רקע
נורית גוברין
האימה הגדולה והשאיפה לגאולה

המשותף לכל סיפורי יהודה יערי הוא תהיית אדם על עצמו, על זהותו ועל משמעות חייו. תהייה זו מופיעה הן בסיפוריו הריאליסטיים־חברתיים, כביכול, כגון ‘כאור יהל’ (נדפס בהמשכים החל בשנת תרצ“ה, וכספר בתרצ”ח) ו’שורש אלי־מים' (תשי"א. נכתב בימי מלחמת העולם השנייה), וכלה בסיפוריו הסמליים־מיסטיים כגון “שלומיאל מצא צל” (תש"ה), ה“תועה והעיוור” או “משפט שלמה”. קריאה בסיפוריו מן הסוג הראשון, לאחר קריאה בסיפוריו מן הסוג השני, יש בה כדי להפנות את תשומת לבו של הקורא למה שלא נגלה לפניו בקריאה ראשונה, ולהורות לו, שעליו לקלוט בסיפורים הריאליסטיים־חברתיים כביכול, דווקא את היסוד המכוסה והנסתר. הסיפורים הסמליים המוצהרים, משמשים כמעין אימום לסיפורים החברתיים כביכול, כדי לחשוף את השלד האמיתי של האחרונים, ולשמש בסיס לקורא כיצד באמת יש לקרוא בסיפורים אלה.

יסוד סמלי־מיסטי זה, היה תמיד מצוי בסיפורי יהודה יערי, אולם הרקע החברתי שבהם, בין זה הקיבוצי חלוצי, ובין זה שבעיירה בשנות המלחמה או לפניה ואחריה, שבסיפורים החברתיים האפיל עליו ומשך את עיקר תשומת הלב.

דוגמה לסיפור מסוג זה, המצביע על שתי פניה של ההוויה האנושית בעת ובעונה אחת, כפי שהיא מתגלית בדמותו של אדם אחר היא: “מה שלא סיפר לה עד כה”, שנדפס לראשונה ב’גליונות' בעריכת יצחק למדן בשנת תרצ"ד.1 בסיפור זה מתמצה בזעיר אנפין, כל מה שמאפיין את מרבית סיפוריו של יהודה יערי, הארוכים והקצרים. הסיפור מתמקד בגבול הדק שבין שפיות לבין שיגעון, ומראה כיצד גבול זה מיטשטש בדמותו של אדם אחד, וכי השפיות או השיגעון הם תפקידים המתחלפים ביניהם לסירוגין, בין בני אדם שונים ובתוכו של אדם אחד. כל אדם. מכיוון שהסיפור מעוגן ברקע של המציאות הארץ־ישראלית ובתוך הקיבוץ, הרי הוא מקבל, נוסף למשמעות האנושית־כללית, גם משמעות לאומית. ובמקרה זה, כמרבית יצירתו של יהודה יערי, פירושה של משמעות זו היא, שאין בכוחה של ארץ־ישראל בלבד, לשנות את האדם, וייסורים מסוג אחד, מתחלפים בייסורים מסוג אחר. מי שהגיע לארץ כלייבקא, גיבור הסיפור “מה שלא סיפר לה עד כה”, “ונפשו נתקמטה בו ונתמעכה מנדודים, מפחדים, מרעב ומעלבון” מתוך תקווה “ליישר כאן את העקמומיות שבנפשו” נדון לכישלון. השיפור יהיה זמני, מדומה, ויתגלה כאשליה. וסופו, עוד גרוע מתחילתו, כיוון ששוב אין לו למה לקוות.

מהלכו של סיפור זה, אופייני וטיפוסי למהלכם של רבים מסיפורי יהודה יערי, שתבניתם זהה, כיוון ההתפתחות שבהם קבוע והשלבים חוזרים על עצמם: הגיבורים נושאים בלבם בתחילתם איזה חזון, הצומח מתוך נפש שבורה ומאוכזבת; נעשה ניסיון לממש חזון זה, לרפא את השברים ולהביאם לשלמות; ניסיון זה מצליח למראית עין, אולם מתגלה בסופו של דבר כאשליה. בסיום מוצא הגיבור את עצמו שבור ומרוקן כבתחילה, אלא שהייאוש הפעם גדול עוד יותר, כיוון, ששוב לא ייעשה ניסיון חדש לאיחוי ולהגשמת אותו חזון.

