רקע
שושנה שרירא
למראשות העיגול

שריגי הגפן היו דלים. סחופי חול וצנומי מלחים שבאוויר. לולא אמרו לי כי זה כרם, הייתי חושבת כי זאת צמחיית חול שהיתמרה אל על. “כרם זה יעקרו וכאן נבנה בית”, אמר אבי.

“אנחנו נהיה הראשונים בכרם הזה?” שאלתי בשמץ של יראה. “אף אחד לא יבנה בית לפנינו בכרם הזה בצפון?”

“איש אחד יבנה לפנינו. שכננו משמאל. ואנחנו נבנה אחריו ונהיה כאן שניים”.

“ואיפה עוברות אורחות הגמלים?” שאלתי בשמץ של בהלה. “ומאין אני אלך העירה? מכאן? דרך אורחת-הגמלים העוברת על פני השקמים הזקנות? והם צועדים כל הלילה? ובאישון הלילה? ובאשמורת הבוקר ו – – –”

חשבתי: מזל של בת-אדם פחדנית. שם היה לי מסגד חסן-בק, וכאן אורחות הגמלים של סומייל המתחככות בשקמים הזקנות כחתולה ברגלי, עד שמטילות בהן פרשן-פסגיהן והן ממוללות אותו ברגליהן עד שנוצרת שכבת-חול מעורבת בצמיגות עכורה.

“תלכי דרך הרחוב השמאלי האחרון, אל פרשת-הדרכים הנקראת היום ‘העיגול’,” אמר אבי.

חד וחלק. ואיך אני יוצאת בלילה מאותו רחוב צפוני של העיר אל הדרך הראשה ואל העיגול ועוברת רצועת-חול ריקה מיושב, מדבר לבן שהוא היום כרם?

והנה בא הלילה החדש, ובמקום המואדזין של חסן-בק קול פעמוני אורחות-הגמלים העוברות בסמוך. חלוני נשקף אל שממת-חול וחול סחוף כסף-סהר גוהר היה לתוכו כנד של אַין. חלוני היה כאשנב שבים, מוגף, אטום לבל יחדרו משבי הים את תאי באַני המהלך בחול. משברי-חול אלה נשאו עמם כל מיני סחף. הגפנים שנעקרו, שהניחו זכר לענבים שעסיסם לא נשתה. לתירוש שלא תסס. הגפנים הצמיחו בטון. מדרכות, בתים, עמודים. כבישים. אבל זה היה אחר כך. בתחילה נעקרו הגפנים והיתה שממת-החול הבהירה, רוויית לחלוחית הים, שעמודי האור של הירח חרשו בה תלמים זהירים, שקופים, בלילותיה של נערה קטנה שהיתה מיטלטלת מגבול אל גבול. מגבול יפו אל גבול סומייל. מגבול הים לגבול הכרם. מאספרגוס מעודן אל שקמים זקנות, עבות-גזע, מדובללות שריגים, כבדות סבר, שופעות הכנסת-אורחים מדברית, צבעונית כאוהל-האורחים הבדווי.

אך בתחילה ערכו הגרלה. לפי שאין אדם יושב באותם הימים על אדמה שקנה בכספו שלו, אלא משלשל חלקו בממון לקופת הכלל הקרויה חברת “כרמלית”. אבי הוא שהמציא שם זה לחברה. כנראה, נשא נפשו לכרמל ולהדרו אפילו בתוך תל-אביב השפלה. לאחר מכן מתכנסים ומפילים גורל. מי שזוכה במגרש בעיגול היקר המכונה היום “כיכר” ושם מקום לבתים רבי-קומה עד שלוש דיוטות, למיקח וממכּר. ומי שזוכה במגרש באחד הרחובות הסמוכים, הצנועים, הצרים, ובשקעי החול שאפשר להקים בהם בתים קטנים, ענווים, עם גינות-נוי ועצים.

היה אבי מתפלל שלא יזכה חלילה במגרש מהודר ב“עיגול”, שכן מה יעשה בו? יבנה בית-מסחר? בית-ראינוע או בית-קפה? מה לו ולכל אלה? היה מתפלל שיזכה בשטח צנוע באחד הרחובות הקטנים, הסמוכים, הקרוי על שם כפר או קבוצה או קיבוץ שבגליל וישב לו תחת ברושו ותחת קזוארינתו ובצל קוצי הבוגנוויליה הסגולה.

כל תפילות שהתפלל לא נתקבלו. תפילה אחת זו נתקבלה, והוא אמנם זכה בחלקת-קרקע צנועה, מסותרה באחד הרחובות הקטנים, הנמוכים ומרובי החול, הקרויים על שם גיבור שבגליל. שכך נאה וכך יאה לנו.

משהוקמה הקופסה בחול, לצד שכננו משמאל שהקים קופסה קטנה אף הוא, שתלנו איביסקוס מפריח פריחה אדומה בפתח ופערנו חלוננו אל השממה המשתרעת עד כפר סומייל. הגפנים שנעקרו הותירו איזו ערגה אל אשר היה בעץ ובפרי. כשם שכל ימינו ערגנו אל איזה כפר שלא ראינוהו בעינינו ולא ידענו מקומו. וכרם שהיה, מפלט היה לנו לכמיהות הירק והפרי. שתי גפנים ששתלנו בגינתנו לא נקלטו. רק הדליות פרחו. שני ברושים נקלטו. השלישי כמש. והקזוארינה הוריקה על מה שהיה לפני כן בור של סיד. היא ניתנה לי ליום הולדתי. יום אחד נגנבה כולה על שרשה, גזעה ופארותיה. ללמדך שלא היו גנבים באותם ימים רחוקים בתל-אביב.

העגבניות בחלקה סמוכה למטבח לא נבטו כלל. הבצל הוריק וכמש. ורק עץ פילפל גדל בכוח עצמו בלי ששתלוהו, והיה מבדיל בינינו לבין שכננו היחיד משמאל, בין מטבח למטבח, ונותן צלו כעני בפתח בית סגור על מסגר.

באביב פקדונו בחלקתנו צמחי-בר שלא שתלנום מעולם. כל שמחתנו היתה בתכלת וצהוב. כתום ואדום. לבן וזהוב. אלה היו בטוחים יותר. הם פקדונו תמיד. הם באו מעצמם. הסביון, הכלנית, החמציץ, הקחוון הלבן והברוניקה הזעירה ליד הגדר המבדילה בינינו לבין שכננו.

משנשתכחה השכונה ונקראו שמות לרחובות, הגישו לאבא תעודת הרשמה בספר-הזהב של הקהק"ל נתונה במסגרת שחורה. הבריות התחילו לבנות בתים גדולים גם ברחוב שלנו. גילו שיש בנקים המוכנים לתת הלוואות לבניין בתי-קומות לשם השכרת דירות. ולא כן אבא, שחושש היה לקחת הלוואה.

כשנטל עציוני שממול הלוואה ובנה בניין של שלוש דיוטות התבוננו בו הכול בתמהון וסברו שעוד מעט יתמוטט מעוצר דאגה וסבל החובות. כשקיבל גנני עצת שאר-בשרו בארה“ב לבנות לו דירה למעלה ועוד דירה לבתו שישבו בהן זרים כמה וכמה שנים ולאחר מכן תחזורנה הדירות להיות לגנני, סברו הכול שפועל-הבניין הנ”ל ראשו הסתחרר עליו והוא בונה אל האין, להרס עצמו וביתו. לאחר מכן שיכנה העירייה בית-ספר ברחוב הסמוך ופרצה לתוך אחד מבתי רחובנו ושלחה ילדי הכיתות להתעמל ולשחק ברחובנו. ואז פרצה צהלת ילדים וטף הרחובה ברוב שעות היום, ועל גדר ביתנו היו סועדים פת-שחרית שנייה מילקוטיהם ומתיקיהם. כל שנותר ולא היה רצוי בלחם, פרי וליפּוּת של לחם, נזנח על גדר ביתנו מאכל לעוף השמים ולחתולי הרחוב וכלביו.

