רקע
נורית גוברין
ביוגרפיה של משורר שנשכח

1


 

א. “הנשכח”    🔗

משולם זלמן גולדבוים כבר היה בבחינת אלמוני באחרית ימיו, וכל שכן לאחר מותו. רק ארבע רשימות בעלות ערך נתפרסמו עליו, וכולן מציינות את עובדת היותו “נשכח” ומביעות צער על העוול שבדבר.

מבש“ן2 מכנה את רשימתו בשם “הנשכח”, ופותחה במילים אלה: “בטורים הבאים הנני אומר לשום זיכרון בספרותנו לאחד מקהל המשוררים העבריים אשר חיו בדור האחרון בגאליציה וככוכבים עפים חלפו ועברו ועקבותיהם לא נודעו”. רשימה זו נכתבה בשנת תרע”ו, אבל נתפרסמה רק בשנת תרצ"ז.

בשנת תרפ“ט פרסם אבר”ך [אברהם כהנא] ב’העולם' רשימה על גולדבוים, שקרא לה בשם: “שריד משוררי ההשכלה”, ובה הודה: “[־ ־ ־] אינני בקי לגמרי בתולדותיו, יודע אני רק זאת, כי בשעה שנפגשתי עמו כבר הגיע לגבורות”. (רשימה זו נדפסה שנית בקובץ המסות שלו בשנת תרצ"ד).

ר' בנימין מכתיר את רשימתו בשם “משורר נסתר”, ואומר: “אף משולם זלמן גולדבוים היה מן המשוררים הנסתרים האלה”, ומפרט: “כשם שיש בכל דור ודור מספר צדיקים נסתרים, כך יש גם מספר משוררים נסתרים; בני אדם תמוהים העוסקים כל ימיהם במשלח ידם, אולם לעת־מצוא ייכנסו חדר־לפנים־מחדר וישפכו את נפשם בשיר ובחרוז”. מאמרו של ר' בנימין נתפרסם בשנת תרצ"ו.

לחובר כתב על גולדבוים בשנת ת"ש רשימה בשם “משורר־פילוסוף”, שהכניס אותה אחר כך בשינויים ל’תולדות הספרות' שלו, ובה נאמר: “אולם ספר שיריו של גולדבוים עדיין נסתר הוא ובלתי נודע ברובו”. את סיבת הדבר אין לחובר מסביר.

גם הרשימות הקטנות המעטות בעיתונות, שנכתבו עליו, מגדירות אותו כנשכח או כבלתי־ידוע. כותבי תולדותיו מנסים להסביר שיכחה ואי־ידיעה אלו. מבש“ן מספר, כי לאחר שהוציא גולדבוים את קובץ שיריו הראשון, חילק את הספר לידידיו ולמיודעיו חינם אין כסף (כך חילק גם את הדרמה שלו ‘ידידיה האיסי’), ואל שוק הספרים לא הוציאו. רק על פי עצתו של מבש”ן שלח גולדבוים את ספר שיריו אל בית הספרים אשר בירושלים, ואולי גם למערכות עיתונים אחדים; אך עד כמה שידוע לו, למבש“ן, “לא בא על הספר כל דבר וחצי דבר באחד כה”ע לבני ישראל לא בעת צאתו ולא במשך שנים רבות אחרי כן”. ספר השירים השני יצא לאור בתחילת ימי מלחמת העולם הראשונה. גולדבוים נפטר בעצם ימי מלחמה זו בפראג, והמהומה שבלבלה את העולם עקב המלחמה, סייעה להשכחת זכרו, כפי שמציין אבר"ך. דבר מותו צוין רק בידיעה קצרה באחד העיתונים היהודים־גרמנים.

ר' בנימין חוזר על נימוקו של מבש"ן, להסברת עובדת השיכחה או אי־הידיעה שהיו מנת־חלקו של גולדבוים:

“גם בהביאו את שיריו אל מכבש הדפוס לא שלח אותם על פני חוץ ולא מסר אותם למוכר־ספרים כי אם נתנם במתנה למספר ידידים; אין פלא, אפוא, אם הוא לגמרי לא ידוע עד היום”.

ר' בנימין עצמו, שכתב עליו והעריכו, לא דייק בתולדותיו, ואף לא ידע על חברותו של גולדבוים בארגון “הבונים החופשיים”, עד שסיפר לו על כך אליעזר מאיר ליפשיץ לאחר פרסום הפרק הראשון על גולדבוים, ואז הוסיף זאת בהערה לפרק השני עליו. ר' בנימין התעורר לכתוב על גולדבוים רק לאחר שמבש"ן הפנה את תשומת לבו אליו.

ברשימה בכתב־העת Selbstwehr, שנתפרסמה ימים מעטים לאחר מותו, נאמר כי “גולדבוים לא היה נודע ברבים כפי שהיה ראוי לכך, הואיל ומחמת עסקיו הגדולים לא תמיד יכול היה להקדיש את שנותיו לעבודתו הספרותית”.

עם כל האמור לעיל, ברי שלא רק סיבות חיצוניות השכיחו את גולדבוים. לא מעט סייע לכך אופיו של המשורר, שהסתגר בתוך עצמו בשנות חייו האחרונות. אבל בעיקר השכיחו אותו והעמידוהו בצל המשוררים העבריים הגדולים שקמו באותה תקופה, ובראשם ביאליק. מרמזים אחדים מפיהם של אלה שהכירוהו בשנות חייו האחרונות, נראה שלא הכיר כלל את השירה העברית החדשה. ברשימה שפרסם ש.מ. לאזר ב’המצפה' בשנת תרס“ט מסופר כי “דבר אין לו עם ספרותנו ועם כל הנעשה בגבולה”. גם אבר”ך מספר, כי בשנת תרע"ה אמר לו גולדבוים, כי מכל הספרות העברית החדשה קרא רק איזה שירים מביעליק, ומעיר: “לא ביאליק! משום־מה נסתרסה לו קריאת שמו של בחיר משוררינו דווקא באופן זה!”

בצלם של ענקים כביאליק וטשרניחובסקי, ואחרים שקמו באותו זמן, נראו שיריו כ“גמדים”, כמיושנים. לאחר הופעת ביאליק, שוב לא יכול אדם לכתוב שירים כבעבר, ולו גם שירים שקודם לכן היו טובים ביחס לרמת הדור, ואף למעלה ממנה. זו היתה הסיבה העיקרית לשכיחה שבאה עליו ולהתעלמות ממנו מצד אלה שידעוהו. אך לאמיתו של דבר, יש בשירתו כדי לבצר לו מקום כאחד החשובים בין אחרוני משוררי ההשכלה, שכן בתכניה ובציוריה מרומז המעבר לשירת התחייה.


 

ב. המשפחה    🔗

משולם3 זלמן גולדבוים (גאָלדבוים) נולד בלבוב בכ“ה אייר תקצ”ו (12 במאי 1836)4 לאביו יהושע מאיר ב"ר יוסף זאב הכהן גאָלדבוים; ולאמו מרת סימא יוטא בת ר' משה שאול ואָהל.

האב, יהושע מאיר ב“ר יוסף הכהן גאָלדבוים, היה סוחר חשוב בלבוב, שנודע בעושרו ואף עסק בענייני ציבור. מעמדו וגדולתו תוארו ב’המבשר' (תרכ"א, 1861) לאמור: “הגביר הנודע מנקובי ראשית נבחרי סוחרי עירנו (אויסשוסמאַן דער האַדעלס קאַממער) מוה' יהושע מאיר גאָלדבוים נ”י איש אדוננו הקיסר יר”ה חפץ ביקרו ויכבדנו בחותם תבנית אשר שמו בקרבו עם לווית חן הכתר (אינהאבער דעס פראַנץ יאָזעפס אָרדען מיט דער קראָנע) [־ ־ ־]“. התיאור הוּבא לרגל מות אמו של משולם זלמן ופרסום מכתב הניחומים ששלח מיאסי אל אביו באבלו. גם מורו יצחק נחמן הכהן פישמן, כשהוא מקדים דברים לשירו של משולם זלמן, אמר על אביו: “כבוד הגביר המהולל, נדיב ושוע, נכבד בעמו ודובר שלום לכל אחיו, כש”ת [כבוד שם תפארתו] יהושע מאיר גאָלדבוים נ”י [־ ־ ־]".

זכר־מה לפעולתו הציבורית של ר' יהושע מאיר גולדבוים נמצא גם בדברי נ.מ. גלבר. הוא נמנה עם חברי הוועד, שנבחרו לנהל את ענייני קהילת לבוב בשנת 1838, וגלבר מוסיף בסוגריים, כי היה מוותיקי האופוזיציה בשנת 1820־1817. יחד עמו נבחרו פישל דובס, דוד הירש סוקאל, מאיר ירחמיאל מיזס ואחרים, כולם משכילים מתונים, ומקובלים גם על האדוקים. הם נתמכו על־ידי ראש המשטרה, שהיה מעוניין בעליית האינטליגנציה לשלטון בקהילה. הוועד נהג מדיניות מתונה, ונזהר מצעדים חריפים כלפי האדוקים והחסידים.

בשנת 1848, כאשר נבחרו שמונה יהודים בין חברי עיריית לבוב, ובזה נתקבלה ההצעה להעניק ליהודים זכות אזרחות עירונית, נבחר גם יהושע מאיר גולדבוים, והיה חבר בוועדה לענייני משטרה.

יהושע מאיר גולדבוים מת בשיבה טובה בג' אדר ב' תרל"ד, ובנו משולם זלמן כתב במדור “במבחר־קברי” שבספר שיריו השני:


נְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב, אִישׁ נָבָר וּגְבַר תָּמִים

עוֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים וּצְדָקָה כָּל הַיָּמִים,

אוֹהֵב עַמּוֹ אַף חוֹבֵב עַמִּים, אִישׁ חַי רַב פְּעָלִים

כֹּהֵן צֶדֶק, יְרֵא אֱלֹהִים, אַך לֹא פָנָה אֶל הֲבָלִים,

רָצוּי לְאֶחָיו וְגַם לְזָרִים בִּגְלַל טֹהַר מַעֲלָלָיו

וּמַלְכּוֹ חָפֵץ בִּיקָרוֹ וַיָּשֶׁת עֶדְיוֹ עָלָיו — 5


האם, מרת סימא יוטה לבית וואהל, היתה נצר ממשפחה מיוחסת, ובנה, משולם, כתב על מצבתה: “מרת סימא יוטע בת משה שאול וואהל, נכד השר שאול וואהל, נכד המהר”מ מפאדווא". (‘ספר השירים’, ב).6

האם נפטרה בג' באב תרכ"א, בהיותה בת שישים ושלוש, ונקברה בדרוהוביץ'. משולם זלמן, שכבר ישב ביאסי, שלח לאביו מכתב ניחומים, ובשל לשונו הצחה ומליצותיו, ראה עורך ‘המבשר’ להביאו כלשונו בעיתונו, ולהוסיף לו הקדמה.

אחיו. שניים משירי משולם זלמן מוקדשים לאחיו הבכור אביגדור, ושיר יחיד לאחיו האחר — דוד. המשורר היה בןַ־הזקונים, כפי עדות ‘המבשר’ בהקדמה למכתב הניחומים הנ“ל. השיר “יובל אחי” נכתב למלאות חמישים שנה לנישואי אביגדור, ומשולם זלמן הגיש לו גביע כסף ועליו חרת את מילות השיר. מהערתו לשיר ניכרת הסביבה, שבה התחנך, והאנשים והדעות שהשפיעו עליו: “אחי אביגדור, הבכור לאבותי, היה אחד המשכילים הראשונים אשר בגאליציע ההולכים בעקבות משה מדעסו המכונה מענדעלזאָהן. הוא היה רע כאח להמליץ יעקב בודק, ואחוזת מרעיו היו החוקר הגדול נחמן קראָחמאל והסופרים שמעון בלאָך וד”ר ערטער. ועל כולם הוא מאוד נעלה בענוות צדקו וחסדו ואמיתו [־ ־ ־]”. אביגדור נפטר בכ' אייר תרנ"ג, ובמילות ההספד עליו מכנה אותו משולם זלמן “אחד המשכילים הנאורים הראשונים בגאליציע”.7 נראה כי נמנה עם חבורת המשכילים הצעירים שבלבוב, שנתפרסמה בגלל “קשר הרואים”, שאחד מראשיהם היה ר' נחמן הכהן פישמן, מורו של משולם זלמן.


 

ג. שנות הנעורים בלבוב    🔗

השנים המכריעות בעיצוב אופיו עברו על משולם זלמן גולדבוים בלבוב עיר מולדתו, שאותה עזב כשהוא בחור צעיר ומשכיל.

העיר לבוב בשנים 1859־1836, שנות ילדותו ונעוריו של משולם זלמן, מתוארת בפרוטרוט ב’תולדות יהודי לבוב' שכתב ד"ר גלבר (פרק ט"ו: “בפרוס המהפכה”). במרכזה של תקופה זו עמדה מהפכת 1848, המחלקת אותה לשתיים: לפני המהפכה (“פארמערץ”) ולאחריה.


התקופה הראשונה    🔗

בתקופה זו גדלה שכבת המשכילים הנאורים בלבוב לעומת היהודים האדוקים, והיו ביניהם רופאים, עורכי־דין ובעלי השכלה אקדמאית שהצטיינו באמנות ובמדעים, ותפשו עמדות חשובות במקצועותיהם. על המשכילים נוספו גם חוגים רחבים של סוחרים. כמה משפחות יהודיות שלחו את בניהן לבתי־ספר כלליים, ומספר התלמידים בגימנסיות ובאוניברסיטה גדל משנה לשנה. בראש הקהילה עמדו, החל משנת 1838, משכילים מתונים המקובלים גם על האדוקים (ביניהם גם אביו של משולם זלמן). כאשר נבחר ד"ר עמנואל בלומנפלד לראש הקהילה בשנת 1842, הונהגו בה תיקונים שונים, ובכללם לימודים כלליים בתלמוד־תורה. בשנת 1844 אושרה תכנית הקהילה לייסוד בית־ספר גרמני־יהודי, לפי דוגמת בית הספר בטארנופּול של יוסף פרל. בשנת 1843 הוחל לבנות בית־כנסת לנאורים (“טמפל”) לפי דוגמת וינה ופראג. בעקבות שני מפעלים אלה פרץ סכסוך חריף בין האדוקים והמשכילים, והקהילה היתה כמרקחה.

המרד הפולני בשנים 1831־1830 וההתעוררות הפולנית לאחריו, העמידו את היהודים בפני בעיית ההזדהות עם אחד הצדדים: הפולנים הלאומיים או הגורם הגרמני, התומך בריכוז השלטון בווינה. שני הצדדים רצו לרכוש את היהודים לצדם. המדיניות הרשמית של מנהיגי הקהילה התבססה על ההנחה כי עתידם של יהודי גאליציה קשור באוסטריה, ולכן שמרה נאמנות לשלטון האוסטרי המרכזי, וכתמורה דרשה מן השלטון שורה של הקלות במצב היהודים, שרובן לא נתמלאו.

מספר המשכילים בקרב הנוער היהודי בלבוב הלך וגדל. הם קראו בספרות ההשכלה ובספרות הגרמנית, שהיתה להם למופת. אולם הנוער לא מצא סיפוק בזרם המדעי של ספרות ההשכלה ומדעי היהדות, שהיו נתונים להשפעתם של שי“ר, רנ”ק, רג’יו [יש“ר], שד”ל ואחרים. הצעירים התקוממו נגד הקו המדעי, ושאפו לכיוון אמנותי. קבוצת צעירים ובראשה יעקב בודק (1855־1819. הוא נזכר בהערתו של גולדבוים לשירו על אחיו הבכור אביגדור) שאפה להסיר את העטרה מסופרי החכמה והמדע. בודק התקשר עם גיסו אברהם־מנדל מוהר, עם נחמן יצחק פישמן (מורם של גולדבוים ושל יהודה ליב לנדאו) ועם יעקב מנש, והם הוציאו לאור, בשנת 1837, את החוברת הראשונה של השנתון לביקורת בשם ‘הרואה והמבקר ספרי מחברי זמננו’. השנתון עיקרו פולמוס, ובו פרסמו ארבעת הצעירים מאמרי ביקורת שליליים על החידושים של חכמי ההשכלה בתולדות ישראל.

בשנת 1845־1844 הוציאו שלוש חוברות של המאסף ‘ירושלים’, שבו שוב אין אותה נימה תוקפנית־אישית, שבה הצטיין ‘הרואה’. פישמן הדפיס במאסף זה שירים בעלי תוכן דתי־פטריוטי ומאמרים על תולדות היהודים. בודק וחברו מוהר כתבו על הספרות העברית בימי־הביניים. פישמן השתתף גם ב’מגד־ירחים' של יוסף כהן צדק. משכילי לבוב פרסמו מחיבוריהם גם ב’כוכבי־יצחק‘, ב’המבשר’ ו’הנשר', מלבד ספרי השירים שהוציאו, ספרי דקדוק פרשנות וכדומה.

