רקע
שושנה שרירא
חצי בית או פרח החול הלבן

פעם היה לנו חצי-בית. לא היה כסף לבנות בית שלם. היו לנו ארבע מדרגות כניסה הביתה, למסדרון הדירה, עם מישורת קטנה וגג-עץ מחפה עליה מפני הגשם. לא היה לנו כסף לקנות אדמה, אף כי התחברנו לעוד דלפונים שלא היה להם כסף לקנות קרקע. אז לווינו מאה לירות. בנינו בית קטן של שלושה חדרים וחצי. לא היה לנו די ממון כדי לשבת בו ולשלם מחירו, והכנסנו עוד משפחה לשבת עמנו. חדר וחצי והם, ולנו שניים. אחרי חצי-שנה שני חדרים להם ואחד וחצי לנו. אלא שהם קיבלו אחד וחצי, האחד גדול, ואילו אנו קיבלנו, בסופו של דבר, אחד וחצי והאחד קטן, והם שניים והאחד גדול, המכונה סלון. המטבח היה משותף. השירותים משותפים, המרפסת משותפת. היא הגזוזרת הצרה. והמסדרון משותף מאוד.

לימים חלתה בתם הילדה בשנית, מחלה מסוכנת באותם הימים, המחייבת אשפוז של בידוד. שמרו על הדבר בסודי סודות שלא ייוודע חלילה לרשויות המנדט, ואנו נטשנו את הדירה והלכנו להתגורר אצל שארי-בשרנו. כך היינו כבר בלא דירה, ובלא חדרים ובלא אדמה, ובדאגה לילדה בלבד, ורק היינו קרבים לעתות ערב על הגזוזרת לשאול את האחות-הרחמנייה מה שלום הילדה. וכבר היה לא רק חצי בית. ולא רק רבע בית, אלא לא-בית.

ואז גמלה בלבנו התקווה הגדולה, לבנות חציו השני של בית לנו, לעצמנו, לרשותנו בלבד. הלכנו לבאנק ללוות ממון רב שלא היה לנו. להצטייד במשכנתא. הזמנו קבלן ופועלים והתחלנו לבנות חציו השני של בית, מעבר למסדרון, ומישורת וגג-עץ מרעיש קולו ברדת הגשם. גג העץ נשאר במקומו אפילו הוקם חציו השני של בית, אלא שנבנה כבר חדר-מדרגות עם דלת כניסה, והיתה מראית של מסדרון ארעי. ואז החלו הקטטות הגדולות בין הקבלן והמהנדס הצעיר, כי אבינו אמר שיש לעודד מהנדס צעיר שזה עתה סיים לימודיו בטכניון, ויש לעודד בעלה של בת-עיר ולסייע לו בפרנסתו. התקוטט הקבלן עם פועליו. המהנדס עם הקבלן. המהנדס עם מנהלי-העבודה. הטפסן עם יוצקי המלט מן המערבל. הרצף עם הסייד. הסייד עם הבנאי שלא השלים מלאכתו. הבנאי עם פועל-המריצה המביא חומר לבניין. הטייח עם הקבלן. השרברב עם הקבלן. החשמלאי עם המהנדס. המהנדס עם הקבלן. ארכיטקט לא היה, ולא היה נחוץ באותם הימים.

לאחר כל התקוטטות היו מפסיקים את העבודה. המהנדס צעק בקולי-קולות כי בשעה שבנו את חציו הראשון של הבית, שנמכר למשפחה השנייה הסיגו גבול החצי השני. כי ראש-המשפחה הנ"ל היה פועל-בניין וידע את אשר הוא עושה, ואי-לכן נמצאת תכנית החצי השני במצוקה. במצוקת שטח. המהנדס צעק שתערובת הבטון אינה לפי התקן. מנהל-העבודה אמר שהוא יודע מה הוא עושה. ואני טילפנתי. טילפנתי אל המהנדס. טלפנתי אל הקבלן. טילפנתי אל העירייה. למחלקה הטכנית. למחלקת התיכנון. למחלקת הבירורים, הצידוקים, התברואה, הגינון. ה –


