הספר על אליעזר שוחט מכיל ביוגראפיה קצרה כתובה בידי רעייתו חנה שוחט־מייזל, רשמי־פגישה ודברי־הערכה עליו מאת מכריו ומוקיריו (י. בן־אהרן, עזריאל ברושי, שלמה צמח, יצחק קולת, ישראל כהן, יוסף שפירא, חיים שורר, בנימין וסט, יוסף ויץ, חגי בנימיני וש. ה. ברגמן). וכן כלולים בספר מכתבי שוחט שנכתבו בתקופות שונות, מראשית אום־ג’וני עד השנים האחרונות, וכמה רשימות מן העזבון. לפני כמה שנים, עוד בחייו של אליעזר שוחט, הופיע ספרו “בנתיבי עבודה”¹, שבו כונסו מיטב מאמריו שנתפרסמו במשך למעלה משישים שנה. ברצוני לעמוד על טיבו של האיש הסגולי הזה, כפי שנקבעה דמותו בליבי משמיעה, מקריאה ומזימונים שונים שנזדמנתי עימו.

בין אישי העליה השניה, שלכל אחד מהם היה צביון וקומה משלו, בולט בדיוקנו הרוחני המיוחד אליעזר שוחט. לא הירבה לכתוב, לא הירבה לנאום, מיעט בעסקנות, שמו היה נחבא אל כלי־התקשורת, פניו לא נראו בציבור אלא לעיתים רחוקות, לא היה לו קול מצווה ומפקד, דיבורו היה מגומגם וכמעט לחשני, הביע את דעתו בחדרו לפני איש אחד או אנשים אחדים – ואף־על־פי־כן, היה איש־מופת, שהווייתו השפיעה, בעקיפין ובמישרין, שרבים ממנהיגי תנועתנו היו משכימים לפתחו כדי לשמוע את דעתו או תגובתו, ומה שאמר כיוון את מחשבתם ואת הלך־רוחם בסתר ובגלוי.

מה היה סוד כוחו? במה כבש את חבריו במשך שלושה דורות?

הרבה יגעתי בחייו, וביחוד אחרי מותו, לעמוד על חזיון מופלא זה, ואינני מתיימר למצות את פשרו; אך חשבתי על כמה יסודות וטעמים, שאולי יש בהם הסבר־מה.

א) שוחט היה אידיאליסט־ריאליסט. כידוע, מצויים שני סוגי אידיאליסטים. ישנו אדם, בעל חלומות ובעל שאיפות נעלות, הבונה לו מגדלים הפורחים באוויר, אך זר לחיים ולחברה, המבקש לתקן את החיים ולשפר את היחסים האנושיים ולהגשים את הצדק האישי והחברתי. הלה אינו מכיר את המציאות כהלכה, המלאה קשיים ומעקשים ומסכלת חלומות רבים, אלא הולך על־פי צו־נפשו בלבד. ולפי שתנאי החיים הממשיים חמורים, הריהו נתקל במכשולים עזים, המתייצבים נגד שאיפותיו, והוא נאלץ להירתע, או נשבר ומסתלק. זהו טיפוס אידיאליסט הוזה, שמבחינה סובייקטיבית הוא סימפאטי ביותר, אך מבחינה אובייקטיבית עלול הוא להזיק, שכן שברונו הפרטי מייאש גם אחרים.

