רקע
שושנה שרירא
אלכסנדרה הגדולה

כשרק נכנסו לגור באותה דירה בדיוטה תחתונה מול דירתנו בבית הסמוך שבדיוטה ב', זכו לכינוי הייקים המזמרים, אף שהאשה לא נצטיירה כאשה ייקית שמנמנה עגלגלה, או דקה גרוּמה, אלא היתה אשה שחורת שיער ארוך וגולש לה על גבה עד עכוּזה כמעט, והשם אלכסנדרה שיווה לגזרתה הדקה והגבוהה הדרת-מלכות קדומה. אישה היה שמנמן, טוב-לב, חייכן, מזכיר איגוד מוניות פרטי, והיה צוחק לעת ערב בשובו הביתה ב“חו, חו, כו, כו, כו” מחלחל כזה המסתיים בשריקה, ויפה היה לו לסחור בשוק ולהכריז על מרכולתו בקולו הרם היוצא מחיכו הרחב, שהוא מצרו בכוונה וצוחק “חו, חו, חו” ולא “חה חה חה”.

כשהיה נשאר בבית בערב-קיץ, לבוש גופייה לבנה וצחה, היו הנמשים על גבו, על כתפיו ועל חזהו דומים לפטריות מיובשות מעורבות בכוסמת.

איש לא היה שם-לב אליהם במיוחד, לולא יום השישי, נכון יותר ערב שבת. אחר פת-ערב של שבת היה מתחולל שינוי נועז במרפסתם רחבת-הידיים של הללו, המפולשת משתי רוחותיה, ורק מעברה האחד היא צמודה לחדר, ומעברה השני לאכסדרה צרה ולמטבח.

מרת אלכסנדרה היתה מהלכת לבושה בחלוק אדום של קטיפה ששרווליו מכווצים, משל היתה המלכה אליזבת הראשונה. שערה הכחול מכה גלים וברקים על גב הקטיפה, כאילו היה זה הים האדום. הריקמה הלבנה על אצילי ידיה, הם שרוולי החלוק, היתה דומה לאלמוגים לבנים. והיא מהלכת במרפסתה ופורשת יריעות בד צבעוניות. שטיחים בפסים אדומים, כתומים, חומים ושחורים, והופכת עד מהרה את מרפסתה המרובעת לאדמת ספרד, משחירה, מאדימה, שחומה, תרוּגה, מעלות ומורדות שהשטיחים מכסים על כל פגימות הספות הישנות, המושבים הרבים, הארגזים, השרפרפים, השולחנות הקטנים, הכרים והאדנים.

אותה שעה היה אישה הגוץ, החייכן והעליז מנסה קולו ברמה. מעלה ומוריד, ומוריד כל-כך כבס היורד בקולו לשאול תחתיות, כאשמדאי בכבודו ובעצמו.

ויש והיה מנסה להיות טנור, ומחנחן קולו בנעימות מתוקה ומקציפה, כביכול קולוראטורות של סופּראן, הנאטמות בבת-אחת וחסרות קול לחלוטין. כל אותם נסיונות שלא היו עולים בידו היה מסיים בצחוק מחלחל, ממושך, מדרדר, נוקב, יורד לכל השוניות, המכתשים, הגאיות והתהומות הבלתי נראים לעין.

עד מהרה נתברר, שמרת אלכסנדרה בונה את ארץ ספרד במרפסתה. קולב מעילים וכובעים נייד עשוי עץ כוסה במפה ירוקה והיה לעץ זית. על השולחן פרשה מעיל חום מרוקם בירוק והיה לשדה ואחוּ. רדיד הצמר השחור-לבן היה לפרה רועה באחו ומעילו השחור של בעלה מר כצנשטיין נהפך לשור משתולל רכוב על מסעד של כורסה.

מרת אלכסנדרה רצתה לבנות במרפסתה צוקים וסלעים, וכל אותם ניירות חומים שתלתה על מטאטאים מעומדים שיוו למרפסת לא מראה נוף צוקים וסלעים, אלא אנדרלמוסיה של משולשים חומים נטויים על סלעים כתומים-בהירים עשויים מסוודרים מגולגלים לערמות קטנות.

מה הולך שם? תמהנו, ניצבים בחלון דירתנו מנגד, צופים בנעשה מלמעלה. זה מחסן של אלטע זאכן או בית ממכר עתיקות?

מה פתאום מריקה מרת אלכסנדרה את כל יקרות ביתה וארונותיה, ותוך כדי כך מפזמת אותה מנגינה ממש שהיא מנגנת תדיר בתקליט והקרויה “כרמן”.

כשכוסתה כל המרפסת רחבת הידיים בכל מיני מעטים וכיסויים בשלל גוני אדמה ונוף, התחילו להתכנס הקרואים, וכל אחד מביא עמו “שמאטעס” מביתו. כובעי סומבררו שחורים מפורים שעבר. אפודות קטיפה אדומות וקצרות. מכנסי משי שחורים תחובים בגרביים לבנים של נשים על רגלי הגברים. שאבּריות מנחושת משוק ירושלים. “מה זה פה, שוק אמהות עובדות?” שאל שכננו יהונתן, “או פורים קטן?”

אבל היה זה ליל קיץ חם, של חודש אב, איך הם יכלו ללבוש את כל הדברים הללו ולא למות מחום? לא ידענו אז, בילדותנו, מה פירוש “להט אמנות ותשוקת ההבעה הארטיסטית”, כמו שאמר אביו של יהונתן, שעלה אף הוא בעקבות בנו הקטן אל דירתנו למעלה, כדי לחזות במראה מהיציע.