כל הגורמים התקוטטו כל-כך עד כי היה חשש שהבית הקטן לא יעמוד לעולם על תלו. כלומר חציו השני, הצמוד לראשון, לא יושלם לעולם. ריח חדישותו עמד בו זמן רב בקיץ ובחורף, כי בנייתו נמשכה תקופה ארוכה בשל קטטות היהודים אלה באלה. אלה באלה. המהנדס אמר שקבלן נבל כגון זה לא פגש מעודו, אף שזה היה בניינו הראשון והחל לומד מלאכתו דווקא על ראשנו אנו. הקבלן אמר שמהנדס כה צעיר ועיקש וחטטן ועומד על קוצו-של-יוד לא פגש מעודו. אילו כל המהנדסים כמותו, לא היה קם בית אחד בתל-אביב הנבנית. המהנדס אמר שקבלן שחצן כגון זה לא פגש מעודו. הוא מעלים עין מתערובת שאינה טובה די צרכה שמכין מנהל-העבודה, ואינו פוקד כלל את פועליו לראות שלא יעשו מלאכתם רמייה. קבלן כזה, קפלנסקי שמו, אפילו שיש לו אשה יפהפיה, כלומר לא לו, אלא לבנו, אשה נכת-רגליים אך יפהפיה מאין כמוה, שלקתה לא על שום יפי-תארה, מן הראוי שיסולק מכל בניין בעיר, שאם לא כן יתמוטטו כל בתי העיר בזה אחר זה.

הבנאי שהיה עושה בניינו של הבית בבת-צחוק מתמדת, לבוש מקטורן-צמר ישן סרוג בידי אשתו, אמר ששניהם, גם הקבלן וגם המהנדס, שרויים תדיר ביוהרה עצמית גדולה מאין כמוה, ואינם רואים בעין אחת, כלומר בשני זוגות-עיניים-צמודות כיצד מקימים בית קטן אחד בתל-אביב. בצעקות כגון אלה ובמריבות כגון אלה כבר אפשר היה להקים בית-מידות לעירייה, הזקוקה לבניין של ממש לעצמה.

הפועלים, בני-עיר אף הם, האחד בנו של בעל חנות-האופניים בעיירה-של-שם והשני בנו של סוחר נודע של-שם, הריצו במריצות את הבטון, בנו את טופסי היציקה, יצקו את הגג ברעש גדול של שתיית בירה ואכילת כריכי-נקניק ואמרו שמי פילל ומי מילל כי הם, סטודנטים-למשפטים-לשעבר, יהיו בונים את הבית הקטן והוא מלא צעקה ונאצה ווכחנות וצריחה גדולה.

כיוון שאבינו לא היה אותה שעה בארץ ונשלח בשליחות המוסדות העליונים אל יהודי הגולה להביא להם דבר ארץ-ישראל הנבנית, לא היה מי שישכין שלום בין הניצים.

טילפנו אל מיודעו וריעו מנוער, שיבוא אל הבניין וישכין שלום ברוב חכמתו ותושייתו. בא הזקן המכובד לבוש חליפה מהודרת, כובע “קוטילוק” שחור בדמות סירון הפוך לראשו, מטהו בידו, ריח בושם עולה מממחטתו ואמר: “הנחתי אחד המוסדות הגדולים בעיר הזאת וכל עיסוקי-וישיבותי-ומעשי כדי להשכין שלום בין ישראל בבניין קטן אחד, ד' על ד' אמות, ובאתי לשאול: למה בני ישראל ניצים?”

בא הבושם הטוב בחוטמם של הפועלים, המהנדס והקבלן והפסיקו כולם עבודתם בבת אחת, פרשו כל אחד לפינה אחרת וישבו לפוש. בינתיים לא היו בונים ולא היו עושים דבר. היה מספר להם, ריעו של אבינו, סיפור מעשה ברבי זה ובחסיד זה, וכולם מטים אוזן קשובה מחמת כבודו של האיש, וכולם מגחכים בסופה של המעשייה ואומרים: “טוב, איי טוב. אפילו טוב מאד” ויושבים ואין בונים דבר.