השפעה מכרעת על התפתחותו של גולדבוים השפיע מורו נחמן יצחק הכהן פישמן, שכינויו הספרותי היה “הני”ף הכהן". כאשר לימד את גולדבוים, עמד בתחילת שנות הארבעים. בהיותו בן שבע־עשרה כבר הוציא כרך שירים בשם ‘אשכול ענבים’ (לבוב, תקפ"ז), בעזרתו של יעקב שמואל ביק. ובתקופה שהיה מורו של גולדבוים השתתף ב’הרואה' וב’ירושלים'. אחר כך נתמתן, פרש מן הביקורת השלילית ונקט סגנון ספרותי חיובי.

העובדה, שאביו של משולם זלמן בחר דווקא בפישמן כמורה לתלמוד, לתנ“ך ולעברית לבניו, מעידה על אופי החינוך שרצה לתת להם. ואמנם, פרי השפעתו של פישמן על גולדבוים ניכר מיד. והיחס היה הדדי: לא רק התלמיד דבק במורה, אלא גם המורה — בתלמידו המובהק. וכאשר הוציא פישמן את פירושו לספר איוב ‘שפה לנאמנים’ (לבוב, 1854), בחר לתת בראש ספרו דווקא שיר של תלמידו הצעיר, ולא שיר או “הסכמה” של אישיות מפורסמת. כפי שמעיד פישמן בהקדמתו, כתב גולדבוים תלמידו את שירו זה בהיותו בן 17 (והוא שירו השני. השיר הראשון שכתב, נתפרסם בדפוס שנים רבות אחר כך). גם התלמיד משולם זלמן מקדים דברים לשירו, בשבח מורו וספרו: “בראותי נצר נטע, עוד בימי עלומיו, כבוד מורי ואלופי, הרב החריף והבקי, החכם השלם, המליץ הנשגב, מ' נחמן יצחק הכהן פישמן נ”י, הוא ספרו היקר ‘שפה לנאמנים’, כי יצא ביופי הדפוס, להורות לנו דרך חדש במקראי קודש, אמרתי: תהי השירה הזאת לעד, כי רבה מאוד שמחתי בהביטי אל מעשי ידיו!”

פישמן השפיע על תלמידו לא רק ברוח השירה, אלא גם בשטח הדרמה. פישמן כתב שני מחזות על נושאים תנ“כיים. האחד: 'סיסרא, מפלתו והצלת עם ישראל ע”י ברק ודבורה; בדרך שיר ומליצה בשתי מערכות, [־ ־ ־] לבוב 1841'; והשני: 'קשר שבנא; על דרך ההווה בחמש מערכות [־ ־ ־], לבוב 1870, מחזה מימי המלך חזקיהו. והנה, שלוש שנים לאחר זאת, בשנת 1873 (תרל"ג), הוציא גולדבוים ביאסי את מחזהו ‘ידידיה האיסי בן שמעון בן שטח’, אף הוא בחמש מערכות.

השפעתו של פישמן על גולדבוים ניכרת לא בלבד במה שהסב את תשומת־לבו לסוג יצירה זה, אלא גם במבנה הדרמה ובאופיה, יחד עם השפעת רוח הסביבה. על הנטייה לכתוב דרמות על גיבורים היסטוריים כתב לחובר:

בגאליציה היתה מצויה בין המשכילים העבריים ידיעת הספרות הקלאסית הגרמנית, והמשורר הקלאסי הגרמני פרידריך שילר [־ ־ ־], הדראמאטיקן הגדול של הספרות הגרמנית, איש הניב המרומם ובעל הפאתוס הגדול, המוסרי, היה חביב ההשכלה הזאת. יצירותיו של שילר תורגמו הרבה לעברית בתקופת ההשכלה, יותר מיצירות כל משורר או סופר אחר, ותרגומי־שילר אלה נעשו ברובם בגאליציה, ודראמותיו ההיסטוריות עוררו לחבר דראמות היסטוריות עבריות, כגון: ‘סיסרא’ [־ ־ ־] או הדראמה של פישמן: ‘קשר שבנא’ (לבוב, 1870), המלאה הדים רבים מדראמות הקשר והמרד ההיסטוריים של שילר. הדראמות של שילר עוררו את הרוחות גם לדראמות היסטוריות אחרות שבספרות העמים, ביניהן לדראמות ההיסטוריות של שקספיר [־ ־ ־]. (ד, עמ' 34־33)

לחובר מונה גם סיבה פנימית לחיבור דראמות מסוג זה:

בהתעוררות הלאומיות העברית היה בייחוד משום כך לעודד את הרצון להעלות על הבימה גיבורים היסטוריים, ובפרט מתקופת המשבר הגדול בחיי העם, תקופת החורבן השני והסמוך לה. (שם, עמ' 34).

אופנת הדור וסגנונו בולטים אצל גולדבוים: עצם פנייתו לדרמה; בחירת נושא היסטורי, מתקופת חורבן בית שני; המבנה של חמש מערכות; האינטריגות של קשר ומרד, והפתוס המוסרי הגדול. ניכרת כאן גם השפעת שקספיר, אבל גם נטיית לבו של גולדבוים למתיחות דרמטית ולביטוייה. אמנם הדרמה נכתבה בתקופה מאוחרת יותר, אבל אין ספק שניכר בה פרי השפעתו של פישמן.


התקופה השנייה: מהפכת 1848 ולאחריה    🔗

אתאר את מה שהתרחש בקהילה היהודית בלבוב בתקופה זו, בעקבות גלבר (פרק ט"ז). כשהגיעו ללבוב הידיעות הראשונות על המאורעות בווינה, חתמו היהודים יחד עם הפולנים על עצומה לקיסר. בין השאר נדרש בה להעניק שיווי זכויות לכל המעמדות, ללא הבדל דת, ולבטל את כל המסים ואת כל ההגבלות התלויות בהשתייכות לדת. באפריל 1848 פורסמה הקונסטיטוציה, שעוררה שמחה בקרב יהודי לבוב, בגלל הסעיף מבטיח לכל אזרחי הממלכה חופש מלא של הדת והמצפון, וחופש אישי. האינטליגנציה היהודית פסחה בין תמיכה בפולנים, בשפתם ובתרבותם, לבין נאמנות לשפה הגרמנית ולתרבותה, הכרוכה בנאמנות לשלטון המרכזי בווינה. בעקבות ההחלטה להעניק ליהודים זכות אזרחות עירונית, נבחרו שמונה יהודים בין ארבעים חברי העירייה (בתוכם גם אביו של משולם זלמן).

למרות ההתלהבות שהתעוררה עם המאורעות, היו ההמונים אדישים, והמשכילים ראו להסביר לה לאוכלוסייה את פירושה וחשיבותה של המהפכה ואת התועלת היוצאת ממנה ליהודים. בין השאר הוציאו אברהם מוהר וגיסו יעקב בודק עלון באידיש בשם ‘עצה טובה’, ובו קריאה אל היהודים כי יֵדעו להיעזר בחופש שניתן להם. נוסד מועדון יהודי לקידום ההשכלה והפצתה, ועם ראשיו נמנה גם יעקב בודק. האדוקים התנגדו לפעילות ענפה זו, ופרץ ריב כרוזים, פטיציות וכתבות בעיתונות. למרות הפגנות האחווה וההצהרות הנלהבות של הפולנים לטובת היהודים, היתה אווירה אנטי־יהודית, שבאה לידי ביטוי בצורות שונות. ואילו הקהילה היהודית עצמה סערה באותה שנה מחמת הרעלתו של הרב הנאור אברהם כהן בידי ברל פילפל, שפעל כנראה לפי פסק דין שהתיר את דמו.

במאי 1849 נחתמה החוקה החדשה, שהיתה חדורה רוח ליברלית והוכנס בה עקרון שיווי הזכויות לבני כל הדתות, והיהודים בכללם. אבל המרחק בין ההחלטות לביצוע היה רב. השלטונות בגאליציה לא ידעו כיצד לנהוג לפי החוק החדש של שיווי הזכויות, ולכן נהגו לפי התקנות שלפני 1848.

היהודים מילאו תפקיד גדול בהתפתחות התעשייה בלבוב, ובקידום הבנקאות. לעומת זה מצבם של החנוונים היהודים היה קשה. אחת הבעיות שהעסיקה את היהודים היתה, כיצד להתגבר על הצפיפות ברובע היהודי, שכן העירייה התנגדה לכניסת יהודים לרחובות העיר האחרים למרות המלצת המשטרה על ביטול הרובע היהודי. מאבק זה על ביטול חוק הגבלת הבעלות על הנכסים נמשך עד 1860, ורק אז בוטל החוק. אמנם גם אז אושרו רק מעטות מן הבקשות שהוגשו לשלטונות לרכישת מגרשים, בתים, קרקעות ואחוזות, ועדיין לא הרשו ליהודים לגור מחוץ לרובע היהודי בעיר, שהצפיפות בו גדלה ללא נשוא. רק בשנת 1863 הותר ליהודים בעלי השכלה להיכנס לרבעים נוצריים. צפיפות זו היתה אחת הסיבות להגירת יהודי לבוב לערים אחרות. סיבה נוספת היתה, שנאסר על יהודים ממקומות אחרים להתיישב בלבוב.

לחובר כותב בתולדותיו של גולדבוים, בעקבות מבש“ן, כי “מהפכת 1848 עוררה את נפשו, ועוד בגיל רך התחיל לכתוב שירים”. אבל מתקופה זו לא נשתמרו שירים שלו. השיר הראשון הידוע מפרי עטו, “בהקיפי פיאות ראשי”, נכתב בשנת תרי”א (1851), בהיותו בן 15. בהערה לשיר זה הוא כותב: “כאשר יסרתני אמי, ואני נער”. השיר נכתב בסגנון משכילי תוקפני, ונלחם לדעה כי גזיזת הפיאות אין בה עוון:

כִּי פֵּאָה גְדוּעָה אֵין בָּהּ עָווֹן

כִּי הַזְּנָבוֹת הֵם אוֹתוֹת הַפְּתִיּוֹת

שיר ראשון זה יוצא להילחם בסימנים החיצונים המבדילים את היהודי מן הגוי. ויש בכך גם הד לעניין המלבושים היהודיים, שעלה על הפרק בלבוב פעמים הרבה, ולאחרונה בשנת 1847. “מלחמת המלבושים” הגיעה לשיאה באותה שנה בהפגנת הצעירים המשכילים בלבוב, שלבשו בשבת אחת מלבושים לפי מנהג אירופאי וטיילו בהם בפרהסיה ברחובות העיר. וזאת, לאחר שוועד הקהילה שלח תזכיר למשטרת לבוב, שבו חיווה את דעתו, כי החלפת התלבושת המסורתית תחסל את המחיצה בין יהודים לנוצרים. ריב זה נסתיים בשנת 1848, שבה התחילו המשכילים להתלבש בתלבושת אירופאית.

בשיר זה עדיין ניכר הצעיר היהודי העומד על סף בין דרישות לתיקונים מתונים בדת לבין אמונה תמימה. כוחה של המסורת ניכר בכך, ששם האלוהים נכתב בשני כוכבים, ואילו בשירים המאוחרים יותר הוא נכתב במפורש. שיר זה הוא בין “השירים־הלוחמים” המעטים של גולדבוים. רוב שיריו, וכל שיריו החשובים, הם שירי יחיד, ואינם משמשים כנשק במלחמתה של ההשכלה.8

בשיריו הראשונים של גולדבוים, הנראים כפרי־בוסר לעומת אלה שכתב אחר כך, אנו מוצאים כבר את כל המוטיבים, הדעות והיסודות שפותחו בשיריו המאוחרים והבשלים, פיתוח שהיה כרוך בטיהורם מן התוקפנות והעקיצות ובריכוך הנעימה הפיוטית. בשנת תרט“ו (1855) פרסם גולדבוים שני דברים בחוברת הראשונה והשנייה של ‘מגד ירחים’, בעריכת יוסף כהן־צדק, שיצאו בלבוב. בחוברת הראשונה הופיע שירו: “המליצה מדברת לעומת המחברת”. זהו שיר בנוסח הדור של בת־השיר, “המליצה” העברית, שהיתה עד כה נשכחה ועזובה, ועתה — עם צאת “המחברת” החדשה ‘מגד־ירחים’ — תבוא לה גאולה. בסוף השיר, כנהוג, עקיצה קלה למבקש, השׂשׂ להשמיץ. בעצם שמו של שיר זה, וכן בשימת דברים בפי המליצה, יש הד לדרכו של רמח”ל בשיר “המשל המדבר” אשר ב’לישרים תהילה', שבו מספר המשל על תועלת המשל ומעלותיו. זו היתה צורה ספרותית רגילה בתקופת ההשכלה, שנשענה על ספר משלי, פרק ח, שבו החכמה עצמה היא המדברת וקוראת לאנשים להקשיב לדבריה, ובדרך זו הלכו שלמה לוויזון, אד"ם הכהן ואחרים.

הופעתו של גולדבוים על במה ציבורית־ספרותית בעברית היתה נדירה ביותר, אבל אהבתו לשפה העברית בלטה בו כל ימי־חייו. מוטיב זה, של שפת־עבר הנשכחת המבקשת שעת כושר לביטוי והתגלמות בשיר, חוזר גם בשיריו האחרים, כגון ב“לעג השאננים; וכן ב”התקדשו" (תרנ"ה).

בשנת תרט"ו כתב גולדבוים שירים נוספים: “בואך לשלום” (בכתב־היד נקרא: “אשירה נא לידידי”), שיר ידידות, שהוא לדעת ר' בנימין שירו הראשון, הכתוב במשקל יתדות ותנועות. ויש בכך התגנדרות של צעיר בשליטתו במליצה העברית ובגינוני משקל וחרוז. ושירו השני (שאינו מופיע בכתב־היד) “לווית חן — לראש נשי חיל המתנדבות בעם”, משבח את צדקתן של הנשים התומכות בבית־החולים שבעיר. עניין זה היה אקטואלי באותה שנה, שכן בקיץ 1855 פרצה מגפת חולירע, שפגעה קשה באוכלוסייה היהודית (בין המתים היה גם יעקב בודק). בכלל קמו מוסדות הקהילה בעזרת נדיבים יחידים ועל־ידי גיוס תרומות, ובין הפעילים הצטיינו הנשים.

רגישותו היתרה של גולדבוים מצאה ביטוי בשיר אחר מאותה תקופה: “מֵבִין פראים” (תרט"ז) יחד עם רעיו היה עד להופעת סוסים מאולפים בקרקס, אבל בניגוד לשאר הצופים ששבעו נחת:

וְלִי בָא רֹגֶז — וָאֵצֵא בַחֲרוֹן אָף:

הַמְעַט לִבְנֵי אָדָם עָמָל וָכַעַס?

הַמְעַט לָהֶם תְּלָאוֹת בִּגְּלַל תְּבוּנָתָם?

וְיַחְמֹסוּ גַם מִסּוּסִים מְשׂוֹשׂ תַּאֲנָתָם —

וְיַלְעִיטוּ גַם בְּהֵמוֹת מֵרוֹשׁ הַדַּעַת!


המוטיבים של הדעת והתבונה, שהאדם משתמש בהן לרעתו, וכן שהדעת היא פעמים רבות מקור אסון, חוזרים בשירי גולדבוים החשובים והבשלים ביותר. בולט בהם גם כעסו על האדם, המפר את חוקי הטבע ומשנה את הברואים, הנאלצים להתנהג בניגוד לטבעם.

רוב שיריו מקוריים הם, אם כי בוודאי מצויות בהם השפעותיה של השירה הגרמנית והצרפתית והרומנית. בין השירים המתורגמים המעטים, המצויים בשני קובצי השירים, נמצא גם השיר “העבודה”, שגולדבוים מעיר עליו שנכתב “בעקבי לאמארטין”.9 בחירת השיר לתרגום מעידה על זיקתו לנושא. השיר מדבר בשבח העבודה, ואינו מוצלח ביותר, מבחינת הלשון ומוסר ההשכל. אבל גם בו נראה הנבט, שממנו עתידה היתה להתפתח קבוצת השירים במחלקה “מלהקת הבונים”. זהו אחד משיריו הראשונים (נכתב בשנת תרט“ז, ולפי כתב־היד — תרי”ז), ויש בו עדות על שליטתו בשפות זרות. בכתב־היד נמצא שיר נוסף מאותה שנה, שלא נכנס לספר השירים, אף הוא שיר ידידות: “לידידי בהעתיקו אוהלה”.