קציעה אחותי התעקשה לקרוא לו “אדון יהונתן”, כאילו היה זה שם משפחתו, ולא מר חנוביץ. “אדון יהונתן אבא שלו”, אמרה, “מה זה יכול להיות שם למטה? מקריבים קרבנות למולך, או בנות ציון רוקדות בכרמים?” היא למדה אותו בוקר תנ"כ בבית-הספר. כי מרת אלכסנדרה הופיעה לפתע לבושה חולצה לבנה מכווצת שרוולים, אפודת קטיפה סגולה ושמלנית שחורה ומתנפנפת, וקציעה חשבה שהיא הולכת לרקד בכרמים כדי להיחטף.

“יהיה קשה לחטוף אותה”, הירהר יהונתן הקטן בקול רם. “היא גדולה-ענקית ואני לא יודע איך יסחבו אותה, את כל האלכסנדרה עם השערות הארוכות שלה שעשתה מזה צמות שחורות סביב ראשה כמו חלה קלועה לשבת-הגדול”.

ובאמת, על ראשה של אלכסנדרה השתרגו צמות קלועות מעונבות כאופניים על אוזניה וחוזרות ונערמות על עורפה ועל קודקודה ומסתיימות בזוג פאות-שיער פרועות לשתי רוחות ראשה.

היא החזיקה בידה מניפה ונפנפה בה לעבר פניה וחזה בפזיזות כה מסחררת עד כי היה חשש שלפתע יתפרק משהו: האשה עצמה, המניפה, או הנוף שהיא מתרוצצת על פניו בטפיפת-עקבים רמה.

ואז התחיל התקליט לנגן את הפתיחה, ולאחר מכן פצחו הנאספים בשיר. כל אחד בתורו הוא וכולם ביחד.

מרת שפיגל מדיוטה ב' שמעליהם, שלא יכלה לראות דבר אלא בניחוש בלבד ושמעה אך צלילים, פסקה מייד: “מציגים את ‘כּאַרמן’. אופרה. הוי השכנים האלה יודעים להתהולל”.

ואז נפרשו הסדינים על פתחי המרפסת הגדולה ולא ראינו עוד דבר, ורק שמענו. ניצבנו בעיניים מסונוורות לעומת הסדינים הצחים שפלטו לעברנו צלילים שונים, שירת גברים ונשים, ותקליט, ומקהלה וקולות חבטה, וחיקוי לצהלות סוסים וחמורים.

“זה המבריחים”, אמר מישהו מהמבוגרים.

ואז שמעתי את קולה שלה, של מרת אלכסנדרה. הקול היחיד שהכרתי. מאחר שלא ראיתיה פנים, מחמת הסדין הלבן החוצץ בינינו, היה לקולה מסתורין, כקול העולה מתחת לתכריך. תכריך לבן. אבל בעליצות קולה הדובר פעמונים-כבדים התחבט איזה צער נסתר שלא ידעתי לפענחו. אולי צער אין-קהל, אין-שומעים, אין-ציבור, אין-מחיאות-כפיים. אין-צפייה-לתשואות. אין-ביקורת. אין-הערכה. אין-הערצה. צער המשתתפים בעצמם בלא לשתף אחרים. צער הפיכת חבריה-למשחק לקהלה-להנאה. הצער המתחבט הזה, הצפון בקולה שמתחת לסדין הלבן, היה כעולה מאוב. כצל לקול המרנן כביכול בלא דאגה ובלא שמץ של חרטה.

זה כמובן הסברי היום, אולם באותם הימים פשפשתי בקול כעיוור מסונוור וחיפשתי את צלו האפור, הכהה, הדק, הצנום, השטוח על הארץ, שאינו נשמע, אבל הקיים והוודאי, שצערו שטוח דק ומצומצם כמחבת שטוחה על אש קרה.

כיוון שכל הצבעוניות נעלמה מן העיניים, נותרו רק צלליות על הסדין הלבן וקולות המדברים גם בתנועות, ולא בקול בלבד. ואז גיליתי גם את התנועה בקול. את הנענועים הסמויים שבו. את תחתית תהומו של הקול הרונן למעלה.

יהונתן שהיה מדוכא מפני שאין רואים דבר אלא שומעים בלבד אמר משהו באותו עניין: “אלכסנדרה זאת הגדולה שרה בשני קולות כמו מקהלה”.

“מה פתאום בשני קולות?” אמר אביו, אדון יהונתן, כפי שקראה לו קציעה אחותי. “כשהיא רוצה היא עולה, וכשהיא רוצה היא יורדת. וכשהיא רוצה היא עולה ויורדת בשני קולות”. הבין משהו יהונתן, “כמו ליצן שצוחק ובוכה ביחד”.

על מה אלכסנדרה הגדולה בוכה כשהיא צוחקת ושמח לה כל-כך שהיא שרה? אולי בעלה נוסע בדרכים מסוכנות במאורעות והיא מפחדת מערבים? אולי מפני שהיא משועממת. את פיהוקיה שומעים בכל רחוב החול. אולי יש לה איזו מחלה שהיא שוכבת תמיד על הספה במרפסת וישנה או משימה עצמה ישנה?

אדון יהונתן חשב אחרת: לכצנשטיין יש קול לא רע לגמרי, אמר, וגם לאלכדנדרה זאת הגדולה יש קול ראוי להישמע. אולי זה המקשר ביניהם, הקולות הנעימים האלה".

“לא פלא שהם כל כך אופראטיביים”, אמרה מרת שפיגל מלמעלה.

“אופראייים”, תיקן מר יהונתן.

“כלומר, אופרטיים”, אמרה מרת שפיגל בהתנצלות.

“אופראיים”, עמד מר יהונתן על שלו.

“אם כבר מציגים אופרה במרפסת שלהם הפתוחה לא היו צריכים להסתיר את מראה העיניים בסדינים לבנים וצחים כאלה. קודם-כול הסדינים מתלכלכים”, אמרצה מרת שפיגל. “ושנית, הלובן הזה מחליא. ממית”.

