וג’ווּד, ידיד התנוּעה הציוֹנית, ציר הפּוֹעלים בּפּרלמנט הבּריטי, הגה את הרעיוֹן להכריז את ארץ-ישׂראל כּאחד הדוֹמיניוֹנים של האימפּריה הבּריטית. ויהיה זה הדוֹמיניוֹן השביעי בּמספר בּתוֹך מסגרת מלכוּת בּריטניה. הצעה זוֹ בּאה לשנוֹת מן הסטטוּס-קווֹ הבּין-לאוּמי שבּוֹ נתוּנה עתה ארץ-ישׂראל, כּלוֹמר, היא מחייבת את יציאתה מתחת חסוּת חבר-הלאוּמים. הרעיוֹן הזה עוֹרר תשׂוּמת-לב מרוּבה בּחוּגים הציוֹניים ויש המוּכנים לתמוֹך בּוֹ, בּאשר הם רוֹאים בּהגשמתוֹ אפשרוּת להתקדמוּת המפעל העברי בּארץ-ישׂראל.

המקבּלים את רעיוֹנוֹ של וג’ווּד יוֹצאים מהנחה פּשוּטה מאד: אנגליה תתן להתישבוּת היהוּדית עזרה אקטיבית, כּשבּרוּר וּמוּחלט יהיה שארץ-ישׂראל תישאר לעוֹלם ועד בּמסגרת האימפּריה, ומאידך – ליהוּדים כּדאי לתת את ההתחַיבוּת הזאת, בּאשר הם מקבּלים על-ידי כּך את העזרה הפּעילה של אנגליה; יחד עם זה לא תסבּוֹל עצמאוּתם על-יד כּך, – והדוֹמיניוֹנים יוֹכיחוּ. כּלוּם עוֹמדת הנחה זוֹ בּמבחן המציאוּת?

נניח, שרצוּי לאנגליה להשאיר את ארץ-ישׂראל לנצח בּמסגרתה. הרי אחת משתים: אוֹ היא מניחה, שיצירת המרכּז היהודי בּארץ-ישׂראל, בעזרתה וּבהשגחתה, תוֹעיל לה לשם כּך, אוֹ היא איננה מעריכה את הגוֹרם היהוּדי וּמחפשת לה דרכים אחרוֹת להתאַחזוּתה בּארץ. אם כּך אוֹ אם כּך – אין לה שוּם צוֹרך בּשינוּי המצב הבּין-לאוּמי הנוֹכחי, בּאשר התחַיבוּת היהוּדים להפוֹך את ארץ-ישׂראל לדוֹמיניוֹן אנגלי דוקא אינה מעלה ואינה מוֹרידה. אם אנגליה מכּירה בהתחַיבות, שקיבּלה על עצמה בּתוֹקף המנדט, ואם היא מעריכה את הישוּב היהוּדי כּנקוּדת אחיזה, הרי המשטר הקיים נוֹתן לה את האפשרוּת השלמה לעזוֹר ליהוּדים. וּלהיפך: אם התחַיבות המנדט אינה בּעיניה אלא פּיסת נייר ולישוּב העברי אין בעיניה ערך, הרי גם בּהכרזת הדוֹמיניוֹן לא תמצא מניע חדש לעזוֹר ליהוּדים. כּי מה נוֹתנת לה ההכרזה זאת? האם יש לה כּיוֹם יסוֹד-מה לחשוֹש, כּי בּהתחזק היהוּדים בּארץ, ישכּחוּ את עזרתה ויפנוּ לה עוֹרף? ואם יש לה יסוֹד לחשש כּזה, מדוּע יעלם מלבּה כּשתהיה בּידי הכרזת הדוֹמיניוֹן? מי כּאנגליה יוֹדעת, שחוֹזים בּין עמים וּמדינוֹת אינם אלא בּיטוּי למצב הכוֹחוֹת ברגע ידוּע וּמתוֹך שינוּי יחסי הכּוֹחוֹת משתנים גם החוֹזים. אם אנגליה שוֹאפת להישאר בּארץ לעוֹלם ועד, לא בּהכרזוֹת שלנוּ ולא בּחוֹזים שלנו תחפשׂ לה דרכים לכך, ולא על אלה תישעֵן.

