין תּקוּם ותעבוֹר בּריצה על פּני השלג – זה יביא לך חמימוּת.

– סגוּלה טוֹבה בּיוֹתר היא לרוּץ אחרי המזחלה, – סח נוֹתן־העצוֹת.

 

VII    🔗

– יוֹאיל נא כּבוֹדוֹ, הכּל מוּכן! – צוֹעק אלי אלוֹשקה מאצל המזחלה הקדמית.

סוּפת השלג היתה עזה כּל כּך, שרק בהתאמצוּת יתירה, בּכוֹפפי את גוּפי לפנים ובהאָחזי בּשתּי ידי בּכנפוֹת מעילי, יכוֹלתּי לצעוד על פּני השלג הנע, המתפּזר בּכוֹח הרוּח מתּחת לרגלים, ולעבוֹר את הצעדים המעטים שהבדילוּ בּיני וּבין המזחלה. העגלוֹן הקוֹדם שלי כּבר היה עוֹמד על בּרכּיו בּאֶמצעיתה של המזחלה הריקה, אך משהבחין בּי הוֹריד את כּוֹבעוֹ העצוּם, כּשהרוּח מרים אוֹתוֹ רגע בּשצף קצף את שׂערוֹתיו כּלפי מעלה, ותבע ממני מתּנת־כּסף לשתיה. דוֹמה שלא שיער כּלל שאמלא את בּקשתוֹ, שכּן סירוּבי לא גרם לוֹ כּל צער. הוּא החזיר לי תּוֹדה גם בּשל כּך, העלה את כּוֹבעוֹ על ראשוֹ וסח לי דיבּוּר: “יתּן לך ה', האדוֹן”… ואחר כּך משך בּמוֹשכוֹת, מצמץ בּשׂפתיו והפליג ונסע מעל פּנינוּ. מיד התנער גם איגנאשקה בּמלוֹא גבּוֹ, ונתן את קוֹלוֹ על הסוּסים. וקוֹל חריקת השלג וצעקוֹת העגלוֹנים אל הסוּסים וּצלילי המצילה חזרוּ והחרישוּ את יִללת הרוּח, שגברה בּיוֹתר בּשעת עמידתנוּ על המקוֹם.

כּרבע שעה לאחר החלָפת המקוֹם לא נתתּי שינה לעיני, והעסקתּי את עצמי בּכך שהסתּכּלתּי בּדמוּתוֹ של העגלוֹן החדש וּבסוּסים. איגנאשקה ישב על הדוּכן ישיבה של בּן־חיל, הִרקיד בּלי־הפוּגוֹת את גוּפוֹ, שלח על הסוּסים את ידוֹ אשר עם השוֹט המשתּלשל, העלה מפּיו קריאוֹת־צעקה, דפק את רגליו זוֹ בּזוֹ, וּבכפפוֹ את עצמוֹ לפנים היה מתקן לסוּס־הבּינים את האִפסר, שהיה מסיט את עצמוֹ בּלי־הרף לצד ימין. האיש לא היה גדוֹל בּקוֹמה, אבל מבנה גוּפוֹ היה משוּבּח, לפי הנראה. מעל למעיל הקצר לבש חמילה לא משוּנסת בּאַבנט, וצוארוֹנה היה מוּפשל כּמעט לאחוֹר; צוארוֹ היה גלוּי לגמרי, מגפיו לא מעשׂה לֶבד אלא עשׂוּיים עוֹר, וכוֹבעוֹ קטן והאיש מוֹריד וּמתקין אוֹתוֹ בּלי־הרף. מכסה לאזניו שימשוּ לוֹ רק שׂערוֹתיו. בּכל תּנוּעוֹתיו ניכּר היה לא רק מרץ בּלבד, אלא בּמידה מרוּבּה עוֹד יוֹתר, כּפי שנדמה לי, הרצוֹן לעוֹרר אצל עצמוֹ את המרץ. ואוּלם כּכל שהפלגנוּ בּנסיעתנוּ כּן הוֹסיף, לשם השבּחת הגוּף, להרקיד את עצמוֹ על הדוּכן, לדפּוֹק את רגליו זוֹ בּזוֹ וּלהחליף דברי שׂיחה עמי ועם אלוֹשקה: דוֹמה היה לי שהוּא חוֹשש שמא תּתעגם עליו רוּחוֹ. והיה טעם לדבר: אם כּי הסוּסים היוּ נוֹחים, הרי הדרך הלכה ונעשׂתה קשה יוֹתר ויוֹתר וניכּר היה כּי רצוֹן־ההליכה של הסוּסים הוֹלך וּפוֹחת: העגלוֹן הוּכרח מעכשיו להצליף עליהם בּשוֹט, וסוּס־הבּינים, סוּס נוֹח וּמשוּבּח וּמתוּלתּל, כּבר מעדה רגלוֹ שתּי פּעמים, ואם כּי מיד, משנפחד מכּך, הסיט את עצמוֹ לאחוֹר והרקיד את ראשוֹ כּלפּי מעלה כּמעט עד כּדי נגיעה בּמצילה. סוּס־הלוָי הימני, שהשגחתּי בּוֹ בּלי־משׂים, השמיט בּמידה ניכּרת את חבל הריתמה, מלבד שציצית העוֹר הארוּכּה של האִפסר התלבּטה ורקדה מן הצד הפּוֹנה לצד חוּץ, ותבע הצלפוֹת שוֹט, אלא שמתּוֹך הֶרגל של סוּס נוֹח, וחם מזג אפילוּ, הצטער כּביכוֹל על חוּלשתוֹ, הוֹריד והרים חליפוֹת את ראשוֹ בּזעף והיה כּתוֹבע את הרסן. ואמנם איוֹם היה הדבר לראוֹת כּיצד סוּפת השלג והצינה גוֹברוֹת והוֹלכוֹת וכוֹח הסוּסים פּוֹחת והוֹלך והדרך נעשׂית קשה יוֹתר ויוֹתר, ואנחנוּ אין לנוּ כּל ידיעה בּדבר היכן אנוּ נמצאים וּמה הכּיווּן שנכוון את דרכּנוּ, לא רק את הדרך לתּחנה אלא אפילוּ דרך המוֹליכה בּכלל לאיזה מקוֹם־מחסה, – וּמבדח וּמוּזר היה לשמוֹע כּיצד המצילה מצלצלת והוֹלכת בּמידה כּזוֹ של עליצוּת וחירוּת, ואיגנאטקה מזרז בּקריאוֹתיו את הסוּסים בּעֵרוּת וּבאוֹפן נאה כּל כּך – כּאילוּ בּצהרי יוֹם של חג הטבילה, בּהיוֹת השמש על פּני הכּפוֹר, אנוּ מפליגים וּמטיילים להנאת החג על פּני רחוֹבוֹ של כּפר, – וביחוּד מוּזר היה לחשוֹב כּי אנוּ הוֹלכים ונוֹסעים, וּמחישים את נסיעתנוּ, ממקוֹם שאנוּ נמצאים בּו אֵי־אן למקוֹם אחר. איגנאטקה פּתח ואמר איזה זמר, אמנם בּקוֹל גרוֹני תּפל, אך בּהגבּהת־קוֹלוֹ בּהפסקוֹת, שבּהן היה מעלה צפצוּף מפּיו, עד כּי לשמע הזמרה הזאת נראה משוּנה הדבר להרגיש פּחד.