מה איכפת לה? בין כה וכה היא לא רואה כלום.

“כמו בית-חולים לבן”, אמר יהונתן בינו לבינו כמעט.

“כמו סרבלו של רופא, אחות, מלאך בהצגה בבית הספר”.

פתאום כאילו האזין מישהו לדברינו, נשמעה הקריאה בהפסקה שבין מערכה למערכה: “חם! אולי נפתח מעט את מסכי המרפסת ונשאף אוויר צח”.

הסדינים הועפו לצדדים. היתה הפוגה. השחקנים הלבושים שלל צבעים, ישבו לנוח. שתו קפה עם “קוּכן”, היא עוגת-הצימוקים-והתפוחים, וריח צמיגותה השרופה, הריחנית כצפורן פשט בחלל שבין שני הבתים שחצץ בינינו לבינם, עד שראיתי בהם כמעט פועלים נופשים בבנין בהפסקה בעבודה ומיטיבים לבם במאכל ובמשקה.

חשבתי שיפה לאנשים אלה בהצגתם. אצלנו רק משחקים בשאח או מתווכחים על פוליטיקה בקולי-קולות. לעתים משחקים בדומינו. אבל להציג הצגות שלמות, ועוד אופרה על אדמת ספרד?

“אופרה צרפתית”, אמר אדון יהונתן. “זה לא ספרדית. זה רק הרקע”.

כך ראיתי בפעם הראשונה את אדמת ספרד על מרפסתה המרובעת של מרת אלכסנדרה הגדולה.

כשסיימו לשתות ולאכול, ואף מר כצנשטיין ומרת אלכסנדרה היטיבו את לבם בקפה וב“קוכן”, קרה דבר מוזר מאוד.

מרת אלכסנדרה התחילה למרר בבכי.

“אולי היא בוכה מפני שהיא צריכה למות”, אמר אדון יהונתן. “כמו בכל אופרה הגונה המכבדת את עצמה מוכרחים הגיבורים למות בתוך המשחק. אין ברירה. ואחר-כך לקום ולהחוות קידה לקהל”.

כל מיני ממחטות צבעוניות, אדומות ושחורות וסגולות וורודות וירוקות, כנראה, כמנהג ספרד, הוגשו לאלכסנדרה הגדולה כדי שתמחה עפעפיה מבכי ועיניה מדמעה. אבל מעיין הדמעות לא דלל. הדבר התרחש לא בהצגה אלא בהפסקה. ואז למדתי לדעת שגם להפסקות יש ערך תיאטראלי רב. אולי יותר מאשר להצגה עצמה. וכי זאת מעין הצגה אמיתית-לא-אמיתית, בתוך הצגה אמיתית בדיונית לא-אמיתית, מדומה.

“הבכי הזה לא מוצא חן בעיני”, אמרה מרת שפיגל לאחר שהוסטו המסכים הלבנים, וכל המראה הצבעוני של מלכות ספרד נתגלה לרגליה, ושמץ אף לעיניה והיא מרכינה עצמה.

“אני לא חושבת שצריך לבכות בנוכחות אורחים, אלא אם ההצגה תובעת זאת. או שהיא, אלכסנדרה, רגשנית מדי, עד לזרא, או שעצוב לה על הלב. גם אז לא ממררים בבכי בנוכחות כל קהל האורחים-השחקנים האלה שבאו לבלות ערב תרבותי של ליל שבת”, טענה. המלה “תרבות” היתה אהובה מאוד על מרת שפיגל. לא היה מעשה גדול בעיניה מערב-תרבותי-קולטוראלי נאות.

“גם אם הפילה שוב לפני חצי-שנה היא לא צריכה למרר בבכי כמו ילדה מפונקת”, פסקה מרת שפיגל. “זה בכלל לא תרבותי מצדה, ורחוק מאוד מלהיות מעשה של אדם שהביא עמו קולטורה אירופית מובהקת”.

מיד ראינו שכמה גבירות לבושות שמלניות שחורות מכווצות, עם מניפות בידיהן, שביסי תחרה שחורים בראשיהן והמון אלמוגים על צוואריהן הוליכו את מרת אלכסנדרה הגדולה מן המרפסת אל החדר פנימה, כדי להשכיבה שם ולהרגיעה לקראת המערכה הבאה.

משם עלו עד מהרה צעקות קטועות: אני לא רוצה, אני בהחלט לא רוצה שהוא יתן את הטנור. פעם אחת, כן פעם אחת, אני רוצה מישהו אחר. ודי.

כאלה היו הצעקות העולות מן החדר, וכלל לא צעקות של אופרה מן המשמרת הקלאסית המובהקת. בכל אופן לא על-פי ביזה.

“זה היה בעצם יהודי”, אמר אדון יהונתן. “מלחין יהודי, כלומר, ממוצא יהודי בצרפת. לכן אולי הוא חביב כל-כך על הקהל שלנו. אני הייתי חושב שהייקים האלה יציגו את ואגנר. איזה ברונהילדה פראית בתוך משהו. או מייסטרזינגר, או אני יודע מה עוד מן הניבלונגן”.

מרת שפיגל העיפה בו מבט משונה. כאילו נתערבבו עליו כל המעשים והמושגים, ואמרה:

“אני כבר הייתי מעדיפה, ואני חושבת לנכון מצדם להציג איזה שמשון ודלילה לסן-סאנס, צרפתי גם הוא וגוי, אבל על נושא יהודי לפחות, כיאות וכמותאם לארץ הזאת”.

“זה חסר לי”, אמר יהונתן “פלשתים עליך ישראל. כמו לשבת בכיתה ולשנן פרק בתנ”ך. נמאס לי הספחת הזאת שמשון עם החידות המחורבנות שלו. חידה אחת יצאה לי הפוך במבחן האחרון: מה מתוק מארי ומה עז מדבש?"

