רקע
נורית גוברין
עיונים במחזה "ידידיה האיסי"

 

א. על המחבר ויצירתו    🔗

המשורר משולם זלמן גולדבוים1 היה אחד מאחרוני המשוררים של תקופת ההשכלה, שביצירתו כבר מצויים סימני השירה המודרנית, והוא נותן בה ביטוי לתקופה החדשה של ראשית המאה, שהיתה עשירה בהמצאות טכניות מפתיעות, וכן לאכזבה מן המדע והידע כפתרון למצוקת־רוחו של הפרט (ראה בפרק הבא).

בשירתו אין כמעט הד לתנועות הלאומיות, שהסעירו אותה שעה את הרחוב היהודי; שכן היה האיש, במרבית שנות־חייו, רחוק ממרכזי־הפעילות־היהודית, ובודד ונשכח בשנותיו האחרונות; אבל ניתן בה ביטוי לעולמו של היחיד, לחוויית־הפגישה עם העולם, המעוררת מחשבות על אלוהים, תבל ואדם. מיטב שירתו של גולדבוים הוא בתחום הליריקה ההגותית, שהשפעתה של תורת שפינוזה ניכרת בה. השירה העברית אינה משופעת בסוג זה של כתיבה, ויש עניין מיוחד להכיר את מסכת־יצירתו של משורר נשכח זה.

משולם זלמן גולדבוים כתב גם מחזה אחד, שהוא מיוחד מאוד בדרך ראייתו את אחת הפרשות המעניינות, שטרם נחקרו עד תומן בהיסטוריה היהודית – ראייה, שמצוי בה הנסיון לאחד את הרחוק עם הקרוב, את ההיסטורי עם האקטואלי – הכוונה לדרמה “ידידיה האיסי, בן שמעון בן שטח, חזות קשה (Tragödie) בדברי הימים אשר ליהודים”, שנתפרסמה ביאסי בשנת תרל"ג (1873).

ההתעניינות בתקופה זו של ימי בית שני אינה נחלתם של חוקרי־ההיסטוריה בלבד, אלא של יוצרים והוגים, מספרים ומשוררים, העושים חשבונה של האומה, ולומדים מעברה על ההווה שלה ועל עתידה. עדים לכך הם הרומנים והמחזות ההיסטוריים, שנכתבו בתקופה האחרונה בספרותנו, ובכך המשיכו מסורת זו של כתיבה, שהיתה קיימת בספרות העברית.

בפנייה זו של גולדבוים אל העבר, כדי לעצב את ההווה, יש משום חוליה בשלשלת של מסורת ספרותית בדרך כתיבה כזו; המיוחד לו הוא בחריגה מתחום חשבונה של אומתו תוך השתקעות בבעיות אנושיות כלליות, הקשורות בעצם קיומו של האדם בתחומה של חברה.

גולדבוים רואה את חבורת־האיסיים מימי בית שני כאבות “הבונים החופשיים”, ומנסה ללמוד מהם גזירה שווה לדורו; ועם זה מבקש הוא למצוא את שורשיו של מסדר חשאי וסודי זה בעבר הרחוק, ולהוכיח, כי גם רעיון זה מקורו ביהדות.


 

ב. הזיקה לדרמה    🔗

לא במקרה הגיע גולדבוים לכתיבת דרמה. גורמים אחדים חברו יחד, מורו הראשון, נחמן הכהן פישמן,2 שהשפיע רבות על תלמידו, כתב דרמות אף הוא. גם בלבוב וגם ביאסי היתה אווירה המעודדת צמיחתה של דרמה.3

להשפעות אלה נצטרפה נטיית־לבו של גולדבוים, שהלך בגדולות ונשא נפשו להיות לדרמטורג עברי גדול כשייקספיר. לא רק לכתוב דרמות שאף, אלא גם לראותן מוצגות בפועל על הבמה – ובסביבה ובאווירה שבהן חי, לא היה הדבר מן הנמנעות. בשירו “חלום נעורי”, הוא מתאר את תכניותיו בשטח זה, שמהן נתגשמה רק אחת, השנייה נשארה בתחילתה בלבד4 ואילו האחרות לא יצאו מגדר חלום.

בשיר זה (נכתב בסוף ימיו, בשנת תרע"ד5) הוא עושה את חשבון נפשו כמשורר ושוקל זה כנגד זה את חלומותיו ותכניותיו הספרותיים לעומת ה“יש” השירי שלו. הוא מגיע למסקנה, כי רוח־השיר, אשר החל שוב לפעמו בעקבות האסון במות עליו בנו יחידו, שוב אין בכוחו לעוררו ליצירה, כשם שקרה לאחר מות אשתו, שאז התנחם עליה בכתבו את הדרמה “ידידיה האיסי”, המוקדשת לה.


 

ג. המגמה האקטואלית    🔗

גולדבוים הטביע את חותמו האישי ונטיית־לבו על דרמה זו, שגיבוריה לקוחים מן ההיסטוריה, ועלילתה מתרחשת בתקופה הסוערת של ריב האחים החשמונאים.

הבעיה שעמדה לפניו, ביודעין או שלא ביודעין, היתה התאמת העלילה ההיסטורית, גיבוריה ובעיותיה, אל הבעיות שעניינו אותו בתקופתו. היה עליו לקיים נאמנות כפולה הן למקורות והן למגמתו. נאמנות כפולה זו, אפשר לה שתתקיים כמתיחות בתוך הדרמה, או כפשרה בין היסודות השונים, או כמעמסה בשל הקונסטרוקציה המלאכותית שבה. גולדבוים הצליח לשמור על מתיחות זו לעתים רחוקות בלבד; לרוב מורגש רפיון כתוצאה מן הפשרה, ולעתים ניכרת המלאכותיות, ההופכת את הקריאה למעמסה.

