רקע
שושנה שרירא
המחיצות שלא חצצו

כשדודת אבינו חנצי באה ממה שקרוי גולה לבקרנו בארץ, הגיעה כחומה סגורה ומסוגרה ואיזו תעלומה סמויה בלבה. על חומות לא ידענו הרבה, חומת יריחו, חומת עזה, חומת ירושלים שראינו בעינינו ממש, אבל אשה גדולה ובצורה ממש, החופנת בלבה סוד כמוס כגלעין סמוי, ראינו בפעם הראשונה בחיינו. היא לא באה סתם לבקר בארץ-ישראל. היתה לה מטרה סמויה. וכאשה-שנייה לדוֹד אבינו הזקן, אשר לא ילדה לו בנים, הביאה עמה משהו בלתי-ידוע אשר סכך עליה סביב, חצץ בינה לבינינו והעיד על משהו כמוס שאין מגלים אותו מפה לאוזן.

מתי תיבקע החומה? היה ממלמל אבינו בינו לבינו מבלי לשתפנו ביצר סקרנות זה שתקפו. כי מאז הגיעה האורחת והציגה מחיצה בין לבה לבין לבות כולנו, גדולים וקטנים כאחד, בארץ הנבנית שבה הכול מספרים זה עם זה בעסקי עבודה, דירה, יעוד, אידיאל, התיישבות, גאולה שוויון-וצדק וכיוצא בזה, היתה היא בבחינת יוצא מן הכלל.

אילו החשתה ולא פצתה פה ולא רמזה רמזיה לא היינו מבחינים במסתורין כלל וכלל והיינו סוברים שרוצה לחבר צוואה שיקברוה בהר-הזיתים. או רוצה להדליק נר בקבר רחל אמנו, או לתחוב פתק בכותל. אלא שזו, אשה גדולה ונלבבה שכמותה, אינה מחישה כלל צעדיה לכל אותם מקומות קדושים ורבי-נסים. היא רוצה במשהו אחר לגמרי, ומגששת בינינו גישושיה בחדקה הסמוי שאינו נראה לעין של ממש ושואלת שאלות משונות כגון: מי מתגורר בקרבת הכותל? והיש חלקת נחלה פנויה בקרבתו, איזה כר-דשא או אחו או אמת-קרקע, דל“ת-על-דל”ת? ולא מוכרח להיות שם. אולי יש כגון זה בעיבורה של העיר, במבואותיה או במוצאיה או בדרך ליריחו? או בגיא בן הינום? או – – –

אבל כאמור שואלת ומייד בולמת דבריה. וממלמלת: “לא חשוב, היכן שאניח עצמותי בסופו של דבר לא חשוב כלל וכלל”. וכיוון שידענו שסוחרת ממולחה היא ועוד בימי אישה ניהלה היא כל מסחרו ומו"מ שלו, סברנו מבקשת לה נכסים בארץ הזאת וכל שיודעת בגולה יודעת על ירושלים בלבד.

אולם עד מהרה שוב בלמה פיה ולא דיברה עוד על עניין זה כאילו הסיחה לבה ממנו, ושוב קמו מחיצות גדולות כחומות בינה לבינינו. לא ראינו כל פגם בכך, למרות הילת החום שהביאה עמה, חום של שארי-בשר רחוקים המגיעים מאקלימים אחרים ונראים ככלי-חרסינה מופלאים העלולים להתנפץ בכל רגע כי אין להם אחיזה כאן בארץ הזאת, ובעיר הזאת ובחול הזה ועל שפת הים הזה. שכן הם מאדמה אחרת. פניהם צחים ולבנים. צחוקם מתגלגל על ערבות-נרחבות ולא על פני מגרשים צרים כצחוקנו שלנו. עברית אין להם כלל ואידיש שלהם מובנת ואינה-מובנת. שהיא משובצת במלים פולניות ורוסיות כשבלולים דחוקים ודבוקים לענף. עד שאין רואים את הענף עצמו.

פאם אחת שאלה את אבינו: “ירושוֹלוֹיאם רחוֹיקוֹ?” ולא יספה.

לאחר ימים נסעה וביקרה והדליקה נרות בכל מקום של קדושה ונשתתקה. מה אירע שם לא ידענו. אולם משחזרה ממסעותיה בהרי יהודה ואפילו עלתה עד המדרגה השביעית בפתח מערת-המכפלה והזילה דמעה על קבר רחל, נתמלאה תעלומה כפולה ומכופלה. הפעם גבהה המחיצה בינה לבינינו. ושמענו את אבינו אומר לה: “הרי אמרתי לך, יש שם בעיר הקדושה כל מיני עמים ודתות. נוצרים וערבים וארמנים וכל הלאומים והכתות הדתיות. כולם חיים שם ביחד. וכי מה סברת?”

אכזבתה היתה כה גדולה שלא מצאה כברת-קרקע פנויה למרגלות הר המוריה או סתם בין החומות עד כי רטנה: בעיר החדשה, לא!

נסתבר שאיזו צוואה סמויה מאת אישה היתה נושאת בלבה שלא עלה בידה לממשה. האמת צריכה להיאמר, שלבנו היה גס במקצת בטרדותיה של זו שאינה רואה טעם מיוחד בעיר זו שלנו הנבנית על חולות וקרויה עיר-עברית-ראשונה. היו כאן כברות-קרקע לרוב, חול רב, כרמים ופרדסים הנעקרים והולכים, ושקמים זקנות נעזבות על אם הדרך, והיא מצרה על איזה כרי-אחו מופלאים וקדושים שאינם בנמצא בין החומות שבהר. מה “חסר” לנחלאותינו בין שיחי השיטה הצהובה והריחנית כבושם בבקבוק?

ואז הקימה שוב מחיצות בינה לבינינו ולא יספה עוד לדבר על גאולת קרקע ורכישת נחלה ואמרה באידיש רכה, מנומנמה, הנוטלת עליה את הדין בכניעה יתרה: “לא עמדה לי גם זכותם של שארי-בשרנו שעלו והתיישבו מחוץ לחומה. שמקומם אינו נראה לי והם בתים של קהילות שונות ותומכות כל מיני בתי אונגרין ובתי ורשה ובכלל לא נחלאות של בוסתנים ועצי זית!”

בימים שנחל פיזז לנגד עינינו ביתר-חן מנחלה שלא היתה לה כל ממשות, והתגוררנו בבית שכור, בדירה על פני חול של בעל-בית זר, היושב באיזה מקום בגולה ומשכיר כאן דירותיו, לא הבינונו טעם כמיהתה של הדודה הכבודה לנחלה שבקדושה. אפילו כשבאה כאן בדברים עם אנשים שונים והעבירה כמיהתה לקדושה מעיר הקודש לערי האבות באר-שבע וחברון וטענה, שיש אומרים שאף שם אדמה קדושה שהיו האבות מהלכים שם במו רגליהם וביקשה הסכם לזה מפי אבינו שאמנם גם שם אדמה קדושה, עדיין לא נפלו המחיצות בינינו ולא הבינונו לריעה. נחל באר-שבע, מילא. אבל נחלה בבאר-שבע, או דרומה לה או בסביבתה, או מעבר לה נגבה? כאילו היתה מדברת על ארץ פלאות. בבאר-שבע ישבו ערביים וכשעבר אוטובוס בית-הספר שלנו בטיול על פני באר-שבע אמרו לנו להפסיק את הזמרה כדי שלא להרגיז את התושבים בזמרתנו. אז איזה נחלה קדושה יש שם? אולי רק בלבה של הדודה חנצי שלנו.

מסתבר, שלא רצתה פחות מחמישים דונם. זהו. ולא מצאה חמישים דונם פנויים בתוככי ירושלים. בין החומות. היא פשפשה וחיפשה את חמישים הדונם שלה מתחת לעיר אשר בתוך החומה כמבקשת לה עיר סמויה במעבה האדמה ולא מצאה. כי איזה כרי דשא ואחו אפשר להצמיח בעיר קמורה שבמעבה האדמה? היו שצחקו לה שאם תחטט מדי תגלה בנחלאותיה ערים צלבניות שלמות טמונות באדמה על עמודיהן הכבירים, קמרונותיהם הגוֹתיים המעודנים וחבצלותיהם החרוטות באבן. דודתנו חנצי נזדעזעה. אלו נחלאות של גויים! ואילו אנוכי מתכוונת לנחלאות קדושות של האבות. שאנו עצמנו לא היינו אבות ואמהות לבנים אז לא נותר לנו אלא לחסות בצל אבותינו שלנו.

