“הפעם יש לנו רק חצי-פורים”, הכריז לפני יאקי, ילד צנום מאוד שרגליו הגרמיות היו מזכירות היום רגלי ילד מביאפרה; רזון שבא לו מהתרוצצות יתרה ולא מחוסר מזון חלילה. גולגולתו המאורכת ושערו החום והקצוץ כשורש סלרי מעופר באדמה, שיוו לו מראה נער לאפי-צפוני שנשבה ותעה בג’ונגל אפריקאי. היו לנו עסקי שותפות. שנינו מצאנו פעם פרסה בטיול בית-הספר בכביש זכרון-יעקב-שפיה. שנינו גהרנו עליה בבת אחת. ומאז היתה הפרסה הבלתי נחלקת שייכת חצי לי וחצי לו. שיתוף זה היה אף יסוד לידידות רצופה-מבוכות די רגושות. אותו יום אביב מוקדם פרחה השיטה הצהובה בדרכים ביובש חמסיני מאובק. ומאז, ריחה הבא באפי הוא בעיני זכר לפרסה, ליאקי, למפוחית שילד מנגן בה בעל כרחו ולהבהובים סמויים של נהייה אחר חיבה הדדית שיש לבני אדם בני-מזל.
כיוון שכל הקשור ביאקי הפתיעני תדיר במיוחד שבו, במעשים, בדברים, בהלך-רוח משתנה לפרקים, בהפכפכנות שכלית דווקא של הוגה-דעות קטן שהידע המועט העומד לרשותו אינו מדביק את כוח-מחשבתו הרב, שאלתי בתמהון ובצפייה עזה: “מה פירוש, חצי-פורים? מי שמע על דבר כזה? למה רק חצי ולא רבע? למה חצי, למה? אתם לא יהודים, זאת אומרת לא שלמים, אז יש לכם חצי של חג?” איזה בלבול.
“מה פתאום חצי יהודים, השתגעת?”, סנט בי, “אבא’שלי בן של רב מדרוהוביץ, אם שמעת מימיך על דבר כזה? ואמא’שלי בת שוחט מטרנופול”.
כך נתן לי שיעור בספרות-התחייה בגולה. ידעתי שיאקי, הוא יעקב בילוצרקובסקי – ביל"ו לאחר מכן – המציא את כל השמות הללו ונטלם מתולדות עם-ישראל-בגולת-מזרח-אירופה-הדוויה. הוא נולד בארץ הזאת והשמות הללו הם בפיו לתפארת המליצה בלבד.
“אז למה חצי? ומה זה בכלל חצי-פורים? ומי שמע בכלל על חצי חג, מה זה? חצי חוגגים וחצי למגן? לספר? ל…אני יודעת מה? כמו חצי נס, חצי מלכה-אסתר, או אחשוורוש או חצי-מגילה או אפילו מרדכי-היהודי תכלת-לבן או כחול או תכלת מרדכי?”
“אצלנו בבית שלי זה ככה: חצי!”, עמד יאקי על דעתו. הפעם התעגמו פניו וכלל לא בתיאום מלא עם תחפושתו המשונה (פרס שלישי בגן-החיות): קהילת-יהודי-שושן-הבירה (רעיון מקורי של אמו) שניצלו בנס המגילה. תחפושת בניגוד לרצונו. הוא השתוקק להיות ליצן-פורים קטן עוטה אטלס צהוב ואדום ומסכה מצחיקה על פניו. בקיצור, לא ראיתי שליהודי שושן הבירה היתה אורה ושמחה. אף שאביו של יאקי טרח והתקין לו כובע קרטון נפוליוני מחופה בנייר תכלת ועליו שתי הכרזות באותיות שחורות-סתם: “אורה” ו“שמחה”. לסנטרו של המסכן הדביקה אמו זקן אשורי מרובע. על כתפי הילד פרשו טלית ועל ירכו בצבצו ציציות. על כתפו האחת התנוססה רצועה ועליה המלה “צום” ועל השנייה “ותפילה”. בידו החזיק שופר מצויר מנייר שנראה כמקטרת ענק בפיו. את לחייו אפרו בקמח לבן מנופה, כדי שייראה כיהודי מסתגף לפני שנעשה לו נס פורים. אמרו לו למלמל כל הזמן מלים טרופות: “לאבד ולהשמיד!”, “לאבד ולהש-מיד!”
