רקע
שושנה שרירא
חוות הפרות ברחוב אלנבי

כל אחד ידע חלב מה הוא. קרום מבחיל מה הוא. אבל פרה לא ראינו בעינינו. לא בעיניים שלנו. מובן שהיו לנו בבית בגדים ישנים לצורך חליבת פרות שלא היו. כי כל העולה לארץ-ישראל מחויב להיכון לקראת חליבת פרות חלוציות. לא סתם פרות. פרות יהודיות. ארצישראליות. פרה שתנובתה גדושה. מלכת-הפרות. שיש לה שם. שם עברי. לא מקראי. שם של מקווה-ישראל, יפה. או פרחה. או יבנאלה. או דרומה. לא סתם שרה, רבקה מרים או צפורה. אלא דווקא אילה. או תנובה. או נירה או אירית.

כי אז היו בגדים אולם פרות לא היו. כלומר לא היו פרות עד שהובאנו לטיול בית-הספר למקווה-ישראל. כדי לראות פרות. אבל מאורע זה קרה לאחר מכן. בתחילה היו בגדי החליבה בלבד. פרדות היו. חמורים היו. גמלים היו. כלבים ערביים היו. אבל פרות היו מושג לימודי בספר הלימוד: הפרה נותנת חלב. החלב מזין את האדם. האדם בינקותו ניזון מחלב. לימודי מאוד. מאלף מאוד. חלב מופשט מאין כמוהו.

אבל היה עוד חלב מלפני כן. מלפני היות הארץ הזאת. היתה חלבנית לבושה שמלנית תכולה עם מעגלים לבנים. בעת שאנו הגענו בקומתנו אל שמלניתה בלבד. החלב היה מושג המובא על ידי השמלנית הזאת כשחוטמנו מגיע לגובה השמלה בלבד. כי אנו קטנים מאוד, האשה הזאת החלבנית היא מושג החלב. שמלנית כחולה ומעגלים לבנים מצוירים עליה משמע החלב. כחול עם לבן. לא דגל. לא. שמלנית של אשה. האשה סמל החלב. המיניקה.

אחר כך היתה כל טפשה פרה. פרה שכמותך. זאת פרה, ולא אשה! שמענו בני-אדם אומרים. “פרה שכמותה”.

אחר-כך באו פרות-הבשן. אלו נשי ישראל השמנות פרות הבשן. עדיין לא ראינו פרות אבל פרות הבשן המקראיות כבר היו לנו. יחד עם ארץ זבת חלב ודבש. אבל חלב-ודבש היה מושג מילולי בלבד. משהו ששותים כשהגרון ניחר.

ואז בא רופא המשפחה הד"ר טראבלוס ואמר שבאקלים הארץ הזאת בכלל לא בריא להרבות בשתיית חלב ונפטרנו מעונשו של חלב.

אחר-כך הגיעו בני-עיר מקיבוצים וכשלא ידעו העירונים מה לשאול שאלו: “נו ואיך אצלכם ברפת, כמה ראשים יש לכם שם?”

או: “רפת בניתם כבר? בתים עוד אין לכם לשבת בהם, שיהיו מושב לבני-האדם. אבל רפת בוודאי כבר יש לכם, מפוארת מאין כמוה?” רפת כמוה כהיכל.

ואמרו: “זה רפתן!” והצביעו עליו בגאווה. מין חלוץ שכזה שמשכים לקום בבוקר בשעה ארבע, לפני עלות השחר והולך באישון-הלילה אל הרפת לחלוב את הפרות. לאור הפנסים. הלוקסים. זה היה גיבור-חיל-חלוצי משכים קום אל הפרות. כי הפרות הן גאוות כל משק.

ובכל זאת פרה היה מושג של גנאי. אפילו הפרה החלוצית הישראלית המרבה לתת חלב בשפע. היה מי שהגדיל לעשות ואמר זאת “אַ בהמה”. בלשון “בהיימאֶ”.

ואז באו הסיפורים לילדים המספרים בפרה אחת ויחידה בבית עניים המספקת כל צורכי הבית: בחלב, בגבינה, בשמנת, בלבן, בשומן, בקרום, בדיסות-חלב וכו'. והפרות באידיליות הנלמדות. והפרות הגועות מו-מו-מו. ופרות-משה-רבנו הזעירות שאינן נותנות חלב כלל.

וחלום המשק באיזה כפר נידח. כשיהיו לנו פרות וכבשים וגדיים ושדות ומטעים! והמשק החלומי היה מתחיל תמיד מן הפרות. מן הרפת. כאילו אין משקו של אדם יכול להתחיל מלולים. מאפרוחים. מתרנגולים. משק של עולה וחלוץ בארץ מתחיל קודם כול ברפת. בפרות. לפחות בפרה חולבת אחת.

