רקע
שושנה שרירא
אנדרטה של אשה

בקטנותנו אף אחד לא רצה להיות אשה, נערה, ילדה. כל אחד רצה להיות איש, נער, ילד. נכון יותר לומר, כל אחת ולא כל אחד. אולם רק בטיול בית-הספר הותר ללבוש מכנסיים המכונים “אמריקניים” מתנפחים בברך וצמודים לגרביים גבוהים. ואף זאת למורת רוחה של המחנכת המגלה בשריה בקיבורות ידיה ובפרקי רגליה.

אי-שם במרחבים הארציים הרחוקים, בעמק, בגליל או על שפת הכינרת היו חלוצות עוטות שמלות ארוכות ונעליים כבדות, אולם בבחינת מושג רחוק ובלתי ממשי, בול של קרן-קיימת או פסל בחצר תל-חי. אולם איש לא ראה בעיניו צורת אשה כזו. בבחינת בדיחה מהלכת על שתיים, שבתוליה נשתכחו ונשמרים בעל כרחם ובנעליה הגדולות והמגושמות טבעו שרידי פתיוניה. וחברת קבוצה שראינו פעם במו עינינו בצורת בת-עיר של ההורים, המופיעה בבית, היתה קצוצת שער, מלאת גוף וחזה יורד על גדותיו שקוראים לה צפורה במקום פייגה או פירה, ובכל קמט בפניה דונם של ביצת זעה ואבק שחור שהיא מייבשת בלא הפוגה בממחטתה, ויורדת עמה על פי צווארה ולסוטתה.

קשה היה לנו איפוא בילדותנו להגדיר, מה זאת אשה? מלבד הנשים המקשישות מן הרחוב הסמוך המבשמות ממחטותיהן, שערן המאפיר ותנוכי אוזניהן הרקועים, גיוון מסתרבל – בעיניהן במאמרי אחד-העם, בעליהן ראווה לעיניים בלבד, ביאליק הוא מחמל תוחלתן וניגוני חסידים בפיהן. הליכת-רכיל שלהן לא יכלה למוטט את אשיות היישוב, אולם יכלה לקעקע כמה בתי-אב לדור אחד או שניים. ואילו הנפשות הענוגות פרפרו אצלן, ויתרו על תוחלתן ונאלמו דום כדגי אילת שאלמוגיהם נעקרים תחתיהם, אולם הנשים הללו, הרגשנו אפילו בקטנותנו, אינן בבחינת נשים כלל.

מה זאת אשה, היינו מקשים בלבנו ושואלים בתוגה שאין עמה מענה. אפילו התופרנית הדקיקה שוליונת התופרת שברחוב הסמוך שתפרה לנו את חולצתנו החדשה לחגים, המתגפפת לעת ערב על מדרגות ביתו של הזמר הר-מלח עם שוליית הסנדלר הקיפח, אינה בבחינת אשה כלל. הם ישובים על מדרגות ביתו של זמר האופרה הגוץ בשעות הערב המוקדמות ואילו אנו הקטנים אורבים להם מעמדה מוסיקלית שנייה וחבויה יותר מאחרי מדרגות ביתו של זמר אופרה שני, פרידמן-לבוב, חוזים בפרטי המראה וחשים אף על פי כן בלבנו שאשה זו, עלובה זו, שמלטפים אותה, אינה בבחינת אשה של ממש. אשה שמספרים בה בספרים, שמזמרים בה באופרות (גולינקין וחבריו שהורינו מבקרים אצלם בהצגותיהם), מפייטים לה פיוטים ומציירים אותה בציורים.

ואף על פי כן: מה זאת אשה של ממש? אפילו הפסנתרנית המנומשת בקרן שני הרחובות שכל הכנרים מתלווים אליה בנגינה על שום חזה המעומד, המרות ומורת-הרוח שבפניה, זרועותיה המלאות והמנומשות ביוהרה, ירכיה המעוגלות ורגליה השעירות, אינה בבחינת אשה לכל דבר.

ואילו היצאניות שגוויהן עולים על גדותיהם בבית הערבי הסמוך והילוכן מתנדנד מצד אל צד כספינה על כינרת סוערה, אינן נשים של ממש. לא כל שכן שתי האחיות היהודיות הסמוכות על שולחנו של אפנדי ערבי בעל התרבוש האדום, אינן נשים בה' הידיעה. או שלוש האחיות מנגד, בהירות השער והספונות בתוך אספרגוס המשתרג על כתלי ביתן הקטן, היו סתם בבחינת שעועית לבנה. אלה נשים, אלה? לולא האקליפטוס הזקן המטיל צלו עליהן ועל ביתן הקטן, היו בבחינת שעועית שרויה במים.