שנה לאחר מכן נכתב שירו “בהשקיט ארץ מצפון”. לפי עדות מבש“ן, נכתב שיר זה כאשר נכרתה ברית השלום שסיימה את מלחמת קרים (בפאריז, ב־30 במארס 1856). השיר מהלל את נאפוליאון השלישי, ומביע את תקוות האדם לשלום. לפי עדות מבש”ן, ולפי הכתוב ב’ספר זכרון', נראה שהשיר נשלח לנאפוליאון השלישי, והלה כיבדהו במכתב תודה.

נימה חדשה מופיעה בארבעה שירים, שנכתבו בשנים תרי“ז — תרי”ח, והיא בוודאי קשורה לפרשת נישואיו. (שיר נוסף בשם “לא אייחל”, השייך לקבוצה זו, נמצא בכתב־היד ולא נדפס). אלה ארבעה שירי אהבה (“חולת אהבה”; “הנח לי”; “לב נשבר”; “תוחלת ממוּשכה”), והם, כנראה, תגובתו השירית על עסקי שידוכין שלו.

בשיר “חולת אהבה”, שהוא הטוב שבהם, יש רמז לשמה של אשתו רייזל — שושנה. השיר בנוי על הדימוי של אהבת השושנה לעלם הנמשל לשמש (גולדבוים — זהב — שמש). השושנה נושאת עיניה לשמש ולחייה אדמו, כי חִצֵי השמש פגעו בה “וסגור לבבה יפתח” וכו'. תמונה יפה, אם כי אין בה הרבה מן החידוש.

השיר “הנח לי” מנסה להוכיח, כי האהבה דומה לאש, וכשם שאין להסביר לזבובים, שלא יגשו לאש פן יישרפו, כך האוהב נמשך לאהובתו, אפילו ידע שזה סופו.

השיר “לב נשבר” נסב על נישואי הנפש בת החכמה לגו, ועל הבן שנולד להם — הלב; וכולו לא בא אלא לשם סופו: “כי לב נשבר ונדכא לא יבזה אלהים”. ואף השיר “תוחלת ממושכה” הוא אלגוריה על התעלסות השמש והירח באהבים בלילה במי הים, שבהם הם נפגשים. הירח משתקף במים והשמש שקעה בים, אלא שהירח נכזבה תוחלתו, מפני שאינו מצליח להתקרב אליה. המשורר מצטער בצער הירח, שהוא העלם לבן־הפנים, יחד עם הטבע כולו: עליו נאנח הרוח, ועיני הסלעים זולגות דמעות.

לדעת מבש"ן, במחלקת “ספר האהבה”:


שילם המשורר את המס הראוי לתת לדרך־הארץ אשר לכל המשוררים בישראל ובעמים. שירי האהבה אמנם יפים ונחמדים בתבניתם גם הם, ככל שירי גולדבוים, אך [־ ־ ־] ניכר כי לא יצאו מן הלב [־ ־ ־] כי אם משל ומליצה [־ ־ ־] המשורר בעצמו היה, [־ ־ ־] ככל צעיר בישראל לפנים — אשר למדו תורה וידעו כי “נשים” ו“נזיקין” סמוכין זה לזה [־ ־ ־] צעירינו וגם המשוררים שבהם, לא ידעו לא אהבה טהורה ולא אהבה בתענוגם, לא שכרו מיינה [־ ־ ־] כי ההורים עמלו לחתום בעד הרגש הזה גם בטרם יגמול[־ ־ ־].

אפשר לסמוך על עדותו זו של מבש"ן, שהכיר את המשורר, אם כי לא בשעה שישב בלבוב. לכאן שייך כנראה גם השיר “פצעי אוהב” (תרי“ט, אבל לפי כתב־היד — תרי”ח), שיש בו רמז לנישואיו בקרוב.

תקופה ראשונה זו בחייו מסתיימת עם עזיבתו את לבוב ועם השתקעותו ביאסי שברומניה אחרי נישואיו.

באותה שעה עומד הוא עדיין במזל של תהייה על עצמו, בחיפוש דרך לביטוי עצמי נאמן, שסימניו הם: שירים על נושאים שונים, ותגובה אישית על ענייני ציבור ומדיניות. בתקופה זו הפעילות הציבורית והתגובה השירית שלובות זו בזו. אחרי כן נעשו אלו שתי רשויות נפרדות, ואין אחת נוגעת בחברתה. השירה נעשתה עניין שבינו לבין עצמו, וזה אחד מסימני ההיכר שלה, ואילו פעילותו הציבורית הענפה ניתקה משירתו.


 

ד. פרק החיים ביאסי (1885־1858 בערך)    🔗

לא ידוע מתי הגיע גולדבוים ליאסי. בכל אופן מסתבר, שזה היה בין גיל שמונה עשרה לעשרים ושתיים.10 קשה לברר פרט זה גם לפי שיריו, אף על פי שנהג לציין בצדם את השנה והמקום, שכן גם בתקופה שבוודאי כבר ישב ביאסי, עדיין נכתב בצדם שם עירו לבוב. הוא עשה זאת אולי משום שלא זכר אימתי הגיע ליאסי, ואולי משום שעדיין לא ישב בה דרך קבע.

השיר הראשון שנאמר עליו במפורש כי נכתב ביאסי, הוא זה המוקדש לאמו ביום פטירתה, ונועד להיות חרות על מצבתה, והוא משנת תרכ"א (1861). על מות האם באה ידיעה ב’המבשר', שנה ראשונה, ובה מסופרות נסיבות מותה. ‘המבשר’ גם הביא במלואו את מכתב הניחומים של “בנה הבן זקונים האברך המשכיל המליץ נגיד ורב תבונות הדר ביאסי, לנחם את אביו על שברו הגדול כים”, כדי “להציב לה אבן מזכרת”.

מעדות זו נראה כי גולדבוים היה אז אברך וכבר נחשב משכיל ומליץ, וישב ישיבת קבע ביאסי. הוא לא נסע לדרוהוביץ ללוויה, אלא שלח לאביו מכתב תנחומים מיאסי.

גולדבוים ישב ביאסי כשלושים שנה (עד שנת תרמ“ח, לפי עדות עצמו; או עד שנת תרמ”ה, לפי המובא אצל ג. באדר).11

ביאסי, עיר המחוז בחבל מולדאבה, היה בשנים אלה מרכז יהודי חשוב. בשנת 1859 עיו היהודים 47% בערך מכלל האוכלוסייה (כ־31 אלף נפש), ובשנת 1899 גדל שיעורם עד כדי 50% מכלל האוכלוסייה (כ־39 אלף נפש). הקשרים בין יהודי גאליציה לבין יהודי רומניה היו הדוקים. היתה תנועה רבה של יהודים מגאליציה ומרוסיה לרומניה, והשפעתם היתה ניכרת מאוד בייחוד בשטח החינוך והתרבות. משכילי גאליציה ורוסיה הפיצו את הלשון העברית ואת ספרותה ברומניה. אחת הסיבות למשיכתם של היהודים לרומניה, למרות הרדיפות שלא פסקו כמעט בארץ זו, היתה שלטון הקאפּיטוּלאציות. רומניה היתה נתונה לשלטון תורכי, והאזרחים הזרים נהנו מחסות הקונסולים של ארצות מוצאם.

בשנת 1858, השנה שבה הגיע גולדבוים ליאסי, יצא שר החינוך בקריאה לקהילות היהודיות לפתוח בתי־ספר מודרניים לבנים ולבנות ובית־ספר למסחר, במתכונת בתי־הספר הכלליים, ולסגור את “החדרים”. כן דרש, שבתי־ספר אלו יהיו נתונים להשגחת משרדו, לאחר שתיקבע צורתם תוך הסכם עם ראשי הקהילות. בלחץ חוגי החרדים לא מילאה מנהיגות הקהילה אחר צו זה.

ב־1859 קרא אליו ראש הממשלה מיכאל קוגאלניצ’אנו כמה ממנהיגי הקהילה כדי לדון עמהם כיצד לעורר ביהודים את השאיפה לתרבות מודרנית. כתוצאה מכך, החליטה הקהילה לייסד ב־1860 שלושה בתי ספר עממיים. ועד מיוחד, שאושר על־ידי משרד החינוך וקיבל את הוראותיו, הגיש תכנית לימודים והצעת תקציב. השלטונות הבטיחו חופש הוראת הדת והרמת קרן הרבנות, ודרשו לחנך את הנוער ברוח של אזרחות ושיתוף פעולה. נראה, כי מיד עם בואו של גולדבוים ליאסי, לקח חלק פעיל בהקמת בית־הספר ובכל הכרוך בכך. בשנת 1858 הופיע ב’דער איזראעליט' שיצא בלבוב מאמר של גולדבוים. גולדבוים מציין את עזרתו של מיכאל קוגאלניצ’אנו, שהיה אז ראש הממשלה של נסיכות מולדאבה־ואלאכיה ושר הדתות, והיה מעוניין בהתבוללות היהודים. מעניין, שגורמי התבוללות זו באו דווקא מגאליציה, מתוך כוונות טובות שלא מדעת. עזרתו של קוגאלניצ’אנו התבטאה בכך, שתעודות בתי־הספר היו מוכרות כרשמיות (אישור זה בוטל ב־1866, וחזר ונתאשר לאחר מאבק ממושך רק בשנת 1924). הוא השתתף בטקס הפתיחה של בית־הספר ואמר בנאומו, כי הוא מקווה שכאן ייקשרו קשרי אחווה בלי הבדל דת. גולדבוים מוסיף ומפרט את תקציבו של בית־הספר, תכנית הלימודים שלו וכדומה. מורי בית־הספר, ביחוד בכיתות הגבוהות, היו מגאליציה. מנהלו הראשון של בית־ספר זה היה בנימין שווארצפלד. בנו השני, וילהלם שווארצפלד, מזכיר במאמרו את הדרמה של גולדבוים ואת השירים שכתב בעברית ומספר כי בשנים 1863־1860 היה גולדבוים חבר בהנהלת בית־הספר.

נראה, שגולדבוים היה בתקופה זו סמוך על שולחן חותנו הגביר ישראל חיים דניאל, ולכן היה פנוי לעסקנות. כדברי מבש"ן: “שם שָׂם את כל לבו לטעת השכלה בתוך עמו, והיו הוא ואחוזת מרעיו המשכילים, כולם יוצאי גאליציה גם הם, הראשונים במייסדי בתי־הספר לבני ישראל בעיר הזאת ויילחם את מלחמת ההשכלה עם הקנאים המשמרים ועם הרבנים [־ ־ ־]”.

משפחת דניאל, שעמה בא גולדבוים בקשרי נישואים, היתה קרובה למשפחתו: אמו של גולדבוים ואבי חותנתו היו אח ואחות, ונמנו עם צאצאי משפחת וואהל המפורסמת. גם מצד האב היתה משפחת דניאל מן המכובדות והמיוחסות שביאסי. נראה, שהיתה במשפחה מסורת, שהיא מצאצאי גולי ספרד, ואף שם המשפחה מעיד על כך. אבי המשפחה מיכאיל דניאל היה בנקאי של הנסיכים במולדאבה וקיבל את תואר האצילות בּוֹיאר. על דמותו סופרו אגדות ונכתבו פואמות.12

משמות המקומות שבהם כתב את שיריו, נראה כי גולדבוים הרבה לנסוע, אם בעסקי ציבור ואם לצורך עסקיו הפרטיים. שניים משיריו משנת תר"ל (1870) נכתבו במקומות שבהם ביקר במסעותיו. האחד נכתב בדרך מווינה, שם נפגש עם יואל דייטש, המורה לחירשים־אילמים, שעשה עליו רושם רב עד כי הקדיש לו שיר: “מי שׂם פה לאילם”.13 והשני בברלין, בשם “כוס ישועות אשא”, ולפי עניינו נראה, שאז התקרב לראשונה אל “הבונים החפשיים” ונתקבל בתוכם (לפי דברי מבש"ן נבחר מאוחר יותר גם לראשם); ועניין השיר: כשם שהפרחים שונים זה מזה. ובכל זאת כזר יתנו ריח ויופי, כך אנשים בודדים וזרים המתקשרים ביניהם, תהיה חברתם חברת צדק טובה ונעימה.

יחס הכבוד שזכה לו ביאסי נתבטא בין השאר גם בכך, כי ליום הכתרת הקיסר פרנץ יוסף למלך הונגריה בבודאפסט (1868) נשלח גולדבוים לברכו. וכן נשלח בשנייה לווינה — לחתונה הכסף של הקיסר, לאותה מטרה (1879). (מבש"ן, באדר, ‘זלבסטווהר’).

על פעולותיו של גולדבוים ביאסי בתקופה זה מספר מבש"ן כי:

לחם את מלחמת היהודים עם הצוררים מראשי עם הארץ, אשר החלו אז לזרוע זרע השנאה לישראל ברומניה, גם החליף מכתבים עם הדיפלומאטים האירופיים וכתב מאמרים בעיתונים אשכנזיים וצרפתיים לטובת יהודי רומניה. וירב לעשות צדקה וחסד כל ימי שבתו ביאסי, כשלושים שנה ויותר. אסף הוא עצמו עצים ומצות מדי שנה בשנה ויחלקם לעניי העדה. בעיר ובחברה נחל כבוד גדול מכל עברים ויהי גם למפגע לחצי מקנאים ומתחסדים.

באדר מוסיף:

אן היה בכל ימי שבתו ביאסי סגן שופט בקונסולאט האוסטרי. את מדרגת כבודו השיג בגלל היותו בקי בלשונות. וב’זלבסטווהר':

כשלושים שנה מילא תפקיד של שופט בקונסוליה האוסטרית אשר ביאסי, ועשה שם למען קידומם של מוסדות הומניטאריים רבים.

בעל רשימה זו שנפגש עם גולדבוים ימים אחדים לפני מותו, מספר בין השאר, כי היה שנים רבות נשיא חברת “כל ישראל חברים” ברומניה. ועל מאמציו להשיג כמה זכויות מדיניות ליהודי רומניה הוא מספר, שאלו נעשו יחד עם הנשיא של “כל ישראל חברים”, המיניסטר הצרפתי כּרֶמיֶה, אולם הזכויות אושרו רק להלכה, ואילו למעשה לא הוגשמו.

בין המכתבים בענייני יהודים שכתב לדיפלומטים ושליטים, כתב גם לנאפוליאון השלישי ולאישים רמי מעלה בבלקנים, בתוכם למילאן מלך סרבּיה. נאפוליאון השלישי ענה לו, כי הוא נכון לעשות למען היהודים את כל אשר יהיה לאל ידו, ומלך סרבּיה ענה לו, כי לא יוכל להתערב בענייני מדינה אחרת, אך הוא מוקיר את חפצו הטוב של גולדבוים, ובגלל זה כיבדהו באות כבוד, צלב של מסדר־טאקובה (באדר, ‘זלבּטווהר’). גלבר, המזכיר אף הוא את תשובתו של נאפוליאון לגולדבוים, מוסיף כי אחד מתפקידיו היה ייצוג האינטרסים של היהודים נתיני אוסטריה ביאסי.

זו תקופה רבת־פעילות ציבורית. נראה, שדאגות פרנסה לא היו לו, לגולדבוים, בזכות בית חותנו העשיר, ויכול היה להקדיש את כל זמנו לענייני הכלל. מצד שני, היתה זו תקופה דלת־יצירה בחייו — מעת בואו ליאסי ועד שנת תרל"ג (1873) כתב שירים בודדים, ורובם שירים לעת־מצוא, שנועדו להתנוסס על מצבות בני־משפחתו וידידיו.

השנים תרל“ב (1872) — תרל”ט (1879) חוללו מפנה חשוב בחייו. בהן חלו שני מאורעות קשים: אשתו האהובה מתה עליו, והוא ירד מנכסיו. אלה גרמו לו סבל רב, אבל דווקא בתקופה עגומה זו חיבר כמה מיצירותיו החשובות ביותר.

כבן עשרים נשא גולדבוים לאישה את רייזל־שושנה בת ישראל חיים דניאל, ועבר לגור בעיר מולדת אשתו ובקרב בני משפחתה. שנות נישואיו היו שנות שמחה ואושר:

אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה / שְׁנוֹת עֹנֶג וּרְנָנָה (“הֲלִיכוֹת הָעֵת”)

אמנם לא היו לו בנים, אבל כל זמן שאשתו היתה לצדו, ועסוק היה בענייני הציבור, לא גרם לו הדבר סבל. מות אשתו זעזע אותו בצורה קשה ביותר, והרבה שנים לא נתאושש ממכה זו. מן המילים הנרגשות שכתב על קברה, בוקעת זעקתו המרה, ונגלית אהבתו הגדולה אליה מבעד לסגנון המליצי המקובל במקרים כאלה:

לוּ קָפְאוּ דִמְעוֹת הַבּוֹכִים לְשִׁבְרֵך

………………………………

וְשַׂמְתִּי לָךְ מֵצֵּבָה מִדִּמְעוֹת עֵינַיִם!

