תאריך עגול מזמין תמיד חשבון־נפש אישי, לאומי ואנושי־כללי, על אף יותר משמץ המקריות והמלאכותיות שבו. חשבון־נפש כללי כזה נעשה בתרבות המערב בסוף המאה התשע־עשרה עם תחילת המאה העשרים ובמרכזו, כצפוי, סיכומי העבר ותחזיות וציפיות לעתיד. היו אלה סיכומים וסיכויים בכל התחומים האפשריים: שכל ורגש, תרבות ומוסר, גזעים ומינים, מדע ואמונה, פילוסופיה והיסטוריה ועוד. כצפוי, הסתמנו בהם שתי גישות מנוגדות: זו הפסימית, החוזה חזות קשה לאנושות, וזו האופטימית, הצופה לה עתיד מבטיח, לפחות יותר מזה של העבר. למותר להוסיף שאלה כן אלה הסתמכו על אותן עובדות, שכל אחד פירש אותן אחרת והתאימן לתחזיתו הראשונית.

בסיכומים אלה השתתפו גם כתבי־העת העבריים והיהודיים וזאת למרות “הספירה האחרת” של לוח השנה היהודי. מרכז הכובד בהם, בהתאם לעיתוי ולנושא, היה בהדגשת ההיבטים האנושיים הכלליים הקשורים באדם באשר הוא אדם, ואילו הנקודה היהודית, במידה שהיא קיימת, עברה מן המרכז לשוליים.

במיוחד קידמו בעיתונות העברית בהתלהבות את התפתחות המדע והטכניקה ואת ההמצאות החדשות שרתמו את כוחות הטבע לשירות האדם, ותלו בהן תקוות מרובות בקשר לרווחתו בעתיד ולהגדלת אושרו. פה ושם נשמעו אמנם גם קולות אזהרה מפני השימוש בהן לרעה, וחשש שמא אין קשר בין ההקלה בחיי היום־יום שהן מבשרות לבין אושר האדם, אבל קולות אלו היו מעטים ומאופקים, ובדרך כלל גברו האופטימיסטים על הפסימיסטים.

הספרות העברית ליוותה דרך קבע את ההמצאות החדשות מראשיתן בהתלהבות רבה. היא נתנה להן ביטוי בשירים וגם במאמרים ובהסברים מדעיים מפורטים שהופיעו מעל דפי העיתונות. למעשה, נוצרה ספרות שלמה המוקדשת לחשמל, לטלגרף, לטלפון, לגרמופון, לרכבת, לכלי התחבורה האחרים ביבשה, בים ובאוויר וכן למכונה בכלל. התייחסות זו חייבה מערכת שלמה של חידושי מילים עבריות כדי להימנע משימוש במילים הלועזיות ולאמץ ככל האפשר את אמצעי הטכניקה החדשים האלה אל חיק הלשון העברית וספרותה.¹

יצירות הספרות, שבדרך כלל הריעו להמצאות הטכניות החדשות בנוסח: “קפיצת הארץ והדרכים, שנתחדשו על ידי המצאת מסילות הברזל וחוטי הברק [טלגרף], נתכווץ המקום ונקמט הזמן”, (1868)² היה בהן המשך למסורת ספרות ההשכלה העברית להגיב על מאורעות חיצוניים, כגון מאורעות הקשורים בשליטי המדינות שבהן חיים יהודים, ובעיקר לחבר לכבודם שירים. נוצרה ספרות ענפה מאוד של “שירים לעת־מצוא”. אף שההערכה השגורה כלפי שירים אלו נמוכה, צריך לומר, שהתפתחו והשתכללו בהם כלי הביטוי העבריים והתגמשה בהם השפה העברית. זאת נוסף על תכונות חשובות נוספות העולות מהם, המחייבות, לפחות, בדיקה חוזרת של ההערכה המקובלת, אם לא אף את הפיכתה על פיה.³

שירים בנושאים אלה נכתבו ברובם על ידי דור הסופרים הוותיק, שפעל בשלהי תקופת ההשכלה בהתאם לנורמות הספרותיות שרווחות בה ולמגבלות הלשון העברית של אותו זמן. דור הסופרים החדש, שהחל לפעול בראשית המאה העשרים, דחה כמעט לגמרי סוג זה של שירים, כחלק מפניית העורף שלו למסורות הספרותיות של ספרות ההשכלה. הוא הפנים את הנושאים, “הקטין את השקף” כביטויו הקולע של שמעון הלקין, והציב את גורל היחיד והתלבטויותיו במרכז.

