רקע
שושנה שרירא
אלמונים ברוח

לא פעם עלה על דעתי לכתוב ולספר בי עצמי: מי אני ומה שמי. מה דמותי ומה צלמי, ואיזה תפקיד מן התפקידים אני ממלא לעת מצוא. אף שאין איש דורש לשמי ואינו טורח לגלות זהותי, מן הראוי אולי שאני גופי אקום ואכריז על עצמי: “אני פלוני בן אלמוני, מר שלמוני, או מרת שלמונית – כדרך שעושים ב”ברית" או להבדיל בעת קבורה וחקיקה על מצבה. לא נתעוררתי לכך כיוון שאיש לא שאל מעודו לענייני ולמעשי בקרב הבריות.

מספרים בי, במראי ובמעשי בדרכים מדרכים שונות. יש ואני דמות איש עלום-שם אך לא עלום-צורה, ויש שאני דמות אשה עלומת-שם אך לא עלומת-צורה; בעיקר לא עלום-נפח, שאני תופש או תופסת נפח כלשהו בחלל כדי רוחבו וגובהו של אדם, או של אשה מבוגרים למדי. הנה אחת מן הדרכים שתספר בי מחברת הסיפור הבא, שאף היא חשה במציאותי בלי לטרוח כלל לחקור ולדרוש אחר שמי ומעני. פעם אחת הצליחה לגלות פרט אחד מן הפרטים, שחובב אני מאוד מוסיקה קלאסית טובה, שאני ממש נותן נפשי על יצירה של באך או הנדל. ואין זה פרט המיוחס לי בלבד, כי יש רבים שכמותי. אם דמות אשה לי – כלומר לא צעיר תמהוני, אלא צעירה תמהונית – מספרים בי, שחובבת אני סיפורים ושירים. אם דמותי כדמות קשיש הדוחק עצמו לבין בני-אדם לא לו (אגב, זו תכונת כולנו, העלומים, להיות דוחקים עצמנו בין בני-אדם לא לנו, כביכול) – אומרים עלי, שאני חובב לימודי-היהדות, חכמת-ישראל. ואם דמות אשה קשישה לי הדוחקת עצמה בין בני-אדם לא לה – אפילו על במה נישאת לעיני כל הצופים בה – אומרים עלי, שאוהבת אני גמילות-חסדים, ממש להיות גומלת חסד לחלכאים ולנדכאים. ככל שאנו מרבים צורות וגילים, מרבים אנו טעמים והנאות בחיים. לכל אחד ממנו טעמו ועניינו וכל כולנו עלומי שם וזהות אף שהכול חוזים אותנו או חשים בנו. ולא נתעוררה מחברת הסיפור הזה להיות מספרת בנו אלא שהיא אחת שהחלה חשה בנו פעם, פעמיים, שלוש וארבע, ואפילו טרחה פתאום להעלותנו על הכתב אף שאין לאל ידה בשום פנים ואופן להוציאנו מכדי אלמוניותנו השמית אלא כדי אלמוניותנו הממשית והגופנית בלבד.

ולא נתנה לי רשות הדיבור תחילה אלא כדי לממשני ככל האפשר על גבי דפי הנייר הזה, שתהיה לי ממשות כלשהי ולא יחשדו בי, שאיני אלא יציר הדמיון בלבד. אף זו לא נתנה דעתה עלינו אלא לאחר הרבה ימים והרבה שנים, שהיו שואלים אותה כשם ששואלים כל האחרים: “מי זה?” “ומי זו?” ולא ידעה להשיב ולא ידעו האחרים להשיב. והיו מייחסים לנו שם מן השמות, שעד מהרה נתבדו ולא היו שלנו אלא של אחרים, ידועים ומוכרים ונושאי שם וודאי ראויים לשמם. ואף היא החלה חשה בנו תחילה בנפח בלבד, כתופשי שטח בחלל. ראו ושימעו מה בפיה: "מאז ומתמיד חשתי בהם, באלמונים, אם בתחושת הדוחק או במראה עיניים במקומות של פומבי רב. אוהבי פומבי הם, האלמונים הללו בכל ארבע צורותיהם. אוהבי טקסים הם, חובבי ברכות, הכרזות, הצהרות, וגינוני חג, שם הופעתם העלומה כאילו נוטלת לעצמה תוספת חיוּת וכוח. בחתונות ולהבדיל בלוויות, מהלכים הם בקרב הקהל כאילו אי אפשר לו לעניין בלעדיהם ובלי נוכחותם החשאית, השתקנית. כיוון שאינם מכירים איש, לא את בעלי השמחה ולא את בעלי הצער, אין הם תוקעים כף לברכה ולא להבעת צער. אינם מדברים טובות בנישאים ובאבותיהם ולא מספרים בגנות הנפטר ובכבודו. יחידותם שאינה נחלקת לשניים, כלומר רווקותם הערירית, הכרחית להם כדי שיהיו פנויים תדיר להופיע בגפּם בכל חתונה של בעלי-שם, בכל מסיבה של בעלי-מוניטין, בכל לוויה של המדברים-בשער ובכל הזכרה לאנשי-תרומות. ערירותם היא תנאי לאלמוניותם, כי אין איש רשאי להשתייך להם ולביתם. אם זו בחורה צעירה לימים הריהי אותה צעירה, שאין איש יודע מי היא, אלא שיושבת תדיר בבתי ספריות ומועדונים ומעיינת בעיתונים ובספרים, ומשגרת מכתבים לפרופסורים במכללות ומשיגה על דבריהם בהרצאותיהם, שאינה תופסת כלל עניינם ופשרם, ומצפה תדיר לתשובה שלא תבוא; שכן חתמה בשם שלא היה ולא נברא ומען שאינו קיים, ודבריה מבולבלים מעט ואין המלומד או איש-האשכולות טורח כלל להשיב עליהם, שהוא רגיל בכגון דא. מלבד זאת הרי איננה בעלת שם ולא בעלת מען ועיקר מגוריה במועדונים, בספריות, במסיבות ובאירועים של פומבי. יש והיא קובלת באוזני המסיחים עמה, שאין היא נישאת לאיש מאחר שאין למצוא בן-תרבות אחד בארץ הזאת, אלא בארץ-מוצאה הרחוקה, מרחק מילין רבים, במדינה ממדינות הים בגולה. והיא היא, או הוא הוא, המשגרים מכתבים למחבר ומכריזים, שהם הם גיבורי הספרים והסיפורים ומעשה שהיה בדידם היה.