וְאַהֲבָתִי שַׁלְהֶבֶת יָהּ הַטְּהוֹרָה

אֵשׁ תָּמִיד לָךְ תּוּקַד שָּׁם עַל הַמִּזְבֵּחַ

……………………………

שׁוֹשַׁנָּה שְׁמֵךְ וְשׁוֹשַנָּה בְּלִי חוֹחַ

מְשִׁיבַת נֶפֶשׁ הָיִית וְאַךְ חֲסָדִים גָּמַלְתְּ


באותה שנה חיבר גולדבוים חרוזים גם לרגל מותם של כמה מידידיו. למרות מאמציו להתגבר על הזעזוע לא נתאושש, וכאבו וצערו שגדלו מצאו את ביטוים ביצירתו. בשנת תרל"ג נכתבו שישה שירים חשובים שטבעו בהם חותם אבלו. גולת הכותרת של יצירתו בתקופה זו הוא המחזה ‘ידידיה האיסי’, שהוקדש לאשתו שושנה.

בראש הדרמה בא השיר “מעשֵַי לאשתי” (מופיע גם בספר השירים שלו), ובו הוא מנסה להתנחם ביצירה זו, שתהיה לו ולאשתו במקום הבן שלא נולד להם. לפיו יש גם לאשתו חלק ביצירה, שכן היא נתנה לו את ההשראה לכתיבתה, ועל כן היא נחשבת כאמהּ. זִכרה של אשתו בא לא רק בהקדמה למחזה, אלא גם בתוכו. כל הנפשות הפועלות ביצירה יש להן יסוד במסורת האגדה או בהיסטוריה.

זולתי שושנה נצר מטעי, מעשי ידי להתפאר, אותה טיפחתי ריביתי בחיי אשתי הטובה, והברה, בצלמה כדמותה, ועתה כי איבדתי את אוצרי הטוב, אשת נעורי אהובתי, עוד רוחה חי בקרב סמל דמות תמונתה, ואקרא שמה עליה לזכר עולם, זכרה לברכה! (מתוך ההקדמה)

השירים “בערפלי חיי” ו“אללי לי” נכתבו תחילה בגרמנית, ורק מאוחר יותר (בשנים תרנ“ה ותר”ס) תורגמו בידי המחבר לעברית בשבתו בשנייה בלבוב (לפי הערה בתוכן כתב־היד). גם שירים נוספים מתקופה זו נכתבו תחילה בגרמנית. ניתן לשער, כי שנות שבתו ביאסי בקרב חוג ידידיו, שרובו מן המתבוללים המתונים השפיעו עליו עד כי נעשתה לו הלשון הגרמנית שפת הביטוי האישי החווייתי בצד העברית, וייתכן שאילו הוסיף לשבת ביאסי, היה עוזב את השפה העברית. אבל מסיבות חייו גרמו, שחזר ללבוב, והשפעת העברית גברה שוב.

השיר “בערפלי חיי” מתאר את חוויית המשורר כאשר אשתו האהובה גוועת לעיניו ואין בכוח הרופאים לעשות דבר. בשיר “אללי לי14” הוא עושה את חשבון נפשו, בהיווכחו כי מחצית חייו (שלושים וחמש שנים) כבר עברו, והסיכוי למחצית חייו השנייה הוא: “וערירי אמעד לעמק הבכא”.

ליד חלק מן השירים שנכתבו בשנה זו ובשנים שלאחר מכן מצוין שם מקום כתיבתם — פאדאלעני (זהו כפר במולדאבה, רומניה). נראה, ששינוי זה קשור במצב עסקיו של גולדבוים שנתערער כליל בעקבות רדיפת השלטונות את הסוחרים היהודים, ואפשר משום שלאחר מות אשתו לא היה לו עוד רצון לפתח את עסקיו, ומצד שני נשללה ממנו תמיכת חותנו. גולדבוים היה אז בבחינת יורד מנכסיו, המגלה כי ידידיו הרבים שסבבוהו בימי גדולתו פנו לו עורף, ואויביו נשאו ראש. כעת הוא מרגיש ביתר שאת את בדידותו:

כָּל הַיְקוּם שׁוֹכֵן לְמִשְׁפְּחוֹתָיו —

וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי!

וַאֲנִי מָה? — אֲנִי עֵץ יָבֵשׁ! (“בְּשֶׁצֶף קֶצֶף”)

צער הבדידות היה קשה מנשוא, ונוסף על כך העוני שפקד אותו. בשנת תרל"ד הוא כותב “מכתב בהגישי ליעלת חן ספר לזכרונות”. זהו שיר, שנכתב גרמנית (וניתרגם על ידיו לעברית בשנת תר"ס בלבוב). בחרוזי ההקדשה הוא מציין: “שי לך אקריבה — מנחת איש עני”. ונראה שלגבי תקופה זו אין זו מליצה בלבד, אלא מציאות עגומה.

לא ידוע מתי נשא גולדבוים את אשתו השנייה, ואפילו שמה אינו ידוע. שיר קטן אחד מוקדש למות מחותנו “התורני המשכיל חיים וייזער” בשנת תרע“ב, אך גם על מחותן זה אין בידינו כל ידיעות. ידוע רק שהיה לגולדבוים בן (יחיד, לפי עדות אבר"ך), שמת בגיל 33 בקראקוֹב, בתרע”ד. מזה מסתבר, שבן זה נולד בשנת תר“ם (1880) בערך. זאת אומרת, שנשא אשה שנייה עוד ביאסי, לכל המאוחר בשנת תרל”ט (1879). אבל אין כמעט רמז לכך בשיריו, ולא במקורות אחרים, פרט לשיר הנ“ל “עם המנחה”, שהוגש ל”יעלת חן“, שיש בו רמז לרצונו שלא להיות לבדו, ופרט לשיר “בשוב ה' שבותי” משנת תרל”ט, שעוד נעמוד עליו.

שיר נוסף מאותה שנה, שאף הוא נכתב תחילה בלשון הגרמנית ותורגם לעברית על־ידי המחבר בשנת תרנ"ו בלבוב, המוקדש לאישה, הוא “יד ביד”. זהו שיר אהבה, שנכתב בהתקרבו לגיל ארבעים. לולא הידיעה על זמן חיבורו של השיר, אפשר היה לשער, כי נכתב בידי עלם צעיר, שזו לא אהבתו הראשונה, שכן וידוי האהבה תמים ורוטט:

אֵיזֶה סְעָרָה תוֹךְ עוֹרְקַי רוֹהֶטֶת

אִם כָּפִּי עַלְמָה, עַל כַּפֵּךְ עוֹבֶרֶת?

באותה שנה, תרל"ד (תרל"ה לפי כתב־היד), נפטר בשיבה טובה אביו של משולם זלמן — יהושע מאיר — בלבוב. גם גיסו שאול לוין נפטר בשנה זו. גם הוא היה מלבוב וחי ביאסי, ומן החרוזים שהקדיש לו גולדבוים מסתבר, שלחם בעטו ובלשונו למען עמו כנגד המתנכלים לו. לא ידוע על שום מה כינה את שאול לוין בשם “גיסי”, ופעולותיו של זה לא נודעו ממקור אחר.

השירים משנת תרל"ה (1875. כולם נכתבו בפאדאלעני) מלמדים שמצבו החומרי היה אז בשפל־המדרגה, אבל חוויה קשה זו צרפה את שירתו, והמליצה והנוסח בטלים בה בתוך זעקת נפשו.

גולדבוים עצמו הרגיש שייסוריו מעלים את שיריו ושכאבו מוצא את ביטויו בצורה פיוטית אמנותית. רמז להרגשה זו ניתן בשמו של השיר “הרף מאף”, הנקרא בכתב־היד “חביבין ייסורים”. בשירו “אני כינור” (שנכנס גם לאנתולוגיה של יצחק עוגן ונזכר אצל מבש"ן) הוא מדמה עצמו, לכינור המשמיע קינים והגה והי, כאשר נוגעת בו יד האלוהים. ויש בשיר זה זכר לאגדה על כינור דוד, המנגן מאליו בשעה שרוח צפונית נושבת בו.

בשירו “ברכת אובד”15 הוא מגיע לידי החלטה, כי: “לא אוסיף עוד לדאבה / להתאוֹנן על הרעה / עמלי אקבל באהבה / כי יש ברכה בתלאה”. האסון הוא “חרש־אמן”, וכשהוא מכה בפטישו נוצר השיר. מהלומות הכאב הרחיבו את לבו, שהיה עד עתה צר בשנות השפע והאושר:

שָׁמַנְתִּי — וְנִרְדַּמְתִּי

וְהִתְרַפֵּיתִי וְהִסַּכְלְתִי —

וְקָם שָׁאוֹן, וְלָחַמְתִּי

אָז יָכֹלְתִּי וְהִשְׂכַּלְתִּי

כִּי אֵין נְדוֹד בְּמַרְגּוֹעַ

וְאֵין בְּנַחַת יָדוֹע;

בִּלְתִּי הַנִּדָּח יִדַּח

וְנִדְחַף מִמְּקוֹמוֹ יִזַּח.

מעמדו של גולדבוים בחברה היה באותה תקופה קשה ביותר. כשהיה עשיר ומכובד, רבו ידידיו והיה מקובל בחברה, ואילו עכשיו הרגיש עצמו עני ודל, וידידיו התרחקו ממנו, או נפגשו עמו מתוך חמלה. מצד שני, לא נפגעה בו הכרת ערך עצמו ולא נכנע למצבו המושפל, אלא התעמק במעלותיו ובסגולותיו. ניגוד זה בין הערכת עצמו ובין הערכת החברה מצא את ביטויו בשני שירים: “עלה נעלה וירשנו”, ו“במסכנות”. הראשון, נראה שעניינו — חלוקת הירושה לאחר מות האב, שנחשב לעשיר גדול, אך במותו לא השאיר אחריו הרבה, דבר שגרם לריב בין האחים. וגולדבוים, למרות מצבו החומרי הקשה, היה לו האומץ לומר, כי הרכוש האמיתי שהשאיר אחריו האב הוא חסדיו, ורכוש זה, רוח נדיבה, שנרכש בניקיון, יכול כל אחד לקבל בשלמותו, ואין צורך בחלוקה. השיר השני, “במסכנות”, חובר לאחר שהתגבר על המעצורים שמנעוהו מבוא בין אנשים מחמת עוניו, ובחוזרו אל החברה, אין הוא חוזר בידיים ריקות. אמנם, אוצרות כסף וזהב אין לו, אבל יש לו לב טהור, נפש טהורה ורצון לידידות; ואלה שיתרועעו עמו עכשיו הם ידידיו האמיתיים: “וערך אדם תכיר, עת תבואתהו הרעה” (“חביבין ייסורים”, או: “הרף מאף”).

באותה תקופה התחיל כנראה גולדבוים לכתוב מחזה שני, שגיבורו הראשי הוא הורדוס. רמז לכך אפשר למצוא בתוכן כתב־היד. השיר “בשצף קצף” נקרא שם “רוח עריצים”, ולצדו הערה: “ממחברתי הורדוס”. הערה דומה מובאת ליד השירים “עמל”, ו“מעשַי לאשתי” — “ממחברתי ידידיה האיסי”, ואמנם שירים אלה הוכנסו לדרמה שלו. עוד שני שירים הקדיש להורדוס: “הורדוס” ו“מות העריץ” (ביחס לאחרון אין ציון מפורש שהכוונה להורדוס, אבל כך יוצא מתוכן השיר).

על תכניותיו לכתוב מחזה על הורדוס ועל מחזות נוספים הוא מספר בשירו: “חלום נעורי”:

כְּבָר שַׁרְתִּי אֶת חָזוּת “יְדִידְיָה הָאִיסִי”

וּמִקְצָת מִמַּחֲזוֹת “הוֹרְדוֹס” הָיָה בְּכִיסִי

………………………

וְחִשַׁבְתִּי לְסַפֵּר זְמַן הַחַשְׁמוֹנָאִים [- - - ]

בכל אופן, השיר “בשצף קצף”, שלפי התכנית היה צריך להיכלל במחזה “הורדוס”, ביטא בצורה נאמנה גם את הלך נפשו של גולדבוים באותה תקופה:

לִבִּי יִשְׁטֹף עַל כָּל גְּדוֹתָיו

חֲמַת פְּתָנִים וְקֶטֶב מְרִירִי

כָּל הָעָם יִבְכֶּה לְמִשְׁפְּחוֹתָיו

וְאָנֹכִי אֶצְחַק עֲרִירִי!

בשנים תרל“ו (1876־תר”ן (1890) מיעט גולדבוים לכתוב שירים (5 בלבד) ורובם שירים לעת־מצוא: ברכה לדודו שמואל וואהל בהגיעו לגיל שמונים, או ברכה להולדת בן משפחה חדש.

שנת תרל"ט היתה, כנראה, שנת מפנה בחייו. מצבו הכלכלי השתפר, ומשנה זו יש רמזים לכך, שנשא אשה שנייה. שמו של השיר “בשוב ה' שבותי” מעיד על השינוי. השיר נכתב בווארשה, שאליה הגיע בוודאי לרגל עסקיו ונישואיו. השיר שופע תקווה לחיים הטובים החדשים שיתחילו מעכשיו, לאחר שכלו שנות הסבל והיגון:

שֵׁשׁ שָׁנִים עָבַדְתִּי, עֲבוֹדַת פֶּרֶךְ

מְשָׁרֵת אֶת יְגוֹנִי, מְפַנֵּק אֶת אֲסוֹנִי,

עֲרִירִי הָלַכְתִּי, כּוֹשֵׁל, רְפֵה בֶּרֶךְ,

אַלְמָן מֵאִשְׁתִּי, אַלְמָן מֵהוֹנִי

………………………….

וּבַשְּׁבִיעִית אֶשְׁמְטֶנָּּה וְאֶטַּשְׁתָּה!

……………………..

נֻחַמְתִּי וְשֵׁנִית חֶסֶד מָשַׁכְתִּי:

בּוֹאִי כַלָּה! אַתְּ הֱיי לִי לְאַלְפֵי רְבָבָה!

אפשר שהביטוי “בואי כלה” בשיר זה אינו מליצה בעלמא, אלא הוא רומז לאשתו השנייה. על לידת בנו היחיד אין שום רמז בשיריו.

שנות הרווחה החומרית וחידוש הפעילות הציבורית עניות ביבול שירי, כדברי מבש"ן:

מקץ שנים אחדות האיר לו גורלו פנים — ויאבד טובה רבה מספרותנו. כי אחרי ‘ידידיה האיסי’ היה עם לבבו להוציא עוד מחזות על נושאים שונים מדברי ימי ישראל [־ ־ ־] והנה בא העושר והפריע אותו ממעשהו וחזיונותיו נמוגו כחזון לילה [־ ־ ־] ובכן לא נשאר לנו ממנו בלתי אם המחזה האחד הזה.

לנטייה האישית לכתוב מחזה ולהשפעתו על מורו פישמן נצטרפה גם האווירה הכללית ביאסי באותן שנים. ליאסי יצאו מוניטין כעיר התאטרון. בה הציג גולדפאדן את מחזותיו, בהניחו יסוד לתאטרון באידיש. גולדפאדן הגיע ליאסי בשנת 1876, והצגותיו הראשונות נערכו בחוה“מ סוכות תרל”ג. קהל הצופים כלל בעיקר את השכבות העממיות, ואילו היהודים האמידים התייחסו בזלזול לתאטרון זה.

אבל תכניותיו הספרותיות של גולדבוים נדחו, כאמור, כאשר חזרו ימי רווחתו הכלכלית, ובעקבותיה — פעילותו הציבורית.

שנות השבעים היו שנות צרות ורדיפות של היהודים. לאחר מלחמת רוסיה ותורכיה נערך קונגרס בברלין (1878), שקבע את ענייני הבלקן ותורכיה. מבש“ן מספר, כי גולדבוים נסע לברלין על חשבונו, ובעזרת “אחיו הבונים החופשיים”, הקרובים למלכות, עזר גם הוא, יחד עם השתדלנים האחרים, לסבב פני הדבר, כי ייקבע בספר הברית הברליני סעיף על דבר שיווי זכויות ליהודים ברומניה וביתר ארצות הבלקן. אבל סעיף זה נשאר הלכה בלבד, ולמעשה גברו הרדיפות והגזרות על יהודי רומניה. בשנת תר”ם (1880. לפי עדות מבש"ן) או תרמ"ה (1885. לפי ‘ספר זכרון’) הוציא גולדבוים כאלף משפחות עבריות (לפי ‘ספר זכרון’: כמה משפחות מישראל) מרומניה, והעביר אותן לאמריקה. הוא אסף את הכסף הדרוש לכך, ומלבד אנשים מעטים שעזרו לו במעשה הצדקה הזה, היה הוא המוציא והמביא בהעברת המשפחות האלה, וכל טורחן ומשאן היו על שכמו.