כאמור, רואה גולדבוים באיסיים את אבות “הבונים החופשיים” ומנסה ללמוד מהם גזירה שווה לדורו. בתארו את האיסיים, דרכי חייהם, השקפותיהם ודעותיהם, הריהו נאמן למקורות ההיסטוריים, כגון כתבי יוסף בן־מתתיהו ופילון האלכסנדרוני. עם זאת הוא משווה לנגד עיניו תמיד את “הבונים החופשיים” שבדורו, והד למגמותיהם נשמע מפני חבורת האיסיים. קשה לדעת אם רעיון זה מקורי הוא לגולדבוים, או שמא אימצו לעצמו בהשפעתו של ידידו ד“ר קראפל ליפא6. ייתכן שרעיון זה הוא נחלתם של היהודים המשכילים, שהיו חברים ב”הבונים החופשיים" (פראנק־מאסונים) ובכך מצאו להם לא רק הצדקה להשתייך לאגודה זו, אלא גם זכות ראשונים לצורת ארגון זה, שמקורו ביהדות. בסוף המאה ה־19 התארגנו, כידוע, היהודים בלשכות נפרדות, שרובן מסונפות ל“בני־ברית”.

כמוטו לרעיון ההשוואה בין החבורה הקדומה של האיסיים ודעותיה, לבין הארגון בן־זמנו ומטרותיו, משמש לגולדבוים פסוק מקוהלת, שהוא דורשו על הקבלות של אמונות ודעות בין עבר והווה: “סובב סובב הולך הרוח, ועל סביבותיו שב הרוח” (קוהלת א', 6).

בהקדמתו למחזה, הוא מתאר את “הבונים החופשיים”, את יחס ההמון והשלטונות אליהם ואת סיבת חשאיותם: “ישנו חבר אחד מפוזר ומפורד בין העמים, אשר יקראו בשמו עלי אדמות: חבר בונים חורים [־ ־ ־] הלוא הוא מסתתר ולא נודע מקומו איוֹ [־ ־ ־] ורוזני ארץ ירדפוהו [־ ־ ־] ועם הארץ יגורו מפניו [־ ־ ־]”. גולדבוים מוצא לנכון להסביר, מה לו לעברי ולאגודה זו של גויים: “ואנכי מה? עברי אנכי, ובאמונתי אחיה, והוא זר מעשהו ונכריה עבודתו”. הוא יוצא ללמד סניגוריה הן על חבר זה ומטרותיו, והן על עצמו כיהודי, על אשר נספח אליו: “הן מגמת פניו קדימה, מן החסד מוצאו, ותקופתו על הצדק, ואל האמת פניו נועדו. אך נפרד הוא והצנע לכת, השם אותותיו אותות, פן יבלעו זרים חילו [־ ־ ־] ואם תאמר בלבבך: זמורת זר הוא, [־ ־ ־] גם בזאת לא צדקת [־ ־ ־] כי ידוע תדע, כי חזקין בארץ אבותיך גזעו [־ ־ ־] לפנים בישראל, בעת עמוד לבית חשמונאים הכהן הגדול מאחיו [־ ־ ־] אז התנזרו שלמים וכן רבים וישיתו על המדבר פניהם ויהיו לחבל נפרד [־ ־ ־] וזה שמם אשר יקראו להם: איסים (רופאים) או בנאים (הבונים) [־ ־ ־] האיסים אשר לפנים, הם הבונים החוֹרים [־ ־ ־]”.

היסודות המשותפים, שפירנסו את הייחוס הזה, הם אלה: חשאיותן של שתי החבורות הללו, התנאים החמורים שהעמידו לפני חברים חדשים, המבחנים שהחבר החדש היה צריך לעמוד בהם והאותות והסימנים המיוחדים לבני־החבורה.

גולדבוים מנסה למצוא צדדים משותפים גם במטרות האיסיים והבונים. הוא מייחס לשניהם רדיפת חסד ואמת, הינזרות משלטון וכבוד וכדומה.

נטייתו של גולדבוים לתורת שפינוזה ניכרת ביותר בדרמה זו. נוסף על מגמתו ליצור מעין שושלת־יוחסין לאגודת “הבונים החופשיים”, ששורשיה נעוצים בהיסטוריה היהודית – רצונו להראות, שהבעיות של חופש, בחירה, רצון, הכרח ומוסר, שעוסקים בהן הפילוסופים בדורות האחרונים, כבר היו קיימות בתקופות קדומות, וביחוד בקרב־האיסיים.

אנשי חבורת־האיסיים, גיבורי הדרמה, מרבים להתווכח ביניהם בשאלות הבחירה והרצון, ובכך יש לגולדבוים במה להיאחז, שכן, רבים מחוקרי־אומות־העולם נוטים לראות בהשקפות האיסיים דעות קדומות, שבאו מחוץ ליהדות.

הוויכוחים בשאלות הבחירה והרצון, והשיחות על דבר הישארות הנפש, שמנהלים האיסיים בינם לבין עצמם, מסייעים אמנם למגמתו הכפולה של המחבר כחבר נלהב ב“הבונים החופשיים” וכדבק בתורת־שפינוזה, אבל הם פוגמים במהלך העלילה, מעכבים ומסרבלים אותו, גורמים לאריכות ולמילוליות יתרה. יתר על כן: הפעילות הדרמטית נבלעת בתוך השיחות הארוכות והמופשטות, שאינן תורמות במישרין לקידום העלילה, להיכרות עם גיבורי הדרמה ולהבנת המניעים האישיים המפעילים אותם.


 

ד. דמויות היסטוריות ובדויות    🔗

בהקדמתו למחזה מודה המחבר, שכמעט כל הגיבורים יש להם זכר במקורות, והוא נאמן להם, אף כי הירשה לעצמו להשלים את ראשיתם או אחריתם על פי מה שנרמז במקורות התלמודיים או ההיסטוריים: “והאמנם אדוני, כי מלבי בדיתי את כל האותיות אשר אני שם לפניך, בכל זאת יסודתם בדברי הימים אשר למלכי־ישראל מזרע הכהנים החשמונאים. וכל האנשים אשר נקבו בשמות כה היו וכה חיו כאשר אציבם פה לפניך [־ ־ ־] ופעם הגדתי האותיות למרחוק ואהי כמתנבא ומחזה עתידות יחזה והתויתי תו על מצח אחד המדברים על פי סופו, כי ידעתי כי משחתו בו. ואם תדרוש על ספרי דברי הימים האלה, אז תראה כי צדקתי, אז תמצאהו כליל ברעתו”.