אם עלום-השם הוא קשיש הרי גם הוא רווק מושבע, אשר קיצר היום במעילו והוא לובשו אף בחמה, או לובש מקטורנו ורדידי הצמר לצווארו. הוא ממשכימי קום לאולמי-קריאה ציבוריים הסגורים לפניו תדיר לעת בוקר. והוא עומד ומצפה על המדרכות השחורות, שתבוא בעלת המפתח, תפתח ותניח בכפו כל עיתוני היום. ובו עלי לספר בתחילה, שאפילו לא הצלחתי לדובבו ואף לא לראותו אלא לחוש במציאותו בלבד.

בידוע שעירייה מן העיריות העורכת טקס, מציבה על הבמה או לייד שולחן שבראש, כך וכך כיסאות, כמספר המוזמנים לשבת ולהסב ולהושיב שם כך וכך נואמים ומברכים ועוסקים בעניין.

אף שישבנו בקרב הקהל נתבקשנו לבוא לשולחן של במה וישבנו במקומותינו, שנתמלאו מייד עד לבלי הכיל. כמו חשנו שלא עוד לנו כיסא אחד לאיש לשבתו אלא מחציתו או שלשת רבעי הכיסא. מייד גברה עלינו הצפיפות עד לבלי נשוא. נתבקשתי למחול לישוב לימיני הדוחק עלי כדי לזכות ברבע מכסאי. ואני ביקשתי מחילתו שלו ומחילת היושב לשמאלי, שאני דוחקת ומסיגה גבול-כיסאו. ועדיין היינו יושבים דחוקים ומצופפים ואין אנו יודעים למה ומדוע. קהל שישב ממולנו וודאי ראה כולנו מסובים בשורה אחת, ואילו אנו ראינו רק היושבים מימין ומשמאל ושכנו של זה ושכנו של זה. המיטיב לראות ראה בתווך דמות נוספת – עלומה שבאה ודחקה עצמה בינינו והיתה מסיבה עמנו ברצונה היא, ובעל כורחנו. מייד קירב אלי אוזנו שכני משמאל ושאלני בקשת סליחה ומחילה: “שמא תאמרי לי מי האיש היושב עמנו בתווך?”

“אין לי כל מושג” – השיבותי לו בלי לראות את האיש אלא את מקטורנו החום בלבד – “וודאי עסקן או נואם, או איש מן העירייה”.

מייד קירב אלי אוזנו שכני מימין בבקשת מחילתי ושאל: “שמא יודעת את מי הוא היושב שם בתוכנו, בתווך, שאין הוא משלנו ולא משלהם?” השיבותי אותה תשובה.

דחוקים וצמודים ישבנו וצפינו שיקום האיש על רגליו ו“ישא דברו”, כפי שאומרים היום, בשמנו אנו או בשם הצד שכנגד. אולם האיש נשאר במקומו, יושב ומטה אוזן קשובה ואינו פוצה פה, לוגם לגימה מן המוגש, נוטל מכל מושבנו המגיע לו ולגופו המכורבל מעט, הקשיש, הערירי.

לא ארכה השעה וקמנו על רגלינו והיינו מהלכים בקרב הקהל, מברכים ומתברכים. עד מהרה פרצו אלינו אנשים מכל עבר ושאלו: “מי האיש וכו', שהיה מסובה עמכם, וודאי מאנשי שלומכם שאין הוא מאנשי שלומנו?” השיבונו, כי היינו סבורים, שהוא מאנשי שלומכם שאיננו מאנשי שלומנו, כיוון שפגה הצפיפות, נעלם האלמוני ואיננו, ועד היום אין איש יודע מי הסב עמנו על הבמה.

כך ממש אין אנו יודעים מי אותו צעיר שהסב עמנו אל שולחן קטן במסיבה והיטה אוזן קשובה לכל מליצה שנתעופפה בחללו של האולם הקטן, והוא לבוש מקטורן בלה של צעירים תמהוניים ולראשו ברט – אחת הכומתות שהיו מקובלות לפני שנים ויצאו מכלל אופנה ונותרו למעטים בלבד כמזכרת מתקופת העלומים בפאריס. ואילו צעיר תמהוני זה כאילו ירושה היא בידו הכומתה שהיתה כחולה-כהה והיום דהה, כמעט סגולה, מתמהוני כמותו ששבק חיים לכל חי.

כאמור, כל האלמונים הללו יושבים לפנינו ואנו רואים אותם בעין, אלא שלעולם לא נבוא עד חקרם. אף אם נלך בעקבותיהם ברחובות הערים ובסמטאות של כרך, ימוגו לפתע ולא יהיו, כי אין להם אחיזה בבני-אדם אלא בקרקע ובמקום בלבד.

עד כאן הייתי מסיחה בצעיר האלמוני, בצעירה האלמונית ובקשיש האלמוני. ומה יהא על הקשישה האלמונית? אף אותה ראיתי ואפילו החלפתי עמה כמה מלים – בטעות, בלי דעת: כסבורה הייתי שהיא אחרת, שהיא מרת מושלי, אשת ראש העיר לשעבר. וכי מאין לי לדעת מי היא?

