The Holy Bible. A translation of the Holy Vulgate in the light of the Hebrew and Greek originals.

Translated by Ronald Knox. Authorized by the Hierarchy of England and Wales and the Hierarchy of Scotland. London, Burns & Oates, Publishers to the Holy See, 1955, 1961.

מי שקורא תרגום מעולה לחיבור אהוב, הידוע לו היטב בלשון-המקור, שכרו כפול ומכופל. אם נהפך לו המקור לשגרה, אשר הלב גס בה והחוש כהה לגביה, בא התרגום ומרענן לפניו את החיבור אשר דהה לנפשו מהכירות יתירה – מחדש לעיני-שכלו את זיו-הנוגה של קריאה ראשונה. אף זאת: כל תרגום הוא בהכרח גם פרוש – והנאה ועניין יש בהתבוננות כיצד התיך המתרגם בשפתו שלו מלה, ניב או פסוק שבמקור; מה עשה באימרה דו-משמעית או סתוּמה-למחצה בנוסח אשר לפניו; היאך כיוון או חידש מטבעות-בטוי בלשונו הוא כנגד מטבעות-בטוי ילידי תרבות אחרת, תבניות-מחשבה זרים. עוד: יש תרגומים שהם בעצמם בחינת מקור וברכתם ברכת-מקור; דהיינו, שהמתרגם שיקע במלאכתו מכוחן ורוּחן של נפשו ונפש-אומתו והביא לידי נשיקת-תרבויות פוריה.

 

נוסח המלך ג’יימס    🔗

מהולל, וזכאי לתהילה, הוא התרגום האנגלי לכתבי-הקודש (בכל המאמר הזה דברי-הביקורת מוסבים על “הברית הישנה” בלבד), הנקרא על שם המלך ג’יימס. היה התרגום הזה – פרי עמלם של חבורת-מלומדים, ראה אור ב-1611 – קניין-משפחה ממש בקרב המוני-עם, מעיין-השראה לסופרים והוגים, ובית-שפע להעשרת הלשון האנגלית גופא: שכּן נמזגו על-ידו אל תוך האנגלית (שעיקרה – הכלאת יסודות צרפתיים-נוֹרמאנדיים ביסודות גרמניים-סאַכּסיים) מאָפני ההגיון והארשת אשר לעברית; וזאת – לא בתיבות של קדוּשה-ודת בלבד אלא גם במליצת-דמיון, בניגון ובנשימה. התאַמצו המתרגמים לשמור ככל-האפשר על סדר-ההרצאה שבעברית; אך גם במקור שהם משנים מן התחביר העברי, מקדימים את המאוחר ומאחרים את המוקדם, אין השינוי בא אלא כדי לשמר איזה דיוק או איזו התאמה שבמקור. ואיני סח כאן על טעויות בודדות בתפיסות-הוראה או על החטאות בנוגע לפרטים מסויימים, מאותם השייכים לאקלים הכנעני ולדרכי-החיים הקדמוניים, והם הוחלפו בפרטים השייכים לנוף-הטבע הבריטי ובהווי של דור-המתרגמים. על טעויות והחטאות כאלו, שיסודן בחיסרון-ידיעה, התנצלו המתרגמים עצמם: כשם שתיקנו שגיאות שנפלו בנוסחאות-תרגום של קודמיהם – וויקליף, טינדייל, קוברדייל – כך הניחו מקום לתיקוני-עתיד.

עד היום הזה, נוסח המלך ג’יימס לתנ“ך – בקצת שינויים ושיפורים – הוא המקובל והמקודש על רוב הפרוטסטנטים דוברי-אנגלית בעולם כולו; כינויו בקירבם – “הנוסח המוסמך”. אף הוא שימש מצע לתרגומי-תנ”ך אנגליים שנעשו בידי יהודים (רק מזאת יסתייג קורא האמון עלי-עברית: ממקבילות אנגליות שדבק בהן סרח-עודף נוצרי, כגון המלים המסמנות גאולה, פּדות, ישועה. גם ה“לורד”, שנקבע כנגד השם המרובע, מוצאו – תואר-יוחסין לבעל-האחוזה הבריטי, וריחו – “משיחי”).

