¹

קיימא לן: הרוצה להבין את עגנון, חייב להתקין לו מפתח. כתבי עגנון הם כמין בית־גנזים לחיי־האומה בדורות האחרונים, להגותה ולכיסופיה, למכאובי־גלותה ולעליית־נשמתה, לגילגולי־נפשה ולגילגולי־מקומותיה, לחכמתה ולחזונה. כל ספר מספריו של עגנון יש בו נגלה ונסתר. גיבורים ועלילותיהם, מאורעות ומעשי אהבים, נישואים וגירושין, מלחמה ושלום, דברי־תורה ודברי־חידוד וכל כהאי גוונא, הם הצד הגלוי, בבחינת סיפור פשוט, השווה לכל נפש; ואולם בכל ספר הוצק סוד, שאם אינך עומד עליו, יצאה קריאתך בו לבטלה. ועגנון לא היה בין מבלי־עולם, ולא ראה בקוראיו מבלי־עולם. יותר מסופרים אחרים, היה מן המעמיקים במעמדו של אדם ויהודי בעולם. הוא נקב וירד עד תהומה של נפש האומה וקורותיה של נפש־היחיד ונפתוליה. ולפיכך ברור, שאי־אפשר לתאר ולעצב מצבי־סגולה כאלה, שיש בהם עומק ורוחב, זיקות טבעיות ועל־טבעיות, על דרך־הפשט ובאמצעות עליה השוטפת באפיקי אֶפּיקה מקובלת וחד־משמעית. כורח הוא לרתום את כל אוצרות ההבעה המוחשית והסמלית, לעקוף עקיפים ולאגור אליגוריות, לגלות מסכת מבנים ודרכי־תחבורה סודיים, לנעוץ אחרית בראשית ולהחסיר חוליות, להקדים את המאוחר ולהאחיר את המוקדם, להשקות את הקורא תירוש־אירוניה ויין־הפתעות, כדי לקיים לבסוף: נכנס יין יצא סוד. ובאמת אמרו: רק מי ששתה יינו של עגנון ונשתכר, קלט עימו גם את סודו, מקצת או רובו, הכל לפי כוח המשיג.

לאחר שאכלתי את מגילת הספר “עיר ומלואה” יצאה לאור בת־זוגתו “בחנותו של מר לובלין” (הוצאת שוקן, תשל"ה). תיבה זו, “בת־זוגתו”, היא, לדעתי, המפתח להבנת הספר הזה כראוי וכנכון. שכן בוטשאטש ולייפציג שתי ערים הן, אחת במזרח ואחת במערב, המקפלות בתוכן שתי חוויות של עם ישראל בגולה. הן משלימות זו את זו בזמן ובמקום תוך הבלטת ניגודים ביניהן, שאף הם פרי הזמן והמקום. בוטשאטש היא עיר מלאה תורה וחכמה ועבודת־השם, עיר שהקדוש־ברוך־הוא בכבודו ובעצמו ייחד אותה להיות מעין מקדש־מעט בגולה; ואף־על־פי שיש בה גויים, אין הם אלא כמין תבלין ואינם פוגמים את יהודיותה ולא באו, כביכול, אלא להבליט שהיא שרויה בגולה. היא איפוא נקודת־מצפה גבוהה, שמעליה נשקף כל העולם היהודי, והיא מגלמת בכתבי עגנון התרחשות של דורות בעמנו עד מלחמת־העולם הראשונה. ואילו לייפציג היא מבחינה יהודית היפוכה הגמור. אמנם לייפציג תפסה מקום חשוב בהווי היהודי בגליציה כעיר־מסחר, שסוחרים היו נוסעים לירידים שנתקיימו בה. היא נזכרת לעיתים קרובות בסיפורי־העם על בעלי־עסק עשירים שהיו מבקרים בה וחזרו כשרווחים גדולים בידיהם. בכתבי עגנון עצמו בא זכרה של לייפציג פעמים רבות. אך עתה, אף־על־פי שיש בה יהודים, ועגנון עצמו בא אליה, כדי ללמוד תורה, אין בעיר לא ריח תורה ולא רוח יהודית, אלא אווירה של חולין. יום־הזכרון של הרמב“ם, החרות יפה בליבו של עגנון, איני ניכר בשום מקום בעיר. שלא כבוטשאטש, שהיתר, בה חברה מיוחדת של לומדי הרמב”ם. שאיפותיו של עגנון אינן מתגשמות בה, אלא לובשות חזות של הזיות ודמיונות. הוא נקלע לחנותו של לובלין, שהוא, דרך־אגב, נצר ממשפחה שישבה בבוטשאטש, אך מחכה בה עד בוש ושום דבר אינו מתרחש לפי מה שרצה והועיד לעצמו. החיים ההומים בה הם ברורים וחתוכים. דמויות האנשים, היהודים והגויים, מעוצבות להפליא. אך עגנון עצמו והסובבים אותו יתומים הם, כאורחים שנקלעו לחתונה זרה.