אך ישנו טיפוס אחר של אידיאליסט, היודע את המציאות האכזרית ואת סרבנותה לקבל שינויים, ומכיר את טבע האדם בעל היצרים הטובים והרעים, ואף־על־פי־כן, ואולי דווקא משום כך, הוא מחליט בנפשו: המציאות הזאת טעונה שינוי או תיקון. הלה מביא מראש בחשבון את המפריעים והמתנגדים הטבעיים והאנושיים, וברור לו שיצטרך להיאבק עימהם, ואף מתכונן למאבק זה, ואינו מופתע ממעלות וממורדות בדרך ההגשמה. זהו ריאליסט־אידיאליסט, שעינו האחת נתונה לחזונו המאיר, ועינו האחרת מופנית אל המציאות הקודרת והעיקשת. הוא עוקף את המכשולים, או נלחם בהם, ומתקדם בהדרגה לקראת מטרתו: עיצוב ההוויה החברתית מחדש. כאלה היו רוב אנשי העליה השניה, והמובהק שבהם היה אליעזר שוחט. בעלותו ארצה כבר היה בן שלושים, כלומר, בגיל הבגרות והכוח, בליבו היתה תכנית לבניין חייו ולחידוש חברתי כולל. חלומו היה גדול. באחת הוועידות אמר: “זכורני, שעוד בחו”ל דיברנו על צורת החיים החדשה שנכניס לא“י, במקום הצורות הישנות הדורשות אחר כך הריסה” (“בנתיבי עבודה”, עמ' 46). והוא היה קנאי לאמת, קנאי לדרך ההגשמה העצמית, קנאי ליצירת חברה חדשה, קנאי לתחיית העם ואחדותו. אך מיום דרוך רגליו על אדמת הארץ, וביחוד לאחר שהכיר את המציאות השוררת בה, היה מצרף לתביעותיו החלוציות כלפי הפרט והכלל גם הערכת המציאות. הוא שיער את כוחו של היחיד בעם, להסכים לעומס ולשאת בו. הוא ידע כי העולים הם אנשי־גלות, שלא נוסו בחיים החדשים, והרצון הסובייקטיבי אינו כל־יכול. את תביעותיו הפנה לשלושה כיוונים: כלפי עצמו, כלפי אנשי “הפועל הצעיר” ומפלגות הפועלים האחרות, וכלפי העם כולו. כלפי עצמו היה מחמיר מאוד. כל המסקנות הנובעות מתפקידו של חלוץ, שבא לכבוש את העבודה, לחיות חיי יושר וצדק, להקים חברה חדשה וליצור תנאים לעליה גדולה ולאחדות העם – הטיל קודם כל על עצמו. בעניין זה היה ללא פשרות, ובספר שלפנינו מסופר לא־מעט על כך. גם תביעותיו כלפי חבריו היו חמורות, אך היתה בהן מידת התחשבות. בראש ובראשונה טיפח את רעיון העבודה, שרק בכוחה אנו מתקשרים אל אדמת המולדת, היא נותנת לנו זכות־יוצרים, והיא החידוש היסודי שלנו. אך העובד צריך להיות בן־חורין, ובעניין זה לא ויתר כלשהו. הוא הדין בכיבוש השמירה העברית, וביצירת חיים צודקים. אלה לא יוגשמו אלא על־ידי חלוציות, פשוטה כמשמעה. וכל אחד חייב להיות החלוץ ולהעמיס על עצמו חובות קטנות וגדולות.

היו לו גם מצוות־לא־תעשה, שדרש שמירתן בכל התנאים: הקפדה באמצעים, שלא יטמאו את המטרה, התנגדות לאלימות פרטית וציבורית. כשביצבצו פה ושם נסיונות לאי־ברירה באמצעים – התקומם בכל כוחו, בכתב ובעל־פה, כי ראה בזאת חילול האידיאל. במכתב לרעייתו משנת תרפ"ב הוא כותב: “אינני יודע אם זוהי רק המציאות שלנו, או ככה הם החיים בכלל: רמות השאיפות, אך דרכי ההגשמה צרים מאוד. לי קשה מאוד להשלים עם זה. כי רואה אנוכי שבמשך הזמן הולכת המטרה ונשכחת והאמצעים להשגתה תופסים את מקומה, ואנחנו שוקעים והולכים בעניינים קטנים ופעוטים עד מאוד”. הוא האמין, כי “רק בידיים המזויינות במעדר” תיכבש העבודה העברית. עם זה היה לו יחס סלחני לחולשות בני־אדם, והיה מזהיר, או אומר דברי־כיבושים. ברור היה לו, כי מה שהוא רשאי לתבוע מעצמו אינו יכול לתבוע מזולתו.

לעומת זאת, היה רך בתביעותיו כלפי המוני־העם בארץ ובגולה. תחושת־המציאות שבו, הכתיבה לו יחס זה. הוא עורר את הציונים לעלות, ואת העולים עורר לעבודה עצמית ולשינוי פני־חייהם, ומאת נותני־העבודה היהודים תבע להעסיק פועלים יהודים ושומרים יהודים – אך לא מיצה את הדין עימהם. וכך כתב: “אסור לנו להתייחס לרוב, אשר לא יאבה לשמוע לקיצוניות, עלינו להתחשב בכל העם, וגם לעשות ויתורים לשם ייסוד הבית הלאומי השלם” (שם, עמ' 46). הוא חשש מפני הסתגרות בכת מצומצמת. ההבנה הפדאגוגית הוליכה אותו בדרך ההסברה והחינוך שאינם פוסקים, ובעיקר בדרך הדוגמה והמופת האישיים.

