רקע
נורית גוברין
מניפסטים ספרותיים

 

א. חלון ראווה    🔗

מניפסטים ספרותיים הם “האני מאמין” של יחיד, של חבורה או של דור. הם הביטוי המרוכז והבולט ביותר למשאלות־הלב, לרצונות, לכיוונים ולכוונות של כותביהם.

למניפסטים למיניהם שמות שונים: מנשר, גילוי־דעת, פרוגרמה, פלטפורמה, מצע, תעודת ה…, אל הקורא או אל הקוראים, מכתב גלוי, דבר המערכת, הצהרה, פתיח, על הפרק, ועוד שמות מסוג זה בכל הווריאציות האפשריות. לתקופות שונות אופייניים שמות שונים, ועם השתנות התקופה והתחלתה של תקופה חדשה משתנות עמה הכותרות של המניפסטים, כביטוי להרגשה החדשה.

מניפסטים מלווים דרך־קבע כמעט כל תנועה חברתית חדשה, כל מפלגה, אסכולה, זרם, משמרת, גוף או חבורת אנשים, ולעתים אף אדם יחיד, שחברו יחד כדי לבשר לעולם על רעיון מסוים המפעם בהם, ועל הניסיון להוציאו מן הכוח אל הפועל.

מן המנשרים הידועים ביותר בעולם הוא, אולי, “המניפסט הקומוניסטי”, המכיל את עיקרי תורתו של “הסוציאליזם המדעי” ו“המטריאליזם הדיאלקטי”, שחובר בשנת 1874 בידי קארל מארכס ופרידריך אנגלס.

בעלי משמעות מיוחדת, הם המניפסטים בתחום האמנות, המנסים לבטא באופן מילולי כוונות ועקרונות, שמטבעם אין הם מילוליים. בדרך כלל אין המניפסטים נשארים בתחומה של אמנות אחת, והם מופיעים בעת ובעונה אחת באמנויות שונות, גולשים מתחום אמנותי אחד לתחומים אמנותיים אחרים, כשם שהם מופיעים יחד בארצות שונות, או עוברים מארץ לארץ ומתרבות לתרבות.

אחת התכונות המיוחדות למניפסטים הספרותיים היא ההכרזה המילולית על הצהרת כוונות ועל הרצוי, באותו מדיום עצמו שבו שואפים לממש הצהרות אלה.

בתרבות העברית גדול מספרם של המניפסטים הספרותיים, ומסיבות מובנות מועטים הם המניפסטים מתחומי האמנות האחרים. מקומם הטבעי והשכיח ביותר הוא בפתח כתבי־עת ועיתונים חדשים או מתחדשים. הפעולה הראשונה שעושה חבורה ספרותית, כדי לגבש את עצמה ולהביא את דברה לרשות הרבים, היא ייסודו של כתב־עת חדש, שבו יבואו לידי מימוש עקרונותיה וכוונותיה, וגיבושם העקרוני הוא במניפסט הספרותי המוצב בפתח כתב־העת ולעתים בסופו.

ההתחקות על מניפסטים ספרותיים אלה היא התחקות אחר מהלכה והתפתחותה של הספרות העברית על המהפכות והשינויים המתחוללים בה מתקופה לתקופה, המגמות השונות והסותרות הנאבקות בה באותה תקופה ובתקופות שונות. זוהי התחקות על הכוונות, השאיפות והרצונות בלבד, ולא על הביצוע וההגשמה בפועל במעשה הספרותי עצמו. שכן, יותר משמלמד המניפסט על העשייה ועל היכולת, הוא מלמד על הרצון ועל הכוונה, ולא פעם, ואולי כמעט תמיד, קיים פער בין הכוונה למימושה, בין הרצוי למצוי. לכן, תולדות המניפסטים הספרותיים בפתח כתבי־העת הן תולדות הכוונות הטובות, הרצונות והמאווים המוצהרים בלבד, ואינן בהכרח זהות להתפתחות הספרות בפועל. לפיכך, יש צורך לבדוק, אם המצהירים היו גם נאה עושים, או רק נאה דורשים, מה הוגשם ומה לא הוגשם, מה גודל הפער בין הכוונה למימושה, ומה הסיבות למרחק זה בדרך מן הרצוי למצוי.