עם פרוס התאריך “העגול” של 1900 פעלו בעת ובעונה אחת, כפי שקורה בכל תקופה, כמה דורות של סופרים: הוותיקים, “משיירי” תקופת ההשכלה, שנולדו במחצית הראשונה של המאה התשע־עשרה, יחד עם דורות הביניים ודורות הסופרים הצעירים וצעירי הצעירים, שנולדו לקראת סוף המאה, והיו כבני עשרים בשעה שהחלו את צעדיהם הראשונים על במת הספרות העברית. סופרי דור שלהי תקופת ההשכלה היו בראשית המאה העשרים בשנות החמישים שלהם, גיל שנחשב “מופלג” בעיני צעירים שבכל דור, ועל אחת כמה וכמה במושגי הזמן ההוא שבו תוחלת החיים היתה קצרה. כך, למשל, בשנת 1900 היה מרדכי דוד ברנדשטטר (1928־1844) בן 56, ראובן אשר ברוידס (1902־1851) – בן 49, משה ליב לילינבלום (1910־1843) – בן 57, אברהם יעקב פפירנא (1919־1840) – בן 60, יצחק אייזיק קמינר (1902־1834) – בן 66, ונבחרו כאן כדוגמה חמישה יוצרים בתחומים שונים.

יצירתם של סופרי דור שלהי תקופת ההשכלה נראתה בעיני הדור החדש של ראשית המאה העשרים אנכרוניסטית ובלתי רלוונטית ביותר, כדרך שקורה בכל חילופי דורות בספרות, במיוחד כשהדור ה“ישן” איננו מצליח, ואולי איננו מסוגל או איננו רוצה, להתאים את עצמו לרוחות החדשות המנשבות בעולמה של הספרות. עם זאת, כשבוחנים ספרות זו לגופה, אין ספק שהיא הרבה יותר מורכבת ומגוונת מאשר התדמית ב“שחור־לבן” שהצליחו להדביק לה. כך הוא גם ביחס ל“שירים לעת־מצוא”. מן הראוי להכיר גם אותם, לא רק כחוליה מתווכת לגופה, אלא בעיקר כדי להיטיב להבין את הדרך הארוכה והלא־קלה של התפתחות הספרות העברית ולשונה, ואת מאבקו של הדור הצעיר להשתחררות מן המסורות הספרותיות והלשוניות הכובלות של ספרות ההשכלה ולבנייתן של מסורות ספרותיות אחרות. תרומתם המובהקת של “השירים לעת־מצוא” של סופרי ההשכלה היתה, בין השאר, בהגשמת הלשון, העשרתה, הרחבתה והתאמתה לנושאים חדשים.

אך צפוי היה, שאת פניה של המאה העשרים יקדם בדרך כלל ברננה, באמצעות השירה, בעיקר, ואולי רק, אותו דור של סופרי שלהי תקופת ההשכלה, וזאת בכתבי־העת שהחלו להופיע בתקופה זו, והתמידו בהופעתם גם בשנים הראשונות של המאה החדשה. הם המשיכו בכך מסורת ארוכת שנים בספרות העברית שהיתה ידועה ומוכרת להם היטב. לעומתם הגו סופרי דור ראשית המאה נכאים וקידמו את המאה החדשה ברוח פסימית המושפעת מן הביוגרפיה הפרטית שלהם ושל החברה היהודית בכללה, ואף מן הפילוסופיה הפסימית של תקופתם.

כך למשל, כתב י.ח. ברנר, בן התשע־עשרה, לידידו אורי ניסן גנסין:

ויסורי־נפשי הנוראים הם תולדות ספיקותי בכלל: היש תיקון? ההולכים אנו קדימה? [־ ־ ־] היודע אתה כי העולם חולה? היודע אתה, כי היאוש מכלה נפשות? [־ ־ ־]. (12.1.1900)⁴

וזו אך התבטאות אחת מני רבות מאוד, של החשוב בנותני הטון בספרות העברית בדורו ובדורות הבאים.