שלוש עשרה נפשות עושות במחזה ונזכרות בשמותיהן, ושתים־עשרה מהן יש להן רמז או אסמכתא באגדה שבתלמוד או בכתבי בן־מתתיהו. הגיבורה היחידה, שכולה פרי דמיונו של המחבר, היא שושנה, המופיעה במחזה כאחות הורקנוס ואריסטובולוס, בת ינאי ושלומית אחותו של שמעון בן שטח. גיבורה זו, נקראת על שם אשתו של גולדבוים – רייזל־שושנה, שנפטרה בשנת תרל"ב, ולה הקדיש את המחזה: “זכרון בספר למזכרת אהבה לאשת נעורי מרת רייזאל מבית דניאל [־ ־ ־]”. בראש הספר בא השיר: “מעשי לאשתי”7 ובו הוא מתאר את ההשראה שנתנה לו אשתו לכתיבת־המחזה, ומנסה להתנחם ביצירה זו על מותה. דמותה של אשתו עמדה לנגד עיניו, בשעה שיצר את הגיבורה שושנה: “זולתי שושנה, נצר מטעי, מעשי ידי להתפאר! אותה טיפחתי וריביתי בחיי אשתי הטובה והברה, בצלמה כדמותה. ועתה כי אבדתי את אוצרי הטוב, אשת נעורי האהובה, עוד רוחה חי בקרב סמל דמות תמונתה, ואקרא שמה עליה לזכר עולם. זכרה לברכה!”

הגיבור הראשי במחזה הוא ידידיה האיסי, בנו של שמעון בן שטח. דמות זו וגורלה נזכרים במקורות, אבל שמו ניתן לו ע"י המחבר: “גם ידידיה הוא פילון היהודי, אבי המליצים וראש המשכילים בימים ההם [־ ־ ־] גם אחרית ידידיה וגבורתו הלא היא כתובה זכרון בספר, אך שמו לא נודע, כי אם שם אביו חרות לזכר עולם” (מתוך ההקדמה למחזה).

גיבורי הדרמה האחרים מתוארים בנאמנות למקורות, הן בשמם והן באופיים. המקורות אלה הם שניים: כתביו של יוסף בן מתתיהו, והאגדות המפוזרות בתלמוד על שמעון בן שטח, חוני המעגל, שלומית, אנטיפטר ומשפחתו: יוסף אחיו ולוקה בתו, פליון אחיו אשר על הצבא. מבין חבורת האיסיים בולטת דמותו של מלוּך האיסי הבוגד8, וכן נזכרים בשמותיהם גם מנחם חזקיהו ועקביא, אשר לדמותם יש רמז־מה במקורות.

דרכו של גולדבוים בעיבוד מקורותיו, היא לפרש את הסתום, להרחיב את המרומז, לאסוף עובדות ופירורי ידיעות המפוזרים במקומות שונים ולצרף אותם יחד, אם לצורך העלילה, אם לצורך הסברת מניעי הנפשות הפועלות. לעתים הוא משער מראשית אחרית, ולעתים הוא לומד מסופו של דבר על תחילתו. אבל יש שהוא מרשה לעצמו לנהוג חירות בדמויות ובמעשיהן: “אף בדברי קורות הימים האלה ידי לא אסורות, ואלכה לפי דעי ולרגל המלאכה אשר לפני [־ ־ ־]” (מתוך ההקדמה).


 

ה. העלילה ומקורותיה    🔗

עלילת־הדרמה מושתתת על שני מאורעות הקשורים זה בזה, שמקורם במה שמסופר על שמעון בן־שטח. “כשנתמנה ר' שמעון בן־שטח נשיא באו ואמרו לו: יש שמונים נשים מכשפות במערה באשקלון. מיד עמד רבי שמעון בן שטח ביום סגריר וכנס שמונים בחורים בעלי קומה ונטלם עמו [־ ־ ־] אמר: כל אחד ואחד יברור בת זוגו. טענו אותן ויצאו ותלאון. נתקנאו קרוביהן בדבר ובאו שנים מהם והעידו על בנו של ר' שמעון בן־שטח חיוב מיתה ונגמר דינו להרג. וכשהיה יוצא לסקל אמר: אם יש בי עוון זה לא תהא מיתתי כפרתי; ואם אינו בי תהא מיתתי כפרה על כל עוונותי וקולר תלוי בצואר עדים. שמעו העדים וחזרו בהם ואמרו: עדי שקר אנו. בקש אביו להחזירו. אמר: אבא, אם בקשת לבוא תשועה על ידך – עשה אותי כאסקופה” (ירוש' חג' פ“ב ה”ב; סנה' פ“ו, ה”ד, ה“ו; רש”י סנה' מד‘. ספר האגדה עמ’ קנ"ה־ו'). במחזה נזכר עניין הריגת שמונים המכשפות כמה וכמה פעמים, והוא משמש גם כהסבר לשנאת שמעון לאיסיים ולחוני, אשר דחף אותו למעשה זה.

במקורות לא נתפרשה האשמה, שהטילו עדי־השקר בבנו של שמעון בן־שטח. היתה זו, כפי הנראה, האשמה חמורה, כיוון שנגזרה עליו מיתה.במחזה פירש גולדבוים סתום זה: מהו החטא שבגללו נתחייב בנו של שמעון בן־שטח מיתה. ידידיה נאשם בהריגתו של חוני מנהיג האיסיים, אשר למעשה נהרג בידי פליון, אחי־אנטיפטר. גם בעניין זה היה לו לגולדבוים על מה שיתסמך. כידוע, מסופר ב’קדמוניות' (י"ד ב' א') על סופו של חוני, שנהרג בסקילה ע“י הרשעים שביהודים. אשמה זו נוחה להתקבל ע”י העם במחזה, שכן ידועה היתה האיבה ששררה בין שמעון לבין חוני, וכן עשויה היתה להתחזק ע"י רצונו של הבן לרשת את מקומו של חוני כראש האיסיים.