“מה שלא סיפר לה עד כה” מסופר באוזני אישה, מפי הגיבור עצמו המספר על עצמו, כפי שהוא אומר לה “בגוף שלישי, כאילו קרב הדבר לאיש אחר”. גיבור הסיפור, לייבקא, מקבל על עצמו ללוות בחור אחד מחברי הקבוצה, שמואל ליכטנשטיין שמו, שיצא מדעתו, אל בית המרפא בווינה. הבחור משתולל באנייה, לייבקא מצליח להשתלט עליו בכך שהוא מחליף עמו את התפקידים. הרעיון המבריק שהחל כמשחק נעשה טבעי יותר ויותר, עד שהתפקידים התחלפו גם במציאות. הבריא מצא את עצמו בבית ־החולים לחולי רוח, והחולה לשעבר הבריא ובא לבקרו.

החולה, הוציא מן הכח אל הפועל, את מחלת־הנפש שהיתה חבויה מקודם בנפשו של האדם הבריא. התחלפות התפקידים ביניהם אינה ניתנת לעצירה: “ראית מימיך אדם שנכנס לתוך ביצת חמר וכשהוא מוציא את רגלו האחת טובעת רגלו השנייה יותר? כך היה לייבקא”.

לייבקא, גיבור הסיפור עובר את כל השלבים האופיינים גם לגיבורי סיפוריו האחרים של יהודה יערי: “נפשו נתקמטה” מן המלחמה, והוא עלה לארץ מתוך תקווה “לישר כאן את העקמומיות שבנפשו”. ניסיון זה שנעשה בקיבוץ הצליח מעל למשוער בראשיתו. לייבקא חייך תמיד, “היה שמח, חזק, מלא מרץ והתלהבות, ועשה כל עבודה קשה בקיבוץ”. ולא עוד אלא שהוא היה זה שהרגיע את מי “שנתחמץ לבו פתאום” “והתחיל מתייפח כתן באוהלו”. והמספר מעיר באוזניה של “חביבתו”, הערת הכללה על הדור כולו, שלייבקא הוא נציגו המובהק:

צעירים לימים היו כולם, כלייבקא, וכמוהו היו גם הם מבני דור המלחמה. בלבם אימה גדולה, אימת המלחמה, ובנפשם שאיפה לגאולה, גאולת העם וגאולת האנוש. וסוד אגלה לך: שאיפה זו היתה גדולה מכפי שיכלו להכיל ולתפוס. משאת־נפש גדולה בנפש שאינה גדולה כל־כך, עלולה להעביר את האדם על דעתו (עמ' 163).

כאן הרמז להמשכו של הסיפור, לגורלו של הגיבור. המתח בין האימה הגדולה לבין השאיפה לגאולה, בדור שאיננו חזק דיו כדי לעמוד במתח זה, קשה מנשוא. זהו המתח שבין היום והלילה, בין הגלוי והנסתר. ביום, רוקדים בני החבורה, עובדים במרץ, או יושבים באוהל ושרים, ואילו בלילה נשמעת היללה, ושולט הטירוף. בשלב זה לייבקא הוא היחיד המצליח להרגיע את האחרים, אם כי בתוכו פחד לא פחות מהם והיה עצוב אולי יותר מהם. עד מהרה נתברר, שתפקיד זה שלקח על עצמו, היה למעלה מכוחו, השמחה והריקוד שימשו לו אמצעי בריחה מעצמו, “כדי למגר את העצבות שבקרבו”, כיוון ש“אין לייבקא יכול לרקד בתוך עצמו. בתוך עצמו מרקדים עצבות ופחד”.