אומר המכובד לקבלן: “מה ראית שאינך יכול להגיע לעמק-השווה עם המהנדס? הרי יהודי חכם אתה ויודע ספר. זכורני שהיית מכתת רגליך למכור ספרים של “אמנות” לילדי ישראל, עד שנהפכתם אתה ואביך בנאים וקבלנים בישראל, והרי מצינו בכתובים כל המנאץ פיו אינו זוכה לעולם הבא?”

פנה אל המהנדס הצעיר ואמר לו: “כך אתה מתחיל בקאריירה שלך? והרי עוד בניינים רבים לפניך לבנותם, ואם אתה מוציא לך הנשמה בבניין קטון וראשון זה, אין לך עוד כוח לבנות את בית העירייה הרם והנישא או מוזיאון לעתיד לבוא או באנקים למיניהם? הרי רוצה אתה לבנות עוד כיכרות ורחובות ומוסדות ובתי-חברות ובורסות בעיר הזאת הנבנית? מה לך שאתה מכלה כוחותיך כאן על כל שעל אדמה ועל כל פסיק שבתכניתך? חייב יהודי להיות ותרן, רודף שלום ומתפשר, וכל פשרה היא ויתור”.

נסתבר מדבריו שהמהנדס חייב לוותר לקבלן, כשם שהאמן חייב לוותר לקיר שתולים עליו תמונתו. שאם הקיר צר מדי מקצצים את התמונה. והרופא חייב לוותר לפועל, שאם הפועל חש ברע אפילו מדי יום ביומו חייב הרופא לציידו בתעודת-שחרור מן העבודה מדי יום ביומו. והלקוח חייב לוותר לחייט. שכן אם גזר החייט החליפה שלא כהוגן והיא צרה מהכיל את הלקוח, חייב הלקוח לצמצם נשימתו, להחדיר עצמו לתוך החליפה וללבשה כמי שכל אבריו גדלו וחרגו ממנה ולמלא פיו מים. כי כזה משפט הימים ההם.

הבין המהנדס שעליו לוותר לקבלן, שכן אחרת לא יוקם הבניין הקטן לעולם. נתפשרו, כי המתווך ביניהם היה איש נכבד ונשוא-פנים העומד בראש מוסד גדול בארץ הנבנית, והוא יודע משפט הארץ, דרכיה וחייה. קמו הפועלים בגניחה של רווחה על רגליהם וחזרו אחרי שעות מספר לעבודתם, והמהנדס הלך בבושת-פנים. הקבלן נכנס לבית-הקפה הסמוך, שתה עם מנהל-העבודה המזקין ספל קפה ואמר: "אני אוהב את האיש הנכבד והעשיר הזה. בחיי. הוא איש חכם מאין כמוהו, בעל-תבונה ויודע תמיד מי צריך לוותר למי. אפילו שזה לא כתוב בשום ספר. חוק בלתי-כתוב. הדייקנות ההנדסית, הכלכלית, הממונית, האמנית, החינוכית-פדגוגית, הבנקאית, הגיאוגרפית, אופטית, עולה לי על העצבים. הרי אינני קבלן בן קבלן. כלומר אני דווקא כן, אבל אבי איננו קבלן בן קבלן. כשם שהמהנדס איננו מהנדס בן מהנדס. כולנו חובבים בכל השטחים. והפועל איננו בן פועל. והטייח איננו בן טייח וכן הלאה וכן הלאה, הרצף והשרברב והחשמלאי. כולם בני-טובים, בני מלמדים, סוחרים, רבנים ושדכנים, אז מה יש להקפיד כל-כך על כל פרט ופרט ועל המקצועיות הזאת-של גויים? עדיין לא ראיתי שיתמוטט בית בעיר הזאת הקטנה! מה אנחנו עושים מה? שמים סוכר במלט, כלומר בבטון, כמו ערבים שבונים מעקה עם סוכר והוא מתמוטט מיד?