אליעזר שוחט היה איפוא האידיאליסט המציאותי, הרואה תמיד את שני הצדדים של המטבע, את הצד החזוני ואת הצד הממשי. ובזה היה סוד השפעתו על רבים. גישתו זו נתבטאה גם בעמדות מעשיות שנקט. הוא התנגד לאלימות, אך חייב את ההתנדבות לגדודים העבריים. הוא הרחיב את שלילת הפאראזיטיזם גם בתחום זה, באומרו: “אי אפשר שאנו נהיה פאראזיטים ונשב כאנטימיליטריסטים בחיבוק ידיים ואחר כך נשתמש בשיחרור ארץ זו” (שם, עמ' 45). וכך היה מחייב רכישת קרקע פרטית בידי יהודים, מאחר שהקרן הקיימת אינה יכולה לגאול את אדמות הארץ לפי הצורך. הוא היה פתוח לשינויים שנתחוללו לאחר מלחמת־העולם הראשונה, ובדק כמה הנחות מקובלות לאורם.

ב) אליעזר שוחט, שידו היתה כמעט בכל יוזמה התיישבותית ואירגונית של מחנה הפועלים במשך שנים רבות, היה תמציתי מאד בתורתו. אנשי העליה השניה, ולא רק בתקופה זו, אלא גם בימי העליה השלישית והרביעית, לא גרסו משנה אידיאולוגית מסועפת. הם מתחו חוט של חשד על תיאוריות נרחבות ומורכבות. אפילו א. ד. גורדון, היחיד שהפליג בעיונים גדולים חובקי זרועות יקום, עם ואדם, זכה בראשיתו להערכה גבוהה, בעיקר בגלל תורת ההגשמה, שנתנסחה גם היא כאורח־חיים של חלוץ עובד ומתיישב. אם נראה את העליה השניה כמין מעמד הר־סיני לתנועת העבודה, נצטרך להוסיף לתמונה זו גם את הקריאה “נעשה ונשמע”. החידוש היה ב“נעשה”. אמנם, עשרת הדיברות שניתנו אז היו מלווים ויכוחים נלהבים בעבודה ובשעות המנוחה. אף־על־פי־כן, העדיפו את הקיצור ואת התמציתי. אליעזר שוחט היה מורה־דרך, שמילא את הצורך הזה. ממאמריו המעטים וממכתביו ניכר, שהיה קורא ספרים והוגה דיעות ותוהה על חידת העולם, אולם לידי ביטוי באו בעיקר מסקנותיו. במכתבו משנת תרפ"ב לרעייתו נאמר: “בעת האחרונה אני מרגיש בי נטיה מיוחדת לעשות חשבונו של עולם, וביחוד חשבון העולם הקרוב לנו. מקורה באי־שביעות־רצוני”.

אולם לא רק הקיצור שבדבריו ליבב וקסם, אלא גם הבהירות והליטוש. דבריו נחרתו במקוריותם. ואביא רק שתי פיסקאות קטנות, שיעידו על האפיגרמטיות הנפלאה של דבריו. בהוכיחו, שלא באנו הנה כדי לחיות על חשבון אחרים ולבנות את הארץ בעמל זרים, אמר, שאם נרכוש את ארצנו רק בכספנו והעבודה תיעשה על־ידי אחרים, ילווה אותנו רגש מר, עלבון גדול, “מעין אותו הרגש שמרגישה העקרה אל הילד שאימצה לה כבן: היא אינה יכולה לשכוח שלא היא ילדה אותו” (שם, עמ' 22).

וכשביקש להסביר את עניין העבודה, שיש לשחררה מכל כפיה חיצונית ולהפכה לברכה, ניסח את יחסו של האדם העובד לאדמה הנעבדת כך:

ניסוחים כאלה חדרו עמוק ללבבות, ורישומם היה גדול.