בין מלמול למלמול הגביר יאקי את רושם דבריו: “אצלנו בבית אולי לא יהיה אפילו חצי-פורים! אולי בכלל לא-כלום! מכרו אותנו!”, סתם יותר מאשר פירש. פצרתי בו מאוד שיגלה לי מה ארע, מתחננת מבעד למסכת האיפור הבובתית שלי. כי ידעתי שביום זה מרובים הקרואים בביתו וכי חוגגים בו את יום הולדתו, החל אמנם עשרה ימים קודם לכן. וקרובים ומיודעים ממטירים עליו ועל ביתו תשורות מיותרות של דמויות עץ ובדיל שהן ספק משחק לילד ספק חפץ-חן כביכול ונוי לבית: “שיהיה לילד ולהוריו כאחד!” אז מה פתאום בכל ההלולא הזאת חצי-פורים?
איימתי שאם לא אקבל תשובה של ממש, אבטל מייד את כל השותפויות בפרסה, בבולים, בצדפים, בגולות ובבנדורות למיניהן ובכל שאר הכרוך בזה שלא הזכרתי כלל מחמת המבוכה ובושת-הפנים. שאין מסיחים כלל בעבדות מרצון מביכה שכורכת שני בני-אדם, אפילו הם קטנים וצעירים מאוד לימים, וממיסה בהם את האני הפרטי מאוד עד שהוא מתמוגג לפני זולתו המחובב עליו כלא היה והוא רק מושג ערטילאי מרחף וכנוע מאוד לחבר.
*
יאקי נבהל מריק זה הצפוי לו ופלט מייד כמרגמה בהולה: חצי-פורים מפני שמהיום והלאה יהיה אצלנו הכול חצי. חצי לחם במקום שלם. חצי חמאה. חצי תפוח. חצי תפוז, אפילו ואפילו חצי לבן. מפני שאבא שלי נתן ערבות להלוואה ענקית לחבר הכי טוב שלו. זאת אומרת לא כל כך טוב, אבל שניהם חברים באיגוד יוצאי פלך יקטרינוסלב".
“אמרת דרוהוביץ”, תיקנתי.
“זאת אומרת סרני או שניפישוק. ועכשיו אין לקלמן ברוורמן, החבר הכי טוב שלו, כסף לשלם את ההלוואה הענקית ואנחנו נצטרך לשלם את הכסף לבנק, אז ימכרו לנו חצי בית”.
“חצי בית”, נדהמתי, “בין כך יש לכם קומה אחת עם דירה קטנה אחת שלכם ועוד קטנה אחת של דודתכם עטיה, היא עטרה סלוצקי?”
“שכורה בידי דודתנו עטיה. אז נהיה מוכרחים למכור לה את החצי אפילו שאנחנו לא רוצים למכור לה, בשביל לשלם ת’החוב של חברנו קלמן. אז בבית צום ומספד ובכייה-לדורות וקינה ותאנייה וכל הסטנדרד ירד פלאים”.
“ירד”, חזרתי אחריו כהד. ראיתי לנגד עיני את החצויים של יאקי שמותירים לו רק חצי מכנס, חצי חולצה, נעל אחת, חצי פרוסת לחם, חצי בננה ועגבנייה חצויה לשניים.
“אף פעם לא רצינו למכור את חצי הבית”, קונן יאקי, “מפני שמאחור יש לנו גינה גדולה ועצי השסק והלימון. מלפנים יש רק שני עצי הדר. רצינו לצרף את שתי הדירות הקטנות ולעשות מהן אחת גדולה. עכשיו הכול אבוד. מוכרים. ולי כבר לעולם לא יהיה חדר לעצמי. ושולחן לעצמי. וארון לעצמי. ואופניים לעצמי. רק חצי. חצי בן-אדם, את יודעת מה זה?”
מייד ראיתי לנגד עיני את יאקי מצומצם, זעיר, ננס וגולגולתו חצויה כאינדיאני שנורה בחץ מורעל של ‘הינשוף-האפור’. התחפושת של קהילת-יהודי-שושן-הבירה היתה בן-רגע למניין דל שמקבצים מן הרחוב לצורך תפילה קצרה.