תיאור זה כוחו יפה להמחיש, כיצד נהג המחבר בצירוף מקורותיו מן התלמוד ומן ההיסטוריה וכיצד עיבד אותם במחזה.

בדמותו של ידידיה, יש ניסיון לעצב דמות של גיבור המנסה לפעול על פי עקרונות־הפילוסופיה של שפינוזה. הוא מדבר על הצורך בכיבוש התאוות, אינו ירא מפני המוות, מאמין בהישארות הנפש, ובסופו של המחזה הוא מדגים בגופו את הוויכוח המופשט, המתנהל בין האיסיים בדבר החופש והרצון. ידידיה, חופשי כאילו להיחלץ מגזר דין המוות, שנחרץ עליו על לא עוול בכפו, אבל הוא נאלץ להתאים עצמו לחוק הקיים ואינו מסכים שישנו למענו חוק זה.

גורלו של ידידיה, שרק סופו נזכר במקורות, וראשיתו ומהלכו הם פרי המצאתו של המחבר, משתלב במאורעות ההיסטוריים של התקופה. המחזה עוסק במאבק על השלטון בין הורקנוס ואריסטובולוס, בני אלכסנדר ינאי ושלמינון־אלכסנדרה, ובהתערבותו של אנטיפטר האדומי לטובת הורקנוס. רוב העובדות והפרטים, כולל תיאור ממקומות גיאוגרפיים הנזכרים במחזה, מבוססים על המסופר ב’קדמוניות' (י"ד א' ד' ועוד) וב’מלחמות' (א' ו' י"ט).

ונביא דוגמה נוספת, שיש בה כדי להעיד על דרכו של המחבר בעיבוד מקורותיו.

ב’מלחמות' (א' ו־ב') מסופר כיצד פיתה אנטיפטר את הורקנוס לברוח אל חרתת מלך־ערב ולרשת בעזרתו את המלוכה שנית. במחזה, נעשה פיתוי זה לפי עצתה של שלומית בתו (עמ' 48). ב“מלחמות” (שם י"ט) מסופר, כי זמן־מה היה שלום בין הורקנוס ואריסטובולוס, ואילו במחזה, מייחס גולדבוים את עשיית־השלום הזה לשמעון בן־שטח.

במחזה מעידים השומרים, שראו את צלם המלכה שלמינון מתהלך מחדר משכבה של שושנה, אל מגדל סטרטון:

כִּי מִיּוֹם מֵתָה אִמִּי הִיא עוֹלָה מִקִּבְרָהּ

מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה בְּעֶצֶם הַלַּיְלָה הַהוּא

לְתַנּוֹת בְּמָקוֹם שֶׁשָּׁם נָפַל שָׁדוּד

אַנְטִיגְנוֹס יְבָמָהּ, שַׂר צְבָא אֲרִיסְתּוֹבְּלִיס

בַּעֲלָהּ הָרִאשׁוֹן – וְיָדֶיהָ בְּמַעַל.

וַיִשְׁמַע אֲרִיסְתּוֹבְּלִיס וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ

וַיֶחֱלֶה וַיָּקִיא דָם בִּמְקוֹם נִשְׁפַּךְ דַּם אָחִיו

וְדָמִים בְּדָמִים נָגָעוּ – וַיִּגְוַע וַיָּמוֹת. (עמ' 33)

סיפור כזה ממש מובא אצל יוסף בן מתתיהו (‘מלחמות’ א' ג' א־ו): “[־ ־ ־] כי המית אריסטובולוס גם אותו (את אנטיגנוס) על עלילות דברים ששמו לו אנשי בליעל מעבדי המלך [־ ־ ־] אולם המלכה התחברה עם יועצי הרע [־ ־ ־] אנטיגנוס יצא בכלי נשקו [־ ־ ־] וכאשר בא אל הפרוזדור האפל, שנקרא בשם מגדל סטרטון, נהרג בידי שומרי ראש המלך [־ ־ ־]. מוסר הכליות על התועבה הזאת חיזק את מחלת אריסטובולוס. זכר הדם לא נתן מנוחה לנפשו והוא התהלך כצל ולאחרונה התפרדו מעיו מעצמת יגונו והקיא דם רב. ואחד הנערים המשרתים הוציא את הדם ובגזרת אלהים נכשל במקום אשר נשחט בו אנטיגנוס ושפך את דם הרוצח על כתמי דם אנטיגנוס אשר נראו עוד לעין [־ ־ ־] לדברים האלה גוע מיד (אריסטובולוס) ומלכותו לא ארכה יותר משנה”.

גולדבוים הוסיף על סיפור זה, שכמעט לא שינה אותו מן המקור, את עניין צֶלֶם־המלכה שאינו מוצא לו מנוח, ומהלך במקום הרצח בהשפעת “האמלט” לשייקספיר. אבל הצֶלֶם נגלה רק לעיני השומרים, ואילו שושנה, הגיבורה־המשכלת, משערת, ובצדק, כי חוני הוא שמתחפש לפניה. על דרך זו שיווה גודלבוים ליסוד שלמעלה מן הטבע אשר בתוך העלילה – מראית הגיונית, וכך נתווסף למקור נופך דרמטי.