וּמאידך: שינוּי המצב הבּין-לאוּמי הקיים עלוּל אך לקלקל לאנגליה, אם נניח שלא לשם תפקידי המנדט ולא רק לתקוּפת המנדט היא בּאה הנה. שינוּי זה פירוּשוֹ לגבּי אנגליה לעוֹרר מחדש את כּל שאלת ארץ-ישׂראל, לעוֹרר מחדש את השאיפוֹת שנרדמוּ, לגרוֹם אי-נעימוּת לחבר-הלאוּמים וּלהחלישוֹ, לשלם “פּיצוּיים” למדינוֹת אחרוֹת (צרפת, איטליה), לחדד את השאלה הדתית הקשוּרה בּארץ-ישׂראל. ועוֹד: הכנסת הצהרת בלפוּר לטוֹפס המנדט גרמה לאנגליה צרוֹת לא מעטות בּיחסיה עם עמי ערב. נניח שכּדאי היה לה הדבר, והנה הכרזת הדוֹמיניוֹן, מתוֹך תפיסת וג’ווד, אשר היא העוֹמדת כּאן לבירוּר, פּירוּשה הדגשת אוֹתם המוֹמנטים – המוֹמנט היהוּדי והמוֹמנט האנגלי – אשר כּבר עוֹררוּ תסיסה ידוּעה בּקשר להצהרת בּלפוּר, זאת אוֹמרת שגם כאן בּערָב, כּמוֹ שם בּאירוֹפּה, הדבר עלוּל לחדש את החששוֹת הנרדמים. למה נחוּץ כּל זה לאנגליה? כּלוּם המצב הבּין-לאוּמי עתה – השגחת חבר-הלאוּמים – גוֹרם לה צרוֹת רבּוֹת? כּלוּם אין בּמצב זה, היוֹצר לארץ-ישׂראל וּלהנהלתה מוֹדוּס פּוֹליטי מיוּחד בּמינוֹ, גם מוֹמנטים של הקלה לאנגליה?

עוֹד יוֹתר מסוּפקת התנוּעה הציוֹנית. הרבּה מן הנימוּקים הקיימים לגבי אנגליה כּוֹחם יפה גם לגבּינו. גם לנוּ אין צוֹרך בּאוֹתה הסערה העלוּלה לקוּם מחדש בּצרפת בּאיטליה, בּעוֹלם הקתוֹלי, עם שינוּי המצב הקיים. עוֹד פּחוֹת מזה נחוּצה לנוּ הסערה הזאת כּאן. יתר על כּן: ויתוּר על חבר-הלאוּמים, אם הוּא עלוּל להכבּיד על אנגליה בּשעת מעבר ממצב בּין-לאוּמי אחד למשנהוּ, עלינוּ הוא עלוּל להכבּיד גם בּשעת מעבר זוֹ וגם בּשעוֹת שתבוֹאנה אחריה. כּי אז נישאר אנוּ, עם חלש, פּנים אל פּנים עם מדינה עצוּמה, בּבדידוּת גמוּרה, ללא אפשרות כּלשהי של דרישה בּין-לאוּמית, של עזרה וּתמיכה והגנה מצד מישהוּ. נכוֹן, שהאפשרוּת הזאת ותוֹצאוֹתיה המעשׂיוֹת אינן גדוֹלוֹת גם כּיוֹם – חבר-הלאוּמים אינוֹ הכּוֹח השליט בּחיים בּין-לאוּמיים, ואוּלם אפשרוּת-מה יֵשנה. נשק פוֹליטי כּלשהוּ ישנוֹ בּידינוּ כּיוֹם בּיחסינוּ עם אנגליה. ויש להניח שערכּוֹ ילך ויגדל. ולמה נוַתר עליו. למה נשמיטוֹ מידינוּ? מה תמוּרתוֹ?

אם נכוֹן הדבר, שהכרזת הדוֹמיניוֹן אינה חשוּבה לאנגליה, בּאשר גם עתה אפשרוּיוֹתיה הממשיוֹת בּארץ רחבוֹת למדי, אם נכוֹן הדבר, שאנגליה לא תרויח מן השינוּי הזה, הרי אין להניח שהיא תתן לנוּ דבר-מה נוֹסף על מה שהיא נוֹתנת, אוֹ עלוּלה לתת, במסגרת הפוֹליטית הקיימת. עיקרוֹן פּוֹליטי חשוּב זה do ut des (אני נוֹתן למען תתן אתה) טוֹב הוּא כשלחילוּפין עוֹמדים ערכים ממשיים ולא הכרזוֹת אשר ערכּן בּמלים בּלבד.