– הי־הי! על שוּם מה אתה צוֹוח בּגרוֹנך, איגנאט? – נשמע קוֹלוֹ של נוֹתן־העצוֹת: – עשׂה עמידה לשעה קולה!

– כּיצד?

– עשׂה עמי־י־דה!

איגנאט עצר בּסוּסים. ושוּב נכלאוּ כּל הקוֹלוֹת, ורק הרוּח נתנה את המיָתה ואת צפצוּפה, והשלג המסתּחרר התחיל יוֹרד על המזחלה בּשפע גדוֹל יוֹתר. נוֹתן־העצוֹת ניגש אלינוּ.

– מה הדבר?

– מה הדבר! להיכן אתּה מכוון את דרכּך?

– אלוהים יוֹדע!

– שמא צינה אָחזה בּרגליך, שאתּה מוֹליך אוֹתן בּדפיקה כּזוֹ?

– עוּלפּוּ עד־גמירא.

– כּדאי לך שתּלך לתוּר: הנה שם־שם מנצנץ משהוּ – ודאי מקוֹם חנייה של קאלמיקים. ואגב הליכה תּעלה גם חמימוּת בּרגליך.

– ניחא. החזיקה בּסוּסים… הא לך.

ואיגנאט פנה לרוּץ בּכיווּן לאוֹתוֹ מקוֹם.

– צריך להתבּוֹנן ולגשת עד כּל מקוֹם וּמקוֹם: כּך יתבּרר לך הדבר; שאם לא כּן מה טעם בּנסיעה כּזוֹ ללא תּבוּנה! – סח אלי נוֹתן־העצוֹת. – שוּר, כּיצד זה העביד את הסוּסים עד לידי יֶזע!

כּל אוֹתוֹ הזמן שאיגנאט עשׂה את הליכתוֹ, – וּזמן זה היה ממוּשך כּל כּך, שהתחלתּי אפילוּ לחשוֹש שמא נתעה בּדרכּוֹ – היה נוֹתן־העצוֹת הוֹלך וסח אלי בּקוֹל של מנוּחה וּבטחוֹן, כּיצד יש להתנהג בּזמן של סוּפת שלג, תּחבּוּלה טוֹבה בּיוֹתר היא להתּיר סוּס מן הריתמה וּלשלח אוֹתוֹ לנפשוֹ, ואוֹתוֹ סוּס, מוּתּר לקיים דבר זה בּשבוּעה, יוֹרה את הדרך, ועוֹד אָמר שלפעמים אפשר למצוֹא את הדרך לפי הכּוֹכבים, ושאילוּ היה הוּא נוֹהג בּמזחלה הקדמית – הרי היינוּ נמצאים זה־כּבר בּבית־התּחנה.

– וּבכן, נמצא לך דבר־מה? – שאל זה אצל איגנאט, שחזר והתקרב אלינוּ בּצעדים כּבדים, כּשהוּא צוֹעד ושוֹקע בּשלג כּמעט עד לברכּים.

– ודאי שנמצא, רוֹאים מקוֹם־חנייה של קאלמיקים – השיב איגנאט מתּוֹך קוֹצר נשימה, – אבל אין לדעת מה טיבוֹ של מקוֹם זה. דוֹמה, אחָא, שנתעֵינוּ בּנסיעה עד לבית־הקיץ הפּרוֹלגוֹבי. יש לנטוֹת עכשיו לצד שׂמאל.

– הבלים בּפיך! הללוּ ודאי אָהלי החנייה שמאחרי המוֹשב, – התריס נוֹתן־העצוֹת.

