¹

א    🔗

יחס החשד כלפי ספרי־אבטוביוגראפיה, ימיו כימי סוג ספרותי זה. ויש לו בלי ספק יסוד ושורש. אין הבריות מאמינים שאנשי־שם אלה, הכותבים את תולדות עצמם בגוף ראשון, עשוּיים לכתוב את האמת ורק את האמת בלי כחל ושרק; אפילו צדיק בדורו אינו פנוי מיצרי איבה וקנאה ונקמה, המעקמים את ההערכה, או אפילו מאהבה המקלקלת את השורה. אין בשר־ודם יכול להיות דן ללא משוא־פנים, בשעה שהוא עצמו פועל ונפעל, רואה ונראה, שופט ונשפט. ואם הדברים כך במשוררים ואמנים, שמספרים לנו את חייהם האינטימיים, קל וחומר בעסקנים ובמנהיגי ציבור, שרוב חייהם עוברים עליהם על הבמה, והם ניצבים תמיד לפני הראי, ובאים במגע ומשא עם אלפי אנשים, ומתנגשים ונופלים או מנצחים. דין הוא, שהקורא רוחש בדרך־כלל יחס של “כבדהו וחשדהו” לדבריהם על עצמם ועל סביבתם. אף־על־פי־כן, אנו להוטים אחרי שני סוגים של ספרי אבטוביוגראפיה: האחד הוא הסוג האמנותי, כלומר, שהכותב השכיל לעצב את תולדות־חייו בצורה כזאת שיש בה מעין “אובייקטיביזציה” והיא גורמת הנאה אסתטית לקורא; והשני הוא הסוג הלימודי; שעם כל ידיעותינו, שאבטוביוגראף הוא נוגע־בדבר ועדותו אינה כשרה לכל דבר, אנו תאבים בכל זאת לדעת כיצד נשתקפה תקופה מסויימת, או מאורעות מסויימים, במוחו של האיש החשוב, שהיה בעצמו נפש פועלת בגיא־החזיון הציבורי.

האבטוביוגראפיה של ז’בוטינסקי נמנית עם הסוג האחרון. ידענו את המחבר ואת שיחו בעודנו בחיים, ואין הקורא משלה את עצמו לחשוב שהוא יכול היה להתעלות עד למדרגה עליונה כזאת, שיהא כותב קורות־חייו מתוך שיכחת־עצמו או מתוך הערכה אובייקטיבית; ברם, אי־אפשר להכחיש, שלעיתים קרובות גבר יסוד־הסופר שבו על הפוליטיקאי, והנטיה לגילוי עצמו ולחשיפת מהותו באה לידי ביטוי ניכר בספר הזה. לפעמים הוא רומז ומשייר לקורא לנחש את דעתו על התפקיד, שמילא במאורע פלוני אלמוני; אך יש שהוא מנתח את עצמו באכזריות ומערטל את נפשו לחלוטין. אותה שעה מסייע לו הנואם שבו, הרגיל להביא רעיונות לידי ניסוח חד וקצר, והוא קובע את תכונות־נפשו בפיתגמים חריפים וחותכים. ויש עניין מרובה באבטיביוגראפיה זו של אדם, שסער והסעיר והניח אחריו רישומים ציבוריים שונים. מתוכה אנו למדים, שלא במקרה עשה ז’בוטינסקי מה שעשה ולא במקרה לבשה המפלגה, שהוא היה מחוללה ומנהיגה, אותו פרצוף שיש לה בימינו. היוצר בצלמו יוצר.

בעל נפש סבוכה היה ז’בוטינסקי מתחילת ברייתו, ותנאי חייו ופעולתו עוד הוסיפו לסבכה. כל ימיו תהה על טיבו, והבטחון העצמי שהיה מגלה כלפי חוץ, וביחוד על הבמה הציבורית, לא היה אלא ביטוי לאותה רפיפות פנימית.

הוא ידע את קווי אופיו השליליים, אף הגדיר אותם יפה־יפה, אולם לתקנם לא היה יכול. “הייתי בן שבע־עשרה; – מספר ז'. – לא ‘אהוד’ ביותר, מפני הנטיה לפאראדוכסים ולפוזה, ומפני הערכה עצמית מוגזמה”. דומה, נטיה זו לא פרשה הימנו כל ימי חייו. והרבה ממעשיו המשובשים נבעו ממקור זה. אי־אפשר היה, כמובן, שתכונה זו תיעלם גם מעיני הסביבה, שהתייחסה אליו באותה תקופה ביחס של קלות: “גם אל ציונותי התייחסו כאל דבר בלתי רציני”. לאחר שהופיע מאמר אנטי־ציוני בירחון פטרבורגי גדול וז’בוטינסקי השיב עליו תשובה נמרצת, פגש באחד ממכירי רבניצקי, חובב־ציון, והלה אמר לו: “מה זה הצעצוע החדש שמצאת לך?”

