על גבורה לא ידענו הרבה, אנו שחונכנו בארץ הזאת. על מעשי נסים עוד פחות. טרומפלדור היה הגיבור, אבל לא נעשה לו שום מעשה-נסים. גבורה זו שברוח בלבד, שבמשפט-מלים קצר, העלינו בקטנותנו בעלייה של ממש לתל-חי, בדמעה בעין, בצילום למרגלות אריה-אבן מאחוריו דווקא, משום שמלפניו אין שמש. קבר של גיבור. חצר מרומה, שהערבים הערימו על תמימות מגיניה. הגבורה הקרובה בשנים היתה עגומה, לא נוקמנית בסופה, כמו במקרא, אלא רוחנית, מקריבה-עצמה-מרצון.
ואילו גבורת המכבים על כל נסיה, מסורת שיריה והבהוב אורותיה, הסובבת סביב מקדש מחולל ונגאל, היתה כל נחמתנו בחגים. חנוכה היתה חגם הפרטי של הילדים. הכנסה חומרית של מעות מזה ואחריות מלאה לתהלוכת-האורים המסורתית של תלמידים מזה, בלא בימוי של במאי מטעם העירייה ובלא תפאורה מטעם.
אדם ואפילו הוא ילד שמשלשלים לכיסו כמה אגורות ומתירים לו להשתולל ברחובה של עיר, לזמר ולנפנף בנר, עומד מייד במבחן; במבחן של עצמאות יתר, המצאת יתר, גבורת יתר וקונדסות יתר. האור שבידו והממון שבכיסו ועוד כמה לביבות חמות שבבטנו מעלים את המורל ואף את חוש ההומור.
לא אבוקות ולא לפידים קיבלנו בבית הספר, אלא נרות פשוטים. אבוקות בודדות נישאו בראש התהלוכה. לנו היו נרות לבנים ופשוטים, די קצרים ודי דקים, עשרים בחפיסה. מי יתן לילד קטן לשאת לפיד או אבוקה? בימים ההם לא נבחרה משלחת מכל כיתה שתשתתף בתהלוכה העירונית. ילד מכל כיתה, החל מכיתה ד' – כי הכיתות לא היו מרובות והילדים לא היו מרובים – היה רשאי ליטול נר בידו ולצאת עם כיתתו בתהלוכת בתי הספר הרחובה, כלומר לרחובות אלנבי ונחלת-בנימין, לפצוח בקולי-קולות בשיר ולהיגרר בעצלתיים אחר תזמורת המשטרה הצועדת בראש ומנגנת ממנגינות חנוכה. יש והתזמורת מסובה על גזוזטרה בכיכר-העיר והתלמידים עוברים על פניה.
מי שלא הכיר שוטר, לא התערב בעניינים. הכוונה לשוטר עברי. מי שלא הכיר ולא היה שכנו של מנצח תזמורת המשטרה או תזמורת מכבי האש, לא התערב אף הוא בעניינים. אך מי שהכיר כמוני את נפתלי מונצ’יק, שוטר עברי על משמרתו, בן-עיר של אבינו, יליד קרמניץ, כלומר בן אחת העיירות שעל פניהן נדד אבינו; ומי שהכיר או היה שכנו של מנצח תזמורת המשטרה, השוטר יהודה מירקין, יליד עיירת מוצאה של אמנו, קרמנצ’וק פלך פודולסק – היה לו מה להגיד וכיצד להשפיע על מהלך העניינים באותו חג-חנוכה צעיר בעיר הצעירה, בקרב קהל התלמידים הצעירים ברחוב אלנבי הצעיר מאוד, אולי בן שבע שנים בלבד, והרחוב הזקן והנכבד מעט ממנו, רחוב נחלת בנימין.