אחת הדוגמאות המובהקות והמעניינות לשירי פתיחת המאה העשרים הוא השיר: “לשנת היובל. שנת המאה. 1900”, מאת המשורר משולם זלמן גולדבוים (לבוב, 1836־פראג, 1916), שהיה בשנת 1900 “קשיש” בן 54! ⁵ השיר נכתב בעיר מולדתו לבוב, שאליה חזר לאחר שגורש מרומניה בגיל חמישים ושבה כתב, מתוך הרגשת בדידות חריפה, את שיריו החשובים והיפים ביותר. החל משנת תר“ן (1890) כתב גולדבוים סדרה של שירים הקשובים לחידושים ולהמצאות הטכניות של זמנו, והמתארים את גוף האדם כמכונה, ביניהם “קו לקו” (1890) – על המצאת הטלפון, ו”בת־קול" (1892) – על המצאת הפונוגרף. בהתאם לרוח הזמן ומתוך אמונה ביכולת שליטתו של האדם בכוחות הטבע, חותרים השירים למצוא חוקים משותפים לגוף, לנפש ולתהליכים פיזיקליים, ומנסים לבאר חזיונות יסודיים, רוחניים וגשמיים של אדם ועולם ביאור מכני.

השיר “לשנת היובל. שנת המאה. 1900”, נותן ביטוי אישי, ועם זאת גם טיפוסי למדי, להלכי־הרוחות ולכיווני המחשבות בקרב משכילי הציבור היהודי על סִפָּהּ של המאה העשרים. מדובר לכאורה בשיר “מיושן” ששפתו מלאכותית ועמוסה, מתנהלת בכבדות, והמליצה בו גוררת את המחשבה, כלשונו של ביאליק.⁶ ואף על פי כן הרעיונות המרכזיים בו אינם פשטניים וחד־ממדיים אלא מורכבים ודו־משמעיים והם כוללים בתוכם, אולי במפתיע ובניגוד לתדמית המקובלת, אותה סתירה אנושית מהותית, שהיא המאפיינת את המחשבה של המאה העשרים, אותו ניגוד קבוע שבין “הרע” ל“טוב” שברוח האדם. שיר זה, יחד עם אחרים מסוגו, מקנים למשורר נשכח, דחוי ומזולזל זה את מקומו כחוליית־מעבר בין שירת־ההשכלה לשירת התחייה והתהייה, חוליה מתווכת, שבלעדיה לא תיתכן שום “קפיצה” מדור לדור.

בהשוואה לשירי “סיכומי השנה”, של בני־דורו, כגון שמעון בכרך, אין בשיר זה גימטריות, אין ניחומים ואין תוכחות. יש בו סיכום הישגיו של האדם בשטח הטכניקה ועדות לשלטונו הגובר והולך על איתני הטבע. עם זאת, כך אומר השיר, שליטה זו באה על חשבון השקט הנפשי של האדם ובמחיר התמעטות הרגשת האחווה והאהבה בקרב בני האדם. יש להעיר, כי מ.ז. גולדבוים היה חבר באגודת “הבונים החופשיים”, ומכאן גם רגישותו המיוחדת לאחוות האדם באשר הוא אדם ש“הנקודה היהודית” נעדרת ממנה לחלוטין. כפי שמלמדת ההיסטוריה האנושית, לעתים קרובות נעשה שימוש לרעה בחכמה ובדעת שהוענקו לבני האדם, אך כעת, על סִפּהּ של המאה העשרים, יש לקוות שתוחזר לאדם אבידתו: השימוש הנאות בכוח הדעת. ועוד יש לקווֹת כי האדם יחזור לשלוט באיתני הטבע כשלבו טהור ותמים.

חלקו הראשון של השיר מעלה על נס את יכולתו של האדם לרתום לשירותו את איתני הטבע ולעשותם לו “לעבד”:

וְהַיּוֹם אַתָּה עוֹמֵד עַל סַף שְׁנַת הַמֵּאָה, –

וּבְיָדְךָ עֲנָנִים וְהַשְֶׁמֶשׁ וְהַבָּזָק! [־ ־ ־]

כִּי עֻזְּךָ בַּתְּבוּנָה, אֱיָלוּתְךָ בַּדַּעַת,

וּבְחָכְמָה וְשׂוּם שֵׂכֶל עַל כֹּל תִּתֵּן עֹל.