לעלילה שני מרכזי־התרחשות – חבורת האיסיים ואנשי השלטון בירושלים. שתי חבורות אלה יריבות זו לזו, אבל גם בתוכן שוררת מתיחות רבה. קיימים חילוקי דעות בין האיסיים לבין עצמם, מלוך וחזקיה הסוטים מן הדרך מצד אחד, ועקביא ההולך בתלם מצד אחר. ובמחנה השני קיימת מחלוקת בן שמעון ואנטיפטר לידידיה, בין שמעון לאיסיים וממילא גם בינו לבנו האיסי, וכן מחלוקת בין שלומית לשושנה. הניגוד בין שתי הנשים הוא ניגוד שבאינטרס ובאופי: באינטרס – בית אנטיפטר לעומת בית חשמונאי; באופי – פעלתנות הגובלת בתוקפנות לעומת פסיביות וקבלת־הדין. ניגודים אלה באים לידי התנגשות, עם אהבת שתי נשים אלה לגבר אחד, לידידיה. מלבד הניגודים בין המחנות היריבים ובתוך המחנות האלה, קיימים גם מאבקים בין הגיבורים לבין עצמם, בראש ובראשונה מאבקו של הגיבור, ידידיה, עם עצמו. התנגשות זו מוצאת את ביטוייה בניגודים המתגלים בין העקרונות שעליהם חונך – בייחוד במישור האישי, הפרישות וההינזרות – לבין יצריו המתעוררים בו למראה שושנה ולמגעה של שלומית. למאבק פנימי זה של הגיבור עתידים להצטרף יסודות נוספים, שיגבירו את ההתרוצצות בתוכו ויביאוהו לבסוף לבחור במוות. אולם כל המאבקים האלה מקורם אחד: חוסר האפשרות לשלוט ביצר, אף על פי שחונך לכיבוש עצמו. דבר זה מביאו לראות את חייו ככישלון, ואת עצמו כבלתי־ראוי לתפקיד שהוטל עליו כראש האיסיים. הערכת־עצמו השלילית מתחזקת בו גם בשל היותו בן הנשיא בישראל וקרוב למשפחת־המלוכה.

ידידיה מתגלה בכל גדולתו ברגעי חייו האחרונים. לאחר שהוכחה טענתו כי הוא חף מפשע, באה לידי הכרעה מלחמתו בין החובה ובין הרגש, שנפתל בה כל ימיו. הרגשת החובה לשמור נאמנות לחוקי־עמו ולחוקים שעליהם חונך בקרב האיסיים, מביאה אותו לקיים בגופו את גזר הדין שנגזר עליו, אף שהעדים חזרו בהם. וזאת לפי הכלל: “כיוון שהגיד, שוב אינו חוזר ומגיד” (סנה' מד'). לדברי שושנה אינו עונה, שכן צד זה של המאבק כבר הוכרע כליל. הוויכוח הוא עם אביו ועם מנחם על החובה בשמירת תורת העם, החבורה וכבוד אביו הנשיא. במותו מתמלאת חובה זו. כל אחד מן הסובבים אותו לפני מותו מייצג כוח מן הכוחות הפועלים בנפשו. לאורך הדרמה פעלו כוחות אלה בנפרד, ולקראת הסוף חברו כולם יחד: מנחם – נציג האיסיים, שחינכו אותו לעקרונות, שכבד היה ממנו להגשימם בחייו, בפגישתו עם המציאות, ורק מותו הוא הגשמתם; אביו שמעון בן־שטח, הנשיא, שהרגיש צורך להוכיח לו, כי כבנו הוא ראוי לו, ועליו לשמש דוגמה לאחרים; שושנה, המסמלת לו את כישלונו במלחמה עם עצמו וחילול נדר־הנזירות.

המחזה מסתיים במותה של שושנה בידי שלומית, שקיימה בכך את דבריה הקודמים:

וַאֲשֶׁר אֶחְשֹׁק אֶרְדֹּף אַשִּׁיג

אֶשְּׂבַע אֶמְצֶה, וְאַשְׁלִיךְ הָלְאָה;

וַאֲשֶׁר אֶשְׂנָא, אֶדְרֹךְ אֶרְמֹס,

וְלֹא תָחוּס עֵינִי – וְאַכְרִיתֵהוּ!

דמותה של שלומית, בתו של אנטיפטר, “סוכנת שושנה ורעותה, בת עשרים”, יצאה מתחת ידי המחבר חזקה ומגובשת. אישה בשר ודם, שיצריה מפעילים אותה, והיא הרוח החיה בכל העלילה. היא המושכת בחוטים מאחורי הקלעים, מסכסכת את אביה בבית־החשמונאים, מנסה לאכוף את אהבתה על ידידיה, ובהיכשלה היא גורמת את אבדנה של צרתה, שושנה. לדמותה זו יש רמז בכתבי יוסף בן־מתתיהו (‘מלחמות’ א' כב' ועוד). שלומית מגיעה במחזה לידי ידיעת עצמה. לרגע, ניסתה לפעול כנגד היסוד הרע שבה, ולהשפיע טוב וחסד, אבל נכשלה ונכנעה לאשר נועד לה:

“אֲנִי חֹשֶךְ וַאֲפֵלָה, וְהַמְּאֵרָה וְהַקְּלָלָה”. (עמ' 99)

בין שני המחנות הנאבקים במחזה, חבורת האיסיים ואנשי ירושלים, משמשת דמותו של מלוּך כמקשרת. על יסוד רמזים היסטוריים יצר גולדבוים דמות רבת־תככים, בוגדנית, שרק טובת עצמה לנגד עיניה.

ב’מלחמות' (א' ח־י"א) מספר בן מתתיהו על מלוּך, שעמד בראש צבא־הורקנוס בשעת מלחמתו עם אלכסנדרוס ושנא את אנטיפטר. אנטיפטר הצילו פעמיים מסכנת־מוות, והוא לא זכר לו חסד זה, ושיחד את המשקה של אנטיפטר כדי להשקותו רעל. אנטיפטר מת, ומלוך התכחש לכך והתאבל על הנרצח. לבסוף מת ברעל בעת משתה של הורדוס ע"י שרי קאסיוס. במחזה הוא משוֹעי־ירושלים הנוטים אחרי הורקנוס, שהוא איסי נסתר. כבר בתחילת המחזה הוא מביע את דעתו: “מדוע נחדל ממשרה ידינו?” וחוני העומד על טיבו עונה לו: “אל תבקש גדולה”. גם אנטיפטר אינו בוטח בו. הוא אשר גילה לאנטיפטר היכן מסתתר חוני, אך גם הזהירו מנקמת־הדם־השפוך. מניעי בגידתו נעוצים ברצונו לרשת את מקומו של חוני ולהיות לראש־לאיסיים. והוא אף מאשים את ידידיה – שנועד להיות יורשו של חוני – ברצח חוני. מלוּך הוא האיש אשר לגביו מקדשת המטרה את האמצעים, כהגדרתו של ידידיה בדבריו אל האיסיים:

“וְזֶה דֶרֶךְ חָדָשׁ, בְּעַד הָרָעָה אֶל הַטּוֹב”.