מבעוד זמן היתה תזמורת המשטרה משננת וחוזרת על שירי חנוכה ומנגינותיה. “חנוכה, חנוכה, חג שמח”, “מעוז צור”, “פך השמן” וכו‘. בשיעורי-הזמרה שיננו אנו הילדים אותם השירים, בלא סוף ובלא קץ, מדי שנה בשנה. בבית זימרו את אותם השירים בלבושים משם, כלומר בלשון אידיש: “חנוכו חנוכו א יונטאף א שיינער א לוסטיגער א פרייליכער ניטו נוך א זיינער, אלע נאכט אין דריידל שפילען מיר” וכו’. גירסא ביתית זו על כל זרותה המסורתית-הגלותית נראתה לנו הקטנים הרבה יותר טעימה, מסתורית ומרובבה בריבה, בשמן ובבצק מתוק. שיננוה בעל פה וחזרנו עליה להנאת הכול, שוברים לשוננו לדבר בה כהלכה והיא כסוכר לסופגנייה.
שאר הנאות החג לא היו גדולות. ההשתתפות “בתמונה-החיה” שבה מופיע יהודה המכבי עם אחיו ושלט גדול עם המלה “מודיעין” מעל לראשיהם, לא נראתה לנו מבדרת ביותר. עצם העובדה שתמונת הגבורה ההיסטורית היא דוממה משום-מה ויש לשבת בשקט ובדומייה אילמת ולהחיות כך את ההיסטוריה מלאת התנועה והמעשים, היתה עינוי בפני עצמו שהמציאו המבוגרים-המורים להגביר סבלם של קטנים.
באשר להצגת החנוכה, כל ילד רצה להיות יהודה המכבי. כל אחד בחל בתפקידו של אנטיוכוס. כדי להרגיז את השחקן הצעיר, קראנו לו אפיפאנס בלבד. ילדה יכלה להיות חנה עם שבעת בניה; לא תפקיד מבדר ביותר. ומי שהצליח, היה פך שמן, גם הוא תפקיד סטאטי, שהרי התמלא מעצמו. כל השאר היו יוונים בלתי מוגדרים, ויהודים בלתי מוגדרים של ימים רחוקים.
*
לאחר שלבי העינוי של מסיבה בכיתה, תמונה-חיה והצגת-חנוכה דרמאתית של מורה מתוסכל, הרוצה להיות במאי ומחזאי כאחד, וריקודי זוגות של בנים עם בנים ובנות עם בנות ואכילת לביבות תפלות שלא עלו יפה, הגיע החלק הנעים יותר. תהלוכת-האורים ברחוב ומסיבה-פרטית בבית אחת הבנות על הגג. מדוע על הגג באקלים הקריר של חנוכה? משום ששום אדם לא הסכים באותם הימים שנערוך מסיבה בביתו. לא נמצאו הורים חביבים כהורים היום שיסכימו לכך. אולי הדירות היו קטנות מדי. ואולי לא הסכים איש לוותר על מנוחת ביתו וחייו.
חולדה היתה נכדתו של יהודי אמריקאי זקן שבא ארצה יחד עם רעייתו, למות בה. בינתיים בנה בית ענק בעל שלוש דיוטות עם חנויות העומד עד היום על תלו ברחובה הראשי של העיר, נשקף לעבר השוק ורחובות העיר הישנים הגובלים עם יפו. מסתבר שלבית כזה יש אף גג מרווח ורחב ידיים. אמא ואבא מסרבים למסיבה, אולם סבא וסבתא לעולם לא יסרבו לנכדה שנטשה הוריה בגולת אמריקה ובאה לשבת עמם בארץ הקודש בעיר-העברית-הראשונה, בשליש הראשון של המאה. הבית נשוא-הפנים עם גזוזטרותיו הקטנות והבולטת כבטנים של תינוקות מזי-רעב, נראה ישן כבר מראשית בנייתו, אולי על שום בוניו הישישים היושבים בו ועל שום מראהו הכבד ומקומו הנכבד שברחובות וכבודת דירותיו וחנויותיו. העובדה שהוא נשקף על פני כיכר מרכזית וכי בגזוזטרה ממול ישבה תדיר המשטרה וניגנה בחגים למרקדים ולמזמרים למטה, הוסיפה לו תוספת חשיבות כאילו היה יציע לנכבדים היושבים מנגד ומשקיפים על פני הנעשה למטה בנוחיות יתר ומתצפית גבוהה.