אך כדרך אשה לא נצטופפה על הבמה. היתה ישוּבה על כיסא משלה, כי הכיסאות ניצבו כל אחד לעצמו. אני ישבתי בצד, מצד ימין, ואילו היא בסמוך אלי. בכיסא קדמי, קרוב יותר אל קהל הצופים. אגב, כל ארבעת האלמונים יושבים תדיר במקומות בולטים לעין – באמצע, לפנים, אך לעולם לא בירכתיים – בכורסא נוחה במועדון, על במה נישאה. ישבה האשה הקשישה לצדי ואפילו בירכתני לשלום לפני שפתחו המרצים בדברים. סברתי, כאמור, שהיא אשת ראש העיר לשעבר, מרת מושלי. החליפה עמי מלים של כלום. גחן לעברי חברי היושב בשורה מאחורי ושאלני: מי אשה זו היושבת עמנו? השיבותי שאינני יודעת אל נכון, אך כנראה אשת ראש העיר לשעבר. ומה נדהמנו שנינו לאחר תום הטקס כשקרבה אלינו אשה נאת-מראה ואמרה, שהיא אשתו של ראש העיר לשעבר, שעל שמו נקרא הבניין היפה הזה. משמע, אשה זו היא אשת ראש-העיר של עכשיו. אולם לאחר רגעים אחדים הציג לפנינו ראש-העיר את אשתו הגוצה והחביבה, שכלל לא היתה מסובה עמנו אלא ישבה בתוך הקהל. סברנו עסקנית של תרבות הסבה עמנו על הבמה. שאלנו את אנשי העיר מי היא עסקנית זו של תרבות שישבה עמנו. אמרו לנו: אין לנו בעירייה שלנו עסקנית של תרבות ולא הסבה עמנו.

עד היום לא נודע לנו מי האשה שישבה עמנו על הבמה שאין היא מרצה ולא מברכת, לא עסקנית ולא אשת מברך, עסקן או איש ציבור, אלא אשה לעצמה, עלומת-שם, המדברת עמנו בנעימות ומברכת אותנו לשלום בחביבות.

עד היום לא נודע לי מי האשה ההיא, כי עד מהרה נעלמה מן העין ולא ראיתיה עוד.

בשיחה של מה-בכך אומרים לי הבריות: ודאי שטרחת והמצאת את כל האלמונים הללו! והם נדים לי בראשם, שלא די לי בכל הערב-רב הזה הקיים בעולמנו ואני חוזרת וממציאה לי ארבעה יצורים פרי-רוחי ודמיוני. אך סהדי במרומים שלא המצאתים – חזיתי אותם בעיניים של בשר-ודם. ולא עוד, בחתונות עקבתי אחר הצעיר האלמוני, שאינו טועם מן הכיבוד טעימה של ממש – אולי מתוך אנינות-הדעת, שלא הוזמן ואיננו רוצה לטעום מיני תרגימא שמא יחשדו בו, כי לא בא אלא כדי לזלול ולסבוא על חשבונם של אחרים. מהלך הוא בין הבריות בלי להסיח עם איש שאינו מיודע לאיש. אינו מברך שום אדם ואינו בא בדברים, אלא סובב-הולך בין הבריות, נהנה רק מזיו פניהם המוּכּרות לו מאירועים אחרים של כלל ושל פרט. אך כלל נקוט בידו, שהולך הוא לחגיגות ושמחות של אנשים הידועים בציבור בהרבה או במעט, שעשו קצת מוניטין לעצמם. איננו הולך לחתונות של נמושות, אף ללוויות של נמושות אינו בא. רק ברוב עם ימצא נחת.

אף עלומת-השם הצעירה אינה באה אלא למקומות שם המליצה מחוללת בחלל כעוף מרוט שכנפו מקוצצה. עלומת-השם הקשישה ממנה יושבת בקרב הקהל ומוחאה כף הרבה לכל דובר ולכל פותח וסוגר. אשה ערירית היא, או עזובה, וישובה לעצמה. אף שדוחקת עצמה לשבת אצל שולחן בתווך, שמסובים אליו עוד שלושה שאינם יודעים מי היא ומה מעשיה לצדם.

אמרתי שהצעיר עלום-השם אוהב מוסיקה. איך הגעתי למה שהוא אוהב או מתעב? פעם שאלתי אדם אחד, איש ציבור המכונה כך על שום עיסוקיו בענייני הכלל. ממש פגעתי בו ואמרתי: אמור לי מי הצעיר הזה, שאני רואה תמיד בעיני ואיני יודעת מי הוא. השיב לי: כל שאני יודע עליו, הוא, שנפשו יוצאת למוסיקה טובה, שנועדה לאניני-הטעם וטהורי-הדעת.

מאין לי חיבותיה ואהבותיה של הצעירה עלומת-השם? יום אחד הטיחה לעומת איש חכם החוקר עניינים של מקובלים ודורשי במופלא, מדוע לא השיב לה על איגרתה שהיא חובבת סיפור ושיר ואף סוד הקבלה והרז.

עלומי-השם הקשישים אינם פוצים פה. כבר נתייאשו מן המלה, משגרת הדיבור, אלה דברים שבנימוס בלבד. על “ציפור-הנפש” עוברים בשתיקה, בלא אמירה ובלא רמז כלשהו.

מה ראיתי לספר בהם, בארבעה? בעצם לא באו ולא תבעו ממני בפה מלא לעשות כן. ולא באתי לשדכם אלה באלה כדרך מספרים. לא נתכוונתי להטיחם זה בזה, כדרכם של המתארים דרכי העצבון והצער בחיים. מעולם לא נתנו עין זה בזו. הקשישה נעזבה, אך לא על-ידי הקשיש; ואם לא נעזבה, לא היתה נשואה לו מעודה. ואף אינה מעלה כדבר הזה על דעתה. הצעירה לא תיתן לעולם עינה בצעיר, שאין לו לא תואר ולא הדר ורק דמות דקה, פריכה, ונחיריים רגישים, להריח ולרטט ברגישות הלב. והקשיש כבר לא ייצא מכלל בדידותו, בת השנים הרבות.