אפשר להשוות את המניפסטים הספרותיים בפתח כתבי־העת לחלון הראווה שלהם ושל בעליהם. אולם, בעוד שבחלון־ראווה של חנות הכרח הוא שכל המוצג בו יימצא גם בחנות עצמה, או ירמוז על האפשרויות המצויות בפנים, הרי במניפסט הספרותי, לא־פעם חלון הראווה לחוד, והמלאי בחנות לחוד, והנכנס פנימה עם ציפיות מסוימות לא תמיד ימצא את מבוקשו.


 

ב. קולות רמים וקולות רכים    🔗

למניפסטים הספרותיים לסוגיהם ולתקופותיהם סימני־היכר משותפים, בצד קווי־ייחוד בהתאם לבעליהם, למקומם ולזמנם. הקורא אותם כסדרם חש בזיקה ביניהם, בדמיון ובקשרים ההדוקים, עד כדי כך שאפשר לדבר על מסורת של הצגת כתבי־עת ספרותיים, ואולי אף על ז’אנר מיוחד, בעל חוקיות צפויה מראש. מניפסטים מאוחרים מכירים את קודמיהם, מתבססים עליהם, ממשיכים אותם, או מתנגדים להם ומשתדלים לעשות ההפך מהם.

היפוך זה יש שהוא נעשה מדעת, ויש שנעשה שלא מדעת, אולם כורח־הנושא ודמיון־התנאים הם המביאים להמשך־מתוך־שיתוף או להמשך־מתוך מרידה. כשקיימת זיקת־המשך, משמשים כתב־העת הקודם והמניפסט הצמוד לו דוגמה, שאותה מתאימים ומסגלים למאוויים החדשים, ולעתים אף מחקים כמעט ללא שינוי; ואילו כשקיימת זיקת־דחייה, משמשים כתב־העת הקודם והמניפסט הצמוד לו דוגמה שלילית, כיצד לא לכתוב, ממה להימנע ומה לעשות אחרת.

התוצאה היא, שכמעט כנגד כל מניפסט נמצא היפוכו, ושניהם יחד הם שני הקצוות של אותה תופעה.

אחד מסימני־ההיכר המקובלים המאפיינים את המניפסט הספרותי הוא הקול־הרם המכריז בשער. במניפסטים קולניים אלה בולטים נעימת ההתלהבות, ההבטחות הקיצוניות, הביטחון, הרטוריקה, הניסוחים הבוטים והעמדות הקיצוניות. ואמנם, רבים הם המניפסטים שתכונות אלה מתקיימות בהם. ואולם קיימים כנגדם מניפסטים “הפוכים” בתכלית, שמאפיינים אותם דווקא הדיבור המתון, השקט, כמעט בלחישה, הצניעות, האיפוק, החשש, חוסר־הביטחון וההיסוס. בעוד שהראשונים הולכים בגדולות ומרבים להבטיח, הולכים האחרונים בקטנות, וכמעט שאינם מבטיחים דבר. וזאת מתוך הרגשה וידיעה, שקשה לקיים הבטחות, וכי אינם רוצים להיות כמי שמבטיחים ואינם מקיימים, אבל מקווים להיות מי שאינם מבטיחים אבל מקיימים. לשיא החשש להיות כמו שֶׁנאה דורש ואינו נאה מקיים מגיעים אותם כתבי־עת המופיעים לראשונה על במת־הספרות ללא מניפסט מקדים כלל, כדי שמעשיהם בלבד יעידו עליהם, ולא יסתבכו בהצהרת עקרונות מדריכים, שקשה לקיימם במלואם וכלשונם.

שני סוגי־יסוד אלה: המבטיחים בהתלהבות והמבטיחים שלא להבטיח, הם שני הקצוות של אותה גישה עצמה. אלה ואלה באים לעולם כשהרצון לעשות, לחדש, לשנות, לתרום, מדריך אותם ומפעיל את מעשיהם.

שני סוגי־יסוד אלה קשורים, כמובן, באופיים של בני־החבורה או האדם הבודד הנמצא מאחוריהם, אבל יש להם קשר הדוק גם למקום, לתקופה ולאווירה. יש תקופות המתאפיינות בריגשה המתלווה להן, בקולות הגבוהים, בהבטחות המפליגות, ויש תקופות שהן היפוכן. יחד עם זה, באותה תקופה עצמה נמצאים לא־פעם, שני הסוגים יחד בכפיפה אחת.