והמושג המקסים “פרה חולבת”. ו“זאת בכלל פרה חולבת”. מישהו שאפשר לחלבו עד לאין שיעור. הלוך וחלוב. והוא ניתן לחליבה מתמדת. כל זאת לפני שראינו פרה בעיניים של ממש.

יום אחד נפל דבר בחיינו. נתבשרנו כי בקצה רחוב אלנבי הגובל ברחוב העלייה, בדרך העולה ירושלימה יש לגיסו של מיודענו, הסוחר הנכבד והידוע מר מיכאל גילמן, כלומר לאחי אשתו קלרה, לגיסו רפאלוביץ, יש חוות פרות. חווה של ממש. ופרות של ממש. בלי שמות. ובלי מושגים מופשטים. פרות עם ריח של ממש. עם נשימה של ממש ועם שוקת של ממש ושחת וכל השאר. ואנו מוזמנים לבוא לראותן, את הפרות שחולבים אותן בידיים.

התכונה לקראת ההליכה אל החווה היתה גדולה. הקלה זו בעיניכם? הרי אנו כבר יושבים בארץ שנים תמימות ועדיין לא ראינו פרה בעינינו אף שהתעתדנו להיות חולבים אותן לפרנסתנו. כלומר הורינו התעתדו להיות חולבים אותן כיאות לעובדי-אדמה בארץ הנבנית.

אך לתמהוננו הרב לא לבש איש את בגדי החליבה המצויים עמנו בבית ואשר הובאו לצורך זה מן הגולה. וכמות שהננו, שמנו פנינו בלוויית גילמן ורעייתו אל חוות הפרות של רפאלוביץ. לא ידענו מה מראה יש לחלבן זה אך גילו לנו מפה לאוזן שהוא מגדל זקן רב מידות ומדובלל. כולו מכוסה נמשים והוא שחום מאוד ומקומט למראה מיגיעה מרובה בחוותו. אשתו דקה, צנומה, סחוטה, ומגישה לחם מאפה-בית. ואילו בנו הולך בגדולות ועוסק בפוליטיקה מתקדמת ורוצה לתקן עולם.

היציאה אל חוות-הפרות דמתה להליכה של היום לקרקס. לבשנו בכל זאת בגדים פשוטים ולא של שבת, כאלה שאפשר לזהמם מעט. ונטלנו לנו מידה של סבלנות כלפי ריחות שדה, בעלי-חיים, זבל ושחת ולא סעדנו פת-ערבית כי נודע לנו שנקבל שם חלב חמוץ בטעם בית, גבינה, חמאה, שמנת, ירקות טריים וחביתה.

אולם, האמת צריכה להאמר, שמישהו מידידי הורינו, אמנם, עוסק בחקלאות של ממש ולא בתאוריה החקלאית או באידיאל חקלאי בלבד וערטילאי, נראה לנו כבלתי-מתקבל על הדעת. חששנו שברגע האחרון יתברר שעורבא פרח. שהחווה כתובה על ספר וחבויה בכתב. במעשייה, בזכרון משם מן הגולה. שהפרה היא צדיק נסתר. שהחוואי הוא מלמד ו"ו הצדיקים. בדוי. חלומי. שהפרות הן גימטריה, אגדה, החווה: כנסת ישראל. החוואי: הקדוש ברוך הוא. החלב: שיר-השירים והחלבנית: צאינה-וראינה מאיזה סיפור נלמד.

התפללנו בדרך לחווה שזה לא יהיה מין סנדלר כמו יוחנן הסנדלר. ומין כלב כמו כלבא שבוע. ומין נר כמו אבנר בן נר. ומין זקנה רוחצת כמו בת-שבע. בקיצור שזו לא תהיה פיקציה. זאת מלה לועזית שלמדנו בשחר ימינו. פיקציה. הכול היה פיקציה. שידוך היה פיקציה. נישואין היו פיקציה, לצורך עלייה. סוכה היתה פיקציה שלאחר מכן הופכים אותה לבית. חבורת פועלים חקלאיים היתה פיקציה, למעשה, היו חברי “הגנה”. מרתף יין היה פיקציה כי שימש סליק לנשק. הכול היה פיקציה. השולחן. הארון. הכיסא. הלבוש. הכול. ארגזים. יריעות-בד ערביות.