גולדבוים שינה הרבה בדמותו לצורכי הדרמה, ורק תכונת־הבוגדנות של גיבור זה, היא המשותפת למחזה ולמקורות ההיסטוריים.

נביא דוגמה נוספת לדרך השימוש של גולדבוים במקורות:

וְאוֹצְרוֹת הַהֵיכָל דָּלְלוּ וְחָרְבוּ

מֵעֵת יוֹרִידוּ הַכֹּהֲנִים יוֹם יוֹם מֵעַל הַחוֹמָה

לְךָ שְׁתֵּי אֵיפוֹת זָהָב בְּעַד עוֹלַת הַתָּמִיד

*

וְהַכֹּהֲנִים וְהָעָם הַיּוֹשְׁבִים עַל הַחוֹמָה

הֵילִילּו: כִי עַל אוֹדוֹת חֲזִיר מִיַּעַר

אֲשֶׁר הֶעֱלִיתֶם עַל הַחוֹמָה בִּמְקוֹם שֶׂה לָעוֹלָה

חָרָה אַף ה' וַיִּגְעַר בָּאָרֶץ. (עמ' 73־72)

שיחה זו נערכת בין אנטיפטר ושמעון בן־שטח בזמן המצור על ירושלים, והיא מבוססת על מה שנאמר: “שנו רבותינו: כשצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה, היה הורקנוס מבחוץ ואריסטובלוס מבפנים, ובכל יום ויום היו משלשלים להם דינרים בקופה והיו מעלין להם תמידים. היה שם זקן אחד, שהיה מכיר בחכמה יוונית; לעז להם [־ ־ ־]: כל זמן שעוסקים בעבודה, אין נמסרים בידכם. למחר שלשלו להם דינרים בקופה והעלו להם חזיר. כיון שהגיע לחצי החומה, נעץ צפרניו בחומה ונזדעזעה ארץ־ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה” (סוטה מ“ט; ב”ק פ"ב).9

דוגמאות רבות מסוג זה מצויות במחזה.


 

ו. המבנה    🔗

שלושה יסודות שונים חברו יחד במחזה: האישי – נחמה על מות אשת הנעורים האהובה; האידיאולוגי – מציאת שושלת־יוחסין ל“בונים החפשיים” בדמותם של האיסיים; הפילוסופי – ניסוח הדעות והבעיות של גיבורי־המחזה, ברוח הפילוסופיה של שפינוזה: יסודות אלה נצטרפו לדרמה, השואבת את מהלך העלילה, פרטיה ודמויות גיבוריה ממקורות בתלמוד ובכתבי יוסף בן־מתתיהו. למחזה חמש מערכות, המחולקות ל“מחזות”. את המערכה הראשונה מקדים מבוא. מניינם של “המחזות” בתוך המערכות איננו שווה (בראשונה – 6; בשנייה – 9; בשלישית – 12; ברביעית – 8; ובחמישית – 5). אורך “המחזות” אינו אחיד. כך יוצא, שהמערכה הראשונה והשלישית שוות בגודלן, והמערכה השנייה והרביעית שוות בגודלן, ואילו המערכה החמישית היא הקצרה ביותר.

המחזה כתוב במשקל הסילאבי, בטורים בני י"א הברות בעיקר, בהברה האשכנזית. אין כאן ניסיון לשמירה על הכלל, שלא להתחיל את השורה בשווא נע. במניין ההברות בטור, בדרך כלל, אין השווא הנע נחשב כתנועה. הטורים אינם מחורזים פרט ליוצא מן הכלל אחד: השיחה היחידה בדרמה המתנהלת בחרוזים (ועל דרך ההיתול) היא בין שלומית לאנטיפטר (עמ' 46, מערכה ב' מחזה ז'):

מִי יָזִיד לָגֶשֶׁת / בְּחִצִּים וּבְקֶשֶׁת?

עֲלֵה פֶתֶן וְנַחַש / לִמְעוֹנֵן וּנְבוֹן לַחַשׁ!

אֵיךְ בָּאתָ הַפַּעַם / בֵּין בָּרָק וְרַעַם?

בַּמָּטָר וּבֶחָרָבָה / וְשִׂמְלָתִי לֹא רֻטָּבָה.

כבר ציינו לעיל את השפעת “האמלט”, שבו מופיעה דמותו של המלך המת לעיני השומרים, ואחר כך לעיני בנו, וקוראת לנקם על הרצח שבוצע בארמון. גם ב“ידידיה האיסי” השומרים מאמינים, שהם רואים את דמות המלכה המתה, העולה מקברה, מדי שנה בשנה, לבכות במקום ששם נפל אנטיגנוס. וכבר הערנו על השינוי הרציונלי, שהטיל גולדבוים בענין זה. גם בשיחה זו, המתנהלת בחרוזים, ניכר שמץ מהשפעתו של שייקספיר (הפתיחה ל“מקבת”, בשיחה בין המכשפות לבין עצמן10). מלבד הצורה החרוזה, השונה מכל המחזה שאינו כתוב בחרוזים, הרי המשותף לשתי השיחות הוא בכך, ששני המשוחחים הם בעצה אחת, בצורת השאלות והתשובות ובהזכרת בעלי־חיים ומזג־האוויר.

למבוא – כמה תפקידים במחזה. ראשית, להציג את הבעיות המרכזיות – הרצון, חופש־הבחירה והישארות־הנפש – כפי שהן באות לידי ביטוי בדברי עקביא:

"הַעֶבֶד אָנֹכִי, אִם אָדוֹן אָנִי?