יחס זה נטע בו בהכרח מין יראה מפני הציבור. כן, כמה שהדבר נראה מוזר, הרי היה ז’בוטינסקי מפחד מפני החברה. גם בימים שהיה חביב הקהל ברוסיה וזוכה לתשואות־חן, לא סרה אימתו מפניו. הרגש הרגיש, כי גם בהופעותיו המוצלחות ביותר הוא כובש את הקהל מבחוץ ולא מבפנים. האש שהוא מעורר בו הוא אש־קש: נדלקת – וכבה. אפילו ביחס לנאום על “שפת התרבות העברית”, שאותו הוא רואה כנאום מיוחד שיש להתפאר בו, אמר: “ובכל עיר ועיר שמעו הציונים את נאומי זה ומחאו כף, אבל אחרי הנאום היו ניגשים אלי ואומרים בקול אדם רציני, המדבר לתינוק שובב: הזיה…”

אין, איפוא, תימה בכך, שנתגבשה בו הכרה ברורה, כי עליו להיבדל מן המחנה הגדול, מן החברה שאינה מודה בו ואינה נוהגת בו כובד־ראש. או־אז התחיל חולם על בניין במה לעצמו, על “עשיית שבת” לחוד, על שולחן מיוחד ועל חסידים שלו. לאחר הקונגרס הציוני, שנתקיים בווינה בשנת 1913 ושבו קיבלו את הצעותיו בלעג, נשתקעה בו הרגשה קשה. וכך הוא מגדיר אותה:

בנקודה זו, בנטייתו להתבדלות ולכיתתיות, חש ז’בוטינסקי היטב וביקש להסבירה. הרגש הרגיש, שהיא תעכור את גורלו ותביאהו לידי נסיונות קשים. על־כן השתדל למצוא לה צידוק במין אמונה פאַטאַליסטית: “כל אדם נולד מלכתחילה ביחד עם החיידק של הכת שלו אי־שם במוחו, אף אם חיידק זה אינו מתגלה עד ימי זיקנה ושיבה, או גם אינו מתגלה לעולם”. כידוע, לא היה הוא בין המאושרים, שחיידק זה אינו מתגלה אצלם לעולם; אותו היה זה מלווה כל חייו. אבל איתרע מזלו ולא ידע זמן רב מה הכת שלו. ואם הוא אומר במקום זה, שהכת שלו היתה הגדוד העברי, הרי במקום שלפני זה הוא מספר לנו את ההיפך: בקיץ בשנת 1910, בהיותו מכהן במשרה ציונית בקושטא, פירסם אחד מסגניו של וולפסון, יעקובוס כהן, ספר על רשמי נסיעתו לא“י, בו דרש לתת לאלתר אוטונומיה מדינית וממשלה עברית לא”י וגם צבא עברי לשמור על הסדר. והוא, ז’בוטינסקי, נבהל מפני רעיונות אלה ובגללם פרץ סיכסוך בינו לבין וולפסון, לאחר שדרש ממנו לעכב את פירסום הספר. ז' אומר בגילוי לב: “זוהי האירוניה של הגורל, ויותר מאירוניה: קומדיה – שדווקא אני, אני ולא אחר, נבהלתי מהרעיונות האלה” (עמ' 81). ולא חשובה לנו הצטדקותו בסעיף זה, אבל עובדה היא שאותו “חיידק” הטעה אותו.

הערפל שבו לא התנדף מעולם, ובספרו הוא מרמז עליו חזור ורמוז. הוא עצמו קורא לאותו מניע אלמוני, שחולל בו תמורות והביא אותו לידי מעשים שונים, בשם “ככה”. “לא היה זה המקרה היחידי בחיי שנכנעתי לאותו ‘ככה’ – ואינני מתחרט”. לפרקים הוא מכנה אותו מניע בשם “זה”. ממש כדרך שפסיכולוגיית־המעמקים קוראת ליצר הסתום מכל סתום בשם “ES”. כבשן זה של יצרים סתומים, הקרויים בלשונו “תאבון תיגרה”, “כוח האבן השואבת אשר בתיגרה”, “געגועים למפעל”, “חיידק הכת”, “זרות משונה”, “סערה היולית”, “סגולה להרגיז את הבריות”, וכיוצא בהם – בער בקרבו תמיד והלהיב אותו לכל מיני מעללים, ואף התעה אותו לדרכי־תוהו.

