הספר שלפנינו, שנתחבר בידי סופר הולנדי, עוסק בדיאגנוזה של מחלת־התרבות בזמננו. בעניין רב נקרא הספר מהחל ועד כלה, כי במאתיים עמודים צרר הסופר כמעט את כל ראשי־הפרקים של שאלות תרבותנו ותקופתנו. הוא אגר את החזיונות הטיפוסיים בחיי־התרבות שלנו והציגם לראווה, כשהם מרוכזים ונוחים לסקירה. באוביקטיביות מרובה הוא מעביר תחת שבט־הביקורת כל אלה שחלקם בירידה, בלא משוא־פנים. התרסה קשה הוא מתריס כלפי הנוצרים – אם כי המחבר עצמו נוצרי מאמין – שלא נשאר מנצרותם ולא כלום. אין הוא מתנשא למצוא את הפרוגנוזה. לעומת הדיאגנוזה הברורה, העולה מאליה מתוך צירופי עובדות ומעשים, מעניק הוא לפרוגנוזה רק שני יסודות: הנטיה להתנוונות התרבות, הנראית בבהירות מאיימת, ורצוננו האדיר שלא להתנוון, אלא לחדש את נעורינו ותרבותנו. אך מוטב למסור את מהלך־מחשבותיו כסדרו.
החששות הכבדים לשקיעת התרבות, צעירים הם לימים. הלך־הרוח פסימי זה נכנס בלב רבים רק עם בוא המשבר הכלכלי הגדול, שכן הרבים־המרובים מרגישים יותר בצער הבשר מאשר בצער הנפש והרוח. יוצאים מכלל זה, הללו החושבים מחשבה שיטית על החברה והתרבות, הפילוסופים והסוציולוגים, שהרגישו בשקיעה זו עוד קודם וידעו שהתרבות המודרנית, שכה מרבים לספר בשבחה, איננה כשורה. הללו היטיבו לראות כי השמיטה הכלכלית אינה אלא סימפטום של מחלה תרבותית מקיפה. אף־על־פי־כן אין זה משובש לומר, כי הרגשת־השקיעה היא פרי הזמן האחרון. בעשר השנים הראשונות של המאה הזאת עוד לא ידע העולם צפיות־חרדה לעתידה של התרבות. תנודות וזעזועים היו תדיר, אך הם לא נראו כמחלות מאיימות להשמיד את האורגניזם של העולם. אפילו המהפכה, שהמארכסיזם ניפנף בה באיום על העולם, נראתה למתנגדים לה בלתי־מוכרחת, וחסידיה ראו בה גאולת־החברה. הלכי־רוח של דיקאדאנס בשלהי המאה שעברה, לא היו אלא רוחות מנשבות של אופנה ספרותית. הסוציאליזם התחיל להתפתח בכיוון רפורמיסטי, והאנרכיזם כאילו פגו כוחותיו. במחנות שונים החלו מתנבאים על הרמוניה בין־לאומית. הנעימה היסודית היתה: בטחון איתן בעולם שבו מושל הגזע הלבן, והוא נמצא בדרך הנכונה למרחב, לחופש ולאנושיות מאוחדת. ואפילו שנות המלחמה עצמן לא החריפו את הרגשת־השקיעה. הכל המתינו עד יעבור זעם, העולם תוקן במלכות הטוב והצדק, גם השנים הראשונות שלאחר המלחמה עוד היו רוויות צפיות וניחושים אופטימיסטיים. התעשיה והמסחר פרחו, אידיאות של התקדמות פרחו אף הן, רק בשנת 1929 נתגלה, שזו היתה פריחה מדומה. אך הנה זה שנים מספר שנספגה לתוכנו ההכרה, כי אנחנו חיים בתקופה של שקיעת־התרבות. הכרה זו שוב איננה נחלת משכילים המתייפיפים בפרוגנזות, אלא תפיסה שחדרה אל השכבות הרחבות ביותר, גם אלה שהיו שטופים באמונה בנצח התרבות שלא ישקר והשליכו יהבם על ההתפתחות שאינה נפסקת אפילו כהרף־עין, התחילו פתאום מתמלאים ספיקות, אמונה אופטימית בתרבות נשארה כיום חלקם של אלה, שאינם תופסים מה שחסר לתרבות שלנו; כלומר, אלה שהם עצמם נפגעו על ידי תהליך הירידה, או אלה הסבורים שכבר יש באמתחתם תורת־רפואה חברתית ותרבותית. לעומתם יש סוג שלישי של בני־אדם, הרואים את המומים הרציניים של הזמן ואינם יודעים איך לרפא אותם או כיצד למונעם, אלא שיחד עם זה הם עובדים ומקווים, מבקשים להבין ומוכנים לסבל ולאכזבה. המחבר משייך את עצמו לכת האחרונה.