“סוכר אתה אומר?” אמר מנהל-העבודה. “אני לך לא אגיד, ראיתי כל-מיני דברים שמים בתערובת. במקום חצץ, ובמקום מלט, ובמקום חול, ובמקום כל דבר. לא צריך להיות בדיוק לפי התקן. ורוחב העמודים כזה. ורוחב החגורה כזה. והלבנים שלא יהיו כל-כך הרבה בלוקים-חרורים. ויש מקפידים אפילו על כל באלאטה, היא מרצפת, שלא תהיה חלילה מנופצת במקצת. וחלילה האמבטיה או הכיור או האסלה, שלא יהיו מנופצים אף שמנופצים אף מנופצים כולם בעיר הזאת. זה הקטן יהיה בית חזק, אני אומר לך, עם המהנדס הקפדן הזה, שאפילו ירצו להרוס אותו לא יוכלו. בפצצות ואבק-שריפה לא יוכלו. אני לך אומר”.

צדק הפועל. משבאו – במלחמת העולם השנייה – התוקפים האיטלקים בפצצותיהם והטילו פצצה מזה ופצצה מזה משני צדי הבית הקטן, לא התמוטט הלה ורק כתליו נסדקו ונתרווחו כלפי פנים כחלילים, ואז נמצא מקום לזיקנה לשכון בו. בחללי הכתלים הסדוקים התיישבה הזיקנה.

עוד לפני שנשלם הבית ונמסר המפתח בטקס חגיגי מידי הקבלן לרשותנו, נכנסנו לשבת בדירה. כי המשפחה השנייה שהושבנו בחצי הראשון ושקנתה לה זכות, הטילה את כל חפצינו החוצה ואמרה: “לכו לכם! החוצה! צר לנו המקום ויש לכם בית לשבתכם!” אף שהיו ימי קרה, והסיד והטיח היו לחים, ורטיבות עדיין היתה פושה בכל הבית החדש המריח סיד, צבע ולכה, והמרצפות עדיין לא נתחזקו במקומן והיינו מהלכים מעליהן על גבי מרישים. הכיור עדיין לא הותקן ולא היו מים וחשמל וכבר ישבנו בבית הקטן. ריח הסיד החריף חדר לנשימתנו. השתעלנו. כחנו בגרונותינו. יראנו לישון בריח החריפות העז, בחלונות סגורים לעת לילה. בכל זאת רצינו לשבת ברשותנו אנו, שלנו, ואמנם ישבנו.

ואז הובאה אדמת החמרה ושתלנו שני ברושים, קזוארינה ודליות. לאחר-מכן באה החבצלת-הלבנה-המתורבתת בגינה בתווך. האיביסקוס והפטוניות הופיעו לאחר-מכן. לא נועצנו בגנן ולא שאלנו פי איש. נטענו את הגפנים בלא לדעת זמנן ועתות-השתילה. למי נחוץ גנן מומחה ומי זקוק לשאול את פיו? ראשית, הוא עולה ממון רב. שנית, תחי החובבנות הקדושה. כולם חובבים. אז למה לא נהיה גם אנו חובבים? השקינו הגינה מים רבים עד כי העבישה כמעט. ערוגות הותרנו במו ידינו וגדרנון בשיירי לבנים.

כיון שהקדמנו להיכנס לדירה לא היה הסיפק בידי הקבלן להשלים הגדר. נותר רק נדבך נמוך שהבדיל בין הגינה לבין הרחוב. מיד באו כל ילדי הסביבה לשבת עליו ולסייע בידינו בעצות, הערות, צריחות, הטרדה וקונדסות.