הַאֶבְחַר לְבַדִּי דַרְכִּי אוֹ אָיִן? (עמ' 6)

ותשובתו של חוני:

חָפְשִׁי אָנֹכִי לַעֲשׂוֹת כִּרְצוֹנִי

אָכֵן הָרָצוֹן חָפְשִׁי אֵינֶנּוּ;

דְּרוֹר לִי לְמַלֵא אֶת אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי

אָכֵן הַבְּחִירָה אֲסוּרָה בִּנְחֻשְׁתַּיִם;

כִּי הַכּלֹ נֶאֱלָץ לִבְחֹר בַּטּוֹב. (עמ' 7)

ובהמשך:

עַל כֵּן אֵין רָצוֹן, וְגַם מִקְרֶה אָיִן

וְאֵין עוֹשֶׂה רַע אֵין גַּם אֶחָד

אַךְ יֵשׁ וָיֵשׁ חֹק תַּבְנִית עוֹלָם

וְעַל פִּיו כָּל הֲלִיכוֹת תֵּבֵל יִסָּעוּ – (עמ' 10)

המבוא מגלה את חילוקי הדעות הפנימיים בין האיסיים לבין עצמם, ניגודים, המפרנסים את מהלך העלילה. דברי ידידיה במבוא, המאמין בחיים שלאחר המוות, יש בהם רמז לעתיד לבוא, לבעיה שעמה עתיד הוא להתמודד.

מגרעותיו של המבוא נעוצות באריכות המייגעת של הוויכוחים, הנהפכים, לעתים, לטרקטאטים פילוסופיים, שאין עמם כל פעילות.

המערכה הראשונה מציגה את כל הגיבורים העיקריים, ונשמע בה הד המאורעות שקדמו למעשים המתרחשים בדרמה. המחלוקת בין אנטיפטר ושמעון – אחד הקונפליקטים המרכזיים במחזה – מתרחבת בה, והמשכה של מחלוקת זו יישמע בפגישתם השנייה של גיבורים אלה במערכה השלישית, מחזה ה'. פגישה שנייה זו תיערך ליד שערי ירושלים הנצורה, ותפקידה יהיה לעכב את הקטסטרופה ולפתוח פתח להצלה. ליחסי האיבה של שמעון ואנטיפטר, מצטרפים הניגודים והמתח שבין ידידיה ואנטיפטר, בין שמעון לאיסיים ובין שמעון לבנו. במערכה זו מתגלה גם הקונפליקט בין שושנה ושלומית, ובין ידידיה לבין עצמו.

המערכה השנייה מציגה את כישלונו של ידידיה לעמוד מול פיתוייה הנשיים של שלומית, אבל מניחה פתח לתקווה, בדמותו של חוני מורו, שידידיה נאחז בו ורץ אחריו כדי לחזור להווייתו הראשונה. בסופה של מערכה זו, מגיע לשיאו המתח בין עול התפקיד לבין חוסר־האונים למלא אותו. לאחר שידידיה גילה את אהבתו לשושנה ונוכח לדעת כמה קשה לו להיפרד ממנה, נפגש עמו חוני ומושח אותו לראש־האיסיים תחתיו. וכך מוצא עצמו לפתע ידידיה, תוך כדי הרגשת תבוסתו, נושא תפקיד כה רם. אותו מעמד, שהוא לגביו כישלון, נראה בעיני חוני כעלייה.

מכאן ואילך צועד הגיבור לקראת מותו. מוות זה, יותר משהוא בא עליו עקב המסיבות והתככים שגלגל עליו המחבר, הריהו תוצאה של רצונו וגורלו. בהמשך העלילה, המאורעות החיצוניים הולכים ומסתבכים. אנטיפטר מסכסך בין האחים החשמונאים, שמעון מנסה להתערב, מלוך מסגיר את חוני, אחי־אנטיפטר פועלים, שלומית מושכת בחוטים – כל זה נעשה כדי לסבך את ידידה באשמת הריגת חוני, ולהכניסו לבית הסוהר.

המערכה הרביעית, עיקרה במאבק הפנימי המתחולל בנפשו של ידידיה החבוש בבית הסוהר. הוא מהסס אם לברוח מבית הסוהר או להישאר בו. שתי הנשים מתערבות בחייו. כנגד פיתויי שלומית הוא אינו נכנע ואינו רוצה לקנות את חירותו בעזרתה, אבל הוא הולך אל אחיו האיסיים – עם שושנה ומנחם הבאים לשחררו. לרגע נדמה, כאילו תפקידו ואהבתו יכולים לדור בכפיפה אחת, אבל אין הדבר כך. הוא ממלא את תפקידו כמנהיג וחוזר מרצונות לבית הסוהר. דבר זה מתברר במערכה החמישית, בשיחה עם שמעון אביו. במאבק בין החובה ובין הרגש, שנפתל עמהם כל ימיו, ניצחה החובה. מותו הוא בבחינת הגשמת הרעיונות שחונך עליהם והאמין בהם:

וַאֲשֶׁר יִשָּׂא חֵטְא רַבִּים וְיַרְבֶּה לִסְלֹחַ

וְלַמָּוֶת הֶעֱרָה נַפְשׁוֹ לְכַפֵּר עֲווֹן פִּשְׁעָם

לָזֶה יִקָּרֵא אִיסִי, שׁוֹמֵר אֱמוּנִים! (עמ' 104)

חולשתו של המחזה היא, כאמור, באריכות המונולוגים והדיאלוגים, המעכבים את מהלך העלילה ומייגעים את הקורא. הפעילות אינה מוצגת אלא נאמרת בפי הגיבורים, והמאבק המרכזי רב־הפנים של הגיבור על רקע המאבקים ההיסטוריים של התקופה וגיבוריה, אובדים לעתים בתוך שפע הדיבורים והשיחות. ייתכן שעיבוד המחזה המיוחד הזה מחדש, תוך השמטת כמה טפלים והבלטת העיקר, היה מכשירו לעלות על קרשי־הבמה.