 

גישת הכנסיה הקתולית    🔗

הכנסיה הרומית-קתולית לא עודדה את קריאת את כתבי-הקודש על-ידי הדיוטות: סברה כי בינה בכתבי-הקודש איש כלבבו, עשויה להביא לידי סטיות וקרעים בהילכות-אמונה. ואכן, מדי קוּם בנצרות המערבית מתקנים ומורדים, חותרים תחת שלטון הכנסיה הרומית ופורקי עוּלה; הסתמכו על “דבר-האלוהים” הכתוב ב“ברית הישנה” וב“ברית החדשה”. קדש קידשה כנסיה זו את הנוסח הלאטיני של כתבי-הקודש, שאין לפשוטי-עם ולבלתי מלומדים מפתחות לו. והיו הללו קונים את ידיעת סיפורי התנ“ך באמצעות דרשות-כמרים או משחקי-תיאטרון פרימיטיביים, שבהם היה נוח או לוט מוּצג כשיכור-העירייה הידוע, ונבל המקראי כבעל-אחוזה אכזרי שבסביבה (אז היה דויד הצעיר מופיע כדמות ראש-השודדים האגדי, אהוב-העניים, רובּין הוד) – מעין ה”פּוּרים-שפּיל" של היהודים. והיה זה ראש-מאצמם של מפלגי הכנסיה ומייסדי העדות הפרוטסטנטיות בכל עם – להעתיק את כתבי-הקודש ללשון העממית (“דהי בייבל”) ביתר-הקדם מאשר בארצות-היבשת; ואבי המתרגמים האנגליים – ג’והן וויקליף (נ. 1330, מ. 1384).

 

תרגומי “בייבל” קתוליים    🔗

החיבה, הרווחת בעם הבריטי לכתבי-הקודש, לא פסחה גם על אדוקי-קתוליות שבו. וכשגברה יד הפרוטסטנטים בארץ, וקתולים נרדפים גילו את צרפת וייסדו שם עדה ו“מיכללה אנגלית” – ראו ראשי-הגולים צורך לספק לצאן-מרעיתם “בייבל” אנגלי על טהרת הקתוליות. מתחת ידי מורים שבאותה “מיכללה” (נוסדה בעיר-דואיי, 1568; הועתקה אל עיר-ריימס, 1578; חזרה אל דואיי, 1593) – בראשם גריגורי מארטין – יצא התרגום האנגלי לכתבי-הקודש, הנקרא על שם שתי הערים הצרפתיות, בהן חובר: “נוסח דואיי-ריימס”. לא על-פי התנ“ך העברי נעשה הנוסח הזה ולא על-פי תרגום-השבעים היווני, אף לא על-פי המקור היווני ל”ברית החדשה", כי אם על-פי הנוסח הלאטיני מקוּדש-הכנסיה, זה הידוע בשם “וולגאטה” ועורכו ומחברו חלקית – היאֶרוֹנימוס (באנגלית סיינט ג’רום; פעל בסוף המאה הרביעית ובראשית המאה החמישית).

נוסח דואיי-ריימס, לאחר שנוכּשו ממנו לאטיניסמים וארכיאיסמים, קשי-מובן, בידי הבישוף ריצ’ארד צ’אלונר (1749), אושר על-ידי הכנסיה, והוא מקובל על קתולים אנגליים עד היום; אלא שבימינו קם לו מתחרה, הכובש לו מקום לצדו: עליו – להלן. אך קודם יוזכר מפעל “בייבל” קתולי עוד אחד.

תרגום קתולי באנגלית לשתי ה“בריתות” על-פי מקורותיהן הראשונים, הוחל זה-מקרוב על ידי חבר-מלומדים בווסטמינסטר, אנגליה, בראשות קותברט לאטי (מ. 1954). מלאכת “הברית החדשה” הושלמה ב-1935; מלאכת “הברית הישנה” עודנה בעשייה. זה נוסח-ווסטמינסטר לא הוסמך על ידי-הכנסיה.