“ארץ פלשתים עם מקדש פלשתי קצת קשה להציג”, אמר מר יהונתן והעיף מבט של בוז במרפסת הגדולה של השכנים למטה.

אמי הגישה אף היא תקרובת. לנו, הצופים מלמעלה: תה עם בלינצ’יס של לימון ממותק ומבושל בסוכר. מעדן איסטניסי באותם הימים.

הלימון המסוכר בא לפינו כמרמלדה מעודנה. תמיד חשבתי על מעיינות קרים בצוק סלע, באוכלי מעדן זה.

צעקותיה של מרת אלכסנדרה הגדולה מנבכי החדר לא פסקו.

“אני לא רוצה, בשום פנים ואופן. לא, לא, לא. עכשיו שישחק מישהו אחר. יש כאן עוד זמרים חוץ ממנו”.

למי היא מתכוונת וצועקת כל-כך?

“כך היא יכולה להרשות לעצמה לצעוק רק על בעלה”. פסקה מרת שפיגל מלמעלה. היא סעדה לבה בכוס מיץ ותופין דבש. משום מה היו לה כפפות שחורות סרוגות כתחרים מחוררים על ידיה. בתופין נעצה מזלג, והכפפות השחורות האוחזות בכוס המיץ ובמזלג תאמו אולי את ארץ ספרד למטה או את אנינותה של מרת שפיגל האלגאנטית.

“אולי יש לה חארארה או אקזמה על הידיים!” אמר יהונתן.

“ש, ש, ש, ש,” השתיקו אדון יהונתן. “היא כבר מזמן בארץ וכבר עברה לה החארארה”.

“אבל הגיעו לה אורחים-עולים מחו”ל וודאי יש לה מהם חארארה", עמד יהונתן על שלו.

ואז פרצו הצעקות בקולה הצלול של מרת אלכסנדרה, הפעם קול אחד בלבד, בלי צל ובלי תוספת, ובוודאות ברורה ומוחצת: “לא, לא, לא. בשום אופן לא. אמרתי ודי!”

ראיתי פתאום את מר כצנשטיין משיל מעל עצמו בהחלטיות את מלבושי הדון הספרדי, כובע הסומבררו השחור, הקפטן העשוי קטיפה ירוקה ומתבונן במכנסיו השחורים במבט תוהה כאינו יודע מה יעשה בהם לעיני הקרואים המשתאים.

“אם הוא, אז אני לא!” צעקה אלכסנדרה הגדולה. “הוא אמר שאני מזייפת, אז אני לא. וזה בכלל לא זיוף. זה הבעה. זה רגש. זה לא זיוף. זה העמקה. זה אינטנסיביות של רגש. זה…”

אז גם הוא, מר כצנשטיין שמע משהו בקולה של אלכסנדרה הגדולה כשהיא שרה את כארמן? ואמר לה מה שאמר לה. מה בעצם אמר לה?

“בכלל לא תרבותי מצדו” אמרה מרת שפיגל, מנופפת בידה הנתונה בכפפה המחוררת השחורה, כנראה תחליף למניפות הנאות הנראות למטה במרפסת הפתוחה. “לא תרבותי להעיר הערות לזמרת, אפילו היא אשתך שלך. גם אם היא מזייפת והיא עושה כל-מיני דברים בקול שלה, קולה הוא! ואסור לו להתערב בינה ובין קולה. לגמרי לא אירופי מצדו. והוא מזכיר איגוד מוניות ובחו”ל היה סטודנט… ו…בכלל… איזה מסכנה אלכסנדרה הגדולה!"

“גם לשיר”, צעק אדון כצנשטיין “גם ללוות בפסנתר ועוד לשמור על הזיופים שלא יהיו, ‘באמת זה כבר יותר מדי’…”

“על איזה זיופים הוא בכלל מדבר”, תהה יהונתן, “את חושבת שהיא זייפה את חתימתו?”

“איזה סקאנדאל או שקאנדאל בלשונם, ובנוכחות קהל”, פיזם מר יהונתן.

“אולי זה מה שרצתה”, טענה מרת שפיגל. “שקאנדאל בנוכחות קהל. אולי היה חסר לה קהל?”

“זאת אשה חכמה וקולטורית”, אמרה אחותי קציעה, “דרכה על זנבו של החתול”.

לא ידענו מה קרה, אך לפתע הושלך הס. אלכסנדרה הגדולה יצאה מן החדר אל המרפסת, זקופת קומה ותמימה למעלה בפניה, כמו ראש של ג’יראפה ענוגה. ממרומיה לא ראתה כלל את הנעשה למטה. היא יכלה לתחוב את ראשה לבינות הסדין והחבל המתוח למעלה כדי לפרשו על פתח המרפסת הנרחב. תמימות הג’יראפה לא גלשה מפניה כל אותה עת. היא היתה פשוט למעלה-מן-הכול. אפילו ירכיה קרסו מאוד בעכוזה כלפי מטה כירכיה של הג’יראפה, וחזה, הזקוף תדיר כענני-גשם נמוכים נשמט מעט כחזה הג’יראפה הצנועה והחסודה.

לא ידענו מה אירע לאלכסנדרה הגדולה, מפני שאף פעם לא ידענו מה חושבות הגי’ראפות כאשר הן מביטות מלמעלה כאילו הטיל אותן מישהו למעלה במקרה ואין הן יודעות מה הן בעצם עושות שם למעלה, מעבר לכלובן הרם והנישא.

באותו הרגע קשה היה לקרוא לה אלכסנדרה הגדולה, היא היתה סמל הענווה, צנועה, נמוכת-רוח וכל חוסנה המאיים, כחוסנם ועזותם של יצורים נמוכים, גוצים, מתנשאים, מתנפחים על גחונם, לא היה לה עוד. היתה לה צמחוניותו של הפיל השומט חדקו ארצה.