אשה משונה, שככל שהרבתה לדבר הקימה מחיצות נישאות, צומחות ועולות בינה לבינינו, כאקליפטוסים זקנים ורמי-קומה שפילחו את הרקיע ברוגטקות סמויות של עלי ארגמן וכחול. קלעי הפסיגים הפכו לכוכבים ברקיע, כך האמנו בכל לבנו.

“תרכשי נחלה כאן ותמצאי מקדשי פלשתים בנחלתך”, התגרה בה אבינו, “תחפרי בהר ותמצאי את מקדשי האדומי!”

“אז ארד אל האבות!” – ואמנם נסעה וגילתה מרחבים גדולים בדרום, שרק הם דמו בעיניה לערבות נרחבות ומצאה מקום להתגדר בו. אלא שהיתה מתייסרת עדיין, שלא מילאה אחר מצוות בעלה לרכוש נחלת חמישים-הדונמים בין חומות העיר העתיקה.

מיודענו ובן-ביתנו קלינגר, שהיה ידוע כאיש-הגות ואיש-רוח מובהק, אמר לה: “אפילו את רוכשת אמת-קרקע אחת שם בין החומות יש לך חמישים דונם של חלום בחלל רקיעה של העיר הקדושה. כי החלל שלמעלה בשחקים פעור לך ומפונה לפניך עד הירח והכוכבים”.

דודתנו חנצי התבוננה בו בתמהון גדול ולא הבינה שאפשר לנשום אוויר-פסגות דרך צינור דק וסמוי. “לא לא לא, בלי מרחב לרגליים אי-אפשר. הרי זה מחנק וחיים שלא הורגלתי בהם!”

היא בחרה דווקא במרחבים על פני האדמה ולא בחלל הרקיע בלבד. היא דיברה על סטייפה. היא דמתה בעינינו להגר המשוטטת במרחבי המדבר בלא אלוף לראשה.

ידענו שאבינו סובל בעטיה ממפח-נפש סמוי שהוא עצמו לא השגיח בו. הוא רצה אחיזת-מה בין החומות ואף הסביר לה, שיש בני-אדם המסתפקים בפיסת-רגל בלבד. רק במדרך כף, שתי רגליים. אבל דודתנו חנצי שהיתה סוחרת מעודה לא היתה מוכנה לוותר על חמישים הדונם שלה. ואז עלו המחיצות כבתחילה בינה לבינינו וכל אותו עניין הנחלה נשתתק. אז אף פרצו המאורעות, וקריאות ה“עליהום” של הערביים בין החומות השכיחו נחלתה של הדודה חנצי והכול אמרו: הצדק עמה. סכנת נפשות. מי יכול לשבת מול המסגד הנישא?

קלינגר אמר לדודתנו שאפשר לפרש את צוואת בעלה פירוש אחר ולהכלילה על אדמת האבות בנגב.

דודתנו חנצי נשמה לרווחה. ומיד פתחה באיזה משא-ומתן מסתורי עם כל מיני אנשים. כרכרה שחורה היתה באה עם רכב ערבי לקחתה למקומות ממקומות שונים, והיא היתה שבה עייפה ומיוזעה ואומרת: הייתי בראשון וברחובות ובנחלת, ועד גדרה הגענו! ושוב מסתורין וסודיות. ואיזו אכזבה משונה בעיניה שאין היא נוסעת מזרחה להרים, אלא דרומה לארץ השפלה והחול. וכל אותו משא-ומתן חשאי הגביה שוב את המחיצות בינה לבינינו. לא שלא היינו מורגלים במחיצות. חיינו ביניהן, שיחקנו ביניהן. כרענו ברך בצלן, רבצנו למרגלותיהן. היטלנו עליהן צלנו. ציירנו עליהן. הדבקנו עליהן מדבקותינו. רקמנו עליהן רקמותינו. סרגנו להן גדילינו. שנצים פרמנו להן. ראינו בהן חומות ומגדלים-ומגדלות והרים נישאים.

באין הרים בשפלה ראינו במחיצות החוצצות שבביתנו רכסי הרים, גבעות ותלוליות-עפר. המחיצות שקמו לפתע בחדרים השכורים הזכירו לכול שלא כל החיים הם שטוחים, פרושים, שפופים לקרקע. שלא כל האדמות הן אדמות-חול שתפארת אבניהן היא אבן הכורכר בלבד.

מי שלא ראה הרים מימיו היו לו המחיצות כהרים במדבר-החול. הן הבדילו בין משכן למשכן כדייק. כחומת עיר בצורה. כמבצר מתנשא. כקמרון ערבי. מי שלא ראה בעיניו כנסיות ועמודי-בהט ראה במחיצות שבבתים עמודים דוריים, עמודי ארמנותיהם של שלמה והורדוס. עמודיו של שמשון. ממש גזעי העצים שהובאו מצור ומצדון.

ובחלום הלילה גבהו המחיצות והתרוממו כלפי מעלה, עד כי דמו לנד מים עצום מבעבע בקצפו. הים היה חומר בחלום הלילה במחיצה הירוקה, משתלב עמה וקם כגל מים גדול מתוך הסיפורים על הדייג-מאיסלנד. כל סערות-הים הנוראות וסופות-התהום היו מתנפצות אל מחיצות החדרים הירוקות שלנו.

במחיצה קיננו כל דגי הים, כרישיו, לוויתניו, תמנוניו וכוכביו. אז מה הפלא שעוד מחיצה אחת, שהקימה הדודה חנצי בינה לבינינו, בין נחלתה החלומית ורחבת-הידיים לבינינו, לא הוציאתנו משלוות רוחנו כלל וכלל. פשוט קמנו אנו הילדים וקבענו את המחיצה הנוספת בינה לבינינו כמקבילה לשאר המחיצות אשר חצצו בבתינו בין מדור למדור, בין פרוזדור לחדר, בין מעבר לחדר, בין פינה לפינה. בין רשות היחיד לרשות הכלל. בין אתר לאתר. בין רגל מהלכת לבין יצועו של הפרט. בין היחיד לרבים. בין הד‘-על-ד’ לבין המעבר. השביל. הדרך. ההליכה מהכא להתם. הגרירה. גרירת הרגליים לאן שהוא. ההולכה. הולכת הגוף לאן שהוא. והאזנה לכל הקולות מעֵבר למחיצה. וראיית הרגליים בלבד. הפסיעות בלבד. הנעליים בלבד. העקבים בלבד. השעטה בלבד. הדשדוש. הפסיעה. הטפיפה. ההליכה על בהונות. הרגל היחפה. הפוזמקאות. נעלי-הבית, הלכּה. הערדל. המגף. התקדמות גוף כל-שהוא ללא-רגליים. בכלל ללא רגליים. רק צל של גו, ורגליים מקופלות בתוכו כבתוך צדף השבלול. התנועה העגולה המתקדמת כשל הקבצן חסר הרגליים שבפינת הרחוב.

הליכת הענק מעֵבר למחיצה כשראשו, קדקוד-ראשו נראה בלבד. מצווארו ומעלה. בעניין המחיצות חייבת אני הסבר כל שהוא. כיוון שבראשיתה של העיר הנבנית על החול בנו דירות של חדר בתוך-חדר-בתוך-חדר-בתוך-חדר, ארבעה במספר, המסתעפים זה מזה כדי לחסוך בהוצאות בניית הפרוזדור, ובלא אכסדרה כל שהיא המקשרת ביניהם ומפרידה ביניהם, לא יכלו אף הנזקקים ביותר להפריש אפילו חדר אחד מכל חדריהם ולהשכירו לזרים. ודווקא דירות אלו של חדרים המתפתלים כשבלולים זה מזה היו הזולות ביותר והגדולות ומצויות בידי אלה שפרנסתם אינה מצויה, כגון מורים ופקידים-זעירים ואנשי-רוח למיניהם, מרצים בציבור, ואמנים. חדרים גדולים ומרובים אלה, מרווחים, מרוצפים במרצפות מצוירות, פתוחי-חלונות וגבוהי-תקרה, בידי מעוטי היכולת היו בבחינת לעג לרש. לא ליהנות מהם, שהם מוליכים מזה אל זה וכל אחד הוא בבחינת מעבר, ולא להשכיר. ואז טיכסו הכול עצה, כיצד להפיק בכל זאת תועלת מטובה מרובה זו ולהשכיר חדר אחד לרווקים או שניים למשפחה, ומצאו: קונים ביפו אצל ערביים מחיצת-עץ חומה המחולקת לדלתיות פעורות. ולדלתיות אלה מתקינים יריעת בד ירוקה, מוצקה ובלתי-שקופה, והרי קיר מחיצה למעלה מגובה אדם גוץ עומד ולא כל שכן יושב או שוכב. הקולות אפשר להנמיך. הריחות לאוורר. אמנם תבניות רגליים ונעליים אין להסתיר, אלא שאפשר להלך בקרבת הקיר מנגד, כדי שלא יראו לעין גם אלה.