היינו סנובים קטנים באותם ימים. לא רצינו את ילדי הכיתה כולה. בחרנו לנו חבורה קטנה לאכילת לביבות שלא טוגנו כהלכה משל עצמנו. לריקודי זוגות מעורבים ולכל מיני אינטריגות העלולות להתרחש בקבוצה צמומצמת. סמכנו על תזמורת המשטרה ממול שתנעים לנו מהמרפסת המרכזית שבעיר מוסיקה לכל צרכינו, אפילו היא באה מכלי-רוח בלבד.
אולם בראשית הערב נדרשנו לכרכר ברחובה של עיר עם נרות נוטפים חלב בידינו, לשיר ולשמח את כל באי הרחוב ושביו. כל טעמה של תהלוכה זו היה, שלא נדרשנו לצעוד בשורות קבועות וסדורות. הרשות היתה בידנו להתקדם, לפגר, להיגרר. היה מקום לגילוי קירבה וריחוק, חיבה ותיעוב, אדישות וערנות. כלומר, היה מקום להבעת כל סולם רגשותינו וכל שפעם בלבותיהם של ילדים קטנים בבית ספר יסודי שראו את בלפור במו עיניהם ברחובה של עיר.
אף באותו חג-חנוכה יכלו להתנהל הדברים כהלכתם ובדרך המקובלת באותם הימים, אילולא הכרנו את השוטר העברי על משמרתו נפתלי מונצ’יק ואת יהודה מירקין, המנצח על תזמורת כלי-הרוח של מכבי האש או המשטרה או שניהם יחד. היה שיר אחד ששנאנו כולנו בכל לבנו ומאודנו: “באה מנוחה ליגע ומרגוע לעמל” וכו'. המלים “עמל” ו“יגע” שלא חדלו מלהופיע בכל שיר, נאום דקלום, הזהרה, ברכה, הצהרה, כרזה, שלט ואיגרת, הילכו עלינו איום שצפויים לנו כל ימינו רק עמל ויגע, רק יגע ועמל, בהבטחה קלושה של מרגוע, שלא נתקבלה כלל על הדעת.
העמל שליווה אותנו כל ימי ילדותנו בהקיץ והיגע שירד עלינו לעת לילה בחלום, הטרידונו תדיר, כאילו אין בלתם בחיינו הצפויים. לא האמנו במרגוע ובמנוחה, משום שאף המנוחה הזכירה אין-מנוח והמרגוע היה בבחינת רגע אחד בלבד ואיש לא נתן אמון כלשהו בשני אלה. הוקמו אז גם תל-עמל, קריית-עמל, גבעת-יגע ורמת-יגעים.
חשנו בלבנו שאם תשב תזמורת-הרוח במרפסת שבכיכר-מגן-דוד – ותפצח שוב בשיר “באה מנוחה ליגע ומרגוע לעמל” על אף שכל קטן וגדול יודע שלא תבוא מנוחה ולא יבוא מרגוע וכי “מאורעות” ירדפו “מאורעות” ויגע ירדוף עמל – ייפגם כל טעמו של חג-חנוכה השמח ולא יישאר זכר לחמימות ולאור אבוקותיו, לפידיו, נרותיו, אורותיו ושאר רינותיו. היינו מוכנים להקריב את כל מעות-החנוכה שקיבלנו אז בצוק העתים באגורות מועטות ובלבד שלא יפגמו בשמחתנו.
ונולד רעיון נועז, נדיר, חצוף ולא כל-כך הגון. היה זה בן שכננו ובן כיתתי קפאי (קופת פועלי ארץ ישראל) דבורקין שהכיר את השוטר והתנדב ללכת אל השוטר העברי על משמרתו נפתלי מונצ’יק ולומר לו שיהודה מירקין המנצח צריך את התווים שלו. קפא"י הכריז: “אני אלך, אני הכי גיבור, אני שמשון המכבי; אני מכיר את השוטר העברי נפתלי מונצ’יק, הוא שכן שלנו. אני אלך אליו ואגיד לו שהמנצח, לא חשוב איזה, צריך את התווים את תווי התזמורת לחנוכה”.