אביב תשכ"ט



  1. ביוגרפיה מפורטת שלו, ראה בפרק הקודם.  ↩

  2. כינויו הספרותי היה: “הני”ף הכהן“. נולד בלבוב בשנת 1809 בערך, ונפטר שם ב־1878. היה בחבורת הצעירים המשכילים שבעיר, שהתקוממו על הקו המדעי של ותיקי־המשכילים ושאפו לכיוון אמנותי. בראש ספרו ‘שפה לנאמנים’ (לבוב, 1854) בא שיר ה”הסכמה“ של תלמידו מ.ז. גולדבוים, שהיה אז כבן 17. פישמן כתב גם שני מחזות על נושאים תנ”כיים“ ”סיסרא, מפלתו והצלת עם ישראל ע“י ברק ודבורה; בדרך שיר ומליצה; בשתי מערכות, לבוב 1841” ו“קשר שבנא; על דרך ההווה; בחמש מערכות [־ ־ ־], לבוב 1870” – מחזה מימי המלך חזקיהו.  ↩

  3. על הנטיה בגאליציה לכתוב דרמות על גיבורים היסטוריים, ראה: פ. לחובר, ‘תולדות הספרות העברית החדשה’, כרך ד‘ עמ’ 33 ואילך. וראה גם את המסות על מחזהו של יהודה ליב לנדא: “יש תקוה” שהוצג בלבוב בשנת תרנ“ג. וכן: דב סדן, ”גיא חזיון, לזכר יהודה ליב לנדא“, בספר: ‘אבני זכרון’, עמ' 32־27; יוסף אורן, ”יש תקוה“ – הצגה עברית ראשונה, ‘מאזנים’, כרך כ”ד, חוב‘ ג’ שבט תשכ"ז, עמ‘ 241־234. לעניין זיקת יהודי יאסי לדרמה, ראה בערך גולדפדן, ב’לכסיקון הספרות העברית' לג. קרסל – שם מובא קטע מתוך האוטוביוגרפיה שלו, המתאר כיצד נולד בלבו רעיון התאטרון היהודי, בעקבות ביקורו ביאסי שברומניה.  ↩

  4. בתכניתו היה לכתוב מחזה נוסף שגיבורו “הורדוס”, וכבר החל בכתיבתו. מתכנית זו נשאר רק השיר “בשצף קצף” או “רוח עריצים” אשר בכתב־היד של שיריו (הנמצא ברשות ארכיון “גנזים”). לצדו של השיר רשומה הערה: “ממחברתי הורדוס”. נראה, שגם שיריו “הורדוס” ו“מות העריץ”, היו צריכים להיכלל בדרמה זו.  ↩

  5. ‘ספר השירים אשר למשולם זלמן גולדבוים מלבוב’, חלק שני, תרע"ד, עמ' 11.  ↩

  6. ד“ר קארפל ליפא היה מראשוני חובבי־ציון ברומניה. נולד בסטאניסלב בשנת תקצ”א, 1830, ומת בווינה בשנת 1915. היה רופא שעבר מגאליציה ליאסי, ובה ישב כמעט עד סוף ימיו. נוסף על היותו מנהיג היהדות הרומנית, עסקן לאומי וציבורי, עסק גם בעבודה ספרותית. בשעת 1875 (שנתיים לאחר שנתפרסמה הדרמה של גולדבוים) כתב מאמר בעיתון ‘הבונים החפשיים’ בווינה, שבו הוא מבקש להוכיח קשר זה בין האיסיים ל“הבונים החופשיים”. עניין זה נזכר בספרו של אחיו ח.ד. ליפא, ‘אסף המזכיר’ ווינה, תרל“ט, עמ‘ 293. עוד עליו – עיין ב’קרית ספר‘, כרך מ’ חוב‘ ב’, אדר ב' תשכ”ה עמ‘ 288 ואילך, וכן ב’לכסיקון הספרות העברית בדורות אחרונים' מאת ג. קרסל, ושם ביבליוגרפיה נוספת.  ↩

  7. ‘ספר השירים’, תר"ע, עמ' 94.  ↩

  8. ב‘מלחמות’ א' ח־יא, נזכר אדם בשם מליך (Malichus) ועל כך בהמשך.  ↩

  9. רמז למאורע זה נמצא בשירו של ביאליק, “שבעה”: "פָּנָה זִיו הַבָּיִת, גָּלָה כָּבוֹד מֵחֲדָרָיו. / גַּם הִנֵּה

    מִפְלֶצֶת הַדַּלּוּת כְּבָר אוֹרֶבֶת ובָאָה, / לוֹטֶשֶת מֵאַחַת

    הַפִּנּוֹת עֵינֵי עַכָּבִישׁ זְעוּמוֹת, / עוֹד מְעַט וְתָקְעָה

    בְּקִירֹות הַבַּיִת צִפָּרְנֶיהָ הַנֶּאֱלָחוֹת / וְדָבְקָה־בּוֹ

    כְּצָרַעַת נוֹשֶׁנֶת וכְנֶגַע מַמְאִיר".  ↩

  10. "אֵימָתַי שׁוּב נִוָּעֵד, / לְעֵת סוּפָה בָּרָק אוֹ אֵד? – עֵת תִּשֹּׁךְ הַהֲמֻלָּה / עִם נִצָּחוֹן וּמַפָּלָה. –

    לִפְנֵי שְׁקִיעַת חַמָּה כֻּלָּה. – הַמָּקוֹם? – בַּאֲפָר, – שָׁם

    נִפְגּשׁ מַקְבֶּת הַשָׂר. – הִנְנִי שׁוּנְרָא! – צְפַרְדֵעַ לִי

    קוֹרֵאת: – מִיָּד! – צַח הוּא לַח, וְלַח הוּא צַח! / טוּסוּ

    בַּעֲרָפֶל וְרוּחַ נִדְלָח". (‘מקבת’, מערכה ראשונה, מעמד א' תרגום ש.צ. דוידוביץ, ספרית רשיש, ירושלים, תש"י).  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47967 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!