כך מצאו ורכשו והשכירו חדר ראשון המשמש למעשה כניסה לדירה, והציגו לכל ארכו מחיצה ארוכה של דלתיות לאורך ארבעה או חמישה מטר, ונתהווה פרוזדור. צדו האחד קיר וצדו השני מחיצת-עץ-ובד, ורוחבו לערך מטר.

לתוך פרוזדור זה הוליך אחר כבוד אבינו את דודתו חנצי בהגיעה מן הגולה לביקור בארץ-ישראל. כיוון שלא פרש לרגליה מרבד אדום, פרשׂ לתבנית גופה מחיצה ירוקה. בעינינו הקטנים היתה זו כשדרת שיטה צהובה מוריקה, עוקצנית, מצהיבה וריחנית. מה חשוב על מה הולכות הרגליים, חשוב ליד מה יוצא הגוף כולו לשוח.

אילו יכולנו להצמיח שדרת אקליפטוסים לדודת-אבינו בבואה, בתוך דירת ביתנו ממש היינו עושים זאת. ומייד אמנם הפכנו את המחיצה לעלי אקליפטוסים גדולים, ירוקים, כחולים, ארגמניים, זהובים אפורים. איך הגה אבינו רעיון כה מופלא לגדל שדרת אקליפטוסים בחדר דירתנו הראשון! היה זה למעלה מהשגתנו.

היתה זו דודת אבינו הפרטית. כי לנו עדיין לא היו שום דודים או דודות של ממש מאיזה צד שהוא. עלינו ארצה בלא כל הציוד הזה. היו רק אב ואם. בלא סבתות ובלא סבים ובלא דודים ובלא דודות. אפילו גיסים וגיסות לא נמצאו. ולכן קיבלנו את דודת אבינו כמוסד גלותי, כפּרי שאינו גדל כאן, כחמאה שזוכרים הורינו משם עטופה בעלים ירוקים, חמאה עגולה וקרה בתוך עלים ירוקים ככרוב. דודה שמגיעה כתשורה ארוזה במעיל-פרווה, בכובע בעל סיכה נוצצת, רדיד-פרווה על הצוואר, סיכה נוצצת על חזה ונעלי-סירה שחורים ומבהיקים חובקים גרביים שחורים.

היא פסעה בכבדות בין המחיצה לבין הקיר, כמלכה. מסורבלה מכולם, זקנה מכולם. לבנת-שער מכולם. מקומטה מכולם. כפות ידיה זקנות משל כולם. דוגמא ראשונה של זיקנה מהלכת. של קשישה שלא בנמצא כאן. ידענו שכך נראים זקנים. זקנות. סבים וסבתות שאינם בנמצא. כך הפכה דודת אבינו חנצי, דווקא האשה חשוכת-הבנים לסבתא ראשונה במציאות של ממש.

יתכן שחסרו לנו זקנים בעולמנו הצעיר. והיינו עוקבים אחר תנועותיה המתונות והשׂבוֹת, אחר דשדוש רגליה על פני הבית, כאחר מגדת העתידות מעין-דור. ידענו שדבר מעין זה איננו מאריך ימים וכי קרוב מותו. והתבוננו בה בחשאי ובהחבא בחמלה יתרה כבתופעה חולפת. היום היא כאן ומחר בבלתי-ידוע. אפילו קולה המלא מטמוני גרון מרוכך, משופשף, מרונן מצוויח נשמע בדחיסות המחיצות כקול שבטי בלתי-מוכר הקורא עברית בהברה אשכנזית.

אולם יש לומר בזה, שהדודה הובלה אחר כבוד לא על פני מחיצה אחת בלבד. כי לאחר שהתהווה החדר החדש הראשון שהוא בעל פרוזדור משלו, בא חדר מחיצה שני. ולא עוד, אלא שהיה לו לראשון חלון משלו, שאינו יוצא כלל החוצה אלא לתוך חדר-המדרגות שאינו חדר כלל כי המדרגות המוליכות אל דיוטת הבית השנייה ואל ביתנו אנו ערומות בלא גג ובלא חדר ובלא קירות אלא כבש-מדרגות בלבד ומרפסות מפולשות מזה ומזה. מכאן שהיה החלון פונה אל כבש-מדרגות. אלא שבתוך החלון נשקפה לשון יבשת יפו העיר כלוויתן אדום בשמש, כקרפיון אפור בגשם וכמלכת היער בלילה. המסגד שחצץ בינינו לבינה היה כמפתח ענק לדלת-הסתרים אשר לה.

דודת אבינו חנצי הסיטה מעט המחיצה, התבוננה בחלוננו הגדול הפונה דרומה ואמרה מיד:

“ירוּשוֹלוֹים?”

לבושתנו פרצנו בצחוק. הן לשמע השאלה המבוטאת שלא כהלכה והן לשמע ההשערה המשונה שתהיה ירושלים נבטת בחלוננו שאֶל מול פני יפו וימה.

“יפו”, אמר אבינו בגאווה משונה כאילו ארח לו לחברה ליונה במעי הדג.

דודת אבינו שלא הבדילה בין יפו לירושלים, ידעה ששמה פניה מן הגולה מזרחה לעבר עיר-הקודש. הארץ קטנה והרים וים מצומצמים וחבויים בה זה בזה. היא סברה שאנו יושבים בעיבורה של עיר-הקודש בשכונה של חול חדשה הדבוקה להר הבית.

זה הוא אשר ראינו אנו ודודת אבינו מן החלון הגדול החוצה. ואילו כל הנכנס הביתה לבקר אצלנו, ברצונו או שלא ברצונו היה מציץ מבעד החלון אף שמחופה בווילון. כי גובה החלון כקומת אדם, ממותניו ולמעלה. והוא על-פי רוב פתוח לרווחה. ולא פעם היה הבא מתגלה בתחילה בחלון ולאחר מכן נוקש בדלת הכניסה המוליכה למעשה למרפסת גדולה ומרובעה המפולשה משלושת צדדיה.

חלון זה אבד לנו בעטיה של המחיצה החוצצת. כל המראות שבו, בנוף ובאדם, היו כלא היו. רק דודת אבינו חנצי העזה להסיט מעט את המחיצה ולחדור לרשות הזרים ולהציץ מן החלון החוצה. עלינו נאסר הדבר. ולא פעם זכרנו את הימים לפני היות המחיצה ובהיות החדר הראשון בידינו והוא משמש חדר-אוכל ואנו מסובים בו וסועדים אצל השולחן, ולא פעם מזדקרת בחלון באמצע הארוחה בין לשון יפו ומסגד חסן-בק דמות אדם זרה, בלתי-ידועה, תמהונית. יום אחד סעדנו לבנו בחדר שהיה עדיין שייך לנו לפני היות המחיצה, ואז קדה לפנינו בחלון דמות אדם, הוגה-דעות איטלקי ומורה שהציג עצמו ברכינת ראש חיננית: פרופיסור מריו לוי. הוא בא לבקש משׂרת מורה בתיכון שהיה אבינו מנהלו. מכיוון שלא היה טלפון לא צלצל. בזקנו ובשער-ראשו דמה למשה רבנו. כל הופעתו דמתה לציור מימי הרנסאנס. בעוד בלענו בפינו היינו מתבוננים בדמות זו שבחלון, על רקע יפו העיר, כנסייתה ומסגדה, ואיננו מאמינים למראה עינינו שדמות אדם חיה היא זו ולא פסל.

ולאחר ימים, כמובן, פירשנו ואמרנו לתומנו לדודת-אבינו חנצי: לשון היבּשה אינה אלא דג גדול, דג של יונה הנביא שבלעו וחזר והקיאו והוא הופיע כאן בחלון, אצלנו, לנגד עינינו!