לא ידענו שהדליות מובישות מהר. קטפנו דליות בגינתנו, שמנו במים באגרטל ולמחרת היום כבר הדליה מובישה בקצותיה. אמרנו: “איזה פרחים משונים יש לנו”. אצל כל בני-האדם הפרחים מחזיקים מעמד בבית כמה ימים, שבוע ואפילו חודש ימים, כמו הסייפנים. מעשה בפרח נדיר, “ציפור-גן-העדן” שמו, המקיים עצמו תקופה ארוכה, והקאלה מקיימת עצמה שבוע ימים. הסייפן מקיים עצמו חודש ימים. אבל הדליות שלנו אין להן חיוּת אלא ליום אחד בלבד. אפילו שיש לנו מהן סגולות, אדומות, צהובות, לבנות וכתומות.

אך “מחמל-נפשנו” היתה החבצלת הלבנה הפורחת בערב השנה החדשה. על אבקניה הצהובים היינו חולמים בלילות. הם נראו לנו ארוכים ככידוני לוחמים מקראיים קדומים, עלי-הכותרת המעודנים, המוארכים והלבנים כשובלי מלוכה, והריח הענוג, הוא המור. העלים הירוקים והמכודנים היוו כותרת-ירק מוארכה וגדולה אף היא. איש לא קטף פרחינו אלה ולא התנכל להם. הם היו יפים ועדינים מדי, ואיש לא רצה בהם. ריחם, שהתערב במליחות הים, היה מסכן ודל כפיטמה מגולה ברבים.

אפילו לא היו זקוקים לאדמה אלא לחול בלבד. צמחי שפלת-חוף שכמותם. צמחי-חול. רצינו להיות צמחי-חול יפים וריחניים כמותם. היה בהם מן העדות ומן המחשבה, שאפשר לשבת בשפלת-החוף על שפת-הים, בעצם החול הזה, ולהיות לבנים ויפים, ענוגים וריחניים. אפשר להיות יופי מעודן, לבן, צח ונקי אפילו בחול הגרגירי הזה הנדבק לידיים. אפשר להישען על עלים ירוקים, ארוכים, דקים, מלאי מוהל והדורים למראה אפילו יושבים בתוך ערימת חול עלובה. אפשר. אפשר בהחלט.

יום אחד אפילו שיחקנו אנו הילדים את משחק החבצלת-הלבנה. הכנסנו רגלינו בתוך החול. פרשנו כפות ידינו על-פני הערימה, הגבהנו ראשנו הלבן, פרענו שערנו הבהיר כאבקנים צהובים ואמרנו: עכשיו אני חבצלת. חבצלת-השרון. השומרון, הירקון. החבצלון. היה רצון עז אף להצמיח משהו. להיות פורה. מוליד. יולדת. להתפצל. להוציא פקע סתום, מסוגר. מאטם. ולאחר-מכן, לאחר שהות ארוכה של הסתגרות, התעלמות מכל הסביבה והסובב. מכל הנעשה במציאות הסואנת מזה. לפקוח זלזלים לבנים, ארוכים, דקים, זקופים ולגלות פנים צהבהב, פנים ריחני, מכמיר רחמים גדולים. מפני שעל לבן כזה מרחמים. כשם שמרחמים על עובדת המספרת שוואדי מוסרארה עלה על גדותיו ושטף את צריפה הדל.

מרחמים. מרחמים על לבן כמו אחות-רחמנייה. כמו בית-חולים. כמו חולים מסכנים. אבל הלבן אינו מוכרח להיות סיד לבן שגורפים אותו מן הקיר ואוכלים. הוא יכול להיות שמלה לבנה, צחה של קיץ. מלמלה דקה ולבנה של אביב. תחרה לבנה ושקופה של סתיו, כשהפרחים סגורים והלשונות מהודקות. הלשונות הלבנות אינן דובבות אף מלה אחת. שותקות.

הלשונות של החבצלת שלנו! חלמנו שיש לנו לשונות רבות כשם שיש לה. ובכל לשון ולשון אנו אומרים אותו דבר בדיוק, או בכל אחת דבר אחר לגמרי. או בכולן ביחד פסוק אחד נמלץ מאין כמוהו כמו בדברי נביא.