פירוט קטלוג ההישגים הטכניים של האדם נעשה מתוך אופטימיות וגאווה, אבל מתוך קושי ניכר של שליטה בשפה. לא נעדר מן השיר הפסוק “הקלאסי” המעיד על “שלטון המליצה”: “בקדוח אש המסים” (על־פי ישעיהו סד א). בד בבד מורגש המאמץ הלשוני הרב לתת לבוש עברי מקראי להמצאות הטכניות החדשות וזאת במגבלה הקשה של אוצר המונחים העבריים שעמדו לרשותו. כך, למשל, בביטוי “למשוך עגלות צב”, כוונתו לרכבת, ב“ולהאיר אשמנים” – להמצאת תאורת החשמל,; וב“תדא על כנפי רוח” – לאווירון.

במחצית השנייה מתהפך השיר. את מקום הגאווה והאופטימיות תופסות האכזבה והעצבות:

מַה גָּדְלוּ מַעֲשֶׂיךָ, אָדָם, עָצַמְתָּ מְאֹד! – –

וּבְכָל זֹאת שָׂאֵנִי, וְאֶתְּנָה בְךָ דֹּפִי:

גְּבוּרָתְךָ תְּבַעֲתֵנִי – עָלֶיךָ נוֹרָא הוֹד –

כִּי סָרוּ מֵעָלֶיךָ הַחֵן וְהַיֹּפִי!

האדם החמיץ את האפשרות להשתמש בדעת ובתבונה שניתנו לו, לעשיית חסד ולרדיפת צדק ולאהבת הבריות והרס כל זאת במו ידיו. את החיים, שיכלו להיות טובים ויפים, הוא “ממרר”, ותחת רגשי האהבה ותחושות התקווה והדרור שמלפנים הוא מצוי עתה במצב קבוע של:

תִּרְגַּז, תִּשְׂנָא, תִּרְדֹּף – וְחַיֶּיךָ תְּמָרֵר!

את מקום “האחווה, האהבה” תפסו כעת “אך עמל, אך כעס, ומשטמה ותאוה!” האדם, יותר משמצא – איבד. אולם מתוקף חוקי הז’אנר מסתיים השיר בהצעת תקווה לקראת התחלת השנה החדשה הפותחת את היובל החדש.

בּוֹאִי בְשָׁלוֹם שְׁנַת הַיּוֹבֵל, שְׁנַת הַמֵּאָה,

וְהָבִיאִי שַׁי לָאָדָם אֶת אֲבֵדָתוֹ;

המצב האידיאלי שמתאר המשורר הוא זה ש“האדם השלם” יודע להשתמש בדעת בחכמה לטובת כל בני האדם, מתוך שילוב של מדע ומוסר:

בִּימִינוֹ הָעֲנָנִים וְהַשְֶׁמֶשׁ וְהַבָּזָק –

וּבְקִרְבּוֹ לֵב בָּשָׂר, לֵב טָהוֹר וְתָמִים!

המשורר החש בודד, זקן ועייף, רואה בדברים אלה את צוואתו:

וַאֲנִי אָגִיל בְּקִבְרִי, אִם אֵלֵךְ וְאֵינֶנִּי,

לִשְׁמֹעַ כִּי חָכַמְתָּ וְגַם נָעַמְתָּ!

שיר זה, אחד מני רבים, שנכתב עם פתיחת המאה העשרים, יש בו עדות מרתקת לדרך הארוכה שעברו מאז הלשון והספרות העברית. הלשון, – בהתאמתה המופלאה לחידושי המדע והטכנולוגיה, והספרות – בהשתחררותה מ“עבותות המליצה” וביכולתה הרבה לתת ביטוי מדויק לרחשי נפשו של האדם ועולמו. אך בעיקר יש בו כדי להעיד על הלכי־הרוח בראשיתה של המאה העשרים שהיה בהם שילוב של אופטימיות גדולה בגלל חידושי המדע והטכנולוגיה בד בבד עם פסימיות מרובה בשל השימוש לרעה שעשה בהם האדם ושבשל כך, אושרו לא גדל וחייו נותרו מרים אולי יותר מאשר לפני כן. דומה שאך למותר הוא להעיר, שעל יסוד הניסיון ההיסטורי המר של מוראות המאה העשרים נכנסת עתה האנושות לעידן האלף השלישי בתחושות דומות כשהחששות גדולים מן התקוות.