בתקופות קודמות, כשירד משבר לעולם, היה המשבר משתקף בהכרת האנשים, ולאו דווקא הכרת אנשי הדת והאמונה, בצורת שאיפה כבירה לתחיית העבר. כך היה בתקופת הריניסנסה, ההומאניזם, הרפורמציה. אפילו רוסו הפנה את מבטו לאיזה “היה היה”, וקרא לכך שיבה אל הטבע. האידיאל היה רטרוספקטיבי. גם הדרך להגיע אל המטרה הזאת היתה טבולת־עבר, ביקשו להשיג חכמה עתיקה, מידות טובות עתיקות, סיגנון עתיק, כדי להשפיע אושר ושלום על העולם. כיום יודעים אנחנו כי המושג התפתחות חל בכל ספירות־החיים, אין דרך־תשובה אל מה שעבר, עם כל התפארת החופפת על אותו עבר. אין יכולת להיסוג אחורנית, יש רק צעידה קדימה, גם אם המרחקים והמעמקים מעורפלים ונוסכים רוח עיוועים בהולכים לקראתם. ערכי העבר חיים בנו כגלגל המניע את כוחות העתיד, ולא כאידיאל של תחיית־עתיקות.
בדיקה נכונה של המושג תרבות ותוכנה מביאה אותנו לידי מסקנה, שזו איננה נחלת תקופתנו. תרבות משמעה, בראש וראשונה, שיווי־משקל מסויים בין ערכי־גשם וערכי־רוח. תרבות פירושה כיבוש הטבע, הטבע שמחוצה לנו והטבע הפנימי שלנו. שני הפנים של כיבוש זה הם תנאי מוקדם לכל תרבות. כיבוש כוחות הטבע בלבד, התקנת מכשירים טכניים, אנחנו מוצאים גם בעולם החי, ואף־על־פי־כן לא נגיד, למשל, כי במדינות הנמלים שורה תרבות. היסוד האתי הוא הוא המזכה תקופה ידועה להיקרא בשם תרבותית. אפשר לכנות בשם תרבות גם כשזו אינה יוצרת יצירות של פיסול וגילוף. אך תרבות שאין עימה חמלה ומידות טובות אחרות, כלום ראויה היא לשמה? ועוד: כל תרבות באה ללמדנו, כי התקופה מכוונת כלפי אידיאל מסויים לטובת הכלל. אידיאל זה יכול להיות שונה: אושר, קירבת־אלוהים, כבוד, שלטון, חיי־טובה וכיוצא בהם, האידיאל מוחזק לנושאי־תרבות בברכה ואושר לכלל, בין אם בעלמא הדין או בעולם הבא, עכשיו או לעתיד לבוא. יתר על כן: יתר על כן: השאיפה הזאת יכולה להיות אפילו אילוזורית לחלוטין. העיקר שהיא קיימת ומניעה את גלגל הפרט והכלל. בקיצור, תרבות המכוונת את החברה ישנה במקום שכיבוש הטבע בתחום החומרי. המוסרי והרוחני מקיים משטר, שהוא נעלה וטוב מזה שהתנאים הטבעיים מביאים עמהם, סימן־היכר שלו הוא שיווי־משקל הרמוני בין ערכי גשם ורוח ואידיאל, שכל השאיפות והפעולות שבחברה חותרות אליו.