ג) אליעזר שוחט היה דוגמה לחלוץ המגשים, לאדם החדש הנכסף. בכוח רצונו הגדול ובכוח סגולותיו שינה את עצמו עד היסוד, על־ידי צימצום הנטיה לנוחות חומרית בחיים הפרטיים ועל־ידי הרחבתם והעמקתם של צרכים רוחניים ומטרות כלליות. הוא סלד מבעל־ביתיות צרת־אופק. וכך כתב לרעייתו:

ועוד תג אחד לאופיו האנטי־בעל־ביתי היסודי. שוחט חייב, כמובן, את הקונגרס הציוני, את כיבוש העבודה והשמירה, את ייבוש הביצות, סלילת הדרכים, וביחוד את ההתיישבות. הן הוא עצמו היה בין מייסדי נהלל, ואחד מן המתיישבים במקום. הוא ידע, שאין ההתיישבות יכולה לבנות עצמה בכוחות עצמה, ויש צורך באמצעים לאומיים, בתקציבים, אך עם זה ראה את הצל המלווה את התקציבים, וכך כתב:

זקוקים אנו, ולא רק בנעורינו, לאנשי־מופת, והם כה נדירים, לצערנו. אך כדי שיהיה איש־המופת בעל השפעה באמת, דרוש שיהא האדם בן־דורנו ויקרין עלינו מאורו ומאמונתו בכוח הרוח, ולא בכח המרוּת או הכפיה. העליה השניה לא גרסה מיסדרים כגון אגודת “בני משה”, שנוצרה בידי אחד־העם כדי לבצע את תכניתו בדבר “מרכז רוחני”. הרי משה הוא דמות מיתית, אמרו, ואי־אפשר לעשותו דוגמה ריאלית בדורנו. ואולם אנשים כאליעזר שוחט וא. ד. גורדון, שהיו בני־אדם של ממש, בשר־ודם, רמתם המוסרית ושכלם המעשי האירו לרבים. הם נעשו למנהיגים־רוחניים בחוסן־אמונתם, באצילות־רוחם ובגודל־האמת שבליבם, וקודם כל באחדות התורה והמעשה, הדיבור וההגשמה. איש־מופת במובן הנעלה והפשוט כאחד היה אליעזר שוחט, שאף־על־פי שמקורביו היו מעטים, הרי מעטים אלה היו בחינת צינורות, שדרכם עברה ההשפעה אל הרבים.

* * *

המכתבים, שהיו גנוזים עד כה ונתפרסמו עכשיו בספר זה, פותחים לנו אשנב להציץ לאישיותו של שוחט. ידוע הדבר, שהאיגרת הפרטית, המכוונת לאיש או לאשה ולא לפירסום, היא עדות נאמנה ביותר לתכונתו של כותבה. בה הוא מתגלה כמות שהוא, בלי לבושים וקליפות. וברצוני ללקוט כמה פסוקי־מפתח כאלה, שיש בהם כדי לאשר את הערכתנו על שוחט.

מן המכתבים מאום־ג’וני, לפני היווסד דגניה, מנשבת איזו רוח של טהרה ואמת. הדו"חות מדוייקים, מנוסחים באדיבות, בפשטות סיגנונית ותיאורית, הייתי אומר: קלאסית. אם היתה תקלה, הריהו מודה בה; אם היה איחור בתשובה, הוא מבקש סליחה. ולבסוף, מצוי גם סיום כזה: “אנחנו מבקשים סליחה על אשר הלאינו אותו בפרטים רבים”. העברית חיה, בראשיתית, המונחים החקלאיים בהירים. איזה נקיון־דעת ונקיון־נפש במכתבים רשמיים אלה!

אך הנה נתפרסמו בספר המכתבים הפרטיים לרעייתו חנה מייזל־שוחט, ובתוכם מפוזרים פרחי־אהבה וחכמת־חיים. אליעזר שוחט נשקף אלינו במיוחד מבעד לאיגרותיו. במכתב אחד משנת 1918 הוא כותב כך:

במכתב אחר, שנשלח בשנת 1927 מצרפת, הוא כותב על אותו נושא בלשון אחרת:

שוחט לא היה, כפי שרבים טעו לחשוב, סגפן ונזיר. הוא אהב את החיים לעומקם ולרוחבם. הוא האמין בכדאיות החיים ובמשמעותם הגדולה.