הלוואי. הלוואי שהחווה הזאת לא תהיה פיקציה. התפללנו בלבנו. ושהפרות לא יהיו פיקציה. ושהחלבן לא יהיה פיקציה. ושהאשה החלבנית תהיה ממש ולא איזו פיקציה לצורך עלייה בלבד. ושכל הגיס הזה של גילמן לא יהיה פיקציה אחת גדולה לצורך הסוואת משהו. שזאת תהיה חווה של ממש ולא עלייה חשאית על הקרקע. חווה של ממש ולא שתילת עצי-קרן-קיימת. חוה של ממש ולא נטיעת ט"ו בשבט. ופרות. ושלא יגידו שהיו כאן וכבר מכרו אותן. מפני שלא נתנו די חלב. מפני שהיו שבע פרות רזות. ולא שבע פרות שמנות. ושלא יהיו סמלים בחלומות של פרעה מלך מצרים. ולא חומר לפענוחו של יוסף ושאר חרטומי מצרים. לא פרות דלות-מראה. ולא פרות יפות-מראה. אלא פרות פשוטות נותנות חלב וגועות.

לא געייה מרומזת. לא “אומרת דרשני” ביטוי שלמדנוהו בהקדם. לא מדרש. ולא פלפול. ולא רעיון חלוצי. ובעיקר לא תיקון-נפש-האדם. וחזרה-אל-חיי-טבע ועבודת-אדמה ותפוקת האדמה והמרעה. אלא פרה. פרה פשוטה, קצת מלוכלכה. קצת נודף ממנה ריח בעל-חי מטיל גללים, מנפנף בזנבו, בועט ומקרטע. פרה של גויים. של כזאת שיש בוודאי בשרונה הגרמנית, פרה שאיננה חיה בלב אלפיים שנות גלות. שאינה יוצאת ממצרים ואינה יולדת עגל של זהב.

“לולא חרשתם בעגלתי לא מצאתם חידתי”. לא עגל כזה בחרוזים. במשקל. בריתמוס. בלי התי-תי ובלי התם-תם. בלי שעשועי מלים וחכמות עבריות צרופות.

פרה מזיעה, רוטטת מרעידה עורה, מפחידה בממשותה ועטינה גדול ושופע כמו בתמונה המצוירת בספר.

שוב ספר. לא כמו בספר. ולא כמו בשיעור ציור. ולא כמו במשחק הקוביות המצוירות. ובלי כל המקנה הרועה באחו והעדרים הכתובים עלי ספרים. והרועים המחללים להן בחלילים.

פרה. פרה אחת ואני נותנת תמורתה את כל בובותי וצעצועי. חשדנו אפילו בסוחר, מר גילמן, שהוא בוש במקצת בגיסו הבער העוסק בבעלי-חיים וכל פרנסתו עליהם. הוא הסוחר יפה-המראה הכותב פזמורים לעת מצוא ומתרועע עם אנשי-רוח וביאליק ותומך בהוצאת כתביהם היה נראה כאוטם מלכתחילה חטמו הגדול מפני ריחות בעלי-החיים והזבל. הילוכו היה זהיר כחוצה דרכו בין הגללים.

המשלחת, היא האקספדיציה, בלעז, אף היא מלה נפוצה באותם הימים, כאקדמיה לצורך התכנסות גדולה, ובנקט לצורך מסיבה גדולה וז’ורפיקס לצורך מסיבה קטנה וטאט-אַ-טאט לצורך שניים, יצאה אל החווה הכפרית הסמוכה לעיר בשעות אחר הצהריים המאוחרות, כדי שנגיע לשלוש סעודות. והגיעה ליעודה כבר בשעות הערב. איש לא הטריד רוחו בדאגה שמא כבר ישנות הפרות ואינן חפצות בנו ובביקורנו.

“מה אם הפרות כבר עלו על משכבן”, אמרנו בעברית צחה כדי להנעים דברינו באוזני הורינו המקפידים על לשוננו הצחה. “מה אם כבר סיימו עמל יומן? מה אם כבר חושך ברפת? אם לא רואים את הדרך, את השביל אל משכנן?”

תמיד דיברנו עברית יפה ונמלצת כאשר רצינו לשאת חן וחסד בעיני הורינו המחיים את הלשון העברית בארץ המולדת. “מה אם פרות רפאלוביץ כבר קראו קריאת שמע והפקידו רוחן בידי בוראן?”

“מה אם פרות רפאלוביץ כונסו כעת למיטינג (ישיבה בלעז) לעיון בפרשיות העתים ולדיוני העת החדשה?”

מייד נחשדנו בעיני הסוחר גילמן שאנו ממלאים צחוק פינו על בעלי-חיים יהודיים כשרים והעיר את אוזנינו שחייב אדם מישראל להעלות על נס כל רועה צאן ובקר וכי דוד בן-ישי נלקח ממכלאות הצאן להנעים זמירות ולקלע קלעים.

כך הגענו כבר לעת ערב אל החווה העירונית ולא ראינו הרבה במראה עין אלא קרבנו אל הרפת וחשנו בנשימת בעלי-החיים בחווה הנרגעים כבר למנוחת-הלילה. מישהו הדליק גפרור. נר. החוואי רפאלוביץ הביא פנס ומרתו אמרה: “ובלבד שהילדים יראו את הפרות!” ראינו צללית בועטת בקוצר-רוח ונושבנו בנשימה חמה ודימינו לשמוע קילוח של חלב שלא היה.