מצדדי הדוֹמיניוֹן השביעי מצבּיעים על קנדה, אפריקה הדרוֹמית וכו' ושוֹאלים אוֹתנוּ: כּלוּם רע בּארצוֹת אלוּ? כּלוּם יש מצב בּין-לאוּמי בּטוּח יוֹתר? הנה מה זאת אוֹמרת להיות דוֹמיניוֹן אנגלי! וּבזאת הם מגלים אך את ההפשטה שבּמחשבה הפוֹליטית, בּאשר הם שוֹכחים שארצוֹת אלוּ טוֹב ונוֹח להן לא משוּם שהן נקראוֹת דוֹמיניוֹנים, אלא הן נעשׂוּ לדוֹמיניוֹן ממוֹשבה, משוּם שטוֹב ונוח היה להן בּכך, משוּם שהן מהווֹת כּוֹח ממשי המכריח את ארץ-האָב להתחשב אתן, וּלהניח להן את העצמאוּת הפּנימית השלמה. ואם ארץ-ישׂראל העברית לא תגיע לכוֹח כּזה, אז יהיה זה רק ענין לאנגליה, בּיחוּד כּשינוּתק הקשר בּין ארץ-ישׂראל וחבר-הלאוּמים. כּי המצב המיוּחד הזה שבּוֹ נתוּנה ארץ-ישׂראל, אַל יהיה קל ערך בּעינינוּ, בּאשר לעת עתה, עד שנתחזק בּארץ ונהיה לכוֹח ממש, הוּא הוּא המציל אוֹתנוּ, על כּל פּנים בּשטח המשפטי והאידיאוֹלוֹגי, – בּהרגשת העמים, בּהרגשת עם ישׂראל, בּהרגשת הערבים וּבמידה ידוּעה גם בּהרגשת הממשלה האנגלית עצמה ושליחיה בּארץ, – מלהיוֹת מוֹשבה אנגלית בּלבד. ואם ישתנה המצב הזה ומשקלנו המעשׂי טרם הספּיק בּינתים לגדוֹל במידה ניכּרת – שוּם שם של דוֹמיניוֹן לא יצילנוּ.

אין זה מן הנמנע, שבּהתפתחוּת העתידה תהיה ארץ-ישׂראל לדוֹמיניוֹן במסגרת האימפריה הבּריטית. ואוּלם הדבר תלוּי בּכמה גוֹרמים, אשר עכשיו אין לחזוֹתם מראש. כּיוֹם האימפריה הבּריטית היא המדינה החזקה בּיוֹתר בּעוֹלם, ואוּלם אין נביא שיוּכל להגיד בּבטחוֹן גמוּר, שכּך יהיה גם בּתקוּפת הדוֹר אוֹ הדוֹרוֹת הבּאים. ואין נביא שיחזה מראש את ההתפּתחוּת הפּוֹליטית של האימפריה. יתכן שתתפתח בּאמת, לפי מגמוֹת טוֹבי מדינאיה, לברית-עמים מיוּחדת בּמינה, ואולם אין זה מן הנמנע שתצטרך לצמצם את רכוּשה מחוץ לאירוֹפּה או שההתפּתחוּת הסוֹציאלית והפוֹליטית באסיה תכריח אוֹתה לחפש צוּרוֹת פּוֹליטיוֹת חדשוֹת לחיים משוּתפים של עמיה. בּיחוּד אין להגיד עתה דבר מסוּים כּלפי אוֹתם שטחי המזרח, אשר בּהם קשוּרה ארץ-ישׂראל. אילוּ היה הבּטחוֹן, שגם שכנוֹתיה של ארץ-ישׂראל – מצרים ועירק – תיהפכנה לדוֹמיניוֹנים אנגליים, אז היה בּרעיוֹן “הדוֹמיניוֹן השביעי” יוֹתר ממש. ואוּלם מה יהיה מצבה, אם כּזאת לא תהיה, אם הארצוֹת השכנוֹת תגענה לעצמאוּת מוּחלטת ואוּלי גם תיכָנֵסנה לקוֹנסטֶלַציה פּוֹליטית מתנגדת לאנגליה? התוּכל ארץ-ישׂראל לבדה להיוֹת כּאן “היד הארוּכה” של אנגליה, ללא משענת בארצוֹת ערב, אוּלי בּתוֹך סביבה אשר התנגדוּת ואכזבה שׂוֹררוֹת בה? התוּכל ותרצה אנגליה לתמוֹך בּ“יד” זו וּלהגן עליה?

