ברחוב החוֹליי התגוררו בני-אדם בבתים בני דיוטתיים או דיוטה אחת. שני חדרים לדירה לכל היותר. והחלונות והמרפסות הגדולות פתוחים לרווחה מבית לבית. כל שהתארע בדירה הסמוכה ראינו מבעד לחלון בלא חציצה. אפילו פרשו על פתחי המרפסות הגדולות סדינים לבנים, ידענו כל הנעשה אצלם כי דרכם של סדינים להתנפנף ברוח. ופעם התגוררנו אנו בדירתו של השרברב המעולה קפולניק, והיכרנו כל פינה ופינה שבה אף שבביתנו שם היו סדרים אחרים. כי המסדרון הפנימי הקטן הפך למטבח והמטבח המרווח הפך לחדר.
יום אחד אירעה תופעה משונה ומתמיהה ברחובנו. הבתים התרוקנו מיושביהם. אנו הקטנים קראנו לזאת “צהוב”. כשנותר האיש לבדו בביתו, ואשתו ובנו או בתו או בניו נעלמו פתאום מן העין, ידענו שירדו לכמה שנים טובות אל משפחותיהם, בעיקר הוריהם היושבים בגולה, כדי להתפטם מעט, להחליף-כוח ולהניח לראש-המשפחה הוא האב להמשיך ולבנות את הארץ, לעשות חיל, להשתכר מעט יותר, לבסס מעמדו הכלכלי באין בני-ביתו עמו ואין עוּלם מעיק עליו. כך התרוקנו כמה בתים, כלומר כמה וכמה דירות, ברחובנו החוֹליי הנופל הימה בנמיכות-רוח של קשיש שיצא לפנסיה. לבתים הללו קראנו “צהובים”. משמע סרחו ועשו מה שעשו. לראשי-המשפחה שנותרו עמנו קראנו אלמני-הקש-הצהובים.
קפולניק השרברב, שנודע ברחובנו בעיקר בשל חוֹלי-הנופלים שלקה בו, ובעצם מחלתו המסתורית הטיל מורא דוסטויבסקאי על הרחוב כולו, שלח אף הוא את בני-ביתו, אשתו ובנו, אל בית חמיו שבגולה והיה מהלך בריקות דירתו כאסטרונאוט על פני הירח, בצעד זהיר, מתון וחשאי, כדי שלא להרעיש חלילה ולא לעורר עניין השכנים ולהצניע-לכת ככל האפשר בבדידותו. לימים אפילו הסתלק מן הרחוב, הותיר דירתו נעולה ויצא לעבודה ששכרה הרב בצדה מחוץ לעיר.
גם קוראלניק, בעל חנות-הצילום, שלח את אשתו ובתו אל עיירתו בגולה והיה לאלמן-קש-צהוב. רק פפר הלבלר בבאנק שלח את אשתו ואת בניו לפילאדלפיה שבארצות-הברית. ומעשה זה היה חשוד הרבה יותר. הוא נחשב כבר לאלמן-קש-כתום. משמע, חשדנו בו שמתעתד אף הוא לצאת לשם בעקבותיהם.
אלמני-קש-צהובים אלה לא חברו זה אל זה. לא הקימו איגוד ולא שבת-אחים-גם-יחד. אפילו הנגר קימלמן, שהיה בעל בית-מלאכה לנגרות-רהיטים בפתח כרם-התימנים והיה משתעשע אף הוא במחשבה הנוחה לשלוח את ריבה אשתו ואת בנו יקותיאל לפיטום אל עירו שבפולין, לא חבר אליהם ולא שאל בעצתם. כי הכול נעשה בסודי-סודות. כאילו חשו בני-האדם אף באותם הימים, ובעיקר באותם הימים, שאין מן הטעם הטוב בעצם המעשה. אף שלא נסעו היורדים אלא לשנים מספר בלבד ורובם חזרו, היה עצם המעשה נתקע בלועו של רחובנו העלוב כשיניים חלולות שלא נסתמו בידי המרפא והן מציקות לכול.