לא באתי לספר בהם אלא כדי לשאול מה מעשיהם הם בקרב הרבים, ההמונים, המסובים, המברכים, החוגגים, האבלים, הנפרדים או מקבלי פני הבאים? הם אשר לעולם לא יינשאו, לא ישאו נשים ולא ייפרדו, לא יספידו ולא ידעו אפילו שמתו, שלא יולידו בנים ולא יתאבלו עליהם בנפלם. אלה שאין להם דאגה אלא לעצמם ולבשרם בלבד. אלה שאין מי שיסיח בדרכם, דרך הילוכם, והם הולכים בה בעל כורחם בלבד? אלה שאין להם דאגה לזולתם; שלעולם אינם קרובי משפחה ולא חברים, לא מוזמנים ולא אורחים כבוּדים, לא לועגים ולא שמחים לאיד, לא מצרים ולא שמחים – כל הלבבות הפועמים האלה בלא קשר כלשהו אל הזולת. הם, שאחידותם עשתה אותם לגזע אחר עלי אדמות?

יצרי מסיתני: למה לא תכנסי כּנס של עלומי-שם אלה? יקומו וישאו דברם? לא יקומו, לא יהיו! הם הולכים רק בינות לבני-אדם אחרים – בקונגרסים, ועידות וכינוסים, ימי שוק וחינגא של בני-אדם אחרים. הם חורים בגבינה, סדקים בעץ, צללים בקפלי בגד השיראין, החלל בקנה הבמבּוק, נבכי כותרת הפרח, סגור האצטרובל שנבקע, הזרם ההפוך בנהר שרוח משיבה בו בדרך הפוכה מים להרים, חלל החליל והאבן המפולמה, הבקיעים בשיש, חללי האין-גשם בין טיפה לטיפה. הלא-נאמר אשר ייאמר שבין נאום לנאום, בין הבתים של השיר, בירכתי ערוגות הפרחים, בין עלים, בין בדים; בין תלמים. ה“תערובת” הבלתי ידועה המוגשת מאכל לבהמה, מכונת-החשמל החולבת את עטיני הפרה, שאינה יודעת כי מכונה אוחזת בה, סוחטת בה, ולא ידיים ואצבעות בשר-ודם, הרובוט החולב בנשיפה, עד תום, עד שמתרוקנים עטיני הפרה כליל ומסמיקים ממאמץ ונפטרים ומנותקים בלי דעת, בלי רצון. מכונה עוברת מפרה לפרה, מכונה חולבת בלי לאות.

דומני שגם לאלמונים שלי, הארבעה, אין לאוּת. הם אינם לאים מלבוא, מלראות ולהיראות. בגדיהם דהים מעט מרוב שנים, אף של הצעירים; אין לדעת ממי ירשו אותם. הם אינם לובשים שחורים כדרך הצעירים בימינו: הם לובשים – דהים. לא, לא שחורים, רק לא שחורים חגיגיים – כחולים מסגילים, חומים מוריקים, ירוקים מצהיבים.

נכון ניחשתם. בכל זאת מתאווה אני להתחקות על עקבותיהם, ללכת אחריהם, אף שיודעת אני, כי ייעלמו מן העין ולא יהיו. כי הם דרים באיזה מקום בין הלמטה והלמעלה, לא במעלה המדרגות אלא במעלה החללים, במעלה הכיכרות, במעלה הרחובות, במעלה הדשאים במעלה התלאות.

מכל עבר אומרים לי – לא האחרים אלא יצרי הטוב שלי: אסור! מי התיר לך להוציאם מכלל אלמוניותם, שכל כוחם, כל חיותם בהיותם עלומי-דעת, עלומי קול, עלומי משפחה. הם בעלי מראה וניע בלבד המה! הם נראים, הם מתנועעים, הם תופסים מקום בחלל, הם עיניים רואות, אוזן קשובה, ירך וזרוע מתחככת, הם סופקים כף אל כף. וזה קולם האחד והיחיד. הם אפילו אומרים מלים של סתם בשעת הכרח, בהתפרץ תרעומת רוחם, בהטחה ובריתחה קצרת-רוח – כאותה צעירה, או בנעימות של נימוסים ריקים מטעם, כאותה קשישה. הם ילדי השלום: במלחמה חייב כל אדם להזדהות. כאמור, הנשים אומרות דברי כעס או נחת, ואילו הגברים מחשים, כמו אין להם קול. הם מאזינים בלבד. ברגעים של צער פני הצעיר חלקים, חתומים, ועיניו גדולות, פעורות. בשעת שמחה שפתותיו צמודות ופיו פשוק ונמשך חצי עיגול, מאוזן אל אוזן. כיוון שאוזניו בולטות ומעומדות מראהו כמראה הלוליין, הליצן-המגחך בעל כורחו.

לקשישה פני אשה נעזבה מאיש ומבּנים וכל כולה נעימות שבפיוס ורחמים, שנכמרו רחמיה על עצמה ונדדו ממנה והלאה אל הזולת. הקשיש מחמיר פניו בהקפדה יתירה ובשום קשב של המבקש לקלוט כל מלה שמא יש בה אחת של טעם ושל אמת.

אגב, אצל אנשי אמנות הבמה לא יכירם מקומם. שם הראווה חוגגת מדי והמלה נלמדת בעל-פה, ידועה מראש, נדפסת מראש, קצובה, מדודה ושייכת לאחר. אין היא מקרית, חדשה, מתעופפת ובאה מן החלל הריק. הם, הנראים לעין בלבד, אין להם מקום להידחק בו, כי כל העולם שם במה, והם יושבים רק על במה של לא-במה.

שומעת אני כל האומרים לי: “לא, לא, אַל נא תוציאים מכלל אלמוניותם. אל נא!” אם אינני מוציאה אותם מכלל אלמוניותם, לא בידי לעשות הדבר הזה. אך לא באתי לספר אלא מה שארע עמי. שביקשו הללו, האלמונים, לצאת מכלל אלמוניותם ולשוב ולהיטמע בקרב שאר בני-האדם והמוצאות אותם בבקשם לעבור חומת האש ולכלות בה, או לקפוץ על פניה, לעבר מזה.

כל עוצמתם שאינם יודעים כלל שהם אלמונים, שהרי שמם שלהם ידוע להם וזהותם כתובה בתעודתם. ומה עושים הם ביום בחירות, שאז נזכרות מפלגות אפילו באלמונים לזרזם לקלפי? הם הפתקים הלבנים שאינם בוחרים ואף-על-פי כן בוחרים.