הטבע החומרי מוטל סביבותינו כבול בשלשלאות, שחושלו ונקלעו בידי אדם, אך מה מצבו של כיבוש הטבע האנושי? כלום אין הוא פרוע לשימצה יותר מבכל הזמנים? גם השאיפה לאושר ולברכת־חיים נתפרדה פירורים־פירורים. כל אומה, כל מעמד כל קבוצה, שואפת לאושרה שלה, ואידיאל מאוחד, שבלעדיו לא תתואר תרבות, אַין. עם הוויתור על אידיאל כזה, נטלה אחדותה של תרבות. מה שבא במקומה אינו אלא סכום של מאוויים מנוגדים וסותרים זה את זה. גם הדיבורים על תרבות לאומית ותרבות מעמדית מוכיחים על ירידת התרבות לרמה כזו, שבה בטל טעמה וסיכויה. אין תרבות בלא צביון מיטאפיסי. במזרח ובמערב חסר האיזון בין ערכי גשם ורוח. יש אמנם ייצור אינטנסיבי בשני התחומים, אך אין כל התאמה ביניהם. מנגנון־ייצור משוכלל מביא יום־יום נכסים ותוצרות לעולם, שאין איש רוצה בהם, הכל יראים מפניהם, ורבים בזים להם. צמר־הגפן נקבר באדמה מטעמים הנעוצים בשוק־הממכר, לחומרי־המלחמה יש קופצים רבים, אך אין איש רוצה בשימושם. עודף של תוצרת מכאן, ועוני איום מכאן. הוא הדין בעודף התוצרת האינטלקטואלית. יש יותרת של דברי־דפוס וחילוקי־מחשבה, המביאים כמעט לידי יאוש. התוצרת האמנותית נמצאת במעגל־קסמים. האמן תלוי בעיתונות, ועם זה גם באופנות חדשות, ושני אלה תלויים שוב באינטרס העסקי, החל בחיי־המדינה וכלה בחיי־המשפחה, נבלטת כמין התפוררות שלא היתה עדיין כמותה.
המדע פסע קדימה במידה כזאת, עד שנראה הדבר כאילו נתקרב לגבולותיה של יכולת־החשיבה שלנו. התבונה, בדמותה העתיקה, אינה מסוגלת עוד ללכת צעד בצעד עם המדע. המחקר מכריח להעלות על הדעת דברים המפליגים מעבר לכוח המדמה שלנו. הנמצא החדש ניתן להיות מוגדר בנוסחה. אולם כוח המדמה אינו מספיק עוד כדי לקנות את הממשות המוגדרת קניין־דעת אמיתי. מה שהיה בטוח “כי כך הוא”, יורד למדרגה של “כך הוא נראה להיות”. התהליך נראה כתוצאה של חלקיקים או של גלים, הכל לפי הצד שממנו משקיפים. כל פסק־הערכה ניתן להיות מבוטא מחוץ לנוסחה, רק בלשון־הסמלים. לא אחד ניסה לשאול מאת הפיסיקאי אם התמונות, שבהן הלה מסביר לו את עולם־האטומים, אינן צריכות להיתפס כסמלים. המונחים המדעיים של זמננו, ביחוד אלה של מדעי הטבע, מחודשים לגמרי. ואלו היה ניעור פיסיקאי מהדור הקודם, שישן חמישים שנה, לא היה מבין כלל את הלשון המדעית הזאת. אניות־ההסתכלות, שבהן מפליג הפיסיקאי שבימינו אל המרומים והמעמקים, מתיקות אותו במידה שלא היתה כמוה מהקרקע הממשי. כמין הרגשת־סחרחורת תוקפת אותו. חציצות בטלות, סתירות מתיישבות, גבולות מיטשטשים, וכל קבוצות־התופעות משתלבות במחולות־מחניים. אימרות־הכנף של המתבוננים בזמננו, היא: זיקת־גומלין. ההסבר הסיבתי האדוק מוריש מקומו להכרת יחסים וזיקות מרובים והדדיים. המושג “הנחה מוקדמת” נדחק לבוא במקום מושג הסיבה. משבר עובר איפוא על המחשבה והדעת של זמננו. משבר מבפנים שלא נגרם על־ידי מומי החברה הנוכחית. משבר זה הוא תולדה של מהלך הרוח והתפתחותה, המוליכה את המדע במשעולים צרים ומסוכנים אל שיאים שהם סוף כל פסיעה וסוף כל דרך. במשבר של המחשבה הצרופה, אין לה לשטות האנושית כל חלק. משבר זה אינו בר־מניעה, הוא רצוי וטוב. כוח־המחשבה באדם אינו תועה, הולך לבטח דרכו, ואין לפניו לא נסיגה ולא שביתה. עובדה זו, שלפחות בתחום זה יש דרך ובטחון, מרעיפה תנחומים וחיזוק בלב מאמינים בעתידה של תרבותנו.