“מה נעשה?” אמרתי ליאקי, חולקת עמו צערו, “עוד מעט העדלאידע המצומצמת בלאו הכי ובוודאי יחלקו לך גם את המסכה לשניים”.
“כבר חילקו לי”, קונן יאקי, “וזה בכלל לא נוגע לך”, סנט בי, “יש לי רק עלובה אחת קטנה על העיניים. את הגדולה, המצחיקה, בכלל כבר לא קנו לי. קימוצים”. ומייד שלף מכיסו מסכה קטנה ושחורה, מכורכמת, מגנזי ארון אמו והרכיב על עיניו את פיסת הקטיפה השחורה שנראו בה שני חורי עיניים מאורכים ופוזלים פזילה משל עצמם.
*
ידענו שצריך לעשות משהו. צריך נס-פורים. זה ברור. אם היו פעם נסים שלמים, שיקרה לפחות נס חלקי. חצי-נס. משהו בגדר נס-זוטא. שיציל את המצב ולו לעת קצרה בלבד. שלא יהיה כל-כך עצוב על הנשמה דווקא בפורים. שיקרה משהו “עד שירחיב”, נזכרנו בציטטה מהצגת חנוכה האחרונה.
הרמתי את שובל המשי הלבן העטור סרטי כסף של “מלכה-אסתר” שבו התייהרתי אני ואמרתי: “נלך לכיכר!”. גררנו רגלינו לא כמלכה יפהפיה וקהילה-יהודית-שנעשה-לה-נס, אלא כמלכה מערבית בארץ כושית וכנפוליון בסנט הלנה. ובמוח מתרוצצות המחשבות: אולי נמצא משהו; איזה נס, בדל של נס. שמתגולל, מתרוצץ, מתעופף, מתנוסס, מתאבק בעפר רגלי העוברים ושבים, החוגגים, העולצים והמתרוננים.
אמרנו בלבנו ולא ידענו כלל, כי דברי נבואה בפינו האילם. שהרי בקטנותנו יש לנו נטייה עזה ומהוללת בפי הורים וקרואיהם לדברי נבואה ושיר חרוז ואמרות-שפר, אלא שבקוצר-השגתנו אין אנו עומדים על האמת שבדבר נבואה זה.
הגענו לכיכר העיר לבין המון רב של מסכות מקובלות. מעשי ידי אמהות אבות וסבתות לרוב. נלחצנו מפנים ומאחור. מבוגרים דווקא, תיירים ותיירות, צליינים וצלייניות, צרו עלינו סביב. המונים מרעישים ברעשנים סקרו אותנו כביכול בפליאה גדולה. ועל יאקי שאלו: “מה זה? חסיד?” ואחד זקן אמר: “זה בחור-ישיבה שהתפקר ויצא לתרבות רעה?”.
מזרקות פלחו את האוויר במים צבעוניים ששטפונו בלחות מבחילה. שמלת הפאר דבקה לגבי כרטייה לחה, קומפרס בלעז. רמקול היה מצווח מנגינות-חג מעובדות לפזמונים. ופתאום הרגשתי שיאקי קפא על מקומו. ושום כוח לא יכול עוד להמישו ממקומו: “לא אזוז מפה!” (שיר של ההורים), הכוונה כמובן לארץ-ישראל.
יאקי הדביק רגליו למשטח האספלט שמתחתיו וניצב על עמדו כמהופנט. אפילו אדחוף אותו חזק, יישאר בידי חצי ילד לכל היותר. “זוז כבר!”, אמרתי. “מה יש לך מה? מנגנים ת’ההמנון או מה? בוא כבר”. השובל נתפס לי בין שני תיירים בעלי כרס והייתי מוכרחה לחלצו ויהי מה. אך יאקי נשאר צמוד למקומו בקנאות נוראה כאילו שמעו כפות רגליו קול מעיינות נפט בוקעים מן האדמה. הוא לא מש ממקומו כמו משותק.
כשנתפנה מעט המקום, השפלתי עיני וראיתי שאחת מסוליותיו נוטה על צדה כמגדל פיזה. יאקי הסתיר משהו. יאקי דרך על משהו. לפתע נרכן, שלף איזה חפץ מתחת לנעלו ותחבו בכיסו.