“דג!” צהלה הדודה, “אספר לבבצי (עוזרת ישישה העובדת בביתה בגולה) שהיא מכינה מדי שבוע דגים ממולאים לשבת. דג וגם נביא, בחלון?”

“יש לך מושג מי מופיע בחלון המופלא הזה?” אמר אבינו שהיה מיצר שאנו משטים בה.

“בחלון גדול-מידות זה”, אמרה אמנו, “מופיעות לא פעם דמויות שונות ומשונות”.

“חזון הנפשות האומללות”, אמר מישהו.

“משוגעי העיר זלמן וקלמן ניבטים בחלון הזה ובאים לבקש נדבה או דבר-מאכל. או להבדיל עולה מאחת מעיירותינו בגולה ניצב בו ומבקש לינת-לילה ראשונה בארץ. יש ונערה סמוקה ומנומשה, חלוצה ובראשה כובע קש רחב-שוליים, איזו שארת-בשר רחוקה או בת מחותנים או ידידי מחותנים ושאריהם, מבקשת לה כאן אחיזת-מה בארץ, בביתנו שלנו. החלון הזה הוא ארץ-ישראל בזעיר אנפין”.

כך סתם אבינו ולא פירש. הדודה חנצי קלטה בלאו-הכי רק שתי מלים בלבד, דג ויונה-הנביא. רצינו לתרום גם את חלקנו ולהכניס את הדודה בהוויות חיינו בארץ הזאת: “הדג הזה, הפרטי של יונה הנביא, זה שהקיא את כל הסלעים לחוף הים של יפו, אז יש לו שיניים של כריש. הלוע שלו סתום, שהנביא לא יוכל לצאת. אז לפעמים כשיש לנו זמן אנחנו הולכים לשם לשחק עם השיניים הגדולות שלו. אז אנחנו לוקחים את מסגד חסן-בק שזה המפתח של הפה שלו ופותחים לו את הלוע ומשחקים שם בין השיניים שלו או אפילו בתוך הלוע הגדול שלו. ושומעים את הנביא מתנבא על נינווה הרשעה”.

דודה חנצי התבוננה בנו בתמהון לא קטן: “ילדים ביבליים כאלה לא שמעתי מעודי”, אמרה. “אספר לבבצי. היא תתמוגג. הרי היא יודעת לומר פרק בתהילים. למדה ושיננה בעל-פה. מפי אברוּם עליו השלום שמענו ושיננו. כל לשון היבּשה הגדולה הזאת בבחינת דג…!”

“לוויתן” לחשנו לחשושים גדולים, מאיימים.

“לוויתן! ואתם הולכים שמה?”

“מי הולך שמה?” לחשנו בינינו לבין עצמנו, שהיינו מתייראים אפילו מקולו של המואדזין שבמסגד הסמוך. אבל בקול רם התפארנו: “הולכים, לבקר אצל יונה, במעי הדג!”

“את הדודה-הזקנה הזאת אפשר לסדר כמו כלום”, אמר מישהו מהקטנים בבית. “מאמינה לכל דבר. זה הדג הגדול שלה, הלוויתן-ירוּשוֹלוֹים! חושבת שבאמת המסגד הוא המפתח לפה שלו. ולנביא שלו. פתי מאמין לכל דבר!”

כיוון שיפו הסמוכה היתה על פי הרוב עוינת, לא הלכנו שמה כלל אלא לעתים נדירות בלבד, לקנות משהו או לקבל פני הבאים בנמלה, ולכן היתה עזה כה תשוקתנו לספר לדודת אבינו חנצי דברים שהיו ולא היו.

מישהו מילא פיו צחוק ואמר: “הכנסייה הוקמה על גבו של הדג וגם כל השטח הגדול”.

כך נתאזרח יונה-הנביא בביתנו. בלעדיו היה משעמם נורא. בייחוד שהיה לנו עץ קיקיון בחצר.

אבל נשוב אל המחיצות שנטלו את החלון ונטלו את יפו ואת הדג וגם את יונה. כי כשנרכשה המחיצה הראשונה והושכר החדר הראשון לשני סטודנטים שזה עתה השלימו חוק לימודיהם, האחד במשפטים והיה מכין עצמו לבחינות מקומיות בחוק הטורקי, הוא המג’לה, והשני בהנדסה ועדיין לא בנה שום בית, נלקח חלון הפלאים מביתנו שלנו, נתעלם מעבר למחיצה והיה לשלהם לצמיתות. כך נעלמו כל מכמנינו, אגדותינו, נביאינו ומגדלותינו. כי מי מלבד הדודה חנצי העז להסיט מעט את המחיצה ולחזור ולהתבונן בחלון?

כל שלא ראינו בחלון זה קודם לכן, התחלנו לראות בו עתה. כל חברינו שבאו לשחק באבנים או “לעשות” עמנו שיעורים, שהיו מציצים בתחילה לעברנו מבעד לחלון המדרגות הגדול, החלו להגיע עתה במפתיע, ובבת אחת ובמלוא הקומה. ולא במחציתה כבתחילה. כשהתחלנו להתגעגע אל חלונו של יונה, בא תור המחיצה השנייה. לא העלינו על דעתנו כי מצב ביתנו כה יורע, שירכשו מחיצה שנייה ויחצצו אף את החדר הבא לשניים. כלומר חדר חשוך מעבר למחיצה מזה, ופרוזדור רחב יותר בעל שני חלונות פעורים מזה. וכי ישכירו את שני החדרים המחוצצים למשפחה של שארי-בשר שעלו ארצה, הוא דודנו של אבינו יוֹקל עם רעייתו ובנו.

הדודה חנצי כבר הגיעה כשצמחו אצלנו שתי מחיצות נישאות, ולאחר המעשה בגנב שנתבלבל בגלל כל אותן מחיצות שלא היה מורגל בהן, ונתמוטטו עליו באישון-הלילה. באותם הימים היו חלונות הפרוזדור החדש בחדר השני פתוחים לרווחה לעת לילה, והגנב נטל לו סולם מחצר שנייה, עלה בו ונכנס פנימה. למראה המחיצות המרובות לא ידע כנראה אנה ישים פעמיו. יתכן שאפילו בחשיכה, או לאורו של ירח, הטילו עליו המחיצות מורא מאיים ודוחה. כשיניים ירוקות בפה פעור. בפיו של אותו דג ידוע של יונה. אף העציצים המרובים של תמרים ודקלים שהציבה אמנו בכל פינות הדירה, שעליהם נפרשו לצדדים והטילו צללים לכל עבר, אולי דכדכו עליו דעתו (זכר ליער בארץ מוצאה). לבסוף חיטט ומצא את קופסת הקטיפה הירוקה הסמוכה אל מיטת אמנו וסבר שבה כל תכשיטיה, שלא היו לה מפני שנחמסו ממנה עוד בפרעות בגולה. ולא היו בה אלא חוטים וכפתורים ומחטים. אותה קופסה ירוקה הביא הגנב לצל המחיצות הירוקות, והיה מפשפש בה ואינו מוצא ודוקר את אצבעותיו במחטים ובסיכות ודמו שותת והוא מוחה כפו בבד היריעה הירוק של המחיצה. לבסוף הוא משליכה מידיו ונוטל מכנסיו של שאר-בשרנו יוקל, שעלה זה לא מכבר מן הגולה, מכנסיים שחורים, ומחטט בכיסיהם ואינו מוצא ממון רב אלא כמה פיאסטרים מחוררים, הם הגרשים-האגורות, ומיצר על כי נכנס לבית דלפונים מרובה-מחיצות וחסר ממונות, ומשליך את קופסת הקטיפה הירוקה והמכנסיים הפוכי הכיסים ומבקש לקחת לו לפחות שעון לונג’ין שוויצי משובח שהיה לדודנו של אבינו, עד שנתקל באקראי במחיצה והיא מתמוטטת עליו והוא מפרפר בה ללא כל יכולת להיחלץ ממנה. אך לאחר שהצליח כנראה במאבקו להשתחרר מהמחיצה האחת ואבד השעון תוך כדי מאמצו, הסתער לחדר הבא ונחבט במחיצה השנייה והגדולה ממנה, ואף זו נפלה עליו, אמנם בלא רעש גדול, משום שהיתה עשויה עץ דק ויריעת בד בלבד. אלא שחבטה שנייה זו כנראה השלימה סאת קוצר-רוחו וסבלו, והוא ברח כלעומת שבא מבעד לחלון ובמורד הסולם מבלי ליטול עמו מאומה.