*

יום אחד הייתי מתבוננת בקרקעיתו של ים-סוף, שליסטמוהו מאלמוגיו וצדפיו והוא מרוקן ובהיר כבריכה מעשי ידי-אדם. וזכרתי, כי שש שנים טורח האלמוג במעשיו ומלאכתו, מלאכת-מחשבת על מדפי הדירות, על קירות וקמטרים. אולי זו אלמוניותו האבלה של אלמוג על מדף הזכוכית או העץ? קמתי והלכתי לנדוד על פני מדפי בתיהם של בני-האדם שמא שכחו שם אף נשמות של אלמונים דמומים וקשוּבים?

אמרתי בלבי: אלו מושבות של אלמוגים ואלו מושבות של בני-אדם, שאנשים גלו מהן העירה ואפילו מעט שׂנאוּן בקרב נפשם. מדוע אין האלמוג שונא את הים והאיש שונא את אדמת מושבו, שגלה ממנה ובא העירה ונתערב ולא נתערב? שכן רק האזעקה הממריצה בני-אדם למצוא להם מסתור בוחשת ומערבת בני-אדם להיות לאחדים, והמנוחה והשלווה מבתרת ומפרידה ביניהם?

בוקר אחד ראיתי שהאורן נשא קני בדיו, פטוטרתו מאדימה ופסיגיו כתומים, החמעה מוריקה בירק בהיר חבוי. הרכפנים מלבינים למרגלותינו בכניעה משונה. והחמציצים חתומים, עדיין חתומים, אלמוניים. כל הפרחים אין להם שם, אין להם מלים, יש להם מראה עין בלבד. ונדחקים ומצטופפים באביב יריעה אחת של ציפורני-חתול, וסביון ודרדר כחול-העין. כל אלמוני השדה התאחדו!

אותו בוקר עליתי על גבעה שבעיבורה של העיר, והתל סמוך לנהר. מעברו השני של הנהר מתנשאת חשרת בתי-חומה, שהמרחק מסגילם ומפתח בהם אבכה מאדימה בקצותיה. על התל בנתה לה העיר היכלי-מעט שלה למלאכת-מחשבת בזגוגית ולמטבע עתיק. ועומדים שני המיבנים באבן ובשיש בין ערוגות הפרחים, שאבני צור מרובבות בירכתיהן למרבה הנוי והגוון. טיפות גשם מועטות שירדו ליחלחו האבנים בגוונים שונים של אבק וטוהר. על מדרגת מיבנה השיש האפור-חום שכניסתו מצופה לוח עץ מאדים, ישב הצעיר האלמוני והיה מתבונן בשיירי פסיפס עתיק הנתון בין יתדות וחבל, כדי למנוע בני אדם לקרב אליו. זו הפעם הראשונה ראיתיו בודד לנפשו בלא לדחוק עצמו בקרב עם רב. ורק היה מדחק עיניו לבין אבני הפסיפס הדבוקות זו לזו כמונה את הרבות בזו אחר זו עד שמגיע לחלל גדול של הרס, לגמר המלאכה וראשית הכליון. היתה כבר שעת צהריים, שאז הכול חומקים והולכים. כסבור היה שאין איש בקירבתו. לפתע זינק, קפץ אל מעבר לחבל המבדיל בינו לבין האתר העתיק, גהר על הקרקע והחל מפנה בציפורני ידיו את האדמה סביב אבן פסיפס אחת לחלצה ממקומה. שעה ארוכה היה מגרד בציפורניו ככלב, אולם האבן הזעירה אינה משה ממקומה. לאחר שטרף את האדמה סביבה שעה ארוכה, נואש, זקף קומתו, קמץ שפתיו וחיוך רחב של הנאה יתירה פשט על פניו מאוזן אל אוזן כאותו חיוך של מוקיון בקרקס. נחה דעתו, שאין להמיש את האבן המסותתה ממקומה והנראה פרוץ והפקר אינו פרוץ ואינו הפקר אלא צמוד לשלו.

כאמור, היתה שעת צהריים ואפילו שומר לא היה במקום. אני עמדתי צמודה למקומי, בלי נוע. הוא נשא עיניו, ראני ולא ראני כלל, כאילו הייתי רוח ולא אדם, דמות ערטילאית. בתחילה רציתי לנזוף בו: “אסור לחלץ אבני פסיפס מאתר היסטורי, כשם שאסור לעקור האלמוג מן הים. זה מעשה הברואים בים וזה מעשה הברואים עלי אדמות”. אך עצרתי בלשוני. כך אבד לי קולי אף אבדה לי דמותי, שכן נשא עיניו ולא ראני. התבונן סביבו ושבע נחת, שאין איש סביבו ולא ראוהו בקלקלתו. היה כבודק ומחמיר עם עצמו, מוסת על-ידי יצרו וחוזר בו.

רק אז עלה על דעתי, כי כשם שהוא אלמוני לגבי בני-אדם של כל-הימים שכמותי, כך אני אלמונית לגבי בני-אדם של לא-כל-הימים שכמותו.

מחמת הגשם נקוו שלוליות במהמורות הסמוכות לפסיפס. מייד גהר על המים ושטף אצבעות ידיו. ועדיין אין בי העוז לשאלו לשמו ולמעשיו. ואין בי העוז לטבול ידי במים, שנזדהמו מהבוץ של המילואים לפסיפס. לפתע קפץ ודילג במרוצה של חדווה למורד התל, לעבר דרום. שם נשבה רוח עזה. זרם הנהר כמו דהר אחורנית. סברתי שהוא מריץ רגליו לעבר סוכת הפח שבין ארבעת האֶוּקליפטוּסים, הסוכה הריקה שעל אחד מעציה תלוי חבל. אוחזים בו בחבל העבה ומתנדנדים על פני חלקת המים בתנופה ובשיבה ממים לאדמה. הוא לא נכנס לסוכה, אך תפש בחבל, כמעט כרכו סביב מתניו והחל מטלטל עצמו על פני מי הנהר, מים – אדמה, מים – אדמה.