ביקשתי לנגוע בה. אחרת לא האמנתי שפרה לנגד עיני. כשנגעתי בה השיבה עלי בזנבה דבלול של חוטים יבשים והרעד היה כרטט של מגע לח, דביק, מפנים ומתפרש באיזו צוותא מסתורית. ומאז חשתי בחלב את כוסף בשרן של פרות.

מסתבר שפרה אינה תמונה. היא דבר חי. זנב מיטלטל. קרניים זעירות. געייה הפוטרת את בעל-החי מכל שאר טענות. וכיוון שהחוואי לא הרבה להקפיד על נקיון בעלי-החיים גהרנו לתוך ריחות שתן, זבל, חלב וחום מעיק של נשימות כבדות, של מעשי טבע כאילו נקלענו לעדר גדול ולבין מאות פרות מהמות.

מייד נראה לי החוואי רפאלוביץ לא סתם תושב תל-אביב הקטנה אלא אישה של אביגיל הכרמלית. אף שגילמן גיסו לחש על אוזנינו שפרות-הבשן הללו הן סתם ארבע פרות צמוקות שלא שפעו חלב למכביר. ולא כמו בקיבוצים ובקבוצות. קיבלנו ספלי חלב חמים בספלי חמר עבים, חלב שדמה למעיינות לבנים שרויים בדבש. דבש אמנם לא נתנו לנו אבל פרוסות לחם גדולות חמות ועבות פרסו לנו. מי שלא אכל לחם עבה שרוי בחלב חם אצל החוואי רפאלוביץ בעיבורה של העיר לא טעם טעם מאכל ישראלי חלוצי מעודו.

“והחלאוצים”, אמר גילמן, “בכלל לא טועמים מחלבם אלא שולחים הכול העירה. והם שורים פתם במים מעופשים”.

מייד לשמע דברי הנאצה הפך לי חלבי למי-הירקון המלאים בילהארציה. הלחם היה ללחם ניקודים ולפת-קיבר. אבי רב את ריבם את המחסרים-מנפשם וממיתים-עצמם על מזבח מולדתם. מישהו שר באוקראינית שיר-רועים מלא כיסופים. כנראה מרת קלרה גילמן. מרת רפאלוביץ הגישה תפוחי אדמה חמים, דג-מלוח ובצלים שרויים בחומץ. חלב חמוץ קר הוגש עם תפוחי האדמה לתבלם בו.

הסבנו סביב שולחן עץ בלתי מהוקצע שלא היה אלא סתם קורות צמודות על פני יתדות תקועים באדמה. עץ התות מעל לראשינו, לאט משהו על תולעי-משי. משוכות צבר ירוקות העידו ממרחק-מה שיש כפר ערבי בקרבת מקום. ואמנם היתה מגיעה משם יללת שמחה, ניגון מיובב, קול המשאבה בפרדס וריח גללים מיובשים כדי להטיל הזרות המזרחית היבשה בתוך ספל החלב החם, הרטוב.

וכאילו יצא חלב כבשים להלחם בחלב פרה. חלב גמלים להאבק בחלב פרה. גבינת עזים בגבינת חלב פרה.

גם בבית שתינו חלב חם או חלב באורז מעורב בניגונים ערביים מרוחקים-שהויים. ואילו כאן היתה סמיכות יתרה. כי כאן היתה דחיסות יתרה של ריח רקב, אשפה ויובש גללים, שעלה ממרחק מה ונבלל כאן עם “זיו” הירק היהודי שעל שולחננו.

ומה שנראה היה לנו יותר מכול, שאין קוצצים כאן את הירק לקווקווים קטנים. אלא מגישים כל ירק בשלימותו. פלפל ירוק שלם. גמבה שלמה. מלפפון שלם ולח. עגבנייה שלמה. צנון גדול. ענק. בצל גדול ושלם. ראש בצל. בלא גינוני-חן של בית המצטעצע במאכליו הענוגים.

זה היה כמעט להיות בכפר. לאכול בכפר. לאכול על שולחנו של איכר. לעבוד את האדמה. עבודת-אדמה של ממש. לא חלום. לא אגדה. לא רעיון מדומה. הממשות עלתה מן האדמה בדמות הלחם, הבצל והצנון. וכל זה שעט על מפלי אשדות החלב, הניגר מעטינים של ממש.