פישפשנו בעינינו בכל המרפסת לראות מה מקור תום נעורים נבוך ומביך זה, עד שראינו שכצנשטיין יושב אל הפסנתר הנשקף מבעד לדלת החדר הפתוחה הוא לבוש כאחד האדם בישראל. גופייה לבנה ומכנסיים שחורים. ומישהו אחר מעלה בחפזון על גופו מקטורן שחור. ובמרפסת בתווך ניצב איש שלא ראינוהו כלל או שמא נכנס זה עתה. גוץ המגיע בקושי למתניו של כצנשטיין. על ראשו סומבררו שחור המליט את עיניו כליל כשולי קדרה שחורה ומפוחמה. שפם שחור שהדביק על שפתו העליונה הזדקר לצדדין ונשמט ארצה כשתי ידיות כד-השמן המפורסם (ש“מעעעצמו הוא מתמלא”), סנטרו המחודד ביצבץ מתחת לסומבררו כסנטרו של אַיל עקשן ונוגה. אנפילאות לבנות היו תחובות במכנסיו השחורים כעשן שריפה לבן המשחיר בקצותיו. מתניית הקטיפה הכסופה היתה דומה לתבנית-אפייה של עוגות מוכנות. מכווצה בקצותיה, מרובעה, מלבנית והעוגה עולה פה ושם על גדותיה.

“איזו פארסה”, אמר אדון יהונתן, “זה דון ספרדי, זה? זה קאוואס, זה, זה שוער של מלון מדרגה רביעית. זה מבריח זה? נועז ואלים, זה? זה ספרדי זועם ולוחם-שוורים זה? זה טוריאדור זה? הלא זה סנשו פנשה, או גיבור של מנדלי מוכר ספרים, בנימין או סתם מלך-הקבצנים. חסר לו זוג ציציות ופאות, שכבר יש לו, והוא רבי יודיל או איזה איש חבד. ולפני זה היא עומדת כשה עקוד?”

“מי? אלכסנדרה הגדולה?” הופתע יהונתן.

“אלכסנדרה…”, כבר לא יכולנו להגיד הגדולה, אם היא עומדת בפני הקטן הזה כמו כבשה עלובה. רצינו להגיד מצחינה אבל לא העזנו.

ואז קרה אותו פלא-פלאים. אלכסנדרה הגדולה, שמאסה כנראה במרומים החלולים שבחלל הריק והנישא שבו שכנה תדיר ונתנה מעייניה בנעשה בארץ מתחת, פצחה בשיר ושרה כשם שלא שרה מימיה. פשוט, במקום לשיר לשמים, שרה לארץ. בפעם הראשונה בחייה שרה לאדמה, לעצים, לחיות ולאדם למטה. לבתים, לילדים, לפטריות, לפרחים. לעשבים קטנים ולשיחים, ולא רק לעצים נישאים, לסתם רמשים וזוחלים, לחיות בית ובר. לגאיות, לעמקים, למכתשים ולגבעות נמוכות. לשבילים צנועים ולנקיקים. לא רק לצוקים. לחולות ולאדמת-החמרה השחורה. ללס האפור ולרותם הנמוך. לסנה שאינו בוער. לבוגונוויליה מטפסת ועלובה. לעשננים נמוכים: לערוגות-פרחים צנועות, לאגני אבן תחובים באדמה שפורח בהם גראניום בכל הצבעים. לחלמונית פורחת בעיתה לעת שלהי-הקיץ ותחילת החורף. לאדמונית פורחת בעיתה לעת שלהי-החורף ועל סף הקיץ. לסתם חסיל עלוב וכושן צנוע. לסתם יצורי-אדמה פשוטים שהיו קטנים, וצצו למרגלותיו של הדון החדש והגוץ שניצב לפניה.

כצנשטיין העיף בו מבט הממעיט בערכו ורמז לו בנענוע-מרפקים להתחיל בשיר. ואמנם פצח הטנור החדש בשיר. הוא הרקיע בקולו עד אמירי העצים ועד העננים והמטוסים והחללים ועד הירח שבשמים. ושם נעלם קולו כלא היה. חיפשנוהו על-פני הארץ ולא מצאנוהו.

חליל קולו דהר בשמים כראקטה או כטיל הנשלח לבדו ליעדו. פחדנו שהאיש עצמו ייעלם על כנפי-קולו ויימס בהוויה שלמעלה ולא יהיה עוד. ממש כלא היה.

אלכסנדרה הגדולה הזדקפה והתייחסה אליו בחומרה מהולה ביראת-כבוד. קולה שנספג באדמה וקולו שנעלם בשחקים הותירו סביבם חלל ריק, כאילו נהרס העולם כולו בשואה אטומית. רק חיידקים צנועים של קול ריחפו באין רואים בחלל שביניהם. הוא התבונן בעקבי-נעליה הגבוהים כמי שמתבונן במגדל פיזה. מה ראה בנבכי העקבים לא ידוע. יש אומרים, ראה שם אקוואריום. כי חיפש איזה ים סמוי להעגין בו את קולו המרחף למעלה, לטבלו בו, אלא שאלכסנדרה הגדולה כבר תפסה בקולה היא את כל הימים והאוקיינוסים ולא הניחה לשום צולל לחדור בהם. היא היתה הצוללנית הגדולה מכולם.