הרגשנו בעליל שהמין הנשיי הפסיד משהו בארץ הזאת. כל אותם בנות-חווה שהתאוננו על החום, על הלהט, על האקלים, על החול היוקד, על החררה (בועות מוגלה סמוקות על העור), על הלשון העברית שהן העמידו פנים שהן דוברות בה בציבור, ובינן לבין עצמן היו מלהגות בלשון אחרת. כל אלה היו בבחינת נשיות שנותרה אי-שם, מעבר-לים. כאילו הותירוה, את נשיותן הרכה, המלבלבת, הענוגה, הרעננה, מעבר לים. במקום שאין ים ואין מליחות שתתנכל לה, בארצות רחוקות של גולה. ואילו הנה, ארצה, בעלותן בעל-כרחן ובלכתן אחר בעליהן, הביאו עמהן נשיות בשלה, מכורכמת כל-שהוא, מובישה, מסתרבלת והולכת או מדקיקה ומרזה ביבושת בלתי רצויה. בחומו של מזרח חזו הללו במורא כאילו היה ממריר קסמי שארן האחרונים.

ואותן נשים ברחוב החול החום, המעורב בזיפזיף שהיו מבקשות להן מאהבים צעירים מהן לימים, שכנים בודדים בלי אבא-אמא, ומרעיפים עליהם אמהות זמנית עד עלות אמהותיהם ארצה, לא היה בהן מן האשה אלא מן הפיוס החשוד, המשלים, הוותרני, כאילו וויתרו מראש על קסמיהן למען הארץ הנבנית והאומה המתחשלת ולמען החלוץ המיותם שלא היה אלא לבלר בעירייה או פקיד זעיר בבנק הסמוך.

אפילו דבורה היפה, בתו של בעל-המכולת, רחבת הגרם, תכולת העיניים ומדובשנת השער, לא יכלה להיחשב אשה. את רגליה הסתירה באנפילאות צמר עבות בחורף ובגרבי משי מבהיקות בקיץ. מראה מבחיל בכל עתות השנה. שערה שלה דמה לפאה נכרית על שום החלקתו והדבקתו אל פדחתה ביובש חמסיני מבגיר. חזה עלה על גדותיו והשתפל לצדדין כנחל מוסררה העולה על גדותיו בחורף וכרסה התעגלה ונתבלטה בשל עמידה משונה כאילו היתה הריבה החסודה בחודש החמישי.

והעולה מארה"ב שהיתה משקיפה תדיר מגזוזטרת בית בדיוטה השנייה וסרט ארגמן עוטר את ראשה כזר הנוצות של אינדיאני, משקיפה על הרחוב כמו בסיור תיירים מתמיד, היתה קעורה, שמוטה ומהווה קמרון של בת-אדם כמו נעקרו ממנה כל חמודותיה למפרע, נעלמו חזה, ירכיה ושוקיה והותירו לפליטה רק גב מקומר ורגליים תומכות בו בבהילות של תרנגול קורא. אולם במקום קריאה היו שומעים: פס…פס…פס. ולמי קראה, לא ידע איש. ברור שרצתה מאוד להינשא לאיש.

אפילו מרת קלורמן ההדורה, החובשת כפפותיה הלבנות, רעלתה השחורה על מחצית פניה, נעלי לכה שחורות וקטנות לרגליה, ההולכת יום יום אחר הצהריים לספריית “מעין” ברחוב הראשי הסמוך, לא יכלה להיחשב אלא לכל היותר לאלמנה מעניינת. אפילו שפניה נעימות, מצומצמות ונאות כשל ילדה שנזדקנה בינקותה, אף היא הותירה את עלומיה אי-שם בארץ רחוקה על שפת נהר גדול שבו טבע בנה. הרבה שנים אחר התאלמנותה עלתה ארצה בבחינת אם בלבד. אפילו אניוטה, העולה החדשה, למרות מיעוט שנותיה, לא יכלה להיחשב לעלמה. היא התעתדה להיות מלצרית ברחוב אלנבי במסעדה חלבית. כל מעייניה היו בחישובים, כיצד מתרוצצים בין השולחנות המרובים של “בית-האוכל” עם צלחות המרק המלאות והמהבילות ואין מתמוטטים עמהן. ועל פניה משוח חוט של מתח דאגני משורש חטמה ועד פיה כאילו יש לאל ידו של חוט זה לתמוך בה. מה חן יש כאן ומה קסם של נערה? יעצו לה לנעול נעליים שטוחות של מטבח-הפועלים.