אשדות החלב נשפכו פתאום מיריחו לתוך הירדן ואל ים המלח. מן הגלעד והבשן אל הכינרת. מפלי החלב גאו בשאגה וכיסו את עין הארץ. אנו רחצנו בחלב חם ועורנו ענוג כעורה של קלאופטרה. בת-פרעה רחצה עמנו בחלב החמים והטעים. לקקנוהו כעוללים. התקיימנו עליו בלא דאגת פרנסה. היה לנו למכביר לכל ימי חיינו. בלא צורך לעמול. בלא צורך לטרוח. לרכוש מקצוע. ללמוד. לסיים בית-ספר. בגרות. למצא עיסוק. פירנסנו נפשנו על חלב כתינוקות כי חיינו בארץ זבת חלב ודבש.

הכול סביבנו זב חלב. מעיניו הגדולות והתכולות של סוחר הקמח גילמן שפעו מעייני חלב. בנו של החוואי רפאלוביץ נשא מדברותיו של תיקונו של עולם ברוח המהפכה במפלי-חלב גועשים ומציפים. כל האמהות שפעו חלב. פטמותיהן חלב. עור פניהן זהב בלובן של חלב. כולנו היינו צחים כחלב.

ברים כחלב. זכים כחלב שופעים חכמה כחלב. חיינו על יד הפרות כעל יד מקור-חיים במדבר. הצטיידנו בדבשותינו בחלב לאורך ימים כגמלים במדבר במים.

רק אז הבנו למה השתוקקו הורינו בגולה להיות חולבי פרות בארץ הנבנית. למה הביאו בגדים לחליבת חלב. למה נשאו נפשם אל החלב. למה – נפעמו ועגמה נפשם עליהם כשאמרו להם שיש חולבי חלב וחולבי פרות אחרים וכי עליהם לעסוק בעיסוקים של רוח ודעת. וכי צעירים מהם חולבים פרות במשק. הם רצו לחיות בחלב. לצלול בחלב. לינוק חלב משלהם. להישאר תינוקות.

ולמה דיברו בחרדה על מקווה-ישראל, המכשירה בני יהודה לעסוק בחקלאות ובמשק.

רפאלוביץ לא הבין מה ההתרגשות. הוא לא ראה את זרמי החלב. הוא ראה רק ספלים מרוקנים והיה מצר בלבו שאין בידו עוד חלב לתת לנו. צמאוננו לחלב הכה אותו בתדהמה. הוא ראה שאנו רעבתני חלב. זוללי חלב. שיכורי חלב. מסוממי חלב. גרגרני חלב. חלביים למהדרין. הוא כבר התחיל לחשוד שאנו מופרעי חלב. מטורפי חלב, ששגיונות החלב פגעו בנו פגיעה קשה.

כמעט שהחל מצר שלא הלך עמנו אל טחנותיו של גילמן בחיפה. שהוא היה סוכנן. סוכנו של הברון. שם היו נותנים לנו קמח. קמח לבן. מאביק. ואז היינו שיכורי קמח. מופרעי קמח. חוזי קמח במקום להיות חוזי חלב. מה רע בחזיון הקמח מחיפה?

בכלל לא רצה בחוזים. פחד מפני חוזים. מי צריך חוזים הוזים על חלב וקמח. והכול לבן כל-כך. צח כל-כך. מנופה כל-כך. טחון וצלול ובלתי בלול כל-כך. וסודי ובראשיתי כל-כך. וכל-כך “לא על הקמח לבדו” אלא גם על החלב. כמובן. תשוקתנו לחלב הממה אותו וביקש להיפטר ממנו. כמעט שעקר את יתדות שולחנו מרוב קוצר-רוח. כי לא הותרנו בביתו אף טיפת חלב אחת. ונשקפה לו סכנה גדולה שפרותיו הצמוקות לא תמהרנה למלא את החסר.

צמאון החלב-החזוי שלנו לא נראה אף לבנו הדוגל במהפכות ובתיקון עולם והסובר שדי בלחם ומים ואין צורך בחלב דווקא. הוא שנא חלב. היה לו פשוט חלב בשפע. הוא תעב את החלב. והגבינה והשמנת סמל הבורגנות של דודו גילמן שאליו היו מביאים, בעיקר הוא היה מביא בצעירותו חמאה חבוצה ושמנת ושאר מטעמי חלב ובית. קלרה דודתו היתה מקפידה תמיד שיקנח כהלכה את נעליו בהיכנסו לביתה, פן יטנף מרבדיה. בתמורה היה מקבל קמח. לא ביד רחבה.

עסקי החליפין של קמח וחלב הזכירו אותה בלילה שהגישו ליצחק העיוור בניו יעקב ועשיו. איזה שמץ רמייה היה תחוב בזה. וכי מה עושים אלה שאין להם מה להחליף. למשל כמונו? מה נחליף אנו? ספרים שהביא אבינו מן הגולה? אנציקלופדיה שלמה מוזהבת בעלת כרכי עור עבים? זאת לא נחשבה סחורה.