כיוון שלא היה כביש, לא היה טוב מרחובנו למשחק כדורגל, כדוריד, תופשת, “קלאַס” על בדל של מדרכה, משחק במעגל. באותם הימים נמלך שכננו בדעתו והוסיף קומותיים. לאחר מכן אמנם נאלץ למכור מחצית הבית לזרים בשל ערבוּת שנתן ונאלץ לפרוע חוב לא שלו. אך באותם הימים קם ובנה. מישהו זכה בגורל והוסיף שתי דיוטות. בית-כנסת של חסידים הגביה שם בית קטון כלפי מעלה. מישהו הקים על הגג סטודיו לצילום. תופרת הגביהה על ביתה סלון לתפירה. שחקן הקים על ביתו אולפן למשחק. מהנדס בנה דירת-גג לבתו הנישאת. שען בנה דירה לבנו. ובבית-ספר סמוך קם מניין למתפללים. נותרנו הבית היחיד שקומתו אחת. בית קטן חבוי בין כל הענקים.

באה מלחמת-העולם והטילו האיטלקים שתי פצצות מזה ומזה לבית. בנס לא נפגע. אולם כתליו נסדקו, וכולו נתערער והיה עומד כבדרך נס, כשר וראוי להריסה ולחילופו בבניין טוב וגדול ממנו.

משנהפך ה“עיגול” לכיכר ונבנו בו בתי-מידות, בתי-קפה, בתי-קולנוע, בתי-מסחר ואולפני צילום ובתי-מלון, זחה דעתו של אבי עליו: “מה הייתי עושה שם בעיגול בין כל אלה?”

רופא השיניים, שהקים שם שלוש דיוטות, הלך לעולמו. שכננו משמאל שזכה שם במגרש נחפז למכרוֹ ולהחליפוֹ בצנוע ממנו ברחובנו. סנדלר הרחוב, שישב בחנות מאולתרת ממוסך שנבנה בתחתית אחד הבתים ברחוב, רכש לו ברחובנו דירה בלבד, כיוון שנמצא בית שכבר מכר דירותיו בזו אחר זו ונעשה בית משותף. ברייה חדשה ומשונה. על גגות הבתים אפילו הופיעו דירות זעירות שגזוזרות-גג מחופות להן מקושטות בעציצי-פרחים, ומסביב לכיכר צמחה שורת-חנויות שנייה, פנימית ובלתי נראית לעין. שם דיברו יהודי ספרד רוסית. עלו מדרום רוסיה.

בכיכר נהפכה חנות-פרחים לחנות צורכי-חשמל. מורה-לפסנתר – לאולפן-ג’ז. מרפאה פרטית לבית-ספר לרכיבה. והשען – למוכר צורכי-חשמל. האחות העבירה דירתה לקוסמטיקאית, וזו פתחה ברחוב מכון-יופי. ובית רופא-השיניים בכיכר נהפך לקולנוע. רק בית פקיד העירייה עמד על תלו בכיכר עד שנהפך לאט-לאט לבית-מלון שהלכו ושיפצוהו עד שנהפך למלון גדול בעל אכסדרת בית-קפה נרחבת. חנות-האופטיקה נהפכה למזללה. חנות הספרים – לבית-מרקחת. הנקניקייה לחנות טבע לצורכי פירות מיובשים ושאר צורכי הטבעונים והצמחונים למיניהם. והחנות לחומרי-בניין – לתמרוקייה. רק בית-הקפה של טויבמן, שהיה בית-אוכל עלוב, החליף מחלצותיו ונשאר מסעדה בסגנון מהודר יותר, ומקפה ‘יונתי’ נהפך לבית-קפה ג’וסי.

כשקרא טברסקי לחנות-המכולת שלו מעדנייה סן-פרנציסקו אמר שכננו הנגר שנהפך לקבלן הרצליך, הוא לבבי: ‘זה כבר באמת יותר מדי. מה פתאום סן-פרנציסקו?’ השיב לו טויבמן: ‘מה אתה רוצה שאקרא לבית הקפה שלי ציון, מוריה או קק"ל? אף אחד לא יבוא אלי. רציתי קולוראדו, אמרו לי שזה כבר יותר מדי. אז שיהיה סן-פרנציסקו או שער הזהב’.

כל זאת סבלו השקמים בשתיקה נוטפת מפסגיהן והסתפקו בכך שנכנסו ללשון: “אלך אתך עד השקמים”. או “לפני השקמים”. או “עד אחרי השקמים”. “ניפגש על יד השקמים”. “ראיתיו ליד השקמים”. ואפילו “הרחוב שליד השקמים”, רחוב השקמים עצמו, היה מרוחק למדי מהן.

השקמים ציינו חלוקת הדרך העולה מן העיר הוותיקה אלינו, אשר בשכונת הצפון המרוחקת, לשניים. מגבול יפו ועד שכונת-השכנים ומשכונת השכנים ועד מעבר לעיגול.

את ה“עיגול” ראינו מצויר על הנייר. הוא ניצב מעבר לשכונת הצריפים, עיגול חול ריק מופשט, משהו שאדריכל-ערים התווה על הנייר, ובו פלא מזרקה וערוגות-פרחים לעתיד לבוא. בינתיים היה הפלא הזה משטח חול ריק מאין יושב. חלק. בהיר. ובית-החרושת ללבנים נוטל בסמוך לו חול לרוב מבור עמוק. כך חיינו על שפת החול, על שפת יומו של חול שבו רצו הורינו להרגיע אברי גופם מלחותו של ים. ההליכה צפונה-מזרחה היתה בעיניהם כהליכה אל נווה-מרפא וצרי לגוף הכואב. כאשר קמה הרוח והשיבה החול הדק והנישא בקלות לתוך ביתנו, מסַכּים דקים של חול, חול, חול, חול, התברכו הורינו ביובש. ביובש הטוב הזה. כי לא עוד היו הדמויות הלבושות חלוקים מלאי חול חוזרות מן הים מקורצפות חול, סגולה להתחממות ונגד התקררות.

תמו ימי הריצה שלהם אל הים. ואנו, רק אנו, בני-הנעורים, הוספנו לרוץ אליו. למה הרחיקונו מן הים? למה לקחונו אל ארצות החול הלבן? לאחר שהתגוררנו בארצות החול הצהוב, הזהוב, הזיפזיפי? להם הפתרונים.

השיבה בלוויית חבר לעת לילה הביתה היתה מעשה-גבורה. היה צורך לעבור את משטח החול רחב-הידיים שבין רחוב-העיר האחרון לבין ביתנו הניצב בו כרוֹתם במדבר. רוֹתם זעיר ושפל-רוח. והחול משך אליו את הבית הקטן מטה-מטה. כאילו החליט, ויהי מה, להשפיל קומתו. כל מדרכה וכל כביש הנמיכוהו. מעקה סביב הגג שלא היה לו הנמיכוֹ.