טבת תש"ס

 

משולם זלמן גודלבוים לִשְׁנַת הַיּוֹבֵל    🔗

שְׁנַת הַמֵּאָה 1900    🔗

יָפְיָפִיָת, אָדָם, הוּצַק חֵן עָלֶיךָ;

שַׂר מֵלִיץ מְאֹד נַעֲלָה, זֶה מֵאָה שָׁנָה:

עָצַמְתָּ אִישׁ, כֹּל שַׁתָּה תַחַת רַגְלֶיךָ;

אָנֹכִי הַיּוֹם אֲזַמֶּרְךָ בִּרְנָנָה.

לְפָנִים, רַק בָּאָרֶץ וּמְלֹאָהּ מָשַׁלְתָּ

בְּעַפְרוֹת תֵּבֵל, בְּכָל הַחַי, בְּצִיץ הָאֲדָמָה:

חָפַרְתָּ, חָצַבְתָּ, וּמַעֲשֵׂי אָמָּן פָּעַלְתָּ,

צָדִיתָ, רָתַמְתָּ, זָרַעְתָּ לְקָמָה.

וְהַיּוֹם אַתָּה עוֹמֵד עַל סַף שְׁנַת הַמֵּאָה, –

וּבְיָדְךָ עֲנָנִים וְהַשְֶׁמֶשׁ וְהַבָּזָק!

גַּם בִּצְבָא הַשָּׁמַיִם, אָדָם גְּדָל דֵּעָה,

עַתָּה תִרְדֶּה בְּפָרֶךְ בְּכֹחֲךָ הֶחָזָק!

קָטֹן אַתָּה וְחַלָּשׁ, וּתְמִיתְךָ תּוֹלַעַת –

וְאַתָּה אַדִּיר בַּמָּרוֹם, וְיָדְךָ בַּכֹּל;

כִּי עֻזְּךָ בַּתְּבוּנָה, אֱיָלוּתְךָ בַּדַּעַת,

וּבְחָכְמָה וְשׂוּם שֵׂכֶל עַל כֹּל תִּתֵּן עֹל.

אַמָּתַיִם וָחֵצִי גָבְהֶךָ, וְתֵבֵל תְּמוֹדֵד;

עֵינְךָ כֵּהָה, וּבַשְּׁחָקִים אַתָּה בָהִיר

אַתָּה נִצָּב אַרְצָה, וְקַרְנֵי שְֶׁמֶשׁ תְּצוֹדֵד,

תַּאַסֶפֵם לְמָקוֹם אֶחָד, לְהַשִּׂיק וּלְהָאִיר!

בִּקְדֹחַ אֵשׁ הֲמָסִים, אֵד מִן הַמַּיִם

תִּכְבּשׁ לְךָ לְעֶבֶד, לְגוֹלֵל לְךָ אוֹפַנִּים;

וְרִשְׁפֵּי בָזָק תִּרְתֹּם, אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם,

לִמְשֹׁךְ עֶגְלוֹת צָב, וּלְהָאִיר אַשְׁמִַּנים;

וּתְנַטְּלֵם עַל קַו, לָשֵׁאת דְּבָרְךָ לְמֶרְחַקִּים,

בֶּעֱזוּז הָרַעַם, בְּחִפָּזוֹן כַּבְּרָקִים;

וּבְאֵדִים קַלִּים, אֲשֶׁר תּוֹצִיא מִמַּעֲמַקִּים,

תֵּדֶּא עַל כַּנשפֵי רוּחַ, תִּסַּק שְׁחָקִים!

מַה גָּדְלוּ מַעֲשֶׂיךָ, אָדָם, עָצַמְתָּ מְאֹד! – –

וּבְכָל זֹאת שָׂאֵנִי, וְאֶתְּנָה בְךָ דֹּפִי:

גְּבוּרָתְךָ תְּבַעֲתֵנִי – עָלֶיךָ נוֹרָא הוֹד –

כִּי סָרוּ מֵעָלֶיךָ הַחֵן וְהַיֹּפִי!