מרת שפיגל מלמעלה איבדה את נקודת האחיזה. היא נשאה עיניה למעלה בעקבות קולו וריחפה עמו בערפילים ובחלל שמעבר לעננים ואיבדה את הכרתה. היא טולטלה טלטלה כה גדלה עד שאומרים כי קרביה המו ככינורות, כמאמר המליצה. והיא דימתה כי היא ממליטה פתנים, שנהפכו לילדים חטופים שלא היו לה. הם נחטפו מעגלותיהם בפתח סופרמארקטים ובמקומם הניחו בעגלות-הילדים סמוואַרים קטנים ונוצצים. עטופים בחיתולים חד-פעמיים עשויים נייר. לאחר ימים ושנים כשהיתה זקנה מופלגת, אמרה שראתה את הנולד ואת העתיד, כשניבאה חיתולי נייר, חנויות כל-בו גדולות וחטיפות אלימות.

אומרים שמצאוה מוטלת ללא הכרה על רצפת ביתה בעלפון חושים מוזר. אלכסנדרה הגדולה, לעומתה, הלכה ונספגה באדמה תחתיה, ירדה מצולות אוקיינוסים וחיפשה שם קונכיות ענק מבהיקות, ורודות, ביתיות מכילות משהו חי ומתנועע. משהו מחופה ריר נוזלי ורטוב. מרת אלכסנדרה הגדולה חיטטה לשמע קולו בציפורניה באדמה וחיפשה מטמוני נרות-עתיקים שיאירו לה בשלהבת כלשהי בחושך. היא מצאה את בית-הבד, ששמנו או תירושו יבשו זה מכבר. מסרק עתיק שמצאה באדמה העבירה על שיער ראשה הארוך שנפרע בינתיים מצמותיה הקלועות, והמסרק העתיק שהיה מחודד משום מה יתר על המידה חתך בשיער ראשה עד כי ביצבצו טיפות-דם זעירות. הכאב נעם לה. ככל שקול הטנור המריא שחקים ירדה אלכסנדרה הגדולה למי התהום המלוחים באיזו באר עמוקה וחיפשה את השאול הדמיונית שהכול הושיבוה במעמקי האדמה ולא במרומי השמים. זה היה אַלט.

אנחנו הקטנים לא ידענו מה לעשות עם עצמנו לשמע הקולות השניים האלה. איש לא התרה בנו ולא אמר לנו שאפילו אופרה יכולה להיות דו-קרב בין שמים וארץ. בין שני קולות אדם כל-כך לא סימטריים. כל-כך לא מתאימים. שהקטן קולו רם ונישא והגדולה קולה יורד שאול תחתיות.

ואז עשתה אלכסנדרה הגדולה נסיון אחרון להיות גדולה. היא נשאה זרועותיה מעלה, עד כי נראו כשני קלשונות הננעצים בתקרה. אותו רגע חשבנו שהיא אלילה קדומה, אשתו של דגון אלוהי פלשתים, או אשת הבעל. הבעלה בכבודה ובעצמה או הדגונה בכבודה ובעצמה. על העשתורת קשה לדבר. פשוט לא נעים. ועוד לקרוא לו “העשתור”! נו, באמת. לא נעים. איזה מין עשתור זה, איזה? איש סתם עגל. ולא של זהב. תרפים תחובים במרדעת הגמל!

האשרה הגדולה היא אלכסנדרה, קיבלה פתאום תגבורת סמויה, אולי הרכיבה לו לאשר שלה גוף גולייתי ענק ושם למעלה שוררה לאיזו קסדת כסף סמויה ונוצצת שיר-ערש פעמוני!

“מה לזה ולכרמן?” שאלה קציעה בפתיעה גדולה.

“ש…ש…ש…ש…”השתיקוה.

כצנשטיין אשר על הפסנתר ידע בקושי איך ללוות את העניין הזה המתרחש למעלה. בובת הכסף הגדולה שהורכבה לטנור הקטן והקסדה הנוצצת והחלולה עמדו כפאטה מורגאנה בחללה של המרפסת. הוא רצה לצעוק שזה לא זה. שזה לא לפי התכנית ולא לפי הפארטיטורה ולא לפי התווים. כי נעשים כאן מעשים אשר לא ייעשו. וכי כרמן תמות מידיו, אם תרצה ואם לא תרצה. וכי סיפור הקנאה יתרחש ויהי מה. כמו בכל אופרה הראויה לשמה.

מרת שפיגל התעוררה למראה הקסדה הנוצצת בצליליה בחלל ושאלה: “דוד כבר נצח את גלית?”

“עוד לא”, אמר יהונתן הרועד מצחוק חבוי.

“דבורה וברק יוצאים למלחמה”, אמר אדון יהונתן.

ושוב היתה אלכסנדרה הגדולה כיאות. וכשנגמרה המערכה אמרו כולם שיש לה קול בריא. שהיא יכולה לעשות בו כחפצה. לרדת למעמקים ולעלות אפילו בקולוראטורות למרומים.

“רק הוא, אדונה, קצת סריסי”, אמר אדון יהונתן “הוא מציץ שם למעלה כמו אפרוח”. מרת שפיגל היסתה אותו ואמרה שזה בכלל לא נכון. זה עתה תלתה על ציוצו את מחרוזת פניניה והיא לא נפלה.

כשנדמו הקולות והיתה שוב הפסקה ואלכסנדרה הגדולה וכצנשטיין הגישו גלידה בפנכות-זכוכית מעובות-בסיס אמר מישהו שאין כאמנות לטיהור האווירה העכורה ומרירות-הנפש. אלכסנדרה הגדולה היתה שלווה ומפויסה כצוצלת דוגרת על ביציה.

הצוצל ישב על איזה שולחן מוגבה ובלע בוטנים קלויים בזה אחר זה. הוא סרב לאכול גלידה. כצנשטיין הציע לו ברנדי הוא סירב. חושב שמזיק לקולו.

רגליו, שלא הגיעו לקרקע והיו מיטלטלות קדימה ואחורה, הרגיזו את יהונתן: “לא יודע שאם יעשה כך ברגליים יהיה יתום וימותו לו אבא ואמא”.