אבל בינתיים עדיין הסבנו לשולחן והתבוננו בידי המגיש והמגישה, הם בעלי החווה העירונית ודימינו לראות על ידיהם רגבי אדמה אדומה. והיא זבה רקב שמן. אפילו עצי ההדר המעטים שבחצר נראו כאן פראים וריחם גס כאילו היו פרדס שלם.

באמת, עדיין לא היה להם ריח ועוד לא באה עת האביב. אולם אנשים ציפו לריחם הצפוי כמצפים לתאווה סמויה. אך לא בהחבא אלא ברשות. שכן הריח חוקי, ישראלי, עצם מעצמות התחייה. ריח ההדרים היה פספורט, דרכון להפליג בו להתפרעות החושים, לקטנים ולגדולים. להתפרעות החושים המותרת. הלגיטימית. ילדים יכלו לתלות בהם אהבה מקווה, מרעישה, פותחת. ראשונה. וזקנים, אחרונה, מפתיעה, נואשת. סוגרת.

אבל הריח המקווה שלא היה כמו המון החלב שלא שפע, כמו המון הקמח שלא נטחן, היה בבחינת צפייה מותרת לבאות, לפושעים מועדים וכביכול שומרי-מוסר שנתפקרו. מפני שכאן בארץ היה מותר להשתעשע אפילו בהתפרקות כל שהיא של מוסר-כליות סמוי. סחיבה היתה לקיחה. העלמה היתה מבוכה. סתר היה הצנע-לכת. וספרים מוחלפים ומועברים, ומוחזרים ונלקחים היו הסוואות לכל מיני כוונות ודברים.

באותה חצר באותה שעה הגיתי בעצי-ההדר שעדיין לא פרחו. רציתי לזכותם בחלבי היקר לי, כדי שיקדימו לפרוח. להתיז בהם חלב פרות לבן כדי שיתנוצצו בלילה בלובנם במוהלם הלבן כמוהל הקקטוס מרובה הקנים הירוקים. מוהל לבן כחלב. כי אף בעורקי צמחים זורם לפרקים חלב לבן ודביק. בלא ריח. קר. דם לבן ותו לא.

כבר דימיתי לחוש בעורקי דם לבן כדם הצמח הירוק מרובה הקנים. עורקים לבנים כמו אצל חולבי-הפרות האמיתיים. להם דם לבן ולנו אדום. מפני שאנחנו לא, אנחנו לא בעלי פרות. אנחנו רק בעלי בגדים-לחליבת-פרות. אנחנו מדומים. הם אמיתיים. מה יהיה על הפרות של רפאלוביץ כשהוא ואשתו ימותו ובנם ילך אל עולם המהפכה לתקן עולם?

ואז פרץ הוויכוח הפוליטי עם הבן. בעוד אני מזילה בעורקי דם לבן וחם שמעתי קריאות: “המתחברים אל צוררינו”, “המזנבים בנו”, “הזונחים אותנו ואת מפעל-התחייה ויורדים אל ירכתי צפון ושלג”. ובן החוואי מתיז ים של זיקוקין די נור: “קלריקליזם”, “אופיום”. “נחשלות”. “אימפריאליזם”. “אחווה”. “אחוות העמים”.

תמיד הייתי רגישה למלה אחווה, אולי משום שלא היה לי אח. הוא מת עלי בקטנותו בהיותו בן שבוע ימים בלבד. אחווה היא, אמנם, נקבה, אבל נראתה לי בדמות אח קטן ומסכן.

אותה שעה שאנו היינו מצרים על אחינו שאיננו, היו הורינו טוענים שהחלב המשובח מחמיץ בקרביהם מעוצר צרה ויגון לשמע דברי הבלע המוֹפ"סיים. וכי “ההמונים הנבערים” שלנו אינם סובלים כלל אלא להפך מתקדמים עמנו הפלא ופלא.

הפלא-א-א- ופלא ו-פ-ל-א זמרר מישהו. כי המלה פלא היתה אחת המלים האהובות ביותר על משוררי הזמן. מלה קצרה. אלמונית. שפשרה עלום. נוחה. נוח להחרז עם כלא, ודבוקה לפלאים כמו חסיד לרבו.

הפרות בעטו ברפת. ירח של שלהי החורף עלה פתאום מעל לחווה הקרובה לעיר והאיר את חוות-הפועלות הסמוכה, שבה נאנקו על משכבן בתולות שעמלו קשה ביום ולא רקדו בלילה.

“הבחורות שקטות”, אמר החוואי, נהנה מהמלה החדשה בחורות “של ביאליק”, אמר. והתרפק בפיו על המלה החדשה, בחורה, כמי שמתרפק על המלה אצעדה. כי היתה עוד דוקרנית, מגושמה, גדולה, שמנה, כעשויה כלונסאות במקום רגליים.