על דרך הטעם הטוב והטאקט המובחר לא שאלו הורינו לשלום האשה והבנים שירדו, והתעלמו מן העניין כממום שאין סחים בו ודרשו רק בשלום ההורים שבגולה ואחים ואחיות שם, ושאלו מתי יש נפשם של הללו לעלות כבעלי-הון זעירים ארצה, אף שהכול ידעו שאין את נפש ההורים לעלות והמה מתחננים לפני בניהם החלוצים שישובו אליהם הביתה. אלא שבעצם השאלה היו כמרמזים: אימתי ייצאו אלמני-הקש מכלל רווקותם הזמנית ומתי תשובנה המשפחות ארצה? כי משפחה מפוצלת כגון זו אינה משפחה תושבת-קבע.
דברים אלו שבחשאי-חשאין וחשרת אי-הוודאות שבצדם הטילו על רחובנו מום של חולשה שברוח-החלוצית-הבונה. ומי שעלה כאבינו שלנו מטעמי כמיהה עזה לציון היה סובל בגין חולשת-רוחם של אלה שקצה נפשם בתלאות בניין-הארץ. בעינינו, הילדים, דמו הדירות הריקות העומדות ומצפות למילוי לאותה תרנגולת שהיו ממלאים אותה במילוי דשן לשבת כדי להכפיל המנות ולהשביחן. בערבי-שבתות היו השכנים חוככים בדעתם אם להזמין את אלמני-הקש-הצהובים לסעודת ערב-שבת או בצהרי-שבת, או לפחות לתפוחי-אדמה ודג מלוח ובצלים במוצאי-שבת, או להעלים עין ממצבם המיוחד הדורש יחס אנין מאין כמוהו.
גם מי שמעשה משלוח נשים וילדים חוצה לארץ להתפטמות ולהחלמה לא ישר בעיניו מחשש שמא ייוותרו שם ויגררו את ראש-המשפחה לרדת אחריהם, אף הוא לא ערב לבו להטיף להם מוסר או לכהוֹת בהם על מעשיהם. כי ידעו שנתנסו בסבלות רבים של מחלות-התאקלמות, שכוֹל תינוקות וסתם חוליים של נשים ענוגות, בעברן מארץ לארץ, מאקלים לאקלים, מנוף לנוף, מלשון ללשון, ובעיקר ממצב של רווקות למצב של נישואין והקמת משפחות בארץ חדשה דווקה. ומתוך האהדה לא פסקו מלכנות להללו רפות-הרוח בכינויים של חיבה כגון: מיר’קה, וחנ’קה ואסתר’קה ופריד’קה וצפור’קה.
על שום ההתעלמות והאהדה היו אלמני-הקש-הצהובים סובבים ברחובנו כחצאי-ברמינן, שחציים החי לוּקח מהם, והם הולכים לסעוד את לבם במטבח-הפועלים שברחוב ברנר, שם מגישות לפניהם בנות-עירם שטרם היו לאיש ועלו כחלוצות בגפן. אף הן ענוגות כנשיהם, ואינן אמונות בנשיאת צלחות מהבילות. היו הן מגישות לפניהם את מאכלי אמותיהם שערבו להם, ואף הן מעלימות עין מן המצב העדין של עזיבוּת פתאומית ושואלות לשלום המשפחה רבתי, משני הצדדים, בעיירה הרחוקה, ומרמזות בזאת בלי לומר ברמז של ממש שיש כעת הידוק הקשר בין כאן לשם. ואלמני-הקש מגמגמים מעין תשובות משתמטות על עורקים חלושים, המלאים דם מדולל הזקוק לתוספת חיות וכוח וסחים באנמיה המפורסמת, מחלה שכיחה מאין כמוה שצברים אדומים שבכאן אין לאל-ידם להאדימה אלא פיטום של שם יוכל לה.
למעשה היה ידוע לכול שהללו, האלמנים, רוצים להתנער ולוּ לפחות לתקופה קצרה מעוֹל משפחה ובית לצאת לעבודות-חוץ, לקבלנות, למאמץ של יום-ולילה כדי לעשות חיל, להרוויח ממון רב ולהשיב המשפחה אל קנה. והאנשים אהבו אז מלה זו קן, בין שהמדובר בקן של תנועת-נוער ובין בקן-המשפחה. אף קן הצוצלת, שהושיבה עצמה על אדן שבין תריס פתוח מעט לחלון, הוקירו ולא נגעו בו לרעה עד לאחר הדגירה והסתלקות הגוזלים מרצונם הטוב.