וכל זה אף שהצעירות היו מעלות שולי שמלותיהן הצרות מעל ברכיהן המלאות (שמלניות עשויות משארית אחת או שתיים משוק-הכרמל הסמוך) ומתירות צמותיהן הארוכות המתדלדלות ויורדות להן על מתניהן כמטרוניתות מהעידן התנ“כי. (הן רקמו שטיחי קיר שהתהלכו בהם אבות המקרא כפלאחים מזוקנים שעוד מעט ויפצחו פה וישאגו כגיבורי “יעקב ורחל” ב“אהל”). לא, אלה לא היו נשים כלל. ובמשפחות התימניות הגרות ב”כרם" הסמוך היו נשים ונערות שצניעותן לא התירה להן להבליט את יפי גוון. והיו כשמוטות, כסויות ומצניעות-לכת ואינן מגלות אפילו טפח כל שהוא. אפילו מלכות היופי שנבחרו בפורים, רכבו על גמלים, רבוצות על דבשת, מכורבלות ועדויות, עד שנראות כהר של בגדי צבעונין, מטבעות, רקמה, מעשה צורף בכסף, ללא שאר, ללא גוף, אלא עיניים בלבד.

*

אולם בחוש סמוי של ילדים קטנים ידענו כי בכל הרחוב שלנו וברחובות הסמוכים יש רק אשה אחת בלבד. כזו שאפשר לקרוא לה אשה. אשה של ממש. ללא רוב הגדרות והוכחות. אשה במלוא מובנה של המלה. והיא האשה שכמעט לעולם אינה נראית לעין כי כל כבודה פנימה. כי תמיד היא ספונה בביתה. טמונה בו. תריסי הבית מוגפים והיא מהלכת בו או שרועה בו או יושבת שם באפלולית למחצה של ביתה המסוגר והווה בו ובכל ההוויה הסובבת אותה כולה.

אשתו של סוחר האריגים קנטי ראול קנטי. אפילו שנראית רק לרגע על מרפסת ביתה, רואים להבה אדומה של שער ארוך ושופע. פרום, פרוש, מהבהב, מעורטל ומזדחל על גבה, על חזה ועד למתניה יגיע. לפיד של חנוכה. מודיעין שלם שכל נרות החנוכה של כל תהלוכות בתי-הספר לא יאפילו עליו. נס גדול היה שם.

שער כזה, אומרים, יש בו חשמל לרוב. הוא מתנפץ בגיציו. מיד מחשמל את הרחוב כולו ותוקפו הלם מחמת כוח נשים סמוי זה. כלל גווה מלא כל שהוא בטובתו. עורה לבן עד מאוד משום שלעולם אינה יוצאת באור השמש מפתח ביתה. אישה קונה ומפרנס כל צורכי הבית. והיא סמויה תדיר כיאות, מעבר לתריסים שצללים נדחקים בהם ומתנפצים ברוב סקרנותם על זגוגיות החלונות המבהיקים. לעולם אינה לובשת לבוש של ממש, אלא חשרות צעיפים דקות הנפרשות לחלוקים. חלוקים שקופים ולא שקופים שפינה שלה אחת שקופה ושנייה אטומה. וכל זה מכסה על כותנתה לעורה, או שאינו מכסה כחסד תנועותיה ונענועי גווה. ושלמות אלה תכולות, ירוקות, וורודות, אדומות-סגולות, מימיות בקיץ וקפלי קטיפה אדומי יין וחומי עץ ספרדי בחורף. רוך הצבעים ובהירותם של צבע-לא-צבע בקיץ משלה היה אותנו לראותם כ“בגדי-המלך-החדשים”. כקורטוב של גוון על לובן. ואילו בחורף, קפלי אדרותיה של איזבלה מלכת ספרד. אך עולה על הכול השער הזהוב הלוהט שירקות נחושת בורקת בו כאילו משחוהו בשמן.