באותה שנה הזדמן גולדבוים ללבוב. על כך מעיד שירו “זיכרון בספר”, שנכתב לידידו המטיף ד“ר לוונשטיין, וצוין כי נכתב ב”לבוב בדרך“. ייתכן שביקר בעיר זו לרגל הפעולה הציבורית הנ”ל. גם שירו למלאות חמישים שנה לנישואי אחיו הבכור, שנכתב בתרמ“ז (1887) נכתב “בעברי לבוב” (אבל בכתב־היד מצוין בצדו שם ההמקום — יאסי). נראה, שכבר לא ישב ביאסי ישבית קבע, ואולי מכאן אי־הבהירות בדבר התאריך המדויק שבו עבר לגור בלבוב. שירו של גולדבוים משנת תרמ”ט (1889), שהוקדש לידידו יעקב ניישאץ שנפטר באותו זמן, אף לצדו מצוין בספר המקום לבוב, ואילו בכתב־היד באה ההערה: “בעברי יאסי”16

הידידות עם יעקב ניישאץ ואשתו התחילה כבר עם בואו של גולדבוים ליאסי, ונתרקמה, כנראה, אגב פעילותם המשותפת להקמת בית הספר בעיר. יעקב ניישאץ היה אדם, שעלה בכוחות עצמו ונעשה אחד מעשירי יאסי ומנדבניה הגדולים. בגלל נדבנותו קיבל מקיסר אוסטריה את תואר האצילות בארון. הוא תרם הרבה להעלאת החיים היהודיים ביאסי. ניישאץ יסד ביאסי בית יתומים לזכר בנו שמת, תרם את הכספים להחזקתו ואת דירתו עם כל הריהוט, ואף הצליח להקנות לו מעמד חוקי, דבר שהיה קשה למוסד יהודי באותה תקופה. בטקס הפתיחה של בית היתומים (24.9.868) השתתפו גם ראש המחוז וראש העיר. בין החתומים על הפרוטוקול של טקס הפתיחה נמצא שמו של גולדבוים יחד עם ניישאץ, דוד לוטרינגר וד"ר פרנקל. ברשימה על גולדבוים ב’זלבּסטווהר' מוזכר, כי הוא כיהן בכהונת קוּראטוֹר (מפקח) על בית היתומים היהודי, ונראה שהכוונה למוסד זה. מעיד על כך גם שירו “התחזקו”.17 מילות שיר זה נועדו להיות חקוקות על “כותל היכל בית מחסה ליתומים”, ובכתב־היד נוספה לו ההערה הזאת:

בימי מגורי ביאסי, משנת תרי“ח עד שנת תרמ”ח, השגחתי בנדבת לבי עשרים ושלוש שנה על בית היתומים אשר כוננה צדקת נפש ידידי יעקב ניישאץ ובעזבי העיר יאסי לשוב לארצי ומלדתי לבובה, קיימו וקיבלו חברי המשגיחים לתלות צלם דמות תבניתי על קיר בית היתומים לזכר עולם, ואכתוב תחתיו את הקריאה הזאת לחוסים בצל הבית הזה בשנות דור ודור.

כבר בשנת תרל"ז (או תרל"ג/ד לפי התוכן בספר) הקדיש גולדבוים מחרוזיו למרת פייגה ניישאץ שנפטרה, ובהם הוא מזכיר את בית התפילה, את בית היתומים ואת בית הספר לעלמות אשר “בנתה ותכלכל”. וגם בחרוזיו על קבר יעקב ניישאץ הוא מזכיר מוסדות אלה, ואת נדיבות לבו.

בשנים אלה (תרמ“ה או תרמ”ט) עזב גולדבוים את יאסי, וחזר לשבת בלבוב עיר מולדתו. באדר כותב, כי גורש מרומניה בשנת תרמ“ה, יחד עם קבוצת העיתונאים היהודים, ולכן חזר ללבוב. גם אצל גלבר (הערה בעמ' 129) נזכר עניין זה: “בשנת 1885 גורש מרומניה בגלל מאמריו נגד רומניה”. מבש”ן וכן ‘ספר זכרון’, הקובעים את שנת 1889־1888 כשנת בואו ללבוב, אינם נותנים כל סיבה לשינוי מקום זה.


 

ה. השנים האחרונות, בלבוב    🔗

כבן חמישים חזר גולדבוים לעיר מולדתו לבוב. בתקופה זו נוצרו שיריו היפים ביותר, ובזכותם כבש מקומו בין משוררי הספרות העברית.

קו ההתפתחות האופייני נמשך אז בחייו וביצירתו כמקודם: ככל שפעילותו הציבורית נצטמצמה, וחייו הפרטיים נעשו קשים, כן הלך וגבר כוח היצירה שבו. למעלה ממחצית שיריו (מספרם הכולל כ־140) נוצרו בשנותיו האחרונות (קשה לקבוע מספר מדויק, שכן ליד חלק ניכר מן השירים לא צוין התאריך). אבל בתקופה זו הצטיין גולדבוים לא רק בכמות שיריו, אלא גם באיכותם, שכן בהם מבוטאת השקפת עולם בשלה, של אדם שמחשבתו עוצבה ונתגבשה תוך התבודדות ופרישה מעסקי ציבור. הוא הגה בכתבי פילוסופים ומשוררים, התבונן בתופעות החיים, ומיזג את דעותיו הפילוסופיות בהשקפתו על העולם והטבע. עם זאת נשאר ער לבעיות עמו, והתעורר להגיב עליהן, אם בבלדה גדולה (“המשתלח” — על עלילת דרייפוס) ואם בשירים קטנים על התנועות וההשקפות המנסרות בחלל העולם היהודי. אבל עיקר כוחו נתגלה בשירי הטבע וההגות ובשירי היחיד שלו.

לבוב בשנים 1918־1868 מתוארת על ידי גלבר בפרוטרוט ב’תולדות יהודי לבוב' (פרק יח). מצבם הכלכלי של יהודי לבוב היה טוב יותר מאשר ביתר ערי גאליציה. האינטליגנציה התבלטה מאוד בחיים הציבוריים של יהודי לבוב, בעת ובעונה אחת עם מאבקם של האדוקים לתפיסת עמדות מפתח בקהילה. לבוב נהפכה בשנים אלה גם למרכז תרבותי של העם הפולני.

בקרב האינטליגנציה היהודית נסתמנו שני כיוונים פוליטיים מנוגדים. האחד — של הרוב, של צנטראליסטים, אוהדי המפלגה הליברלית האוסטרית, שהתאכזבו מן הפולנים ותכסיסיהם האנטי־יהודיים בסֵים הגאליצאי. הם יסדו בשנת 1867 את האגודה “שומר ישראל”, שמטרתה העיקרית היתה להגן על שיווי־זכויות של היהודים, לעורר את המוני העם לפעולה ציבורית־פוליטית בקהילה ובעירייה, ולהשיג נציגות יהודית בסים ובפרלמנט האוסטרי. הכיוון השני — של המיעוט — תמך בפולנים ובשאיפותיהם נגד ריכוז השלטון, ודגל בלימוד הלשון הפולנית ותרבותה.

גולדבוים היה מקורב לחוג “שומר ישראל”, אם כי נראה, שלא היה מעסקני האגודה ומאנשים המעשה שלה, אלא הצטרף אליה יחד עם קבוצת סופרים ואנשי־רוח אחרים. בכך היה נאמן לקו הצנטראליסטי, שחונך עליו בימי בחרותו, בראותו בתרבות הגרמנית את מקור ההשפעה ואת השיא שאליו יש לשאוף. אגודה זו לא היתה מתבוללת כיריבתה, והיתה מעין המשך לחוגי המתבוללים המתונים, שגולדבוים היה מקורב אליהם ביאסי.

אפשר להסביר את חוסר פעילותו הציבורית בלבוב, בניגוד לפעילותו הציבורית הענפה ביאסי, בכך שלא יכול להסתגל לתנאים החדשים ולהשקפות החדשות של הזמן. מרדכי זאב ברודא בזיכרונותיו (הוצאת הנהלת ההסתדרות הציונית, תש"ך), בספרו על חיי הציבור בלבוב, מזכיר את פעילות האגודה “שומר ישראל” ואת שמו של גולדבוים. בדבריו יש אחד הרמזים לכך, שפעילותו הציבורית של גולדבוים לא נפסקה לגמרי:

החברה הזאת הוציאה גם דו־שבועון גרמני בשם ‘דער איזראעליט’, ובימים ההם עמדו בראשה מנהיגי האינטליגנציה הלבובית, שאחדים מהם היו בעלי כשרונות גדולים ובעלי השכלה רחבה. רבים מהם תפסו במשך עשרות שנים מקום בראש חיי הציבור הגאליצאי [־ ־ ־] מלבד אנשי המעשה האלה היו שייכים לאנשי אגודת “שומר ישראל” גם סופרים אחדים, כמו נתן נטע סמואלי, משולם זלמן [־ ־ ־], מיכל וולף. בחברה הזאת שלטה רוח ההשכלה הגמרנית. (פרק יא, עמ' 49)

ברודא מונה את גולדבוים במפורש, לא בין אנשי המעשה שנמנו עם אגודת “שומר ישראל”, אלא עם קבוצת הסופרים שהשתייכו אליה. ואמנם, בכל ענייני הבחירות שסערו אז בקהילת לבוב, אין אנו מוצאים זכר להשתתפותו של גולדבוים. נראה, שחברותו באגודה התבטאה בשטח התרבותי בלבד: מתן הרצאות על סופרים וספרות, והשתתפות בוויכוחים, שערכה האגודה בבעיות היהדות.

הכיוון הצנטראליסטי, שינק מן המרכז בווינה ומן התרבות הגרמנית, ושהיה שליט עד כה, החל לאט לאט (בערך משנת 1879) לפנות א מקומו לבעלי הפוליטיקה הפרו־פולנית. רוב המנהיגים של “שומר ישראל”, עם ד"ר אמיל ביק בראשם, היתה בהם מידת־גמישות להסתגל למצב החדש, ללמוד פולנית ולתפוס מקום חשוב בפוליטיקה. עמדתם היתה “שמבחינת האינטרסים היהודיים מוטב להצטרף לפולנים”. החל בשנה זו, עמדה מדיניות היהודים בסימן של האוריֶינטציה הפולנית. הכיוון של ריכוז השלטון עבר ובטל, ומנהיגיו הצטרפו לכיוון “הפולני”. אגודת “שומר ישראל” נשארה כמין שריד של התקופה הקודמת, ולא יכלה להשפיע אלא בעניינים פנימיים של היהודים, ומאמצי חבריה הופנו לשאלות הדת והתרבות.

מסתבר, שלשינוי זה מתכוון גרשם באדר בדבריו: “בעת ההיא התעוררו רעיונות חדשים בחיי עם ישראל, שגולדבוים לא יכול היה להתאים אליהם את דעותיו, ובהתחברו לחברת ‘שומר ישראל’ בלבוב, לא מצא עוד כר נרחב לעסקנותו הציבורית”.

אם בשנים הראשונות לבואו של גולדבוים ללבוב, היה קשור לחוגי “שומר ישראל”, שיכול היה להזדהות עם חלק ממדיניותם ודעותיהם, הרי לאחר ההתפתחות שחלה באגודה, שוב לא יכול להימנות בין שורותיה, אפילו כאוהד מן הצד. נראה ששנים מספר לאחר ייסוד חברת “ציון” באוקטובר 1889, היה מקורב אליה, בוודאי גם משום שנתפס לרעיון הציוני, אם כי לא יכול לעת זיקנה לשנות את השקפותיו שהורגל בהן משנים ולהיעשות תומכו הנלהב. מטרתה של חברת “ציון” היתה: “להפיץ דעת וייעוד לאומי ולהאדירה בין בני עמנו בלי כל חפץ מדיני”. האמצעים להשגת מטרה זו הם: “תחיית שפת עבר, חגיגת ימי זיכרון לתולדותינו, ייסוד עקד ספרים וחדר למקרא ועוד”. חברת “ציון” דאגה גם לחינוך עברי של חבריה. נערכו נשפים ספרותיים, נוסד “מועדון עברי” לשם דיבור עברי, ובכל שבת התקיימו הרצאות על נושאים יהודיים שונים בשטח ההיסטוריה, הפילוסופיה והספרות העברית. במועדון זה נוסד גם קורס לשפה ולספרות העברית בהנהלתו של מרדכי אהרנפרייז. מלבד זה נוסדה גם “חברה לתחיית הלשון”, שבה הרצו הרצאות מדעיות וספרותיות על התפתחות הלשון העברית וסגנונה בתקופות השונות. את ההרצאות הראשונות הרצו ד"ר קארל ליפא ומהמשורר העברי משולם זלמן גולדבוים (גלבר, 1958).

חוץ מהשתתפותו ב“שומר ישראל” וב“חברה לתחיית הלשון” מיסודה של “ציון”, נראה שגולדבוים לא לקח חלק בפעילות הציבורית היהודית. באדר כותב: “נראה, כי התרחק מכל סבכי השאלות, שהשתרגו ברחוב היהודים, ויהי בודד ומצטמצם בארבע אמותיו בתוך ביתו, ששם תהה על מחשבותיו הראשונות וישורר לרוב על הטבע [־ ־ ־] או על תלאות הזמן ועל ידידיו שמתו אחד אחד”.

רוב שיריו של גולדבוים עוסקים אמנם בנושאים הרחוקים מבעיות העם, אבל בשירים אחדים באה לידי ביטוי דעתו על המתרחש. “מחנה העברים” — שם אחת ממחלקות שיריו, שהמוטו בראשה הוא: “מה החרוז על היהודים? נקודים, נדודים, ומרודים? / ועל התורה? / טהורה ואורה!” (כרך א), או:

אִם בִּכְלִימָה אֲלַחִשׁ — עִבְרִי אָנֹכִי — בּוֹז יָבוּזוּ לִי

וְאִם גִּזְעִי אֲכַחֵשׁ — בּוֹגֵד אָנֹכִי — וּכְדַי בִּזָּיוֹן לִי

אַךְ דֶּרֶךְ יְחִידִי — לִי לִקְרֹא בְּקוֹל

אֲזַי אִישׁ יְהוּדִי — בְּכָבוֹד נוֹשֵׂא עֹל (כרך ב)

השיר הראשון (מבחינת זמן כתיבתו) במחלקה זו, בכרך א, הוא: “גאולה תהיה לו” (תרנ"ד־1894; נכתב בקריניצה — מעיינות מרפא בגאליציה). עיקרו של השיר במוטיב הציפור הכלואה בכלוב, מוטיב החביב על סופרי הדור בווריאציות שונות, וכן בהשתתפותו של המשורר העברי בייסורי הציפור השבויה, שעל כן הוא משחרר אותה.

הרגשת הטראגיות של היות משורר עברי, יחד עם הרגשת הקדושה המתלווית לכותב בשפה זו, באה לידי ביטוי בשיר “התקדשוּ” (כסלו, תרנ"ה). לדעת אבר“ך, מזכיר שיר זה את שירו של אד”ם הכהן “אל שולחן אלהים ישבתי שבת” “הנושם בקדושת השירה וביראת הכבוד לפני הקדושה הזו”. ובשירו “על אדמת נכר” (מרחשוון תרנ"ו, לבוב) מתאונן גולדבוים, לדעת אבר"ך, על היבדלות היהודים בארצות גלותם. טענה, שהיא המשך לטענה הנשמעת בשיר “שפי” על שאיפת קצת בני־אדם להיבדל מן החברה, שאיפה שגולדבוים נלחם בה. אבל נראה, שלא זו נקודת־הכובד בשני שירים אלה. הטרגדיה של העם היהודי היא עיקרו של השיר “על אדמת נכר”. הארץ שבה הוא גר היא הארץ שבה נולד, ולכן הוא זכאי לכאורה לקרוא לה ארץ מולדת. בה הוא חי חיי רווחה, מתקשר לטבעה ולנופה, לאנשיה ולתרבותה. אבל העצב מחלחל בנפשו, והמשורר מנסה להתחקות על שורשיו של עצב זה: “אי מזה תוּגת נפשי עלי נסבה?” ומגיע למסקנה, כי ברגע שנודע לשכניו שיהודי הוא, שוב אינו איש הכבוד אלא נקלה ובזוי. ועד כמה שיהיה מלומד, תמים־הליכות ונקי־דרך, דובר אמת ואיש המוסר: “ובכל זאת שכני בי יתנו מגרעת”, וכל חטאו בכך, שנולד יהודי, וגורלו:

עַל כֵּן בְּתוֹךּ עַמִּי אָנֹכִי בַּגּוֹלָה

וּבְאַרְצִי וּמוֹלַדְתִּי גֵר בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה


אֵין השיר מסיק המסקנות ממצב זה. הוא מסתיים בהבעת רגשות כעס על כל האדם, ובשלילה גמורה של “חיי התבל הזאת, שבה עַיִר פרא אדם ייוָלד”.