במצב זה של עזיבות מרצון לא חברו אלמני-הקש ברוב בדידותם זה לזה אפילו לא כדי לצאת לקולנוע “עדן” או לבית-העם. אף בעדלאידע של פורים צפו כל אחד בפני עצמו, בודד לנפשו כמו אין לו חלק-שבזכות בשמחת הכלל. אף שאחת הנשים הצעירות, נדיבה דורמן, הרכילה עליהם שנצבה בקרב הקהל, צופה בתהלוכת-פורים, ואחד מהם, מאלמני-הקש-הצהובים, התרפק עליה בתוך ההמון הרב והדחוק בהצמידו עצמו אליה, אל מותנה ועכוזה, בלהיטות יתרה – התייחסו באי-אמון אל דבריה ובסלחנות אל דמיונה הפורה. כי סברו שדמיינה כל אותו עניין כדרך נערה מתבגרת. אפשר שהיה זה סתם אדם שלא מן היישוב, ולאו-דווקה אחד מאלה הנמקים בבדידותם, או שהיה זה סתם בגלל הדוחק.
אולם ריבה מצניק, נערה צעירה, עמדה על דעתה שאף היא נצבה בקרב ההמון הצובא על מדרכה ברחוב הראשי ואדם מסוים, קוראלניק שמו, אפילו לאט מה שלאט על אוזנה ואין היא מוכנה לפרש מה שעשה בשאר אבריו, ועדיין אטמו אוזן תושבי העיר הצעירה בארץ הנבנית ואמרו שנדמה לה לנערה המתבגרת והיא רואה מהרהורי לבה. כי איש עדיין לא הגיע למעשים כגון אלה, בכל אופן לא בארץ החלוצית ההולכת ונבנית ובין יהודים עולים ארצה לחוננה ולהפרות שממותיה, ולא בקרב תושבי העיר העברית הראשונה וכו'.
כשצביה טרמו, היא טירה של היום, פרצה אפילו בקריאת נזיפה ובסניטה של ממש: אסוף ידיך! כלומר בסגנון “בלי ידיים!” של אותם הימים – אגב, ביטוי נלוז ומחריד וגילוי של חוסר-טעם שגילו אנשים באותם הימים שסבלו מחוסר טעם אסתטי כרוני; כי מה משמע “בלי ידיים” כשיש לו לאדם שתי ידיים בריאות וצעירות ומשולחות? אפשר לאסוף אותן אבל אין להטיל עליו לקצצן, לעקרן או לשלול קיומן בצו לשוני-מילולי גרידא – אף אז, כשנשמעה מפי צביה הקריאה הקולנית סרת-הטעם, שיבחו את השותקות והסובלות בדומייה ואינן מטילות בהבל-פיהן קלון על ישוב יהודי צעיר, חלוצי-בונה, שאין לו חלילה יצרי חושים רעים ומדיחים אלא יצרי בניין ותקומה בלבד. גם אז השתיקוה במבטים של זעם ולא פגעו בו לרעה. שהרי היה צעיר מסכן ועזוב ובודד ואחראי לשובה של משפחה צעירה ורעננה מן הגולה השבעה אל ארץ הצבי הנמקה במשברה הכלכלי העז.
באותם הימים היה המורה הוותיק יואל נחמנסון עסוק-טרוד מעל לראש בחיבור מסה רעיונית ממצה על תדירותו של השם הפרטי הנשיי רחל בקרב חלוצות העליות הראשונות. במסתו זו אפילו העז בר-אוריין זה המאחר שבת בלילה לטעון, שאין זה מקרה כלל שכל בחורה שנייה שנחלצה לעלות ארצה ויצאו לה מוניטין כלשהם היה שמה בדיעבד רחל. וכדי להדגים רעיונו המקורי סיפר בחיבורו מעשה בארבע נערות עולות משנות העשרים, שכל אחת מהן רחל שמה: רחל ליקבורניק, רחל ליפסקי, רחל אודס ורחל פיטלזון. ארבעתן ישבו בעיר העברית הראשונה בחדר אחד, בשכר של ארבע לירות לחודש, סכום עצום באותם הימים, ורק האחת מהן נישאה לאיש, היא רחל אודס. שלוש הנותרות פקדו אותה ואת ביתה לפרקים, נשאו בניה בחיקן, סעדו את אישה בשעה שנפלה למשכב או בלדתה את בניה, כי מייד חש אף הוא ברע בגינה, ספדו לה לאחר פטירתה והקדישו פרקים נרגשים לזכרה ביומניהן. את מכתביה מבתי-ההבראה של קיבוצים שיירו למזכרת.
