כותבי הזכרונות וקוראי הדורות, שטרחו לעשות נפש לעברה הרחוק והקרוב של גליציה מועטים, ומועטים מהם כאלה שנתברכו בכשרון הסתכלות, בבקיאות ובעט סופר כאחת, שכן רק מי שנשתכנו בו כל התכונות האלה מוסיף על הראשונים. חוץ מעגנון וברש, שחיי ישראל בגליציה משמשים מצע ליצירתם הסיפורית, לא טיפלו בהויתה של גליציה היהודית. ספרו של דב שטוק¹, שיצא זה עתה, מעשיר בבת אחת את ספרות הזכרונות על גליציה. לפי היקפו ולפי סגולותיו המיוחדות ספר זה הוא ראשון במינו.

הקיבוץ היהודי בגליציה, כשאר הקיבוצים בתפוצות, היה מצוּיין ביחוּד של חיים וסגולות, פרצוף ומסורת. עד סופה של המלחמה היתה ארץ זו חלק ממדינת אוסטריה, או כפי שהיתה שגורה בפי היהודים: מדינת קיר"ה. אופי מיוחד היה טבוע בה, ביחוד בחלקה המזרחי, משום שהיתה משופעת באומות. הפולנים, על כל ניגודיהם ומאבקיהם, הרוטינים והיהודים, היוו בה את התושבים העיקריים. שלוש לשונות נשתגרו, איפוא, בפיותיהם של ילדי ישראל. המטרופולין היתה וינה, וכתחנה קודמת לה: טשרנוביץ של בוקובינה. בשל כך היתה הלשון הגרמנית והתרבות הגרמנית בבחינת “שרתי במדינה” ומאליו מובן שהנוער היהודי שקד על לימודן. היהדות שבגליציה היתה יהדות תורנית, יהדות בת שרשים. “המתבוללים” שבגליציה, שמלחמה ניטשה ביניהם לבין הציונים, כמעט שלא היו ראויים לשם זה. מפעלי חרושת ועסקי־מסחר גדולים לא היו בה, אך חייה הרוחניים היו אינטנסיביים. כל החזיונות בחיי היהודים במאות השנים האחרונות נשתקפו בה בשיעור חוזק גדול. הפרנקיסטים, החסידות, המתנגדוּת, ההשכלה, ההתבוללות, הציונות ועד היות גליציה ערשׂה של תנועת הנוער העברית החדשה, – כולם זעזעו בשעתם את כנסת ישראל שבמדינה זו והניחו אחריהם רישומים הרבה בהשגת הדור ובדמותו. בכל תקופה ותקופה היתה היזמה הרוחנית יוצאת מאחת הערים ובפרק זמן זה היה המאורע קשוּר בזכרה. טרנופול, לבוב, ז’ולקיב, בּוּצ’ץ ודומיהן חרותות בתולדותיה הרוחניות של יהדות גליציה. עיר כזאת היתה גם ברודי, מקום הולדתו של מחבר “ממחוז הילדות”.

זהו ה“פוֹן”, הרקע של גליציה, על דרך הנוטריקון כמובן.

העיר ברודי היתה בשעתה צומת של קשרים וגשרים לעסקי יהודים ולגדולי יהודים. ודב שטוק, המעלה לפנינו זכרונות ימי ילדותו בעיר זו, אינו מספר לנו את חייו וחיי עירו בלבד, אלא מכונן לעינינו בנין שלם של דמות הסביבה, האנשים, משלחי־היד, שושלת משפחה, מריבות ופיוסים. אין הזכרונות מצטמצמים בתיאור דור אחד, או קטע של דור, כפי ששם הספר וגיל מחברו יכולים להטעותנו: הם מתפשטים על פני דורות מספר. בעזרת כוח זכירה רב הוא מצרף פרט לפרט ותג לתג מכל מה שחקר ובדק, ראה ושמע אם מפי אביו ואם מפי בני עירו ואם מפי תעודות ושיירים מוסמכים ביותר, באופן שהוא בורא, דרך ריקונסטרוּקציה, אורח־חיים שלם, של טיפוסים בעיר ואם בישראל זו. ומהיות העיר הזאת, כאמור, עשירת הויות ומגעים ואישים, הריהי יוצאת ללמד לא על עצמה בלבד אלא על הכלל כולו. שלל של דיוֹקנאות וטיפוסים ואופיים ואומנויות נרקם על יריעה רחבה ומנומרת. המוזג והחוכר, בעל הבית וההדיוט של העיר, המשכיל והמאמין, החסיד, האפיקורס והמתנגד, היתום, האלמן והרווק, הגר והתושב, המבריח את הגבול והרב, הבּלן והדרשן, המלמד והחדר, ה“כלי־זמר” והקבצנים, הצייקן והנדיב, המורה לשפת עבר והמורה לדת, הפריץ ומשמשיו, השוטר והגנב בתחומי חייהם ומנהגיהם בחול ובמועד – כל התפריט הזה של סוגי־יהודים וסוגי־הוי, שלכאורה כבר שבענו אותו דיינו, חי וקיים בספר הזכרונות שלפנינו באור חדש. המחבר הצליח להחלץ מן השיגרה, הפרושה במלכודת לרגלי כל מי שניגש אל החומר הזה. ולא המסופר בלבד נבדל לטובה וליופי, אלא גם דרך הסיפור ושילוב הדברים.