לסמיכה ואישור מאת ההירארכיה הקתולית זכה תרגום אנגלי אחר, בן המאה העשרים, לכתבי-הקודש – יגיע-כפיו של יחיד, מונסיניור רונלד נוקס. נוסח-נוקס נתקבל בסבר פנים שמחות הרחק מעבר לחוגי הכנסיה הקתולית, כי הוא כליל-חידוש וחינו רב.

הרי זה תרגום מן התרגום – גם הוא מן ה“וולגאטה”, אך לא מן ה“וולגאטה” של היאֶרונימוס, אשר שאפה לנאמנות למקורות, כי-אם מן ה“וולגאטה” הקלמנטינית, זו מהדורת התרגום הלאטיני שהוסמכה על-ידי האפיפיור קלמנט השמיני ב-1592, ומני אז היא-היא הנוסח הרשמי של הכנסיה הרומית-קתולית. הנוסח הקלמנטיני, מלבד היתפסו לשגיאות, בשרירות הוא סוטה מן המקורות. על-כן אַל תבקשו נאמנות מנוסח-נוקס. (יש מבקרים נבערים מעברית, מתלהבים מנוסח-נוקס: “מה נאמן!”… אך הללו הוטעו על-ידי אילו הערות-שוליים של רונלד נוקס, בהן הוא מודה בשינויי-גירסאות מן המקור העברי – כאילו בשאָר מקומות אין הוא משנה כלל!

ברם, אחרי כל האָמוּר, עונג הקריאה בפרקי-תנ"ך של נוקס הוא כטעם איזה ליקר-פירות משומר, שקוף-נוצץ ורווה-גוון וחריף: וכמו מַן-המדבר שבאגדה, טעמיו מתחלפים – לא לפי הקורא כי-אם לפי המקראות.

 

חכם־סיגנונות    🔗

תרגום אנגלי-שבאנגלי הוא. מן היסוד העברי נשאר בו רק מה שמכבר נספג ונטמע בגוף-האנגלית. לא שפה “ביבלית” כאן. ההקבלות הריתמיות שבשירה העברית הקדומה, הרגיש אותן נוקס כמונוטוניות באנגלית, והוא מעבירן מתרגומו, אם על-ידי מיזוג שתי דלתות-פסוק יחד, אם על-ידי הארכת האחת בתיבה-תיבותיים. בכלל הוא נוהג חופש בצורת המשפט העברי. הקישוט המליצי של העמדת שאלה אשר תשובתה בצדה – זה תעלול-הלשון המקנה דרמתיות לנאום (“שומר מה מלילה” וגו‘, ישעיה כ“א: י”א-י"ב; “מי נתן למשיסה יעקב” וגו’, שם מ“ב: כ”ב; “מי זה בא מאדום” וגו‘, שם ס"ג: א’; “תן להם, ה'! מה תתן? תן להם” וגו‘, הושע ט’:י"ד) – – נוקס נזקק לו לגבי כמה פסוקים, שבמקור הם חיוביים. וכן להיפך, יש ששאלה שבמקור נהפכת אצלו למשפט חיובי מודגש, מבלי נזק למשמעות המהותית.

הנה, שמונת הפסוקים הראשונים יחזקאל, פרק ט“ז – מכאן ב”נוסח המוסמך" הפרוטסטנטי, ומכאן בנוסח בנוסח-נוקס הקתולי. ויפתח-נא קוראנו העברי את התנ"ך שלו לאותם הפסוקים, ובעצמו ישווה ערכים וישפוט:

 

KNOX VERSION    🔗

Word came to me from the Lord.

2 And now, son of man, do thou confront Jerusalem with the record of her misdoings.

 

AUTHORIZED VERSION    🔗

AGAIN the word of the Lord came unto me, saying,

2 Son of man, cause Jerusalem to know her abominations

3 Tell her this, in the name of the Lord God: Root of thee, stock of thee, spring from yonder soil of Chanaan; an Amorrhite it was begot thee, a Hethite before thee.