כשהגיע נחמנסון במסתו לפרק “השם רחל בשירה הארץ-ישראלית הצעירה” עמד על העובדה המצערת, שחסרה לו עוד רחל אחת לסיום, אף כי כבר אסף מאתיים שלושים ושמונה רחלות בגימטריא רחל פחות אחת, כלומר מאתיים שלושים ושבע בלבד. ואז העירה אוזנו מרת לקריץ, שלמדה מעט לשון צרפת בנעוריה, שאף השם ראשל הוא רחל בלשוננו, ואי לכן העסקנית הנודעת מצרפת מרת ראשל קופרמינץ תוכל להיחשב רחל כשרה לכל דבר ולסיים הפרק: רחל השם במפלגה ובתנועת העבודה.
“עוד מעט תגידי ראשל הגדולה! זאת אני מכליל במסתי הבאה בדבר גדולת השם רחל על במות העולם וטרקליניו!”, סנט בה נחמנסון.
לשובה של רחילקה קפולניק מן הגולה ציפה נחמסון לא רק בשל שמה הקוסם והחלוצי, אלא בשל השקותה אותו תה חם מדי יום ביומו. ואילו עתה, ברדתה אל ביתה בגולה, הותירה ביתה ריק מאין יושב ואותו בלי תה-של-ידי-רחל-העדינות.
מתי ידעו שהמשפחות המתפטמות חוזרות בשעה טובה ועולות מן הגולה? כשאלמני-הקש-הצהובים היו מתחילים לסייד את דירותיהם, להכניס פאטפונים ולהתקין מעוניהם לקראת השבים. אך כיוון שלא גילו דבר הנסיעה והירידה מחמת הבושה לא גילו אף את מועד השיבה.
כל אותה ירידה זמנית לא היתה לטעמו של אבינו. הוא לא נזף בהם, אולם אף לא שיבחם על חרדתם לבני-ביתם, אף שקפולניק התפאר לפניו שרחילקה שהתפטמה תשוב ותעלה ארצה, תקבל מכל טוב הארץ אצלו ותגביר העלייה הפנימית.
גם נוות-ביתו של קימלמן עמדה לחזור, והלה אפילו הזמין סוכך חדש לחנותו שברחוב אלנבי. ועוד עמד והתפאר בפני באי חנותו, בטלנים ולא קונים שהיו באים שמה סתם לפוש, שגם אחותו רוחצ’ה עולה עם משפחתו ארצה. מייד נתבלבלה עליו דעתו של המורה הוותיק נחמנסון שהיה באותו מעמד, כי ראה בעליל שיש להרחיב מסתו שתכלול אף את הרוחצ’ות הרחוקות והראיסות למיניהן. ואז עדיין לא ידע שעתיד הוא לפרוש כנפיו על אחת מהן, עולה חדשה בשם רלה שוחטמן, רחל גם היא, ששמה רלה אינו אלא שיבוש השם רחלה. עיקר קסמה היה דבר הגילוי המרעיש שרלה, שמה, אף הוא כלול בשורת שמות הפאר היישוביים בעלי שלוש האותיות רחל. אומרים שנכדם ראובן, שחזר כעבור עשרות שנים ממלחמת ששת הימים בריא ושלם, בכה בזמרו את הזמר: “ראי רחל ראי, ראי ריבון עולם” בזכרו את סבו ומסתו הרחלית, ובתארו בנפשו כיצד היה מקדם הלה במסה חדשה פני שובה של רחל המקראית אל זרועות מדינתה.