שלא ככותבי זכרונות אחרים, המעמידים את עצמם בטבורם של הדברים, עושה שטוק את חוויותיו ומאורעותיו הפרטיים כמין מסגרת ודפוס לדור המתואר על ידו. ובזכות צמצומו של ה“אני” שלו אנו נפטרים כאן מהרגשה שאינה נעימה, המתלווה לא פעם עם מקרא ספרי אבטוביוגרפיה או זכרונות, המטרידים את הקורא בפרטים לאין ספור של הכותב על הכותב. יש שהמחבר מפסיק תיאורו ומפנה את דעתנו לפרט חיים שלו שסיפר או שעומד לספרו מתוך שהוא נראה לו כאָב להגבה או לתכונה שנתאזרחה בו אחר כך. ואם כי הענין הוא אינטימי ביותר, אנו מקבלים אותו לא בהבלטת עצמו אלא כמשהו כולל, שבו נרמזו גופי דברים אנושיים. ויש שהוא מזכיר תוך כדי כתיבה את אלה שטיפלו לפניו בנושא זה, או שהוא מחווה דעתו על הנדון מנקודת ראות פובליציסטית, כגון הערותיו על שיטת החינוך ב“חדר” ועל חילוקי ההערכה שבינו לבין אחרים. אך לפי שכל דבר דבור על אופניו ובמקומו ובשעתו, אינם פוגמים והרי הם כמחזות־ביניים קטנים ומכוונים לרקמת הספר כולו.

המחבר אומר בהקדמתו, שתחילה שעשע את עצמו בתקווה, כי ידע לקומם פנורמה כדרך מספר, אך החומרה שהוא נוהג במעשיו מחייבתו לומר, שאין בו מן הכשרון למעשה רב זה ועל כן אמר לאחוז בחומר שבידו דרך אחר, היינו סיפור ענינים כפי ששמע וכפי שראה אותם. התנצלות ענותנית זו אינה עומדת בפני טעם הקורא המבקר. ישנם פרקים (כגון: סיפור מעשה ההברחה, זמרי ברודי, המוזג שבתו יצאה לשמד וכו' וכו'), שהם חטיבות שלמות ומהודרות של סיפור אמנותי. הם זכו לאותה מזיגה שעושה את הכתוב לדבר שבספרות, זו המזיגה, שהדמיוני מוחש בה כמציאות והמציאות כדמיוני, שהפשוט מרמז על המורכב והמורכב על הפשוט. ההבדל המהותי בין סיפור מעשה או אנקדוטה שהדיוטות מגלגלים בהם לבין אלה המסופרים בדרך העיצוב האמנותי, הוא בכך, שהנאמר או הנכתב בידי הראשונים אינו מקפל בתוכו אלא את עצמו בלבד, ואילו מאורע או סיפור שנשב עליהם משב־רוחה של האמנות יוצאים מידי פשוטם ומקריותם ומגיעים למדרגת קבע סמלי. לעילוי סמלי כזה נתעלו כמה פרקים בספרו של שטוק.

דרכו של שטוק, שהוא מתבל את תיאוריו בדברי חידוד ובמעשים שהיו, שלא נאמרו על ידי האיש המתואר ולא בזמן המתואר ולא במקום המתואר, אלא הוא נותנם ענין לכאן אם משום שנשנו גם על ידי האנשים האלה ואם משום שהם הולמים צירוף־מסיבות זה. כך קובצו בספר פרקי פולקלור מעולה, המהנים יותר מן הספרים המיוחדים לכך. הואיל וספר, שהוא כולו דברי פולקלור, אפילו כולם אהובים, כולם ברורים ויפים, אי אתה בן חורין מן הטעם הטפל הבא בסופה של קריאה, כאילו אכלת דברי מתיקה הרבה בבת אחת. משל למי שמספר בדיחות או משלים בזה אחר זה, בלא אתנחתא, שמרוב טעם ניטל הטעם מהם. בספרו של שטוק משובץ הפולקלור במשבצות חיים, כרוך בדמויות, שיחות ומאורעות ומנהגים ופולמסאות. אבר מן ההווי החי הוא ומצטרף אליו צירוף חי וטבעי.

לשון הספר לשון המשנה הפשטנית, הקצרה והחדה, ובה מעורב עירוב ניכר הסגנון של ספרי־יראים. לשון כזו הישג היא למחבר. היא כורכת את עגנון ואת הזז ומצרפת את צירופיה גם מעבר לתחומם. היא מעלה את המתואר עילוי אמנותי. יש בה מתן מופת כיצד לכתוב ספרי זכרונות ופנקסים של כנסת ישראל. זוהי אנדרטה נאה לקיבוץ ישראלי בעל צורה.

תרצ"ח