אמר ר' יצחק: סגנון (ענין) עולה לכמה נביאים ואין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד. ר' יהודה אומר: מתוך תשע אספקלריות היו הנביאים רואים.

יש עדיין אזנים הנכוות מן המלה “זרמים”. אין הם משיגים הא כיצד קיימים זרמים בספרות. ולא הקורא הפשוט בלבד נוטה לעשות שלום בין האסכולות ורואה בכל חילוקי דעות וכיוון, המתגלעים בין סופרים מין התעמלות רוחנית או אפילו סכסוכים אישיים, אלא אף רבים מן הסופרים אינם מעכלים את העובדה הזאת. משהם שומעים או קוראים על זרמים מיד יצטחקו צחוק של ביטול וימתחו חשד על בעל הזרמים המימרא השגורה בפיהם היא: מה לי זרם זה מה לי זרם אחר, יצירה הב לי, גלה רוח הקודש. ואין ספק, שיש במימרא זו כדי להדהים מוחות, שאינם יודעים להסיר קליפות מעל תוך פתגמי. אולם עיון קל עשוי להעמידנו על חכמת ההתחמקות שבמימרא זו. פשוט אין זה מן הנידון. ודאי העיקר הוא רוח הקודש, ויש מאחזי־עינים, שלבם ריק ומוחם נבוב וכשרונם פגום ורוצים להיות סופרים, והריהם הוגים את השם המפורש של הזרם כדי להתעלות בעיני תינוקות שלא שנו ולא שמשו. הללו נושאים את שם הזרם לשוא. אך כלום אין מאחזי־עינים ומרקדים על חבל בין המתנגדים לזרמים שמחמת קוצר־דעתם ורוב־קנאתם הם מכריזים בביטול על כל דבר שהוא למעלה מן הבינוני הנכסף על ידם, שהוא שייך לזרם מסויים, ובזה הם אומרים לפסול ולהסיח את הדעת מתופעה ספרותית או אמנותית מסויימת? אלא שאין אנו עוסקים ברמאים ובשופטנים, והמבחין מבחין בין אמיתי למדומה.

אי אפשר להפטר מטרדתה של השאלה: על שום מה מכיר היהודי בזכות קיומם של זרמים ומפלגות בחיים הדתיים והצבוריים, בין אם המדובר בכת חסידים ו“בשיטה” של מתנגדים ובין אם המדובר בתיקון חיי הכלל והפרט למעשה; ואילו משיהודי משכיל זה עובר לספרות מיד הוא נעשה בעל אחדות ורואה את כל חילוקי הדעות כקליפת השום. היתכן הדבר, שאדם משכיל יאמר לעסקן פלוני או אלמוני: מה לי השקפתך ומה לי מטרותיך, העיקר שתהיה נואם טוב? אדם כזה יצויין כחסר דעה עצמית ונעדר־אופי. כי אדם מן הישוב, המעונין בתיקון הישוב, אינו מסתפק ברוח הקודש של העסקן והמנהיג, אלא בוחן את כיוונו ומגמתו, ובספרות, שאפילו אגדה לילדים אי־אפשר לכתוב בה בלא מגמה אמנותית וחינוכית, שהכותב בורר אותה לעצמו מתוך הכרעה בין מגמות רבות ושונות – כאן רוצים להתעלם מן הזרמים והמגמות ולכפור בהם.

ולא עוד אלא שגם ענין הזרמים והכיוונים בספרות לא היה כה זר בשום תקופה בתולדות ישראל, כפי שרוצים להוכיח הדיוטות וסופרים גם יחד. כלום אין ספר התנ“ך אשכול של זרמים ודרכי־יצירה, שבשעתם היה כל אחד שליט ונלחם עם חברו ומזעזע את הדור, ולבסוף, לאחר שנסתלקו הניגודים המותנים בזמן ובמקום, כונסו לכנסת אחת שנתקדשה בקדושה של מעלה אחת? ואם גם נעלים עין מן הרמזים המצויים בתנ”ך ובתלמוד על דבר ספרים שנגנזו ונביאים ששותקו, אלא נחזה בספרים שנמסרו לנו – כלום לא נראה את עמוס, ישעיה, יחזקאל, הושע ודניאל כבאי־כוחם של זרמים בספרות הנבואה? וזרמים אלה פעלו על ישראל, על חייו ויצירתו דורות רבים אחרי כן, הם פעלו בסגנונם, בציוריהם, בסמליהם ובאופן התרשמותם והבעתם, ובדורות מאוחרים יותר, האין הם נחתכים חתך של אסכולות ומתיבתות לא רק בשדה ההלכה והפלפול, אלא גם בשדה היצירה הספרותית? האין רבה בר בר חנא זרם? ור' מאיר הממשל מהו? והרמב“ם ומששוררי ספרד ואיטליה? ונחמן מברצלב? ומאַפּוּ? וכיוצא בהם. מהיכן אותה אטימות שבראיה כלפי כל מה שמתרחש בהווה? על יסוד מה מפטירים סופרים, כי זרמים ואסכולות לא היו ולא נבראו אלא משל היו? הן כבר משתדלים להכניס את ברדיצ’בסקי, זה חלוץ הזרמים המודרניים בספרות העברית, תחת כנפי הקאַנון ולעשותו ראוי להתיצב בחצרות סופרים הגונים. ו”מציאה" מצאו, שכן בימיו האחרונים כאילו חזר בתשובה והתפייס עם המסורת. כאילו ברדיצ’בסקי השפיע וישפיע על הספרות העברית ב“אגדות” שלו ולא במאמריו ובסיפוריו, שחידשו את הלב ואת המוח של המשכיל היהודי בשעתו, וכך הם עושים בגנסין ובפרישמן.

אין צורך להרחיק את העדות ולהפליג בראיות השאובות מספרות העמים. משום מה נדמה לי, שהזכרת שם הסימבוליסטים וכת־גיאורגי וכדומה, כעדות לקיום זרמים, אינה משכנעת את הסופרים העברים. הם מביטים עדיין על זה כעל התגנדרות בלימודיות ובבקיאות. אולם הן מוטלים הררי־אותות ומופתים חותכים גם בקרית ספרותנו. על שום מה, אין אלה נראים לעין הסופרים? וניתנה האמת להאמר, שמבקרינו טרחו כל ימיהם לעשות מכל האסכולות אסכולה אחת: על שמו של ביאליק. וכל מה שלא יכלו להכליל בתוכה, הופקע לגמרי מן המסגרת של השירה העברית הראויה לשימת לב. וכמה סירסו ע“י כך את תמונת הדור ויצירתו! כלום יש צורך בזכוכית מגדלת, כדי להוכיח, כי שירו של פיכמן נחצב מעולם אחר, ושניאור וצ’רניחובסקי אינם שוכנים בספירתו של ביאליק ואינם אפילו שכנים לה. והוא הדין ביעקב שטיינברג וכהן ושמעונוביץ. איזו מארה של אוניפיקציה ירדה לעולמנו בעשרות השנים האחרונות! הכל היו תלמידיו של ביאליק, אפילו אלה שמרדו בו ע”י אופן־יצירה מיוחד, ואפילו אלה שאין מורגשת בהם כל רמז של השפעה ביאליקאית.

אין תימה, איפוא, שגם עכשיו אין הסופרים האלה רוצים ואולי אינם יכולים להודות, שיש זרמים, שיש צפרים חדשות וזמירות חדשות; שיש אספקלריות שונות שמתוכן סופרים רואים, שיש סגנונות שונים שבהם הם מתנבאים; שיש רישומי־ילדות וטביעות־עין ודרכי־הבעה שונים. מה יהא עליהם על אנשי־חוני־המעגל האלה, שביניהם סופרים נכבדים וגדולים? האמנם ישכבו תמיד על דינר תפיסתם המסורתית?

דיבור אחד להגדרת המושג “קורא עברי” משמעו קורא ספרות עברית, היינו, שירה, סיפורים, דברי מחשבה ורשימות ספרותיות. אין הוא כולל את קורא העתונות הפוליטית על חדשותיה ומאמריה הפובליציסטיים השוטפים, אולם במדה שהלה שוקד על מקרא מדורותיה הספרותיים מתוך צמאון ספרותי טהור, הריהו נמנה על משפחת הקורא העברי ונכנס לתחום עיסוקנו.

ורמז־הגדרה למהותו של קורא־ספרות בכלל. יש להניח, שבני חברה תרבותית מצוּיינים ברעבון לספרות, כלומר, שטבוע בהם יצר מיוחד, שאפשר לכנות אותו בשם יצר הספרות, התובע את סיפוקו בהגיון בספרים ובמקרא שירה ומחשבה, שאין להם זיקת־מישרים אל החיים הכלכליים או המדיניים ושאלותיהם הטורדות. אדם המונע, אחד מעט ואחד הרבה, על ידי גלגל־צרכים זה, המנסר בנפשו, והוא נהנה הנאת־יופי או מושפע השפעת־מחשבה מדברי ספרות, הרי זה בכלל קורא־ספרות. להבדילו מקורא־עתון, שאפילו אם הוא מעיין בעשרות עתונים ומבחין בין סגנון טוב ורע ושליט בלשון ובקי במכמני השאלות הנדונות, אין הוא בגדר קורא־ספרות, הואיל וחסר הוא אותו משהו, אותו צורך ברוחניות ספרותית מזוככת, שאיננו שרוי בספירה של אינטרס חמרי. וסימן דמינכר לקורא כזה: שהוא מדלג בעתונים על כל מה שריח ספרות נודף הימנו, ביחוד הוא עושה זאת בינו לבין עצמו, כשאין מורא דעת הקהל על ראשו.

הגדרות אלו, שניתנו בזה בקיצורן, צריכות להיות לנו לעינים בטפלנו בנושא זה. משום שהתחומים האלה מיטשטשים אצלנו לעתים קרובות ומביאים בלבול בהערכה. דרכה של השיגרא להעלות את קורא־עתון־הערב למעלת קורא ספרות עברית ולהזכיר בנשימה אחת את קורא הספרות וקורא־העתון. יש בכך משום רגילות ומסורת. לפנים היו באמת קוראי “המליץ”, “המגיד” או “הצפירה” שוים לפי ערכים וצרכיהם הרוחניים לקוראי ספרות. הקריאה בהם לא באה לספק תביעה מעשית ולהמציא ידיעות על מאורעות־חולין, אלא היתה מין תענוג אמנותי, מטרה רוחנית בפני עצמה; בקוראים האלה היה נטוע חפץ מיוחד, יצר הקריאה העברית. בעצמו של דבר לא היה הבדל לגביהם אם היו מעיינים בדף מדפי התלמוד, או שהיו קוראים בספרי שולמן ומפו או שקראו בכתבי העת. יחס אחד, יחס של כובד ראש ורצון לרוות צמאונם, היה לכולם. יחס זה בא לכלל בטוי בהוקרת העתון גם לאחר שכילו לקרוא בו, בכריכתם לשנָתוֹנים ובהנחתם בארון הספרים למשמרת. אך לא כן בימינו. העתונים העברים משמשים עכשיו לשם תשמישי אינפורמציה, לבירור שאלות שוטפות, להודעות אבל ושמחה ולפרסומי סחורות. ויש שקרעיהם מתגלגלים בו־ביום בחוצות. כל מי שלמד קרוא וכתוב ויש לו מגע כלשהו עם החיים הריהו קורא עתון עברי, כלומר, אותו חלק או אותו מדור, המעניין אותו: כרוניקה, טלגרמות, מאמר ראשי או דברי פולמוס וכיוצא באלה עניני החולין. אולם בין העתון הזה ובין הספרות חוצצת לפעמים תהום ללא גישור. המקרא בעתון אינו מעיד על שום איכות מיוחדת של צרכים או תכונות רוחניות, אלא על קשר עם המאורעות המתרחשים בחברה הצרה והרחבה, כלומר, הקורא עתון הוא אדם, שענין לו בכלכלה, בפוליטיקה ובהוית המפלגות, אך סמי מכאן זיקה לספרות אמיתית.

מי הוא איפוא אותו אדם עברי הקונה ספרים וקורא בהם, המצפה לחידושי ספרות והמעריך את הסופרים? ומי היא אותה בריה נסתרת או גלויה, שהמשורר והסופר חוזים אותה בדמיונם בשעת ליטוש יצירתם ואשר את לבה הם רוצים לרכוש? מה דמות נערוך לאותו צרכן ספרותי עברי, שהיצרן רואה אותו כנהנה מתוצרתו ומבחין בטיבה?

מסתבר, שאין הוא מעור אחד, לא מבחינה סוציאלית ולא מבחינת איכויותיו הרוחניות. אין לקבוע טיפוס אחיד של קורא עברית, אלא טיפוסים אחדים, נציגי קבוצות או חוגים של קוראים. ברי, שהטיפוסים האלה אינם סדרי־בראשית הקבועים ועומדים; פעמים שרשמי־פנים ואופי מתגלגלים מאחד לחברו. אבל החלוקה היסודית אינה ניזוקה ע"י כך כל עיקר.

בראש וראשונה בולט בקהל הקוראים אותו טיפוס, חניך התרבות העברית, תלמיד החדר וחובש ספסל הישיבה, לזה היתה הספרות העברית מעין המשך, שהגיע אליו במעבר פתאומי או מודרג. הלה או שבשנות בחרותו פסק פומיה מגירסא מסורתית והפליג בינתים לערי־הבירה על מנת לקנות לו השכלה באסכולותיהם של העמים, אלא שתנועת התחיה החזירה אותו למקורו וכששב שב כבן־בית ותיק ונעשה שנית יוצא ונכנס באוצרות ספרותנו הישנים והחדשים; או שלא עזב בכל את מקום מגוריו, אלא לאחר שנתחלפה עליו דעתו ונשתנתה בו רוחו ביקש ומצא דרך לקנות לו טוב טעם ודעת באמצעות אותם הכלים – הלשון והספרות העברית – שהיו מצויים ברשותו. לאלה שמשה הספרות העברית מקור ראשון, לפעמים מקור יחיד, להכרת העולם והיא שנתנה בלבם הגות־חיים חדשה. טיפוס זה מייצג אולי מחצית הקוראים העברים, והוא הוא השוק לתוצרת הספרות. בו אפשר למנות כמה וכמה פגמים, כשם שאפשר להעמיד כנגדם כמה וכמה מעלות. מתוך שהוא (ביחוד זה שלא קנה לו השכלה מסודרת) כולו בן־טיפוחה של הסביבה היהודית ואינו בקי בספרות העולם די צרכו, חסר לו קנה־מדה להערכת היצירה העברית; אין הוא מוכשר לנתח יצירה כהלכה, לחקור את מוצאה ולעקוב אחרי השפעותיו של המשורר והיוצר; טעמו מטעה אותו והוא הוא רואה לפעמים בהרכבת־כלאיים של השפעות־חוץ יצירה מקורית. ולהיפך: הואיל ואין הוא אמון עלי הרגשה ספרותית דקה, אפשר שחידושי יצירה אמתיים בצורה ובתוכן לא יהיו נחשבים בעיניו ככלום. עדיין הוא חובב את המליצה, הפרפרזה, מדרש הפסוקים, כדור שקדמהו. טיבו של הספר והסופר מוערך על ידו לפי פרחי הסגנון, לא מצד היותו מדויק ותמציתי, קצר וקולע אל המטרה, אלא בעיקר מצד היותו נעוץ בסגנון קדמונים, מצד הרמזותיו על המקורות. עדיין אוהב הוא את הלויה הגדולה של פסוקים אסוציאטיביים הנגררים בעקב סגנונו של הסופר. ברם, טיפוס זה של קוראים הוא ה“יכין” וה“בועז” של הספרות העברית לא לבד מבחינת כמותו, אלא גם בגלל אהבתו התמימה לאות העברית המדוברת והנכתבת. עברו וחינוכו מכשירים אותו לעמוד על התוים והתגין שקשר הסופר ליצירתו לשם תבלין או נוי. הוא הוא בעצם המשקף את רמתה הכללית של הספרות העברית; עומקה – עומקו וטעמה – טעמו. דרישותיו מתעלות והולכות עם התעלות הספרות והוא טעון טיפוח מיוחס.