פעם אחת ירמיהו בכה בדמעות שליש: “מי יתנני מקור מים ועיני מקור דמעה”. והשקינו את החבצלת מים רבים והיא נטפה מים וירמיהו הסתתר בתוכה מעינו של אלוהים. כל הנביאים הנמלטים מפני השם ואינם רוצים להתנבא נמלטו בילדותנו אל פקעת החבצלת הלבנה המאוטמה, הסגורה על מסגר כסגור נבואי עלום. למה נבואי דווקא? כי הנבואה היא לשונות הרבה. והנבואה היא לבנה, זכה, ואין שלג בארץ הזאת. כמעט שאין לעולם. יש רק לובן הקאלה. ולובן החבצלת. אז לנבואה יש, לפי מושגינו אנו באותם הימים, רק מקום אחד להסתתר בו, בתוך החבצלת הלבנה. השותקת. הסגורה. ושם לא ימצאנה האלוקים הזועף, לעולם ועד. אלא אם תיפתחנה הלשונות. הלשונות השונות לקרקר, לדבר. לפטפט. להלוך-רכיל. להתפלל, להתווכח, לשורר, ללהוג, לצהול, להסיח, להרבות שיח, למלמל ולבגוד בנבואה המסכנה והמסתתרת.

למה דווקא הנבואה בחבצלת? מפני שבערב השנה החדשה אפשר להתנבא על כל השנה הבאה. בערב ראש-השנה אפשר לומר מה יהיה ומה לא יהיה. הפרח מופיע בדיוק בערב ראש-השנה ומתחיל להתנבא. בשקט. בלא קול. בהצנע-לכת. בדומייה גדולה ועצומה. אבל בהמון לשונות. בכל לשון ולשון.

לפעמים היה נדמה שהבית הקטן נצמד אל שיח החבצלת ולא החבצלת לבית. היו שקראו לו בית-החבצלת. לא בית-הברושים אפילו שהיו לו שני ברושים. ולא בית-הקזוארינה, אפילו שהיתה קזוארינה אחת גדולה. ולא בית-הגפן על שם שתי הגפנים, אלא דווקא בית-החבצלת הלבנה האחת. החבצלון, בקיצור.

כל השנה נשכח שיח החבצלת מלב כאילו לא היה קיים. היה מוטל בצל באדמה ואינו עושה כלום. ורק לקראת השנה החדשה נכנס בו הסוד ויצא. כשנפקחו פרחי החבצלת קטפנום והכנסנום הביתה. הריח הכבד והמשכר בבית לא היה דומה כלל לריח הדרי-האביב החושניים. זה היה ריח של התחטאות. של כיפורים. של על-חטא. איזה חוטא גדול שהיה מכה על חזהו ובשרו וטוען “אשמתי”, “בגדתי”, “עוויתי”, “פשעתי”. בכל לשון ולשון, בכל אומה ואומה. זה היה ריח של בקשת סליחה ומחילה. של “על כל פשעי מואב ועל אחד לא אשיבנו”. של כל-נדרי. ההדרים היו ריחו החושני של הגוף, החבצלות היו ריחות הנפש המבקשת כפרה. סליחה. מחילה. הנפש המתחטאת לפני בוראה. ריח הטליתות והסידורים. האתרוגים, כי הורינו הלכו לבית-הכנסת רק פעם אחת בשנה, בימים הנוראים, ואף זאת למניין מאולתר, בבית-הספר הסמוך.

החבצלת היתה ריח הצום. הסיגוף. קיום ילדים יום שלם על כנף עוף. ריח לגימת-היין לאחר הצום. ריח השופר הבהיר. השקוף. ריח הסליחות הלילי. השמלות הלבנות של יום-כיפור. ריח שמחת שמיני עצרת ושמחת-תורה. ריח ה“יה-בּה-בּם” החסידי עם טפיחות על השולחן בכף-היד ומחיאות-הכפיים והטלת הזרוע על שכם הריע והריקוד. ריח החזנות. הבן-יקיר-לי-אפרים. ה“כרם-היה-לידידי”. ריח תקליטי-החזנות. הכינור שמנגנים בו לצורך מנגינת “שרל’ה”.