בבית-הספר למדנו על האיש שמשחוהו למלך. ומייד הרהרנו בשערה של האשה קנטי שברקו משומן ושופע, מבהיק, זוהר ומעלה תמונות מבורקות כקולנוע. אם רוצים, הרי זה אטלס של שמלת-פורים. הכיצד עושה האשה בשערה שלא במשחת נעליים של גוון התפוז?

אשה זו, קנטי, היתה צריכה לשמש לנו הרבה דברים. להיות תמר אשת ער. להיות פילגש בגבעה. תמר אחות אמנון. דבורה הנביאה. מיכל בת-שאול. אלכסנדרה החשמונאית, חנה אשת אלקנה. דלילה. רחב. אנה קרנינה. מדם בובארי. תאיס. מדם פומפדור. מארי טיודור. או אשתו של טרומפלדור, אילו היתה לו כזאת. תדיר היה צריך להזין בה את הדמיון המורעב. והמזון דל. כי רק לעתים רחוקות יצאה אל גזוזטרת ביתה. אמנם שובלים לא היו לשמלותיה-חלוקיה, אולם שובלים כפינו עליה כיד רצוננו הטוב עלינו. רעלות ערביות שחורות לא נשאה כמובן, שהרי היתה בת ישראל כשרה. אולם כאשר קראנו בספרי פייר לוטי ו“נכזבותיו” על נשי טורקיה, הלבשנו את מרת קנטי ברעלות מכסות והותרנו לה רק זוג עיניים חומות-מנקדות-נמריות או כפתורים גדולים חומים הגדלים על פרוותה החומה של אמא, פרוות הפוני שהובאה מחו"ל. פרוות כבשים שחורות ומדובללות הלבשנו את מרת קנטי בלילות החורף הקרים והכפוריים ונשבענו ששמענו ילל זאבים בערבות הרחוקות. ותמיד מלאה האשה את המעיל על גדותיו בלא בושה בהרבה בשרים ועורקים ושרירים ותפיחות ממולאה באיזו קשיות מקסימה, בשומה, כבשמי הודו.

כי כשעברנו לתומנו על פני ביתה דימינו שעולים ממנו בשמי הודו כבדים, מתקתקים-מרים עלומי-טעם, כמעט מתפזמים בהיותם שונים מכל אותם בשמי הארץ העלובים העשויים מפרחי השיטה הצהובה או מאיזה לילך סחוט שקץ בחייו באיזו ארץ-מערב רחוקה. זה בושם זה? בושם המבליג על כל טעם טוב שכל חפצו לטשטש ריחות גרועים ממנו. שאין בו מקדשים וקטורת, אלא רקמת צלבים וממחטות מעומלנות. וכמו זה כל פעלו עלי אדמות ללחום בריחות אנוש מגונים.

ואילו מביתה של אשה זו עלה רקח בזכות עצמו. פריחה או ציץ מאיזה מכתש מדברי למדרגות מקדש אבן או קבר חצוב בסלע בחצי הדרך בין התהום לבין מרומי הצוק. אולי מגדלת היא איזה צמח מיסתורי בחדרה ואיזו אבקת אפרסמון מבשמת את תוכו? צמח כזה אולי הוא צומח רק בפטרה, היא סלע. אולי האשה רוקחת צמחים כגון עלי שושנים רקוחים בפרי אפרסמון או מאנגו מתובל בקליפת אתרוג, או קינמון מתובל בעולש או פודרה של “קוטי” מעורבת באבקת פעוטות ריחנית שרויה במפיסטופלס יבש (זו האחרונה המצאה פרטית עם פטנט פרטי שאין לו כמובן שחר).

אין גבול, מה אפשר לעשות בביתה של אשה כגון זו. כי ריחות המזרח לא הזיעו כאן אלא הקיזו ניחוחי פלא מצמחים עלומים אפריקניים כגון סרספרילה מז’מאיקה, פואנסטיה, ברגמוט או טפה. מיני ירק טיבטיים, סיניים, עם ניצות לילך ודובדבן יפאני. מה הוא בד הקאשמיר, לא ידענו באותם הימים. אך דיו בשם הרך, המבהיק-לא-מבהיק, הנכרי הזה, כדי להעטות על האשה מרת קנטי אריגי קאשמיר ססגוניים-רכים ולפרוש לרגליה שטיחי טבריז. שכן שטיחים היו לה למכביר. ורגליה שהיו נתונות בנעלי-בית מרוקמות בשני ובזהב, בתכלת ובכסף, כמעשה ערבסקה כמו מאיזה מסגד בעכו, השמיעו תדיר את ה“של נעליך מעל רגליך” כאילו כפות רגליה היו כל כולן מעשה בהונות, קרסול, ציפורן ואצעדות שלא היו לה כלל אלא שכרכנו לה על רגליה בצורת נזמי נחשים של מצרים. על קיבורות זרועותיה ענדנו לה נחשי כסף מחורטים ליתר תפארת.