טיפוס שני הוא חניך העבריות המודרניות, המצטרף מכמה ולדות־טיפוס. הוא כולל חניכי הקורסים, בתי הספר והגמנסיות העבריים, המתלמדים למיניהם, יוצאי תנועות־הנוער הציוניות. הללו, עם כל רבוי־האנפין והאופיים שבהם, עם כל שוֹנִי המוצא והמניעים, סימן־היכר משותף להם הם דלו את הלשון העברית לא מתוך בארות התרבות העתיקה בדרך בלתי אמצעית, אלא הם קבלו אותה ע“י צנורות השפעה ולימוד אחרים. בסיועם של כריסטמתיות, תקצירים או אלפונים מודרניים. ביניהם מצויים בעלי השכלה וטעם ספרותי, הקוראים ומעריכים ספר עברי מצדו האסתטי והאמנותי או מצד תוכנו המחשבתי. אולם מבחינות אחרות סתומים דברים הרבה בפני הבנתם. בפרט אין הם בקיאים במחשבה העברית ומקורות יניקתה, זר להם היחוד הסגנוני והיצירתי ואינם מרגישים במאמצי הסופר ובפרי מאמציו הלשוניים, שיש בו לפעמים משום מעשי־בראשית ממש. מי שיעריך, למשל, את משנתו של קלצקין ולא יהא סיפק בידו להעריך את כיבושיו הלשוניים העצומים, יקפח את שיעור כוח יצירתו. זהו אחד מכשלונותיה הגדולים של מערכת בתי האולפנא שלנו, לא רק בגולה אלא גם בארץ, שלא עלתה בידם להעניק לחניכיהם עושר של ידיעות עבריות אף לא נטיה יתירה להתעמק במקורות ראשונים, שבלעדיהם לא תתואר השתלמות של אמת. מכאן אותו החורון והקבצנות הלשונית והתרבותיות־העברית. לא כאן המקום להסביר את החזיון הזה כיצד נהפכה הספרות העברית העתיקה והחדשה ל”מקצוע" בבתי הספר, כלומר, ללימודי חובה בלא שיתוף הלב והרצון. אולם התוצאה ברורה: חניכים אלה עניים בדעת אוצרות ספרותנו ולשוננו. ומכיון שסוג זה אינו מועט והוא עתיד להתרבות ולכבוש את המקום הראשון – נצמחת מזה דאגה גדולה, חינוכית ותרבותית.

טיפוס שלישי מיוצג ע“י גידולי הסביבה העברית בארץ, אלה טיפוחי הדיבור, העתון והברושורה העברית. שרשיהם והתרבותיים־העבריים של אלה מועטין מאד. על פי הרוב אין הם שלמים לא בקרי ולא בכתיב אם כי רבים מביניהם ניזונים בעיקר מן הספר והחוברת העברית. אלה הם ברובם המכריע בנים לאבות מתבוללים, ששבו אל חיק היהדות בארץ, או בני עדות המזרח. הללו נתחנכו על ברכי החיים שלנו, במושבה, בעיר או בקבוצה, וקלטו מהם את כל הטוב והרע שבהם. ואעפ”י שיחסם אל ערכי התרבות העבריים הוא יחס חיובי ומלא חיבה, אין מהם תקוה גדולה לספרות העברית. לכל היותר חשיבות להם כאבות וכאמהות, העתידים לחנך דור צעיר.

טיפוס רביעי, והוא המעולה בכולם מצטרף מבני העליה המועטים, אלה הם “יוצאי־דופן” מכל הטיפוסים הנ“ל. בו מתגלמת השאיפה לקורא עברי משובח, שהוא שותף ליוצר ויודע את המקורות שמהם שאב; בעל הטעם הספרותי המעודן; איש הבקיאות, הניתוח והתביעות המבוססות, אשר קנה־מדה אמנותי ואסתטי בידו ומוכשר לעמוד על הישגים ותקלות. ואעפ”י שאלה מועטין – חשיבותם מופלגת. אם הטיפוס הראשון הוא עמוד־התווך של הספרות, הרי טיפוס זה הוא הגלגל המניע. בו יש משום דמות־מילואין לסופר המעולה, המחזר אחר הנהנה המעולה החי את יצירתו משנה־חיים. בזכותו קיימת חטיבת־הספרות המושלמת בצורתה והדקה בתוכנה, זו שאינה עוברת לסוחר ולקורא הרגיל, זו המצפה לדעת־מבינים ולהערכת מפונקי טעם ותרבות־נפש. בו מוצא היוצר מעט תנחומין מן הטמטום והפרימיטיביות שמסביבו.

דמות מיוחדת לאשה העבריה, לקוראת העברית. ודאי, גם עליה חלה החלוקה הנ“ל לטיפוסים, אעפ”י כן אין הרי הקורא כהרי הקוראת. סיבות היסטוריות ופסיכולוגיות גרמו לכך, שהיא טיפוס מיוחד בקהל הקוראים עם טעם משלה ותביעות משלה. אם נוציא מן החשבון את הקוראת המשכילה היוצאת מן הכלל, זו הנמנית על הטיפוס המעולה, שעליו דברנו קודם, לא תהא דמות הקוראת העברית מאירה ומשמחת ביותר. אם כי מקובל לחשוב, שכלי־הקליטה לצלילי הלשון ותפארתה יפים, מהירים ומשוכללים באשה מבגבר, אין סברה זו מתאמתת ביחס ללשון העברית. כורח הוא לציין, שהקוראות העבריות אינן מרגישות ביפי הלשון העברית עד תומו ואינן מסגלות לעצמן את דקות המבנה שלה וקיצורה. כמובן, שלשם כך יש לנו רק אבן־בוחן אחת: באיזו מדה הושפעה האשה הסופרת או הקוראת ומהי המַתָת החוזרת מידה לספרות. ולפי זה נתקשה למצוא אפילו בין הסופרות הכותבות עברית נשים בעלות סגנון, המעיד שהן ינקו את חלבה ודבשה של הלשון מעטיניה ממש. פרט, כמובן, למנין קטן, שאיננו משנה את הכלל. ודאי גרמה לכך ההתבוללות הלועזית הגמורה, שהיתה כפויה על האשה ככורח־חיים וכמודה בכל הארצות. וכן גרמו המסיבות והתפיסות של יהודי הגולה, שלא התירו לנשים להגות בתנ“ך ובתלמוד; ואולם כנראה שיש גם איזו פגימה כללית שאפשר לנסח אותה כך: יופיה של השפה העברית עדיין יופי גנוז הוא, שאין ההבנה בו נקנית אלא ביסורי לימוד רבים. אין להבין, דרך משל, את יפי סגנונו של ביאליק ב”הלכה ואגדה" או במיטב שיריו ואין לעמוד על טיבו של עגנון, אם לא קדמה לקריאה בהם קריאה ולימוד המקורות. גלוי יופיה של הלשון העברית הוא מעין יצירה, שהיא, כידוע, חזרה מקוצרת ותמציתית על יצירות העבר בצירוף עיבוד ומשהו חדש ומקורי. ואין חזרה “ביולוגית” זו אפשרית באשה, כי עברה שלה אחר לגמרי. בלי ספק עתיד להוצר בארץ טיפוס חדש של אשה קוראת עברית. אולם אותה קוראת עברית, שפרישמן תלה בה – ובדין – כל כך הרבה תקוות, לא הופיעה עדיין ולא ראינו עד עכשיו אלא רמזים קלושים הימנה.

חלוקת הקוראים לטיפוסיהם עדיין אינה אומרת דבר על טיב החומר המשמש מקרא להם ועל סוג הספרות שכל אחד מהם מחבבו ולהוט אחריו. גם אם לא נכנס כאן לפרטי הניתוח אפשר לקבוע כמעט בודאות, שמכל סוגי היצירה הספרותית – השירה המעולה והמחשבה כבדת־הראש הן המקופחות ביותר מצד מספר הקוראים ואיכותם. שתי אבנים אלו המיניקות את חיי הרוח והנפש, אינן משמשות יסוד אלא למעטים מן המעטים. אילולא דמסתפינא הייתי אומר, שהן מונחות בקרן־זוית ומלבד יחידים, אולי עשרות, אין שועה אליהן. כסבור אני, שהמשובח ביצירת ביאליק, טשרניחובסקי, פיכמן, שטיינמן, שלונסקי, אינו נקרא ע“י רבים ואינו בא לידי מחזור של הנאה. וכן נדמה לי, שגם ספרי א. ד. גורדון, קלצקין, דיזנדרוק וכיוצא בהם אינם מופרעים ממנוחתם בספריות הפרטיות והצבוריות. השמות האלה, ואם תמצי לומר גם הספרים, מתגלגלים אמנם מפה לפה ומיד ליד, אך עיסוק רציני בהם, שיש עמו הנאה והשפעה אין כאן. סוג הספרות שמתענינים בו יותר, הרי זה הסיפור, הרומן, הרצנזיה, הרשימה, המאמר ורשמי המסע. הללו זוכים לקוראים, למעריכים, לתשומת לב, לשיחת הבריות, לשבח ולגינוי; ואילו הסוגים האחרים אינם מגיעים עפ”י הרוב להכרתו של הקהל והופעתם נפטרת במודעות שבעתון או ברשימת־בקורת שנכתבה בידי מכר או מוקיר.

ואין לך מדד ותעריך יותר מדוקדק מן היחס למלחמה ספרותית. אם רוצה אתה לעמוד על אופיו של הקורא, צא וראה מה יחסו אל האסכולות בספרות ואל התאבקויותיהן. אצלנו אפשר היה ללמוד הרבה מיחס הקהל לבמות המיוחדות ולמלחמת הדעות שבהן. “מאזנים”, “כתובים”, “טורים”, ו“גליונות”, שכל אחד מהם ריכז פמליא של סופרים והשתדל להורות מגמה ספרותית או אידיאה תרבותית וצבורית מיוחדת, לא הוערכו כמעט ע"י הקוראים. חלק אחד הגה חיבה לכל הבמות יחד ולא הבין על שום מה כל הקרב. זהו אותו קהל קוראים תמים, שלא נתגבשה בו מגמה ואין לו דרישות ברורות מהספרות, וחלק שני, כת הפקחים, הביט על המלחמה הזאת כעל אספורט ספרותי, אם לא כאגרפנות ספרותית, שאחד “נותן” לחברו “בשִנַיים”. הלה נהנה מן המלחמה אך לא ראה בה תעודה מיוחדת. רק קומץ קטן שיתף עצמו בה וקוה ממנה תגבושת הכוחות והשחזת המוחות בספרות העברית.

הסך־הכל אינו מעודד ביותר. מכל האמור נמצאנו למדים, שאין לנו עדיין קורא עברי נורמלי בעל איכות וכמות. גורל היצירה הספרותית שלנו מופקד בעיקר (פרט למיעוט קטן) בידי חובבי ספרות טובים, אך נעדרי כשרון הערכה אמנותית או בידי טירונים, שאין בכוחם להשיג את היצירה העברית לעומקה מחמת קוצר המשיג. רק זעיר פה וזעיר שם נבלט והולך הקורא הבקי והמבין, יפה הטעם ובעל החושים הפתוחים. אמנם אפשר לקרוא ערר על ספרות העברית עצמה, שאינה עשירה בפרקי־יצירה מעולים ואינה גדולה בכוח חינוכה. אך זוהי בעיה בפני עצמה.

לָמָּה שַׁתֶּם עַל נָוִי.

(“שחה נפשי”)

נתאזרח בתוכו מנהג, לכתוב כתיבת־מצוה על ביאליק. כל מי שהציץ בפניו מאחורי הגדר, מצייר לנו את דיוקנו וכל מי ששהה במחיצתו רגע כמימריה, מספר זכרונות. אין צורך אפילו לקרוא את שיריו ומסותיו, גם בלאו הכי אפשר לכתוב מאמרים ולהרבות להג. וכך בא לעולמנו מבול של מליצות שדופות, המאחיזות את העינים כאילו הן הערכות ספרותיות. כל העתונים, השבועונים והירחונים וכל הפיות מלאים כל הימים שירות ותשבחות, שאינן אלא “שפך מלים נבובות”. נוכח ה“בקורת” הזאת חייבים אנחנו, לכבוד ביאליק ולכבודנו, להתקין תקנת שתיקה לשנים מספר, כמין שביתת הקולמוסין, שהטיפול בנושא ביאליק יהא אסור בה, לפחות בכתב.

מעטים הם המשוררים שזכו לשם ולתהלה, להערצה ולהכרה כללית כביאליק. ספרות עצומה, ספריה שלמה, נוצרה עליו. בכל הלשונות האירופיות כתבו עליו ותרגמו מיצירותיו. הכל הגו בו, הכל זמרו לכבודו, ואילו אגרנו וכינסנו את כל מה שנכתב וננאם והורצה עליו היינו יכולים, אמנם, למלא בו אצטבאות גדולות, אך ספק רב אם לאחר ניפוי קל היה נשאר אחד מששים, שיש בו גרעיניות, יופי שבאמת ואמת שבתוכן. רוב הדברים אינם אלא התחרות במתן תארים. כל הכנויים והשמות, המסמנים בעברית ובלועזית גדלות, גאונות ואישיות נעלה, הוצאו מן הנרתיקים ונקבעו במאמרים במקום ההערכה עצמה שלא באה. אך מועטת היא הבקורת האמיתית המסבירה את ביאליק והקובעת את ערכו לא בקילוסים ושבחים סתמיים, אלא במיצוי יסודות יצירתו ובגלוי מקורו וכוחו. שלושה מיני כותבים היו: א) הכותבים לשם בירור האמת וחינוך הדור, ואלה אנשי עליה מועטין; ב) הכותבים מתוך כונת חנופה והתרפסות, והמה מרובין; ג) הכותבים מתוך הסכמה כללית, באין להם דעה משלהם, ואף אלה מנינם גדול.

והנה ברור, שדברים שנכתבו לשם האמת הפיוטית והאמנותית ויש בהם משום הסבר או בקורת, ערכם שמור לדורות, בין שנכתבו בתחילת פרשת יצירתו, ובין באמצעיתה או בסופה. אלה טעונים בלי ספק כינוס וריכוז. אולם כת החנפים, שמעולם לא העמיקו חקר בעצם דברי היצירה ורזיהם, אלא הסתפקו בפיזור שבחים, מן הדין הוא שלא השאירו אחריהם אלא תלי תלים של נייר מטוּיט. ואין צורך לומר, שגם חסרי הדעה העצמית לא סייעו להבנת המשורר ויצירתו. – עוד בחייו חשים היינו כיצד משמש ביאליק נושא קל למחוסרי נושאים ואמצעי להתחיל בו את הקריירה הספרותית. היינו עדים לכך, כיצד הלכה ונקלעה סביבו מקלעת עבה של הבלים ותיפלות, כיצד נטפלה להקה גדולה של מבקרים ומביני־שירה־כביכול לאותה תופעה אישית וספרותית כבירה.