“הוא כבר מזמן יתום משני הצדדים”, אמר אדון יהונתן, “יתום מושלם, מפני שהניח את זקניו בחו”ל".

אמונה-תפלה זו שאם מטלטלים רגליים קדימה ואחורה מתייתמים, הילכה עלינו אימים בילדותנו. פחדנו מפני תנועה זו פחד מוות. שערו בנפשכם, לסכן בזאת את חיי הורינו! אבל הגוץ לא פחד, והיה יושב על השולחן בולע בוטנים ומטלטל רגליו.

“אני לא מבינה אותו”, אמרה מרת שפיגל שניעורה מעלפונה, קמה מן הרצפה והיתה מפצחת גרעינים, “הלא הבוטנים מזיקים לקולו יותר מכל דבר אחר. גרונו יהיה ניחר לגמרי לגמרי. אני לא מבינה אותו. איזה איש של תרבות איננו יודע דבר כה פשוט”. אומרים שלא נתעלפה כלל אלא שהיתה מעמידה פנים כמתעלפת בהתרגש עליה לבה.

אינני יודעת כמה מערכות יש ב“כרמן”. את המערכה הבאה ראינו במלואה, כי שכחו לחפות שוב בסדינים על פתחי המרפסת. עייפות קיץ עזה ירדה עלינו. התנמנמנו כבחלום-ליל-קיץ ונהפכנו לפיות וליצורי-דמיון משונים.

כשנרדמתי על אדן החלון היתה אלכסנדרה הגדולה שפופה על פינכת הגלידה כעל מזבח. הגוץ היושב על השולחן התנשא כאלוהי ההודים. היו לו כמה וכמה ידיים שהעיפו בוטנים אל פיו. או אגוזי-המלך. עצי האגוז צמחו ממנו לגובה ונשאו את נרתיקי האגוזים הירוקים כלפי מעלה. אי-אפשר היה להגיע אליהם. כה גבוהים היו.

לא איכפת לי שהגוץ נהפך לעץ-אגוז רם קומה. איכפת לי שאלכסנדרה הגדולה לא ביקשה דבר, לא בשמים ממעל ולא באדמה מתחת. היא היתה פשוט גחונה על פינכת הקאסאטה הצבעונית ולא צעקה ולא בכתה ולא זימרה ולא חיטטה בציפורניה בשום מקום והיתה כולה הנאה יתרה, שהעלתה אופרה בביתה והיא בתפקיד הראשי. והאיש אשר שר עמה נשא את זיופיה למרומים כאילו היתה סתם אשה, אם הבנים שמחה, ולא אשה שהפילה פעמיים את ולדה, וצפוי לה להפיל בשלישית, שעדיין לא עמדו הרופאים על סיבת הדבר.

לולא היה הדבר בלתי מתקבל על הדעת, ששתי נשים תחלומנה בעונה קצרה אותו חלום עצמו, אפשר לומר על אלכסנדרה הגדולה שאף היא חלמה חלום שהיא מניחה ילדה בפתח הכל-בו וכשהיא חוזרת אל עגלת-הילדים היא רואה בעגלה סמוואַר קטן וגוץ עטוף חיתולים במקום הילד, כי הילד נעלם.

מזוועה זו נתעוררה, לחה מזיעה ומבוהלת, שהיתה חוששת ששוב יקרה לה אשר כבר קרה. האם זו בדיחה נוראה? האם דומה הסמוואר הקטן עם זרבוביתו לתינוק עטוף בחיתוליו?

אם שתיים נשים חולמות אותו חלום, נשקפת סכנה שאף שלישית תחלום אותו, וייקרא לדבר מגפת הסמווארים הקטנים והנוצצים, החשמליים האלה, שמתקינים בהם קפה ולא תה. הן מכונות-הקפה הקטנות הנראות כסמווארים. גולת-הזכוכית שבראשו, בפתחו העליון, דומה לעין אחת גדולה. תינוק עם עין אחת וזרבובית למזיגת הקפה. חסר רק חלב.

בתחילה סברה שלאחר הצגת האופרה ועם אכילת הפירות הטריים תספר את חלומה המשונה, כדי שלא תתיירא עוד מפניו ותשתחרר ממנו. אולם לעת ערב נמלכה בדעתה והחליטה שאין זו בדיחה כלל, ואי-אפשר לעשות צחוק מחטיפה עם הומור מאקאברי מעין זה.

וכך הסכימה אלכסנדרה הגדולה למות לעת ההצגה לשעה קלה, ולהחוות קידה עמוקה לאחריה. היא כבר הירהרה ב“טוסקה” של השבוע הבא.

מרת שפיגל, שלא היתה אנינת-דעת כאלכסנדרה הגדולה וכבר הספיקה לרדת אלינו שוב ולשבת עמנו ביציע חלוננו, סיפרה את חלומה בקול רם. ובעוד שחקני האופרה אוכלים ענבים קרים שמעה אלכסנדרה הגדולה קול אשה מלמעלה מספר את חלומה ולא מפיה. זה היה יותר מדי לערב אחד. שתהא היא עצמה מספרת את חלומה מלמעלה, למרות רצונה, מישהו היטה אוזן למסופר למעלה, בדיוטה ב' אצלנו, ואמר: חלום מעניין. מקפיא עצמות! מרת שפיגל, המספרת, ישבה בתוך חדרנו ולא היתה ישובה אצל החלון ואלכסנדרה לא ראתה אותה. רק קולה המספר נשמע. אלכסנדרה הגדולה מילמלה בהתבוננה בטנור הגוץ הישוב על השולחן: לא היה בדעתי לספר. התנסיתי בהתרגשות עזה מדי. אינני יודעת בכלל איך זה יוצא ממני למרות רצוני, בכפייה משונה, מלמעלה!