*

כשכלתה רוחנו אליה, התדפקנו על דלת העץ הנקובה, המחוררה ומשובצה בזגוגיות צבעונין מאוטמות של ביתה ושאלנוה: אשה, את רוצה לקנות פרחים? ובידינו פרחי החבלבל וחבצלות-הים הלבנות שקטפנו בחולות לא הרחק מן הים או בדרך רחוקה יותר בסמוך לבית-הקברות המוסלמי. כל מיני צמחי-בתה שעירים הצענו לה במחיר ולא במחיר, בידיים קטנות ורועדות ממבוכה. כי מי צריך את המטבע? רצינו רק לראותה פנים אל פנים. אלא שלא היתה פותחת כלל את פתח ביתה, אלא פוערת רק צוהר זעיר ואומרת: מה יש, מה יש לכם? כאילו שואלת לשלומנו, לבריאותנו, לרעות רוחנו, לדכדוכנו, לאזלת-ידינו.

במאורעות 29' ברחו כל אנשי הרחובות הללו שעל גבול יפו לרחוב אלנבי. מרוצת המונים נכאי-רוח. מר קנטי השיג כרכרה עם רכב יהודי, אפשר זבנו מן החנות, (איפה ראיתם רכב יהודי ולא ערבי לכרכרה “פייטון” בלע"ז?) והוליך את מרתו ספונה בתוכה עד לביתם של שארי-בשרם במעלה רחוב אלנבי בואכה פסי הרכבת. למרות המרוצה ראיתי את שובל חלוקה של מרת קנטי משתפל ויורד מן הכרכרה לעבר מדרגתה התלויה באוויר בשני גוונים של שלמה ובטנה. השובל סגול-אפרפר כאדי בקרו של סתיו. והבטנה כעין ירוקה-צהובה ירוקת-החמור. משמע, לא הספיקה להתלבש, אף שדומני שלמעלה הטילה על עצמה מעיל משי שחור ומבהיק. ברוב חפזונו תחב לידה אישה ארנק ברוקאט צבעוני ובו כנראה כל יקרות ביתם בחפצי-חן ובתכשיטים. את הבית עצמו על כל אשר בו זנחו כמובן. חשבתי שאם ישמש ביתם עמדה להגנה ואנו נקדים לשוב לרחוב, אכנס להציץ, מה מראה ביתה כלפי פנים. ומייד פצרתי בהורי לומר לי, מתי אנו שבים הביתה, לאחר לינת הלילה על רצפת ביתם של מיודענו במעלה רחוב אלנבי על הרצפה?

בינתיים הוספתי להרהר בהם. אלמלא היה לה בעל סוחר באריגים, היה צריך להמציאו בדיוק כמות שהוא: גבה-קומה, מקריח, בעל-גוף מכריס כרס עגלגלה עוטה תדיר חליפה כחולה-כהה, נעליים שחורות מבהיקות, עניבה אדומה כהה עם סיכת זהב, ושעון שרשרת של זהב בכיס מתנו. חולצתו לבנה ונתונה בתוך חזיה כחולה מאריג החליפה בעלת שורת כפתורים שחורים וקטנים. בקיצור, אפנדי, שחסר לו רק תרבוש אדום. דמיתי ששרוול מקטורנו הימני שחוק ומשופשף מנשיאת האריגים והגבהם להראותם ללקוחותיו באותה תנופה ידועה וראוותנית שיש בה כדי להעטות קסם על כל יריעת בד שהיא. בשרוול זה ראינו את כל תגרני שוקי תוגרמה וכוזר.

פעם ניסה למכור משהו לשכניו אולם, עד מהרה נואש מהם: דלפונים. גם כן קוני שכיות-המזרח!