ואעפ“י שודאי הוא, כי כל העֲרֵמָה הזאת של מאמרים וסיפורי מעשיות תיאכל ע”י מקק הספרים, זה השליח הנאמן להשגחה העליונה של הטעם האוביקטיבי, ואעפ"י שברי הוא, כי לא ישאר ממנה שריד ופליט – חובה היא לעצור את מגפת הכתיבה הזאת, שסכנות מרובות בה. כל האותות במשך שנת האבל מראים, כי אכן יש עדה גדולה של אוחזי־בקולמוס, המבקשים להמשיך בשקידת־יתר את מלאכת “ההערכה” הזאת. ואם בשעה שביאליק היה חי היו הללו מחוים לו קידות והשתחווית לשם חנופה, הרי עכשיו רבו הכותבים ומספרי הזכרונות לשם הבלטת עצמם וחין־ערכם: ראו, מי אני! בעצם לא ביאליק העיקר, כי אם המספר עצמו. הוא עומד במרכז הזכרונות וחשיבותו שלו צריכה לעשות עלינו רושם. ומכיון שמאות אלפי אנשים נפגשו עם ביאליק וזכו ממנו למבט של חסד או רחמים, יוכלו אלה להעסיק אותנו מי יודע כמה שנים. אחד יספר לנו על טיול עם ביאליק בפרדס השירה ואחד בפרדס ממש, השני יתאר לנו בפרוטרוט כיצד טפח לו על שכמו, השלישי יגלה לנו ממסתורי נפש המשורר, שהוא, כותב הזכרונות, היה בן־בית בתוכה, והרביעי ימסור סתם מימרות וחכמות מפיו ובשמו. ויש חשש גדול ומבוסס שבכל יום־זכרונו, וגם במשך כל ימות השנה, ישפיעו עלינו שפע של הערכות וזכרונות כאלה עד כדי מחנק ממש.

ברם, לא לאלה בלבד יפה תקנת השתיקה, אלא גם למעטים הטובים, שכונתם ומעשיהם רצויים. ולא מחמת שהכל נאמר כבר על ביאליק ואין להוסיף עליו; אדרבא, יש להניח, שההערכה על ביאליק בה' הידיעה עוד לא נכתבה והיא ממתינה עדיין לאמן שיכתבנה. אך גם זאת ניתנה להניח, שהיא לא תיכתב עכשיו. דרושה דיסטנצה מסויימת של זמן, אשר תתן את האפשרות לראות את ביאליק, חייו ויצירתו ראיה שלמה ולהשיגם השגה מלאה. גם עובדת היותנו סמוכים ליום מיתתו אינה מגבירה את יכולת ההערכה האמנותית הטהורה. מן ההכרח הוא שיצטללו מעט הלבבות והמוחות ומרחק הזמן יעשה את התקופה שבה פעל ביאליק נוחה יותר להסקר סקירה כוללת. או־אז נעריך אותו מתוך אספקלריא חדשה ומאירה.

ההצעה להפסיק פרסומן של “כתיבות” על ביאליק, לפחות לחמש שנים היא חובת כבוד לנו. תהא זאת כמין תכנית־חומש לשתיקה ולהרהור ולריכוז. בינתים נקרא את ביאליק, נחדירו לבתי הספר ולעם ונטעם את טעמו האמיתי בלא אותה לויה של תקיעות שופרות ושברי־תרועה. ע"י כך נמנע את “הטוב” מן הבעלים האלה, שנכוו מחופתו של ביאליק בהיותו בחיים, אבל אספו את צפרניהם ופחדו לומר מלה של גנאי. אולם לאחר שהארי מת, הם מתחילים מגיחים מן המאורות. מלבד המעשה הבלתי מוסרי וחוסר כל כבוד עצמי שיש בכך, עשויים אלה להביא שחיתות של כתיבה וטעם לתוך עולמנו. – העיסוק האמיתי והמעמיק בכתבי ביאליק עוד יבוא ובלי ספק עתידים עוד להתגלות ערכין ומחוזות חדשים ביצירתו, אולם הוא צריך לבוא ויכול לבוא רק לאחר תקופה של דממה, לאחר שתיפסק אותה שיגרה של הערכה, כמצפה את עולמנו וגורפת בשטפונה גם את הקומץ של דברי טעם ויופי. בדממה זו ישתחזו קצת המוחות והקולמוסים של אמת, ועושי הפלסתר והזייפנים יתכסו במשאון.

כל פעם שאני צופה בדמויות משיחיות על במת התיאטרון או על בד הראינוע, אינני יכול להסתלק מאיזה חשש טמיר – שמא אין חומר זה עשוי כלל לשמש נושא לגילום אמנותי־תיאטרוני. בדמויות אלו, שכל דור מוסיף עליהן טיף של גוון וטווה אל תוך מסכתן חוט זוהר משלו, יש מן הבלתי־נתפס, מן הבלתי־מסויים, וכל שאינו בר־תפיסה ובר־סיום – אינו גם בר־גילום. חיתוך פניהן ואבריהן ניגר ורופף ועשוי לקבל שנויים וקוי־השלמה אם ע“י גרעון ואם ע”י תוספת. אין לנו כמעט נקודת־אחיזה ספרותית או מסורתית, שתאיר את עינינו בכל הנוגע למראה פניו של מלך המשיח. כל המקורות מקוטעים וסותרים זה את זה. לא כל שכן שאין אנו יודעים מה מידה היא השליטה בו, – מידת הדין או מידת הרחמים או שתיהן כאחת. שלושה פרצופין, אם לא יותר, הלבישו למלך המשיח. בתקופת התלמוד ראוהו כמין אדם עליון היושב ברקיע אסור בשלשלאות ומחכה בכל יום לפקודה למען יפתח חרצובותיו ויגאל את העולם. בימי המסתורין בישראל הקיפוהו רזין דרזין והרחיקוהו מן השכל הפשוט וחלצו מעליו תכונות־אנוש. אולם העם לא שעה לדמות של דרשני התלמוד אף לא לסוד יודעי ח"ן, אלא יצר לו איקונין משלו: זאת היתה דמות־מלכות, נצר ממשפחת דוד המלך, סמל הטוב והחסד, ההוד והתפארת שבמלכות. כל המון הפרצופין האלה שטבעו בדמותו, לא היו מוגדרים ומסוימים ביותר. כל יפיה של דמות זו היה בזה שהקרינה חן לא־נתפס זה, חן עולם.

שעת לידתם של משיחים היא שעת בין השמשות בחיים, שעה, שפגעים, דם ואש ותימרות עשן מעיבים על העולם והיורה הרותחת של החטאים והעברות, חטאי הבריאה והאדם, עומדת להתפוצץ ולהחזיר את העולם לתוהו. אז, כשבני אדם עורגים ומשוועים לגואל, אשר יערום לערמה אחת את החובה־ללא־זכות של כל המין האנושי, ויטילנה, בבחינת “תשליך” גדול, אל תוך האוקינוס, או יטול את הזכות־ללא חובה ויעשנה כלבנת הספיר של הגאולה – באותה שעה מנצנץ המשיח, קן כל התפילות והכיסופים וטיפוחם. המשיח איננו יצירה מתוכנת ומאוזנת מעשה־חושב, לא גידול אורגני גידולו, – הוא מופיע, הוא זורח במאפליה הגדולה, פתאום, באורח לא־צִפּוּ־לו. הדמעות החמות מבשילות אותו, הידים הפצועות והזבות דם לשות אותו. וכשם שהמשאלות והרצונות מטושטשים, כך מטושטש גם המשיח, הנולד מהם. תכונת הטשטוש והעמעום הדבוקה בו במשיח קודם הופעתו עצמית היא לו, כשם שעצמית היא תכונת השקר והתרמית תולים בו לאחר הופעתו. כל משיח הוא בר־כוכבא בראשיתו ובר־כוזיבא בסופו. שער הדמעות והתפילה קודם שהוא מתגלה, וגרמא לאכזבות, שחיתות וקללות לאחר שנתגלה.

כך היה בתולדותינו תמיד. וכך נראה גם בתיאטרון. בשעה שהגולם – ובנידון זה מסמל הגולם את כל העולם – חולם דורות רבים בירכתי החיים על ביאת המשיח, דומה, כאילו כל העולם כולו נתלה בציציות החלום הזה והוא חי וקיים בזכותו; אולם משעה שדמות המשיח נקלפת ממעטה הערגון וההזיה ולובשת הויה מוחשית, מיד מזדווגת לה סיטרא דשקרא. בעל כרחנו אנו שואלים: הלזה יחלנו? הממנו סבר וסכוי לפדות העולם? לא יועילו כל מתת וכל חסד וכל כשרון של אמנות הגילום. כלה ונחרצה היא: המשיח מקובל על בני האדם כל עוד הוא נמצא בספירה של מעלה, במלכות החלום וההזיה. כן במציאות וכן באמנות.

לפיכך אפשר לעצב עיצוב אמנותי את משיח השקר, משום שהוא הויה היסטורית, מציאות שהיתה, הווה ותהיה, אך אי אפשר לעצב על הבמה את דמותו של משיח אמת, שלא היה עדיין, שאינו יכול, אולי, להיות בצורת אישיות אחת. דמות זו מעולפת מסתורין, היא עצמה חטיבה של מיסתורין, שמלבד שמה המפורש אין שום דבר ושום קו מפורש בה.

טעות היא להשוות את המשיח לדמות מיסטית אחרת, כגון הרבי, הדיבוק, המכשפה וכו‘. הללו יונקים מספירה נמוכה יותר, וזכו לחסד מיוחד, אחת היא אם מסיטרא דקדושה או מסיטרא דמסאבותא. והם יכולים בכוח זה לשלוט שליטה עליונה בכוחות התחתונים, הם כולאים ומשחררים, מטיבים ומרעים, גוזרים ומבטלים. ואילו משיח האמת הוא עצמו כוח עליון; שלשלת היוחסין שלו נעוצה אמנם במשפחת דוד המלך, אך כפות רגליו ניתקו זה כבר מאדמה זו ומושבו בעליונים ומשום כך גם מנהגו כעליונים. הוא שביב אלהי, שליחו הישר, תואר מתארי אלהים, מידה ממידותיו. וכשם שהאמנות לא תצליח לגלם את האלהים, כך אין היא מצליחה לגלם את משיח ד’. הוא מכלול הרוחניות, תמצית משמעותם של החיים והבריאה. דוק ותמצא: כדרך שכל המחשת האלהות בדרך הציור או הפיסול מצמצמת אותה ומפלגת אותה, כן נהפך הגואל למשיח שקר ברגע שהוא יוצא מישותו החלומית ומתיצב על מפתן חיי הממש.

במדרש מסופר, שמלכות רומי שלחה אצל גסטרא (מַחנה של חיילים) של בית פעור, שימצאו את קברו של משה. אך לא יכלו למצוא אותו. אלה שעמדו על הר נבו נדמה להם רואים אותו בגיא, ואלה שבגיא – על ההר. גם המשיח – נראה רק ממרחקים. כל גילום אמנותי מבליט מה שאין בו ואינו מסמן כל עיקר מה שיש בו. אם תלביש לו למשיח שחורות ונראהו דוקא לבוש לבנות, ואם תעשהו שקט ונלבב, ויצטייר בדמיוננו רועם ועוקר הרים.

בגמר הצגת המשיחים ב“הבימה” אי־אפשר להשתחרר מהרגשת אכזבה המתגברת לפעמים עד כדי הרגשת חילול. כאילו קיפחו את חלומך הנשגב, כאילו הפכו לעיניך ענק לננס ודמות־אראלים נתגלגלה בבן אדם נלבב וסובל, המעורר רחמים אך לא שגב, גאון ואימון.

גם אליהו הנביא מסוג הדמויות האלו הוא. ברי לי, שאינו כפי שהציגוהו; המבשר, המנחם אינו כך. כל עצמותי תאמרנה, שאינו יכול להיות כך. יהודי כגון זה שהתחפש כאליהו רבים כמוהו, אך אליהו אחד הוא ואין שני לו. אפילו הילדים לא ציירוהו לעצמם בליל פסח בקומה זו ובצביון זה. גם הם, שראוהו שותה ממש מכוסו של אליהו, דימוהו לאחד הדיוקנאות המופלאים, הזריזים, הטופפים, המעופפים, הבאים בלאט, שוהים כהרף־עין וחוזרים ונעלמים מיד. ואילו כאן ניצב, הולך, ומהלך יהודי עור, כבד, נטול־משען, בלא בת שחוק, בלא קורטוב של נחמה. והוא הלא גם מומוס ומוקיון. הן הוא יודע, לפי כל המקורות, ללבוש פרצופין שונים, להתערב בין הבריות ולהושיע.

קיצורו של דבר: דמויות משיחיות אינן בנות גילום והֶגְשֵם אמנותי. על כל פנים לפי שעה. ולא בכשרון תליא מילתא. יש להניח לדמיון היוצר של העם. וכי מעטים הם הדברים שאין לאמנות שליטה בהם? הראיתם מימיכם על הבמה מלאך שאינו מגוחך? בית דין של מעלה שאינו מצחיק? אלהות שאינה הגשמה גסה? גן עדן שאינו חוילה של נסיכים? מקצת מזה יכולנו לראות ב“ליליאום” בהצגת ה“אוהל” ומעל בד הקולנוע. ומאידך גיסא כלום מעטים כל כך הדברים, החיים, ההתרחשויות, שהם חומר לבמה? תכלית האמנות להרחיב את החיים להשלימם, למלאות פגימותיהם, ליפותם ולפארם. הצגת משיחים – בכל מקום שראיתי אותה – מצמצמת את החיים, פוגמתם, מקפחתם, מכערתם ומשאירה צלקת בנפש הצופה.

אומות העולם, וגם אנחנו בעצמנו, מונים אותנו בין אמני הבדיחה והחידוד. תלי תלים של הלכות כבר נערמו על “ההלצה היהודית”. איש איש והסברו, אך הצד השוה שבהם, שכולם מעלים ומנשאים את הכשרון היהודי לחידוד. ואולי באמת כוחנו גדול בו. אבל מה שנראה לי מחוץ לתחומו של ספק, הוא: אנו משוללי יסוד ההוּמוֹר, זו הלחלוחית החיונית של כל יצירה בספרות ובחברה. יסוד זה חסר בפרי־רוחנו ובמעשה־ידינו וכנראה שהוא נעדר כאלמנט של איכותנו הנפשית, כתואר מתאריה.

יודע אני, כי מיד יימצא מישהו שיזדעזע לאפיקורסות כזו: הא כיצד? ושלום עליכם? ומנדלי? ופלוני? ואלמוני? כלום אין הם מגלמים את ההומור היהודי בצורה שאין דוגמאית ממנה? ברם, לא כל מה שמביא לידי צחוק או שעשועים הומור הוא. יש בספרותנו פרקי חריפות, סטירה, אירוניה, סרקזם, שאַרזש וכל כגון זה, אך הומור אמתי אין בה. יש בחברתנו ליצנות וליצנים, מהתלות ומהתלים, שנינות ושיננים, אך הומור – לא! הופך אני, למשל, בספרי החידוד והבדיחה, שמר דרויאנוב ליקטם באהבה ובכשרון, ואני מפליג ממדור למדור ומוצא בהם הכל: הלצות, בדיחות, עקיצות, פלפול, עיקומי כתובים, פשט ורמז, גימטריאות ונוטריקון – חוץ מהומור. כדאי לעמוד על עצם המושג. מעניין, שגם הפסיכולוגיה הרפואית העתיקה מעמידה אותנו על טיבו של מושג זה. היא מונה ארבעה מיני ליחות הקרויים Humores וקובעת, שרק עירוב שוה מארבע הליחות האלו בורא את המזג המתאים והרצוי; ואלה הם: המזג הדמי, האדומי, הבלגמי והמילנכולי…."ושמתי משכן היובש במרה השחורה, והחום במרה האדומה, והלח בדם והקר בבלגום. וכל גוף שהשתוו בו הליחות… והיה כל אחד מהם רביע לא יותר ולא פחות, בריאותו תמה ובנייתו מעויינת. ואם אחד מהם יותר מחבריו וגבר עליהם והטם, נכנס החולי לתוך הגוף מצדו במדת היותרת שבו. ואם פחות הוא, נחלש כוחו לעמוד כנגדם ונצחוהו ונכנס החולי מצדם, במדת מיעוטו ורפיון כוחו לעמוד כנגדם¹.