בסירה קטנה, כחולה, אשר רובה סגורה ומסוגרה ורק בתווך יש לה שני מושבים פתוחים הקרויה “קאנו” בלע"ז ישבה הצעירה האלמונית. היא השיטה סירתה בקצב של מכונה – כאותה מכונת חשמל המוחטת עטיני הפרה – הצלף וגזור, הנף ותקוע, מזה ומזה. מייד ביקשתי לראות מי המשיט עמה סירה זו, שיש להשיטה לפחות בשנים, מזה ומזה, בקצב אחד ואחיד. אלא שלא היה עמה איש. חששתי מאוד פן יטיל עצמו האלמוני בתנופת החבל לתוך הסירה, ויהפכנה על פניה ושניהם יצללו המימה. יראתי פן יינתק הכבל מעצמו, מכובד גופו. אך מייד ידעתי כי לא יקרה כדבר הזה. דק-גו הוא האלמוני, פריך כמעט ורפה למראה, ורק ידיו חזקות וצמודות אל החבל בכל עוז. והסירה תחלוף בשיט מוכני זה מתחת לטווח תנופת החבל ותיעלם כהרף-עין במורד הזרם הגולש הימה. היא, האלמונית, אפילו לא תעיף מבט כלפי מעלה ולא תראה את המתנדנד על חבל, את המחוגה הגדולה של חבל ואדם המונפים בין שמים וארץ.

*

על החוף מנגד היתה מהלכת לאטה האלמונית הקשישה ושיניה גורסות וממעכות מיני תרגימא, שבלעדיהם מתבחל עולמה עליה לבלי נשוא. כה מתונה היא בהילוכה עד כי פשוש מדדה לפניה, טורף כנפיו בלהיטות משונה ואיננו נחרד כלל למראה שטחי השעמונים הענקיים, בעלי העלים הגדולים המצולקים בלובן, דמויי הכנפיים הירוקות הנרחבות. האשה מתבוננת בשעמונים בחרדה סתומה של כל התוהה על הרז: מה יש שם מתחתם של הללו? ומייד מצדדת צעדיה להיות עוקפת אותם.

על הגשר ניצב הקשיש האלמוני. מחמת ריחוּק המקום איני רואה פניו גם הפעם. מי הנהר הירוקים-צהובים זורמים לרגליו ממש כאותם משטחי השעמונים הירוקים-לבנים. הגשר בעל שתי הקשתות הנטויות מושכו לעלות בהן ולתור הנהר משני עבריו. רוכב על סוס בלא אוכף מגיע אל מתחת לגשר. שם מנשבת רוח עזה וכל רכב עובר מפעם את הגשר ברעם מתכת ואונים של מעשה ידי-אדם. מישהו דילל את חורשות האורנים הסמוכות לאֶוּקליפטוסים ונשאר כל הכורת בלא הצמרת. עץ אחד נגדע בכוח הרוח. צמרתו הרכונה כלפי מטה גנחה וקרסה על עץ סמוך. האלמונית הקשישה בירכה ברכת הגומל: ברוך השם שעברה שם לפני שקרסה הצמרת בלא הזהרה ובלא התראה. אילו הלמה בראשה, היתה כורעת תחתיה ואיננה.

שרידי מדורות השחימו בין לבנים לבנות, לבני בניין חדשות. אצטרובלים שבורים ומעוכים התגוללו על פני אדמה זרועה מחטי אורן יבשים, מצומדים לקרקע כשיער סומר שמבקשים להכפישו ולהחליקו על קדקודה של אדמה יבשה.

הפשוש לא הוליך דרכה של האלמונית הקשישה אל הגשר. אילו אצה בעקבותיו לעבר מזרח, אפשר שהיתה מגיעה לקשתות הגשר, או שלא היתה מגיעה, עולה בהן בדמיונה או שאינה עולה. עיני הקשיש היו מלוות את הדוגית הקטנה האצה בלהטי המשוט של שייטת יחידה החותרת בקצב של שניים בזרמו של הנהר, לעבר הים. החבל לא נקרע והאלמוני לא יסף עוד לטלטל גוו על פני מים ואדמה. הקשישה אספה כמה זרדים שנשרו ארצה להביאם עמה לביתה. איש מהם לא שאל את רעהו לשמו, למקומו ולמענו. ואף אנוכי לא שאלתי. כל אחד פרש מעם הנהר, התל, הגשר והחורשה לדרכו שלו, ואין בינו לבין זולתו דבר. כי משהו עמד כנד בין כל האנשים הללו החבויים איש בעצמו, באלמוניותו.

*

לא עברו שעות מרובות וכל אחד פרס פתו ובצע מאכלו. המאכל טוב, פירות וירקות בשלים ויפים, ויש באמתחתם מפרי הארצות האחרות, ששולחים להם אחיהם ואחיותיהם האלמונים אף הם והרחוקים – קרבן כיפורים על שלא באו לראות פניהם ולשבת עמם. והם יושבים כל אחד בפינתו שלו לא בהרבה עמל ולא בהרבה טורח, לא בהרבה מאמץ ולא בהרבה תוחלת. כי הפת מצויה בכליהם והמטבע מצלצל בכיסיהם לשבור צמאם בקפה ובמשקה חריף. אפילו פרי-פלאים של ארץ רחוקה יש להם בפחית הפח החתומה והיקרה המובאת ממרחקים באניות ובאוויר. ואין הרבה טעם בעמלם ויושבים מעט בחיבוק ידיים ומעט במעשה ומעט בשעשוע ובעיקר בלא כלום.

יותר מכול יראים את המחשבה, את ההימלכות-בדעת. זו מביטה בזו, זו וזו מכסות בשרן באותה שמלנית של קפלים גהוצים לנצח נצחים, זו בבהיר וזו בכהוי. זה וזה מתבוננים איש ברעהו, מכסים בשרם באותה חולצת משבצות או פסים. ומכנסיהם כולם כמעט כמעשה האחד – רחב מלמעלה וצר מלמטה, או צר מלמעלה ורחב למטה. והכול היינו-הך, אלא שכאן דוהה ובמדינות הים ומעבר לים הצבע חומר ושופע.