– הרי אני אוֹמר לך שלא כּך!

– ואני, שהבּטתּי לשם בּעיני, יוֹדע שזהוּ אוֹתוֹ המקוֹם;

ואם לא אוֹתוֹ מקוָם, הרי זה טַמישֶבסקוֹ. בּין כּך וכך יש לנטוֹת לצד ימין: בּדרך זו נגיע מיד אל הגשר הגדוֹל אשר עם הוירסטה השמינית.

– הרי אוֹמרים לך שלא כּך! הן בעינַי ראיתי! – השיב איגנאט בּהתרגזוּת.

– אִי־לך, אחא! וכך אוָמר עגלוֹן!

– ודאי שכּך אוֹמר עגלוֹן! קוּם ולך אתּה עצמך לשם.

– על שוּם־מה אלך לשם! בּרוּר לי בּין כּך וכך.

איגנאט נתכּעס, כּנראה: קפץ ועלה על הדוּכן בּלי לענוֹת דבר, והריץ את הסוּסים להמשך נסיעה.

– שוּר, כמה עוּלפּוּ הרגלים שלי: עד שאין להעלוֹת בּהן כּל חמימוּת, – סח זה לאלוֹשקה, כּשהוא ממשיך לדפּוֹק בּרגליו לעתּים קרוֹבוֹת יוֹתר ויוֹתר ולחפּוֹן ולשפּוֹך את השלג שחָדר לבתּי המַגפים.

ואוֹתי אחזה תּשוּקה עזה לשינה.

 

VIII    🔗

"האוּמנם אני מתחיל קוֹפא, – הרהרתּי תּוֹך כּדי תּנוּמה,

– אוֹמרים שהקפּאוֹן מתחיל תּמיד דרך שינה. הטביעה מיתה יפה מן הקפיאה, מוּטב שיִמשוּני מן המים בּמכמוֹרת; אבל אין הבדל בּדבר – אם טביעה ואם קפיאה, – אילוּ רק נפטרתּי מאוֹתוֹ מקל המנַקר בּגבּי ואילוּ ירדה עלי שכחת חוּשים".

לרגע ירדה עלי שכחה.