 

ג. ניתוח העבר והבלטת החידוש    🔗

סימן־היכר נוסף, המשותף למניפסטים ספרותיים רבים, הוא המבנה שלהם. מבנה זה כולל לרוב שני חלקים, כשבאחד יש ניתוח של העבר, בדרך כלל תוך ביקורת ודחייה שלו, ובשני – תיאור של החדש, השונה, שאותו באים לחולל, לבטא וליצור. גם כשחסר במניפסטים החלק הראשון של ההתנגדות לעבר, למה שכבר נעשה ולמה שכבר קיים, הרי זו בדרך כלל התעלמות מכוונת, שתיקה רועמת, המבטאות את היחס של העושים החדשים במלאכה לקודמיהם ולזולתם.

על אף כל ההבדלים של האופי והמנטליות, הזמן והמקום של העושים במלאכה, המשותף לכולם הוא הבלטת החידוש, הייחוד והשוני של בני־החבורה ביחס למה שקדם להם, או בהשוואה למה שעושים האחרים בני־זמנם, שאינו מקובל עליהם. את כולם מאחדת תחושת ההכרח בקיומם, הרגשת הנחיצות במפעלם, והצדקה מלאה למאמצים המרובים שהם משקיעים במימוש הכוונות והעקרונות.

יש מניפסטים המביאים בחשבון את העובדה שהם חוליה בשלשת ארוכה, ומודעים לכך שכבר קדמו להם אחרים, נלהבים לא־פחות, ומשוכנעים לא־פחות, והדבר מתבטא בניסוחו של המנשר, המעיד שכותביו למדו מן הניסיון. מה למדו? זה תלוי, כמובן, בכותבים. מהם שלמדו צניעות וענווה, ומהם שבטוחים, שמה שלא עלה בידי קודמיהם – יעלה בידם. יש מניפסטים המנוסחים בצורה תמימה או מיתממת, מהם שכותביהם יודעים אך מתעלמים, ומהם שכותביהם באמת אינם יודעים, אם משום צעירותם ואם משום בורותם או חוסר ניסיונם. אלה מנוסחים בסגנון של “ראשוניות”, של חידוש מפתיע ומוחץ שטרם היה כמותו, בסגנון של ביטחון ויוהרה, בלשון של “עד שַׁקַּמְתִּי”.

יש משהו מרענן ומעודד דווקא בהצהרות אלה, הכתובות מתוך תמימות והתלהבות, מתוך אמונה בעצמם של מכריזי ההכרזות ובבשורה שעמהם, ותכונות אלה הן הכרחיות, כדי להעז ולהופיע על במת הספרות. אולם בד בבד יש משהו בלתי־נעים בחלק מהן, בשחצנותם של הכותבים, בבטחונם העצמי המופרז, בהתעלמותם מזולתם, בזלזולם בכל מה שקדם להם, ובביטולם את העבר. הקורא את המניפסטים כסדרם, דומה שאינו יכול להימנע מיותר משמץ של עצבות וספקנות מן המאמץ החוזר, הבלתי־נלאה, להבטיח ולהתלהב, בהשוואה לידיעה המפוכחת של התוצאות הבלתי־נמנעות של ההכרזות הללו, שכה מעטות מתוכן אכן קוימו במלואן או בחלקן, ורבות מאוד לא זכו כלל להוציא את יומן, או שחייהן היו קצרים מאוד. רק מעטים הבטיחו וקיימו, השפיעו ומשכו את הספרות לכיוון אחר, חדש, פורה, שינו את מהלכה והטביעו עליה את חותמה. אולם בזכות מעטים אלה, הצומחים מתוך הרבים, הספרות היא ספרות חיה ומתפתחת.