בשנת תרפ"ב תיאר את אחד הטיולים שלו לרעייתו:

בשנת תרפ"ג, בהיותו בן 49, שלח לרעייתו איגרת בזו הלשון:

שוחט חי חיי־פועל שלמים וחיי־נפש אינטנסיביים מאוד. הוא עבד בכל העבודות, לקח חלק במפעלים ההתיישבותיים והאירגוניים במשך עשרות שנים. היה נתון בכל המאבקים הציבוריים והמוסריים של דורו, ותרם להם ממיטב מחשבתו ותבונתו. המציאות הקשוחה, שבתוכה הוטל עליו לחיות ולפעול לשינויה – לא הרתיעה אותו. חוסן של פלדה היה יצוק באופיו. חייו היו צנע ופשטות, עד ימיו האחרונים. ענוותנותו היתה טבעית. במחיצתו חשת בטחון, שהדיבור על אדם חדש איננו מליצה אלא ממשות. הוא הביאך לידי גילוי־לב בהבעת דיעה. ראיתי דברנים ונואמים מצויינים, שנעשו גמגמנים בשיחתם עם שוחט. היה בו איזה כוח הכופה אותך להיות ישר־מוח. סייעה לכך גם ה“תפאורה”: דירתו היתה פשוטה, כלי־הבית ישנים ומעטים, לבושו נקי אך בסיגנון העליה השניה, שקט טבעי בחדר, ושקט כזה על פניו: קבלת האורח היתה בצימצום נימוסי ובבת־שחוק חבויה; קולו מרוסק קצת, ופתיחת השיחה בשתיים־שלוש מלים, ואף־על־פי כן, היית מרגיש עצמך עד מהרה חופשי. הנושא נדון דרך־חירות, וחילופי הדיעות היו עירניים ואור שרוי עליהם. הוא היה חכם־חיים במובן העתיק של מלה זו. לא חכמה מלומדה, אף־על־פי שהירבה לקרוא בספרי־הגות, אלא חכמה פנימית, בינת הלב, חכמה שהיא פרי המושכלות והמורגשות שלו – חכמה הנובעת ממקור־אישיותו. ולכן היו תמיד דבריו נאמנים והגיוניים, אפילו לא נתקבלו כולם על דעתך. היה בו כשרון־הניפוי, וידע למצוא את העיקר בתוך העירבוביה. מעולם לא יצאת ריקם מלפניו. תמיד נתבשמת מישותו ומדעתו, ולא פעם היית צריך לחזור ולשקול את עמדתך לאור מה ששמעת, כשם שלא פעם נתחזקה ודאותך בעמדה מסויימת ומצאת טעם ותכלית במאמציך.

אליעזר שוחט היה איש־מופת בכל. הוא לא היה גיבור, שמסביבו נתרכזה איזו עלילה כבירה, אלא, אם נשתמש במונח של זמננו, אנטי־גיבור. הוא לא גרס גיבורים, מוקפי־פולחן ומעוטרי־הערצה, אלא גבורה שקטה, יומיומית, שאינה מדברת על עצמה, ואולי אפילו אינה יודעת בעצמה על כך. שוחט לא היה נציגך, אלא בחירך, הוא לא היה בא־כוח מוסד, אלא היה יסוד, בחינת צדיק־יסוד־עולם. המגע עימו חינך שלא־מדעת, ושמר אותך מפני עקלקלות. הוא פשוט הקרין אליך השפעה סמויה מן העין. הנתינה וההקרנה היו סוד אישיותו.

מה טוב לדור כשאישי־מופת כאלה שוכנים בתוכו, ומה מתרושש הוא כשהללו הולכים ואין אחרים באים במקומם. דומה עלינו, כאילו פנסי־הרחוב כבו.

חברה, השואפת להתבסס על אדני התרבות, העבודה היוצרת, המוסר, היושר והצדק, אי־אפשר לה בלי דגמים, בלי אבות. בלעדיהם היא יתומה, עלובה, תועה בדרך חסרת־מצפן. לפיכך, יפה אנו עושים שמטפחים את דמויות־המופת ומשמרים את זכרונן בקרב דורנו והדורות הבאים. הספר הזה על אליעזר שוחט הוא תרומה חשובה להשגת מטרה זו.

תמוז תשל"ג