3 And say, Thus saith the Lord GOD unto Jerusalem; Thy birth and thy nativity is of the land of Canaan; thy father was an Amorite, and thy mother an Hittite.

4 Born when thou wast, there was none to cut navel-string, in healing water wash thee, with salt harden thee, wrap thee in swaddling clothes;

4 And as for thy nativity, in the day thou wast born, thy navel was not cut, neither wast thou washed in water to supple thee; thou wast not salted at all, nor swaddled at all

5 never an eye melted with pity; none befriended thee; on the bare ground thou wert cast away, a

thing of abhorrence, that day of thy birth.

5 None eye pitied thee, to do any of these unto thee, to have compassion upon thee; but thou wast cast out in the open field, to the loathing of thy person in the day that thou wast born.

6 Who but I found thee, as I passed on my way, blood bespattered as thou wert, and trodden under foot; in that plight preserved thee, bade it live on, this defiled thing?

6 And when I passed by thee, and saw thee polluted in thine own blood, I said to thee when thou wast in thy blood, Live; yea, I said when thou wast in thy blood. Live.

7 Swift as the wild blossoms I bade thee grow; thou didst and thrive, and camest to woman’s estate, the breasts formed, new hair shewing; and still thou wast all naked, and blushing for thy nakedness.

7 I have caused thee to multiply as the bud of the field, and thou hast increased and waxen great, and thou art come to excellent ornaments: thy breasts are fashioned, and thine hair is grown, whereas thou wast naked and bare.

8 Who but I came upon thee, as I passed on my way? And already thou wert ripe for love; cloak of mine should be thrown about thee, to hide thy shame; my troth I plighted to thee, the Lord God says, and thou wert mine.

8 Now when I passed by thee, and looked upon thee, behold, thy time was the time of love; and I spread my skirt over thee, and covered thy nakedness: yea, I sware unto thee, and entered into a covenant with thee, saith the Lord God, and thou became mine.

9 Water to wash;

9 Then washed I thee with water;

שפה אנגלית רעננה היא זו של נוקס, ובכל זאת היא ספוגה אקשרתות והתבשמויות מן הספרות האנגלית לכל תקופותיה. עדות היא זאת לבקיאוּת, המשועבדת לשליטה אמנותית גמורה.

חכם-סגנונות הוא המתרגם דנן, כלומר, הוא מטה את אופן הבעתו לפי הפרשה שהוא עומד בה. בסיפורי-הבריאה, דומה כאילו הוא מוסר איזה מיתוס יווני עתיק באנגלית צחה ומשוכללת. בעלילות רומנטיות ומלחמתיות הוא כאילו נכנס לאווירה של הרפתקאות אבירי המלך ארתור בציקלס של סיר תומאס מאלורי. סתם סיפורים ניתנים בתמימות אגדית, אשר קסם לה. בתוכחות-נבואה על אסון רודף אסון, בפרקי-תוגה על טובה שנישתה, לובשות מידברותיו– פה צלצלנות קיצרת-הולם, שם נהימה רכה, בקירוב לאורח השירים-בפרוזה של אושיון בן פינגאל – משורר קלטי-צפוני אשר בדהו ויצרהו, אותו ואת שירתו גם יחד, ג’יימס מקפארסון (סקוטלאנד, נ. 1736, מ. 1796). הד לפיזמון עממי אצל שייקספיר, “דודך-אמת במה אדע?” אשר סיר וואלטר ראלי הרחיבהו (לא על דוד נאמן כי-אם על אהובה בוגדת) בשיר “וואלסינגהיים” – חופף על הפיסקה “מה דודך מדוד” בשיר השירים נוסח-נוקס.

 

קצת פירושים    🔗

“אם אשכחך, ירושלים, תשכח ימיני” (תהילים קל"ז:ו').