ברבוֹת הימים היו נערים פרחחים ופוחחים החוזרים מבית הקולנוע שבכיכר מיידים אבנים בבית ובחלונותיו. לשם משחק ותעלול. ספסרי-כרטיסים היו מתחבאים בחשכת גינתו הדלה מפני המשטרה הרודפת אחריהם.

הרווק המושבע, שהתגורר באחד מחדרי דירתנו – כי מי ידור באותם הימים בדירה שלמה של שלושה חדרים ולא ישכיר אחד או שניים? – היה תולה אמצעי-מניעה על הבוגנוויליה הסגולה החוסמת את חלונו, לשם שימוש חוזר. שיחי הגדר, שהיה צורך לגזמם ליתר נוי וטעם, גדלו פרא. עלו מעלה-מעלה וחיפו על הבית כשיער פרוע המחפה על פני אשה צועדת ברוח.

כשנבנו מדרכות לבית, החנו עליהן את כל מכוניות הכיכר, זו ליד זו ליד זו. פקחי העירייה התעמרו בנו תמיד על שאין אנו גוזמים את עצינו הגדלים פרא. הפטוניות לא אבו לצמוח בפתח ביתנו. לחדר-המדרגות היה גג של עץ. בימי-הגשמים היה מקרקר כעדת-צפרדעים צרודה. רק החבצלות הלבנות פרחו מדי סתיו, לפני החגים, במרכז גינתנו בלוֹבן של יום-כיפור. ריחן הכביד על תושבי הבית כמוהל של כל עצי היער-שלא-היה. החבצלות הודיעונו מתי ראש-השנה. ביום-כיפור נטף תמיד גשם ראשון. הבא לדור כאן היה כמהגר לארץ אחרת. לארץ שאין בה ים. רק חול. לארץ הבית הקטן. גם כאן לא היו פרות ולא סוסים, לא חמורים ולא עזים, אלא לעת מצוא. בדרך מקרה מופיעים ונעלמים. אבל היו גמלים. והיו מכוניות נתקעות בחול הרחוב ואינן יכולות להיחלץ ממנו אלא בעמל רב. והרחובות נתכנו בשמות סופרים. במקום רחובות הים, גאולה, יונה הנביא ואהבת-ציון, היו רחוב מנדלי ופרישמן, שלום-עליכם וגורדון. הציירים והפּסלים עוד לא היו קיימים. אבל רחוב אחד-העם רדף אחרינו כמעט עד הנה.

במלחמת השחרור בנינו מקלט באדמת הגינה. אלא שהיינו מסתתרים במסדרון. במלחמת סיני – במסדרון. במלחמת ששת הימים כבר נלקחנו משם.

משחק השאח היה המשחק הלאומי מלבד ויכוחים פוליטיים. אבל של הורינו, לא שלנו. השתתפנו בהפגנות שקטות, מסודרות, בשורות-שורות של שישיות. החלפנו מבטים עם בחורים בהפגנות. כי אלה היו שקטות ומסודרות כיאות לעם התנ“ך. קיבלנו פעמיים בחיים תנ”כים. בגמר היסודי ובגמר התיכון. לחצנו ידו של נכבד והבטחנו להיות נאמנים לעם ולמולדת. המולדת היתה אז עוצר, בריטים, מאורעות. בני-אדם נשאלו במישרים: האם אתה סוציאליסט? כשם שנשאלו בתקופות מוקדמות יותר: האם אתה יהודי? אפילו נשאלו: האם חברך סוציאליסט? האם בעלך סוציאליסט?

הזוגות המבוגרים, שעלו בסרטיפיקטים של זקנים בנישואין מבוימים, התחבטו אם להישאר נשואים או לא. צד אחד מסכים, צד שני מסרב. היה מי שחזר לגולה ואבד. חצי זוג נשאר כאן. נשא אשה, הוליד בנים והתאבל כל ימיו על הצד השני שחזר לשם ואבד. שם, בשם ההוא. עניים עדיין ביקשו ארוחה ולא מתת-כסף בלבד. הקבצן לא היה תובעני ותקיף. הוא היה מבויש. הוא שהה במטבח שעה ארוכה, סעד לבו. שוחח. סיפר. ולא תבע מייד מתת-כסף, שכן קבע לו כך וכך בתים ליטול מהם תרומתם. עדיין לא התחזו כעושים מצווה ואוספים למען אחרים. הכול היה אישי. לעצמו. כל אחד לעצמו, לביתו ולילדיו. העני לבית עצמו.

הרחוב השתפל וירד. באמצעיתו, לידנו, כמו שקע תחתיו. כל החידוש שבבתים פג. יושן מוקדם, משתהה ירד עלינו. מראה הבתים התיישן עד מהרה. כל השיפוצים לא הועילו. כל צביעוֹת הצבעים לא יכלו ליוֹשן המוקדם, המאפיר, הנושם זיקנה. ריח של זיקנה ירד על רחובות העיגול. זיקנה בטרם עת. ריח היוֹשן הלם בכל הנכנס לבתים. היושן שלא היה ברחובות-הים הקודמים. שכן הים ברעננותו ובמליחוּתוֹ היה מניס את היושן. ואילו כאן, ברחובות החול שעל פני הכרם, השתהה היושן, צמח כפטרייה דלת-טחב מפיצה ריחה העז. פטריות היושן הקדימו לפשוט על פני רחובות העיגול, היא הכיכר. ובלילות הדהדו האבנים שהטילו פרחחים בתריסי החלונות. למחרת נמלאו מרפסות-הבתים הפתוחות אבנים וגושי-אדמה כבדים. שברי עצים. על עצי הלימון והתפוז של שכננו פשטו פרחחים כעדת דבורים. לא השאירו לו אפילו תפוז או לימון אחד. אפילו מורא קוציו של הלימון לא היה עליהם. הילדים פשטו על גינות-הפרחים הזרות להביא שי לגן ולבית-הספר בערב שבת. להביא פרחים הביתה. הגינות נעשו הפקר. התריסים נעשו הפקר. החלונות נעשו הפקר. כל אדם ניבט בחלונות שהתנמכו. הווילאות הישנים לא יכלו למבטי העוברים-ושבים.

חיילי הוד מלכותו נראו ברחוב. לא נכרים היו. משלנו. ממגויסינו. ארבע שנים כמעט לבשו את המדים. צעקות עלו יום אחד מצריף-מגורים, סמוך לאקליפטוס שברחוב המצטלב עם רחובנו. מישהו, צעיר, נפל באריטריאה.

בנם של שכנים ממול, שדווקא חיים היה שמו, נפל במלחמת-השחרור. בן אחיו, שנולד לאחר מכן, נקרא על שמו. אלא שאיש לא העז לכנותו בשם ההוא וקראו לו מיכה. כאילו היו משנים סדר האותיות, ותו לא. זה ולא זה. זה וגורל אחר. זה על שמו של ההוא, ואף-על-פי-כן לא לשאת שמו של ההוא על דל שפתיים.

החיגרת שברחוב נישאה לאיש. בחנות המכולת נתחלפו הבעלים. הקודם רכש לו חלק בקולנוע שבמרכז העיר. הרופא האלמן נשא הגרושה שכנתו. בת בעל הנקניקייה נתחרשה. רופא הנשים הלך לעולמו. המהנדס זכה בגורל וקנה לו בית גדול. שטח המַפרוּז שעמד בשממונו באה לו גאולה סוף-סוף ובנו עליו בית גדול. בקומת-קרקע אחת פתחו מכבסה. בקומת-קרקע שנייה בית דפוס זעיר לכרטיסי-ביקור. במרתפו של בית אחד – מועדון לנוער מתקשה בלימודיו, המקבל הדרכה בשיעורי-בית אחר הצהריים.