עֵת הָיִיתָ חוֹלֵם, זֶה מֵאָה שָׁנָה,

עֵת אַחֲוָה וּדְרוֹר בַּמַּחֲזֶה חָזִיתָ,

עֵת אַהֲבָה לְרֵעֶיךָ בִּלְבָבְךָ קֻנָנָה,

אָז קָרַן עוֹר פָּנֶיךָ – יָפְיָפִיתָ!

אָז שַׁרְתָּ בְּשִׁירִים, בְּשִׂפְתוֹתֶיךָ הוּצַק חֵן;

שָׂשׂ וְעוֹשֶׂה צֶדֶק, נָהַרְתָּ, זָרַחְתָּ!

בְּאַהֲבָה נָשָׂאתָ דְּבָרִים אֲשֶׁר לֹא כֵן:

אֱמֶת אֱמֶת רָדַפְתָּ – אֲבָל חֶססד מָשַׁכְתָּ.

עַד שַׁקַּמְתָּ לוֹחֵם, לְהִשְׂתָּרֵר שַׁקַּמְתָּ,

לְמֶמְשֶׁלֶת בַּיּוֹם, לְמֶמְשֶׁלֶת בַּלָּיִל,

אָז הִשְׂכַּלְתָּ, חָכַמְתָּ – אֲבָל לָךְ חָכַמְתָּ!

וִימִינְךָ רוֹמֵמָה רַק לַעֲשׂוֹת חָיִל.

שָׂרִיתָ וַתּוּכַל, וְנִהְיֵתָ לֶעָרִיץ:

אֵין־דֵּי־הִלָּחֵם, אִי־שׂבַע לְהִשְׂתָּרֵר!

עַתָּה אַתָּה שָׁמַרְתָּ כָּל אָרְחוֹת פָּרִיץ:

תִּרְגַּז, תִּשְׂנָא, תִּרְדֹּף – וְחַיֶּיךָ תְּמָרֵר!

וּבְרֹב גְּאוֹנְךָ תַּהֲרֹס הָרָעוֹת וְהַטּוֹבוֹת,

גַּם בְּמַעֲשֵׂי יְדֵי אָמָּן הִנֵּה יָדְךָ הוֹיָה:

וְכֹה, בּוֹנֶה וְהוֹרֵס, הָיִיתָ אִישׁ מַכְאוֹבוֹת,

אֵין שַׁלְוַת הַשְּׁקֵט, אֵין מַרְגּוֹעַ, אוֹיָה!

אַיֵּה נָעָמֶךָ, אָדָם? אַיֵּה חֲסָדֶיךָ?

אֱהִי מָתְקָךָ אֵפוֹא? הָאַחֲוָה? הָאַהֲבָה?

אַךְ עֲבוֹדָתְךָ אַבִּיט, אַךְ תִּגְרַת יָדֶיךָ,

אַךְ עָמָל, אַךְ כַּעַס, וּמַשְׂטֵמָה וְתַאֲוָה!

בּוֹאִי בְשָׁלוֹם שְׁנַת הַיּוֹבֵל, שְׁנַת הַמֵּאָה,

וְהָבִיאִי שַׁי לָאָדָם אֶת אֲבֵדָתוֹ;

הַנִּיחִי לוֹ תָקְפּוֹ, הַנִּיחִי לוֹ דֵעָה,

וְהָשֵׁב תְָשִׁיבִי לוֹ גַם אֶת יִפְעָתוֹ!

אָז יִתְיַצֵּב בְּהַדְרַת קֹדֶשׁ, נָעִים וְחָזָק,

הָאָדָם הַשְָּׁלֵם עַל הָרֵי בְשָׂמִים:

בִּימִינוֹ הָעֲנָנִים וְהַשְֶׁמֶשׁ וְהַבָּזָק –

וּבְקִרְבּוֹ לֵב בָּשָׂר, לֵב טָהוֹר וְתָמִים!

אָז יָשִׁיר לָךְ, אָדָם, מֵלִיץ רַב מִמֶּנִי:

מַה יָּפְיָפִיתָ, מַשְׂכִּיל, וּמָה עָצַמְתָּ!

וַאֲנִי אָגִיל בְּקִבְרִי, אִם אֵלֵךְ וְאֵינֶנִּי,

לִשְׁמֹעַ כִּי חָכַמְתָּ וְגַם נָעַמְתָּ!