לשבחו הרב ייאמר, שלעיתים קרובות היה מתקומם על עצמו ומורד במשחק עיוור זה של כוחותיו הפנימיים. מפקידה לפקידה היה ניעור בו מה שקרוי בפי חכמי־הנפש, “האני העילי”, זה המשגיח בשבע עיניים על בריאות־הנפש מבחינה מוסרית. ואז היה ליבו נוקפו ומוכיחו בדברי־כיבושים חריפים. כוח זה היה מבצבץ ועולה בקרבו למקוטעין, והשפעתו לא היתה מתמדת. לפיכך לא נראו סימניו החיצוניים לעין הרבים, ורק הדם הגיע אלינו עתה בדמות רישומים ספרותיים נכבדים.

* * *

תקופת 1914, והוא אז במלוא כוחו ומאחוריו עבר עשיר ורב־נסיונות, מוגדרת על־ידו כך:

שורות בהולות, עצבניות ואמיתיות אלו, שהודאה גמורה ברפיון־עצמו נשקפת מהן, יש בהן בנותן־טעם גם לתקופה שנמשכה עד אותה שעה וגם לתקופת־האחרית שלו, שהוא עצמו לא הספיק או לא רצה לתארה. אבל אנחנו, שראינוהו גם בערוב־יומו, יודעים היטב שחייו היו אמנם מחזורים־מחזורים, וכל מחזור היה חטיבה בפני עצמה, כעדותו, ובתחילתו של כל מחזור היה צריך להיוולד מחדש ולהשיר מעל עצמו את כל הקליפות שדבקו בו והכבידו על נשימתו. אף־על־פי־כן, עמד תמיד בהווייתו הראשונה. אותו “חיידק”, אותו שורש־נשמה שניתן לו מלידה – לא נשתנה. התנאים והמסיבות נתנו מצביונם לגילויי־נפשו, אך תמורה לא חוללו בהם. אותה רגישות או רגיזות לגבי כבודו, שנסתמנה בו בימי־ילדותו, לא הרפתה ממנו כל ימיו. “בשנים הללו – הוא מספר – התבטאה נטייתי במחאות זעומות נגד כל מי שהעז לפנות אלי ב’אתה' ולא ב’אתם' – כלומר נגד העולם הבוגר כולו”. היה בו מעין תסביך־הפגיעה. כמעט כל ספרו שופע פסוקים והערות וקובלנות על פגיעות ועלבונות, שירדו לחייו. מסיפור־המעשה עצמו לא תמיד ברור על שוּם מה עשו זאת העסקנים והמנהיגים, שעימהם בא במגע. הן ברוב המקרים הטיף למוסכמות, ואף היה מחונן בכוח כובש. אבל דיינו שהוא הרגיש כך, והרגשה זו היתה לו כגלגל המניע. ואמנם הוא עצמו תהה על חזיון זה, ואף תלה את הקולר בצווארו: “אולי בי הסיבה, והאשם תלוי באותה סגולתי המוזרה, שכבר הזכרתיה קודם, הסגולה להרגיז את הבריות”. (הדגשת המעתיק)

עוד תכונה אחת הכשילתו. מעודו אהב לדחוק את הקץ. אם עלתה מחשבה או תכנית במוחו, מיד רצה לראותה מוגשמת. ולפי שהיה חסר חוש־מציאות, לא בחן ולא בדק, אלא התרגש והלהיב ורגז על כל מי שאיננו חושב כמוהו ואיננו נותן את ידו להגשמת חלומו. בהול היה על דבריו ועל מעשיו במידה יתירה. תכונה זו לא נעלמה ממנו: “אולי באמת איש קל־דעת הנני, אבל אין טעם לתכנית בעיני אם לא תיהפך למעשים תיכף ומיד, ולא איכפת לי אם בהצלחה או במפלה”. (עמ' 88)

אחוז היה בולמוס־הפעילות, ואחת היתה לו אם היא מוליכה למטרה הרצויה אם לאו. לפיכך לא נתפלא בקוראנו, שגם ביחס לאותו דבר שהיה מבחר־חזונו ושאליו הכשיר את עצמו ימים ארוכים, לא עמד חושו בנסיון. הכוונה לגדוד העברי. בשעה שהמצביא מאקסוול, המפקד הראשי לצבאות הבריטים במצרים, סירב ליצור גדוד עברי ממש והציע לטרומפלדור ולז’בוטינסקי להקים גדוד נהגי־פרדות, נעלב ז’בוטינסקי מאוד מהצעה זו ודחה אותה. “רק טרומפלדור לבדו לא הסכים לדעתנו” – מספר ז’בוטינסקי. “נדון נא כחיילים, אמר טרומפלדור. אל תגזימו בהבדל בין שירות־הרובה לשירות־ההובלה. אלה ואלה צבא הם, בלעדיהם אי־אפשר. וגם הסכנה היא, על פי רוב, אותה סכנה לאלה ולאלה. אני נוטה לחשוד, כי סיבת ההתנגדות אצלכם היא דווקא המלה, ה’פרדה', וזה, סלחוני, ילדותי”. אולם ז’בוטינסקי נפגע באמת: “היאה הדבר – תחיה לאומית, ציונית, הגדוד הראשון מימי הגולה – ופרדים?” ועוד טענה אחת טען: “מה ענייננו בחזית אחרת, תהי מה שתהי?” אך טרומפלדור ענה:

אולם דברי טרומפלדור לא נכנסו אל ליבו והוא ענה: “אולי צודק אדוני, אך לגדוד כזה לא אכנס”. ולא נכנס. אולם, כידוע, שימש גדוד־בראשית זה יסוד לגדוד העברי האמיתי. אכן, ז’בוטינסקי מודה: “צדוק צדק טרומפלדור. שש מאות נהגי פרדים הללו פתחו לאט לאט תקופה חדשה בהתפתחותן של האפשרויות הציוניות”. אך מה מועיל בהודאה לאחר־המעשה, אם החושים היו מטושטשים בשעת־הכושר ההיסטורית?

רוב כשלונותיו ואכזבותיו באו לו, איפוא, מחמת שתי סיבות: מפני שלא עמד על טיבם של אנשים, ומפני שלא הכיר את טיבה של המציאות. אין זאת סברא בעלמא, אלא תולדה מחוייבת של סיפור־ימיו. כעיוור התהלך עם בני־אדם קרובים ורחוקים, וכעיוור התלבט בין כתלי־המציאות. חושיו הטעוהו. כשרונו וקנאתו ונאומיו המבריקים כיסו במידת־מה את כשלונותיו מעיני התמימים; אבל מה שפוגם חוסר־חושים, אין ריטוריקה מוצלחת ביותר יכולה לתקן. התהום נפערה לפניו עד־מהרה. מטעם זה התחיל אחר־כך לפעול בקרב הנחשלים שבעם, ואף בקרב האספסוף. ולא הרצון “ללכת אל העם” הביא אותו לידי כך: כל הווייתו היתה זרה לשיטה זו. הן בעומק־נפשו ראה את עצמו כאציל, כמיוחס, וביקש דיסטאנץ־של כבוד ולא סבל פניה בלשון “אתה”. אבל מהיותו מאוכזב מן “החברה של מעלה”, שלא קירבה אותו ולעגה לו – ביקש לו כר־השפעה בקרב דרי־מטה. ואל דרי־מטה אלה לא בא כמי שכוונתו להעלותם ולטהרם, אלא מיד הסתגל אליהם ודיבר בשפתם והסיתם ולימדם את תורת המשמעת העיוורת, משמעת למנהיג. בפי אלה שנהו אחריו היה שם אימרות־כנף, מלים מפוצצות וסיסמאות. לכך היתה לו נטיה מתמיד. אגב, המלה “באַסטאַ”, ששמענוהו ממנו גם בקונגרס הציוני, היותה מעין קריאת־קסם לו: “בסוף 1904, היא תקופת ה’מיטינגים' המפורסמת בתולדות המהפכה הרוסית הראשונה, נערך ‘מיטינג’ כזה גם באודיסה. וגם אני נאמתי שם. זכורני, כי סיימתי במיבטא החביב עלי מאוד: ‘באַסטאַ!’” וכשם שבשבילו לא נסתיימה מעולם תקופת המיטינגים, כך לא משה ממנו המלה “באַסטאַ”, שהיתה גולשת מפיו בלוויית העוויה תיאטרלית ופזילה לצד הקהל.

* * *

לא היתה כל כוונה להעריך את כל החזיון המורכב הזה, ששמו ז’בוטינסקי, כי אם להבליט כמה מסימני־אופיו, כפי שהם מבצבצים ועולים מתוך ספר האבטוביוגראפיה שלו וכפי שראינום בו כל ימי חייו. לפיכך לא היה כאן מקום לדבר על שאר סגולותיו של ז’בוטינסקי הסופר, המתרגם והנואם, סגולות נכבדות, הראויות בלי ספק להערכה מיוחדת.

אישיות טראגית היה ז’בוטינסקי. האלוהים חנן אותו בשפע של כשרונות ומתנות־רוח, אך שכח להעניק לו את חכמת השימוש התכליתי באלה. הוא נולד בלי כוכב מדריך. על־כן הלך אחרי כוכבים רבים, והם רימו אותו. על־כן מובן, על שום מה לא אהב בעצמו את כשרונותיו: “אינני מחשיב ואינני אוהב את הנואם שבי” (עמ' 85) – כתב בגילוי־לב. הוא חש בעליל, שכשרונו הריטורי מתעה אותו ומשבש עליו את עולמו.

תש"ז