בהמשך לקו מחשבה זה, בא השיר: “למה תתראוּ” (תר"ס, לבוב). שם השיר מקורו בדברי יעקב לבניו (בראשית, מב, 1), וגולדבוים מבין מילים אלה בהתאם לפירוש שמביא רש“י על יסוד תענית, י: “למה תראו עצמכם בפני ישמעאל ובני עשו כאילו אתם שׂבעים? באותה שעה עדיין היה להם תבואה”. וכן פירושו של ראב”ע: “אל תתראו שיש לכם הון” לדעת מבש“ן, שיר זה הוא מן השירים המעטים שבהם “יטיף להם מוסר בנחת ולא בגערת מוכיח, על אשר גבהו אחינו והם מבקשים אך להתהדר לפני הגויים הם ונשיהם ועל כך העירו עליהם קנאה ושנאה”. על השקפותיו של גולדבוים בשיר זה אומר אבר”ך: “וכמובן אין צורך להדגיש את יהדותנו יותר מדי. חולשה ישנה נושאה היא בכנסת ישראל, לדעת המשורר, שהם ‘מתראים’ תמיד, ועושים מעשיהם תמיד ברעש והמולה, והרבה פעמים הם ניזוקים הרבה על־ידי כך”.

יש בשיר מן ההשקפה המשכילית התמימה, כי האשמים ברדיפות היהודים הם היהודים עצמם, “יען כי גבהוּ”, ואילו לא היו מבליטים עצמם כל־כך, אלא עושים כדברי ישעיהו: “חֲבִי כמעט רגע, עד יעבור זעם” — היו ניצולים.

בשיר זה ניתן הביטוי היחיד לדעתו של המשורר על חובבי־ציון:

וְחוֹבְבֵי צִיּוֹן לֹא יֵצְאוּ הַמָּיְמָה

לָשׁוּט בָּאֳנֵיּוֹת חֶרֶשׁ לִמְגַּמָּתָם;

אַךְ בַּחֲצוֹצְרוֹת יִקְרְאוּ יְרוּשָׁלָיְמָה —

וְשָׁמַע אוֹיֵב וְסָגַר עֲלֵיהֶם נַחֲלָתָם:

לָמָּה תִתְרָאוּ?

וְלָמָּה תִפְרָעוּ?

חובבי ציון, במקום לקיים בצנעה את אשר הם נאה דורשים, מקימים שאון רב בדיבורים בלבד, וגורמים רעה להם ולרעיון הציוני.

השיר “תורה ציווה משה” הוא מעין פירוש ברוח המוסר וההומניות לתורת משה. השבת ניתנה לא לשם תפילה והקרבת קרבנות, אלא לשם מנוחה לאדם ולבהמה בלבד; חוק השמיטה והיובל, חוק עבד עברי ושאר החוקים בין אדם לרעהו, רק הם עיקר התורה: “לא אמוּנה ציווה משה [־ ־ ־] / אך תורה ציווה משה [־ ־ ־] / לא מקדשים איווה משה [־ ־ ־] / כי אם צדק צדק [־ ־ ־]” וכדומה. נאמן לדרישותיו המוסריות ולרעיונות אחוות האדם, ללא הבדל דת וגזע, רואה גולדבוים בתורת משה את היחס ההומני שלה לאדם, אבל מתעלם מכל שאר החוקים והמצוות שבתורה. הוא מעמיד אותה על המצוות המוסריות וההגיוניות בלבד — מעשי הכוהנים הם מעשי חיטוי לשמירת הבריאות וכדומה. פירוש רציונלי זה מתעלם לא רק מן המשנה והתלמוד ומן הפרשנות המאוחרת של התורה אלא גם מגופי תורה. שיר זה הוא הסברו של גולדבוים לעצמו ולבני־חוגו, מדוע הוא נשאר יהודי וסובל בעד אמונתו:

ובִגְּלַל אֵלֶּה מִצְווֹתָיו, הַנִּשָּׂאִים וְהַגְּבוֹהִים

אֲנִי יְְהוּדִי, וְלֹא אֶמְנִע מֵעַל פָּנַי כְּלִימוֹת וָרֹק.

השירים בחלק השני של שירי גולדבוים, המבטאים את יחסו לעמו, נכתבו בשנות חייו האחרונות, לאחר שנת תר"ע.

השיר “הרב מבּערדיטשוב” (תרע"ב) הוא משל, הבא להראות את יתרונה של תורת משה ומצוותיה על חוקי המדינה למרות הנוגשׂים והשוטרים ובתי הכלא, אין בכוחה של המדינה לשמור על אזרחיה לבל יעברו על חוקיה, ואילו על חוקי תורת משה, אין אדם מישראל עובר, אם כי אין לה חיילים, שוטרים ושופטים. והראיה: בערב פסח לא יימצא חמץ בכל העיר.

ביטוי נמרץ ל“תורת התעודה” ניתן בשיר “גלוּת החיל הזה” (תרע"ג). לדעתו, אם יש בכלל תכלית ותעודה לכל עם, הרי תכלית היותם של היהודים היא “ללכת מגוֹי אל גוֹי ומממלכה לממלכה, ולהביא לכל העמים תורת משה ברכה”. הוא בטוח, כי לו נשאר ישראל בארצו, כי עתה כבר אבד מן העולם “ככל עמי הקדם אשר בא עליהם קרץ”. למרות כל הרעות, שעושים ליהודים, אל להם להירתע; תמיד עליהם לזכור “כי טוב תת מקחת”. סוף השיר יש בו רמז גלוי נגד דרכה של הציונות:

שָׁא דֶּגֶל הַתְּעוּדָה בְּכָל אַרְצוֹת הַחַיִּים

וְאַל תַּבֵּט בִּלְתִּי לְצִיּוֹן וִירוּשָׁלָיִם.

כִּי בְּכָל הַלַּעַג וְהַקֶּלֶס וְהַמְּבִיזוּת וְהַנְּאָצוֹת

עֲתִידָה אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל לְהִתְפַּשֵּׁט בְּכָל הָאֲרָצוֹת.

כנגד שיר זה עומד השיר “חוט משולש” (תרע"ג), שבו ניתן ביטוי למאחד את היהודים: גזע, תורה ותקווה:

וְתִקְוַת הַיְּהוּדִים הִיא תִקְוָה נוֹשָׁנָה

תּוֹחֶלֶת מְמֻשָּׁכָה, כִּלְיוֹן עֵינַיִם

יְיַחִלוּ יְקַוּוּ כִּי יָשׁוּבוּ בִּרְנָנָה

לְאַרְצָם לְקִנָּם, לְצִיּוֹן וִירוּשָׁלָיִם.

כאן הקירבה לתורה הלאומית גדולה יותר, ואם כי אין, כמו בכל שיריו, הסקת המסקנה, הרי מצד שני אין כאן התבוללות, אלא הדגשת הייחוד והרגשת גאווה על “כי דמם בדם זרים מהוּל איננו”; ו“תורת היהודים צרוּפה” ואינה מלאה הבלי שווא כמו אצל עמים אחרים.

בשנת תר"ן (1890) נכתב הראשון בסדרת השירים המתארים את גוף האדם כמכונה: “קו לקו”, על המצאת הטלפון. שיר אחר מסוג זה הוא “בת־קול” (תרנ"ב), על המצאת הפונוגראף.

בשנה זו ביקר גולדבוים בפוטנא (בוקובינה) אצל אחד מידידיו, ואת הרושם שעשה עליו הטבע במקום זה תיאור בשירו “ארוממך טבע”.

בשנת תרנ"ג (1893) מת אחיו הבכור של גולדבוים, אביגדור. שנה לאחר מכן נתערער מצב בריאותו, אולי בגלל מות אחיו שהעריכו ביותר, והוא יצא לקריניצה, לשם ריפוי. באותה שנה כתב גם את שירו: “תפשׂוּם”, שנדפס בשנת 1897 ב’ספרי שעשועים' של איצי פרנהוף (חוברת ד־ה). ביטוי להרגשת הרווחה שחש לאחר שחזר מעיר המרפא, נתן בשירו “אחרי בלותי” (אלול, תרנ"ד):

שָׁבוּ עֲלוּמַי וְעֵינַי מְאִירוֹת

וּפִי זֶה שֵׁנִית נוֹתֵן זְמִירוֹת

מַבּוּל חַיַּי הִפְרָה גַם אוֹתִי

וְהָיְתָה לִי עֶדְנָה אַחֲרֵי בְלוֹתִי!

אין לקבל את דעת מבש“ן, שכנראה לא שם לב לתאריך כתיבתו של שיר זה, האומר כי השיר נכתב “כאשר עברו שנים אחדות ושברו [לאחר מות אשתו ובאבוד עושרו. נ.ג.] נרפא כמעט”. שיר זה הוא המבשר של שנת תרנ”ה (1895), היא השנה הפורייה ביותר בחייו, ובה נכתבו 15 שירים, וביניהם הבלדה הגדולה “בַּיַּעַר בָּעֲרָב”, על דמותו של שמואל בן־עדיה. שיריו מתקופה זו עוסקים בו ובבת־שירתו, ונראה, כי כשנחה עליו רוח השיר, ביקש להגשים את תכניתו ולכתוב דרמה על הורדוס, שכן בשנה זו נכתבו שני שירים העוסקים בו (“הורדוס”, “מות העריץ”). מבין שיריו שנכתבו בשנה זו, התפרסם השיר “אל תתקנאו בי” ב’ספרי שעשועים' של פרנהוף (חוברת ג [1897]).

בקיץ אותה שנה יצא שוב למקום נופש, לזגסטוף שעל נהר דוֹנְיֶץ, ושם נכתב השיר “בין בתרי ההרים”. בין שאר השירים שנכתבו בשנת תר"נ (1896) נמצאת גם הבלדה השנייה שלו “שגעונות”, על ספרד בימי איזבל ופרדינאנד.

בשנת 1898 מלאו 50 למלכותו של פראנץ יוסף הראשון. כזכור, בימי שבתו ביאסי נשלח גולדבוים לברכו פעמיים (1869, 1873). שלא כדרכו, אם כי כמנהג הדור וכאופנת משורריו, מקדיש גולדבוים שיר למאורע זה בשם “יום מלכנו”. הוא מרגיש צורך להתנצל על כתיבת שיר מסוג זה, אם כי היה זה ברוח הזמן ההוא, ומדגיש בסיומו של השיר, כי לא שלח אותו למלך, אלא כתבו למען הדורות הבאים, שיכירו את מעשיו הטובים של מלך זה לאוסטריה וליהודים. פתיחת השיר: “לא עבד מלך אני, איש חלק אינני”, וסיומו: “לא מושך חסד אני, חונף אינני!” בשיר עצמו, בתיאור אוסטריה המשגשגת תחת שלטונו של מלך זה, יש הד לשיר “הפעמון” של שילר, שהשפיע הרבה על המשכילים באותה תקופה, ותורגם על־ידי ש. בכרך ואחרים.18

באותה שנה החל לכתוב את הבלדה האקטואלית הגדולה שלו “המשתלח”, על משפט דרייפוס, שכתיבתה נמשכה כעשר שנים (תרנ“ה־תרס”ו). יש בכך עדות מפורשת, כי לא נסתגר לגמרי בתוך עצמו, אלא היה ער לשאלות עמו, עד כי מצא צורך להגיב תגובה שירית על מאורע זה. מן היצירה ניכר, שהיה בקי בפרטי הפרטים של העניין, הכיר את שמות כל המעורבים בו ואת כל פרשת ההתדיינות החוזרת ונשנית ונשלשת בבית הדין.

השנים הבאות עומדות בסימן הרגשת הבדידות, שהיתה מנת חלקו של גולדבוים בשנות חייו האחרונות. בשיר “אנה אני בא” (תרנ"ט) תשובתו על השאלה לאן ינוס והיכן ייחבא היא “אל עקד הספרים לנפשי אימלטה / ששם רק טוּבם הניחו למשמרת”. וגם בשיר “שפי”, שנכתב באותה שנה, מבוטאת הבעיה של יחסיו הקשים עם החברה. בשיר “בצלם אלהים” הוא מבטא את הרגשת אכזבתו העמוקה מן האדם, שנברא בצלם, ואף על פי כן האדם הוא הברייה היחידה בעולם החי, השמחה לאיד חברהּ ומתכבדת בקלונו.

בצר לו ניסה גולדבוים למצוא חברה ומפלט מבדידותו בחוגי “הבונים החופשיים”. שירו “אבן מקיר” (תר"ס) מבטא ניסיון זה:

אַשְׁרֵי הַסּוֹבֵל, הָאוֹהֵב עֲבוֹדָתוֹ

אִישׁ אִישׁ עַל מְקוֹמוֹ, אִם יְמַלֵּא עֶמְדָּתוֹ.

השיר “לשנת היובל”, שנכתב בתחילת שנת 1900, מגלה הבדל גדול בין גולדבוים לבין יתר משוררי תקופת ההשכלה. זהו השיר היחיד המוקדש לראש השנה האזרחית, ואין זו שנה רגילה, אלא שנת המאה, תאריך המזמין לחשבון־נפש, לסיכום העבר ולהבעת משאלות לעתיד. המשור ש. בכרך היה רגיל, למשל, לכתוב מדי שנה בשנה “לפני בוא ראשית השנה, יום הזיכרון, שיר המזכיר עוון בני־דורו בדברי תוכחת, או מדבר על לבם בדברי ניחומים, ובעבור כי אוהב גימטריות היה, נשאו שיריו אלה חותם מספר השנה מכל עבריהם” (מתוך הקדמת בנו לספר השירים).

אצל גולדבוים אין גימטריות, אין ניחומים או תוכחה, אלא סיכום הישגיו של האדם בשטח הטכניקה והשלטון על איתני הטבע, שבאים על חשבון השקט הנפשי שלו, הרגשת האחווה והאהבה. עד כה נעשה שימוש לרעה בחכמה ובדעת שהופקדו בידי האדם. כעת יש לקוות, שעם תחילת התקופה החדשה, תוחזר לאדם אבדתו: השימוש הנאות בכוח הדעת, ויחזור האדם לשלוט באיתני הטבע כשלבו טהור ותמים. (עוד על שיר זה, ראה בספר זה בהמשך.)

בשנת 1904 מת אחיו של גולדבוים, דוד, בלבוב. הרגשת הזיקנה וחוסר האונים, ויותר מכל — דלדול כוח היצירה, אלה נושאי שיריו: “אביב בחורף” (תרס"ב), “בהגיע תור האביב” (תרס"ח), “לתשובת השנה” (תרס"ט). המשורר חרד לכל רמז של זיקנה וחולי, ושמח לכל גילוי של בריאות וכוח יצירה. דווקא בשנים אלה נוצרו כמה מן השירים הנאים ורבי ההבעה ביותר: “יי שמו” (תרס"ד), “הצייר”, “המנגן” (תרס"ה) ועוד.

בשל מצב בריאותו הוכרח גולדבוים לחזור למקום מרפא. שירו על “עין הים” (תרס"ו), נכתב בזאקוֹפּאנה, מקום נופש בהרי הקארפאטים, מן המקומות היפים בפולין. מקום זה היה אחר כך מרכז של סופרים פולנים, ובו “יגלו” מחדש את הנוף הפולני. לשם היו נוסעים סופרים ומשוררים לקבל השראה, וחולים — לשם ריפוי. שם השיר “על עין הים” הוא תרגום מפולנית של: Morskie oko — אגם בהרי טאטרה, בחלק הדרומי־מערבי של הרי הקארפאטים, בשלוחה הפולנית. גולדבוים התרשם מאוד מנוף זה, ולמעשה הקדים ב“גילוי” נוף זה את סופרי פולין “החדשים”. השיר נכנס לכל האנתולוגיות המזכירות אותו.