“יפות, יפות?” שאל גילמן שלא היה שווה-נפש לכגון דא.

“מכוערות”, אמר רפאלוביץ. “היפות והענוגות נותרו שם. נחטפו. כל הלאות עלו, הרחלות נותרו”.

היום היו אומרים “העייפות” הגיעו.

העייפות והיגע-החקלאי פשטו מחוות-הפועלות והגיעו אלינו בשכבה סמיכה. מייד נפלה על כולנו חשרה כבדה של יגע זר, נכרי, גויי, כגוי של שלום-עליכם.

מישהו רצה לבדר את דעתנו ולשלם למארח כגמולו ופצח בשיר של קינוח דשנו של שולחן. זה מלמל “יפים-הלילות” וזה השיב ברוסית של “לילות עגומים” וזה שקע ביה-בה-בם וכל מיני מנגינות שמבקשים ליהדן ולשבצן במלים עבריות, הדהדו סביבנו כממזרים גויים חובשי כיפות.

לבסוף קנחו בחזנות. והכול נשתתקו. והאחד היה מזמר בסלסוליו שלו בלבד. והיו ממלמלים: זאת ממש דוֹינה רומנית. אופרה איטלקית. ומכל-מקום-לקחו-ונטלו-במלא-היד.

עצב היגע-החקלאי רבץ על רפאלוביץ וביתו ביובש של אדמה צחיחה. ועל המתעתדים כל ימיהם להיות חקלאים וחולבי-פרות בלחות מגרה של מעלי גירה.

החלב נרדם בעורקינו הזעירים. היינו קטנים. וקלטנו כל מיני מלים של מבוגרים. קיבלנו לפתע ראשים זקנים. מלאים זכרונות-של-זקנים שלא פסקו להשמיעם באוזנינו, זכרונות על ארץ אחרת. לא נתנו לנו לראות כלל את הארץ הזאת. על כל עץ ועל כל גבעה רעננה צמחו שבלולי זכרונותיהם-הגלותיים. העומס היה כביר. נרדמנו ביגיעה רבה על השולחן המהוקצע לפני ספל החלב הריק.

מישהו העלה זכרונות על זבדה וחמאה-חבוצה-בעלי-חסה מובאת בידי גויה למכירה. ביקשנו את נפשנו למות. רצינו זכרונות משלנו. פרטיים. עכשוויים. מקומיים. משל עצמנו. שגם לנו יקרה משהו. שנסלסל סלסולים משלנו במנגינותינו. שמנגינותינו לא תהיינה משם. מובאות הישר משם ומתורגמות. וביקשנו לדבר עברית פשוטה, לא מדויקת. מקוצרת. פגומה. חסרת קצוות. חסרת אותיות. צולעת. מומית. לא מתוך ספרים או שירים. מתוך מה שקורה לנו. ובלי משפטים סדורים. ובלי דגש וקמץ-קטן והדגשת הח' והע' הה' וההבדל שבין הת' והט' הלקוחים מהלשון-האחות, הערבית.

לא רצינו לדבר כמו ז. ווילנאי על ידיעת-הארץ. כמו, כמו איתמר בן-אבי בלהטי המצאת הלשון. ולא כמו יצחק אפשטיין בירושלים. ולא כמו הדקדקן פפר. ולא כמומחי הערבית למיניהם. לא כמו לובראני ולא כמו קריין התנ"ך. לא כמו המורה לגיאוגרפיה המשוגע לת' ולט' ולא כמו בן-יהודה. תרגומי טריווש מרוסית בהוצאת שטיבל עם בתי-הידיים לא בייתו את העברית אלא ניכרוה בספרים ובסיפורים.

לקול החזנות השנואה נמנמנו כציפורים מעומדות. לא נתנו לישון בשקט. ניערו אותנו מחלום החלב החם ואמרו לנו במתק שפתיים “לא כל יום פורים” וכבר נגררים היינו על פני כל רחוב אלנבי בואך רחוב גאולה הביתה.

אף אחד לא חשב שרחוב גאולה הוא גאולה של ממש אלא שבאותו הערב באה, אמנם, הגאולה בדמות השיבה הביתה.