היו שידעו על מה היא מדברת. והיו שלא הבינו לריעה.

“מזכיר את העניין הזה של הבן של טייס האטלאטיק לינדברג, החטוף”, אמר אדון יהונתן.

ואז תקף שוב עלפון את אלכסנדרה הגדולה שדימתה שדיברה ולא בפיה, אלא בגופה כולו, למרות רצונה.

“הניחו לה שתירגע, היא בחודש השלישי”. מלמל כצנשטיין.

מרת שפיגל סיימה בינתיים את סיפורה. איש לא ניסה לפענחו. איש לא נהנה מהרעיון שתינוק נהפך לסמוואר מבהיק וקטן. חשמלי.

“האם אלה יהיו תינוקות העתיד”, תהה יהונתן לאחר שהסבירו לו מה זה סמוואר. עין אחת ושלוש רגליים, תהה יהונתן. “לא תינוק כל-כך מוצלח”.

אלכסנדרה הגדולה סברה בינה לבינה שצפוי לה ללדת תינוק בעל עין אחת ושלוש רגליים. שבמקום דם יש לו קפה או תה בעורקיו, ובמקום חמצן בריאותיו יש לו חשמל. האם גילתה למישהו את חלומה? אולי למרת שפיגל, השכנה בדיוטה העליונה שבבית הסמוך, שלפניה ביקשה להשיח לבה ולהירגע? הרי פגשה בה בדרכה מן המכולת והחליפה עמה מלים מספר! אולי על שום כך הבלתי-חולמת מסוגלת לספר חלומה של האחרת ואילו החולמת עצמה אינה מסוגלת כלל לספרו?

“גברת שפיגל, איך את מצליחה לחלום חלומות מומצאים כאלה?” שאל יהונתן. “אני בכלל לא חולם דברים כל-כך משונים ומותחים”.

“גם אני לא”. אמרתי.

“גם אני לא”, מילמלה קציעה.

“אנוכי בוודאי ובוודאי שלא”, אמר אדון יהונתן.

אמי שתקה. אבי שיחק שאח בחדר הסמוך.

“אולי גם אני לא”, מילמלה פתאום מרת שפיגל בתהייה גדולה על עצמה. “אולי זה בכלל נחלם-לו באיזה שהוא מקום אחר ואני שמעתי, אולי, מי יודע, מפי מישהו, וסברתי שאני עצמי, בכבודי ובעצמי, החולמת הנכבדה מאוד מאוד. אני באמת לא יודעת. אבל אפשר להגיד עליו: חלום אינטליגנטי-תרבותי מאוד, לא כן מר יהונתן?”

“אפשר להגיד מעניין”, אמר אדון יהונתן.

כשנתעוררה אלכסנדרה הגדולה מעלפונה קמה על רגליה, זקפה ברכיה כעז, רכסה שערה והתנצלה: תסלחו לי. במצבי אני, ואני עוד שרה. להתראות בשבוע הבא. בטוסקה הבאה עלינו לטובה".

“לטובה”, אמר מר יהונתן, “אני מזמין בשבוע הבא את המקום הזה בדיוק. מאז הייתי ב’עטלף' באופרה-של-לבוב לא נהניתי הנאה כזו מהצגה והפסקות וכו'. מעניין מי הבמאי?”

“גמרתי”, צעק כצנשטיין, “אני לא מביים יותר, לא בטוסקה ולא בשום ‘אאידה’ אחרת. מפני שזה בכלל לא בשביל הקול שלך”, הטיח בפני אלכסנדרה הגדולה, שחזרה והתמוטטה על הספה.

“מלכה מולכת עלי כמו דיקטאטור”, השתולל כצנשטיין נגד אלכסנדרה הגדולה.

לימים, כשביקרתי באופרה המלכותית באנגליה בהצגת “טוסקה” וראיתי ביציע המלכותי מלכה של ממש, זכרתי את אלכסנדרה הגדולה פורצת בזעקה:

“טוווווווסקה”.

“אני לא מוכן להקריב את חיי להצגות האלה. ואַת לא יכולה לשיר גם סופראן באאידה וגם אלט. זה לא ייתכן. זה פשע מוסיקלי”.

הוא לא התמוטט. אבל הגוץ שהסב על השולחן ובלע בוטנים חירחר בגרונו מסיבי הבוטנים, והכול טפחו על גבו וזקפו ידיו כלפי מעלה, שיתאושש.

“אמרתי לו שייחנק מזה”, קראה מרת שפיגל קריאת נצחון. “להתראות בשבוע הבא בטוסקה”.

אבל הצגת טוסקה בשבוע הבא לא נתקיימה. אינני יודעת מדוע. היינו קטנים ולא הבנו הרבה. אולי חלמה אלכסנדרה הגדולה חלום חדש שגרם לכך, ולא אבתה לספרו לאיש. היא כבר למדה לקח. בליל שבת היתה אפלה במרפסת הגדולה והמפולשה. אולי הציגו את טוסקה בבית אחר עם זמרת אחרת, עם אלכסנדרה אחרת, וכצנשטיין אחר וטנור גוץ אחר, וקולות אחרים ומנגינות אחרות, כיבוד אחר וחלומות אחרים.

ניסינו להרכיב משהו משלנו. אבל אין לנו מסורת תיאטרלית-אופראית. “מיכל בת שאול הניבטת מן החלון ורואה את דוד המכרכר לנגד כל העם”, לא הצליחה לנו. אני הייתי מיכל ולא יכולתי לשים ללעג את יהונתן, שהיה דוד המכרכר. וגם לא ידעתי להתעלף, להתמוטט, לזייף, ולחלום חלומות משונים כמו אלכסנדרה הגדולה. פשוט לא הייתי אלכסנדרה הגדולה.



מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48799 יצירות מאת 2703 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20830 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!