דברים שנאמרו במסיבה לכבוד יעקב כנעני, שנערכה על־ידי היגוד העולמי של יהודי בסרביה ב“בית סוקולוב”

א    🔗

שמו של יעקב כנעני, שמלאו לו 75 שנה, עלה לפני בפעם הראשונה בשנת תרצ“ד (1934), כשנזדמנה לידי המונוגראפיה שלו על משה שולבוים, שנתפרסמה תחילה ב”לשוננו" באותה שנה.

ולפי שאיני בטוח שהכל כאן יודעים כראוי מי היה משה שולבוים, דין הוא שאתאר תחילה בקצירת־אומר את האיש הזה ואת מפעלו.

שולבוים נולד בשנת תקצ“ה (1835) בעיירה קטנה בגליציה, ששמה אוזיראן. תחילה היה מגיה בלבוב, הוציא שנה אחת עיתון בשם “העת” ו”קול העת“, אחר־כך נעשה מורה בבית־ספר מיסודו של הבארון הירש, תירגם את “ספר המידות לאריסטוטלס”, חיבר “אוצר המלים הכללי”, “מילון גרמני עברי”, “אוצר השמות”, “אוצר לשון ארמית”, אחר־כך הוציא מהדורה מורחבת של המילון הגרמני־עברי בשנת תרס”ד (1904).

שולבוים, היה אבטודידאקט גמור, רכש לו בקיאות בלשון העברית, הגרמנית, הפולנית והצרפתית, וכן ידע ארמית־בבלית וארמית ירושלמית, סורית שומרונית וערבית, קיצורו של דבר, הוא היה בלשן, שעבודותיו בתחום הלשונות מפליאות עד היום הזה. אולם אנו נגביל עצמנו בעניין עיסוקו בלשון העברית, שבה היה בן־בית בכל חדריה וגנזיה, אותה אהב וטיפל, וגילה את המסתורין שלה. שלבוים היה מראשוני מחיי הלשון העברית, הוא שאף לראותה מוכשרת למלא את כל צרכי החיים המתחדשים, חתר להרחבתה על־ידי גילוי מכמניה על־ידי חידושים. לפיכך אמר, שיש “לברוא בריאות חדשות כדמות הישנות, לרדת אל בית־יוצר מלאכת הלשון ולראות מה עשו עושי המלאכה הראשונים ולעשות כמעשיהם, לבנות מלות ממלות, שמות מפעלים ופעלים משמות וכיוצא בו”, ועוד: וצריך לשמור על הלשון בטהרתה; החידושים מותרים, אבל נאים וברוּרים יהיו ראויים לכבד ולפאר את הלשון.

חידושים רבים ונועזים חידש; ולא במקרה, אלא לפי שיטה עיקבית ברורה. הוא היה הראשון שהכניס למילונו שפע של מלים לא רק מן התלמוד והמדרשים ומימי־הביניים, אלא גם מספרי־יראים ומאוצר הניבים העבריים בדיבור היידי, ואף שאל שאילות מן הלשון הערבית.

הרבה מחידושיו נשתרשו בלשון בלי שנדע ששולבוים היה מחוללם, כגון, דחף, לקקן, תחבורה, תחפושה (תחפושת). התביית וכו'.

כשבא בן־יהודה לחבר את מילונו כבר מצא לפניו את עבודותיו ומילוניו של שולבוים, ואף השתמש בשיטתו, אלא שלצערנו הגדול לא הודה בכך. חולשה היתה בו במלומד זה. ומה רב התימה שאפילו ב“רשימת הספרים שהשתמשתי בהם בחיבור המילון” לא נזכר שולבוים כל עיקר – לא הוא, לא תרגומיו, המשופעים חידושי־שלשון, ולא מילוניו ולא שיטתו. וכך נעלם שמו ונסתר מעיני הקהל הרחב, ורק ד"ר יוסף קלויזנר עשה עמו חסד־של־אמת וכתב עליו והזכיר אותו, על־ידי כך עשה לו פירסום מחוץ לגבולות גליציה, אולם עם כל חשיבות דבריו של קלוזנר, הרי היה זה מעשה דרך־אגב.

אך הנה בא יעקב כנעני וכתב עליו מונוגראפיה, שבה תיאר את פרשת גדולתו וערכו והפך את השתיקה, שנהפכה למין מנהג, כי שלא למעט את דמותו של בן־יהודה. וכך אומר כנעני:

“משה שולבוים שימש מקדים ומבשר ומורה־דרך לבאים אחריו, הוא שסלל את הדרך והקל אותה לפני המילונאים שבאו אחריו: רש”י פין ובן יהודה ודומיהם, שיצאו מתוך שיטתו ובנו עליהם את בניינם".