הד של אכזבה מ“אחיו” “הבונים החופשיים” נשמע בשירו “כי השתות ייהרסון־צדיק מה פעל” (תרס"ו).19 קשה לדעת אם השיר מדבר על מאורע ציבורי שהכזיב תקוות שתלה ב“בונים החופשיים”,20 או שהוא קשור למאורע אישי, כפי שנרמז בחרוזי השיר: “רבות מחשבות בלבי / נפזרו בירכתי חכי / הלכו בתוהו ואבדו!” וקשור גם באיבוד ידידים: “אחי בגדו כמו נחל”.

השנים הבאת, תרס“ו (1907) — תרע”ב (1912) היו דלות מאד מבחינת היצירה השירית. נראה, שכדי להקל על בדידותו ומצבו הקשה, ולמצוא נחמה, החל גולדבוים לערוך את שיריו ולסדרם, כדי להוציאם לאור בדפוס, כפי שהוא רומז במכתבו למבש"ן מ־28 במאי 1907 מלבוב (עיין בנספח). במכתב מתגלית בצד הכרת ערך עצמו ויצירתו, גם הרגשת היותו נשכח בחייו, אף־על־פי שאינו מאשים אלא את עצמו. אין הוא קושר שבחים ליצירתו, אלא השבחים האלה ניתנים ללשון העברית, שבה הוא כותב ולה אף הקדיש כמה משיריו. במידה שבאה הערכה לשירים, נשמעת היא מפי אחרים שקראו אותם.

ברשימה ב’המצפה', משנת 1909, מתאר ש.מ. לאזר את מצבו של גולדבוים באותו זמן:

והנה הוא יושב עתה בלבוב בעליית המקֵרה אשר לו לבדו, ודבר אין לו אם ספרותנו ועם כל הנעשה בגבולה. אך עוד נמצאים אתו בכ"י קבורים בגנזיו, שירים רבים גדולים וקנים וחזיונות שלמים (בהם “המשתלח”, על ענין דריפוס), פנינים יקרות, אשר מי יודע אם לא לנצח בחושך ידמו.

‘ספר השירים’ הראשון יצא בשנת תר"ע, בהוצאת המחבר, בדפוס א. סאלאט בלבוב. מצויים בו 150 עמודים הכוללים 76 שירים. בתוכן הספר צוינו ליד כל שיר המקום והתאריך.

השיר היחיד שנכתב באותה שנה (תר"ע)21
הוא “רֵד נא” (“אחרית דברי”), המסיים את הספר, והוא פנייה לקורא: “אנא, רד נא, רדה, עד קץ מחשבותי”. משיר זה נראה, כי לא כינס כל מה שכתב, אלא את שיריו החשובים בלבד.

לֹא לָקַטְתִּי כָל נִמְצָא בַאֲשֶׁר הוּא שָׁם

וְרָק אֲבָנִים יְקָרוֹת הִסַּעְתִּי מִן הַבּוֹר.

תרע"ד מת בקראקוב בנו היחיד, יהושע מאיר (נקרא כך על שם אביו של גולדבוים), המכונה גם אוסקר מרצל, והוא בן 33 שנים. “הוא היה אמן בחכמת המדידה ואיש יהודי נאמן לתורה ולתעודה.” גולדבוים היה אז בן שבעים ושבע. בחרוזיו על קברו הוא אומר:

וַיִּשְׂגֶּא כְּאֶרֶז לְפָנֵינוּ

וַיִּפְרַח כְּגֶפֶן פּוֹרִיָּה

וַיִהְיֶה בָּבַת עֵינֵינוּ

ובְנַפְשׁוֹ נַפְשֵׁנוּ תְלוּיָה.

הוא עצמו טיפל בקבורתו: “ואקברהו בעיר לבוב במערת המכפלה אשר לי.” מנקיטת לשון רבים בחרוזים אלה, נראה שגם אשתו השנייה, אֵם בנו זה, עדיין היתה בחיים, אבל אין כל רמז עליה.

בשיר “יי מלך גיאות לבש” (תרע"ב) פועם עדיין רצון החיים החזק בהתעורר הטבע באביב:

וְאָנֹכִי — נֵטֶל שִׁבְעִים וְחָמֵשׁ שְׁנוֹתַי

כְּבֵדוֹת עֶשְׂרִים וְשִׁבְעַת אֲלָפִים יְמוֹתַי,

פָּרַקְתִּי מֵעַל שִׁכְמִי, וּכְעֶלֶם אֶנָּעֵר

עֹז אֶתְאַזָּר ובָרִיא אוּלָם אֶשָּׁאֵר

כִּי בָא הָאָבִיב [־ ־ ־]

בשנת 1913 כתב גולדבוים את שירו על תורת התעודה “גלות החיל הזה”, את שירו “סוס קסטשוסקא” ועוד. אולם לאחר מות בנו היחיד, תקפו הייאוש:

לָמָּה לִי חַיִּים אֲרֻכִּים?

עַד מָתַי בְּנִי? עַד אָנָה?

הֵן בִּלְתֶּךָ יָמַי מְשׁוּכִים

יוֹם לְשָׁנָה, יוֹם לשָׁנָה! (“בְּעֶצֶם יוֹם”)

הוא מרגיש, כי לא יחיה עוד זמן רב, ועל כן עליו לכנס את שיריו שלא נכללו מסיבות שונות בספר שיריו הראשון. הוא הוסיף עליהם חדשים שנכתבו בשנים האחרונות, והוציא את ספר שיריו השני. ספר שירים זה נועד “להקים לבני יהושע מאיר ז”ל (Oskar Marcell) שם בישראל. לזכר יפעת נפשו וטוהר לבו, שמתי לו מקום בראש ספרי".

עוֹד לֹא חֲמִשִּׁים יוֹם, בְּשָׂשׂוֹן

אִשְׁתּוֹ אֵרַשׂ, בֵיתוֹ בָּנָה

וְקָרָהוּ פִּתְאֹם אָסוֹן —

וְלֹא הָיָה לְבֵיתוֹ שָׁנָה.

לאחר זמן כתב את השיר “או אשיר? שבט בני מוֹאסת כל עץ”. השיר מעיד על רצונו להתאושש למרות הצער והייאוש הממלאים אותו:

הַאוֹסִיף לָשִׁיר שִׁיר הָאָבִיב?

…………………………………

יַד הָאָסוֹן בִּי הוֹיָה בַּחֹרֶף

…………………………..

וְעַתָּה אָבִיב נִשְׁקָף מִשָּׁמַיִם

………………………….

הֲגַם לִכְבּוֹש אֶת לִבִּי יֵשׁ לוֹ שְׂמָחוֹת?

הֶאָשִׂישׂ? שֵׁבֶט בְּנִי מוֹאֶסֶת כָּל עֵץ.

שם השיר והשורה האחרונה בו בנויים על הפסוק הסתום ביחזקאל (כא, 15): “או נשׂישׂ שבט בני מוֹאסת כל עץ”. גולדבוים השתמש בפסוק זה, כי מצא בו את כל היסודות לעניינו: השאלה בדבר השמחה “או נשׂישׂ”; עניין הבן בסמיכות לשבט — גם שבט־ייסורים וגם שבט־עץ שיכול ללבלב, אבל מואס בכך. בניגוד לכל הטבע, אשר בבוא האביב מתעוררים “הציצים־הפגרים” לחיים, “והציפורים־המשוררים” חוזרים ממרחקים, אין שבט בנו חוזר ומקיץ, כי זרע אנשים הוא. ואף המשורר אינו חוזר לשיר.

הנחמה היחידה שנותרה למשורר היתה “רוח השיר” שניחן בה, וכינור ההיגיון שלו מחזק אותו, כי לא יחיד הוא שקרה לו אסון כזה, אלא אבות רבים שכלו בניהם, ותינוקות רבים אף לא זכו לראות אור החיים. לכן:

עוּרָה, עוּרָה, דַבֵּר שִׁיר, הִתְגַּבֵּר הִתְעוֹרֵר!

וָאֶתְחַזָּק — וְנִחַמְתִּי עַל עָפָר וָאֵפֶר —

וָאֶכְתֹּב אֶת שִׁיריְיָ זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר. (“שִׁבְתְּךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ”)

אמנם הוא מצא נחמה בשירה, אך מרגיש הוא ששוב לא תפעמהו. בשירו “חלום נעורי” הוא עושה את חשבון נפשו. הוא שוקל זה כנגד זה את חלומותיו ותכניותיו הספרותים לעומת “היש” השירי, ומגיע למסקנה כי כעת, כאשר רוח השירה התעוררה בו שוב בעקבות האסון השני אשר קרהו, אין ביכולתו להיענות לה:

אַךְ לַשָּׁוְא בִּלְבָבִי קוֹל אוֹמֵר קְרָא!

מִכָּל חֲלוֹמוֹת נְעוּרַי אֵין יוֹצֵא וְאֵין בָּא —

כָּל חֶזְיוֹנוֹתַי לִצְמִיתוּת עָפוּ

תַּמּוּ כָּל חֲלוֹמוֹתַי גָוְעוּ סָפוּ.

ספר השירים השני מסתיים בשיר הקינה על עצמו "מי ידאג לי? — על קברות כל ידידיו כתב ציונים, ומי יכתוב על קברו? לכן, הוא עצמו מצווה לכתוב על קברו את “הציון הלז”: “חי וקיים עודני / יש נוֹתר ממני / דורות יבואו / במלאכתי ישישו / עצמי יֵרוֹעוּ / ושירי לא ימיתוּ!” אבל לא כתקוותו כן היה. שיריו לא נתפרסמו, והוא כמעט נשכח.

כפי שמעידים אבר“ך ומבש”ן, ובעקבותיהם ר' בנימין, לא הוציא גולדבוים את ספריו למכירה, אלא נתנם לידידיו ומיודעיו. ורק לפי עצת מבש"ן שלח כמה מספריו לספרייה בירושלים ולמערכת ‘השלח’ באודסה, ואולי גם למערכות עיתונים אחרים, אך לא באה כל תגובה עליהם בכתבי העת של אותן השנים.

בעצם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, וחדשים מספר לפני מותו, כבת גולדבוים למבש"ן (ה' תמוז תרע"ד):

בעוד ימים אחדים יצא מתחת מכבש הדפוס החלק השני מ’ספר השירים' [־ ־ ־] קינאתי בך על עלותך לארץ אבותינו, ששם תראה את אחינו עובדים את האדמה ואוכלים יגיע כפיהם בזיעת אפיהם. לולא הזוקן שהיה לי, הוטב בעיני לנסוע שמה, מלכת אל עיר היער לשאוף רוח צח שפיים בימי הקיץ [־ ־ ־] אחלה פניך להודיעני את כל אשר חזית שם באחוזות היהודים, אם עובדים המה את האדמה בידיהם או נרפים הם ועושים מלאכתם על־ידי אחרים, אם ציווה ה' את הברכה לרגל המלאכה אשר הם עושים שם, או אין. כי בכל אהבתי לכל מין האדם מבלי עשות פדות נמולים וערלים, אני נאמן לאחי היהודים ואני מכיר את ערכם בראש כל העמים.

כל אישיותו של גולדבוים משתקפת במילים אלו: אהבתו לעמו ולארצו, פקפוק ביכולת המעשה של היהודים, רגישותו המוסרית המתבטאת בשאלה על עבודה עצמית, התלבטותו בין אהבת כל האדם ואהבת העם.

ב־16 לספטמבר 1914 כבשו הרוסים את לבוב מידי האוסטרים, שעזבו את גאליציה המזרחית. כ־16 אלף יהודים ברחו מלבוב. האמידים נמלטו לכיוון המערב — בוהמיה, מוראביה, הונגריה, וינה. גולדבוים בן ה־78 ברח לפּראג, יחד עם שאר פליטי המלחמה הנכבדים.

רשמים אחרונים מלפני מותו מוסר אבר“ך, שפגשו בשנת תרע”ה בפראג, במאמרו “שריד משוררי ההשכלה”.22 נראה, כי אבר"ך שמע עליו לראשונה בפראג, ולא ידעו מקודם:

אינני בקי למדי בתולדותיו. יודע אני רק זאת, כי בשעה שנפגשתי עמו, כבר הגיע לגבורות. אני פגשתיו בביבליותיקה של הקהילה בפראג — שהיתה ב“אותן השנים” בית ועד לחכמים ולחובבי הספרות. והצג הציגני לפניו, כמדומה, רמ“ד ברנדשטטר ז”ל. בחזותו היה כגרמני בלה מזוקן [־ ־ ־] אבל משעה שנתקרבתי אליו מצאתי בו אדם מעניין וכבר היה קשה להיפרד מעליו. כי היה משכיל גדול ו“מעיין הנובע”23
ממש. הוא שח לי על שני כרכי שיריו, שנתנם במתנה לביבליותיקה וביקשני — שאקראם ואחווה לו את דעתי עליהם [־ ־ ־] בכלל הטעים לי כי דווקא האסונות דוחפים אותו ליצירה. והוא היה ידוע אסון: גם בנו יחידו מת עליו בחייו [־ ־ ־]

ומפליא הדבר, שמהספרות העברית החדשה לא ידע גולדבוים כל מאומה. בשנת ה’תרע"ה אמר לי, כי מכל הספרות העברית החדשה קרא רק איזה שירים מביעליק (לא ביאליק! משום־מה נסתרסה לו קריאת שמו של בחיר משוררינו דווקא באופן זה!)…

בנוגע לשיריו שלו, השתבח בפני, כי פרנץ דליטש אמר עליו, שרק שיריו הם תנ"כיים במלוא מובן המלה, ואין הוא מוצא דוגמתם בכל הספרות העברית החדשה [־ ־ ־]

הרשימה שנתפרסמה ב’זלבּסטווהר', נכתבה ימים אחדים לאחר מותו. כותב הרשימה נפגש עמו כשבוע לפני מותו. הוא מעיד כי גם בזמן האחרון, שבו התגורר בפּראג כפליט, לא חדל מפעילות, ולעתים קרובות אפשר היה לראותו בספרייה של הקהילה (מקום שבו פגשו גם אבר"ך) כשהוא אוגר בשקידה חומר בשביל ספר יהודי־מדעי חדש, שכתב בשפה הגרמנית. הכותב מספר מפיו, כי רק בפראג עסק בספרות העברית הצעירה, בדק ומצא את חולשותיה, אך הכיר הכרה מלאה במעלותיה וביוצריה המחוננים באמת.

גולדבוים נפטר בפּראג בכ“ה חשוון תרע”ו (2.11.1915), בן 79 שנים24 על מותו באה רק ידיעה קצרה בעיתון הציוני גרמני Selbstwehr שיצא בפראג (גיל' 42).

סתיו — חורף תשכ"ט


 

נספח    🔗

מכתבו של גולדבוים למבש"ן    🔗

(מתוך אוסף שרון [שבדרון] בבית־הספרים הלאומי)

לבוב 28 מייא [במאי] 1907

אדוני!

שמנתי, עביתי, כסיתי, ולא שכחתי אהובת נעורי, שפת עבר הנאוה. עודה נצבת לימיני ככתם אופיר, אילת אהבים ויעלת חן. ואם אמנה זקנתי ושבתי, עוד אתעלס אתה באהבים, כי ככחי אז כחי עתה — זקנתי אך לא נושנתי.

מיום כתבי ספרי “ידידיה האיסי” ועד היום הזה, לא טמנתי ידי בצלחת, כי אם שירים רבים כתבתי, קטנים עם גדולים. מן הקטנים קראת אחדים מפוזרים בספרי המאספים אשר בימינו; אולם יותר ממאה יש אתי בכתובים. ומן הגדולים נכבד בעיני שיר גבורים המכונה “המשתלח” המספר כל המלחמות בין האמת והמרמה, אשר היו בימינו על אדמת צרפת, בדבר האומלל דריפוס, ופרשת גדולת צאָלא, זכרונו לברכה, וכל גיבורי הצדק אשר עמדו לימינו, להציל עשוק מכף עושקיו ולטהר טהורים ולטמא טמאים.

אמת, כי עלי נאמר “מונע בר יקבוהו לאום”. כי כל השירים אשר אזנתי ותקנתי עודם כמוסים עמדי, ולא נודעו כי אם ליחידי סגולה אשר קראתים באזניהם וימצאו חן בעיניהם. וקויתי לד' המסתיר פניו כי יאיר עלי פניו ויחנני, לגלות עוד בחיי את מסתרי רוחי וללמד בני יהודא את תורותי הצפונים במשכיות השירים אשר שרתי לידידי.

אם יהיה גם שכרך, אדוני, לנגד עיני, וישמח לבי בשלחי אליך מעט צרי, מעט נכאת אשר ארעיפה על מחלת עמי.

ואתה שלום

מ. גאלדבוים

עם ידידי היקר ליפע

עודני אחוז בחבלי הידידות

באהבה עזה.