עניין רב יש בעובדה, המובלטת עד מאוד, שבאותה לייפציג, שבמאה השביעית והשמינית היו הסוחרים היהודים זקוקים לרשיון־כניסה כדי להשתתף בירידים, זקוק היה עכשיו גם עגנון לרשיון כדי לשבת בלייפציג. בחינת ראשית ואחרית נפגשו. לייפציג מסמלת איפוא את התמורה והשקיעה, שהתרגשה על האומה, הן מבחינה רוחנית והן מבחינת הזיקות שבין יהודים וגויים. באמצעותה מתנה עגנון את הגורל של חלק גדול מן האומה בשלהי מלחמת־העולם הראשונה, בעיקבות הנדודים, ההרס ושיבושי־החיים, שירדו על כל בני־האדם. טכניקת הכתיבה שונה בשני הספרים. שלא כבספר “עיר ומלואה”, שליט ב“בחנותו של מר לובלין” ה“אני המספר”, והוא ממלא חללו של הסיפור. ולכן מועט הוא הריחוק בין המתואר והמתאר. שוני זה אינו דבר שבאקראי. בספר זה עגנון הוא יהודי בודד, נפש יחידה, תלוש מסביבתו הטבעית, בני־עמו מקיפים אותו רק בחלומות־בהקיץ או בשינה. ממרחק באים מלאכיו המלווים אותו, מבוטשאטש משוש־חייו. בתמונות יראה אותם. סיפור כזה מן הדין שיסופר בגוף ראשון, בלשון בדידי הווה עובדא. אי־אפשר היה לכתוב אותו במסירת־הקולמוס לידי גוף שלישי. עם נפשו ידבר ואל נפשו. שהלוא לבדו נותר ואין איש עימו, אף לא ספרים. ואין הוא יודע כלל כמה זמן תימשך בדידותו בחנות זו. ולא הוא בלבד בודד בלייפציג, אלא גם שאר היהודים, המעורים, כביכול, בתוכה. רק קליפת־לכּה חיצונית גרמנית משוּחה על יהודי גליציה שטולטלו לכאן. יצרי־האכזריות של גויים מתערטלים על רקע ההתפרקות של סוף־המלחמה, אם כי מתבלטים גם גויים בעלי תכונות אנושיות נלבבות. ועיר גדולה ועתיקה זו, שתרבות־דורות בה, כאילו חרגה ממסגרותיה עם כל ארץ אשכנז. זהו ספר אפוקאליפטי ביסודו. יש בו חזון אחרית־הימים של שתי גלויות, גלות־גליציה וגלות־אשכנז. גליציה נחרבה חורבן ממש במלחמת־העולם וקהילותיה נתרוקנו. ואילו גרמניה עומדת להיחרב חורבן כלכלי, רוחני וחברתי. כבודה הושפל וגאונה שח. היהודים הילידים, ש“השתדלו להידמות לשרי העמים, על כרחם מיותרים הם”. ההתבוללות בלשון בלבוש ובנימוסים, לא הועילה. ולא עוד אלא שיפה גורלו של הגליצאי הזה, שהוא זמורת־זר בלייפציג, מגורל היהודים הילידים, הפאטריוטים־לעילא, המשתתפים בהתלהבות במלחמה, ובעורף מייסדים תמחוי לקצינים. דווקא ייחודו המובהק מחבבו על הגויים. אולם בדרך־כלל מתוארים בספר זה הפירפורים האחרונים של הסימביוזיס המפורסם בין יהודים ושאינם־יהודים בגרמניה. ופגישתו החלומית של עגנון עם הקיסר קארל הגדול, שבה הוא ממלא שליחות של תיווך כמתרגם, מסמלת את תפקידם של היהודים בגרמניה, כדרך שהיא רמז לראשיתם של אותם חיי־יחד שבאה לחתום את אחריתם.

אולם מה שונה החלום השני שבפרק האחרון בספר. בעוד שבפגישתו עם הקיסר קארל חמק עגנון ויצא וחזר לחדרו בלייפציג, מתוך חשש ש“במחנה הקיסר יבטלו אותי מתפילתי השרים והעבדים”, הרי לא כן בשעה שנעתק פתאום ממקום־מושבו בלייפציג ונתגלגל לבוטשאטש. כאן היה דומה עליו שהוא יושב עדיין בעיר זו, כאילו לא נטש אותה מעולם. ויעקב שטרן, שהאיר לו פנים ועשאוֹ שותף בטיוליו בעיר עוד בהיותו נער, ניגלה לפניו ושוטט עימו בכל פינות העיר והעלה את זכרם של גדוליה. אותה שעה עלה לפניו שוב יום פטירתו של הרמב"ם, שלשמו בא ללייפציג, אלא שלא לייפציג הממשית גרמה לכך, כי אם בוטשאטש החלומית. הוא סילק דעתו מן הזמן והניח את כל העולם כולו, וחזר לספר על בוטשאטש ומאורעותיה. אמנם גם בוטשאטש זו שינוי־פנים חל בה, ואנשיה כבר לא ידעו מי הוא הצדיק הטמון בבית־החיים הישן. אף־על־פי־כן עירו היא זאת בכל זיווה הראשון.

ללמדך, שעגנון לא מצא מנוחה עד ששב שיבה מאוחרת לבוטשאטש עירו, שהיא “עיר שלא נשתיירו לו להקדוש־ברוך־הוא בעולמו ערים הרבה כמותה”. וכבר ידענו מספריו האחרים, שבוטשאטש היא מעין צפת שבארץ־ישראל. בבוטשאטש החל עגנון, ובה כילה. שכּן את הפרק האחרון ניסח על ערש־דווי. אשרי מי שמת ובוטשאטש־צפת כזאת למראשותיו!

תשל"ה