ובעתות צחנת הנהר בנחיריהם נמלטים כולם על נפשותיהם. כולם יפוצו איש לעברו. רק האוּקליפטוסים, הם אלוני-הבכוּת הזכורים להם משירים של גלות וכיסופי ציון, נטויים על פני מי הנהר בלי לחוש בצחנה, שאינה צחנתם. אשדות המים הסמוכים, הם מקורות הנהר, יבשו זה מכבר. סלעיהם שחורים, מחוררים ויבשים. קני הסוף דקים כאן מאוד, חלושים, ומצופפים ליד בית-הירי הקטון שם צעירים מלמדים ידם לקלוע למטרה.

כך כל אחד חי באלמוניותו. אף בבית-הירי מתאמנים בקליעה בני-אדם צעירים, שרק הם יודעים כינוייהם ושמותיהם. ומתחפרים באלמוניוּתם כחפרפרות היראות את אור היום.

פעם היו יריות מהדהדות בחופי הנהר. פעם גוועו שם בני-האדם בתיתם קולם בשיר בבוסתן שעל חוף הנהר. פעם אהבו שם בני-אדם זה את זו תוך פחד מפני כפר הנכרים הסמוך. פעם הצפינו שם כלי-משחית לוחמים בלא מדים. אנשים שמאסו בחייהם היו הולכים שמה…

כיוון שפחתו מי הנהר וזרמם שקט החלו מתבוננים בהם בני אדם מדיוטה שש או שבע, לרחוק מהם.

רק בהינתן אות האזעקה, ובחוש כלי-הרכב של החיילים, מתפקדים כל האלמונים מכריזים שמותיהם, מענם וגילם ואצים “להציל את עמם ומולדתם”. כל גאוותם על החיל, בים, באוויר וביבשה.

התבונן הצעיר האלמוני בחופי הנהר והנה הם כפושי עלים, שנדרסו תחת טלטלת הגווים שאינם אוהבים. ראה שהצעירה האלמונית מבקשת לעלות מדוגיתה והנה מזח העץ הקטון שליד שפת הנהר מכוסה מים רבים ואין מקום להציג בו כף רגל. אילולא חשש האלמוני לצאת מכלל אלמוניותו היה ניצב על החוף ומושיט לה יד לדלג על פני המזח המוצף מים. אלא שאין הוא מהין ואין היא מהינה לבקש. אין להם מלים של בקשה ושל תשוקה לגמול לאדם על טובתו. רק ילדים וקשישים עודם מבקשים להעבירם ברחוב הסואן. הקשישה האלמונית היתה מושיטה לה יד. אלא שחששה פן תתמוטט ותיפול המימה אל תוך השעמונים. הקשיש ירא את הצעירות ואינו רוצה להושיט לה יד. אילו נתרצתה יכלה להיות בתו, אלא שאינה יודעת פירושו של דבר, כי אפילו במשפחת מאַמציה מת האב המאמץ והלך לעולמו.

הצעיר יכול היה אף הוא להיות בנו, לאחר שאביו ירד לאחת ממדינות הים, אמר לשוב ולא שב מדרכו ונפטר שם במיחושי לבו. יהודים טובים, קהילה קדושה, קברתו שם בכספי הציבור. והחלקה יקרה, הנפטר מאופר וגני-החיים גדולים ונרחבים.

תאמרו שני יתומים, הרי זה טוב. אבל יש לנו בארץ הזאת הרבה יתומים ואף-על-פי-כן לא טוב. היתום הקטן מסרב להיות יתום. היתום רב-השנים מבקש להיות יתום. טוב לו בכך. יש לו אב אחד משותף השומר עליו מפני אויביו והוא יושב בכנסת, ולא בביתו שלו. יש אבא למדינה הזאת רחוק, מסוגר וזקן וקולו חד. פעם לא העזו להטיח דברים נגדו היום מעיזים. קוראים לזה בפסיכולוגיה דמות-האב שנתאכזבו ממנה, שאבדה יפעתה ונערצותה.

ומה היה לכל האמהות, אשר ילדו את כל האלמונים הללו? עוברות, עובדות במשק בית, מפרנסות, הרות ויולדות את האלמונים הבאים – הדורות הבאים לירידים ולמשתאות, לספוק כפיים ולהרבות המון. האמהות מקיימות התאריכים, התאריכים של הנופלים, של האלמונים שלא נקברו באדמה, שאפילו קברם אלמוני.

על פני הגשר עברו כלי-רכב בשאגה שהדהדה רק מתחת לגשר באוזני האלמונים המסתתרים שם מחמת הגשם הסוחף. והרוח העזה. מפחד הגשם או האזעקה התכנסו שם ארבעת האלמונים שלנו. והיתה מנשבת שם רוח עזה וקרה אשר פגעה בהם. מייד ראו שבדש בגדה של הקשישה סיכה ממיסדר האמהות השכולות. בדש מעילו של הקשיש סיכה ממיסדר הערירים המושבעים מעלייה שנייה. בדש שמלתה של הצעירה שושנה עשויה פלאסטיק ורוד, ובדש בגדו של הצעיר תו-גיוס.

ואז נצטעקה האזעקה. לא היה לאן לברוח – רק למים, לבילהרציה. נשארו כולם מתחת לגשר. מים מזה ומים מזה. אין סירה, אין מעבורת. אין לעלות על הגשר. הסוס ורוכבו מעבר לנהר. בבית-הקפה הסמוך כבר נפצעו פעם אנשים בידי מסתננים. האוּקליפטוסים זקנים וזוכרים יפה. רק הפארק חדש, זה שניטע בשנים האחרונות – הרבה ברושים, הרבה אשלים, ואפילו פיקוס-בר ניצב דומם בלי לדעת את הנעשה ואת הצפוי.