והנה הופיע מוכר-הפרחים בקרן הרחוב. כחוש, חיוור, במעיל-חורף גדול וכבד, מציג פרחים על גדר של בית. ובעלה של מרת טייכמן נסע להשתלמות לארצות הים. בת הטויבמנים נישאה לחקלאי במושב עולים חדשים. בת קרצמן נישאה ועקרה לירושלים.

ואז פתח בנו של טליתמן, המדען, בחקר זבוב הים התיכון. לאחר מכן ירד לארה“ב וטרם שב. אחיו היה לקצין בכיר בצה”ל. בתם האטומה של המַטוּסביצ’ים הצליחה מאוד בנישואיה. נישאה לטייס. באל על. בארקיע. בהי דרומה.

וכבר בלענו שני רחובות הזורמים לצד רחובנו, אם לא שלושה. שכן לא שרוי היה רחובנו הקטן בבדידות רשותו שלו, אלא השתוקק להצטרף לעוד שלושה רחובות סמוכים לו. רחוב באר-שבע, בר יוחאי, יאשיהו המלך ורחוב שמשון הגיבור, הסמוך לרחוב יהודה המכבי. מאז היו ילדי הרחוב משתבחים בלבם: “אני גיבור, אני הכי גיבור. אני שמשון המכבי!”

חשבנו שלעולם לא יסללו כבישים ברחובינו. מחשש פגיעה בילדי בתי-הספר. מחמת שכחה. התקלסות. מיעוט ערכו. עליבותו הסמוכה לרחובות גדולים ומכובדים ממנו, כגון רחוב המלך אדוארד, ורחוב ראש-העיר דידרוביץ, ורחוב המלחין גלינקה ורחוב המלך שאול.

עליבותו של הרחוב לא הניאה את העירייה מלתבוע מכל בעלי הבתים שיסללו בו מדרכות. כדי שיחנה עליהן כל רכב הכיכר. מכונית-אחר-מכונית-אחר-מכונית. כל אופנועי הסביבה. אופני הילדים. שישחקו עליהן קלאס. יציירו עליהן משחקים. יטילו עליהן בדלי סיגריות, שיירי קליפות בננות ותפוזים. המדרכות היו לעג לרש. הרחוב נשכח מלב פקחי העירייה. מלב העירייה. אבל הבריות חיו. הוסיפו לחיות. ולהשתנות. שתי עשרות שנים אינן דבר של מה בכך. בינתיים קמה המדינה, וכל מיני דברים קרו לבריות. מהם שנתפסו להיסטריה, בעיקר הנשים, ושאלו: מה יהיה כשיצאו הבריטים מן הארץ?

היו שנתפסו לעיסוקים חדשים. מר ינובסקי התחיל עוסק בסנדלרות חובבנית. מר ארזי בנגרות-חובבים. מרת קרצמן החלה בשיפוץ ביתה הישן. צביעה, סיוד והריסת קירות פנימיים. מרת גנני סגרה את כל המרפסות בתריסים. מרת אגסי מכרה את הפסנתר הישן באלף לירות. הצלמת מתה והורישה את מקצועה לבתה. במרתף הבית מספר שתים-עשרה מכרו שמלות ישנות שהגיעו בחבילות מארה"ב.

אבל גם הבריות התחילו משנים פניהם וטעמם. ד"ר לכמן לא עסק עוד בהוראה, אלא בביקורת בלבד. ואפילו עבר לדור ברחוב מהודר יותר, או באיזו שכונת-גנים מהודרת. כל מי שירד לא חזר עדיין. עורך-דין השתקע באחד הבתים ופתח משרד. כל מיני נשים התחילו לשאול ברחוב: “איפה גר כאן השוחט?”

בחורים ובחורות נראו לבושי-מדים ברחוב. אפילו קצינה אחת. בבית מספר אחד התחילו לערוך מסיבות מטעם ארגון-נשים נודע. מישהו חזר מאפריקה והביא כל מיני מעשי אמנות כביכול, ופתח “תערוכת אפריקה”. רופא-העיניים האמריקאי לא מצא לו רחוב נאה משלנו והתיישב בו בדיוטה ג' עם אשתו שפאה נכרית לה בראשה ועם חמשת ילדיו. ד“ר נחת היה שמו. מה הנחת, לא ידענו; כנראה, נחת הישיבה ברחוב העלוב שלנו. אולי היה שמו ד”ר גיי, שמשמעו שמחה, יותר מאשר נחת. זכור לי המרבד היחיד הבלה שפיאר את מסדרון דירתו הארוך והחשוך. בעיקר באו אליו שומרי מסורת מבני-ברק וסביבות הישיבה הגדולה בצפון.

הצייר, שהתגורר במספר חמש, הלך מכבר לעולמו. אבל תערוכותיו נערכות בידי אשתו עד היום הזה בעיר ובסביבה. אז עדיין היו זוג צעיר ובלתי-נשוי. החייל משיח, שהצבא הפקיע בשבילו חדר ברחובנו לאחר שהדייר הלשין על בעל-הבית שלא חפץ לפצותו בממון רב, ישב כמה חדשים עם נערתו בחדרו זה, בישל מאכלים חריפים שריחם היה מתבל את הרחוב כולו ויצא אף הוא לעיר רחוקה בצפון. יפהפיית הרחוב הבלונדית, התמירה וההדורה, נישאה לתייר אמריקאי וירדה עמו. אחותה הבכירה נשארה ברווקותה ואביה הוסיף להציג במרפסת ביתו בקבוקי יין-צימוקים שהיה מתסיס בביתו.

מי שלא התחתן לא התחתן עד היום הזה. למשל, בתם של טראכטמאן, שהיא היום ד"ר לכימיה. מרצה בירושלים. ומר זהבי האוגר מטבעות מכל הארצות, כל העמים וכל התקופות.

רוב דרי רחובנו מתו במיטותיהם. בפינתם שלהם. בפיקוח רופאיהם הקטנים, הצנועים, הדרים בסמוך להם. המקיימים חיוּתם בהם בזריקות מחזקות. רק גינותיהם העידו כמאה עדים על חיוּתם הכלה. על איזה יובש שפשה ברחוב. העצים הובישו. הפרחים נעלמו. הגדרות החיות לא נגזמו כהלכה. הבוגנוויליה צמחה פרא בקוציה המבעיתים. ערמת אשפה קטנה שבקטנות גדלה במשך שעות ספורות והיתה לתל-אשפה ענק שנערמו עליו מזרנים, כורסות ישנות, כיסאות שבורים ועגלות-מקררים בלות. צמיחת הערמה היתה ממש שואה. כאילו התחרו ביניהם כל דרי הרחוב מי יערוֹם יותר חפצי-בית ישנים וגרוטאות. עד מהרה איימה עלינו הערמה להאפיל על חלונות ביתנו כליל. נבהלנו כטובעים. טילפנו אל העירייה. באותם הימים כבר היה לנו טלפון. שיווענו אל פקחי העירייה שישלחו מייד משאית לאסוף את כל גרוטאות רחובנו, אשר כמו החל פתאום לפנות את כל מחסניו, מרתפיו ומזוויו. כשהושלכה מיטת-הילדים השבורה אל הערמה, כבר התנשאה זו לגובה דיוטה וחצי. בביתנו השתרר חושך כמו בעת ליקוי-חמה. קליפות התפוזים שהשליכו הילדים מסביב הוסיפו לערמה נופך של צבע עליז מצהיל פניה. אולם הפקחים לא מיהרו לבוא. המשאית לא נחפזה לבוא. איש לא שעה להפצרותינו בטלפון. רק כשאמרנו שמכונת-כתיבה ישנה מתנוססת בראש הערמה ואין יודע למי היא שייכת, הזדרזה משאית לבוא.