אינני זוכרת, שהיו לה למרת קנטי ולדות. ילדים, ודאי שלא. שאילו היו, ודאי שהיתה יוצאת עמהם החוצה. מוליכתם לגן או לבית-הספר או לכל צורך אחר של טיול או משחק. כשנתקלתי בפעם הראשונה במלה ‘קורטיזנה’, יחסתי לה אף מלה זו. מבלי דעת מדוע. כאילו לא היה די ביהודית של הולופרנש, ביעל של סיסרא, במדם לופסקו של רומניה ובמלכת הכוזרים היהודית.

עברו ימים ושנים. באקראי שמעתי שמוציאי לעז מספרים שיום אחד חזר סוחר האריגים מבית מסחרו שבנחלת-בנימין לביתו ולא מצא בו את רעייתו. פרחה ונעלמה לה בלא אות ובלא ליטול ברכת-הפרידה. אמרו שירדה ליפו ולא חזרה. נעלמו עקבותיה. היה מי שאמר שפגשה בימים אלה בעזה, אשה באה בימים שראשה משוח בחינה. סיפרו שנישאה לערבי ונותרה שם. לאחר המלחמה ניגשה לממשל וביקשה עבודה לבנה, כי יהודייה היא. אחרים טענו, כיצד יתכן שהיא בעזה, והרי הלכה אחר הלבלר שהתגורר מנגד לביתה והיגר לארצות אמריקה הדרומית, הניח ונטש כאן ביתו ובניו ונסע שמה והיא באה אחריו. אבל אין זו אלא הנטייה האנושית לקשר בין הנעלמים, אשר עזבו באותם הימים של ראשית העיר את בתיהם ולא שבו אליהם עוד. כי הדמיון ביקש לקשר ביניהם כדי להשלים איזו אגדה שאפשר לסיימה בנוסח של “וחיו שם חיי אושר עד סוף ימיהם”. הזדוניים שבינינו טענו שנעלמה בבית-בושת ערבי סמוך. אף היה מי שראה אותה בקיבוץ בצפון והיה מי שפגשה בקאהיר בימי מלחמת העולם בחברת חייל בריטי ועוד ועוד כהנה וכהנה כיד הדמיון הטוב עלינו.

מר קנטי היה ממשיך לדור בביתו, כאלמן, המתאבל על מתו. איננה, מתה, היה אומר. ואין יודע אם אמנם אל נכון מתכוון לכך שכבר אינה בין החיים או קובע עובדה לגבי דידו הוא. לימים הכניס טלפון לביתו, כמחכה לשיחה רחוקה ממנה. הכניס רדיו וטלוויזיה והשלים עם גורלו.

*

יש שאני יורדת אף בימים אלה אל רחובות הים הנידחים של ימי הילדות. באחד מטיולי אלה ראיתי את מר קנטי יושב על גזוזטרת ביתו כבודהה צהוב. ברכתיו לשלום ושאלתיו אם הוא זוכרני. – ודאי! מלמל מתוך הנימוס והטעם הטוב. כיוון שלא יכולתי לשאול מה שלום האשה והילדים, שאלתי: מה נשמע? ואיך העסקים?

“השבח לשם”, אמר, “וגם הבן מסתובב פה”.

נתבלבלתי ולא ידעתי למה האיש מתכוון. והוא, שראה במבוכתי אמר: “הכנסתי טלפון הביתה. שיהיה. מה איכפת לי. אולי יצלצל. ויום אחד באמת מצלצל: הבן שלך מדבר”.

“איזה בן?”, אני אומר לו.

“הבן שלך מעזה. של האשה שלך. הבן החורג שלך”.

“כל הכבוד”, אמרתי לו, “שיבוא. תפדל! אני מכניס אורחים, אני”. בא. אין לו איפה לגור. הילד כבר בן שלושים ושתיים אולי. עובד קצת פה, שם. אני יכול להכניס אותו לחנות. היא גדולה. לא רוצה. לי יש הרבה מקום. מה איכפת לי. איפה אמא שלו? מתה. אבא שלו? מת. יתום. אני לא מאמין לו. אבל שיהיה. יש לי הרבה מקום בבית. בבקשה. אם יש לו רק רשיון לגור פה. ושלא יעשה עניינים וצרות. מאיפה הכתובת שלי והשם שלי? מאמא. בירושה מאמא. לא סובל את אמא שלו. אבל בא אלי. סובל אותי. אולי מפני שלא היה סובל אותה, סובל אותי. ובא אלי. משפחה אחת, לא?"

“איך הוא נראה?”, שאלתי ברוב סקרנותי השאלה האחת שלא נתנה לי מנוח. לא יכולתי לתאר לעצמי, מה מראה יש לבנה.