למחרת בבוקר התעורר שאר-בשרנו-שכננו משנתו, לא בשל קולות ששמע, או רשרושים, אלא בשל האור הרב שקרן מחלונות החדר לעבר מיטתו, מכיוון שהמחיצה היתה מוטלת על הארץ בערבוביה גדולה. מייד העיר את אשתו ואמר לה: “וירה, אַת שעלית על יצועך מאוחר ממני כי מרבה את לקרוא ברומנים לועזיים, בוודאי היפלת את המחיצה ברוב חופזך ובשל כשל תנועותיך?”

“לא היפלתי כל מחיצה”, השיבה וירה, “והנח לכשל תנועותי, שהן יפות מפאר תנועותיך הבלות. ומה פתאום אפיל מחיצה של חדר-שינה שלנו? ולפני שעצמתי עיני היתה מועמדת וניצבת על מקומה כחומה בצורה. אולי נפלה והתמוטטה מן הרוח?”

“מן הרוח של חודש אב בליל שרב חם זה, שאין בו טיפת אוויר של כלום!” תמה קרובנו, “אולי הילד הפיל את המחיצות בכוונה, בשובבות של קונדסות!”

כך אמר לאחר שראה שאף בחדר הראשון, מקום שנם שנתו הילד מתחת לחלוננו המופלא, נפלה המחיצה והתמוטטה על הקיר מנגד, כי שם לא היה לה מרחב נפילה.

כשקמו הכול וראו את הסולם המוצב לפני החלון הפתוח, הבינו את אשר אירע לאורח הבלתי-קרוא שבא אל הבית, ואז צחקו עליו צחוק גדול:

“הגנב המסכן, בא אלינו ולא מצא אפילו פרוטה שחוקה, ועוד התמוטטו עליו אמות הסיפים”.

“ואיפה המכנסיים שלי, איפה?” צעק קרובנו עד שמצאם מתגוללים על הארץ.

“ואיפה המכנסיים שלי, איפה?” צעק בן-קרובנו עד שמצאם מתגוללים ותחובים ביריעת-המחיצה יחד עם השעון.

הרבה ימים צחקנו על הגנב המסכן שבוודאי נבהל ממראה-עיניו, שבכל אשר נתן עיניו ראה מחיצות שאינן חוצצות ואנשים ישנים את שנתם.

כשבאה דודת אבינו חנצי, עברה אף על פני המחיצה השנייה, התבוננה בה ביראת-כבוד וסברה בלבה: כנראה עניין שבקדושה בארץ-הקודש. וודאי הן פרוכות ירוקות של ארונות סמויים.

ואז תרמה לנו את תרומתה. מכיוון שהיה לה שם בגולה בית-מסחר למטפחות אוקראיניות גדולות וצבעוניות, הביאה לכל אחד מבני המשפחה מטפחת גדולה ולקטנים מטפחות קטנות. לגדולות בצבעים כהים בנוסח טורקי. בכחול ובירוק ובגדילים שחורים. ולקטנות בלבן עם ורדים גדולים ורודים אדומים. מלבד זאת הביאה דומינו משנהב לבן ומדי ערב בערבו ישבה לשחק עמנו במשחק זה. כך נהגה אשתו השנייה של דוד אבינו מנוחתו עדן.

מה משמע אשה-שנייה? לא ידענו. לקח שנייה על פני הראשונה, יפה וצעירה וטובת-מראה ממנה, שהראשונה אינה יולדת לו בנים? אלא שזו זקנה ולא יפת-תואר ואינה יולדת בנים!

כשיצאה למסעותיה על פני הארץ הפסקנו לשחק בדומינו. פעם חזרה מעיר-הקודש נפעמת. בבקשה שם כברת אדמה, כי הביאה כסף באמתחתה וחיפשה נחלת חמישים הדונמים, נכנס עמה בדברים איזה אדם אלמן שכמעט שנשתדך אליה. אותו שאלה מי דר בסימטא הצרה של הכותל מנגד, והשיב לה" “ערביים”. ומי דר בבית-החומה על-יד? “ערביים”. והוא שיעץ לה, שאם היא רוצה דווקא נחלה גדולה, שתרד לרחובות אל האיש סמילנסקי והוא יסייע בידה ברכישת הנחלה ובגאולת הקרקע.

אבל מה יהא על צוואת אישה לרכוש הנחלה בין חומות עיר הקודש? הוא נתכוון לגאולת הקרקע למרגלות הר-המוריה, וזה שולחה דרומה אל ארץ הנגב. מסתבר, שדודתנו ברוב פקחותה החלה להבדיל כבר בין חבל לחבל, בין הר לבין שפלה, בין קודש לבין חול. היתה כבר מדגדגת אותנו ומפזמת: יונה הנביא, מה? דג הלוויתן, מה? קציצות דגים אתם עושים ממני, דודתכם הזקנה?

“כריש!” העמדנוה על טעותה, “כריש ענק”.

“קרפיון, מה?” היא הכירה רק שני מיני דגים, האחד בן-האגדה הלוויתן והאחד בן מאווייה הקרפיון.

מרוב דיבוריה על דגים שכחה לגלות לנו היכן רכשה את חמישים הדונמים שלה. האצנו באבינו שנרד דרומה לראות את הנחלה, אלא שהסתבר שאף הוא אינו יודע היכן היא. שכן היתה מתלוצצת תדיר במשחק הדומינו ואומרת: לכם יש יונה הנביא ולי יש אברהם אבינו.

לך תחפש בנגב את נחלתו של אברהם אבינו! חמישים דונם של אדמת לס מבוקעה, המכונה בפיה אברוּם אוֹבינוּ!

נחלת אברוּם הנעלמה החלה עד מהרה לקרום “עור וגידים”" כמו שאומרים, אף היא. מייד איכלסנו בחוות דודתנו הזקנה את שרידי הצבאים, בנות-היענה, הבכרות, הגמלים, החמורים, וכל המקנה, הבקר והצאן. הקמנו מכלאות וגדרות, רכבנו על סוסים, לבשנו בגדי בוקרים, אילפנו סוסות-בר ערביות אצילות.

כך התקרבנו לבאר-שבע. כי באיזה חוש שישי הרגשנו, שחוותה של הדודה חנצי מצויה בוודאי דרומה לבאר-שבע. העזנו לשאול אותה רק שאלה אחת: “באר יש לך שם, באר מים זכים?”

דודתנו חנצי שרכשה את אדמתה אפילו מבלי לתת בה עיניה אלא על הנייר בלבד, השיבה במאור-פנים: “באר איני יודעת, אבל וודאי יש שם נהרות ויערות”, שהיתה מורגלת בארץ-מוצאה בנהרות רחבי ידיים וביערות המשתרעים על וורסטאות רבות.

ואז נוכחנו שגם זקנים יכולים להיות טיפשים מאין כמוהם. שתשמח אם תהיה לה חורשת אקליפטוסים עלובה אחת. או איזה נווה-מדבר עם נחל מים “מן הצור”. דקל ותמר ואיזה סנה או שניים עם רותם. והצאן מזהמות ברגליהן את הנחל.

כך נקמה בנו הדודה את נקמת יונה הנביא והדג. לא שכחה לנו ששיטינו בה. כששאלנוה אם לפחות חנו בני ישראל היוצאים ממצרים על אדמתה, השיבה: “מספיק לי אברום אבינו, שהיה מדשדש ברגליו הקדושות על אדמתי”. בכל זאת עלתה ירושלימה לבקש שם את סליחת הקדושה על שרכשה במעות שבאמתחתה אדמת מדבר ולא אדמת העיר העתיקה.

מידוענו קלינגר אמר, שאינה מבדילה בין המעט המחזיק את המרובה ולבין המרובה המחזיק אמנם את שער העתיד אלא שלא הישישים יבנו את הנגב.

אבינו הסביר לו, שאין השלטונות מתירים כלל העברת קרקעות מידי נכרים לידינו בעיר העתיקה. אלא שקלינגר בשלו: דווקא היא היתה חייבת להוציא מידי איזה ארמני איזה מבנה שיהיה איזה מלון-אורחים משלנו כשם שיש הוסטל של גויים בעיר העתיקה.