המושג הומור נתגוון, כמובן, במרוצת הזמנים ונתעמק, אך בכל דרגה של התפתחותו, עד היום – נשתייר בו מן המשמעות הקדמונית: מצב־רוח או מעמד־נפש הנולד מתוך מזיגה מעויינת של כוחות הגוף והנפש.

עירוב מעויין זה, מלבד מה שהוא מתת־אלוה, הריהו גם מתת התנאים וסביבה, פרי ההיסטוריה הלאומית והביוגרפיה האישית. העם היהודי כולו, וביחוד סופריו ומשורריו, חוזיו ומדינאיו, המזועזעים תדיר ע“י נחשולי מאורעות ומעשים בחיי הכלל והפרט, מדרך הטבע הוא שחסר בהם המזג והתוֹאַם. הקור והחום, הלח והיובש, המרה השחורה והמרה האדומה, הלבנה והצהובה – נבחשים ונפתכים בקרבם יותר מרביע ופחות מרביע, באופן ש”בנייתו אינה מעויינת". לפיכך יש לנו חוזים, פייטנים, בעלי אירוניה, אנשי סטירה, עזי־סרקזם, אישים ממולחים וחריפים, אך אין לנו אנשי הומור. כי הראשונים הם פרי יסודות גוף ונפש בלתי מאוזנים, ואילו האחרונים נולדים מתוך הרמוניה ואַחוות האלמנטים השקולים.

*

כל מי שעמד על מושג זה ברור לו, כי לא כל מה שמבדח ומביא לידי צחוק, הריהו הומור. ואין לך דבר, שהוא עשוי להטעות בנידון זה כיצירה המביאה לידי צחוק. רק דקי ההבחנה ידעו להבדיל בין צחוק לצחוק. יש צחוק נמוך, כמעט בהמי, – הן מצד הצוחק והן מצד המצחיק. אולם הצחוק עלול להתעדן ולהתאצל. ההומור האמתי אינו דוקא מצחיק – פעמים הוא מביא לידי חיוך, פעמים – גם עצב עמו. הוא אינו פוגע אפילו בנושא החי, המשמש לו מצע וחומר. ההומוריסט אינו מפקיע את עצמו מן החברה ואינו מעלה את עצמו עמה. שלום עליכם, למשל, שהיה בן בית בעולם המצוייר על ידו – אף הוא רואה את יהודיו המגוחכים והעלובים מלמעלה. הוא קומיקן גאוני, אבל לא איש ההומור האמתי. מנדלי מייסר ומוכיח, מתרגש ומקונן, מתבל סיפוריו בעוקצין ובשנינות, אך הומור – סמי מכאן. הוא כולו מלא סרקזם יהודי, סמליות וזעם, שהם מדות ישראליות, המתמשכות עלינו מן הנביאים, דרך היינה וברנה ועד לגדולי האומה האחרונים. על כך מעיד הסגנון וכל הלבוש של יצירה זו. כי בעוד שהאירוניה מסתמנת ונבלטת ע"י הלשון שבה הדברים נאמרים, והסטירה ניכרת ברום־עמדתה, שמשם היא משקיפה כדי להשפיל את הנדון והיריב – אין ההומור נוצר בסממנים חיצוניים. הוא צף ועולה מתוך צירוף־הדברים, נעימתם ומסיבות האָמרם. ההומור מבדח, משחיל חוט של חן וחסד, אך אינו “מצחיק”. הצחוק של הלעג הוא קטלני, פוקע פקעים פקעים, פורץ ומתנדף, ואילו ההומור משתמר בלב ומאיר את עיני המספר ואת שומעיו. הצחוק מפרק מתיחויות דרך התפוצצות; ההומור נכנס לתוך המתיחות וממתיקה ומרופפה מבפנים.

ההומור הוא אמנות, אמנות הגילוף. הוא מעצב דיוקנאות לסתוּם ולקרוּש. הוא מחמם את החומר הצונן ומכשירו לקבל צורה. הוא נובע מלב מלא אהבה ורוח משוחררת. הומור והבנה דקה באים ממקור אחד ושבים למקור אחד. הוא מגלם אותה הרמוניה עליונה, הכוללת בתוכה גם את הסתירות והיוצא־מן־הכלל. על ידו מתגלה הטפל והפעוט שבחיים ושבהליכות בני אדם בצד החשוב והרציני כאחים־תאומים. הוא מסנן את המוזר ושאינו־מוסבר לנו דרך נקבוביות התבונה טפּין טפּין, גם כשאין להם היתר־כניסה מטעם ההגיון הפורמלי. הוא מגלה את מהות הדברים, מהות עולם, שהיא מיטפיסית כמעט – לא מתוך רתיחות השעה. ההומור אינו מבטל ניגודים, אלא מחזק את כוח שניהם על ידי האור שהוא מפיל עליהם. הוא מכשיר גדול להבנה, לראיה – לראיה גדולה.

*

גם לאומות העולם אין שר־ההומור מחלק מנות גדושות, – ולנו, שכל תנאי חיינו מתנגדים לו, לא כל שכן. ומה מאד צריכים אנחנו לאותה צלוחית של פלייטון, הקרוי הומור! בכל פנה שאנו פונים נרגיש בהעדרו: בספרות, באמנות, בבקורת, בגינוני המפלגות; בכל שולטת מאֵרת הקנאות והקנאה, הלעג והמרירות, דוק ותמצא, שאפילו במקום שיש יראת הכבוד מפני משהו או מישהו, נקוּד על היראה ולא על הכבוד. אין צורך להיות בין כת המקטרגים המושבעים – ואני איני נמנה עליהם – כדי לראות זאת.

אם נקח, למשל, רשימת בקורת על ספר או על סופר, נמצא בה כל מיני חיטוטים, רק לא מעט הומור, קורטוב של חיוך והבנה רחבה. תמיד מוטעם הפרט, המגלה חריפות אמתית או מדומה. תמיד מובלטות התביעות. הצד החיובי מובלע בין השיטין, מין הודאה מאונס. חוץ, כמובן, מאלה, שאין חולק עליהם: ביחס אליהם אין מקמצים בשבחים. אבל אם הדברים אמורים בכשרון, שעוד לא נחתך טיבו, מיד מתעצל הלב ומתרשל הקולמוס והאותיות מיטשטשות תוך כדי כתיבה, – השורות נעשות סתומות, מלאות סימני שאלה, ונקודות, ומרכאות כפולות, ותלישא קטנה ותלישא גדולה.

הוא הדין בספירת הפובליציסטיקה, בפולמוס המפלגות וכיוצא באלו. בכל מקום אתה מוצא שפע קנאות וקנאה, המצמצמות את ההשגה, וחוסר גמור של הומור, של רוחב־לבב. מה תימה אם אין כאן תנאי גידול לאדם ולכשרונו? אין אנו יכולים לראות דברים ראיה שלמה ולהגיב על מעשים תגובה שאינה מעוקמת. אנו מגיעים רצפת־אש לשפתנו או שאנו שופכים אפר על ראשינו. אנו מיסרים את מי שלא זכה בעינינו בכל פולסין דנורא או שאנו מתקינים אריסטון של מעלה לאלה, הנראים לנו צדיקים. אין חוש המדה. היד השוקלת רועדת כאחוזת־עוית והפות מתנדנדות לכאן ולכאן.

*

אחת התעודות הנכבדות שתלינו בשיבתנו לציון היתה: להכשיר את עצמנו לתגובה בריאה – להביא לידי עירוב מעויין של “ארבע הליחות” שבקרבנו, כדי לחזק את המבנה הנפשי של ציבורנו ויחידיו. אהה! – בתחום זה לא השגנו כלום ואפשר שעוד נסוגונו לאחור. היינו מפוצלים לתאים ולתָאוֹנִים; יחסינו הציבוריים נחתכים לא לפי הקו הנורמלי; דרכי הפולמוס בכל השטחים גובלים שוב בהיסטריקה; ההתבטלות בפני אורחים וכשרונות לועזים לא חדלים גם כאן; הקשרים המשפחתיים דוחקים כל הערכה אובייקטיבית והפנים רועמות כלפי כל מי שאינו מישיר את רגליו מיד לפקודת “הכן!”

אכן רעה גדולה היא זו, ולא תהא לנו תקומה אם לא נמצא לה תקנה. ובראש וראשונה טעונה קרית ספרותנו חיטוא וטיהור. כת בוני ספרותנו, המרגישים עצמם קרואים לכך, חייבים להיות חלוצי התיקון העצמי. תיקון זה לא יתואר בלי שנחנך את עצמנו להשגה משוחררת מכל קטנות, להשגה של הומור, לתגובה מתוך אהבה, מתוך הבנה אנושית רחבה.

החלוץ האמתי של ספרותנו יהיה חלוץ ההומור, אשר יזה טללי הבראה על כל פינות חיינו. הוא שיחזיר למוטב. ימתח בקורת, יקדש מלחמה ויטפח גידולים קודם כל מתוך הומור, מתוך אותה השגה גדולה, שאינה שמחה על המכה, אלא מבקשת את כל הדרכים לרפאותה.

מנהג הוא וחוק בבתי הספר, האסכולות הגבוהות ובתי האולפנא למקצועות השימושיים להעמיד את התלמידים לבחינה על מנת להעניק להם תעודת גמר, שטר בגרות והכשר. הגיעו הדברים עד כדי פולחן הבחינות והתעודות, פולחן שהביא לכלל טעויות והערכות כוזבות של הכשרון החיוני והתעלמות מן העקרון של התפתחות היחיד. אך נשתייר תחום אחד, שבו אין צורך בכלל לתת איזה אות ומופת לידיעה, לכשרון וליכולת, אלא כל הרוצה ליטול הכתר בא ונוטל. הלא זה תחום הסופר והספרות.

צדקה עשה הקב“ה שנתן לנו את העניות, שאלמלא היא, לא היינו מתקיימים. צא וראה: אילו היו הכל בעלי הון, היה כל שני ושלישי מוציא ספר על חשבון עצמו ונעשה סופר ולא היית יכול לומר לו: אל תיטול עטרה שאינה הולמתך. כלום יש סימני־היכר או תנאי הֶקְדֵם שהם חובה על כל אדם הרוצה להיות סופר? הכל סופרים וספרותם כשרה. אלא שהעניות גורמת וכל מי שכותב ורוצה לפרסם את כתב ידו חייב להזקק לעורך או למו”ל או לשניהם יחד, ונמצא תלוי בטעם אחרים ומועמד במידה ידועה לבחינה.

ולכאורה יכולים היינו להסתפק בבחינה פורתא זו, שכן היא מבטיחה לנו שיעור מסויים של איכות בפרי רוחו של כל מי שאמר להיות סופר. חזקה על עורך, וביחוד עורך טוב, שלא יפרסם דברים שאין בהם ערך ספרותי ולא ישים את הכתר על ראשו של מי שאיננו ראוי לכך. וכן חזקה על המוציא לאור שמכיר את הקהל ואת המבקרים ולא יוציא לשוק ספרים שאין בהם מינימום של ערך אמנותי. ואנו הלא רק את המינימום הזה אנו דורשים ואין הכוונה לגזור או לתבוע תביעות שאין רוב ציבור הסופרים יכול לעמוד בהן. אלא דא עקא: גם על כך אפשר להערים ויש דרך להפטר מדינו של בית־דין זוטא זה.

הא כיצד?

ארצנו כידוע ארץ קטנה היא, אך אנשיה מכל מדינות הים ומעבר לים הם באים ולכל מדינות הים הם נוסעים לקנות תורה ודעת. משפחת הסופרים אינה גדולה ביותר, אבל לפי ארצות מוצאם מייצגים הסופרים את כל כדור העולם. ויש בזה, כמובן, גם צד של חיוב וצד של תועלת. הניואנסים הספרותיים והאמנותיים שכל סופר הביא עמו מטביעים את חותמם על טעם הדור ומגוונים ומעמיקים את דרישותיו. אך גדול מאד צד השלילה ואפשר שיש בו כדי להכריע. שלילה זו מסתמלת בעיני בפרט קטן הבא ללמד על הכלל.

העוקב אחרי כל הגלויים הספרותיים צורך הוא לו להעריך את בעליהם. כל סופר נקבע לו מדור מיוחד בלבנו ורום מעלתו נרשם בספר ההערכה שלנו. אפשר, אמנם, שהמדור יוחלף או שרום מעלתו ישתנה בהתאם להערכתנו עליו שנשתנתה, אך אי אפשר כמעט שתארע לנו תקלה כזאת, שבבוקר לא־עבות אחד נחדל פתאום ליחס ערך כלשהו לסופר מן הסופרים גם בנוגע לשעבר וגם בנוגע להווה. דבר כזה אם יקרה, יהיה מן הדברים המתמיהים ביותר. במה דברים אמורים? כשהסופר סופר עברי הוא, היושב בתוכנו וכותב על ענינים שיש להם מגע עם חיינו. סופר כזה שאינו בז לקטנות שלנו ורב את ריב בעיותינו ותורם תרומה מועטת או מרובה להבהרת תמונת עולמנו, מן הדין הוא שנכיר אותו, את זדונותיו ושגגותיו, את מגרעותיו ויתרונותיו. הלה יכול להמיר קו מן הקוים בדמותו שנחקקה בנו, אך את הדמות כולה לא ימיר אלא לעתים רחוקות עד מאוד. מה שאין כן סופר עברי, היושב אמנם בתוכנו, אלא שנטל על עצמו לעבור בשתיקה על כל השאלות הקטנות והגדולות המנסרות בעולמנו והריהו מתרכז, מעשה גדלוּת, אך ורק בשאלות ובנושאים שמחוץ לתחום חיינו, כדי לקרב אותנו הקרתנים אל מקורות התרבות הכללית. סופר כזה, שמלבד לשונו העברית איננו מרגישים בו כל זכר לעבריות, חשוּד מאוד עלינו ולא מן הנמנע הוא כל עיקר, שדעתנו עליו תשתנה בכל יום. כי בכל יום ויום חייב הוא להעיד על עצמו שהוא סופר והריהו מרחיק את עדותו בבחרו לו נושאים יווניים או מימי הביניים או מימי הרנסנסה, וכל המרחיק את עדותו מותח על עצמו חוט של חשד שמא מצא את כל אלה מוכנים לפניו ואין הוא אלא גונב פירורים מן הסעודה המתוקנת ומעבירם אל המזווה הריק שלנו.