בדברים אלה ובדברים נוספים החזיר את כבודה של האמת בלי להפחית חלילה מכבודו של בן־יהודה, שבגדלותו הודה ובהוצאת מילונו טיפל. אני ראיתי במנוגראפיה זו לא רק עבודה מדעית חשובה, אלא גם מעשה מוסרי רב, מעין העמדת אדם על חזקתו כחלוץ וכמפלס־נתיבות, שהכל נטלו ממנו בלא ברכת־הנהנין, מעתה יודעים אנו, שברשימת הספרים של בן־יהודה חסרים ספריו של משה שולבוים ולא במקרה,

ב    🔗

ועכשיו למפעל חייו של יעקב כנעני – “אוצר הלשון העברית”, שממנו יצאו עד כה לאור עשרה כרכים, עד אמצע האות נ',

לא באקראי ניגש כנעני למלאכה זו, ולא מתוך יחס חובבני, אלא ביראת כבוד לאחר שהכשיר את עצמו זמן מרובה בעבודות שונות. עשר שנים עבד בתורת מזכיר מדעי בהכנת כרך ח' וט' של מילון בן־יהודה; זמן־מה עבד בקונקורדנציה למשנה ולתוספתא של הרב קוסובסקי; עבד בהכנת ספר־המונחים למדעי הטבע והרפואה של ד"ר א. מזיא; הוציא לאור “מילון קונקורדנצי ללשון הפיוטים”, שהוא ראשון בסוגו; כתב מאמר על “חידושי לשון בתקופת ההשכלה” ומונוגראפיה על שולבוים; וכן חיבר ממרים שונים בענייני לשון.

כנעני הצטייד איפוא בהשכלה, בבקיאות, בכלים ובידיעה טכנית, ולכן הוכתרה עבודתו בהצלחה. מובן, שחופשי־מומים מצאו פגמים, יתר וחסר. אך איזו מלאכה אנושית בת־חורין מחסרונות?

מהו ייחודו של “אוצר הלשון העברית”, במה נבדל הוא לטובה מקודמיו?

ראשית־כל, בהיקפו, הוא יהיה, כנראה, בן 16 או 17 כרכים.

שנית, בניקודו בדיוק הגדרותיו.

שלישית, בהכילו את הלשון העברית למן המקרא והתלמוד ועד מגילות מדבר־יהודה, הספרות העברית החדישה והעיתונות המובחרת.

ורביעית – וזהי גולת הכותרת של מילון זה – בהבאת שפע של דוגמאות ודרכי־שימוש, מכל סוגי הספרות, תוך ציון מקורם הספרותי או שם הסופר. אמנם, עשה זאת לפניו בן־יהודה; אך הוא לא הגיע אלא עד יל“ג, באופן שכל אותה התפתחות כבירה, שחלה בלשון העברית מיל”ג ועד ימינו, אינה ניכרת במילונו הגדול של בן־יהודה. העדר זה הוא ליקוי גדול, מאחר שהמועיין בו מבקש ואינו נענה. המהדורה הראשונה של מילון אבן־שושן מביאה מידגמים מעטים מאוד מן הספרות החדשה ומסתפקת בחיבור דוגמאות מן הזכרון או מן הסברא ואילו המהדורה האחרונה, שעדיין לא נשלמה, יוצאת לאור לאחר שנתפרסמו הכרכים הראשונים של יעקב כנעני.

יעקב כנעני עשה, איפוא, עבודה חלוצית במלוא מובן המלה. הוא שיקע עצמו במקורות שונים, עיין בספריהם של סופרים אחרונים, בדק את הלשון העברית ואת לשון העיתונות, וכל מלה או ניב או צירוף־לשון שהוא מכניס למילונו, הריהו מבססם על מידגמים ועל דרכי שימוש של סופרים בני־סמך. ובזה הגדיל כנעני לעשות, שכן המעיין המשכיל אינו

מסתפק בביאור המלה או הפועל, אף לא בהגדרתם הנרחבת, אלא הוא מבקש אסמכתא לצורת השימוש בהם ולצירופיהם השונים. אמנם יישנן מלים לא מעטות במילון, המהוות כעין מונוגרפיות קטנות, המספרות על תולדות השם, הפועל או התואר ועל גילגולי הוראותיהן ומימושן במשך הדורות. עונג הוא להפליג בטיול סימאנטי כזה, שבו משתתפים ראשונים ואחרונים, המשאילים זה לזה בסבר פנים יפות אור וחום וחריפות־טעם. לראות בצוותא את אמרי־השפר של ישעיהו, שלמה, בן־סירה, ר' יהודה הנשיא, יהודה הלוי, אבן־גבירול, לוצאטו, מאפו יל"ג, ביאליק, עגנון, הזז, אורי צבי, ש. שלום, שלונסקי, סדן, יזהר וכו' – הרי זה מפלאיו של מילון זה. המעיין מניח את המילון, כשדעתו עליו רחבה והוא קונה לו ודאות בדרך־השימוש. השם או הפועל יוצאים מסתמיותם, ולובשים פרצוף־פנים, הם נעשים בריות חיות וממללות.

יעקב כנעני לא זו בלבד שהראה את עושרה של הלשון העברית ודשינותה אלא אף הבליט את חמודותיה ויופיה.

זה עשרות שנים שהוא חורז את פניני הלשון העברית בחריצות, במסירות ובאהבה,

אפיריון נמטי ליה ר' יעקב כנעני על המענק שהעניק לנו ולדורות הבאים, ונברך אותו שיאריך ימים ויזכה להשלים את מפעל־חייו במהרה ועיניו רואות ושמחות.

אלול תשכ"ט