מה זה “תשכח ימיני”? פירש מצודת-ציון: “אז הימין שלי תשכח את כוחה ואת תנועתה.” וזה הפירוש המקובל, שבעיקבותיו הלכו גם התרגומים האנגליים דנן. “הנוסח המוסמך” אומר: “תשכח ימיני את יכולתה.” נוסח-נוקס אומר: “תשכח ימיני את כושרה”. המלה האנגלית בשביל כושר (סקיל), שתי פנים לה: רצונכם, הרי זה סתם כושר עבודה; רצונכם, הרי זה כושרה של אומנות מיוחדת. ר' אברהם אבן-עזרא מדייק ואומר: “…דברי כל אחד מהמשוררים בלבם, וטעם אשכחך כנגד בזכרנו, וטעם ימיני בעבור כינורותינו, כי בימין ניגון היתרים. ופעול תשכח ימיני חסר, כמו המעשה”… – כלומר, מקבל הפעולה הושמט, ויש להבינו כמו המעשה שדובר בו – ניגון הכינורות. עוד מגיד אבן-עזרא: “ויש אומרים שפירושו תיבש, בלי חבר” – דהיינו, “תשכח” במובן זה אין לו אָח וריעַ במקרא.

נראה לי, כי “יש אומרים” זה של אבן-עזרא יש בו כדי להחכים, ולעשות כל תוספת כגון “כוח”, “יכולת” או “כושר” למיותרת. פשוט, סיכול-אותיות כאן, שכח – כחש, כמו: עיף – יעף, כבש – כשב. והפירוש של “תשכח” בפי המשורר הגולה הוא כמו לשון-כחישה בתלמוד: תרזה, תצמק, תיבּוֹל ימיני. וצידוק כפול יש לסיכול-האותיות בתיבה זו במקומה: האחר, משום גררא דלישנא – אמר “אשכחך”, אומר “תשכח” (כמו “מוצאיו” ומובאיו"), “צאינה וראינה”; ומטעם זה כותב יעקב כהן ב“חזון אריאל” שלו: “ילעצו-ילהטו” במקום יעלצו); והשני, משום תפארת-ההיגוי: הן קשה לבטא תכחש, כ“ף רפה וחי”ת בזו אחר זו.

“ואוֹמַר, אך חושך ישופני ולילה אור בעדני” וגו' (תהילים קל“ט: י”א, י"ב).

“הנוסח המוסמך” מתרגם: “אם אוֹמר, אל-נכון חושך יכסני, אכן, הלילה יהיה אור מסביב לי” – וההמשך: “חושך כסה לא יכסה ממך, כי הלילה יאיר כמו היום: חשיכה ואורה שווים לפניך”, וזה קשה. לאלוהים, “כחשיכה כאורה” – שניהם שווים; אבל לבשר ודם – איך יהיה “לילה אור”?

נוסח-נוקס מסלק את הקושי על-ידי תוספת דחוקה: “או שמא חשבתי לקבור עצמי בחושך; יסובבני לילה, ידיד טוב לי מיום. אך לא! חשיכה איננה מחבוא ממך, אצלך הלילה יאיר בהיר כעצם-היום; אור וחושך – אחר”.

ומה הנכון? ביד רש“י הפתרון. לשונו: “ולילה אור בעדני” – ולילה יהיה מאפיל לנגדי. אור זה, לשון אופל הוא כמו (איוב ל"ו) “יפיץ ענן אורו”… ומסייעת לרש”י לשון המשנה (פסחים א'): “אור לארבעה-עשר בודקין את החמץ לאור הנר”. פירש רבי עובדיה מברטנורה: “אור לארבעה-עשר – אור שלמחרתו יהיה י”ד. וקורא התנא ללילה אור כדרך שקורין לעיוור סגי נהור, ולישנא מעליא נקט".

האם יש צורך ב“לישנא מעליא” דווקא, כדי שיהא “אור” משמש במובן חושך? הסברה נותנת כי השורש “ארר” (קלל), עניינו הקמאי הוא: חשוך, ו“אור” בתורת לשון-חושך הוא אח לאותו השורש, או אפילו מקור שני לו, כמו “סוב” מן “סבוב”; ובידוע, מקור שני עיתים מקבל על עצמו תפקיד שם-עצם.