 

ד. תפקיד הספרות: בין מרכז לקרן־זווית    🔗

תולדות הספרות העברית הן במידה רבה תולדות כתבי־העת הספרותיים שלה, ומהלכה של הספרות נקבע במידה רבה מכתב־עת אחד לחברו. גם בשעה שמדובר בקבצים חד־פעמיים, שתפוצתם מוגבלת וחוג־קוראיהם צר, גם אז יש להם השפעה. הללו קולטים את השינויים והזעזועים של התרבות והחברה ומבטאים אותם לראשונה, והם כעין “חממה” לסופרי העתיד, העתידים לתת את הטון, להוביל ולכוון, וקרש־קפיצה לביטוי הבטוח יותר של החדש, העתיד להתבסס, שראשיתו המהוססת נעוצה בהם. על אחת כמה וכמה, כשהמדובר בכתבי־עת שהופיעו במשך שנים ארוכות, והם מבטאים את כל השינויים והתהפוכות שחלו בהיסטוריה של העם, בספרותו ובתרבותו.

במניפסטים הספרותיים המלווים את כתבי־העת הספרותיים למיניהם חבויה התמונה הנאמנה של תולדות המאווים, השאיפות, הרצונות והמהפכות של יוצרי התרבות והספרות העברית במשך השנים על כל מרכיביהם האפשריים: הנושאים, הבעיות, הסגנון, הפואטיקה, אוצר־המילים, המבנים, הגיבורים, הדימויים, הז’אנרים, היוצרים, הקוראים והמבקרים. הם משקפים את התקוות והתמורות בתחום ההתפתחות הספרותית הפנימית והעצמאית, אולם גם בתחומים החוץ־ספרותיים של החברה והאידיאולוגיה המשתנה שלה.

במיוחד בולטת במניפסטים שאלת היחס בין הספרות למציאות, תפקידה ומקומה של הספרות בחיים, התקוות שתולים בה, יכולת השפעתה על החברה או חוסר־האונים שלה. דומה, שזוהי שאלת־מפתח, שהכל עוסקים בה, במישרין או בעקיפין, כל אחד בסגנונו ובהשקפת עולמו המסוימים.

האמונה או חוסר־האמונה בתפקידה של הספרות בתוך החיים, ביכולתה או באי־יכולתה לשנות מציאות, להשפיע עליה, להצביע על כיוון, להראות דרך ולמשוך אחריה את העושים והמעשים – שאלות אלה משותפות לכל התקופות, וטיבה של התשובה הוא המבדיל בין תקופה לתקופה.

יש מן המניפסטים היוצאים מן ההנחה, שהספרות כוחה רב, ובידיה לשנות מציאות ולברוא מציאות, והיא – במרכז החיים והעשייה, ויש, שבהם הספרות נדחקת לקרן־זווית, האמונה בה וביכולתה לפעול ולהשפיע נמוגה, וההרגשה היא של חוסר־אונים. הראשונים פונים אל הקהל הרחב, אל המנהיגים והעסקנים, שהספרות העברית היא לחם חוקם, מתוך ביטחון שיקשיבו להם. ואילו האחרונים מתייאשים מלכתחילה מקהל זה ופונים אל קהל מצומצם, אנין־טעם, “מקצועי” ומעוניין בלבד.

דומה, שבהכללה “גסה” אפשר לומר, שעד מלחמת העולם הראשונה, ואולי אף בשנים שלאחר מכן, גבר קולם של הראשונים, ואילו לאחר מלחמת העולם הראשונה, ובמיוחד לאחר מלחמת העולם השנייה, נשמע קולם של האחרונים בלבד.

לחלוקה זו יש לצרף הערות מסייגות אחדות: גם בתקופה הראשונה, כשהיתה הרגשה שהספרות יכולה לשנות מציאות, רבו הקינות בנוסח של “למי אני עמל” ו“אחרונים על החומה”, ותחושת אי־נחת שררה דרך־קבע בין הסופרים אולם העושים בספרות, היחידים המעטים, האמינו על אף הכל בכוחה ובהשפעתה של הספרות, גם אם היא נחלתם של יחידים ושל מעטים, והדריכה אותם בהרגשת השליחות וההכרח. גם אלה שנהגו זהירות ואיפוק עשו זאת מתוך הכרת־ערך עצמית.

גם במניפסטים הספרותיים בעלי־הקולות הרכים הורגשה התקווה שתלו בספרות ובאמונה בכוחה לשנות מציאות. תקווה ואמונה אלה נמוגות כמעט לגמרי בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה. הכותבים “יודעים את מקומם”, מכירים ביכולתה הדלה של הספרות ומשלימים עם מגבלותיה. שוב אין כמעט מי המאמין בכוחה לשנות אפילו שינוי־מה את המציאות ולהשפיע עליה במשהו.