ואז החלו עיתונים ישנים להתעופף ברחוב. כי יושבי רחובנו לא השליכו מעולם עיתונים, אלא שמרוּם לקריאה לעת מצוא. מאמרים של שבת. אמרי-חכמה. סתם ידיעות והספדים. בעיקר שמרו על הספדים לאוסישקין, להרצל כשהובא ארונו. לז’בוטינסקי, לוויצמן ולבלפור.

בבתים אכלו פירות מיובשים בט"ו בשבט. ערכו מסיבות-חתונה. קנו ספות מתפרקות לשניים. שולחן גדול עמד במרכז וכיסאות סביב לו. הכול עישנו בלא חשש. סיגריות מסוג גרוע. במטבח בישלו על נפט. ותנורי-הנפט בחורף העלו אד לחות הקומקום העומד עליהם. שלג, שירד לפתע, כיסה את העצים הכמושים עד שקרסו תחתיהם. חנות-הירקות נהפכה לחנות מעדנים. המכבסה לניקוי-יבש נהפכה למכבסת מכונות הכובסת בלי יבוש.

הספרייה הפרטית נסגרה, ובמקומה קמה חנות בגדים מוכנים. האינסטלטור התחיל להלחים מיטות-ברזל. בשכונת-הצריפים הסמוכה עלה עשב ונפתחו חנויות לתיקון-מזוודות, לכובעים, וחייט מדופלם בא להתגורר שם. אחריו חייט מאיסטנבול וחשמלאי מעולה מיקטרינוסלב.

סוכת-האבטיחים הראשונה הוקמה בפתח רחובנו ורחוב המלך אדוארד כבר מאז קום המדינה. חנות “תנובה” הסמוכה אליו תבעה אותו לדין: מפריע לעסקיה. לאחר שהגישו שם פעם אחת מרק ובו מקק לא הוספנו עוד לסעוד שם. לא עמדו לבעלת המסעדה קשריה עם השלטון, שהיא בת אחות אשתו של שר בממשלה. חנות-הרהיטים הראשונה שנבנתה בפינת רחובנו נקראה “נברסקה”. איש איננו יודע למה. אולי יש שם הרבה יערות או הרבה עצים או רהיטים כבדים. במחסן סמוך היו מנסרים שם עצים בכל יום אחר הצהריים, וצרימות העץ החרישו כל אוזן בבית-המלון הסמוך, “עצמאות” שמו.

חנות “זינגר” הראשונה, דווקא של זייגר-מאכר, פיארה את פאת רחובנו כבר בקום המדינה. את טבעות-הנישואין הדקות היו קונים אצל השען יוכלמן. הוא שהשיא את בת אחיו הבתולה המזדקנת לאופטיקאי ווֹסקובוֹיניק.

ואז אירע המאורע הגדול ביותר בחיי-הרחוב שלנו. בית, שאמרו שבנו של ראש-הממשלה התגורר בו לפנים, ואפילו ראש-הממשלה ישב בו זמן-מה, בית ששופט נודע נשא בו בשעתו דברו על דוד במסורת-השירה-והפיוט והחברה לידע-עם פתחה בו משרדיה, ולוחמת חרות ישראל מאחד ממחנות-הפורשים שכרה בו חדר במרתפו והסתתרה בו, בית שגם התגורר בו באחת מדירותיו סגן יו“ר הקהילה היהודית המקומית, ורב שנעשה לאחר מכן לרב האסירים – ממש באותו הבית אירע מעשה. אשר לא ייעשה ולא ייאמן. ולא נודע אלא לשלומי אמוני הרחוב הנ”ל. שם נפתח הדיסקוטק הראשון בישראל.

המנגינות המוגברות שהתחילו מהדהדות ברחוב דמו לגניחות, יפחות, יבּובים, התרסות, פצפוצים, ניתוצים, יללות, תאניות, קינות, והכלל קללה אחת גדולה של טיעונים קוליים משונים.

היה הדבר חודשים אחדים לפני שנהרס הבית הקטן האחרון ברחובנו, הוא ביתנו שלנו. יש אומרים שהקולות הללו הם שהביאו עליו את ההרס הגדול. יש אומרים שהצלילים ההמוניים שטפוהו כגאון הירדן. אף על פי שצעירי הבית כבר אהבו את הצלילים החדשים, ואנו לא ראינו בהם פסול כשם שאהבנו שירי-כושים שקדמו להם, נתפוגגו ממש בתי הרחוב שאפילו הגדולים שבהם כבר היו ישנים למדי. כבני שלושים שנה. והיא תקופה ארוכה מאוד, בארץ הזאת. כשנות דור-וחצי או שניים. יש סוברים, שלושה. כי הם אומרים שבכל עשר שנים בא דור חדש.

המכתבים שהריצו דרי הרחוב אל העירייה היו יכולים להמס לב כל אדם בארץ הזאת. שכן רוב דרי הרחוב לא ידעו פירוש השם דיסקוטק, ואך ראו צעירים מתגודדים רבים מחוץ ומבית מתרוצצים שם ורוקדים בנענועים משונים עד כלות הנשמה. ואפילו היה מעשה שאחד הצעירים הבאים לשם התייצב לפני בית-הכנסת החסידי והחציף מליו: ריקודי חסידים עד כלות הנשמה, זה טוב? וריקודים שלנו עד אקסטזה זה רע? “הרי זה לשם שמיים”, הסביר לו שכננו משמאל מר יקותיאלי, “והריקודים שלכם עד כלות הכוח הגופני ה… ה… אני יודע מה”.

“עד כלות כוח גברא, אז מה?” החציף הצעיר. מספרים שמר יקותיאלי נכנס הביתה, העיף מבט בעצי הלימון והתפוז של גינתו שעמדו עירום ועריה כי מלקו מהם כל פרי. לקה בהתקף-לב והובהל אל בית-החולים הנפתי. כשחזר משם חיוור, מעודן, מהסס, פסק: “אני לא מתערב יותר בענייני הרחוב הזה. אפילו שתהיה כאן מאורת… מאורת… קלפנים”.

המושגים של יקותיאלי! צחקו לו בכל פה, אבל חששו לדבר אליו. איש חלוש, אמרו. הגיטרות החשמליות הדהדו ברחובנו כעיט העט על גווייה במדבר. עד שנמלקו ממנו שכניו ותושביו הוותיקים בזה אחר זה ונמלטו צפונה. בפתח מספר חמש השתהתה מרת טויבמן: “מה זה, בעצם, דיסקוטק?” היו לה מחשבות נוראות ומדהימות לגבי אשה שכמותה. מה שדימתה בנפשה לא יתואר במלים.

“ואיפה כאן ריח הקרבול, איפה?” שאלה בתמיהה ובמין מבינות חדשה.

“מה פתאום”, שאלוה.

“נו, כמקובל בבית כזה”.

המחשבות העולות בלב הוותיקים, הקשישים, החשדנים, המנוונים, השטופים בהרהורי עבירה. “באים ככה סתם לרקוד. אפילו לא נוגעים זה בזה”, הסבירה לה מרת טראכטמאן.

“מה אתך, מרת טראכטמאן, נו באמת… לא נוגעים זה בזה. אני לא נולדתי אתמול. הכרכורים האלה מעוותים את עיני בהזיות משונות, של, של, של…”

“נו. נו. תגידי כבר. של נאפופים”.