בדליות לא היה שום דבר. סתם פרח מגושם וצבעוני, מרובה עלים גסים. אבל בחבצלת-המתורבתת היה כל עולמנו היהודי בילדותנו. היהדות הסתגרה בסגורה של חבצלת-הימים-הנוראים כבסדר-תפילות מסוגר אחד. מובן שהנבואה חברה אליה כי למדנו נביאים בבית-הספר והם היו ידועים לנו יותר מכל התפילות שלא ידענו. כרוביו של יחזקאל, דגו של יונה, דמעותיו של ירמיהו, זעפו של עמוס, הארבה של יואל, האתים של ישעיהו, כבשו ונמרו וכל החבקוקים, המיכה והארמית של דניאל חברו יחד להסתגר בחבצלת הברה, הרחק מההגדה של פסח, ממגילת-אסתר של פורים ומחשמונאי חנוכה. כשלמדנו את שירי תור הזהב בספרד ייחדנו בחבצלת-יהדותנו מקום למשוש-תבל, לאיבן-עזרא המסכן, לאיבן גבירול המסתורי, ולכל מיני איבן-גנאח וכל השאר. נבואה ושירה וימים נוראים חברו יחד כהלכה בפקעת אחת של יהדות. לכל היותר אפשר היה לצרף אליהם את מתן-תורה של חג השבועות.

כשבאו מחלות הזיקנה על הורינו היו החבצלות נחמתם על שולחן-לילה ליד מיטת-הדווי. הפרח קצר-הקנה נצב בכוס מים שקופים, שהיו מחליפים אותם מדי יום ביומו, והאבקנים הצהובים על הרקע הלבן היו דומים למוגלה צהובה וזבה על פצע פתוח. והיו אז נכאים בפרח היהודי המסכן, שהזיקנה ממהרת לבוא עליו בעודו צעיר לימים. כשם שאבינו היה עדיין צעיר לימים כשבאו עליו החולי והזקנה הפתאומית. הוא הלך ודהה, ואף הפרח הלך ודהה. הפרח נתסמרטט, נתקרח, כמש, נסדק, נקרע כיריעת משי הנקרעת לפתע, כטלית שסועה, ממורטטת, מיושנה ומצהיבה.

פעם תקעתי בפרח עופרת של עפרון. מה זאת? שאלוני. רצועה שחורה של טלית אמרתי. פעם ביקשתי להציל את חייו של הפרח ולשוב ולסגרו כפקעת אחת מסוגרה, להשיב חיוּתו אליו ולקיימו, אבל כל העניבות שענבתיו בהן לא יכלו לסגרו. הוא נפרע כפה נפער של מי שהמוות הקיץ ובא עליו לפתע. אי-אפשר היה לשוב ולאטמו. הוא נפער כמו דודי הזקן, פעור-פה, נפתע מפתאומיות החדלון.

איש לא ידע מתי מותר להשליך את הפרח. כשנידלדל לגמרי ושלח לשונות שמוטות ובלות לצדדין כאטריות נמקות? כשמילא סרחון-חדלונו את כל סביבתו?

אבינו נטע את הברושים, ולכן מת לפני שהגיע לזקנה. אומרים, הברושים הם עצי בתי-הקברות. ואילו אמנו שתלה את החבצלת הלבנה והאריכה ימים עד זיקנה ושיבה, שלחבצלת יש קיום, יש בצל, היא ענוגה יותר וקיימת יותר. היא פשוט לא חושבת.