 

ה. שמות פיוטיים ושמות פרוזאיים    🔗

הביטוי הישיר והמידי לאמונה בכוחה של הספרות, או להכרה בחולשתה, הוא בשמות שניתנו לכתבי־העת, ואשר מרבית המניפסטים מסבירים אותם, מגלגלים בהם, ועושים אותם כמין חומר לדרוש עליהם דרשות ולתלות בהם כוונות וסמלים. בחלוקה פשטנית אפשר לומר, שהתקופה הראשונה מתייחדת במסורת של שמות חקלאיים, בוטניים, תנ"כיים, רטוריים, תופסי־מרובה, מבשרי־שינויים, מבטיחי הבטחות, מצביעים על עתיד ותקווה. ואילו בתקופה השנייה תופסים את מקומם שמות פרוזאיים, יבשים, אנטי־מליציים, מסתפקים בהווה, נמנעים מהבטחות, מתנזרים מציוריות ומפיוט. מובן, שבכל תקופה יש גם יוצאים מן הכלל, בהתאם למזגו של העורך והחבורה שמסביבו, אולם המגמה הכללית היא הנותנת.

כך למשל, שכיחים בתקופה הראשונה שמות כגון: המגיד, המליץ, הלבנון, חבצלת, השחר, הצופה, כוורת, האור, פרדס, הדור, המצפה המעמֵר, העולם, העומר, הניר, שִׁבּלים, החרות האחדות, מולדת. בשמות אלה שכיחה ביותר ה"א הידיעה. ואילו בתקופות שלאחר מכן הונמך הטון, ושכיחים שמות כגון: מעברות, הרים, דפים, כתובים, טורים, גליונות, אורחה, פרודות, עתים, מעט מהרבה, מבואות, אוגדן, פרקים, עכשיו, ענף, עלי־שיח, פרוזה, עתון 77, מחברות.

גם בתקופה הראשונה היו שנהגו בזהירות ובאיפוק, אולם היתה זו זהירות מתוך הכרת עדך: לוח ארץ־ישראל, השילוח, הפועל הצעיר, כשם שבתקופות שלאחר מכן היו גם שמות שהילכו בגדולות, בדרך כלל מתוך רצון שלא להשלים עם המציאות, שהעמידה את הספרות בקרן־זווית, או מה ששכיח יותר – מתוך התנגחות פנימית בקרב “משפחת הספרות” עם חבורות אחרות, ורצון לתשומת־לב, מעין התרסה ושמץ של פרובוקציה. לקבוצה זו שייכים שמות כגון: לב חדש, סדן, המחר, דף חדש, דורות, לקראת, בשער, הספרות, אופק, סימן קריאה, ראש, זהות.

*

מבחר המניפסטים המובא בזה, יש בו כדי לייצג את מאה וחמישים השנים האחרונות בתולדות הספרות העברית, על אף העובדה שאינו שלם ומקיף1.

יש בו פתח הצצה לצד אחד בלבד בעולמה של הספרות: עולם הכוונות וההצהרות. מניפסט בהכרח מעוגן בזמנו ובמקומו, והוא פרי החבורה שעמדה מאחוריו. כדי להבין אותו לאשורו ולהיפתח לכל הרמזים החבויים בו, יש הכרח להכיר את העולם הרוחני הכולל שבו צמח, ובראש ובראשונה את כתב־העת שהיה צמוד אליו.

קריאה שוטפת במניפסטים יש בה כדי לשייר את הטעם התקופה ולהביא שמץ מאווירתה, אבל לא פחות לתת בידי הקורא כלים נאותים להתבוננות מושכלת בכתבי־העת בני־זמנו בפרט ובחיי התרבות והספרות בכלל.

אדר א' תשמ"ד



  1. מסה זו פורסמה ב“פתח דבר” למבחר מניפסטים של כתבי־עת ועיתונים עבריים בשנים תקפ“א–תשמ”א (1821–1981) בעריכת נורית גוברין. בחוברת זו נכללו צילומים של 144 מניפסטים ספרותיים.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47967 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!