כשאמרתי לתומי: “מה יש? ברחוב שלנו, שגרנו בו קודם, בגבול יפו, אפילו פתחו פעם בית-זונות ערבי – –” השתיקוני בש…ש…ש… כאילו בגדתי בתנועת ההגשמה של מחנות-העולים והמתיישבים.

הגדישה את הסאה, כמובן, תזמורת-ריקודים שהתארגנה באחד הבתים ובכל יום, בשעות הבוקר המאוחרות, היו נערכות שם חזרות לנגנים, לזמרים ולשאר אנשי מופעים, חיקויים, פארודיות ואלתורים.

אך נתהדהדו צלילי החצוצרה, והירקן מתוקי, הוא זיסמן, היה אומר: “אהה, הבן של אונגר כבר חזר”. משמע, חזר מן המילואים וכבר התחיל ב“טרומבון”.

“זה בכלל, זה רחוב מיוחד במינו”, אמר הירקן לרעייתו בת-שבע. החזרות האלה עקרו מן הרחוב האומלל את שרידי הגינוּתוֹ האחרונים. הצלילים הצורמניים של הלהיטים האחרונים, אשר זכו בפסטיבלי-הזמר למיניהם הושמעו עתה לא בחשכת הלילה אלא לאור הבוקר הישראלי הבהיר, בפרהסיה. יללות קרנות-היער העלו בזכרון את כל היערות הנשכחים מלב גולות רחוקות בקרב זקני הרובע. כאילו היתה עדת דובים משתערת על הרחוב וצרה על כל בית ובית. כל התנים מן השירים הישנים פינו מקומם לשועלים ולדובים אירופיים מסיפורי-מעשיות חסידיים או סתם מעשיות של עיירה שהורינו אהבו להשמיע באוזנינו ואנו לא אהבנו לשמעם.

כשהיו הזמר או הזמרת פורצים בזעקת-שבר פתאומית היתה צמרמורת עוברת בגופיהם של קשישי הרחוב כאילו פתח באישון-לילה פליט-השואה הגר במרתף אחד הבתים בצעקותיו המעונות שהכול כבר הסכינו להן כלהמיית-יונים.

כל הנשים שסבלו מהפרעות מחזוריות פקקו אוזניהן. כל שעמדו על סף בלייתן או הגיעו אליה חשו שצריחות אימים אלה עלולות לבלע דעתן עליהן.

המבקר המוסיקלי, שנתאלמן ודר על גג במעין פנטהאוז מאולתר, אטם אוזניו למציאות, השקיע עיניו בעציצי-הגרניום הפורחים על הגג סביבו ותקתק במכונה מלים של חיבה לארתור רובינשטיין. מהן מלים טובות מן האנציקלופדיה, ומהן חיבת הרחוב כולו לזקן המקסים. אבל צרימות תזמורת-הקצב הצעירה ויללות זמריה וזמרותיה איימו עליו להוציאו ממנוחתו, להטילו מגגו ארצה. הוא הסיק את המסקנות, הרחיק אל העיר הסמוכה. עיר-גנים. בית חדש. אשה חדשה. ילדים חדשים. את הקודמים סידר בקיבוצים. במקומו בא לדור מהנדס, אב לתאומים. המוסיקאי שאלו לשמם: הילד באר, והילדה אורה.

“בזמני”, גיחך, “היו קוראים להם טוסקה וניני”. כל הרחוב הבין שהטעמים השתנו והעניינים השתנו. לתאומים החדשים יקראו ביר וגפגפה. או שארמה ושייך, וכיוצא בזה.

לימים עשו סורגים בדיוטות התחתונות, כדי שהאבנים שמיידים בבתים לא תיפולנה הביתה פנימה. רצו להקיף בתיל את גדרות הגינות, כדי שמספסרי הכרטיסים לא ירבצו בהן עם חשיכה. לערום ערמות אשפה על המדרכות, כדי שהמכוניות לא תחנינה עד הבית ולא תצאנה בחריקה וברעש רב לדרכן לעת לילה, כאילו בדעתן לנסוע לתוך הבית פנימה. אולם העירייה לא התירה תיל, סכנה לעוברים ושבים. אספה את הערמות והעלימה עין מהסורגים. את התריסים פתחו לרווחה, שמא דווקא הפתיחוּת תרתיע. כי במשטרה צחקו לתלונה. אמרו: ההפרעות של יום-העצמאות. אחרוני קשישי הרחוב יצאו בהלוויות עצמם נישאים על כפיים. בלוויות חפוזות. של ערב-שבת או ערב-חג, שבהם הכול נחפזים לסיים. להתפלל מהר. להספיד מהר. לקבור מהר. לקום מהר מהשבעה.

תריסי-הפלסטיק החדשים שיוו לרחוב צביון של השלמה, ויתור. תיבה אטומה כבניין העירייה. היו שנלקחו לבתי-חולים לבדיקות, לניתוחים. לבתי חולים לחשוכי-מרפא. ובכל זאת עדיין מי שלא התחתן – לא התחתן. ואפילו העוזרות כבר נזדקנו וחדלו לעבוד. מי שעקר משם היה בא רק לשמחות משפחתיות. זיקנת הרחוב המוקדמת היתה בלתי-מובנת. היו שאמרו: זה בגלל מי התהום הקרובים כל-כך לפני האדמה ומחלחלים לפרקים עד למקלטים. היו שאמרו: זו זיקנה רצויה. רוצים להשתרש במקום. להזקין במקום. אחוזים בו בשורשים של ותיקוּת. היו שחששו שאם יוציאו את בית-הספר, את הילדים המשחקים ברחוב, את קולות הצעירים, החצוצרות וזעקות השבר של הזמרים וניגוני החסידים מבית-הכנסת הזעיר, הוא “הקלויז”, יתפגר הרחוב כתחום זר ללא בעלים ופקחי הרחוב יתנכלו לו. והיו שאמרו כי הצעירים, שנפלטו ממנו ונמלטו על נפשם, הניחו אחריהם משקע של התנגדות, של התפרעות, של יראת-כבוד מעורבת בהתמרמרות קשה על סבל שכיום אין לו שחר, עד שטבע הרחוב תחת משקעו. היה מי שאמר: לוואי והפרויאֶקט החדש, להריסת גוש-הצריפים הישן, יתפשט אף על רחובות הסביבה וימחה מראיהם. כי מראיהם מחליא מרוב צער ויגון וסבל אין קץ.

היתה מי שאמרה שאין לעבור על פני הרחוב וחבריו המתחברים עמו בלי להסתכן בסבל מר, בבוֹשת ובשאר מרעין בישין. על שום מה? על שום התמימות? או העניוות של הראשונים שלא עמדה לאחרונים. והרי בניהם השכילו ולמדו. התנחלו בדירות של פאר ונכנסו למכוניות משלהם. ניצחו במלחמות. מי שנשאר. מי שנפל. מי שירד. מי שחזר ושב. ומי שעשה חיל בחיל. ומי שעשה חיל בשאר מלאכות. אבל איש איננו אוהב את הרחוב הישן. אף כי אוהב גם אוהב את הרחוב הישן ממנו שבגבול יפו. הדיסקוטק מתייבב כאן לעת לילה בריח הגפנים הכמושות. בשיירי שרשיהן שבחול. וכך, ב“סלנו על כתפנו”, אנו נושאים את ריח מלחוּת-הים מילדות וריח פסיגי השקמים בנעורים. ההדרים מלכו באהבה בלבד, בחגיגיות חושנית מדי, מופשטת כמור אהלות של המקרא.