והקשב ללשונות-ארירה של איוב (פרק ג'): “היום ההוא יהי חושך… יגאלוהו חושך וצלמוות… הלילה ההוא יקחהו אופל… יקבוהו אוררי-יום…”

אגב, מה זה “יגאלוהו”? מצודת-ציון אומר: “עניינו טינוף ולכלוך, וכן לחם מגואל”. ובדיעה זו – כל המפרשים העברים הגדולים לפניו. אבל לרגש-איוב הלוא היו חושך וצלמוות הולמים את היום ההוא ויאים לו. למה, איפוא, “טינוף ולכלוך”? לתומי, סברתי תמיד כי “יגאלוהו” הוא מלשון קרוב וגואל. עכשיו, בפשפשי בפירושים, אני מוצא אצל ראב“ע: “ויש אומרים שהוא מן גאל ועניינו שיפדוהו וימשכוהו לנפשם – והוא רחוק”. ורלב”ג אומר: “יטנפוהו וילכלכוהו – או יהיה הרצון בו שיהיו גואליו וקרוביו חושך וצלמוות”. אותו “ויש אומרים” שראב“ע ריחקו, ואותו “או” שרלב”ג באי-דיוק מעביר בו את הפעולה מן חושך וצלמוות ומדמה אותו כרצייה אצל היום, חושבני שהם מתקרבים לכוונת-הפסוק לאמיתה.

ה“נוסח המוסמך” מתרגם: “יכתימוהו חושך וצילו של מוות”.

נוקס מבליע את החושך בצלמוות, ועושה אותם עניין אחד. בתרגומו: “צללים כצללי-המוות יתבעוהו בחזקת שלהם” – כלומר, כאחד שבדין הוא נמנה על משפחתם. ובזה קלע אל תוכו של “יגאלוהו”.

“ובליעל כקוץ מונד כולהם, כי לא ביד יקחוֹ. ואיש יגע בהם יימלא ברזל ועץ-חנית, ובאש שרוף יישרפו בשבת” (שמואל ב‘, דברי דויד האחרונים, כ"ג: ו’, ז).

גירסת “הנוסח המוסמך”: “ואולם בני-בליעל יהיו כקוצים נידחים, מפני שאין לקחתם בידיים. אך משיגע בהם, הכרח לו להיות מוגן בברזל ומטה-חנית; והם יישרפו כליל בו-במקום”.

גירסת נוקס: "אנשי-חטאים הוא (אלוהים) נוהג בהם כמו בחרולים, חזקים מהיעקרם ביד, כל הרוצים להסתכסך בהם יוצאים כשהם מזויינים במוטות חשוקי-ברזל (ניב-נוקס לדיוּקו: מוּנעלי-ברזל) ולבסוף מציתים אותם באש ושורפים אותם עד “אָפַע”. (מסתבר כי גרס “בּשָׁבֶת” – מלשון אשבית מֵאֱנוֹשׁ זִכְרָם").

לפני נסיוני אני בגידולים שוטים בחצר-גינתי ובקוֹצים שבכרם-הספרות, פשוטם של דברים כך הוא: “קוץ מונד” – קוצים מונדים ומוּסחים אל פינה מוזנחת, שלא יפריעו לגידולים רצויים. אדם הנוגע בהם בידו או בגופו, הרי בשרוֹ מתמלא מהם. העשבים הרעים ההם, יש מהם (כגון חילפה) חותכים עד-דם כמו ברזל, ויש מהם (כגון ברקן ודרור) דוקרים כמו חודו של עץ קהה. ו“עץ-חנית” מהו? עץ המשמש חנית: בזמנים שיד-ישראל היתה על התחתונה, ואויבים אסרו עליהם מעשי-חרש, השתמשו בחניתות של עץ באימוניהם, ואפילו במלחמתם. ועי' שמואל א‘, פרק י“ג, מפסוק י”ט ואילך: “וחרש לא יימצא בכל ארץ ישראל, כי אמרו פלישתים, פן יעשו העברים חרב או חנית” וגו’. וזכר-העובדה נשתמר במליצת-שיר.