התבונן נצעיר האלמוני בתו-הגיוּס אשר לו והחל לפעול. חזר ותפס בחבל וביקש לטלטל עצמו אל מעבר לנהר. ביקשה הצעירה לתפוס בדוגיתה שצפה ונעלמה מן העין. ביקשה הקשישה לסרוג להם סריגים ואין לה צמר כבשים ופרקי אצבעותיה כואבים והמסרגות צללו במי הנהר. ביקש הקשיש להעלות לפחות זכרונות מימים של מאבק ומעש, “לעודד ולהפעים, להעלות את המוראל בכוח עבר הגבורה המפואר” ונתמסמסו המלים בגשם. כל אחת שלולית של מים וחול: הציפור המריאה אל על והנפש שקעה במים ומציפור-הנפש נשתיירה נוצה מרוטה, כפושה במדמנה. פתאום נתהדהד האוויר ומישהו מילמל בחלל, שאפשר לטהר את הנוצה, לטבול אותה בדיו ואפילו לכתוב בה כרוז גדול ומפעים לב על “המתנדבים בעם”. אמרו אפילו שהציפורים דרכן להמריא מעל למטוסי החבלה, והנפשות ממריאות למעלה מזה, אל עולמות עליונים מאוד. ויש שם כבר אסופה גדולה של נפשות מישראל המבקשות להיווולד מחדש, אלא שאין הנשים חפצות בהן. כיום עוקרים נפש כמכונת החשמל החולבת עטיני הפרות. הנפש הזאת אטימה יותר, יעילה יותר, סוחטת ומוחצת כל חיוּת של הזולת בלי לחוש ובלי להרגיש, כמעט ללא בליה לעצמה, חולבת חלב זולתה בלי-רחם, עד תום.

ואז היתה הנשיפה באוויר. נשיפה עזה. כל מכונות-החשמל חלבו החלב מעטיני כל הפרות ברפתות המדינה, אותה שעה לעסו הפרות תערובת מן החוץ, מנחת שארי-הבשר שמעבר לים. הדוודים נתמלאו הרבה חלב והוסעו ללב הישימון, דרומה. הישימון החום-הלבן, האדים בלהטו. באו היריות ופגעו במיכל החלב הענקי והחלב המהביל נשפך על אם-הדרך. חבל על דאבדין.

אך מתחת לגשר נמשך הגיוּס. כי מה שאירע אירע למעלה, על הגשר, על אם-הדרך. ואילו למטה, במחסה, על שפת המים ביקש הצעיר האלמוני לגייס גיוס טוטאלי, קשיש, קשישה וצעירה. החל מנענע בידו כמתניע רכבו שאיננו, עד שמתניע רכבו פוגע בקשיש ומטילו ארצה. כיוון שאין דמו ניגר אין הוא מהרהר הרבה בהלם ובמוות, מטלטלו מדרכו ומניחו לנפשו על שפת המים ואץ לדרכו. אין לו לאן לרוץ, כי השטח הצר שמתחת לגשר אין בו מקום להתניע מכונית של כלום אלא לפגוע בזה, בזו ובזו. אומרת לו האלמונית הקשישה:

“היזהר בני שאתה פוגע בבני-אדם חפים מפשע ההולכים לפי תומם”. אלא שאין הוא שם לבו לדבריה, שהיא סתם אזרחית צפויה לאין-מעש. לצעירה הוא מעניק תת-מקלע סמוי ואומר: תשמרי על הזקנה שלא תעשה פאניקה.

כל רכב של הדר העובר על פני הגשר למעלה משמיע רעם טלטלה גדולה במעשי המתכת של הגשר. לא מכנים אותו לא “גשר וואטרלו” ולא “פּונטה-וואֶקיו”, או “גשר הדרינה”, אלא “גשר החלוצים”. פעם כינוהו “גשר המעפילים”. כיוון שאין היום חלוצים, ויש המתביישים בשמם, מכנים אותו “גשר המצליחים”, שהוא שינוי לא גדול ויש רק וו' אחת מיותרת. תוקעים את וו' בדופן הגשר לחזקו ולהאדירו. מאז גשר-המצליחים מקובל על הכול, והכול צולחים מים ומגמאים יבשה להגיע אליו.

על גשר-הניווּט עומד רב-החובל. יש נשבעים שהגשר הוא גשר-ניווּט נע ממקומו, בכוח הדיזל. רב-החובל סבור שהוא משיט אנייתו, אך למעשה היא שטה מעצמה, בכוח המכונה. כי שנה-בשנה מבהילים לו לרב-החובל מכונה חדשה, שרב כוחה להסיע אנייתו. מי מביא לו? אחיו ושאר-בשרו. לבו מיצר על שנטשו על החוף הרחוק ושולח לו שלמונים, קרבן מחילה ואחוות אחים רחוקים. טוב לשלוח מנחות משבת-אחים על שפת נהר מצחין. כבר עומדים לבנות גשר גדול ממנו עם כמה וכמה מסלולים רחבים. הגשר נע רק בחזון רוחו של רב-חובלו דרומה וצפונה, אך למעשה הוא תקוע במקומו. על גשר הנהר הצר והמצחין לא הרחק מן הנהר, יש בית-מידות. חלוניו מקומרים וגבוהים. כל כולו ירוק. בית-נכרים שסביבו גבב של בתי-נכרים המרמז על חיים אחרים שהיו. הגבב שלנו אפור, חדש, גדול, ומתוכנן ביעילות של אלימות.

עמדו ארבעת האלמונים על גשר הנהר המצחין והיו מזוהים. מייד פרשו העירה אל חתונות, חגיגות בר-מצווה, ולהבדיל, עצרות-אבל ולוויות. פרשו אל שמחות ועצבונות ומייד נתערטלו מזהותם והיו לאלמונים, נראים לעין, מוחשיים מאוד ותופסים נפח בחלל. אך בלתי מזוהים. הם לחמו את מלחמת השלום האלמונים.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48626 יצירות מאת 2702 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20830 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!