בהוצאת אגודת הסופרים ליד “דביר” יצא לאור בימים אלה ספר מאת המשורר דוד שמעוני בשם “פרקי זכרונות”.
ספר זה ראוי להערכה משתי בחינות, מבחינת האבטוביוגרפיה של המשורר ומבחינת ערכו האמנותי והספרותי.
משורר כדוד שמעוני, המעניק לנו זה יובל שנים מפרי רוחו בשירה, בפרוזה ובהגות, ואשר השפעתו על חינוך הדור גדולה כל כך, אין פלא, שספר זכרונותיו מעורר בנו סקרנות רבה. שכן אנו הקוראים, הן אלה המכירים את המשורר והן אלה שאינם מכירים אותו פנים אל פנים, רוצים לדעת עד מאד מה הם מקורות יניקתו, וסביבת ילדותו מהי, כיצד עברו עליו ימי חייו הראשונים, ומה היתה דמות הוריו ומוריו, המוסר והצדק. מה אהב ומה שנא, מה דחה ומה קירב. בדיבור אחד: אנו רוצים לדעת כיצד נתהוותה אישיות יוצרת זו עד שהגיעה לכלל קומתה וצביונה.
אכן, סקרנותנו באה על סיפוקה במידה רבה. הספר הזה, שיש בו שלושה מדורים שונים, המכונים בשם “עמך”, “מחוץ לקן” ו“פגישות”, משופע בחומר ובתיאורים ובדמויות רבי־ענין, הנותנים בידינו מפתח להבנת עולם הילדות והבגרות של המשורר. אנו מציצים לתוך אותם חדרי־הנפש, שבהם שרויים חוויות הילדות ורישומי־הביכורים ושמהם ניזונה האישיות היוצרת תמיד. שהרי אין צורך להוכיח עד כמה רישומים אלה כוחם גדול על כל אדם ומכל שכן על היוצר, שטבילתו בתוכם משרה עליו את שכינת היצירה.
במדור “עמך” עוברים לפנינו בסך וביחידות טיפוסים, שכמוהם ראינו אף אנחנו בעיירות שבגולה, אבל אנו מרגישים את היחוד שבהם. יחוד זה איננו רק יחוד שבהוויה, אלא בעיקר יחוד שבחווייה. הנה משה’נקי מוכר הספרים, היודע לכוון ספר לכל קורא לפי טעמו ולפי מדרגת הבנתו, ובקי במסתריה של כל משפחה, והחביב על קוניו כמי שמביא להם אור ושמחה בחיים החדגוניים. ולבנו הומה עם הילד הקורא בספרים אלה ועם השומעים הנהנים מקריאה זו באזניהם.
הנה אלטע בת־הזקונים והבת היחידה, שנשמת שחקנית מגולגלת בה והיא עושה בלהטי “הטריאטר” השונים, מתעלפת ומעמידה פני מתה, בחינת אמנות לשמה, והילדים כרוכים אחריה וטועמים בפעם הראשונה אמנות המשחק בלי לדעת מה הם טועמים.
והרי ברוך חנותונת, הפילוסוף ההוזה, שפתגמים פילוסופיים נושרים מפיו בעתו ושלא בעתו, לצורך ושלא לצורך, שקושיות חמורות מציקות לו והוא שח אותן לפני אשתו הטובה והיא קולטת את חיציהן בלי לתת לו, כמובן, תשובה. אך הוא, ר' ברוך חנותונת, מעריך את עצם הקשבתה וחושב אותה לצדקנית והוא כולו זורח בשעה שמדבר עליה.
הנה ברנזלי, זה הילד הגיבור, שהכל מתיראים מפניו ומכבדים את כוחו, אשר פעם הציל את המחבר מכלב רע ומנער נוצרי ששילח אותו בו. זה הילד, אשר נפשו פתוחה לחלומות והוא מוכן ללמוד את מלאכת עשית החרבות, כדי להלחם מלחמת גוג ומגוג ולפנות את הדרך לבואו של המשיח. וכן עוברות לפנינו דמויות רבות אחרות של תלמידי חכמים ושל פשוטי העם, של הוזים ושל אנשי מעשה, שכל אחד מהם היה לו שיח ושיג עם המחבר והטביע את חותמו בנפשו הרכה. האחד הגדיל בו את צמאונו לתורה ולדעת, השני עורר בו יחס כבוד לגבורה ולאומץ־לב, השלישי נתן לו דחיפה לאהבת ישראל ולאהבת ארץ ישראל; וכיוצא בזה.
וכן הדבר במדור “מחוץ לקן”. המשורר מתאר לנו את ראשית יציאתו אל מחוץ לבית, פגישותיו, תקוותיו ואכזבותיו. בהיותו בן עשרים ושתיים ביקר בעיירה פּאַבלובסק, ובה זומנו לו רשמים מיוחדים. וראוי להביא כמה מפסוקי המחבר על התרשמותו אז:
“צעיר לימים הייתי, ובודאי לא מעטים היצרים שהסעירו את דמי, אבל נדמה לי, כי תאותי הנלהבת ביותר היתה התאוה לטבע, לנוף, ליער ולנהר. לפסגות הרים ולמרחבי ערבה, אשר אם לא תמיד עלה בידי לשוטט בהם במציאות, הרי הפלגתי בהם כאַוות נפשי על כנפי דמיוני, מתפרנס מתיאורי נוף של ספרים ותמונות, ובעיקר מחלומות שחלמתי לא רק בשנתי, כי אם גם בהקיץ. ואמנם פאבלובסק לא הכזיבה אותי”.
