כל ימינו נכסוף נכספנו לראות את הלשון העברית ככלי־שרת בידי המון יהודי. רצינו בגאולתה מידי הספרים הקדושים ומידי הצדיקים, המדברים בה בשבת וביום הכיפורים. שמענו את שַוְעָתָה בצר לה אף ניחשנו את כוח חיוּתה וסגולות אוצרותיה. דורות אחדים שיקעו בה את נפשם הסוערות ואת תשוקתם להתחדשות, והלשון העברית זכתה סו"ס לבוא גם בחצרות פשוטי בני אדם ונשתגרה על פיהם; אשה מספרת עם בעלה עברית, ילד חולם בשנתו ובהקיץ עברית, פועל משיח עם חברו בשרב היום עברית, נערים ניצים ומתכתשים עברית וקהל צובא על דלתות בתי־עם מאזין, מתלהב, מסכים ומתנגד בהשפעת נאום עברי. ולכאורה טוב לנו מאד וטוב ללשון העברית. חלום גדול נתגשם במהירות רבה. אך על פניה המאירות של העובדה הזאת מאפיל צל גדול: העברית, זו השפה שהשמינה בגולה מחמת חוסר תנועה ומחזור דמים, ומשכילים יפי־רוח עשו לה פימה של מליצות והלבישוה מדי כהן גדול – רזתה עד מאד. תחת שמנוּניתה ודשנוּניתה באו צנימות ודלוּת, ותחת שפע צבעים מסנוורים – חוורון פנים ומיעוט דם. נמלטנו מן הפחת ופלנו אל הפח. שפת הספרים ומאמרי אנשי המקצועות שפה משופרת היא, ויש כבר בה כמעט כל מה שמנו חכמים בשפה חיה וטבעית, או שהיא מתקרבת לפחות לכך. אך שפת הדיבור, מי אוזן לו ולא תיכווה למשמע אוצר המלים הדל, סדר המשפט המסורס, הרישול והגמגום והמבטא המשובש. נסה נא למנות את מספר השרשים שבשיחה עברית רגילה ומיד תיווכח לדעת, כי כאנשי בראשית אנחנו. דייך אם תדקדק למצוא כמה פעמים מעלה המשיח לפי תומו את המלה “לְסַדֵר” ולכמה תשמישים תיבה זו משמשת לו, כדי שתעמוד על הסכנה הנשקפת לנו מהתכווצות שרירי העברית ושרשיה.

אך ביחוד נבלטת התורפה של הלשון העברית בחיי הציבור. הנה נתאסף קהל רב־ראשים במיושב ובמעוּמד. אחד העסקנים עומד על הבמה ודורש לפניו בעסקי השעה. רגע אחד אתה שש על החזיון הנהדר הזה: קהל עברי ממש, הן לזאת יחלנוּ וציפינו. אך רגע משנהו ואתה נעשה עד־שמיעה למין עברית דלה, שמשתרבבת ויוצאת מפי הנואם, עברית סורסית, ממזרית, גבב של מלים. המלים המובנות הן כשל תלמיד כתה ה' והמלים הנעלות והנכבדות, כביכול, יוצאות כאילו ערופות־ראש ועקורות־לב. שמע אותן הנואם מפי נואם שני או קראן באחד הספרים או המאמרים והריהו משתמש בהן לתפארת המליצה, אלא שבידיו הן נהפכות לעפר ואפר.

מי לא שמע באספה פומבית את המלה “חזון” יוצאת מפורשת מפי נואם, שממריץ את הציבור לשלם מסים או ללכת לקלפי – ולא נזדעזע? מלה זו, המרטיטה אותנו תמיד, נעשית פתאום מין נרתיק ריק, שהנואם ממלא אותו קש וגבבא של תעמולה. לא לבד התוכן שניתן לה ע"י ישעיהו בן אמוץ מתנדף מתוכה, אלא היא מתרוקנת גם מן הטעם, שאחרוני הפייטנים העניקו לה. היא נעשית פגר, גולם, פוחלץ. היא נזרקת בחלל האולם ככדור־שלג, שפוצע ואין בו ממש. משום שהמלים הגדולות, שתוך שגיא ומסתורי אצור בהן, זקוקות למעטה־אויר דק וזך ולמשבצת רוּחנית מתאימה. ובהעדר אלה הרי הן עלובות וננסיות. הן זהו ההפרש הגדול ביניהן ובין המלים הבינוניות, שכמעט כל מקום מקומן וכל איש יכול להיות ריבוֹנן; הואיל והתוך המקופל בהן איננו גדל־משמעות, אי אפשר לגרום להן נזק מרובה. מה שאין כן הדיבור הנשגב, העלול לרדת למדרגת בריה מגוחכת אם אין התקדשות קודמת לביטוּאו. ומה התקדשות יכולה להיות אצל נואם, המשכים והמעריב לנאוֹם, הכורך יחד מסים, בחירות, פולמוס עם יריבים ורצון לכבוש המונים?

אך יש ויופיע על הבמה איש בעל שאר־רוח, שאימת הנושא והציבור עליו, ופתאום מקבלת הלשון העברית את תיקונה. היא נגאלת מן הפגמים שדבקו בה, היא נעשית מאוששת, טבעית ואדירה. יהי תוכנו של הפסוק מה שיהיה – אתה חש, שהמדבר והמדובר מכוּונים זה לזה, שניהם תמים יחדיו. האימון בתוכן נחרז לאימון בלבוש והאולם וכל מה שבתוכו מאירים באור חדש.

כזאת תארע גם בשעה שאיש פשוט, הבא מן הסדנא או המשק הכפרי, יורד לפני תיבת הציבור ומשיח לפי תומו. הלה אינו דולה ממצולות הלשון אבל הוא משתמש במטבעות המתהלכים שימוש כשר וישר, אינו מגלגל באסימונים ואינו עושה אסימונים. את מחשבתו המתנהלת במעגלי יושר הוא מבטא במלים רגילות, שאין בהן רבב של התהדרות ותפרחת של שוא. גם הלה מחזיר את האימון והאמונה בערכו של הדיבור הפשוט והנעלה. אנו מבכרים אותו ואת פשטות שפתו על פני בעלי “החזון” כביכול.