“מה יהיה בּכל זאת סוֹפוֹ של דבר? – אני סח לעצמי פּתאוֹם בּמחשבה, בּפקחי את עיני רגע אחד וּבהסתּכּלי בּשטח הלבן, – מה יהיה סוֹפוֹ של דבר? אם כּך יהיה שלא נגיע למקוֹם גדישים והסוּסים יעמדוּ מלכת, דבר העוֹמד להתרחש בּקרוב, כּנראה, הרי כּוּלנוּ נמוּת בּצינה”. אני מוֹדה וּמתוַדה, שאם כּי הרגשתּי כּעין יראה בּלבּי, הרי הרצוֹן שיֶארע לנוּ משהוּ בּלתּי־רגיל, שיש בּוֹ מן הטראגיוּת – חזק היה בּקרבּי מאוֹתה מידה קטנה של יִראה. דימיתי לי כּי יהיה בּכך משוּם דבר נאה, אם לעת בּוֹקר יביאוּנוּ הסוּסים מאליהם לכפר אחר זר ומרוּחק, כּשאנחנוּ קפוּאים למחצה מצינה ואחדים מחבוּרתנוּ קפוּאים אפילוּ עד למיתה. וּבדרך זוֹ נישׂאוּ וחלפוּ דמיוֹנוָתי בּמהירוּת וּבבהירוּת בּלתּי שכיחה. הסוּסים עמדוּ מלכת, השלג נערם בּשפע הוֹלך וגדוֹל, וּמדמוּת הסוּסים לא נראוּ לעין אלא הקשת והאזנים; אך פּתאוֹם מוֹפיע למעלה איגנאשקה, הנוֹהג בּטרוֹיקה שלוֹ ועוֹבר וחוֹלף על פּנינוּ. אנחנוּ מתחננים וצוֹעקים אליו כּי יִקחנוּ עמוֹ, אך הרוּח מסַער את הקוֹל והקוֹל לא יִשמע. איגנאשקה צוֹחק לוֹ, מצעק על הסוּסים, מעלה שריקוֹת מפּיו וּמתרחק מעל פּנינוּ כּשהוּא יוֹרד לתוֹך נקיק מלא שלג. הזקן הגוּץ קוֹפץ ועוֹלה על גב סוּסוֹ, מנדנד את מרפּקיו ורוֹצה להריץ את סוּסוֹ, אבל אינוֹ יכול לזוּז מן המקוֹם; עגלוֹני לשעבר, בּעל הכּוֹבע העצוּם, מתנפּל עליו, מפּילוֹ לארץ ורוֹמס אוֹתוֹ על פּני השלג. “אתּה מכשף!” – צוֹעק עגלוֹני, – אתּה מחָרף־וּמגדף! בּוֹא ונסתּוֹבב יחד בּתעיה". ואוּלם הזקן הגוּץ מבקע בּראשוֹ את מַעבה השלג והריהוּ לא זקן גוּץ אלא אַרנב, והוּא רץ וּבוֹרח מעל פּנינוּ. כּל הכּלבים רוֹדפים אחריו. נוֹתן־העצוֹת, שדמוּתוֹ כּדמות פדוֹר פיליפּיץ‘, אוֹמר שהכרח לנוּ כּי נשב כּוּלנוּ בּמַעגָל, ואין תּקלה בּדבר אם יכסנוּ השלג: כּך נהיה שרוּיים בּחמימוּת. ואנוּ שרוּיים בּאמת בּחוֹם ובנעימוּת, אלא שאנוּ חשים בּצמאוֹן. אני מעלה את תּיבת היינוֹת וּמגיש לכל החבוּרה רוֹם מהוּל בּסוּכּר, ואף אני עצמי שוֹתה בּהנאה רבּה. מסַפר האגדוֹת הוֹלך ומגיד איזוֹ אגדה על אוֹדוֹת הקשת בּשמים, – והנה היתה על ראשנוּ תּקרה עשׂוּיה שלג וקשת. “עכשיו נַתקין לנוּ איש איש חדר בּתוך השלג ונפרוֹשׂ לשינה!” אוֹמר אנכי. אני מתקין לי חדר ורוֹצה להכּנס לתוֹכוֹ; ואוּלם פדוֹר פיליפּיץ’, שהבחין וראה את כּספּי המוּנח בּתיבת היינוֹת, אוֹמר: “אַל תּזוּז! הב את כּספּך. בּין כּך וכך אתּה הוֹלך למיתה!” והוּא תּוֹפסני ברגלי. אני מוֹסר את כּספּי, ואיני מבקש אלא שירפּוּ ממני; אבל הללוּ אינם מאמינים שזה כּל כּספּי, והם רוֹצים להרגני. אני תּוֹפס את ידוֹ של הזקן הגוּץ והוֹלך וּמנַשק אוֹתה מתּוֹך תּענוּג שאין לשער: כּף ידוֹ של הזקן היא ענוּגה וּמתוּקה. מתּחילה הוּא מסיט את ידוֹ מאצלי, אבל מיד הוּא חוֹזר וּמוֹשיט לי אוֹתה יד, ולא עוֹד אלא שאף הוּא מתחיל מלטפני בּידוֹ האחרת. אלא שפדוֹר פיליפּיץ' מתקרב וּמתחיל מאַיים עלי. אני בּוֹרח אל חדרי, אבל אין זה חדר אלא מסדרוֹן ארוֹך ולבן, וּמישהוּ אוֹחזני בּרגלי. אני חוֹלץ את עצמי. בּידי האיש שהחזיקני נשארים בּגדי וחלק מעֹורי; ואוּלם אני מרגיש רק קוֹר וּבוּשה, – ורגש הבּוּשה שלי עוֹד גוֹבר בּשל כך, שדוֹדתי, – השמשיה על ראשה ותיבת־אוֹסף של רפוּאוֹת הוֹמאוֹפַּטיוֹת תּחת זרוֹעה, – הוֹלכת וּבאה לקראתי שלוּבת זרוֹע עם הטבוּע. הללוּ צוֹחקים להם ואינם מבינים את פּירוּש הרמזים שאני שוֹלח כּנגדם. אני מטיל את עצמי לתוֹך המזחלה. רגלי נגררוֹת על פּני השלג, ואוּלם אוֹתוֹ זקן גוּץ רוֹדף אחרי, כּשהוּא מנדנד את מרפּקיו. הזקן עוֹד מעט ויִתקרב אלי, אבל אני שוֹמע קוֹלם של שנַים פּעמוֹנים המצלצלים מנגד, ואני יוֹדע כּי אִמלט מן הסכּנה אם אגיע למקוֹם הפּעמוֹנים. צלצוּל הפּעמוֹנים הוֹלך ונעשׂה בּרוּר יוֹתר; אבל אוֹתוֹ זקן גוּץ השׂיגני ורבץ עלי כּשבּטנוֹ על פּנַי, בּאוֹפן שקוֹל הפּעמוֹנים אינוֹ נשמע לאזני אלא בּמידה כּל־שהיא. שוּב אני תּוֹפסהוּ בּידוֹ וּמעניק לזוֹ נשיקוֹת, אבל זקן לא דמוּת זקן לוֹ, אלא דמוּת הטבוּע… והוּא צוֹעק: “איגנאשקה! עצוֹר־נא, הנה שם, כּמדוּמני, הגדישים של שׂדוֹת אַחמאֶט! לך וּבדוֹק את הדבר!” בּכך יש משוּם אימה שהיא למעלה מכּוֹחוֹתי. מוּטב שאֶתעוֹרר משנתי…

אני פּוֹקח את עיני. הרוּח הטיל על פּני את כּנף המעיל אשר לאלוֹשקה, אחת מבּרכּי מגוּלָה, אנחנוּ נוֹסעים על פּני משטח חשׂוּף, וקוֹל הטרציה של המצילוֹת עוֹלה וּמצלצל בּצלילוּת גמוּרה בּאויר, כּשהוּא מעלה מתּוֹכוֹ את ההד המרעיד של הקוינטה.

אני תּר בּעיני לראוֹת את הגדישים. אבל תּחת גדישים אני רוֹאה, כּשעיני כּבר פּקוּחוֹת לגמרי, איזה בּית עם גזוֹזטרה וקיר־מבצר ששׂפתוֹ עשׂוּיה חריצים. אין לי ענין רב להתבּוֹנן היטב בּאוֹתוֹ בּית וּבאוֹתוֹ מבצר: בּעיקרוֹ של דבר אני רוֹצה לראוֹת שוּב את המסדרוֹן הלבן שרצתּי קוֹדם על פּניו, לשמוֹע את צלצוּל הפּעמוֹן של בּית היִראה וּלנשק את כּף־היד של הזקן הגוּץ. אני עוֹצם את עיני ושוֹקע בּשינה.