והנה היה מעשה ובתם של טויבמן נעזבה אחר ארבע שנות חברות עם הבן הבכור לבית צימרמן, בעלי המגדנייה החדשה. מספרים שהלכה בגפה, ברוב צערה, אל הדיסקוטק ורקדה שם עד כלות הנפש. הבכור לבית צימרמן מצאה שם באשמורת האחרונה מתבוססת בשארית כוחותיה. היא רקדה בגפה כברבור גוסס באיזה בלט קלסי נשכח. אומרים שהתקליטים נמסו, חגורות העור נשתחקו, המתניות נתרפטו, האלמוגים נתמרסו והרחוב הישן סוּמם בשתיקתו המבוישת. רצו לנפץ את התקליטים. אבל הכול הוזמנו לחתונה. בכיכר הסמוכה. ב“עיגול”.

הכול שלחו המחאות-כסף. איש לא רצה לבוא לבית החייל לחתונה הנערכת על המדרכה בכיכר העיר, הכיכר הגדולה, האחרת. לא בעיגול. שנתיישן. החופה נערכה על המדרכה, בין האוטובוסים ההומים מזה לבין תערוכת-התחביב ההומה מזה. השולחנות הערוכים הוצגו במרתף. במרתף ממוזג-האוויר של הבית הענק. כל השמלות גלשו לאדמה. קרסו כמו בתי-הרחוב הקטנים. אבל האורחים לא היו תושבי הרחוב הישן. לא אוליה ליבליך המזריקה זריקות לכול. ולא כצנלבויגן, פקיד קק"ל. אלא, אלא פטרושקה הקבלן שרכש את רוב מגרשי הרחוב מתחת לבתיהם, המכונה פורת ואשתו לבושה שמלת-זהב מבהיקה. מספרים מפה לאוזן שבחלומו של הקבלן מופיעים הבתים הקטנים כשבלולי מאכל על צלחת. צדפות מוגשות. ובכל בית צורת אדם הממאנת לכלות. כשהרס את אחרון הבתים הקטנים ברחוב, נערמה ערמה ענקית של מיחם רוסי, מכונת-כתיבה גמלונית מיושנת, ספרים שהצהיבו, אף חוברות מן הגולה באידיש המכונות “ברושוּרות”. כל מיני עיתונים יומיים שיצאו לפנים ברוסיה ובפולין, “מוהיליבר לעבען”, למשל, “אידישע שריפטן”. קובצי שירי-עם עם תווים. לוחות שחמט מרופטים. שרידי דומינו. מטפחות צבעוניות מאוקראינה. שטיחים רומניים. חולצות רקומות מבסרביה. קסתות של ‘בצלאל’, עשויות עץ-זית. כל זה נערם במחסנים שמתחת לגזוזרות. כל העבר הגלותי היה מוסתר שם לעדות שתושבי הרחוב לא יכלו לנתק עצמם מכל זה, אף כי בבתיהם לא שיכנוהו עוד.

כל הערמות הללו היו מבעתות שנתו של הקבלן פטרושקה, הוא פורת, כאילו יד לו בהכחדת זכר לעיירות בעלות-שם. פה ושם התנוסס אפילו בראש הערמה ה“סיוּרטוק”, מקטורן מוארך חגיגי שמוציאים אחד בשנה ולובשים בליל ה“סדר”. להבדיל מן הקאפוטה שלובשים אותה האדוקים בלבד. הסיורטוק היה כה כבד, נוקשה, כמו ממולא, ועמד בראש הגרוטאות כמשקיף על שרידי בתים קטנים שהיו.

רק דבר אחד לא השליכו. את קופסות-הסיגריות העשויות כסף טהור שטבועים בהן תחריטי מלאך-המוות הנושא נשמה תועה על גבו. לנשמה דמות אשה ערומה למחצה, ושערה הפרוע נושר מטה. כשחפרו מקלט באחת הגינות מצאו שם אפילו ספר-יוחסין עד ר' יוחנן הסנדלר, שכידוע הוא מניני דוד המלך. הספר היה חבוי בקופסת-פח. כל שארי המשפחה משאר ערים שבארץ היו עולים לרגל אל ספר-היוחסין, בעיקר לפני שידוכין וחתונות. בימי המלחמה חרדו עליו וקברוהו בגינה.

מספרים שהדיסקוטק שברחוב מקושט בפעמוני נחושת של מורים ובדמויות שחמט המכונות “פיונים”, שנמצאו בערמות הללו. ובמחרוזות כפתורים משונים מכל הצבעים, הגוונים והארצות שנערמו שם. ועל הכפתורים עגנים, פרחים, סמלים ואותיות. אפילו מכבנות משונות, סיכות אבן צבעונית, פנינה מזויפת ומתכת מוזהבת שנמצאו ברחוב, נתלו יחד עם צמידי צורפות תימנית דקה וצנועה ומחלידה, לקשט הכתלים החשופים. הגדיל לעשות בן-הזקונים של יענקלביץ שמצא בערמה מקטרת משונה דמוית כורת עץ-אלון והביאה לאותו מועדון תשורה לכותל הלבן.

הקבלן פורת היה תמה מה ראו תושבי הרחוב שהטילו הכול ערמה אחת הרחובה להיחלץ משרידי ה“משם” שכללו אף אדרות-פרווה מרופטות, כובעי פרווה בעלי אוזניות מעוגלות, כובעי “גמנסיה” כחולים-משולשים שהובאו משם מעורבים במלבושי חאקי לרוב, מכנסיים, שמלניות-חאקי צרות מראשית מלחמת-העולם השנייה, חולצות-חאקי חדות-צווארון וכובעי-גרב בלים. פורת נשבע שמצא אפילו כובעי “כלנית” בריטיים. עם סמל הוד מלכותו. הגדות של פסח נתגלגלו שם באיוריהן העממיים כקרעי דגלים של שמחת-תורה. פורת משתלהב ואומר שכל ההיסטוריה היישובית בערמות החפצים הללו, ואין צורך עוד לחברה בכתב. אלא שלא נעים שזורקים אותה עם מגהצי-הגחלים הישנים ועם תמונות-המשפחה משם ששוב אינן מייצגות אנשים של ממש. תצלומי-המשפחה הקבוצתיים ותצלומי ארגונים, מפלגות ותנועות בערים ובעיירות משם, הושלכו כנראה בטעות אף הן לערמות או שלא בטעות, שכן שוב לא ראו הבנים בהן ובאנשיהן כל אדם של ממש. או זכרון של ממש. או חיים של ממש. הגדיל לעשות מישהו שהטיל לערמה אלבום שלם מודבק כולו, בזוויות מדויקות, תמונות של בני-אדם ההולכים וגדלים ומתבגרים בצוותא מעמוד לעמוד ומגיעים עד זקנה ושיבה ומושיבים נכדים על ברכיהם ואף מוטלים על ערש-דווי. כיוון שלא היו שמות לא על עטיפת האלבום ולא על התמונות, נותרו הללו באלמוניותן כאילו הקיץ הקץ על הגזע כולו.

הקטנים ראו מעשי הוריהם והטילו אלבומי זכרונות מכיתות בית-ספר, יומנים, מחברות ובהן שירי-ילדות, חיבורים, אמרות-חכמה וחידודים. מישהו נשבע שראה את ספר הבדיחה-והחידוד מתנוסס על ערמה אחת. “אפילו אין יחס לסייפר”, אמר פורת לפועל שניצב על ידו. “אפילו ‘על-פרשת-דרכים’ מצאתי שם, ארבעה כרכים בלים”.