כשחזרה רחילקה קפולניק עם בנה נפתלי ארצה, ניגנו שם כל היום תקליטים בפונוגראף עם שפופרת-ענק משיריו האיטלקיים של הזמר הגוץ יוסף שמידט ומשירי הזמרת ג’אנט מקדונלד. רחילקה אף היא נשאה קולה בשיר. נחמנסון הוזמן להכיר את רלה שוחטמן. ובין שתי הרחלות נמס לבו בקרבו. הוא הבין שאין מנוס. קפולניק שחזה בהתמוטטותו הרגיעוֹ שאף לו חולשה אל השם רחל, והא ראיה שאכל במטבח הפועלים אך ורק מידיה של בת-עירו רחל שטארקמן. הגיעו הדברים עד כדי כך שהכול החלו חושדים בצעירות שמשנות שמן בכוונה, ובמחיר כמה פיאסטרים מצריים בלבד הן משנות שמן לרחל כדי לפרסמו. כי כל אדם פיזם “רחל עמדה על העין” ו“את רחל, רחל שלי, מטפסת על ההרים”. השם הקצר ובעל שלוש האותיות הפך לאט-לאט לסמל רב-משמעות. גביר כגון גולדברג, שהתגורר בחווילתו ברחוב אלנבי, כינה לאשתו בשם רחל. ואיש לא הבין כיצד יתכן שהבארוניות לבית רוטשילד אינן רחלות כלל אלא עדה ובתיה. רבלסקי ורחבלניק טענו שניהם ששמותיהם הם שיבוש מרחל. וידי המורה נחמנסון היו מלאות, כי בכל רחמילביץ, רכילניק ורוכמן נתגלו בצבוצי-רחל מאוששים. העובדה ששמות המשפחה רוחלמן, רחלי, רוחל ורוטמן הסתירו איזו רחל סמויה לא מנעו משמות כרוֹך, רוחלס ורוחלסון מלהתקדם בצעדי ענק לקראת האצולה האמיתית. המורה הוותיק נחמנסון כמעט נחנק משפע הנתונים, מגודל הארכיונים ומגודש הסימוכין, עד כי החליט לצעוד קדימה ולהוכיח כי המלים רחץ, רעץ ורחם אינן אלא פועל יוצר מרחל, וכי המלים רך, רוך, חרול, ליח, ריח ועוד קרובות ומקורבות לשם הנערץ. לשמע הדברים כמעט זרקוֹ קפולניק מביתו החוצה. ואותה שעה ממש היה נחמנסון קרוב להוכחה שהמלים פרח, קרח, דרך ותרח יונקות מאותם מקורות רחליים, עד כי שכנו קפולניק כמעט נתקף בחוליו ונפל ארצה.
*
באותם הימים עלתה ארצה אחותו של קפולניק, שרה ולא רוחצ’ה. והיו מרננים שאף היא לוקה באותה מחלה. שרה טראכטמן היתה גרושה. את טראכטמן הניחה אחריה בגולה ועלתה עם גבירצמן בנישואים פיקטיביים. המורה נחמנסון הוצג לפניה, בשעת שתיית התה, כסתם אשה שרה שמה. לא, לא רחה ולא רחב, כי אף אלה היו בעיני המורה שיבושים מובהקים של אותו השם הנערץ. ובעוד הוא שקוע ברעיוניו אם יש לייחס שמה שרה לשיבוש השם הלאומי בחילוף ש' לח' או לל', אף שזאת נשופה וזאת נהגית במגע הלשון בלסת, והנה הוא רואה ששרה כמות שהיא ובלא השם המהולל היא יפת-תואר על-פי דרכה. שערה שחור כבזלת ופניה לבנים סמוקים אף כי מנומשים מעט, וכל גופה האצור בשמלת-כפר פרחונית הוא חגיגה שלמה של בנות-כפר צוהלות ולא אשה אחת בלבד. ריבוי נשים זה באחת כמעט שהעבירוֹ על דעתו, והוא הרהיב עוז בנפשו להזמינה לקונצרט-עלי-כינור, להטות אוזן לנגינתו של יאשה חפץ המהולל. שרה נעתרה לו, אלא שהיה מתיירא מחמת הרינונים ללכת עמה למקום ציבורי שמא תיתקף בחוליו של אחיה בן-בשרה. והיה מתאר בינו לבינו כיצד הם עומדים בפתח האולם והיא קורסת ארצה. היא בכל יופיה הבשל מתמוטטת לרגליו. ואז נפל לבו בקרבו ושיקר לה שלא השיג כרטיסים למאורע המוסיקאלי המהולל. הכול ידעו שהוא משקר בלא בושה; שנפל ברשתה של שרה דווקא ולא רחל; שהוא נותן עינו בה עד כי מבטל עצמו בגינה מהמשך מחקרו המופלא, וכבר עוסק בו בשעות קטנות של לילה בלבד.