מייד ראינו את דודה חנצי כמלונאית ואת בבצי עוזרתה כחדרנית ומבשלת. והן מקדמות פני הבאים לכותל בלחם-ובמים, בקב חרובים, בדבלת תמרים, פח שמן זית ופלאפל. אבל חוות-הבקר דרומה לבאר-שבע קסמה לנו הרבה יותר. כי בינתיים צצו שם טווסים, פניניות, פליקאנים ורודים ופנגווינים מדדים. אפילו הלאַמה הלבנה הופיעה שם ברוב הדר.

על כל זאת לא סיפרנו לדודת אבינו חנצי שלא תתחרט על מעשיה, לא תחזור בה ותרכוש הנחלה כמצוות אישה אברום בעיר הקודש.

ככל שנתארכו והלכו ימי שהייתה בביתנו וימי פרישת הסדינים הצחים על-פני כל ארגזי התפוזים בביתנו הם רהיטינו, כדי לשוות להם יתר נוי ורעננות, חיטטנו במוחנו, בנינו מגדלות על אדמתה בנגב וביקשנו לפענח סודה, היכן הם בעצם.

ואז התחילו חלומות הלילה מבעתים את דודת אבינו חנצי. (בכלל, כל הבאים מן הגולה נקראו אצלנו מאמצי, בלצי, שמילצי, אברומצי, נוחצי ושאר מיני צי. כל זאת הביאו משם מן היערות והנהיגו אף כאן ליתר חמימות וביתיות משפחתית ענפה שלא היתה). לא עוד אברוּם, אלא אברומצי, שהצעיר לפתע ובא אליה בחלום הלילה במיטב שנותיו ואונו והודיע לה לא פחות ולא יותר אלא שהפרה צוואתו ופקודתו שאין הוא רוצה כלל נחלה דרומה לבאר-שבע בארץ האבות, אלא אותם חמישים הדונמים, אמר, כך נשבעה, לאחר שנתעוררה, בדיוק חמישים דונמים ולא פחות בעיר הקודש, ארץ ציון ירושלים, בתוך החומות. שם אפשר להקים בית-מדרש, בית-כנסת, מקוה, בית-מחסה, בית תמחוי, הקדש, אכסניה ובית-טהרה.

“על בית-מקדש הוא לא אמר שום דבר?” שאלנו בתמהון על הדוד אברום ששכח דווקא מיבנה שהיה קרוב ביותר ללבנו אנו, מלבד אוהל-מועד והמשכן.

“הוי, בבצי תשמע ותצא מכליה לשמע חכמת הילדים הללו!” קראה דודת אבינו חנצי בהתפעמות יתרה.

מסתבר, שהדוד אברום חשב בחלום הלילה רק על מוסדות עיירתיים-גלותיים-חו"ליים מאין כמוהם. ודכדך לא מעט את רוחה של הדודה, שהחלה לשאול אם אין להקים כל אותם המוסדות הנעלים על אדמתה, דרומה לבאר-שבע?

“אפילו אברהם אבינו עסק שם בבקר ובצאן ולא בנה שם בית-תמחוי לעניים”, מלמלנו מתוך רצון עז להציל את המצב, כי ראינו בעליל שחמישים הדונם הנגביים כמעט וגולשים ויוצאים מידינו. כי זו נתבהלה מחלום הלילה, וכבר היא מוכנה לחזור בה ולבטל את העסקה.

מה עשתה הדודה חנצי לא ידוע. אלא שמאז החלום הזה וכמה חלומות-מישנה פחות מפורטים. התחילה דודתנו הזקנה לראות בחלום הלילה את בבצי בלבד, שהיתה לא רק עוזרת בביתה אלא שארת-בשר מצדה היא, “קוזינה” בלע"ז. אותה קוזינה בבצי, כנראה ברכה בעברית פשוטה, או ברוריה, או בבתא הקדומה, עשתה לה מנהג להטריח עצמה מן הגלות ולהופיע בחלומה של דודתנו הזקנה חנצי בעקשנות מירבית ראויה להוקרה. אף שמעולם לא ראתה בעיניה לא את עיר-הקודש ולא את אדמתה של באר-שבע ודרומה לה, טענה שאדם שהוא עצמו לא עלה מעולם ארצה כבעל-רכוש ולא טרח לקבל רשיון-עלייה לבוא לראות את ארץ-הקודש במו עיניו, כמו אברוּם, אין לו רשות להטיל את מרותו על תיירת מיוגעה, קשישה, מזיעה, נופלת מן הרגליים, נוסעת בכרכרות על פני הארץ כולה, ועד רחובות מגיעה, אפילו אם היא אשתו השנייה, האלמנה רבת הפעלים חנצי. ואם היא מכתתת רגליה באומניבוס לעיר-הקודש ואינה מוצאת שם חצר ראויה לשמה המשתרעת על פני חמישים דונם כמצוותו, הרשות בידה לבור לה אדמת-אחו וכרי-דשא דרומה לבאר-שבע, אשר הזינו פעם לשובע בקרם של אברהם, יצחק ויעקב, כולל עשיו, ישמעאל ולוט.

מאין לקחה את הלוט הזה? הרהרנו בינינו לבינינו. אבל חנצי טענה שבבצי היא בתו של שוחט ובקיאה.

וכך התחלנו חוששים בחלום-הלילה שלנו, שתהא בבצי שוחטת את כל הצאן והבקר בחוות דודתנו חנצי בנגב וממירה את בעלי-החיים ביערות עד, באלונים ענפים, לבנים, אורנים, ועצי תאשור וארזים. דווקא את אשל אברהם מחברון שכחנו.

כך התנהלה מלחמת הקודש בחול, בחלומות-הלילה, בביתנו שלנו. בבצי היתה הרמטכ"ל. היא שהשתערה על המחיצות הירוקות שחצצו בביתנו על-פני שני חדרים גדולים (הדודה חנצי קבלה חדר בלי מחיצה, נורמלי), ונעצה רמחיה וכידוניה בבד המוצק ועשתה בו שמות. שאר-בשרו של אבינו יוקל התחיל לטעון משום-מה שמלבד כתמי-הדם מאצבעותיו הפצועות במחטים ובסיכות של הגנב הנכבד נבעו ביריעות המחיצות חורים ופרצים ופרצות ונקבוביות וסדקים המוכיחים בעליל שמישהו רוצה להציץ מבעד למחיצה לחדר פנימה.

“לחלון הגדול פנימה, לחלונו של יונה והדג”, מלמלנו בינינו לבין עצמנו.

האמת היא, שאיש לא קרע חורים ביריעה. מי יעז? מרוב בלותה והתבלותה התחילה מתחררת מעצמה כתחרה ישנה. וראה זה פלא, שהיתה מתחררת מעצמה בצורת קו מאונך כמסגד. ובטן אדמה כלשון יבּשה וכגוף הדג. וכזקן, זקנו של הנביא יונה, וכמעי של דג, שמעיו מתהפכים בו והוא מקיא. היריעות הישנות והירוקות, שלא נרכשו כחדשות אלא מייד שנייה או שלישית, פשוט לא החזיקו מעמד. דווקא בסוף ביקורה של הדודה חנצי התחילו רוקמות להן רקמה משלהן דמיונית מאוד, ואף-על-פי-כן ממשית מאין כמוה.

ואז נרקמה גם עלילת האהבים על המחיצות. בין המחיצה הירוקה לקיר הופיע איש צעיר לימים בחליפה הדורה, שבא אף הוא מן הגולה ולא עלה ממנה. הוא שניצב יום אחד בין המחיצות ושאל לבת מחותננו המנומשת, המטפלת הצעירה בבית אחותו האמידה בעיר מגוריו בגולה. היא נמלטה מפניו ועלתה ברשיון-עלייה משותף של נישואים בדויים עם ידיד, כדי שהוא ירדוף אחריה ויחזירנה “בעל כורחה” ובהצעת נישואין מפורשת.

על פני המחיצות הירוקות והמתחררות הופיעו כבר לא רק לשון יבשת יפו, המסגד, הנביא יונה, הדג, חנצי ובבצי, אלא גם הצעיר המטורזן מר פרץ פלאנט והנערה המנומשת, העגלגלה וסמוקת הפנים בת-שבע. בגודש שערה הבלונדי, העשוי תלתלים זעירים והנערם עליה וסביבה כאלומת קש מפורקה, ריצדו לנגד עינינו לבבות אדומים שאולים מגגות הרעפים האדומים של יפו העיר הסמוכה.