לעתים נדמה היה שהרחוב פולט את כל מרירותו החוצה. מעיף הכול אל על. מקיא את כל חייו, תולדותיו, מעשיו, מאורעותיו וכל המוצאות אותו בארץ ובגולה. כל אחד רצה להיות בצאתו מרחוב זה קל-רגליים, קל-נכסים, קל-מזוודות, קל-ארגזים. אפילו תקליטים התנפצו שם, בעלי שמות מפוצצים של חזנים כגון סירוטה וקווארטין ויוסלה רוזנבלט, וקארוזו. אפילו תקליטים של שירי-ילדים נמצאו שם מנופצים בחפזונם של העוזבים. המגזימים אומרים בלחישה שהבחינו אפילו בשמלה ישנה של ספר-תורה. מרוקמת זהב. השומעים הוסיפו ולחשו: ספר-תורה. אפילו כדבר הזה. איזה חילול-קודש.

מתחת לאיביסקוס אחד, הפורח באדום, התגולל עמוד משחיר של “נתנה תוקף”.

רק לחם לא היה בערמות. הלחם היה קדוש. בנפלו ארצה נשקו לו. את קצהו מלקו לפני שאכלו ממנו. לחם לא הטילו לאשפה. ללחם חרדו חרדה סלאבית של ארץ ברוכת-לחם וחסרת-כול. הלחם, הבצל ודג-המלוח היו אשיות הבית בשמחתו ובעצבו. תפוח-האדמה, שהיה לפנים בולבוס, ישב על התפוז כמלך. אלה לא היו בערמה. איסטניסים לא השליכו צורכי-אוכל לערמות, רק צורכי רוח ונפש.

כשהשליכה מרת מלקמן את מגבעת-התחרה השחורה המעוטרת בנוצות של טווס כחול-ירוק, ואת נוצותיה הלבנות הצבועות אדום, נשם כל הרחוב לרווחה. נסתיימה תקופת קרמניץ והגיעה “אֶפוֹכה” חדשה. השמשיות הלבנות, המעוטרות בכחול, פינו מקומן לכובעי-קש נוקשים מעוטרים בסרט שחור או כחול כהה. המַטות, העשויים עץ שרוף שחורטים בו באש, ובעלי הראשים המעוגלים, הושלכו אף הם. עד שפורת התחיל משתעשע ברעיון שהוא צריך לעשות משהו לזכר ההיסטוריה של העם הזה בארץ הזאת, ואולי להקים יד, איזה פסיפס, איזה קיר. ובא בדברים עם וייס, שיש לו חוש לעניינים כאלה, ואמר: "אני מרגיש שאני מוחה את העבר. מוכרחים לעשות משהו בשביל העיר, אם לא הקטנה – לפחות המתבגרת. ומייד התרוצץ והשיג את הצלינדר השחור הישן של ראש העיר הראשון ואת מטרייתו ועשה להם כן של שיש והציגם על אי-תנועה ברחובנו הישן הנבנה מחדש.

תיירים שבאו לרחוב חשבו, כי זה מונומנט לצ’מברליין. אחרים אמרו, שמאקס נורדאו עמד כאן לפוש. זקן הרחוב נשבע שכאן קיבל לורד בלפור בשנת תרפ"ה כוס מים צוננים להשיב נפשו הצמאה.

באו אנשי העירייה ובנו תא זכוכית למונומנט של פטרושקה, הוא פורת, ואף שתלו דקל מעמק בית-שאן. ליצן תלה קסדה בסנסיני הדקל. לימים הוביש ראש הדקל ונמלק, ונותר רק מוט של גזע כדקלי עכו המלוקים. זקן הרחוב אמר שחסר סוס, סוסו של ראש העיר. סוס לא היה בנמצא. ומלבד זאת אמרו שאצלנו אין סוגדים לבני-אדם, ואין פסל וכל תמונה. באה העירייה ואמרה שאין עתה איי-תנועה והבולדוזר פינה את המונומנט ולא הותיר לו זכר. כל בתיו של פורת כבר עמדו אז על תלם. כשפינו את אי-התנועה, מצאו מטמון. את מטמון-הרדיו עם כתב-החידה.

כתב-החידה היה כה מסובך, שאפילו בני הרחוב ניחשו אך בקושי שהכוונה לשריד בריכת הפרדס הסמוך לכרם שבחצרו של יחזקאל ויגדרזון. הבריכה נהפכה לסליק, אחר כך למקלט ולאחר מכן לגן-ילדים-פרטי ולבריכת-חול לקטנים.

יש סוברים שאם רחובנו הישן יפשוט צורה, יחרב וייבנה מחדש בקצב כה מהיר, סופו שיכוּנה בּוּלבאר-סאן-סוסי-תא, על שום מכוניותיו המרובות הממלאות אותו..

ויש עוד מי שמעז לומר שאין כלל בעיר רחוב בשם תל-עזיזיאת. אבל זה היה כבר לאחר שפטרושקה, הוא פורת, פשט את הרגל, ויענקלביץ, הוא יעקבי, התחיל הורס את בתיו של פורת, מפנה הערמות הגדולות ומקים את בתי עין-יעקב ששוב לא היו בהם דיוטות תחתונות אלא בתי עסק וחנויות בלבד. ובתי-משרדים למעלה, ושלטים בלבד בלא משפחות ובלא ספרי-יוחסין מודפסים. אבל אז כבר הוסר שלט הרחוב וקראו לו רחוב הכנסת השביעית.

רק בספרה שבע נרגע הרחוב ועמד בריקותו לעת לילה. ורק הדיסקוטק ילל בלילות כעץ מנוסר. כל בית רקד בגפו. לא היו להם חברים ולא בנות-זוג. הם היו משרדים, וחנויות, וריקים. המסחר התרוקן לעת לילה כקיבה מגרגרת בריקותה. לא ידוע מי האכיל את הדיסקוטק לחם. לא היה עוד לחם ברחוב. אומרים שהוא ניזון מסרטי המַחשבים הארוכים לאין קץ.

כשבא הקבלן החדש נימצוביץ, הוא ניצן, להרוס ולבנות את הארץ, נערמו ערמות סרטי המחשבים שלוש קומות לגובה. והיה חושך על פני הארץ. והדיסקוטק ילל והתייפח, ונכדתם של הצימרמנים רקדה בגפה עד כלות הכוחות. והגיטרות החשמליות בכו. ובתי הפלסטיק החדשים התרחצו בגשם כקוביות-ילדים צבעוניות. וכל הרחוב דמה לחנות-צעצועים. אז בא נינם של הטויבמנים והטראכטמנים, המכונה יונתן טרם, אשר קינא בנינם של הצימרמנים, שלאביו חנות-צעצועים, ואמר: “כשכל החולים יחלימו ולא יהיה שום חולה, ולאבא שלי הרופא לא יהיה מה לעשות, אז גם הוא יפתח חנות-צעצועים”.

כל בתי-הרחוב הססגוניים צהלו על גלגלים והסתלקו אל הירקון. רק הדסיקוטק נשאר במרתף, וקצביו כצחקוקי קופים כלואים במעבדות מדענים. “איזה קאטאקומבה!” אמרו התיירים על הדיסקוטק והתפרשו על פני רחובנו הישן שבתיו הלכו לעולמם החדש על שפת הנהר.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48889 יצירות מאת 2703 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20830 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!