ואף כי בנחמנסון זכתה בסופו של דבר רלה ולא שרה, היא נושאת השם המקודש, עדיין היתה שמורה עמו בלבו ימים רבים ואולי כל ימי חייו שרה המוצקה, התפוחה והממלאה את שמלת-הכפר הפרחונית כהפשרת שלגים, שאינך יודע עד אנה תגיע בהשתפכותה. ונחמנסון חי כל ימיו באיזו אשמה שבלב על נטישתו את שרה. והיתה חיבתו אליה תלויה בחלל עולמו כפרוכת שאינה אלא טלית שנלקחה מעל ארונו של מת, אף שתמימים סברו שלא נשא את שרה על שום הפגם אשר בשמה, וכי אילו היתה פרומה, פרחה או קלרה עוד היתה לה תקווה. רק המורה נחמנסון ידע צרת-לבו שבנדון דידן כבר היה קרוב לוויתור, כשם שכל אדם נדרש להקריב כל היקר לו על מזבח אהבתו וכו'. והיה מהלך כל ימיו כמי שהחמיץ איזה עיקר, ולפרקים פורץ בטרוניה ואיש אינו מבין מה הוא זועק, עד שנרגע וחוזר אל עצמו ואל ענייניו שברוח וחוזר אל מחקרו וגילוייו לבקרים.
פעם שמע שבחפירות בית-אל נמצאו כלי-תמרוקים וכתובת של אשה קדומה “רחצי רצפה אשת ער”, והחוקר הזדעזע לשמע רמזי קדומים אלה. הכול כבר האיצו בו שיפנה למוציא-לאור ויראה מחקרו אור, אלא שהוא עדיין המשיך בהרחבת המחקר והחלתו על נתונים נוספים. ואף בזאת יש יד לאחד מאלמני-הקש-הצהובים.
הרחלות, ידוע, ככל שיופיין גדול הן אף ידועות-חולי. ורחילקה שכנתו של החוקר כלתה ברעה אחת. שבאותם הימים נעקצו נשים וילדים בזבוב מסתורי. איש לא ידע שמו, שכן לא הבדילו בין צרעה לשפירית, בין זבוב הים-התיכון לבין פרעוש. עוקצני היה וגורם למורסת מוגלה, להרעלת-דם ולסוף מר. אומרים שהזבוב, בעל הכנף הזעיר, היה עוקץ דווקה בנות-אדם בעלות עור לבן וענוג. ורחילקה הלא זה עתה התפטמה בעיירתה בבית אביה והחזירה עמה לבנונית-עור מסנוורת, זו המושכת אליה בעלי-כנף חומדים צחי-צמא. ובעוד רחילקה נושאת קולה בשיר ומלווה זמרת תקליטיה הזיווניים וקולה רועד ברוב רגשיו והנה היא נופלת למשכב. אף קולו של נחמנסון נסדק בדברו בעניין זה שקרה פעמיים בחצר המקוללה לרחילקה של קפולניק ולפעוטה של האברמסונים, ששערה הזהוב ועורה הלבן צהלו באותה חצר בזוהר מקרין דאגה.
אחר אסונות החצר עקר נחמנסון משם, נשא את רלה לאשה ונטל את יתומה של רחילקה אל ביתו כדי שלא יישלח למוסד בשרון בעת אשר אביו נודד על פני הארץ לרגל מלאכתו. ומדי שבוע בשבוע היתה שרה טראכטמן, דודתו שלא נישאה לאיש, באה לבקר את הקטן. בבואה היתה יורדת חשרת אשמה סמויה על הבית. ונחמנסון היה שואלה ברוב מבוכתו אם לדעתה נשות זנגוויל ופרוג שלא היו מבנות-ישראל לא נקראו במקרה רחיל או ריצ’ל, ומכאן נהייתן אחר יהודים?