 

IX    🔗

ישנתּי שינה עמוּקה; אך קוֹל הטרציה של המצילוֹת היה הוֹלך ונשמע כּל הזמן, ונתגלם בּחלוֹמי פּעמים בּצוּרת כּלב הנוֹבח וּמתנפּל עלי, פּעמים בּצוּרת עוּגב שאני אחד מחליליו, וּפעמים בּצוּרת חרוּזי שיר בּצרפתּית שאני כּוֹתב אוֹתם. פּעם נדמה לי בּחלוֹמי כּאילוּ אוֹתה טרציה היא מכשיר של עינוּי, שהמעַנים לוֹחצים בּוֹ בּלי־הרף את עקב רגלי הימנית. הרגשה זוֹ היתה חזקה כּל כּך, שהקיצוֹתי וּפקחתּי את עיני מתּוֹך שאני משפשף את רגלי. זוֹ רגלי התחילה קוֹפאת מצינה. הלילה היה כּמוֹ קוֹדם בהיר, אטוּם, לבן. אוֹתה תּנוּעה שמקוֹדם טלטלה אוֹתי ואת המזחלה; אוֹתוֹ איגנאשקה ישב נטוּי על צדוֹ וחָבט את רגליו זוֹ בּזוֹ; אוֹתוֹ סוּס־לוָי, המוֹתח את צוארוֹ וּמוֹליך את רגליו כּדי הרמה לא־גבוֹהה, רץ בּשעט על פּני השלג העמוֹק, הציצית רקדה על פּני האפסר והצליפה על בּטן הסוּס. ראשוֹ של סוּס־הבּינים, עם הרעמה המתנַפנפת, התנוֹעע בּתנוּעה קצוּבה, כּשהוּא מוֹתח וּמרפּה חליפוֹת את רצוּעוֹת הרסן הקשוּרוֹת אל הקשת. השלג הסתּחרר מנגד, שפע וכיסה מן הצד את בּדי המזחלה ואת רגלי הסוּסים עד לברכּים, ונערם מלמעלה על הצוארוֹנים ועל הכּוֹבעים. הרוּח סערה חליפוֹת מימין וּמשׂמאל, הנידה כּמשׂחקת את הצוארוֹן ואת כּנף החמילה אשר לאַלוֹשקה ואת רעמתוֹ של סוּס־הלוָי, ונתנה קוֹל יללה בּתוֹך הקשת ואל היצוּלים.

הקוֹר הלך וגבר בּמידה מבהילה, וּמשהייתי מסיט את ראשי מתּחוּם הצוארוֹן – מיד בּא בּסחַרחוֹרת השלג היבש והקר כּקרח ונתכּנס לתוֹך הריסים והאף והפּה, והטיל את פּתוֹתיו לתוֹך הצואר; תבּיט מסביב – והנה הכּל לבן, בּהיר וּמוּשלג, לא נראה דבר מלבד בּהירוּת אטוּמה ושלג. אחָזתני אימה גמוּרה. אַלוֹשקה שכב וישן למַטה, בּמַעמק המזחלה. כּל גבּוֹ היה מכוּסה שכבה עבה של שלג. איגנאשקה לא הגיע לידי עגמת רוּח; הוּא משך בּלי־הפוּגוֹת בּמוֹשכוֹת, היה מצעק על הסוּסים וחוֹבט את רגליו זוֹ בּזוֹ. המצילה הוֹסיפה להשמיע את צלצוּלה הנפלא. הסוּסים נחרוּ, אבל הוֹסיפוּ לרוּץ כּשרגליהם מתנַגפוֹת לעתּים קרוֹבוֹת יוֹתר ויוֹתר וריצתם מוּאֶטת בּמקצת. איגנאשקה שוּב קפץ תּחתּיו, עשׂה תּנוּעה בּכפפה שלוֹ והתחיל שר איזה שיר בּקולוֹ הדק והמאוּמץ. וּבלי שסיים את שירוֹ – עצר בּסוּסים, תּלה את המוֹשכוֹת על פּני הדוּכן וירד לארץ. הרוּח המתה בּשצף קצף; השלג שפך את שפעוֹ כּמוֹ בּמַעדר על כּנפות הפּרוָה. הבּטתּי לאחוֹר: המזחלה השלישית לא נראתה עוֹד בּקרבתנוּ (היא התחילה מפגרת אחרינוּ בּאיזה מקוֹם). בּקרבת המזחלה השניה, בּאֵד השלג, נראָה הזקן הגוּץ הוֹלך וקוֹפץ מרגל אל רגל. איגנאשקה התרחק כּשלוֹשה צעדים מאצל סוּסיו, צנח וישב על השלג, התּיר את אַבנטוֹ והתחיל חוֹלץ את מגפיו.

– מה מעשׂה זה שעתּה עוֹשׂה? – שאלתּי.

– הכרח לי לחלוֹץ ולנעוֹל מחדש את המגפים, לפי שרגלי כּמעט קפוּאוֹת מצינה, – ענה הלז והמשיך בּמעשהוּ.

אני יראתי מדי מפּני הצינה משאָסיט את צוָארי מתּחוּם הצוארוֹן ואבּיט אל אוֹפן מעשׂהוּ: ישבתּי ישיבה זקוּפה, כּשאני מבּיט אל סוּס־הלוָי שהטה את רגלוֹ לפנים והיה הוֹלך וּמניע בּתנוּעה חוֹלָנית ומיוּגעת את זנבוֹ המקוּשר והמוּשלג. הדחיפה, שאיגנאט גרם למזחלה אגב עליית־קפיצה אל הדוּכן, הביאַתני לידי התעוֹררוּת.