“אם היא גויה שיש לה שער פשתן”, אמרנו, “היא יכולה, בת-שבע, ללכת להתחתן בכנסייה האדומה ביפו”.

“מה פתאום היא גויה בת-שבע?” התרעמה הדודה חנצי, “הרי היא בחורה יהודייה כשרה, ואף הוא צעיר יהודי בן משפחה כבודה בעירנו. אלא שהיה מושך את העניין בלי סוף, עד שנמאס לה וברחה מפניו ארצה”.

משום-מה סברנו, אנו הילדים, שהיא גויה. “אם כך את יכולה ליישב אותם על נחלת חמישים הדונמים שלך בנגב, שינהלו לך את החווה, והיא, בת-שבע, תחלוב לך בבאר-שבע את הפרות שלך והוא יאלף לך את הסוסים הפראיים”.

“הוי, אני אספר לבבצי את סופו של הרומן הזה, והיא תצא ממש מן הכלים, שבת-שבא קוזינה רחוקה שלה גם כן. והיא ידעה על הבריחה-המקרבת הזאת לארץ-ישראל. ומה פתאום אני אושיב אותם על אדמתי שלי? ופרץ פלאנט בכלל לא ציוני, ורק בא אחריה להחזירה אליו. והיא בוודאי חוזרת עמו שנפשה יוצאת…”

“כדי שתהיה בת-שבע רועה צאנה בבאר-שבע…” מלמלנו באכזבה מרה. כי מי יעלה על דעתו שיהיו צעירים חוזרים לגולה לאחר שכבר עלו? מילא, דודה זקנה וחנצי שמה חוזרת לשם. אבל פרשת אהבים מתמשכת, שאינה על הבמה ולא בספר או בקולנוע ומתממשת בין המחיצות שלנו, בצורת גיבור וגיבורה והיא חוזרת לשם!

התחננו לפני אבינו, שאם דודה חנצי מסרבת ליישב את הזוג הנאהב על אדמת נחלתה נסלק אנחנו את דודן אבינו יוקל וביתו מדירת המחיצות שלנו ונושיב שם את הזוג החדש מול חלון יבשת-יפו ומסגדה.

הרעיון לא נראה לשום אדם. מר פלאנט העיף מבט של ביטול במחיצות הירוקות ואמר: “לא בשבילי! אני אינני ציוני. וגם בת-שבע אינה חלוצה, אף שעלתה כחלוצה בחצי-סרטיפיקאט כנשואה נישואים-פיקטיביים ליודקה הקטן. אנחנו בני-אדם אירופאים, שאינם חיים מעבר למחיצות של כלום. בת-שבע יכולה לקבל תסביך ממחיצה ארוכה כזאת”. “בלילה היא נראית כנד המים בים סוף החרב”, הרהרנו בינינו לבינינו.

“היסטריה”, אמר. “יכולה לקבל התקף של היסטריה, זה הוא”.

שכן בת-שבע צחקה תמיד הרבה גם למראה המחיצות. צחקוקיה התנפצו על המחיצות כמרמזים על מה שאין בהן או מעבר להן. הן הזכירו לה איזה סרט צרפתי, אמרה.

דודה חנצי ירקה לתוך ממחטתה הצחה והמעומלנה ומלמלה: “בבצי תשמע, תשתגע לשמע הדברים”. היא אספה פרורי סיפורים בשביל בבצי, כציפור המלקטת מזונם של גוזליה.

הכול חשו בעליל, שהמחיצות וזוג הנאהבים הצעיר אינם חיים ביחד בנחת. פתאום היו למחיצות לא רק רקמות ותחרים, אלא שהחלו לנדוף מהן גם ריחות שהיה קשה להגדירם. “זאת הנערה ווּלגרית”, אמרה אשתו של קלינגר שנזדמנה לבית. את המלים לא הבינונו, אבל מראה עיניים וריחות הבינונו אף באותם הימים בחוש. בחוש בלתי-מודע. הדחיסות מעבר למחיצות עלתה ופרחה ונתפרקדה אף מעל לראשינו. ולא היה זה ריח של גן-חיות. ולא של קופים. לא של ציפורים ולא של חיות בר או פרא. ולא ריח הקנמון של רומיה העוזרת. חשבנו אולי איזה בושם הודי?

בתחילה סברנו, שריח נחלתה של הדודה חנצי הוא הריח הזר. אלא שזו הריחה יובש. ואילו ריח זה שבאפנו היה לח, רירי, דביק, בשרי, כמעט כשל עצמנו ובשרנו. ריח שמלותינו ובגדינו. ריחם של בני-אדם. ריחות אישיים של כל אחד לעצמו. של גן-חיות המורכב לא מחיות אלא מבני-אדם. כלובים של בני-אדם. מכלאות של בני-אדם. נחילים של בני-אדם. ריח מצעים שלא אווררו. ריח אפודתה של בת-שבע. האפודה הסרוגה במו ידיה. בעוד אשר לדודה חנצי לא היה שום ריח.

“המחיצות האלה גומרות אותי”, השתוללה בת-שבע בצחוקה והמרקחת שרקחה אמנו וטרחה להגיש לה נתקעה בגרונה כשיעול מציק. “המחי-חי-חי-חי-צות האלה, חי, חי, חי, הלוא הן בכלל לא חו, חו, חו, חו, חו-צצות, הלוא בכלל לא, לא, לא, לא, חו, חו, חו, חו…”

ראינו בזאת עלבון לאבינו, בעל ההמצאה. בעל הפטנט על המחיצות החוצצות בין רשות היחיד לרשות הרבים.

“בבצי תשמע על החי חי חי ועל החו חו חו”, קיצרה בדברים דודתנו חנצי שלא היתה פטפטנית, “ותצילנה אוזניה, כמו שאומרים”.

“איך יכולים החי חי חי להיות חו חו חו, אם בכלל אינן מגיעות לתקרה למעלה ולא לרצפה למטה?” השתוללה בת-שבע השמחה לבואו של פרץ פלאנט בעקבותיה להחזירה אליו. אז הבינונו שעניין המחיצות בכלל אינו מעניינה של ריבה זו אלא מוצאת לה תואנה לצחוק ולהפגין שמחת-לבה. משמע לבה טוב עליה והיא צוחקת. האם זו פעם ראשונה בחיינו, שגילינו שאין מסיחים במה שמסיחים אלא משיחים במה שמשיחים כדי להסיח את הדעת ממה שאין משיחים בו?

אבל למה שמים אותנו ואת ביתנו לצחוק? בתחילה הגנב הנכבד, לאחר מכן הדג ויונה הנביא שנעלמו מן העין, וכעת המחיצה הנוספת המחלקת את ביתנו לשתי דירות נפרדות? טוב לה לדודה חנצי שיש לה מרחבי-יה של חמישים דונם דרומה לבאר-שבע! לנו יש רק חדר-בתוך-חדר-בתוך-חדר-בתוך-חדר ליד בת-שבע זו, שלנה בראשית בואה ארצה בין המחיצות החוצצות שלנו?

חי חי חי, וחו חו חו הפכה למהתלת-בית. להלצת משפחה. לליצנות אחוותית. לקרקסנות מילולית. לנעימת-הצחוק, שבה מילאנו פינו צחוק על עצמנו וחיינו. “חי חי חי שלא חו חו חו”, חברו לחמישים הדונם המופלאים שלא נודע מקומם כמנגינה עם המנון מיושן, כנעימה ליצירה בלתי-גמורה, כלחן למטפחות הצבעונין שהביאה לנו הדודה חנצי כתשורה מבית-מסחרה שפרשנון על פני נחלתה שבנגב עד שהפכו לבוסתנים לארמנות-מזרח וגני-צבעונין על פני ארץ רבה, על פני אוהלי בדואים, שלבשו ערבסקות טורקיות בכחול, צהוב ושחור. אלא שעדיין היה חסר משהו.

וכי מה תעשה דודה חשוכת-בנים בשלל חמישים הדונם שאינם מבנים-קהילתיים אלא ארץ שממה?

ארץ שממה, ציה, מדבר וכפן. כך נולד המדבר הראשון, הפרטי. האישי, המציאותי שלנו. אנחנו לא סבלנו ממוסר-הכליות שסבלה ממנו הדודה חנצי, שהפרה את צוואת אישה. יצר מכורה התעורר בנו. מה ייעשה לאדמה? לכרם ולפרדס לא תצלח. מים יש שם, כי קרובה האדמה לנחל באר-שבע. אדמת לס פוריה, אמרו המומחים שלא ראוה בעיניהם. מבוקעה בקיץ. אדמת לבה שחורה וסמל הפריון עצמו. היה מי שהעז לומר שזו סתם אדמת מכתשים עשויה שכבות של צבעונין, שוקולדה וקסטה ומרציפן של אדמה.