ודאי, גם העתקה תעודה היא ותעודה חשובה. גם פרישמן וברדיצ’בסקי וטשרניחובסקי ודיזנדרוק וקלצקין העתיקו. כל אחד נטל והביא עמו מן הערכים הלועזים הקרובים לו והעשיר בהם את ספרותנו. אך העתקתם היתה תוך כדי יצירה מקורית ועיכול עצמי ועיסוק בשאלות חיינו. תמיד היתה מגמה לנגד עיניהם, מגמה של תיקון הטעם והרחבת האופק והשבחת החיים. וגם הם לא נעשו סופרים עברים בזכות העתקיהם ותרגומיהם, אלא בזכות מה שנתנו משלהם, בזכות אותה תרומה מקורית, שהספרות העברית נזונה הימנה עד היום. ואילו עכשיו נתרבוּ אצלנו הסופרים המעתיקים, הטורחים לכתוב על הספרות האנגלית ועל האמנות האנגלית ועל הוגי הדעות הנוצרים בימי הביניים ובתקופת הרנסנסה ועל כל כגון דא, מבלי שסופרים אלה הוכיחו אף בשורה אחת, ממש בשורה אחת, אם הם באמת סופרים. כי כלל יהא נקוט בידינו: כל סופר עברי נבחן לא בשעה שהוא כותב על ניטשה או על ויטמאן או על ברגסון, אלא בשעה שהוא מגיש לנו את פרי רוחו העוסק בחזיונות חיינו, בסופרים עברים ובשאלות המנסרות אצלנו.

לפיכך מן הנחוץ הוא, שהטעם הטוב שלנו וכוח שיפוטנו וקהל קוראינו יבחנו כל סופר בחינת מעט: תעודת הסופר שלו לא תוּכח להם ב“מסות” וב“עבודות” העוסקות בחזיונות ספרות ותרבות ואמנות כלליים, אלא בהפשילו את שרווליו על מנת ללוש קצת בחומר ובלבנים שלנו. על פי המועט המקורי נוכל להבחין מי הוא ומה הוא ולא ישאו את שם הסופר העברי לשוא. כי משונה מאוד יהיה, שאדם אשר יבוא מארגנטינה או מאמריקה או ממולדבה או גם מסין יעניק לנו מיד מסות או מאמרים ואולי גם ספרים על סופרי המדינות ההן ועל תרבותן, ימלא את עתונותנו וירחונותנו דברים מאוד מועילים, אלא שאין בהם כל תעודת איכות אישית. כשלעצמי רואה אני דימורליזציה במעשה זה. ביחוד כשכבר הולכת ומתהווה אצלנו כת של סופרים צעירים וותיקים הרואים עצמם פטורים מן הספרות העברית ושאלותיה ושוקדים להכניס, כביכול, את יפיפותו של יפת. ודאי, אין עורך העתון יכול ומחוייב לבדוק אחרי כל מאמר אם מתורגם הוא מן ה“טיימס” או “פוסלדניה נובוסטי” או משאר כתבי־העת האירופיים; אין לעורך אלא מה שעיניו רואות וטעמו מרגיש; והלא עובדא היא, שרוב המאמרים הנכתבים על ספרות לועז, גם אם שמו של החותם עליהם מוזכר לפני הקורא העברי בפעם הראשונה, הם מאמרים משובחים בערכם ובבנינם… כבר הפקענו את עצמנו מן התקופה הזאת בספרות העברית, שכל מי שלקח שיר מאת שילר או שכספיר או מאמר מאת ראֶנאַן ולאֶסינג ותרגמם לשפת עבר היה רשאי לחתום את שמו תחתיהם ולראותם כשלו ממש. אם לפי תפיסת הדור ההוא לא היה בזה אולי משום מעשה רע, הרי לפי השגתנו זהו מעשה גנבה, גנבת קנין וגנבת דעת הבריות. האומנם נשוב לתקופה זו גם לאחר הדרך הארוכה שעברנו בה עד שהגענו הלום?

ואף על פי שאין דעתי נוחה ממוסד הבחינות בכל מקום שהוא, מתיר אני לעצמי לעשות הגהה קטנה בעמדתי זו. הואיל ושדה הספרות עלול להעשות הפקר גמור, שכן כל מי שלמד עברית כדי יכולת לתרגם פסוק כצורתו מתרגם ואינו נעשה בדאי, ולא עוד אלא שהוא קורא את הפסוק על שמו ומכניס את עצמו מיד אל שורת הסופרים העברים – מן הראוי שכל קורא וכל סופר וכל מבקר וכל משקיף יקבע לעצמו כמין אמת־מידה למדידת גבהו ולבחינת עמקו של כל סופר עברי חדש, המביא באמתחתו מטל השמים של אומות אחרות ומשמני הארץ של הוגים ומשוררים לועזים: שיעור השתתפותו ביצירה העברית ממש, אחת היא באיזה תחום, אם בתחם הפובליציסטיקה או השירה או הבקורת. בקריה שלנו ההומיה מרוב שאלות וענינים וצרכים נכיר אותו ונעמוד על אופיו; כאן לא נתן לו להיות כמתעתע בתרבות עשירה ובהרגשות מורכבות ובמחשבות דקות מן הדקות. כאן, בתחום המושב שלנו, יגלה את כוחו מהו, ואם יעמוד בבחינה זו – ויהיה מותר לו להכניס לספרות העברית כרצונו, כי אז יהיה סופר עברי ממש.

משום שסופר עברי איננו אלא זה היונק ממעמקי האומה הישראלית, שבצרתה צר לו, ששוקד על תקנת הלאומי־האנושי ומצמיד את עמו למקורות התרבות הכללים מתוך השראה והתגוונות והתבשמות לאומית. העברת פלחי ספרות כלליים אל תוך אוצר ספרותנו, בחינת חיתוך אברים מן החי, הוא מעשה עָקָר. הם יהיו תקועים בגרונה של ספרותנו ולא יעוּכלוּ בה. ואילו העשרת תרבותנו בדרך של נטיעת ערכים כלליים תחת רקיע־שמים, שנרקם בידים אמונות ובתוך מעטה־אויר, שנברא במיוחד בשבילם – אינה יכולה ליעשות בידי סופרים־גֵרים גם אם שפתם העברית מודרנית היא.

עשרות בשנים היתה התרבות העברית כאילו “מחוץ לתחום”. בשעה שממנה היו בני הנעורים שואבים את מניעיהם וכוחותיהם להגשמה ציונית, היא עצמה לא היתה מוּכרת הכרה רשמית וחייה היו, כביכול, שלא מן המנין. בקונגרסים ובמאמרי התעמולה היו עונים אמן אחרי המברך אותה, אבל זו היתה אמן יתומה, בלא כונת מכוון ובלא קבלת עול מצוות. “מוסד ביאליק”, אם כי ראשיתו מצער, ממרק אחד העוונות הכבדים ביותר, שהיה עמוס על ההסתדרות הציונית. תכנית הפעולה עצמה, ודאי שאינה קבועה עדיין קבע אחרון ויש עוד מקום לגרוע ולהוסיף ולהתאימה יותר את הצרכים החיוניים של הספרות.

ברם, על סעיף אחד בתכנית זו חובה לעמוד מיד: על פרסי הספרות. הכונה המונחת ביסודו של מעשה זה – מתן תמיכה ישרה לסופרים – רצויה בלי ספק, אך צורות בטויה ואופן ביצועה אינם רצויים כל עיקר.

חלוקת פרסי ספרות לשם מה היא באה? אם נפצל את כל הפצלות העוטפות ברגיל מעשה שכזה, נמצא, שארבעה דברים היא מתכוונת לעשות: א) ליתן כוח־דחיפה ליצירה וליוצר בדרך ההתחרות; ב) להסב את דעתו של קהל הקוראים למעולה ומשובח בספרות; ג) לתמוך תמיכה חמרית ביוצרים הרוחניים; ד) לברוא אַטמוספירה צבורית סביב הסופרים והאמנים החיים והעמלים, כדי לעשות נחת־רוח להם. –

קשה להעלות על הדעת, שפרסים אלה יעוררו אפילו כוח אחד נרדם. אם במלכות החומר מביאה ההתחרות לידי אימוץ כוחות ולידי ריכוז נכסים וגידול מנת־התוצרת ע"י זה, שהמתחרים אוחזים בדרכים מהוגנות ושאינן מהוגנות ובלבד להשיג איזה שיא – הנה במלכות הרוח אין מועיל בכל להטים ואין ערך להתחרות. כל תרמית, גניבת־דעת או אחיזת עינים אינן יכולות לבוא במקום הפרי האמתי של הכשרון האמתי. בעל־היכולת אינו זקוק לדרבן־ההתחרות, הוא יוצר מתוכו; ולנטול היכולת – מה בצע בזירוזה של ההתחרות? התוליד בו ההתחרות בת־הרגע מה שלא הולידו בו כל שנות חייו וסערות ההתרחשות? ההביאו, דרך משל, הפרסים דרמה עברית חדשה לתיאטרון שלנו? אולי אפשר להשיג תרגום טוב בדרך זו, אך יצירה מקורית בעלת־ערך, תמיהני אם תצמח מזה.

לא פחות מורכב ומוקשה הוא הדבר השני. כיצד אפשר להסב את דעת הקוראים למשובח שבספרות בצורת יצירה אחת או שתים. מי הוא אותו דן יחידי, שדינו אינו עשוי להיות משגה. הן כל ענין הבקורת בכלל אינו דבר פשוט כל כך. כי מבקר מבקר וטעמו, איש איש ונטיותיו ותביעותיו. אולם אם הבקורת באה ב“שוק החפשי”, במקום שאפשר להעריך לפי קני מדה שונים, הריהי לברכה; אך כיצד אפשר למסור לחֶבֶר מצומצם גורל יצירות ויוצרים על־מנת שיוציאו משפט פסקני בפני עם ועדה, בבחינת אין אחרי מעשה בית־דין כלום? מי הם רבותינו הדיינים המומחים, הפנויים מתאוות ויצרים כמלאכי השרת והמוכשרים להרגיש את ערכה של יצירה ספרותית הרגשה אמנותית צרופה, בלא סיגים ותערובת סוביקטיבית, הן מצד טעמם והן מצד פניותיהם האישיות? והן הקהל התמים, התועה על פי הרוב בדרכו הספרותית, מקבל פסק־דין כזה כדבר מוכרע ומוחלט, ומכאן ואילך יחדל לתעות וידע כבר מה עליו לקרוא ומי הוא גדול משוררינו, מספרינו ומתרגמינו וכו'… ומה יהיה כשסופר אחד יוציא בכל שנה יצירה טובה, הינתן לו הפרס גם בפעם השניה והשלישית? נמצא, שערכה של התמיכה בטל לגבי שאר הסופרים. אך האם באמת אי־אפשר להושיט עזרה חמרית ליוצרים אלא בדרך הטאַראַראַם הצבורי למען יהיה הדבר כחומר לשיחה בפי כל יושב קרנות. ובארצנו הקטנה, שחלון ביתך מכוון ממש לדלת חברך, הן ייתקלו בו פשוט ויורו עליו באצבע: זהו שבכיסו מצלצלים המצלצלים! והלא אפשר לתמוך בסופר ובאמן בצנעא, לא בדרך של צדקה, אלא בצורת מפרעה, או שכר־סופרים מוגדל וכיוצא בהם. באופן כזה אין סכנת כשלון ואין תוצאות קשות במקרה של טעות, הואיל וחבר השופטים, אשר יקבע במי צריך לתמוך יעסוק בעיקר בדיני ממונות, בעוד ששם הם נהפכים מאליהם לדיני נפשות. גם האַטמוספירה הצבורית הנוצרת בדרך של רעש ופרסום לשבח ולגנאי, איננה אלא התענינות מלאכותית, שאין לה שרשים, והיא קולעת לצד הסנסציוני שבדברים. ריוח והצלה לא יעמוד לספרות מקוראים כאלה, “קוראי פרס”. היא זקוקה לקורא המטופח טיפוח תרבותי רציני, לבמות־יצירה ובקורת, אשר תשכללנה אותו ותפתחנה את טעמו לא במשפט חרוץ אחד, שהנמקה מטושטשת בצדו, אלא בדרך ההעמקה והניתוח.

ויש עוד צד אחד בדבר זה. כל מוסד רשמי וכל בקורת רשמית מכוונים עצמם תמיד כלפי המוסכם והמקובל. אין זה מדרכו של חבר־שופטים “מטעם” לחשוף כוחות, להצביע על כוון חדש או על סופר שדרך יצירתו פורצת את הגבולות וקני המדה המקובלים. ספרותנו העברית הרכה בשנים יודעת כבר דוגמאות חיות. אחד־העם לא היה נותן פרס לברדיצ’בסקי, ופסק־דינו של אחד־העם לא היה עובר בלי רושם. ואעפי"כ, הראוי היה ברדיצ’בסקי לעזרה ממשית ולאהדה צבורית? דבר זה יודעים אנחנו יפה יפה. וכלום אין רבים מרגישים בטעות ממין זה גם בחלוקת הציונים והפרסים שחלק “מוסד ביאליק”?

נמצא שבחלוקת הפרסים הספרותיים יש כל החסרונות שמנו חכמים בהתחרות, ואין בה כל יתרון. היא עשויה לעורר קנאה ושנאה ותחרות, היא תעכור את היחסים ותיצור סולם־מעלות של נותני “הסכמות” ומקבלי “הסכמות”, של סרסורי־מצוה וסרסורי־עבירה. ולעומת זאת היא לא תנץ אף ניצה ספרותית אחת חדשה.

כונתו של “מוסד ביאליק” רצויה היא, אבל צורת הגשמתה מוטעית ומחטיאה את המטרה. מן הראוי שהממונים על כך יתנו דעתם לבטל את חלוקת הפרסים וכל הטקס וההמולה שמסביבה, העושה רושם של “יריד תרבותי”, ויבורו צורה הוגנת יותר לתמיכה בסופרים.

משעה שנתחוללה המהפכה הלאומית בגרמניה, ניטל הימנה כתר המחשבה החפשית והעבודה הרוחנית לשמה. הללו שהיו צמודים למעין התרבות הגרמנית ועוקבים אחרי הספרים וחזיונות־הרוח המופיעים בגרמניה גם עכשיו, הם עדים לריקנות איומה שנתפשטה בכל חללו של העולם הרוחני. ננסים ואצבעוני־רוח מטילים את מרותם על עם בן ס' מיליון ויותר באמצעות העתונות המסועפת והוצאות־ספרים שהיו רבות־ערך לפנים ונגזלו עכשיו מידי בעליהן. קולם של אנשי־הרוח נחבא או “הותאם” למקהלה ועל הבמה עלו צרחנים, התוקעים בשופר גדול השכם ותקוע על תורת הגזע וטהרתו ועל תחית גרמניה במלכות השלישית ועל המנהיג הגדול, ודבריהם נשמעים באונס וברצון. ברם, שתיקה זו של “נסתרים” בקרב העם הגרמני, אינה צריכה להתפרש כהשלמה והסכמה מצדם למשטר הקיים. מדי פעם בפעם בוקע ועולה קול בודד, שסוע ונפסק, אבל עז ותקיף של סופר או מלומד אשר כלכל לא יוכל; מפקידה לפקידה יגיע לאזננו, שפלוני ואלמוני הסופר שהיה מקובל על הנאצים ומפיו חיו, נפסל ונפגל, ופרי רוחו נאסר. זה מעיד על אש מהבהבת במסתרים ונוטל ממנו את הרשות לצרף את כל העם הגרמני למעשי הרשע והכסל.