– מה, היכן אנוּ נמצאים עכשיו? – שאלתּי, – הנגיע למקוֹמנוּ עם אוֹר־הבּוֹקר, לכל הפּחוֹת?

– אַל ידאג: נביאהוּ אל המקוֹם, – ענה איגנאשקה. – עכשיו לאחר שחָלצתּי את המגפים, עלתה חמימוּת הגוּנה בּרגלי.

והוּא הריץ את סוּסיו, הפּעמון פּתח בּצלצוּל, המזחלה שוּב מתנדנדת והרוּח שרק מתּחת לבַדיה. ואנחנו התחלנוּ שוּב שטים על פּני ים השלג המשׂתּרע לאין קץ.

 

X    🔗

שקעתּי בּשינה עמוּקה. וּכשהביאַני אַלוֹשקה לידי יקיצה בדחיפת רגל ואני פּקחתי את עיני – כּבר האיר הבּוֹקר. הרגשת הצינה היתה חזקה עוֹד יוֹתר מאשר בּלילה. מלמעלה לא ירד עוֹד שלג, ואוּלם הרוח העזה והיבשה הוֹסיפה לכנס אבק שלג על פּני השׂדה, וּביחוּד אל מתּחת לפרסוֹת הסוּסים וּבדי המזחלוֹת. בּפאת המזרח אשר מימין קדרוּ מאד השמים בּצבע כּהה־כּחַלחל, ואוּלם הקוים הבּהירים האלכסוֹניים כּעין האדוֹם־המתוֹרג הלכוּ והסתּמנוּ על פּני הרקיע. מעל ראשינוּ, מבּעד לעבי הלוֹבן הטסים שלא נצטבּעוּ אלא בּמידה כּל־שהיא, נשקפה התּכלת החיורת; משׂמאל היוּ עננים בּהירים קלים וּמרחפים. סביב סביב, מלוֹא מבּט העין השׂתּרע על פּני השׂדה שלג לבן ועמוֹק הזרוּע רבדים רבדים משוּנים. פּה ושם נראתה תּלוּלית מַאפירה שאבק שלג, יבש ודק, נישׂא על פּניה בּלי־הפוּגוֹת. כּל עקבוֹת – לא של מזחלה ולא של אדם ולא של חיה – לא נראוּ מסביב. שׂרטוּטי הדמוּת והצבע אשר לגב העגלוֹן והסוּסים הסתּמנוּ היטב, ואפילוּ בּחריפוּת יתירה, על פּני הרקע הלבן… שוּלי הכּוֹבע הכּחלחל־כּהה של איגנאשקה, צוארוֹנוֹ ושׂערוֹתיו, ואפילוּ מגפיו – היוּ לבנים. המזחלוֹת נעשׂוּ עטיפה אחת של שלג. אצל סוּס־הבּינַים האפוֹר־כּהה נתכּסה כּל החלק הימני של הראש ושל השביס – שכבה עבה של שלג, סוּס־הלוָי אשר בּמזחלה שלי רגליו נזרעוּ שלג עד לברכּים, ועכּוּזוֹ המזיע, שנעשׂה כּוּלוֹ מתוּלתּל היה נקוֹד משלג מצדוֹ הימנית. הציצית התנדנדה כּמקוֹדם מתּוֹך התאמה לכל צוּרת ניגוּן העוֹלה בּדמיוֹן, וכך היתה גם ריצתוֹ של סוּס־הלוָי עצמוֹ; רק לפי בּטנוֹ הנוֹפלת, שעלתה וירדה לעתּים קרוֹבוֹת בּיוֹתר, וּלפי אזניו המוּפשלוֹת – ניכּר היה עד־כּמה הוּא רצוּץ. רק דבר חדש אחד משך את תּשׂוּמת הלב: זה היה עמוּד־דרך, שמעל פּניו הלך ונשפּך שלג לארץ ועל ידוֹ ערמה הרוּח מימין ערימה עצוּמה, ועוֹד הוֹסיפה להסעיר ולזרוֹת את אבק השלג מצד אחד למשנהוּ. כּפליאה רבּה היה הדבר בּעיני שאנחנוּ נסענוּ לילה שלם בּאוֹתם הסוּסים עצמם, בּמשך שתּים עשׂרה שעה, בּלי שידענוּ את דרכּנוּ וּבלי שקבענוּ לנוּ הפסקת מנוּחה, וּבכל זאת הגענוּ איך־שהוּא לאיזה מקוֹם. צלצוּל מצילָתנוּ כּאילוּ נעשׂה עכשיו עליז עוֹד יוֹתר. איגנאט משך על גוּפוֹ את כּנפוֹת מעילוֹ והיה מצעק על הסוּסים: מאחוֹר נשפוּ הסוּסים והשמיעוּ את צליליהן מצילוֹת הטרוֹיקה שבּה ישבוּ הזקן הגוּץ ונוֹתן־העצוֹת; ואוּלם הלז, שהיה נתוּן לשינה, רחַק מעִמנוּ בּאוֹפן גמוּר ונשאר על פּני הערבה. לאחר שעברנוּ עוֹד כּמחצית הוירסטה, נתגלָה סימן טרי של עקבוֹת מזחלה וּשלישית סוּסים, שלא נתכּסה שלג אלא בּמידה מעטה, ועל פּניו נראוּ פּה ושם כּתמים אַדמוּמיים של דם, ודאי של סוּס שנפצעה רגלוֹ.