בחלומי שעטו המון פרות באחו. כולם הלכו לאיזה מקום ואותי לא לקחו. קיפוח ישן כיסס בי כאילו הייתי זקנה קנטרנית ולא ילדה קטנה. הפרות שעטו בתמרות אבק כיציאת מצרים. כל בני ישראל היו מאיצים בהן להתקדם. אל המחר. אל העתיד. אל הגאולה. אל התחייה. אל השיבה. האור. האור-לגויים. ההתנערות. ההתפעמות. המגן והמאבק הצמוד והרצוף. הפרות דהרו כגמלי המדבר קלי הרגליים. כבכרות ואיילות רצות. כגמל-יריד-המזרח. על כל פרה רכב גמל עשוי מעץ זית. פשוט לא היה לו כוח ללכת ברגליו הוא. ובקסתות הדיו שבדבשות גמלי העץ בעבע במקום דיו חלב חם, לוהט. ומי שהוא נשא דבריו ואמר: שאילו טבלו ראשי המדברים עטיהם בחלב במקום בדיו היו מקרבים את הגאולה. פלא שבכל הדהרה המדברית הזו לא נשפך החלב החם מקסתות הגמלים. הפרות הדוהרות הן שסיפקו את החלב לקסתות. בקילוח גדול וחם וניתז. כל המדבר היה מוצף חלב כתוב בקסתות. באתים. געיית הפרות התערבה עם קול המואדזין, שעלה בלילה מיפו הסמוכה. עדרי בקר כאלה היו אולי רק ללבן הארמי.

לא עברו ימים רבים ושמענו שנורו יריות על רפתו של רפאלוביץ. שתיים מפרותיו נהרגו ושתיים נפצעו והובאו אף הן לבית המטבחיים. מאז לא רציתי לראות עיתון. למה דווקא הפרות של רפאלוביץ? אלה שלנו. היו ימים של מאורעות ואיש לא שאל שאלות כאלה. אבל למה דווקא ארבע הפרות המסכנות הללו? ודווקא עליהן נתכו היריות מאבו כביר.

אומרים שמרוב צער על בעירו לא האריך ימים. מה קרה לחוותו?

לימים ואחרי שנים עברתי במקום. רחקתי מהכנסייה, שוטטתי בדרך בוצית וראיתי שהקימו שם על אדמתו של רפאלוביץ אצטדיון למשחקי שבת בלבד. ריח הפרות נספג באדמה כלא היה. חוות הפועלות נתרוקנה אף היא מאין יושב. ההדרים נעקרו. בנו של בעל-החווה עקר לארץ צפונית נכרייה, נתענה שם ושב ועלה כעבור שנים נבוך ונדכא, והתיישב בשיכון סמוך בדיוטה עליונה הנשקפת על פני האיצטדיון. תמורת ירושתו קיבל שתי דירות חינם. מדי יום ביומו הוא משקיף על האיצטדיון הרועם במקום שנהמו פרות בית אבותיו. בתוך שאגת הקהל המעודד את השחקנים הוא מדמה לשמוע געיות הפרות דלות-המראה של בית אבותיו. התמהוני שומע קולות: מו, מו, מו, יש ועיניו מתערפלות והוא רואה משטח אחד לבן במקום משטח הראשים ההומה מסביב. בבית-הקברות המוסלמי ממול פורחים פרחים לבנים. השטח גדור כהלכה. בגדר רמה כחומה. ועל האיצטדיון מתנוסס שלט זעיר: “הוקם הודות לקרן על שם פרץ מילקמן”.

מה הפלא שאני פורצת בצחוק למראה השלט המעיד כמאה עדים על פרות וחלב וחליבה לשעבר. רפאלי הבן מתבונן בהמונים באיצטדיון המריעים לנבחרות ואומר: “מה הפלא! נאבקים ביניהם על אדמת החלב והלחם הטוב ויש להם כוח במתניהם. אני לא ראיתי חלב בירכתי צפון שנים רבות”.

נכדי גילמן הטוענים שסבם נתן הלוואה של מאה ל"י, סכום עצום באותם הימים לגיסו, החוואי רפאלוביץ, כדי לחלצו ממצוקתו ועד היום לא נפרעה ויש להם נחלה במקום, זכו בכרטיסי חינם לאיצטדיון בכל שבת למשך כל ימי חייהם.

ומה הפלא שכולנו שומעים שם בדמנו געיית פרות בועטות, לחות, ורוק של בעל-חיים וחמדת חלב שרוף. ובכל שעה ששרים השיר ארץ זבת חלב ודבש אני טועמת טעמו של חלב החווה ברחוב אלנבי. כי כל אדם יש לו חלב אחד. לחם אחד. יין אחד. על הלחם בפעם אחרת. על היין בפעם אחרת. ועל החלב – –


לא פעם אני מוצאת עצמי מרחרחת את איצטדיון ותרה אחר ריחו מאז. ואפילו הכדור המתגלגל וחובט באדמת החווה נושא עמו געיות של ילדות. ואף וכחנות המלים, המלים של אנחנו והם, מכאן ועד קצה העולם, נותרה. ואינני יודעת מדוע טוענים שאדמות החווה נמכרו למקווה-ישראל לאחר מות החוואי. והוחזרה אדמת פרות לפרות ואדמת הפרט לכלל. הרי היו לאיצטדיון הומה כזירת קרב מהמה. ובזכות החלב הטוב מנצחים המנצחים.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48889 יצירות מאת 2703 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20857 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!