רוב המפרשים העבריים (והמתרגמים דנן קיבלו מהם במישרין או בעקיפין) גורסים כי “יימלא” (בניין-נפעל) עניינו הזדיינות. לשון רש“י: “צריך שילבש את בשרו ברזל וימלא ידו בכלי-זין לקצצו”. אישור לנחושי יליד-הנסיון מצאתי אצל רלב”ג: “רצה לומר, כי כאשר יגע ברשעים ויקרב אליהם, יימלא כל גופו ממכות-ברזל”… כדומה לניסוח-נוקס ושלא כסברה שלי, רואה רלב“ג “ברזל ועץ-חנית” ככלי אחד: “ר”ל שאחר היכנס בגופו ברזל-החנית ייכנס העץ”.

כולי עלמא לא פליגי: הקוצים – שריפתם בידי אדם, הרשעים – בידי שמיים.

 

הבדל בין שלהם לשלנו    🔗

הבדל מובהק אחד בין התנ“ך של ישראל ובין “הברית הישנה” של הכנסיה הקתולית הוא, ש”ספרים חיצונים" אשר זה פסל אותם מן החתימה וגנזם, זו נתנה להם מקום בין כתבי-הקודש שלה. על-ידי כך גמלה לנו טובה, שהצילה אותם מנשייה ואובדן ואיפשרה החזרתם אל חיק הספרות העברית בימינו.

ב“דהי הולי בייבל” של נוקס, ה“חיצונים” תחובים בין “כתובים” שבתנ“ך לפי חתימת-ישראל. “ספר טוביה” ו”ספר יהודית" באים רצופים בין עזרא ובין איוב; “חוכמת שלמה” ו“ספר שמעון בן-סירא” – אחרי שיר השירים ולפני ישעיה; “ספר ברוך” אחרי ירמיה ומגילת איכה ולפני יחזקאל; “ספר המכבים” אחרי מלאכי, ובאחרית “הברית הישנה” כולה. מן האמור, ברור כי גם סדרי נביאים וכתוּבים, אצלם הם שונים ממה שאצלנו. יש הבדלים קטנים גם בחלוקת פרקי תהילים ובמיספורם.

משעשועי נוסח נוקס: פרקי תנ“ך, שאותיות ראשונות של פסוקיהם סדורות אלף-ביתית (כ“ה וקי”ט בתהילים, ד' פרקים באיבה), נוקס בתרגומו עושה לגבם כיוצא בכך באותיות הא”ב האנגלי לפי סדרן. “הנוסח המוסמך” מתרגם את הפסוקים כעניינם ומכתירם באותיות עבריות בכתב אשורי, בצד כל אות עברית – שמה בכתב אנגלי.

אמר אמרסון: “התנ”ך הוא ספר טוב, אלא שהוא מעוטף שחורים“. הרמז הציוּרי שבאימרה זו הוא כנגד מנהגם של מו”לים לכלוא את ספר-הספרים בכריכה שחורה; אבל נמשלו הוא כנגד היחס של רצינות-קודש קודרת, שבו ניגשים הבריות אל קריאת הספר הזה, ומתוך כך הם מפסידים את יקרת הסגולות האנושיות העצורות בו – את חוכמתו הטובה ונוֹיוֹ וחמדתו.

התרגום של רונלד נוקס, כריכתו – אודם; עטיפתו – זהב, ניירו – דק-מן-הדק ומשובח שבמשובח (אוכּספורד-אינדיא); ותכניו מרהיבים ומתרוננים. אם אין בו מהדרת-השגב של העברית, יפיפותה של האנגלית מיטווסת בו. בתורת יצירה אנגלית ססגונית ונאווה, יצודד רבים – היום ומחר ולדור-דורים.