אולם יצירת המדע והמחשבה לחוד, ואופן הפצתו וקליטתו – לחוד. המצב הכללי של מה שקורין המחשבה הפופולרית, הוא בכל רע וסכנה. תרועות־נצחונותיו של המדע אינן תרועות־נצחונותיה של התרבות. עם ביעור האנאלפאביתיזם, עוד לא נתבער קילקול־המידות. הציווי “דע את עצמך” נתגשם בימינו גם ביחס לפרט וגם ביחס לעולם כולו. בלשנו כל פינה נידחה בתבל, חדרנו לעמקי־הסודות של הטבע, אולם חכמת העולם לא גדלה על־ידי כך. נהפוך הוא, הטיפשות השתררה באלפי דמויותיה. דומה כאילו ניטשטש כוח השיפוט של האדם דווקא בגלל שפע המחשבות, נמחקה צורתו האישית. עיכול הדעת על־ידי החיים, ליקוי במידה מאיימת. ודעת שאינה מעוכלת, משמשת מעצור לכוח־השיפוט ועומדת כשטן לחכמה. הרקלאמה היא השליטה היחידה, ולא בחיים המסחריים בלבד, כי אם גם בחיי הציבור והרוח. האדם מבלה את זמנו בחיים קלים. שאין בהם לא ריכוז עצמו ולא הנאה עמוקה מערכים. המכשירים שניתנו לו להעמיק בעצמו נעשו כביכול מיותרים, הואיל והכל מוגש לו כשהוא נוח לקליטה ולהבנה ולראיה. ובאין עבודה עצמית, אין גם חינוך עצמי והוקרת־ערכין. מלבד התשת כוח־השיפוט הכללי, יש יסוד גמור לדבר על התרופפות כוח־הביקורת והצורך למצוא את האמת. מומים אלה קבועים לא רק בהמונים, אלא קודם כל ביצרני המידע והמחשבה. משום כך פחת עד למינימום ערכה וכוחה החינוכי של הדעת וההשכלה, שהיו גדולים במאות שעברו. המדע אינו משמש לבן־דורנו –– פרט ליוצאים מן הכלל – מקור שממנו הוא שואב בינת־חיים. הוסר מעל המדע כתר הנהגה במקצת בדין. פסקה חתימת התחומין בין הפונקציות האסתטיות והיפעלותיות. ההרגשה מוצגת כניגודו של השכל, מפטפטים על אינטואיציה, מערבבים השפעת העקרון ההגיוני. אמנם, כולנו נלחמים בראציונאליזם העריץ הדן יחידי. חדירה עמוקה לתוך מובן הדברים עצמם, נחוצה תמיד, אולם מה שהיה נראה לחכם כמשמעות וכטעם עמוקים יותר, נהפך לו לשוטה לשטר־היתר לשטות גדולה שבעתיים.