– פיליפּ הוּא! שוּר, הקדימנוּ! – אמר איגנאשקה.

אך הנה נתגלה ליד הדרך בּית בּוֹדד עם שלט, כשהוּא עוֹמד בּתוֹך השלג המכסהוּ כּמעט עד לחלוֹנוֹת ולגג, על יד בּית־המַרזחַ עוֹמדת טרוֹיקה בּת סוּסים אפוָרים, הנראים מתוּלתּלים מזיעה ורגליהם מפוּשׂקוֹת וראשיהם מוּפשלים. מאצל הדלת נגרף השלג הצדה ועוֹמדת שם מגרפה; ואוּלם מעל הגג נישׂא עוֹד שלג, והרוּח ההוֹמה מסַחררת אוֹתוֹ.

לקוֹל מצילוֹתינוּ יוֹצא מפּתח הדלת עגלוֹן גדוֹל־קוֹמה, צהוֹב שׂערוֹת ואדוֹם פּנים, הנוֹשׂא בּידוֹ כּוֹס יי"ש וצוֹעק משהוּ בּקוֹל רם. איגנאשקה מַפנה את פּניו כּנגדי ותוֹבע ממני רשוּת לקבּוֹע הפסקה. וּבכך אני רוֹאה לראשוֹנה את פּרצוּפוֹ.

 

XI    🔗

לפניו לא היה גוון שחרחר ועוֹר יבש וחוֹטם ישר, כּפי שדימיתי לפי שׂערוֹתיו וּמבנה גוּפוֹ. זה היה פּרצוּף עגוֹל ועליז, חרוּמַף ממש, הפּה רחב והעינים בּהירוֹת, העוֹר של הלסתוֹת ושל הצואר אדוֹם, כּמשוּפשף בּמַטלית של אריג; גבּוֹתיו וריסיו הארוּכּים וחתימת השׂער, שעטפה עטיפה ישרה את חלק פּניו התּחתּון, נקוּדים היוּ משלג וּמראיהם כּוּלוֹ לבן. עד לתּחנה לא נשאר אלא כּמרחק מחצית הוירסטה, ואנחנו קבענוּ עמידת הפסקה.

– בּתנאי שלא תּתמהמה בּיוֹתר, – אמרתּי אנכי.

– רק כּמשך רגע אחד, – השיב איגנאשקה, בּקפצוֹ מעל מוֹשבוֹ וּבגשתּוֹ אל פיליפּ.

– הב, אֶחָא, – אמר בּחלצוֹ את הכּפפה מעל היד הימנית וּבזרקוֹ אוֹתה עם השוֹט אל פּני השלג. ואחר כּך שרבּב את ראשוֹ והריק אל קרבּוֹ בּלגימה אחת את צנצנת היי"ש שקיבּל מיד חברוֹ.

המוֹזג, כּנראה, איש מן הקוָזאקים לאחר גמר שירוּת, יצא בּפתח הדלת וּבידוֹ בּקבּוּק יי"ש.

– מי רוֹצה בצנצנת? – אמר הלז.

ואפילו גבה־הקוֹמה, מוּז’יק צנוּם וצהוֹב שזקנוֹ זקן תּיש, ונוֹתן־העצוֹת, השמן וּלבן־הריסים, שזקנוֹ העבה והלבן הקיף את פּניו המַאדימים, נגשוּ אל המוֹזג ושתוּ אף הם מידוֹ את צנצנת היי"ש שלהם. הזקן הגוּץ אף הוּא התקרב מתּחילה אל חבוּרת השוֹתים, אבל המוֹזג לא מזג לוֹ, והוּא פּנה וניגש אל סוּסיו, הקשוּרים מאחוֹר, והתחיל מחליק וּמעביר את ידוֹ על עכּוּזוֹ של אחד הסוּסים.

מראה הזקן היה בּדיוּק כפי שתּיארתּי לי בּדמיוֹני: גוּץ וכחוּש, פּרצוּפוֹ כּמוּש וּמַכחיל, זקנקנוֹ דל שׂערוֹת, חָטמוֹ הקט מחודד ושיניו צהוּבּוֹת. הכּוֹבע על ראשוֹ היה כּשל עגלוֹנים וחדש לגמרי, אבל מעילוֹ הקצר העלוּב, כּוּלוֹ בּלוּי וּמלוכלך בּזפת וּמרוּפּט בּמקוֹם הגב וּבכנפוֹת, לא כּיסה על הבּרכּים ועל בּגד הבּד התּחתּוֹן, המוּפשל לתוֹך בּתּי־הרגלים העצוּמים העשׂוּיים לבד. והוּא עצמוֹ נתכּוֹפף ונצטמק כּוּלוֹ, וּבהרעידוֹ את ראשוֹ ואת בּרכּיו היה הוֹלך וּמטפּל אצל הסוּסים, כּשהוּא משתּדל, כּנראה, להביא את גוּפוֹ לידי חמימוּת.

– שמא תּצוה, מיטריץ', וישׂימוּ לנוּ רביעית: ראוּי לנוּ מאד שנחַמם את הגוּף, – אמר אליו נוֹתן־העצוֹת.

מיטריץ' נתרגש. הוּא תּיקן את האִפסר אצל סוּסוֹ, תּיקן את הקשת, וּפנה וניגש אלי.