“שחקן קולנוע, בחיי. רק שהמשטרה לא תבוא ולא תתחיל לחשוד ולהחשיד אותו. הזה עושה לי דאגות הרבה. מה אני אעשה? לא ישן בלילות. בן שלה, בן שלי. מה לעשות. אין סבלנות לריב. דומה לה כמו שתי טיפות מים. אבל אומר שהוא ערבי”.

רציתי מאוד לראות את בנה, אולם לא השתהיתי במקום, אף שהזמינני להיכנס ולהתכבד. בעוד אני מתמהמהת במבוכת הפרידה, הבין שעליו להוסיף ולהסביר ואמר: “זה ככה. נפתחו הגבולות. כמו נשמו הריאות אוויר חדש. האדמות חלצו את האברים. כל מיני תעלומות נפתרו. מה שנעים ומה שלא נעים. מה שכשר ומה שלא כשר. וזה כבר בחור קטן. הבנאדם כבר למעלה משלושים. לא אשה ולא ילד. כלום כלום. לא פה ולא שם. לא שלי ולא של אף אחד. של עצמו. כמו אבן בשדה. לא שייך פה לא שייך שם. לא יודע איפה לשים את עצמו. אז מקודם היה טוב. עשרים שנה סגור. ושונא את העם של האמא שלו. עכשיו פתוח, אז הולך לחפש, כמו שאומרים את העבר. את העבר של אמא שלו. מה מוצא. מוצא אותי. כמו שאני יושב פה על המרפסת דומם כמו אבן”.

“אנדרטה של אבן. של אדם”, הרהרתי ביני לביני.

“מסתובב. אני לא חושב שעובד. לא רוצה לעבוד אצלי בחנות. מסתכל ברחוב ובעיר ובבית של אמא שלו. וחוזר אלי.”.

*

הלכתי. האמת צריכה להאמר, שמשהו לא נתן לי מנוח. הסקרנות הציקה לי ושוב שוטטתי באותם הרחובות שעל גבול יפו, לא הרחק ממסגד חסן בק. בהתקרבי לרחובנו מאז, ראיתי על מרפסת ביתו של קנטי את השניים. הזקן היושב והצעיר הניצב לא הרחק ממנו. שער נחושת. מבהיק כאותן תמונות מרצדות של אמו. פנים מנומשות כידיו של פסנתרן מזדקן. גדול גוף. מלא גוף. כחמוקי אמו שנתרבעו. משהו משכני להתקרב ולראות ילוד-אשה זה. כאילו היה זה רק פרי דמיוני להחיותו על גזוזטרת ביתה.

פתאום ראיתי שקנטי פורץ הביתה ומתחיל להשליך מן הארון חלוקים ושמלות משי, מלמלה ותחרים ושאר בגדי אריגים דקיקים ועדינים כשהוא מערים לרגלי הצעיר, עד כי הלה נשאר עומד בתוך ערמת שיראין ישן וצעיפים דקיקים מכורסמים מחמת יושן כמו היה פסל מתנשא מתוך אבן-מסד מתנועעת ורועדת בתכריכיה חסרי הנשימה.

הצעיר כמו ביקש למנוע בעדו מלרגמו באריגים, אולם זה הוסיף והערים עליו ערמה גדולה שהוא היה שוקע בה כבאדמת טיט טובענית ובוגדנית כשהוא מפרפר ומנפח בידיו ימינה ושמאלה ועוד מעט ורק ראשו האדום מבצבץ מתוכו בלהט של נחושת-קלל ישנה, מאוטמה.

יתכן שהצעיר הרכין עצמו כמתגונן ממטר הסחבות, השחיח כל כולו עד שלרגע נבזק מה ממנה, מאמו והיתה כשם שהתאווינו לראותה בקטנותנו בראשית עלומיה: אנדרטה של אשה. אלא שככל דבר של אמת, היה ההישג בדיוק הפוכו של דבר. אנדרטה-של-איש.

*

לימים הודה בפני קנטי, בהזדמני לאותו הרחוב, שהיה זה סתם גנן שעבד ברחוב בגני הבתים וזה מכבר חזר אל כפרו שבמשולש. ומה היה המראה שראיתי? ומה שאמר? “לא היו דברים מעולם”.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 43045 יצירות מאת 2370 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־29 שפות. העלינו גם 18143 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!