קפא"י פשפש בתווים ולא מצא את העיקר. מכיוון שהילד ק. דבורקין, המשחק בהצגת בית הספר את יהודה המכבי, לא מצא מייד את תווי השיר “באה מנוחה ליגע”, נטל את החבילה כולה.
אימה נפלה על כולנו: “איך יחזיר שמשון המכבי את חבילת התווים למשטרה?” היה די עוז בלבו ליטול את החבילה, אבל הוא לא היה שמשון די הצורך ולא מכבי די הצורך כדי להחזירה.
*
לבסוף אספנו את כל מעות החנוכה שלנו, שילשלנום לכיסו של יחייא הסבל ואמרנו לו: “תעביר את החבילה לבניין המשטרה!” לא ידוע מה ארע לאותה חבילה. ליצנים מספרים שקרה משהו. החבילה הוחזרה רק אחר ארבעים ושמונה שעות. יחייא איילת-הדואר לא מיהר להביאה ליעדה, כאילו ניבא לו לבו שכך דרכו של דואר בארץ הזאת למן אותם ימים ועד היום. ליצנים מספרים שתזמורת המשטרה ניגנה באותו חג-חנוכה של אותו הערב רק שיר אחד: “חנוכה הוי חנוכה חג שמח” ומשום-מה לא היתה התזמורת מוכנה לנגן כל שיר אחר. אומרים שהשיר האחד ויחיד שנוגן כל אותו ערב, כה נמאס על כל באי התהלוכה ומשתתפיה, עד כי דיזנגוף בכבודו ובעצמו, אשר רכב בראש תהלוכת האורים, הדהיר את סוסו הלבן ופתח בשעטה לעבר הכיכר ושלח שליח למעלה: “שישנו, שיוסיפו משהו, שישנו את הרפרטואר, שיהיה כבר התקווה, תחזקנה, מפני שאין לשאת אותו שיר כל הערב”. והמורה לזמרה דרומי בא במרוצה ושאל את נפתלי מונצ’יק, מה קרה למירקין? למה רק השיר הגלותי הזה, האידישי-מזרח-אירופי הזה? "למה לא איזה מנגינה משלי ולמה לא ‘באה מנוחה ליגע’ ולמה לא ‘מרגוע לעמל?’ וכבר יותר טוב ‘אנו באנו הראשונים’, ‘שאו ציונה נס ודגל’ "?
עמדנו מאחרי המורה לזמרה דרומי והתפלצנו לשמע דבריו. אך אותו חג חנוכה לא הושר על יגע ועל עמל. כל העיר העברית הקטנה שרה רק על חג שמח ויפה, על חג טעים ונאה, ועל אור וסביבונים ושאר עסקי חנוכה. והכול שכחו את העמל והיגע. ואף יחייא עמד בין החוגגים וחבילת התווים באמתחתו, כי מה בינו לבין דואר של היום?
אפשר שמעשה זה של העלמת תווים איננו גבורה מכבית כלל ועם השוטר נפתלי מונצ’יק הסליחה ועם המנצח יהודה מירקין המחילה. בוודאי שניהם כבר יצאו בדימוס והם היום מיקירי המשטרה. מספרים שהמנצח שבא במקומו, נסים פיאנו, היה רגיל להתלוצץ על חשבון קודמו על שהיה מסתפק במועט וערב שלם וחגיגי ניגן שיר אחד בלבד. על זה היה משיב מירקין: “טוב נס חנוכה מנסים פיאניסי’ם”. מירקין היה אפילו גאה כל ימיו שהצליח לעורר זעמו של דיזנגוף.
ועל מעשים כגון אלה כבר הושר: “מי ימלל גבורות ישראל אותן מי ימנה”.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.