– הנה כך, האדוֹן, – סח בּהסירוֹ את הכּוֹבע מעל שׂערוֹת השיבה וּבהחווֹתוֹ כּנגדי קידה עמוּקה, – לילה שלם הסתּוֹבבנוּ בּתעיה יחד עם כּבוֹדוֹ וחיפּשׂנוּ אחרי הדרך: ראוּיים אנוּ שכּבוֹדוֹ ישׂים לנו רביעית אחת. אנא, אדוֹן רחוּם, כּבוֹד מעלתוֹ! בּלא זאת לא נביא כלוּם אל פּינוּ לחמימוּת הגוּף, – הוֹסיף ואמר בּחיוּך של התחַנפוּת.

נתתּי לו רבע רוּבּל. המוֹזג הביא רביעית וּמזג לזקן כּוֹס יי"ש. הלז הטיל הצדה את הכּפפה עם השוֹט, ונטל את הכּוֹס בּכף ידוֹ הקטנה והמשחירה, הזרוּעה קמטים וּמכחילה בּמקצת: ואוּלם בּוֹהן היד, כּאילוּ היה אבר זר, לא ציית לוֹ: הוּא לא עצר כּוֹח להחזיק את הכּוֹס, היין נשפּך והכּוֹס נפלה על השלג.

כּל העגלוֹנים נתנוּ יחד קוֹל צחוֹק.

– שוּר, כּיצד מיטריץ' זה מוּכּה מן הצינה, אפילוּ את הכּוֹס אינוֹ יכוֹל לכבּוֹש בּידוֹ.

אך מיטריץ' נתעצב מאד על אשר שפך את היין.

בּרם, מזגוּ לוֹ כּוֹס אחרת ושפכוּ את היין לתוֹך פּיו. מיד היתה עליו רוּח עליזה, הוּא סר בּריצה לבית־המרזח, הדליק את מקטרתּוֹ, התחיל חוֹשׂף את שיניו הצהוּבּוֹת והנרקבוֹת והיה שוֹפע אָלוֹת עם כּל דיבּוּר. וּמשסיימוּ העגלוֹנים את שתיית הרביעית האחרוֹנה, פּרשוּ איש איש לטרוֹיקה שלוֹ, ואנחנוּ הפלגנוּ לדרך.

השלג הלך והלבּין, הלך והבהיר עד שנלאוּ העינים מהביט בּוֹ. הקוים האדמוּמיים והמתוֹרגים נמתּחוּ וגבהוּ יוֹתר על פּני השמים והלכוּ הלוֹך והבהיר; אף גלגל השמש האדוֹם נראָה בּפאַת הרקיע מבּעד העננים אשר כּעין הכּחוֹל־האפוֹר: התּכלת נעשׂתה מבריקה וכהה יוֹתר. בּסמוּך למוֹשב היתה חתימת הדרך גלוּיה וּברוּרה וּמראֶה כּעין הצהוֹב; פּה ושם נראוּ שוּחין; אויר הצינה הדחוּס הילך קלוּת וּקרירוּת.

השלישיה שלי דהרה בּמהירוּת רבּה. ראשוֹ של סוּס־הבּינים, וצוארוֹ עם הרעמה המתנַפנפת אל פּני הקשת, התנוֹעעוּ בּמהירוּת כּמעט בּתחוּמוֹ של רוַח אחד, מתּחת למצילת הציידים שעִנבָּלה לא התנדנד עוֹד אלא גירד את הדפנוֹת. סוּסי־הלוָי הנוֹחים, שמתחוּ מתּוֹך שיתּוּף את החבלים מכוּסי־הכּפוֹר והמעוּקמים, הרקידוּ בּמרץ את רגליהם, הציצית התחַבּטה עד לבטנם ועד לאפסר. פּעמים היה סוּס־לוַי נתקע לתוֹך תּלוּלית שלג שעל פּני הדרך הפּגוּמה, עיניו מסתּמאוֹת מאבק שלג והוּא שב וחוֹלץ את עצמוֹ מתּוֹך התּלוּלית. איגנאשקה זירז את הסוּסים בּקוֹל טנוֹר; הכּפוֹר היבש חרק מתּחת לבדי המזחלוֹת; מאחוֹר צלצלוּ שתּים מצילוֹת בּקוֹל צלוּל וחגיגי ונשמעוּ קריאוֹת השכּרוֹן של העגלוֹנים. הבּטתּי לאחוֹר: סוּסי־הלוַי האפוֹרים והמתוּלתּלים, שמתחוּ את צואריהם וכבשוּ בּקצב את נשימתם, וּמתגיהם מעוּקמים בּפיהם, הלכוּ ודלגוּ על פּני השלג. פיליפּ היה הוֹלך וּמַתקין את כּוֹבעוֹ תּוָך כּדי הניעוֹ את שוֹטוֹ; הזקן הגוּץ שכב כּמקוֹדם בּאמצעיתה של המזחלה ורגליו מזדקרוֹת כּלפּי מעלה.

עוֹד נסיעה של שני רגעים, והמזחלוֹת עלוּ בּחריקה על פּני רחבת הקרשים שלפני בּית־התּחנה, שהשלג נגרף מעלה, ואיגנאשקה הפנה אלי את פניו הנַעלָסים, הזרוּעים שלג וּמפיקים צינה.

– הרי הבאנוּ אוֹתך בּשלוֹם, האדון! – אמר אלי.