רעיוֹן הדוֹמיניוֹן השביעי, אילוּ התגשם, היה מכניס את התנוּעה הציוֹנית ואת הישוּב העברי לתסבּוֹכת פּוֹליטית מסוּכּנת, היה קוֹבע כּבר עתה, בּתחילת התפתחוּתוֹ של הישוּב, את המסגרת הבּין-לאוּמית שלוֹ, היה מגבּיל אוֹתוֹ בּהסתגלוּתוֹ הפּוֹליטית, המוּכרחה להיוֹת חפשית כּכל האפשר, היה אוּלי מעמיד אוֹתוֹ בּניגוּד לכּוֹחוֹת אשר דוקא אתם שוּתפוּת גוֹרלוֹ היא אמיצה בּיוֹתר. כּל זה ללא שוּם צוֹרך וללא גמוּל ממשי וּרציני.

דוקא משוּם שמפעל ההתישבוּת היהוּדית עוֹדנוּ כּרגע אך בּראשיתוֹ, דוקא משוּם שאין להניח כּי הישוּב יגיע, כּשהוּא לעצמוֹ, גם בּהמשך הזמן לכוֹח פּוֹליטי גדוֹל העוֹמד על רמה אחת, ולוּ גם מבּחינה יחסית, עם האימפּריה הבּריטית או עם ארצוֹת ערב, – אין עליו לקבּוֹע את גוֹרלוֹ הפּוֹליטי המוּחלט. עליו לשאוֹף לעצמאוּת מכּסימלית – כּלכּלית, תרבּוּתית, פּוליטית. מתוֹך איזוֹ סיטוּאַציוֹת, מתוֹך איזה צירוּפי הכּוֹחוֹת, בּאיזוֹ צוּרה פּוֹליטית יתגשם הדבר, – אין אפשרות ואין צוֹרך לקבּוֹע כּרגע. אין שוּם טעם לכך, כּשבאים עכשיו וּמעוֹררים שאלוֹת מסוּבּכוֹת שאינן טעוּנוֹת פּתרוֹן.

יש להניח שוג’ווּד הגה את רעיוֹנוֹ מתוֹך רצוֹן טוֹב לתת “דחיפה” למפעל הציוֹני וּלבססוֹ על יסוֹדוֹת פּוֹליטיים ממשיים יוֹתר. ואוּלם גם הפעם – כּמוֹ בּזמן בּיקוּרוֹ בּארץ, כּשעמדה כּאן לבירוּר שאלת הבּחירוֹת העירוֹניוֹת והוא דרש מן הפוֹעלים שיוַתרוּ על הקוּריוֹת [חטיבת בּחירוֹת מוּסגרת בּתוֹך חטיבה כּללית] הלאומיות ויארגנו קוּריוֹת מעמדיוֹת – לא גילה חדירה אמיתית למציאוּת הפּוֹליטית המסוּבּכת של הארץ. מה שנראה בּעיניו כּיסוֹד ממשי של המפעל הארצישׂראלי, עומד בּסימן שאלה, דוקא בּממשיוּתוֹ, לאוֹר היחסים העוּבדתיים בּין בּריטניה הגדוֹלה, התנוּעה הציוֹנית ועמי ערב, וּלאוֹר הפעוּלה ההתישבוּתית היהוּדית. ואשר אלה מן המחנה הציוֹני אשר קיבּלוּ את רעיוֹנוֹ, אין זאת כּי אם “מחלת הפּוֹליטיקה” אוֹ יוֹתר נכוֹן “מחלת הסנסציה הפּוֹליטית”, אשר דבקה בּהם, היא שדחפה אוֹתם למשחק המיוּתר והתמים הזה.

כ“ט טבת תרפ”ט (19.1.1929)