בשיאה של הפגנת החוזק והשמחה, החלה ההתערערות. לייבקא הגזים בריקוד ושירה, ועורר עליו את רוגזם של חבריו לקיבוץ, שלא הבינו “שכל זה שימש לו כעין מחסה בפני עצמו…” ולייבקא “התחיל מרגיש עצמו לא כל־כך טוב בקיבוץ”.

המקרה עם שמואל ליכטנשטיין, שיצא מדעתו והיה צריך להובילו לווינה, לבית־מרפא, רק שימש לו עילה לצאת מן הקיבוץ, וההתחלפות בתפקידים שביניהם, בתירוץ שבדרך זו יצליח לרסנו, רק הוציא מן הכוח אל הפועל את השיגעון שהיה חבוי בנפשו כל הזמן, והצליח להדחיקו עד כה באמצעות הריקוד והצחוק.

בשלב האחרון של הסיפור, נמצא לייבקא בבית המרפא, שמואל ליכטנשטיין בא לבקרו, ולייבקא מבקש מאת האחות נייר ועיפרון כדי לכתוב מכתב, אולם מתברר לו שאינו יכול, “נשתכחה ממני הכתיבה”.

בשלב אחרון זה נמצא הגיבור בשפל גדול יותר מאשר בתחילתו של הסיפור. הניסיון שניסה ליישר את “נפשו שנתקמטה” באמצעות החיים בארץ־ישראל ובקבוצה, לא הצליח. הוא היה חלש מכדי לעמוד במתח החדש ולרפא את הישן, ונשבר מבפנים, מתוכו. שוב לא יהיה ניסיון נוסף.

אמת־חיים קשה זו, למד יהודה יערי מברנר. ואכן קיימת זיקה ממשית ומסוימת בין סיפור זה של יהודה יערי “מה שלא סיפר לה עד כה” לבין שני סיפוריו־רשימותיו של ברנר “הוא אמר לה” (תרס"ה. ב‘, עמ’ 23־22) ו“הוא סיפר לעצמו” (תרס"ז. א‘, עמ’ 264־262). הדמיון הוא בשם הסיפור, בצורתו, בטון, בהלך־הנפש של ההזדעזעות, ובעיקר בהתוודעות האדם אל עצמו.

אולם הזיקה לברנר היא כללית ורחבה הרבה יותר, כפי שסיפר לימים עם קבלת פרס ברנר2 ובעיקר, כפי שעולה במפורש מיצירתו:

באותה שעה צף ועלה במחשבתי פסוק משל יוסף חיים ברנר שקראתיו לפני שנים: “בקרוב ניסע ונלך, עוד מעט ניסע ונלך”3, נאחזתי בו באותו פסוק [ ־ ־ ־ ] וכך הייתי מהלך ומפזם לעצמי לפי קצב ההליכה: “בקרוב ניסע ונלך, עוד מעט ניסע ונלך” עד שהגעתי אל תחנת האוטובוסים". (התועה והעיוור", עמ' 184).

בקובץ ' קהילייתנו', שהופיע בשנת תרפ"ב “בהוצאת קיבוץ השומר הצעיר, כביש חיפה־ג’דה” ובו כונסו רשימותיהם של החברים, כתב “יהודה”:4

לברוא חיים חדשים! – וכי כבר יצרנו את אלה? לא ולא. הרסנו את הישן. ועדיין אנו מסתובבים בין אבני המפולת והעמודים ההרוסים, ומחפשים אחרי אבן־היסוד לבנין החדש. ואני רואה בחוש, שאנו חיים היום בין חורבות. די לי להכנס לחדר־האוכל בשעת הסעודה, ואני רואה לפני את הסמל לחיינו אלה.

חשוון תשמ"ג



  1. נכלל בכרך ב‘ של סיפוריו ’דרכים ואהלים‘, הוצ’ אגודת הסופרים העברים בירושלים, תשכ"ט, עמ' 161–172.  ↩

  2. ראה בפרק הקודם.  ↩

  3. המובאה מתוך הסיום של ‘שכוֹל וכשלון’.  ↩

  4. הופיע מחדש בלווית מבואות והארות מאת מוקי צור, בהוצאת יד יצחק בן־צבי, תשמ"ח  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47927 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!