בבטויי המרד המתגלים פה ושם, חדלנו להבחין מי הוא המבטא, אם סוציאליסט הוא, או קונסרבטיבי או דתי. ובדין. שלשלת־היוחסין שהיתה אולי חשובה בימים כתקונם, פקע כוחה בשעת חירום. היום, העיקר הוא עצם הופעתה של הדעה־שכנגד, ההעזה להטיל אבן בירוקה השקטה והדלוחה ולהכות גל קטן של אמת מרדנית, ותעודת־המיהות האסכולתית או המפלגתית בטל ערכה. אחת היא לנו אם שפנגלר, אחד ממבססיה הרוחניים של הנאציות, כותב דברים בוטים נגד תורת־האולת של הגזע וזוכה לשמתא, או שפרופיסור תמים נואם נגדה ומקבל שכר של כדורים בעד חלונו. ואף־על־פי־כן לא יהא בזה ממדת היושר אם נסיח דעתנו מן העובדה, שקרן־הזוית היחידה שהיטלר לא יכול לה עד היום, זוהי: הכנסיה. היחידים שמעיזים להתקומם כנגד הקו הכללי הרשמי, ואפילו לתבוע תביעה מן השלטון שאינה לפי רוחו ולהלחם לה בגלוי, על מחנה הדתיים הם נמנים. שם נשארה עוד פליטה גדולה, ומי יודע, אולי עתידה לצאת משם שלהבת המרד, שתכלה את משטר־הרשע כולו.

אחת התרומות החשובות למחשבת־המרידה בתחומו של היטלר ניתנה על־ידי תיאודור הֶקֶר בספרו “מהו האדם?” הוא עצמו תיאולוג קתולי, המתנהל במסילת המחשבה המיטפיסית־דתית, אבל ניכר בעליל, שהספר לא נכתב לשם “יגדיל תורה” בלבד. מרירותו והתנגדותו למשטר הנאצי וליסודותיו העיוניים, מתלבשים בספרו החדש בלבוש דתי ובביסוס דתי, אך דבריו ברורים ומפורשים ונועזים. אם נשים אל לב, שספר זה יצא בשלהי 1933, יובן לנו הנועז שבו. ואף־על־פי שדעות שמרניות מאד בידו, אין דבר זה גורע מן הערך היסודי של ספרו.

כתיאולוג קתולי סבור הוא, שאחדותם של הגזעים והעמים אינה קימת מתוך זה בלבד, שכל האנשים בנים הם לאדם הראשון שנברא בדמותו ובצלמו של אלוהים, שכן אחדות זו אבדה להם, אם לא בכוח הרי בפועל, בעטיו של עוון־אבות, אלא בעיקר מתוך שהאפשרות הריאלית לאיחודם ניתנה בבן־האדם: בישו. אמונה זו מחייבת את האדם, היא מתנה אנושיות. תחת אמונה זו חותרת היום לאומיות ארסית וקטלנית הגדלה בכל העולם. זו איננה אלא הפרזה מופלגת, מין נומינליזם שנתגשם. הנחה לה: אין האדם בא לעולם בתורת “אדם”, אלא בתורת צרפתי, גרמני, אנגלי, יוני, רוסי, יהודי… בכך אין איש כופר; אף־על־פי שאליבא דאמת אפשר כיום לבוא לעולם גם כבן בלי מדינה וכמשולל נתינות. זו כשלעצמה שאין העמים מושגים ריקים, אלא ממשויות חיוניות, טוב רב צפון בה. אולם הגרמני אינו בא לעולם כגרמני בלבד, כי־אם גם כשוובי, וכבוארי, יתר על כן, הוא בא לעולם כאינדיבידואום מסויים, בבחינת מאיר, מילר א' או ב'. להיכן נגיע אם נראה את ה“אדם” כמושג מופשט ונעלים עין מזה, שהוא, האדם, הוא גם אידיאה אלהית, ועל־כן גם עומק של הויה, ועל־כן גם ממשות עצומה. מטרתו ואשרו של האדם אינם בעיקרון האינדיבידואַליזציה ללא מצרים ובהבדלים שיסודם בחומר, המפרידים ללא מוצא, אלא להיפך: בסוּבלימציה, בהארה שקופה של צד האיחוד, בהיסחפות למשטרים נעלים יותר. האינדיבידואַליזציה אינה מחוייבת לגרור איבה תחת אהבה, נגע תחת עונג; היא צריכה להביא מלכות המקיפה הכל ולא מדינה השמה עצמה בצינוק, היא צריכה לפתוח את הלב והנפש ולא לנעול אותם, בקיצור היא צריכה להוליד אחדות עשירת איברים, פרקים וחוליות ולא הפרדה־המתה של האיברים הבודדים. ודאי, גם העמים אידיאות אלהיות הם. אולם העמים חייבים להגשים מעצמם והלאה את רעיון ה“אדם”! הערך האמיתי של העם והמדינה נמדד ונקבע לפי זה, עד כמה שהם מודים בכלל בזכות עדיפותם של חיי ההסתכלות והמחשבה וכמה חירות הם נותנים להם ומהי מידת יראת הרוממות שיש להם בפניהם. הואיל ורק בדרך זו מגשים האדם את עצמו.

האלהים אינו יכול להיות כפות כפיתות גזעית וסוגית. הנצרות אינה אלא חטיבה של השפעות שונות שבאו לה מידי עשרת הדברות, הנבואה הישראלית של הברית הישנה והיסוד האדוונטיסטי־עכו"מי של היונים והרומאים. שלושה אלה חוברו יחד בכנסיה ומשמשים מסד רוחני, שבני־המערב, הגרמנים, הרומנים והסלוים, עומדים עליו. הסטטוס האתני של הכנסיה עלול להשתנות והוא השתנה באמת לא פעם ודברי־הגנאי כלפי גזעים ואומות אחרות, אין בהם משום נאמנות לנצרות. חשיבה נוצרית וחלוקה לגזעים הן תרתי דסתרי. הכנסיה אינה תלויה בזמן ובמקום, בעמים ובמדינות. היא אינה אלא נוצרית.

טעמה של ההיסטוריה איננו מתן אדם, הוא קיים מן העולם ועד העולם, עוד לפני היות האדם. האדם חייב להכיר את טעמה של ההיסטוריה הכרה עמוקה ולסייע לו בהתגשמותו. ליהודים היתה היסטוריה קדושה עד התהוות הנצרות. זו ניטלה מידי היהודים, אולם הנצרות לא זכתה לה במדה כזו. היסטוריה קדושה קיימת גם כיום, אלא שהיא נסתרת וחבויה ואינה מתגלית אלא לצנועין. ההיסטוריה שלנו, וגם זו של הנצרות בכלל, קשורה בעיקר בהכרת הסיבה השניה, בדמות מניעים וסיבות גיאוגרפיים, פיסיים, אתניים, ואילו תולדות היהודים עד חורבן ירושלים היו גם התגלות הסיבה הראשונה. טעמה של ההיסטוריה ודמותו של אדם נסתרסו עם התעקמותה וניווּנה של משמעת העבודה להלכה ולמעשה. תכליתה של העבודה האמיתית לשרת את האדם ולהנאתו הנאה גופנית־נפשית. חרפתו וחטאו של המערב שפגע במשטר זה. על־כן משועים בני־אדם בימינו שועת־יאוש לעבודה שכבוד ותכלית־אמת בה, יותר מששועו לפנים העבדים למנוחה ולפנאי. על שום מה? על שום שהמכונה, שהיתה בתחילה אמצעי למטרות אנושיות קבועות, הפכה מטרה בפני עצמה. יש אדוקים בטכניקה שאין להם תקנה, שכל דרישה לחזור בתשובה מעבודת־מכונה לעבודת־ידים ועל־ידי כך גם לאמנות שבעבודת־ידים, נראית להם לרומנטיקה. תמורה זו צריכה לבוא בדרך נבונה ונכונה. האדם חייב להחליט על־פי שכלו היכן מזיקה המכונה והיכן אפשר להפיק ממנה תועלת למטרות מסוימות. תשע עשיריות ממה שהמכונות מיצרות אינן אלא זיבורית ותוצרת־הבאי. אמנם יש גם זיבורית הבאה בעבודת־ידים, אבל בה יש אפילו במקרה הקיצוני ביותר משהו אנושי, חיוני, סימפטי לעומת הפסולת, מעשה המכונה, שאינה אנושית, המתה, המקשיחה את הלב. המכונה נוטלת את ההומור, החידוד וההיתול מן האדם, משום שהיא סמל איום להעדר מדת־החסד. משעה שמעבדים על מנת לפטם את המכונה, מיד מתחילים בני־האדם לרעוב. אולם כל האומר, שאם כי האדם יודע שהוא הולך בדרך התהו, אין בכחו לחזור לדרך הישרה – פוגע פגיעה קשה בחירותו של האדם ובתבונתו. החקלאות והמלאכה מדגימות את העבודה רבת־הטעם ושום גלוריפיקציה של הטכניקה לא תשנה כלום. היא תחלוף בטרם יחלוף האדם. אך האכר לעולם יעמוד. הוא ינצח ויבלה בהכרח את האדם המשרת את המכונה. האדם ישוב בעל כרחו לאופן של עבודה, שמטרותיה – האדם ותכליותיו הטבעיות והעליונות. בשלושה דרכים מביאה המכונה אנדרלמוסיה לעולם: א) המכונה מבטלת את עבודתו של האדם; ב) המכונה, שהגיון וסבתיות לה משלה, מולידה באדם צרכים מלאכותיים, טפשיים, ילדותיים, שאינם בריאים לגוף ולנפש ומעכבים את מילואם של הצרכים האמיתיים, הנתונים מתן־טבע; ג) המכונה חותרת לתנועה נצחית, עצמית ומשעבדת את האדם שעבוד־עולם. בעוד שכלי־המלאכה הוא בר־משמעות, ועול בעליו עליו, משתחררת המכונה מידי אדם, שוללת את כוונותיו הרוחניות ועושה אותו בדמותה ובצלמה: אבטומטוס. תעודת המערב לא לנתץ את המכונות, אלא להעמידן על קו ההגיון, להטיל את מרות האדם עליהן. ויפה שעה אחת קודם. כי ההיסטוריה ממשיכה את דרכה. מה שמחוייב להתרחש – יתרחש. נשימות־בינים ארוכות למדי אינן מותרות. ואם הללו שמוטל עליהן לעשות זאת לא יעשוה, יבואו אחרים ויעשו זאת בדרך אחרת, מוטעית ועקומה. שהקפיטליזם הוא חטא הצועק לשמים, שהמנהג הציני להחשיב את הדיבידנדים של בעלי המניות הרבה יותר מאשר את צרכי החיים של אנשים עובדים, סוטר סטירה אכזרית בפניה של מדת־הצדק – שבר זה הן הוכר משכבר על־ידי כל אדם ישר. אולם “העדה הנוצרית” לא שעתה לכך. ומה שלא עשו בדרך של בינה, קרוב לודאי שביום מן הימים יקומו מחוסרי־בינה ונטולי שקול דעת וינתצו את המכונות הרעות והטובות, המזיקות והמועילות כאחת. וגם זו לטובה.

המחבר טוען כנגד קן הרעות – העיר. אולם אין הוא שוללה כל עיקר. אף־על־פי שהערים נבנות לרוב בפזיזות ובדמיונות על גבי חולות הים או המדבר ואחר־כך הן נמוגות בין־לילה, מודה המחבר, שכל גדוּלה, כטובה כרעה, נתרקמה בערים: בבבל ובירושלים, בקרתגא וברומא. בהן נולד האלהי והשטני גם יחד. ברם, אין אמת אחת מזייפת את חברתה, אם שתיהן מוליכות לאחדותה של אמת עליונה יותר. העיר, הרוצה בהתמדה, מחייבת את הכפר, העירוני – את האכר.

התוהו ובוהו שירד לעולם אינו גזרה, כי־אם מעשה ידי אדם. הוא פרי התפיסה המשובשת של חירות המוליכה לאנרכיה ולבן־לויתו – הדיספוטיזם הנמצא עמה בקשר גומלין. הכאוֹס חודר לכל התחומים. לדת הוא חודר בדמות פגיעה באבטוריטטה. לפילוסופיה בדמות פגיעה באישון־עינה, במושג המרכזי שלה, במושג האמת, כלומר – על־ידי הכנסת סברא, שהאמת איננה תכליתה הראשונה והאחרונה של הפילוסופיה, אלא היא באה להגביר את החיים הבהמיים או הפסיכיים או למען ייטב למדינה בעבורה, תוצאות שיכולות אמנם לבוא, אך אינן בשום פנים קנה־מדה לה. ברכת הפילוסופיה וזכותה בהעדפתה את המחשבה על המעשה, בהודאה שבראשית היתה המלה, הלוגוס, ולא המעשה הפאוסטי. הפילוסוף האמיתי מנחיל הכרות, אמיתות, התגלויות טבעיות, והן יכולות להביא לידי מעשים וכמעט תמיד הביאו לכך (כל מעשה מוטעה מצד עמי המערב היה יסודו במחשבה מוטעית), אבל הן עצמן אינן מעשים לפי טבען הראשון. גם בספרות השתרר הכאוֹס. הספרות היא מעין מדיום בין ההלכה הצרופה והמעשה, היא שרויה, כביכול, באמצע, בין ההסתכלות והחיים, הסבילות והפעילות. לפיכך יש לה, בזכות מזיגה פנימית, חלק בשכל וברצון. על־כן נמצא בספרות את הכאוטי שבהסתכלות ובעיון מחד גיסא ושבחיי־המעשה מאידך גיסא. ביחוד בולט הדבר בגולת־כותרתה: ברומן. הוא מדגים את עיקום פניהם של האמת, הטוב והיפה. הספרות השולטת בימינו, זו המצליחה ביותר, היינו זו של מקבלי פרס נובל, מכריזה ומבשרת יתרון מוטעה של הרגשות אי־אמצעיות של חיי החושים והנפש, על עשרת הדברות ומשא־ההר. בחיים הפוליטיים התגלה הכאוס זה למעלה מעשר שנים בחוזה ורסאיל, בו נפגעו לא יחסי איבה וידידות, כי־אם הצדק.

גם לשדה הכלכלה הגיע הכאוס. בכלכלה יש תמיד משום סימפטום לבַרְיות החיים והחברה או לחליה. הכלכלה היא גלוי שטחו של רובד יותר עמוק. הטכניקה הכלכלית עובדת בימינו בכל מלוא כוחה ואנשים פקחים וחרוצים משתמשים בה שימוש חנם, ואף־על־פי־כן נראות מסקנותיה ותולדותיה לא פעם כאולת עמוקה. לפי שעם כל חכמתה אין היא יכולה לעכב בעד זה, שבמקום אחד יהיו שורפים תלי תלים של שיפון ובמקום אחר יגועו בני־אדם ברעב, ושבשעה שאין מחסור באמצעי תחבורה להוליך תבואה ממקום אחד לשני. התוהו ובוהו שבכלכלה מקורו בתוהו ובוהו שבלב האדם, בחטאי־הבראשית שלו: בולמוס הקנין, קמצנות, קנאה, אי־צדק ומחסור באהבה. הכלכלה בראה לעצמה חוקים משלה ומוסר עצמי. “עסק הרי זה עסק” או “מלחמת קיום שאני”. אין לך דבר מסוכן כמוסר של קרן־זוית, המבקש להשתרר על כל העולם. הכלכלה אינה רוצה לקבל הערות ותיקונים של ממש לא מפי המדינה, לא מפי המצפון ולא מפי הכנסיה. בהפקרא ניחא לה.

השאלה המעיקה עלינו היא מהו האדם? דורנו, שאינו רוצה לתהות על בעיות מיטפיזיות שואל: מה המעשה אשר יעשה האדם? זוהי טעות שתורת פאוסט הנחילתנו, כי בראשית היה המעשה ולא המלה. ואילו היתה השאלה מעשית ולא מיטפיזית, הן אפשר היה להשיב עליה בפשטות גמורה: עשה בן־אדם, עשה ועשה. גבב מעשה על מעשה, מפעל על מפעל, תועבה על תועבה, מכונה על מכונה – וחסל. תהיה זו למה? זעזועים אלה על שום מה? ברם כנראה שנשתייר ניצוץ אחרון קטן של אמת באדם, אשר לא יכבה ולא ידעך, גם אם הוא סמוּי מעין בעליו, ניצוץ שהוא אור ונכסף לאור לפני המעשה, בתוך המעשה ולאחר המעשה. התהיה על ההויה, על הכרת מהותו של עולם ואדם קודמת לכל פעולה ועשיה.