 

ביבליוגרפיה    🔗

כתביו

  1. ‘ידידיה האיסי בן שמעון בן שטח: חזות קשה בדברי הימים אשר ליהודים’, יאסי, 1873.

  2. כתב־היד של ‘ספר השירים’ אשר למשלם זלמן גאלדבוים. כתב־יד זה מסר לי פרופ' דב סדן. לדבריו היה שמור בלבוב, והועבר משם לווארשה. בימי השואה הצילו הרב יחזקאל לוין, הרב הנאור האחרון בלבוב, שנרצח בידי האוקראינים. פרופ' סדן קיבל את כתב־היד מידי מר אברהם ישר (שכטר), שהיה בקונסוליה הישראלית בווארשה בשנת 1948. כיום הוא ברשות מכון “גנזים”.

  3. ‘ספר השירים אשר למשלם זלמן גאלדבוים מלבוב’, בהוצאת המחבר, תר"ע (בדפוס א. סאלאט בלבוב).

  4. ‘ספר השירים אשר למשלם זלמן גאלדבוים מלבוב. חלק שני’. בהוצאת המחבר, תרע"ד (בדפוס פאסאזש הערמאן, לבוב). בימות ספרותיות, שבהן נדפסו מיצירותיו

  5. ‘איוב, עם פירוש משפיק ובאור חדש, בקשור המאמרים ושלוב הענינים, הנקרא שפה לנאמנים. מאתי נחמן יצחק הכהן פישמאן מלבוב יע"א’, לבוב, 1854. (בעמ' 60־57 נדפס שירו של גולדבוים הצעיר “מכתם להזכיר”, לכבוד הופעת הספר.)

  6. כהן צדק, יוסף. ‘מגד ירחים, כולל פרי מחקריי, למודיי, מדותיי, הגיוניי, מוסריי; מליצה ושיר אשר הנצו ציץ וגמלו פרי הדר על תלמי חכמים ונבונים בגן שפת עבר’, למברג 1855. (בחוברת 1, עמ' 52־51, שירו “המליצה מדברת לעומת המחברת”; בחוברת 2, רשימתו “גמול לרשע.)”

  7. ‘מבשר לגליציון, מכתב עתי לבני ישראל, מכל הדברים הנעשים ומתחדשים על פני תבל. יוצא לאור מאתי: אברהם יצחק מענקיש’. שנה ראשונה (כ“ד מנחם אב תרכ”א), העורך: יוסף כהן צדק. (בעמ' 59 במדור “גלי־ציון” — מכתב הניחומים של גולדבוים לאביו לאחר מות אמו.)

  8. ‘ספרי שעשועים’, בעריכת איצי פרנהוף. חוברת ג (1897) (בעמ' 41־40, השיר “אַל תתקנאו בי”); חוברות ד־ה (השיר “תפשום”).

  9. ‘השחר החדש’ בעריכת משה אורנשטין. שנה א, חוברת א (קראקא, תרנ"ג) (בעמ' 42 שיריו: “קו לקו”; “ארוממך טבע”; “לב ולב”; “התחזקו”); שנה א, חוברת ב (בעמ' 63־65 השירים: “תוחלת ממושכה”; “זכרון בספר”).

  10. שירי גולדבוים נכללו בשתי אנתולוגיות: ‘מבחר השירה העברית החדשה’, בעריכת אשר ברש. הוצ' שוקן, 1938. עמ' 97־96. ‘שירה עברית’, בעריכת יצחק עוגן. הוצ' ניומן, תש"ח, עמ' 226־222.


מסות ורשימות עליו

אבר“ך [כהנא, אברהם]. “שריד משוררי ההשכלה” ב’מסות על סופרים ואנשי שם ודברי חסידות', פשמישל, תרצ”ד (1934).

באדר, גרשם. ‘מדינה וחכמיה’. ניו־יורק, תרצ"ד.

בנימין, ר' [יהושע רדלר־פלדמן]. “משורר נסתר” ב’פרצופים‘, [תרצ"ו], הוצ’ הוועד הציבורי להוצאת כתבי ר' בנימין, תש"ך, עמ' 102־85.

גלבר, נ.מ. “לבוב” ב’אנציקלופדיה של גלויות', כרך רביעי, חלק א, תשט"ז.

כהן, י. יוסף. " ‘קורות העיתים’ — העיתון היהודי הראשון ברומניה", ‘קרית־ספר’, חוב' ב (אדר תשכ"א).

לאזר, ש.מ. ‘המצפה’, שנה 6, גיל' 34 (ג' אלול תרס"ט — 20.8.1909), עמ' 2.

לחובר פ. “משורר־פילוסוף”, ‘דבר’, כ“א תשרי ת”ש (4.10.1939); ל' תשרי ת"ש (13.10.1939).

לחובר, פ. ‘תולדות הספרות העברית החדשה’, הוצ' דביר, תש"ח, ד, עמ' 33־26.

מבש“ן, מ. [מנחם ברונשטין]. ‘אנשים וספרים’, הוצ' דביר, תרצ”ז. עמ' 118־67.

סדן, דב. “הערה קטנה ומרה”, ‘מוסף לדבר’, יא, גיל' לד (תרצו), עמ' 6.

סדן, דב. ‘אבני בחן’, הוצא מחברות לספרות, תשי"א, עמ' 13.

סדן, דב. ‘אבני שפה’ הוצ' עם עובד, תשט"ז, עמ' 211־207.

‘ספר זכרון, לסופרי ישראל החיים אתנו כיום’, ווארשה 1889.

רבינזון חיים. “בסוד שבע הקפות”, ‘מאסף לדברי ספרות, בקורת והגות’ (תשכ"ד), עמ' 69–72.

Schwarzfeld, Wilhelm. "Invātati si scriitori in Iasi din timpusile cele mai vechi pnēna īn Zilele noastre, Anuar pėntru israelit, XII (1890).

(שווארצפלד וילהלם. “מלומדים וסופרים יהודיים ביאסי”, ‘שנתון החברה ההיסטורית הישראלית ברומניה’, XII [1890]. המאמר מזכיר את גולדבוים ואת הדרמה ‘ידידיה האיסי’).

Selbstwehr (‘זלבּסטווהר’), מס' 42 (1915). נכתב ימים אחדים לאחר מותו של גולדבוים, ללא חתימה.



  1. עבודה זו היא חלק מחיבור מקיף יותר על המשורר משולם זלמן גולדבוים, העוסק בתולדות חייו, ובכל יצירתו: הדרמה ‘ידידיה האיסי’, ושני ספרי שיריו. כאן מתפרסמים שלושה פרקים מתוכו: תולדות חייו, הדרמה שלו ומשהו על שירתו.

    חיבור הביוגרפיה נעשה בדרך של שילוב הרמזים על חיי גולדבוים שנמצאו במאמרים הספורים שהוקדשו לו, בתוספת מה שאפשר ללמוד עליהם משיריו ומכתב־היד של ‘ספר השירים’. העבודה נעשתה רובה ככולה על יסוד החומר המצוי בעברית, וכמעט לא נסתמכה על מאמרים ורשימות של גולדבוים בגרמנית, בצרפתית וברומנית. ייתכן, שמקורות נוספים אשר שמו ופעולותיו נזכרים בהם יאפשרו בעתיד לתקן אי־אלו פרטים המסופרים כאן. לפי הידוע לנו עתה, לא נשאר דבר מכל המכתבים הרבים שהחליף גולדבוים עם חבריו וידידיו, פרט למכתב אחד וקטע ממכתב אחר שלו.

    תודתי נתונה למורי, פרופסור דב סדן, שהדריך אותי בכל שלבי עבודתי זו; למר משה אונגרפלד, שהעמיד לרשותי מספרי בית־ביאליק; לד“ר לביא מ”יד ושם“, שהואיל למסור לי פרטים בעל־פה ובכתב על רומניה בתקופה זו; לפרופסור ג. אלקושי, שנתן לי בטובו ספרים שנדרשו לעבודתי; לג. קרסל, שהעירני על מראי־מקומות ומקורות ביבליוגרפיים; למר חיים רבינזון וכן למכון ”גנזים“, שהעמיד לרשותי את מכתבי מבש”ן ואת הצילום של קטע מכתב העת Selbstwehr.  ↩

  2. מראי המקומות מרוכזים ברשימה ביבליוגרפית בסוף המאמר.  ↩

  3. בכתב־היד של ‘ספר השירים’ מנקודת הלמ“ד בצירה, כדרך ההגייה השגורה אז בפי העם. אבל בספר המודפס מנוקדת הלמ”ד בקמץ, כמו במקרא.  ↩

  4. זהו התאריך, שמציינו גרשם באדר. אבל לפי התאריך הכתוב ב‘ספר זכרון’ נולד בי“א טבת תקצ”ו, ואותו מביא גם לחובר, המפקפק אם השנה היא תקצ“ו או תקצ”ז. מבש“ן וגלבר אף הם חלוקים בעניין השנה המדויקת. ב‘זלבסטווהר’ מובא התאריך 21 בדצמבר 1836. על כל פנים, מוטעה תאריך הלידה שמביא ר' בנימין (ת"ר, 1840), שהרי גולדבוים אומר על עצמו בשירו ”יי מלך“ משנת תרע”ב: “ואנוכי — נטל שבעים וחמש שנותי”.  ↩

  5. הניקוד הותאם למקובל, פרט לאותם מקומות שבהם הוא משקף את ההגיָה המקומית.  ↩

  6. בנוסח הכתובת על המצבה הוא מכנה אותה: “אמי הצַדֵּקוּת”, כנראה כדי לשמור על הצורה העממית השגורה של המילה.  ↩

  7. על מותו באה ידיעה ב‘המגיד החדש’, ב (תרנ"ג), גיליון יט (בטעות נדפס: יא), במדור: “חדשות שונות”.  ↩

  8. לתכונה זו של שירתו, עיין אצל ר‘ בנימין, עמ’ 87־86.  ↩

  9. הסופר ק.א. ברתיני העירני, כי אין ללאמארטין שיר בשם זה, אלא זהו כנראה תרגום של בית אחד משיר ארוך, בשם “אוּטוֹפּיה”, המחולק לבתים רבים בני עשר שורות כל אחד.  ↩

  10. בהערתו של גולדבוים לשירו “התחזקו” (עמ' מד בכתב־היד) הוא אומר: “בימי מגורי ביאסי, משנת תרי”ח עד שנת תר“ח [־ ־ ־]” לפי זה עזב את לבוב בשנת 1858, בן 21 או 22. גרשם באדר מוסר, לעומת זאת, כי נשא אישה בהיותו בן 19 ביאסי, ושם בילה יותר משלושים שנה. וכך גם גירסת ה‘זלבּטווהר’. אין ספק, כי מה שנמסר ב‘ספר זכרון’ על בואו ליאסי בשנת תרמ“ז בטעות יסודו, וצ”ל תרי“ז. ייתכן שמקור הטעות בכתב ידו של גולדבוים, שבו קשה להבחין בין יו”ד לבין מ“ם. ואם אמנם גולדבוים בעצמו כתב את הערך שלו, כפי שעשו רבים מבין אלה הנזכרים ב‘ספר זכרון’, הרי הטעות מוסברת. גלבר מוסר תאריך אחר לבואו ליאסי: שנת 1854, תרי”ד, בן 18. אין להסביר את ההבדלים אלא בכך, שכשכתב את תולדות חייו או סיפרם, כבר לא זכר את השנה המדויקת. שכן משיר אחר, המספר על מות אשתו (“הליכות העת”) יוצא, כי נשא אותה בשנת תרי"ט (1859). וכן אפשר שביקר ביאסי שנתיים־שלוש קודם, לרגל אירושיו, ולא ישב בה בקביעות בהתחלה.  ↩

  11. התאריך המובא ב‘ספר זכרון’ ואצל לחובר הוא: תרמ“ח (1888); אצל גלבר — תרמ”ה (1885); אצל מבש“ן — תרמ”ט (1889).  ↩

  12. הפואמה האחרונה, “בסוד שבע הקפות”, נכתבה ע"י חיים רבינזון.  ↩

  13. עם מותו של יואל דייטש “אבי המלמדים את האילמים” (לדבר צחות) הקדיש לו שיר בשם “זיכרון בספר”. נדפס ב‘השחר החדש’, בעריכת משה אורנשטין (קראקא), שנה א, חוברת ב, עמ' 65.  ↩

  14. נראה שהרבה להתלבט בתרגומו של שיר זה לעברית, שכן בגוף כתב־היד (עמ' רכו) מצויות שתי נוסחאות שלו, השונות מזו שבספר הנדפס, ושתיהן מחוקות בקו.  ↩

  15. קשה להכריע אם נכתב שיר זה בתרל“ד (כמו שמצוין בכתב־היד) או בתרל”ה או תרל“ח (לפי תוכן הספר, בגלל הדמיון בדפוס בין ה“א לחי”ת). נראית לי יותר השנה תרל”ה, בגלל המקום, פאדאלעני, שבו נכתבו כל השירים משנה זו. גם שיר זה נכתב קודם בלשון גרמנית, ותורגם לעברית בתרנ"ט.  ↩

  16. בהערה לשיר “על קבר גומל חסדים טובים” אומר גולדבוים בפירוש “ואבוא מלבוב לבכותו”. מכאן, שבשנת תרמ"ט כבר ישב בלבוב, אם כי ייתכן שעדיין לא סיים את כל עסקיו ביאסי.  ↩

  17. שיר זה נדפס לראשונה ב‘השחר החדש’, בעריכת משה אורנשטיין, שנה א‘ (קראקא, תרנ"ג), חוב’ א, עמ' 42. ולשון ההערה שם: “החרוזים האלה כתבתי תחת צלם תבניתי, הנועד עבור בית היתומים אשר ביאסי, ביום נקראתי בשם שוטר הכבוד, אחרי עמדי על משמרתי בין ראשי הבית הזה כעשרים שנה”.  ↩

  18. שיר זה לא נכלל בפרק: “מדמות לתמונה”, שכונס בספרי: ‘כתיבת הארץ’.  ↩

  19. השיר נזכר אצל ר' בנימין (עמ' 89). בהערה בסוף רשימתו (עמ' 109) הוא מודה, כי לא שם לב, שעניין ההיכל, הבנייה וההרס קשור בחברותו של גולדבוים ב“בונים החופשיים”, ולכן נתן לשיר פירוש אחר: ההיכל, היכל ההשכלה, היכל־ההומניות, היכל האדם. לפי פירוש זה, נכתב שיר זה כשנה לפני הקונגרס הציוני הראשון, כאשר ראה המשורר את דור הלאומיות בוקע ועולה, וקרא ביגון: “אחי הרסו היכלי”, כלומר לפי זה תאריך כתיבת השיר הוא שנת תרמ“ו (1886). בכתב־היד השיר אינו מופיע, כמו כל השירים שנכתבו לאחר תרס”ב. בתוכן הספר התאריך הוא תרס“ב, אם כי בדפוס האותיות מ”ם וסמ“ך דומות. אבל גם מן העובדה, שרוב ”שירי הבונים“ מאוחרים הם משנת תר”ס, נראה שהתאריך הוא תרס"ו (1906).  ↩

  20. ייתכן, שהכוונה לתכנית, שהובאה לדיון בלבוב בשנת 1905, לבנות במרכז העיר היכל (“טמפל”) חדש על מגרש גדול מול בנין הסֵים. אולם התנגדותו של נציב־המדינה, שלא הרשה להקים בית־כנסת בקירבת הסֵים, ומותו של ד"ר ביק (1906), שמו לאל את כל התכנית (גלבר [תשט"ז]), עמ' 332.  ↩

  21. בכתב־היד צוין תאריך אחר לשיר: כסלו, תרנ“ח (1898). נראה שיש לקבל דווקא את תאריך זה, שכן לכתב־היד לא נכנסו שירים לאחר שנת תרס”ב. בכתב־היד ניכרות בשיר מחיקות רבות, וייתכן שעשה בו גולדבוים שינויים לפני שהדפיסו בסיום ספרו.  ↩

  22. נתפרסם לראשונה בתרפ"ט (1929), ב‘העולם’, יז, גיל‘ 6 עמ’ 102–104  ↩

  23. ב‘מסות על סופרים [־ ־ ־]’ הנוסח: “ומקור מים חיים”.  ↩

  24. כך לפי באדר, וכן גם גלבר (במכתבו אלי מ־14.1.65). לפי לחובר, בעקבות מבש“ן, וכן ב‘זלבּסטווהר’ התאריך הוא: כ”ב חשוון תרע"ו (30.10.1915). (לפיהם התאריך העברי של מותו זהה לתאריך שבו נפטר בנו).  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47967 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!