המיושבים בדעתם, ששתו אצלנו תה-של-אחר-הצהריים ושיחקו בשאח טענו: אדמה צחיחה, מבוקעה, שטוחה מלבינה באפרוריותה בקיץ. אולי אפילו מלוחה, כמו על שפת ים המלח, עוטה מלח של אבק. והאבק מתנשא ועומד שם באוויר כמו עמוד, כמו דגל לבן, כמו מגדל.

אז שתבנה הדודה מגדל לבן בערבה. מצודה לבנה ובודדה כמו בבית-אשל. מייד בנינו על אדמתה מגדלות ולא בירושלים, כדי שלא תתחרט. כדי שחלילה לא תאבד את הקושאן הוא החוזה על אדמה נלבבה וחזותית זו. אמרנו לה שבמגדל הלבן נשב אנו ונשמור בחץ-וקשת על אדמתה השטוחה, על אדמה רבה זו של אברום אבינו. בלא עץ ובלא שיח. שמה משוממה. ורק אנחנו במצפה שומרים-מה-מליל. והאבות יוצאים בלילה מקברותיהם שבחברון ומתהלכים על אדמתה, כמו יורדים מצרימה.

היתה אפילו ילדה בת שכנים, שטענה שאין בכלל בעולם אשה חשוכת בנים. ואם קנתה כל-כך הרבה אדמה ודאי יש לה כנגדה חמישים בנים שתאכלס אותם. בן או בת על כל דונם. ואנחנו נבוא לבקר אצל החמישים כמו אצל שבט.

“או על כל שלושה דונם בן או בת”, אמר מישהו מהקטנים.

אז יוצא חמישה-עשר בנים יחד, לפחות. או לשליש. על חמשת הדונמים הנותרים בנינו בית-ספר. גן-ילדים. קולנוע, מגרש משחקים. גן ציבורי ובית-חרושת לחלבה. מריח טחינה מתוקה. ועוד משהו. על הסוד הזה נלחמנו ולא גילינוהו לאיש. אסור לאיש לדעת, מה נקים על יותרת אדמתה של הדודה. סוד זה מותר לגלות רק לאחר פטירתה של הדודה שׂבעת-הימים וחובבת מטפחות הפרחים. בעצם, – נחלת קבר. שם קברנוה ושתלנו פרחים סביבה. כי היא שקבלה על שבשכונתנו אין אף פרח אחד מלבד חבלבל-החולות ומלכת-הלילה הגדלה פרא.

שתלנו למענה ציפורן סיני זעיר ככפתור, גרברה משוננה וחלמונית צהובה וסתם עשננים לרוב, שהם מתמידים ביבושת של עצמם.

כל זאת לאחר שהדודה כבר נטלה פרידה מעמנו וחזרה אל עיר מגוריה והחוזה על רכישת אדמתה בידה. ודאי נפטרה שם בשיבה טובה ובבצי הניחה את החוזה מתחת לראשה. אף הגן לא היה במתכונת שאנו בחרנו בה. פעם נזדמנו לקיבוץ בהר הנשקף אל הים. בקיבוץ העטור משולשי ים והרים הפוכים ותחובים זה בזה גילינו גוש פרחים לוהט ששתל אחד מחברי המקום. אנו, שהיכרנו הרדופים לבנים, איביסקוסים אדומים ובוגנוויליה סגולה בלבד, ראינו לפתע את מטפחות-הצבעונין של הדודה חנצי פורחות שם על אדמה של ממש. כיוון שלא היה זכר לערבסקות הכחולות-צהובות-שחורות, הבינונו שאין זו נחלתה של הדודה חנצי. שטרם גדרה את שטחה, וכי אחיזתנו בה רפה.

ימים רבים המשיכה הדודה לכתוב איגרות לאבינו ולשאול על הדונמים שלה כאילו היו בניה. מכיוון שלא טרחה לגלות לו היכן הם בדיוק לא יכול להשיבה דבר. לא פעם כתבה שיום אחד תכתוב לרחובות ותשאל עליהם כעל בניה אף שאינה חייבת בכלכלתם. ואולי חייבת.

לאט לאט הפכו חמישים הדונמים ברבות ימים לאגדה. ואולי באמת נצטמצמו כדבר צוואתו של הדוד אברוּם והיו לחצר אחת עתיקה בלבד? הדודה לא הובאה לקבר ישראל בנחלתה כאן בארץ, אלא שם, ליד אישה. ונפטרה בעוד מועד ולא סבלה ממוראות מלחמת-העולם שם, אולי בזכות רכישה זו שרכשה כאן. אף הקושאן אבד עמה שם, שימש כנראה במקום תרמיל-העפר מארץ-ישראל למראשותיה. היה ליצים שסיפרו שציוותה לחרוֹת על מצבתה: גאלה חמישים דונם מאדמת אבות.

את גינתה לא נטעו עד היום. בטיול בית-ספר לנגב נטלנו חרס נבטי, תקענו באדמה רחבת-הידיים ואמרנו: חמישין, חמסין, חמישה, אולי חמישה דונם בלבד? תמר, אגבה או רותם אחד? כך הפכה הדודה חנצי לרותם יחיד במדבר. אבל היא היתה רותם. בת-שבע ופרץ פלאנט אבדו שם. אבל הדודה חנצי היתה רותם יחיד פורח פריחה זעירה וצנועה. להחליף כל-כך הרבה פרחים במטפחת ברותם זעיר אחד, בשעה שמטפחות-הצבעונין שהביאה לנו הדודה ממשיכות להתקיים שנים על שנים וכבר הפכו ריפוד לכורסאות ולכסאות, הרי זה בבחינת הוכחה מה דל מעשה ערטילאי שאין עמו ממשות לעומת החפץ המתמיד בקיומו.

כי בינינו לבין עצמנו: לגבי אדם שישב בבית-מסחר חשוך שנים רבות ומכר מטפחות-צבעונין, היתה רכישת אדמת-מדבר רחבת-ידיים בבחינת כישוף, ותו לא. כי היה מי שסיפר בשמה של בבצי, שבסוף ימיה סבלה הדודה מהעדר “אוריינטציה” וכבר היתה קצת עוברת-בטלה ולא אמרה עוד חמישים דונם בארץ-ישראל אלא בירושלים. פשוט לא הבדילה עוד וביקשה להיות נאמנה לצוואת אישה.

איש לא העיר לה על טעותה. אפילו לא הציצו בחוזה. קברוהו כמות שהוא עמה. כשם שקוברים שרידי ספר-תורה. בבצי מעולם לא הציצה לראות מה כתוב בו.

אבל ייתכן שליהפך לרותם במדבר לא רע כל-כך. בייחוד שהיתה טוענת בסוף ימיה, שהרותם גדל בעיר-הקודש. לאיש לא גילתה שאישה אברוּם בא לה עוד פעם בחלום הלילה ואמר לה: עסקה מחוכמה לא היתה זו. אבל אפילו שעל-אדמה אחד מאדמת אבות שגאלת, את נישאת עליו לגן-העדן. הריני ממליץ כאן עליך שייחשב לך שעל זה בעיר-הקודש.

אולי בגלל החלום הזה סירבה לגלות לאבינו ולנו היכן אדמתה. היא פשוט ביקשה המלצת אישה למעלה להעבירה משם למקומה הנכון והמיועד לה במצוותו.

מסתבר, שכל המסתורין והעלמת הנחלה היה להם טעם. שכן הקימה לה הדודה מחיצות לאדמתה, שחצצו והסתירוה מעין כול. היא נטלה אותם עמה גם בלכתה מכאן. גם בלכתה משם. גם בלכתה בכלל. גם בלכתה אחרי השעל האחד של אדמה קדושה יותר. כי לבסוף החלה להאמין גם בשעל אחד בלבד ולא באדמה רחבת-ידיים דווקא. בסוף ימיה נצטמצמה, הקימה יריעה ירוקה בינה לבינינו ונסתתרה. וימים רבים עברו עלינו מאז ועד היום הזה, עד שהסרנו את המחיצה שבכלל לא חצצה.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48410 יצירות מאת 2697 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20793 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!