המחבר נכנס בסוגיה מיטפיזית על מהות האלוהים ויחס האדם לקונו ולועג לשפנגלר שרואה את האדם כחיה טורפת. ביחוד מתוכח הוא עם מכס שֶלֶר מבית־מדרשו של הוסֶרל וקובע, שהשקפתו הביאה מבוכה לעולם. האדם האירופי־אמריקאי אינו רוצה ביסודו של דבר אלא להיות אלוהים, ומכיון שכך, נחלקו כל האנשים האירופיים היחידים, הכתות, העדות, המפלגות והאומות בהתאם לאטריבוטים האלהיים. אחד הוא התגלמותה של האהבה האלהית, השני הצדק האלהי, השלישי שליט מוחלט בחסד עליון, אחרים שוב מכירים ויודעים כאלהים. הגרמנים מאמינים שהם יוצרים כאלהים. הפרזה זו היא חלק מעצמותם של הגרמנים. היא נתגלתה מתקופה לתקופה בתולדות הרוח הגרמנית ונשתכללה כדי מונומניה. האמביציה של הגרמנים בשעה שתוקפת אותם יוהרא, איננה: להכיר כדרך שהמלאכים מכירים, כי־אם ליצור כמו אלהים, גם אם אגב כך שוקע כח־ההכרה ויורד למדרגתו של שפנגלר, שרואה את ההבחנה בין אמת לשקר כאינה חשובה ומזיקה ליצירה. והדבר אינו כן! הכח הבורא הוא פריבילגיה של האלהים. אפילו בסייעתא דשמיא אין האדם יכול ליצור בבחינת המוחלט יש מאין. אין בכחו לברוא אפילו אטום אחד ועל אחת כמה וכמה גרגר חול שעל שפת הים. כח היצירה שבאדם גדול ללא מצרים רק בשפע הדרכים שברשותו לשנות דמותן של מציאויות הברואות ועומדות כבר; הוא אינו מוגבל רק במלכות האפשרויות וחירות לו ליצור בדרך אמנותית עולמות וצבעים וצלילים ודמויות. בזה כחו יפה.

השאלה: “מהו האדם?” לא תקבל תשובה על־ידי הפיסיקה, הביולוגיה, הפסיכולוגיה והפילוסופיה. כל אלה תופסות את המועט, את החלקי, את יסודות הויתו התתאיים ולא את הנקודה החיונית. כל אלה אמת רילטיבית, אבל אין הן נותנות הסבר אחרון להויתו הפנימית, לעיקר. הסבר זה לא יושג אלא בכח שבו נחן האדם לזכות ברוחניום של חיים אלהיים, שרק ההתגלות מעניקה אותם לנו. ולכן אפשר להשיב על השאלה “מהו האדם?” בקיצור: האדם הוא ציור של אלהים, הוא נעשה בדמותו ובצלמו. טבעה של רוח האדם לנוח בחיק האמת וכל זמן שלא מצאה אותה, הריהי מבקשת אחריה ולא תשקוט עד שתמצאנה. האדם הוא מהות פרוגרסיבית וממילא גם רגרסיבית, האדם אינו יכול לעשות נגד טבעו, אבל הוא יכול לרדת לטבעו הנחות והנמוך. הוא יכול להביא אי־סדרים בסדר הטבעים שלו, לבלבל את סדרו של עולם. כי תוהו ובוהו פירושו, אי־סדרים אנושיים בתוך סדר טבעי ולא בלבול בתוך אין. כאז כן עתה שורר ניגוד בין הבשר והרוח והאדם חייב לנצחו. האדם חי במלכות החירות ובידו לברור לו מעלות או מורדות. תעודת האדם לגאול עצמו מן הכאוס שהשתלט עליו ובכל תחומי חייו. האבוקה המורה דרך לאדם בגאולתו איננה לא האומה, לא המדינה הטוטלית (שהיא עצמה חלק מהויה טוטלית), כי אם האדם שנברא בצלם אלוהים המשתוקק למקור מחצבתו. והחזרה בתשובה אינה נעשית בצבור, בהמונים, כי־אם ביחידות.

הרי לפנינו עדוּת של הוגה־דעות דתי ומאמין, שאינו ־בן־ברית. ואפשר לתתּה ענין גם לחיינו ולדתנו.

כל ימינו נכסוף נכספנו לראות את הלשון העברית ככלי־שרת בידי המון יהודי. רצינו בגאולתה מידי הספרים הקדושים ומידי הצדיקים, המדברים בה בשבת וביום הכיפורים. שמענו את שַוְעָתָה בצר לה אף ניחשנו את כוח חיוּתה וסגולות אוצרותיה. דורות אחדים שיקעו בה את נפשם הסוערות ואת תשוקתם להתחדשות, והלשון העברית זכתה סו"ס לבוא גם בחצרות פשוטי בני אדם ונשתגרה על פיהם; אשה מספרת עם בעלה עברית, ילד חולם בשנתו ובהקיץ עברית, פועל משיח עם חברו בשרב היום עברית, נערים ניצים ומתכתשים עברית וקהל צובא על דלתות בתי־עם מאזין, מתלהב, מסכים ומתנגד בהשפעת נאום עברי. ולכאורה טוב לנו מאד וטוב ללשון העברית. חלום גדול נתגשם במהירות רבה. אך על פניה המאירות של העובדה הזאת מאפיל צל גדול: העברית, זו השפה שהשמינה בגולה מחמת חוסר תנועה ומחזור דמים, ומשכילים יפי־רוח עשו לה פימה של מליצות והלבישוה מדי כהן גדול – רזתה עד מאד. תחת שמנוּניתה ודשנוּניתה באו צנימות ודלוּת, ותחת שפע צבעים מסנוורים – חוורון פנים ומיעוט דם. נמלטנו מן הפחת ופלנו אל הפח. שפת הספרים ומאמרי אנשי המקצועות שפה משופרת היא, ויש כבר בה כמעט כל מה שמנו חכמים בשפה חיה וטבעית, או שהיא מתקרבת לפחות לכך. אך שפת הדיבור, מי אוזן לו ולא תיכווה למשמע אוצר המלים הדל, סדר המשפט המסורס, הרישול והגמגום והמבטא המשובש. נסה נא למנות את מספר השרשים שבשיחה עברית רגילה ומיד תיווכח לדעת, כי כאנשי בראשית אנחנו. דייך אם תדקדק למצוא כמה פעמים מעלה המשיח לפי תומו את המלה “לְסַדֵר” ולכמה תשמישים תיבה זו משמשת לו, כדי שתעמוד על הסכנה הנשקפת לנו מהתכווצות שרירי העברית ושרשיה.

אך ביחוד נבלטת התורפה של הלשון העברית בחיי הציבור. הנה נתאסף קהל רב־ראשים במיושב ובמעוּמד. אחד העסקנים עומד על הבמה ודורש לפניו בעסקי השעה. רגע אחד אתה שש על החזיון הנהדר הזה: קהל עברי ממש, הן לזאת יחלנוּ וציפינו. אך רגע משנהו ואתה נעשה עד־שמיעה למין עברית דלה, שמשתרבבת ויוצאת מפי הנואם, עברית סורסית, ממזרית, גבב של מלים. המלים המובנות הן כשל תלמיד כתה ה' והמלים הנעלות והנכבדות, כביכול, יוצאות כאילו ערופות־ראש ועקורות־לב. שמע אותן הנואם מפי נואם שני או קראן באחד הספרים או המאמרים והריהו משתמש בהן לתפארת המליצה, אלא שבידיו הן נהפכות לעפר ואפר.

מי לא שמע באספה פומבית את המלה “חזון” יוצאת מפורשת מפי נואם, שממריץ את הציבור לשלם מסים או ללכת לקלפי – ולא נזדעזע? מלה זו, המרטיטה אותנו תמיד, נעשית פתאום מין נרתיק ריק, שהנואם ממלא אותו קש וגבבא של תעמולה. לא לבד התוכן שניתן לה ע"י ישעיהו בן אמוץ מתנדף מתוכה, אלא היא מתרוקנת גם מן הטעם, שאחרוני הפייטנים העניקו לה. היא נעשית פגר, גולם, פוחלץ. היא נזרקת בחלל האולם ככדור־שלג, שפוצע ואין בו ממש. משום שהמלים הגדולות, שתוך שגיא ומסתורי אצור בהן, זקוקות למעטה־אויר דק וזך ולמשבצת רוּחנית מתאימה. ובהעדר אלה הרי הן עלובות וננסיות. הן זהו ההפרש הגדול ביניהן ובין המלים הבינוניות, שכמעט כל מקום מקומן וכל איש יכול להיות ריבוֹנן; הואיל והתוך המקופל בהן איננו גדל־משמעות, אי אפשר לגרום להן נזק מרובה. מה שאין כן הדיבור הנשגב, העלול לרדת למדרגת בריה מגוחכת אם אין התקדשות קודמת לביטוּאו. ומה התקדשות יכולה להיות אצל נואם, המשכים והמעריב לנאוֹם, הכורך יחד מסים, בחירות, פולמוס עם יריבים ורצון לכבוש המונים?

אך יש ויופיע על הבמה איש בעל שאר־רוח, שאימת הנושא והציבור עליו, ופתאום מקבלת הלשון העברית את תיקונה. היא נגאלת מן הפגמים שדבקו בה, היא נעשית מאוששת, טבעית ואדירה. יהי תוכנו של הפסוק מה שיהיה – אתה חש, שהמדבר והמדובר מכוּונים זה לזה, שניהם תמים יחדיו. האימון בתוכן נחרז לאימון בלבוש והאולם וכל מה שבתוכו מאירים באור חדש.

כזאת תארע גם בשעה שאיש פשוט, הבא מן הסדנא או המשק הכפרי, יורד לפני תיבת הציבור ומשיח לפי תומו. הלה אינו דולה ממצולות הלשון אבל הוא משתמש במטבעות המתהלכים שימוש כשר וישר, אינו מגלגל באסימונים ואינו עושה אסימונים. את מחשבתו המתנהלת במעגלי יושר הוא מבטא במלים רגילות, שאין בהן רבב של התהדרות ותפרחת של שוא. גם הלה מחזיר את האימון והאמונה בערכו של הדיבור הפשוט והנעלה. אנו מבכרים אותו ואת פשטות שפתו על פני בעלי “החזון” כביכול.

א. ספיחי שירה

בימי מהומה מזדלזלים קניני־חיים רבים. כמין אינפלציה יורדת לעולם. שטרות־הבל משתלטים בשוק, אסימונים מחוקים עולים לגדולה ואילו מטבעות הזהב נעלמים מן המחזור. בין־לילה צצים ציצי־הערכה חדשים ושנוי ערכין פתאומי מתחולל. סימן ההיכר המובלט ביותר באותו שנוי ערכין הוא ההמחשה היתרה והצמצום של ההשגה. מה שהיה בימים כתיקונם רחב, בר־מעוף וכבד־משמעות נעשה צר, מוגבל, וקלוקל במוּבנו. כשאומרים למשל, בימים רגילים “המצב הכלכלי” הכונה למנגנון ענקי של תנאי ייצור ותצרוכת ולמסכת מגוונת של צרכים אנושיים ודרגת סיפוקם. ואילו בשעת מבוכה מצטמצם מושג זה בארוחת־בוקר, ביום עבודה ובמצב של פרט או של מקום. גם המושגים אומץ לב וגבורה מכילתא רבה להם בזמן רגיל, בעוד שבשעת חירום פירושם: צא לשדה ושמור!

הוא הדין בספרות ובאמנות. הבדלי הראיה, הטעם והריח, חילוקי הדעות וההערכה, מעמידים בתקופה כתיקונה את היצירה והיוצר בין מגניטים שונים ומביאים אותו לידי מיצוי כל־עצמו בסוד יחודו. אולם בימי עוצר ויגון באה ניבלציה ידועה, התביעה משתפלת ומתנמכת, והיוצרים, באין השגחה עליונה, מתמזגים בקהל ומהנים אותו במה שאין להנות ממנו כל עיקר. וסימנך: כל אחד, ממש כל אחד, קורא את השיר ומתפעל, או עושה עצמו כמתפעל. לכאורה, מן היושר לשאול אותו: אחא, מאימתי נעשית חסיד כזה לשירה? הן המשורר כותב זה עשרות בשנים מאות שירים טובים ונכבדים ממנו ואעפ"י כן לא נהנית מהם ולא שמחת לקראתם! אך אין שואלים. זוהי אמת־מידה בשעה זו.

קונם! אי־אפשר להבין על שום מה צריכים משוררים חשובים לכתוב שירים רפים בימי מאורעות ועל שום מה זקוקים אנחנו לפמליא של חרזנים ש“יבטאו” את מצב־רוחנו. מי התיר לנו להגמיד פתאום את קומתנו, לכווץ את דרישותינו ולותר על ההישגים בתחום תרבות הבטוי? כלום פוחת בימי מהומות הצורך בהבעה שירית אמיתית?

הנה מונח לפני קובץ “שירת הדמים” אשר משורר זריז כינס בו את השירים שנכתבו במאורעות האלה בעתונים שונים. טובי משוררינו משתתפים בו ואעפי"כ מה ערכו של קובץ זה? בהקדמה שנתן אביגדור המאירי בראש הקובץ הוא אומר בן השאר:

“בין השירים הללו שבאוסף זה תמצאו כאלה שמבחינה אמנותית אינם מוסיפים ערך רב לחוברת. כאלה, שאתה מרגיש בהם את התאוששותו של מחברם: אסור לי לשתוק בהזדמנות טובה זו(!), כלומר: הבה, אכנס גם אני אל חזית המקהלה, יישמע גם קולי בחזנות(!) הלאומית – – – וגם אלה מקומם פה. גם אלה ראויים לכך – – – ולא יהא ערכם פחות מאשר ערך ריטונו של היהודי הפשוט, הממלמל אפילו לעצמו: איזו נבלה! איזו טפשות!” – – –

כלומר, גם המכנס הרגיש במכוּת־ערכו של חלק מהשירה הזאת, אלא שפשפש ומצא צידוק לפרסומה. והצידוק משונה מאוד. אפשר להסכים לגמרי להערכת בעל־ההקדמה, שבין המשוררים המכונסים יש כאלה שזכותם היחידה היא שלא רצו “לשתוק בהזדמנות טובה זו” ו“צרפו את קולם לחזנות הלאומית” – אולם אנחנו מה חטאנו כי נקבל מתכת גסה זו כמטבעות מתוקנים. ואם כבר נגזר עלינו לשמוע “ריטוניהם” של אלה, מפני מה לא ידברו הבחורים דנן בפרוזה, כדרך שעשה זאת הגיבור הידוע של מולייר. כלום יש ערך לניקוד, לבתים ולשורות החרוזות? ולא עוד אלא שגם שנים שלושת השירים הטובים שבקובץ, ראויים בתוך כפיפה משפחית זו לחמלה ממש.

קשה לנחש מי זקוק באמת לשירים כאלה: המשורר הטוב אינו מבטא את נפשו בהם; המשורר־“החזן” אפשר שהוא מעונין בהם אבל דבר זה בלבד אינו מספיק. אנחנו די בכל אתר ואתר, מי בעיר ומי בדרכים, מי בשמירה ומי בהגנה, איננו נהנים מהם. ואין להניח, שאדם בר־טעם מוצא סיפוק בחרוזי־יזכור ופזמוני־משמר אלה, המכוונים מלכתחילה לנחם או לקונן, ואינם אלא הקצף השטחי המבעבע ועולה ממצולות השפע והחויה של הזמן.