כשהלך אבינו לבדיקות לבית-החולים במרכז העיר הבאנו לו חבצלות מהגינה. הוא ביקש ראש-סוכר, כי גרונו ניחר מאוד ולא היה סוכר בימות המלחמה. ריח החבצלת לא הקל על הגרון הניחר. על הנשימה הכבדה. על חרחורי הריאות. על נאקות הנשימה הנעצרת ונפערת. על נאקות-פנים שרוקות. הסוכר היה מיצער. הסוכר ששמו במלט שהתמוטט. הסוכר ששמו בתערובת. סוכר-המלחמה היה מחולק במנות קצובות. מי שקנה ראש-סוכר בעטיפה כחולה והחביאו בחדרי-חדרים היה לו סוכר. מי שלא קנה לא היה לו. היו לו מנות קצובות של סוכר חום.

ריח החבצלת לא הקל על הנשימה המחורחרת, האכולה חולי. השנה לא יילך אבינו להתפלל במניין אפילו פעם אחת בשנה, בימים הנוראים. הסידור מובא אליו. החבצלת מובאת אליו. הכול מובא אליו. גם אנחנו עצמנו. הוא לא יילך.

וכשמתאבן הגוף וכפות-הרגליים מכחילות, חשופות, גלויות לעיון, אין צורך עוד בחבצלת.

יתכן שבצלי-החבצלת עדיין תחובים באדמה שמתחת לבית-המידות הגדול והחדש שנבנה על גבי הבית החדש-הישן, הקטן, חצי-הבית שנתיישן ונהרס ובנו אחר תחתיו. מי שמע על חבצלת הפורחת במעמקי האדמה? בערב ראש-השנה? מי שמע בכלל על פריחה בתוך האדמה שנהפכה, שנשתנתה על-פני קרומה וקיבלה פנים חדשות? מי שמע? ומה אירע לבצל-החבצלת שלנו כשעקרנו משם ללכת למקום אחר? פשוט שכחנוהו באדמה! מי נוטל עמו צמחי-גינה בלכתו ממקום למקום? נוטלים חפצים, מלבושים, כלים, ממון, תכשיטים, אבל חבצלות משאירים.

החבצלון כאמור איננו, אבל עד היום, בעברי באותה הסביבה באותו הרחוב, אפילו בריחוק כמה אמות ממנו, יש רצון עז בלבי לתקוע ציפורני באדמת הבית החדש הניצב שם ולחפש את בצל החבצלת הלבנה. אך מה יאמרו דיירי הבית החדשים? שמטמונים אני מחפשת באדמת מושבם החדש, שרוח עיוועים תקפתני לפשפש באדמת ביתם לבקש את חבצלת-התמול הישנה?

עוד יאמרו שהמצאתי, שאין כדבר הזה בעולם כולו. יש רק חבצלת-בר של חוף-הים שלשונותיה קצרות, מגושמות ופרומות ודבוקות כרגלי בר-אווז, ולא החבצלת הענוגה בת הלשונות הרבות. עוד יאמרו: משוגע-איש-הרוח המחפש את המחילה בפקעת של פרח, את הכיפורים בכפור הלבן של צמח חול עלוב.

תמיד אהבנו בילדותנו את צמחי-החול, כי כה נדמינו להם. פרחים אחרים לא ידענו ולא היכרנו. האחרים היו דומים לזכרונות הורינו משם, שלא היה להם ממש בחיינו אנו. ואילו צמחי-החול הכילו את כל חיינו בצורה, בריח, בפריחה ובכמישה. אפשר היה להתכנס בתוכם בגוף ובלב-ונפש, ולשבת בפנים בשקט ולחכות לגאולה, כל ילד בפרח-חול אחר, ולחכות למדינה שתבוא. לעצים שיבואו. למדרכות שתהיינה. לכבישים. לבוסתנים, לגנים. לפרדסים, לכרמים, שדות, בריכות-דגים ואגמים מיובשים. לשבת בפרח-חול ולצפות לצבא ביבשה. לאניות שבים, למטוסים שבאוויר ואפילו לצוללות. בפרח-חול אפשר להגיע לכל דבר ולכל מקום.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48706 יצירות מאת 2702 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20830 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!