שרה טראכטמן היתה מתבוננת בו בתמהון מעושה, בעינים שחורות וגדולות. כי משוגתו מחלה לו אך לא מחלה לו על נטשו אותה. ואז עקר נחמנסון ביתו ברחובנו אל קצהו הפונה לים. כי כל מעייני רלה אשתו היו בים. בבניין הפתוח לים, ההומה והסוער בחורף ומקציף קצף של אַצות חומות, התגורר אלמן-הקש-הצהוב עקיבא פרלמן. הוא ששלח את אשתו עטיה ואת בנם ובתם ליזי ולייזר אל עירם דוּבנא, בהוראה מפורשת לשבת שם עד שהוא ייהפך כאן לעתיר נכסים והון. הוא שהיה מכנה לאשתו שלא בפניה ריטה, מעשה שהכה בתמהון את נחמנסון. עד היכן הגיעו הדברים שאין הוא יכול לכתוב על עמוד אחרון של מסתו “תם ונשלם”, שכן אין לדבר סוף. ויש הפקרות בשמות. ואף שהגה הרעיון להקדיש מסתו לזכרה של רחילקה שכנתו, שבינו-לבינו חשד שלא הזבוב הכריעה אלא עגינותה ושבירותה שלא יכלה לשאת בתלאות ובטלטולים מכאן לשם ומשם לכאן, היה שואל עצמו עתה אם לא מן הראוי ללכת לכינרת ולבקש רשות וסמכות להקדיש מסתו לגדוֹלה שבהן ולא לאלמונית ענוגה, סתם אשה נופלת על אם הדרך.
עד שהוא חוכך בדעתו למי להקדיש את מסתו, ואולי לרחל אמנו, סיפר לו אלמן-הקש-הצהוב פרלמן שעטיה אינה כלל אלא רחל. אך כיוון שאמו בגולה נקראת רחל ואין לשאת אשה ששמה כשם אמך, שלא ייעשה כן בין יהודים, עמדו והחליפו שמה לעטיה.
עודף זה של רחלות כמעט שהכריע את נחמנסון. הרחלות הציפוהו כמימי הדן את אפיקו. עד שעמד ועלה במצוקתו אל ארז הרצל במוצא לבקש פתרון ורמז מן החוזה: היכן ישים מחסום לזרם הגורפו כמעט לאבדון? חוזה מדינת היהודים לא שעה אליו. אולם פתרון נמצא לו בלבו פנימה. ואלמן-הקש דיסקין חש לעזרתו. “צריך לחוקק חוק”, אמר האופה דיסקין, “שאסור באיסור חמור למורות לשנות שמות ילדות לעבריים בשרירות-לבן מבלי לשאול פי הורים. להתרות בבתי-חולים ליולדות שבל ייזכר ובל ייפקד שם השם. כי אחרת, נחמנסון, הנני מתרה בך שאתה צפוי חלילה למוות בטביעה בזרמי השם השוטף הזה, המטביע כל שלומי אמוני ישראל”. ואז פנו השניים במנשרים אל הוועד הלאומי, אל הקרנות הלאומיות, ואל ויצ"ו שיש לה מוסדות לילדים אסופים חסרי-שם.
מה היה בסופה של מסת נחמנסון לא ידוע. אומרים שהיא מצהיבה בגנזי אחד התיאטרונים, משום שמישהו הגה רעיון נועז לעבדה למחזה. אומרים שאבדה בעטיו של במאי. נכדו של המחבר חילי נחמן, שהוא היום בלהקה צבאית, שנואש מפניות אל התיאטרון, הוא שחיבר פזמון הצועד מזה כמה שבועות בראש המצעד, “ילדים חולים ברחליטיס”. הוא נשא לאשה את נכדת פרלמן רחל. סבתה ריטה הרבתה כה הרבה לרדת לשם להתפטם עד כי לא הצליחה עוד להימלט משם. דיסקין היה מהלך כל ימיו ונפשו עגומה וטרופה עליו, על כי בגלל מנהג נפסד זה של ירידה לצורך פיטום נתפוררו משפחות ונספו.
הוא שמספר שבסוף המסה מודה נחמנסון למשפחות אלמני-הקש-הצהובים, שעמדו לו בדרכו הארוכה. משנפטר היתה הצעה לחרות השם רחל על קברו ותו לא, אלא שבני משפחת המשוררת התנגדו לכך. בנו של קפולניק, שבסופו של דבר התחנך בקיבוץ ונשאר חבר בו, גדר פינה במשק, נטע גינה ומכנה לה גן-רחל. והמבין יבין. כל פרחי הגינה צהובים: הגלאדיולות הכריזאנטמות והדליות. הוא פשוט אוהב צבע צהוב.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.