ב. אספקלריה עכורה

באזכרת־העם להרצל ולביאליק שנערכה באמפיתיאטרון אשר בתערוכת תל־אביב, העניקו לנו מלבד הרצאות גם “חזיון מפרשת ההווה בהשתתפות שלוש מאות איש”. שם החזיון: “יזכור לאילנות”. אין להכחיש: יגיעה מרובה שוקעה בהצגה זו. לא דבר קל הוא לתַרְגֵל שלוש מאות בחורים ובחורות רוקדי־הורה לתנועות קצובות, להבעה במחוג הגוף והפנים ולכבוש כולם לפי צרכי ההצגה. ברם, אין הפרי שוה ליגיעה. וכורח הוא לומר, שהצגה כזאת מכשילה את קהל הצופים, את האמנים ואת המדריכים. אילו היתה ילדה מוכשרת קוראת באזני הקהל חיבור של “יזכור לאילנות” ברגש, ודאי שהיתה משאירה רושם משובח פי כמה.

עכשיו, ימים מספר לאחר ההצגה, יושב אני ומצרף בדמיוני שוב את כל חלקי הנשף הזה, כדי לתפוס את המכוון, את העיקר: מאות צעירים וצעירות עומדים צפופים ליד לוח, שקטעי עתונים מודבקים על גבו וקוראים מעליו כשאחוריהם אל הקהל. ואם כי בעתונים האלה כתובים בודאי דברים שאינם מרחיבים את הדעת – לא היתה מורגשת כל חרדה במחנה הגדול של קוראים, כאילו היו גם הם דוממים, המוצמדים ללוח הקיר. – פתאום זז המחנה והופך פניו כלפי קהל הצופים. היתה הרווחה: ראינו לפחות פרצופים צעירים נחמדים ומאירים, שאם אי־אפשר למסור להם תפקיד בהצגה כזאת, הרי יש עכשיו תפקידים חשובים אחרים, שהם יכולים למלא אותם באמונה ובהצלחה. – אח“כ יוצא אחד אחרי השני וקורא בשינוי קולו הטבעי פסקאות של ידיעות על כריתת עצים, על שריפות ועל פצצות, ידיעות, המטרטרות באזנינו דרך הרדיו ועתון הערב ושיחות עוברים ושבים. – בינתים מדקלם מישהו קטעי שירים ושיחות אגב תנועות מוגזמות ומעושות. – אח”כ דו־שיח בין אחד שהיתה עליו יד אלהים והוא “ציוה עליו הבלג” ובין חברו שאינו יכול או שאינו מאמין בהבלגה. – ושוב דקלום וחילופי דברים על עצים גדועים ויריות והתקפות. אח“כ תנועות בצותא וקריאות: “עד מתי!” עד שסו”ס נענים המשחקים המסכנים לתביעתו החשאית של הקהל ומסיימים את ההצגה.

מי נהנה, איפוא, מן ההצגה הזאת ולשם מה היא באה? המשחקים – ודאי שלא. הן הם בלי ספק עייפים עד מות לפני ההצגה, אחרי ההצגה ובשעתה. האמנים המדריכים – יש לשער, שגם הם, כאמנים, אינם מרוצים מזה, כי לא יתואר שגרטרוד קראוז דעתה נוחה מתנועת המשחקים האלה וצבי פרידלנד מהצלחת ההדרכה. והקהל? אם לדון מעצמי כאטום מן הקהל הזה וּמִשְכֵנִי כפרודה יותר גדולה ממנו – היא לא גרמה קורת־רוח יתרה.

לעומת זאת שלילית הצגה כזאת בהשפעתה החינוכית. הרשמים האמנותיים מסתרסים, טעמו של הקהל מתנדף וערך האמנות יורד מטה. שום התעוררות, שום אילוזיה של איזה מובן נסתר לא נולדה בקהל. יש כאן רק דרמטיזציה גלמית של כרוניקה, שבמקורה היא מזעזעת עד היסוד. המעשים האיומים של כריתת עצים והשמדת רכוש ונפש נעשים פה שיגרה צורמת, דקלום מעושה ויבש, כאילו משחק ילדים כאן ולא הויה עקובה מדם. לא הטריחו את הדמיון אפילו טרחה כלשהי, כדי להעטיף את המציאות אֵד של חידוש ושינוי אמנותי. אפשר שאין האמנים אשמים בכך, כי אין ליטול מציאות רוטטת ורותחת ולעשותה נושא להצגה, הדורשת דיסטנציה ידועה, ואפשר שתנאים אחרים הכשילו אותם. לגבי התוצאה היינו הך הוא.

כל הרוצה להוכח מה ערכה של “הזמנה סוציאלית” בספרות ובאמנות ילך אל ספר השירים הנ"ל ואצל הצגה זו. סיוף עצמו, סנטימנטליות שטחית, הנמכת קומה וקלקול טעם – אלה הם ולדותיה. ודוק: הזמנה סוציאלית אין משמעה דוקא קבלת רמיזה מפורשת מגבוה, מן החוץ; פעמים שהיא באה מאליה מתוך רצון להיות פעיל ומתוך מחשבה, שהקהל מחכה למשלוח מנות פיוטיות ואמנותיות. זוהי פבריקציה ולא יצירה. השתיקה טובה הימנה פי שבעים ושבעה.

ג. אבטרקיה רוחנית

סימן טוב הוא, שגם בימי מבוכה אין שום ספירה מספירות החיים והיצירה נזנחת. לא להלכה ולא למעשה. אנחנו עושים את המוטל עלינו כדי להתגונן, להרבות עבודה ולהרחיב את גבול ישובנו אף שוקדים על עתידנו ועתיד ילדינו. יש בכך קו־אופי נורמלי הנבלט בתוך מעמדנו זה, שאינו נורמלי כל עיקר. מדי פעם בפעם אנו קוראים ורואים הצגות ותערוכות של אמנות בפנות שונות של ארצנו, הנעשות לא בידי אנשים, שהאמנות אומנותם, אלא בידי חברים, שעיקר עיסוקם בעבודת יום יום במשקם או במשק אחרים, ובשעות־הפנאי הם מפתחים את הכשרונות, שהם מדמים למצוא בקרבם. גם השקלא והטריא העיונית בשאלות ספרות ואמנות בכלל, ובעניני הסופר והאמן העברי בפרט אינה פוסקת. אות הוא, כי אין זה ענין של מותרות או שעשועים, אלא צורך מצרכיו הראשונים של האדם, התובע את סיפוקו בימי שכול וכשלון כבימי ניצוח ונצחון, בחיי הכרך כבחיי הקבוצה והמושב.

וכל מי שהיה נוכח בנשפים, במקהלות ובתערוכות אלה, ידע לספר על שעות עונג אמיתי, על מאמצים רוחניים, שגם הישגים ידועים בצדם. עצם הביקוש אחרי המבע האמנותי, המקיף רבים מאנשי המקום, ברכה בו, ולפיכך הוא רצוי ותכליתי. שנים הרבה עוד יהא קו התישבותנו מסולק ממרכזי היצירה התרבותית שבערים, באופן שרק לעתים רחוקות יוכלו הישובים הללו להיות כלולים בתוך ספירת השפעתם. וכל מה שמסייע לחיל הכובשים והמתישבים לשַמֵר בקרבם את ערותם לצרכי ספרות ואמנות, אפילו אין זה משביע את רעבונם אלא במקצת – ראוי לתשואות חן ולעידוד. משום שהסכנה צפויה מצד שיתוק עצם הצורך וההבנה, הבא ברגיל לאחר הזנחה במשק הרוחני האישי. אך כל זמן שאלה קיימים וחיים, ממילא יהיו דורשים מזון ונושאים ותפקידים.

אלא דא עקא, שהחזיון הזה, היפה כשלעצמו, מתחיל לצאת מידי פשוטו. עד לפני זמן־מה היה כל נשף, או תערוכה, או מקהלה או הצגה מאורע מקומי בלבד ומשום כך היה סימפטי ומעודד. אך הנה כבר התחיל להתאזרח מנהג, שאפשר להריח ולחוש בו תקלה. כל מקום, העומד להציג לפני קהל יושביו דבר מן הדברים, אינו מסתפק בהד ובהערכה של אנשי חוגו, אלא נעשות כל ההכנות הדרושות, ולפי כל הדינים, כדי שהשמועה עליהם תגיע למרחקים. ולעתים מזומנות מגישה לפנינו העתונות ע"י מבקריה הקבועים פרקי הערכה נלהבים, הגדושים סופרלטיבים, שכל הקורא לפי תומו יהא סבור, כי רשת של גאונים בכל ענפי האמנות נסתעפה בין לילה בפינות ארצנו ואנחנו לא ידענו. ולפי שחברתנו מפולגת עדיין בפנים לגושים שונים בהתאם לצורת החיים ולתפיסה הפוליטית, נשתרבבה אפילו יד של התחרות. וכבר אפשר כמעט לקבוע מחזוריות ידועה: אם גוש פלוני מודיע על תערוכה של תמונות שתתקיים במקום פלוני, הוה בטוח: תערוכה שכמותה או בדומה לה תתקיים בגוש אחר ובמקום אלמוני. ומכיוון שברשותו של כל גוש נמצא גם כלי־מבטא, מובטח אתה שהפרסומת לא תאחר לבוא ולא תנהג דין צניעות יתרה בנושא דיונה.

כך חדל החזיון הזה של הספקה רוחנית עצמית להיות שאלה פנימית לוקלית, והיא נעשית ענין לענות בו מנקודת השקפה כללית.

שתי מדות מנו חכמים ביוצרי אמנות ובנהנים הימנה: מדת הדיליטנט ומדת איש המקצוע. אינני סבור, שרק איש המקצוע, בעל המלאכה האחת, רשאי לעסוק בענף מענפי האמנות. אנו מוצאים בתולדות ההמצאות והתגליות, שדוקא דיליטנטים, אמנים־מאהבה, חידשו חידושים גדולים. הידיעה המקצועית המדוקדקת פעמים שהיא כשטן בדרך התפתחותו של האמן. המסורבל יתר על המידה במסורת מקצועית ובחכמת כללים ודינים ומנהגים, כוח תנועתו וכושר חידושו מתקפחים עליו. בכל צעד ושעל הוא נתקל באיסורים ובמצוות־לא־תעשה, ולפיכך יצירותיו הן אמנם על פי תורת הדקדוקים, אך לא פעם נודף מהן ריח של למדנות יתירה, הנוטלת את היסוד אי־האמצעי שבהן. האמן הגדול אינו פוסק להיות דיליטנט גם בשעה שכבר הגיע לרום מעלת מקצועו. בשירו האחרון של גיתה מונים חכמי הבקורת מומי דילטנטיזם לא פחות מאשר בשיריו הראשונים. כי סוד הדחיפה להתקדמות איננו בהכרה, המקננת באדם שכבר הגיע לשלמות, אלא בהרגשת הפגימה שבו, כלומר, בשרידי הדילטנטיזם. ברם, הדילטנט, האמטור, החובב, כל עוד לא נוכח הוכחה שלמה ומספקת, כי לכשרונו ולכוח יצירתו ערך כללי, שאין הם ניצוץ שניתז במקרה מתוך סלע נפשו, חייב להצניע אותם ולא להציגם לראווה לפני אלפים או לחתור לפרסומם בשער בת רבים. המבקר האמנותי, השופט מפעל אמנותי, שנוצר בידי חובבים שאין אומנותם בכך, מתרשם מן היסוד האנושי הבלתי אמצעי שבו, מן הדם החם ומן התמימות וטל הילדות הנסוכים על פניו; הוא מתבשם מן המעלות והחסרונות כאחת, בבחינת “ודילוגו עלי אהבה”. אך אם אותו מבקר ידע שכאן לפניו להקה הרואה עצמה זכאית לכתר האמנות, מיד תהא גם אמת־מדתו אחרת. באותה שעה אי אפשר לו להסתפק בתביעות קטנות מהם וברשמי־חטף, אלא הוא חייב להחמיר בדינו, להשוותם אל אחרים, לבדוק אם אינם מכניסים תבן לעפריים ואם אין היצירות האלו בבחינת עגלה לעומת אוירון. אילולא דמסתפינא, הייתי מגדיר את הדילטנט כך: הלה אינו צריך לדעת ידיעה יתרה על כשרונותיו, ביחוד אסור לכתוב עליו, דברי השבח והבקורת צריכים להאמר לו בעל פה. הדילטנט או האַמטור משוּלים לסהרורי, השם רגלו על גבי תהומות ואינו מרגיש בכך, המטפס ועולה בזריזות על גגות ומגדלים ואינו יודע זאת, אך נסה נא לקרוא בשמו ולבאר לו מה שהוא עושה, ומיד יפול… לעומת זאת יכול האמן האמיתי, שהוא מזיגה של מקצועיות ודילטנטיות, לדלג על פני תהומות מתוך הכרת כוחו וזריזותו.

כשאנו נגשים לתמונה, או לפסל, או להצגה, איננו שואלים ואיננו יכולים לשאול אם הם פרי עמל מקובץ ואם נוצרו בקבוצה או במושב, אלא קודם כל ובראש וראשונה מתיצבת השאלה: היש להם ערך אמנותי, המחדשים הם דבר מה, המגולמים בהם כשרון וטעם. אדם, העובד כל היום ומקדיש את עצמו לעת ערב או בימי שבת ומועד לפיתוח כשרונותיו האמנותיים, עושה בלי ספק מעשה אישי, מוסרי, וחברתי נאה. אך כשנבוא להעריך את פועל־רוחו האמנותי לא נוכל להסתפק בכך, שנהא מדגישים כיצד נעשה המפעל הזה, אלא עיקר השאלה יהיה מה נוצר על ידו. אופן העבודה הוא פרט ביוגרפי חשוב מאוד, לאחר שהיוצר והאמן ראויים שנטפל בביוגרפיה שלהם, היינו, לאחר שיש לפנינו רכוש אמנותי גדול, ואנו מבקשים להבין את סוד יצירתם. הבא להראות תוצגת אמנותית לקהל רחב, חייב להוכיח תחילה, שחטיבות יצירה בידיו, הראויות לעורר התענינות.

מתוך היקש מוטעה סבורים ישובינו החדשים, שעקרון ההספקה העצמית חל גם בספירת הספרות והאמנות. כל גוש מעמיד משוררים, יוצרים ואמנים ומעתיר עליהם שבחים, שיש בהם כדי לכבות את הניצוצות האמיתיים המהבהבים פה ושם. עוד מעט ונזכה לדעה, שמפעל אמנותי, הואיל והוא פרי עמל שלא נוצר על חשבון שעות הנופש בכפר, אלא הוא תוצאה של התקדשות והתמכרות במשך כל שעות היום בעיר – אינו בגדר אמנות. מצוה היא לעקור תפיסה פרימיטיבית זו, המכתירה משוררים ואמנים מטעמים אידיאולוגיים וכתתיים או לשם אבטרקיה רוחנית חסרת־שחר.

אמנות־הדמות ואמנות־הניב הן מעצמה רוחנית, הבזה לכל גבולות וכוונות חיצוניות. היא פורצת גדרים ומשטרים ומשליטה חוקיה ומשפטיה. נשמת־אפה – חירוּת הָרַחַף, כוחה בכשרון ובטוב טעם, אקלימה – אמת ומישרים.