“מה זה?”, שאלתי בקול מצווה. כשהתרחקנו הראה לי חתיכת-פח מאובקת, לבנה; סיכה מאורכה, לבנה כמוכספת, משובצת באבני זכוכית לבנות בגדלים שונים. ולפתע ברח יאקי, נמלט לביתו כאחוז אמוק.
לא הבינותי מה ההתרגשות. ואיך זונחים כך מלכה באמצע הרחוב, אפילו שובלה נדרס והוכפש בבוץ. והכול בשל חתיכת פח משובצת זכוכית. הרבה ימים התרעמתי עליו על שנטשני באמצע פורים בכיכר ההומה, בלי להזהירני אפילו במלה אחת. לבסוף השלמנו. אפילו לא היינו שותפים למציאה. רק כעבור ימים של התנכרות וחשאיות והתנשאות של עגורן מחשיב-עצמו סח לי בלשונו: “זה היה בסך הכל נס”. “מה בדיוק?”, תמהתי. “סתם נס פורים”
“אתה רוצה להגיד נס חצי-פורים”?, עמדתי על ניסוחו.
“בכלל לא חצי. שלם”.
ואז באה התגלית המוזרה: פיסת הפח העלובה היתה סיכת פלטינה משובצת יהלומים. מייד חשה אמו עמו לבניין המשטרה הקרוב. שם מסרו את החפץ שמצא הילד בכיכר העיר ההומה. בלב כבד נפרד מהמציאה, אבל אביו אמר שככה ייעשה למציאה כגון זו. חלף חודש, נקפו ימים רבים ואיש לא תבע את האבידה ואז חזרה המציאה אל המוצא-הישר. הלך אביו אל הצורף, נטלו יהלום ושילמו תשלום. כך שילמו כמה מהתשלומים עד שהתאושש חברו הכי טוב של אבא והחל פורע חובו. חצי הבית לא נמכר. שתי הדירות הקטנות צורפו זו אל זו. ליאקי היה חדר לעצמו. הוא אכל תפוח שלם, פרוסת לחם שלמה, אגס שלם. קנו לו אופניים שלמים.
יאקי אומר שהתיירת שאיבדה את החפץ ולא תבעה אותו מעולם, היתה בוודאי אליהו הנביא, מרדכי היהודי או שרה בת טובים. אולי בזכות המסכה אירע לו נס. בזכות יהודי-שושן הבירה שאת עומס צערם נשא על גבו הדל. כיוון שארע להם נס פורים גדול עשו לו, לילד, נס-פורים זוטא.
מאז פוסע יאקי כל ימיו בעיניים מושפלות. מאז ועד היום הוא כבר גבר בעמיו ואיננו מוצא דבר. כי גם נס קורה לו לאדם לכל היותר פעם אחת בחייו. מאז לא מצא דבר. כן. סמל של שוטר מצרי בסיני. לבנו הוא משנן: “אל תסמוך על נסים!” אולי הוא עושה לו עוול.
מאז לא מצא יאקי דבר וגם אני הלכתי לו לאיבוד בדרך. כי מאז הוא רק מאבד דברים. אלא שמאז שדיזנגוף היה ראש-עיר ולא רחוב, ואגדתי היה רקדן ולא צייר, מציקה לו החידה, מי היתה מיטיבתו באותו פורים רחוק שראתה בצערו של ילד קטון שחזה לפתע כל טוב ביתו חצוי לשניים.
כאמור: אף אחד לא אוהב חצי-פורים עד היום הזה. בלי זה ובלי זה ובלי זה. בלי תהלוכה, ובלי קרניבל ובלי קישוטים ובלי שמחה. אם פורים, אז כבר שלם!
אומרים שיאקי בונה היום מלון-אורחים במדבר שיבואו תיירים מן הצפון וירחצו במי מעיין גפרית חמים. תאוות הבנייה באה לו מחשש שיחצו ביתו לשניים. דאגת ילדות מציקה. שכן כל דבר, אפילו קטן ביותר, אפשר לחצותו לשניים. אומרים שלפני שהוא מקבל הלוואת-פיתוח גדולה, הוא נותן עיניו בסיכה העיוורת אשר עמו במטמוניו להימלך בה, שכן היא מסמלת בעיניו את סכנת החלוקה שאין לה סוף.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.