וכמה מענין הסיפור “מעשה בשרוול”, על אופן התקבלותו לפאקולטה המזרחית ושיחתו עם הפרופסור קוקובצב וכל חוויות־האגב, המתוארות במתיחות רבה. אנו קוראים על שני מקרים שקרו לו, האחד בהשתתפו בעבודת המחתרת המהפכנית בשנת 1906, כשנתקל באישון לילה בשוטר בשעה שנשא את החומר המהפכני הטרי מן הדפוס, וכיצד התחמק מידו בדרך פלאות, והמקרה השני שקרה לו כעבור שנים בארץ בלכתו ברגל מיפו למתולה וכיצד ניצל, באימוץ כוחות השכל והתחבולה, מסכנת נפשות. שני המקרים האלה, שיש בהם צד שווה, מביאות את המחבר לידי מסקנה. כי “דווקא בשעת סכנה המוח מצטלל ומתבהר, וההגיון כאילו אוזר את כל הכוחות הצפונים בו, והוא עובד במתיחות ובדריכות, אבל גם בבטחון ובדיוק”, כדי להחלץ מן המיצר.
בפרקים אחרים בספר מכניסנו המשורר לפני־ולפנים של חייו ויצירתו. אידיליה אחת נולדה בשעה שלא היתה אידילית כל עיקר, אלא היתה רווית סבל, רעב ואימת פוגרומים. דוקא אז נשתלטה בנפשו השלווה וחרוזי אידיליה מאירים ושמחים התחילו מפרכסים ויוצאים מתחת ידו, כאילו כל העולם שרוי בזיווה של חדוה עליונה. מכאן לומד המחבר, כי לשוא יתבעו מאת היוצר, שייענה לזעזועי הזמן ולמאורעותיו ולשוא יתאוננו עליו שהוא מתעלם משידוד המערכות ועוסק לו בדברים שאין להם קשר אל המסובב. רזי היצירה עדיין לא נגלו ודרך הרוח מי יודע. “גם יוצרים גדולים. גדולים מאוד. לא התחשבו עם הלוח”, אומר דוד שמעוני.
רעיון אחר בנוסח זה מפתח המחבר בפרק זכרונות, שהוא מסה נאה בפני עצמה, הנקראת בשם “השפעות”. כאן יספר לנו כיצד שנים או שלושה סופרים יכולים לכתוב על נושא אחד בלי שהאחד ידע על כוונת חברו. והדוגמאות שהוא מביא משל עצמו, ומשל טשרניחובסקי, ש. בן־ציון וביאליק הן מאלפות ביותר ומוכיחות לנו, שיש צורך בזהירות מרובה בשעה שאנו באים לדבר על השפעות שהטביעו חותמן על משורר פלוני ועל מספר אלמוני. ודאי ישנן השפעות, אבל “מי חכם ויגדיר בדיוק את כל הגונים וגוני־הגונים שבהופעה זו. מי יזהה בדיוק את המקור ואת המושפע ממנו”. והמשורר בא לידי מסקנה, כי “המצב הדומה הוא שהביא לדברים הדומים”.
במדור “פגישות” משתף אותנו המשורר עם כמה מן האישים שנתרשם מהם ומיצירתם: ביאליק, ברל כצנלסון וברנר. הפרקים האלה ערכם כפול: הם מוסיפים קווים נאים להגדרת אופיים ומהות יצירתם של אישים אלה, אך הם גם מעמידים אותנו על סוד המגע וההשפעה ההדדית, שקרנו ויצאו מפגישות אלו. הם מגלים לנו את דעתו של שמעוני על ביאליק ועל ברנר. אבל מבליטים גם את הרחבת־הדעת, שהביאה לו הפגישה עמהם.
ואף על פי שהמצע קצר, אי אפשר שלא לרמוז לפחות על מלאכת־המחשבת שבפרקים אלה. משובצות בהם חטיבות פיוטיות ואסאיסטיות, שהן בריות זיותניות בפני עצמן. המחבר מלביש את חוויותיו שנצטללו בנפשו לבוש אמנותי נאה ושש בגוניו החמים ובזהרורי ההומור הטוב. ונביא לפחות קטע אחד של תיאור התנור הבוער ביום חורף עז וקר.
“כלום אפשר לתאר את כל הצבעים והגוונים של השלהבות המרובות, הקטנות עם הגדולות, המרצדות בחלל התנור במין ריקוד של שכרון, עולות ויורדות, מתמשכות ומתכווצות, נושכות ומלקקות, מסתתרות לרגע מאחרי גזר־עץ עקשן המסרב להיענות ללטיפותיהן ופתאום אופפות אותו מכל צד בהסתערות עליזה. ובהשמע לפתע קול נפץ מתוך מעמקי התנור, הרי אינך יודע לחלוטין מי הוא המשמיע את הקול; האם זו אנחת־טרוניה של גזר־העץ הנתקף, או תרועת צהלה של השלהבות היפהפיות, הרקדניות הלוחמות והעליזות, או מחיאות כפים של צופים בלתי נראים, שמתוך מחבואם במעמקי התנור הם עוקבים כמוני אחרי הריקוד המופלא”.
ואין זה אלא קטע אחד מני רבים.
קיצורו של דבר: לספרות הזכרונות שלנו ניתוֹסף נכס מכובד ביותר בדמות “פרקי זכרונות” של דוד שמעוני, ואני הייתי מכתיר אותו בשם מסורתי “ילקוט שמעוני”.
כסלו תשי"ד
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.