אבדו תפקידה המכריע של הביקורת מתבלט יותר בתורת־הגזע. תורה זו, מעולם לא התקבלה כמדע עצמאי, שמוכרחה היתה לצרף לעצמה גם בחינת־התרבות כדי להגדיר בעזרתה מהותו של עם וגזע, נעשתה פתאום, בגלל תנאים פוליטיים מסויימים, שליטה במוחות המונים ומשכילים, לקובעת גורל אנשים ועמים. עובדה זו עצמה, ששום חוקר־גזע לא יבוא לידי מסקנה, שעמו, והוא בכלל זה, מוצאו מגזע נמוך, אלא, להיפך, ישתדל תמיד להוכיח את ייחוסו העליון – עובדה זו דיה כדי להראות, כמה אמת אובייקטיבית בכל המחקרים האלה. עם זה, אין צורך לכפור בעצם קיומו של גזע ותכונות ידועות שהן פרי של תנאי חיים, תרבות ומוצא. אולם שימוש חמור במדע מדומה זה באמת־מידה מוחלטת, מקורו קודם כל בהמלכת היצרים על הבינה, בכפירה בכוחו של השכל. ביחס לתרבות, שנאת־גזעים עולה בה כפורחת, שטות היא לדבר על ההגדרה, כי תרבות היא כיבוש הטבע האנושי. הוא אשר נאמר לעיל: כוח־השיפוט של האדם בן־דורנו ירד מטה־מטה. לדעת המחבר, גרם גם כיוון המחשבה הפרודיאני להחלשת השיפוט הביקרתי, אם כי דיעה זו אינה מבוססת כלל בספר.
בדורנו מסרסים את תועלתו של המדע. כל מדע, שאין משתמשים בו מתוך איזה פרינציפ עליון, מזייף את תעודתו, ותחת להועיל הוא מזיק אנושות. בשני דברים בולטת הזדייפות היעוד של המדע: בהפלת העוברים, כלומר השמדת חיים פוטנציאליים של אדם. ובטכניקה הזיונית המטופחת בקרב כל מדינה. הגיעו הדברים לידי כך, ששוקדים על מדע הבקטריולוגיה כדי לנהל בעזרתו מלחמה, היינו, שבמלחמה הבאה יהיו מפיצים מתגי־מחלות אשר יפילו חללים. ואם כי למעשה אין הבדל אם אנשים נהרגים על־ידי פצצות וצוללות או על־ידי בקטריות, הרי מבחינת ההרגשה יש בזה משום לעג השטן; שכן המדע מסייע להילחם בעזרת דברים כאלה, שכל התרבויות הקודמות פחדו מפני פעולותיהם כמעשה־אלוהים, הגורל, הדמיון או הטבע. יש בזה קלס לעקרון הבראשית של העולם, ונוח לה לאנושות שתכלה בשחיתותיה קודם שתעשה מעשה רב כזה.
פעם בפעם מוצא לו עולם־המלומדים מלה מודרנית. בתחילה התנוססה המלה “דינאמי”. היום הולך ומתאזרח מונח חדש: “אכזיסטנציאלי”. נוטלים מלים, הופכים אותן לאלילים, נוטלים ביטויים ציוריים, שפייטנים וחכמי כל אומות־העולם השתמשו בהם כדי למצות עקרון־חיים אקטיבי במלה אחת, ומחללים את זיוום ותמימותם. הביטוי “דם”, שבחרו בו כדי לבטא את החיוניות התמציתית של האדם, ושהיה סימן למסתורין אלוהיי, נכנס פתאום לספר־החוקים של מדינה מודרנית. הופשטו המחלצות מיסודות עמוקים, והועמדו בעירומם החומרי. בשום תקופה לא היה פולחן כזה לחיי־ההווה, כאשר בימינו. פילוסופיית־החיים הרווחת כיום בעולם, מסייעת לכך. אולם כל תרבות גבוהה מושתתת במידה מסויימת גם על אוריינטציה כלפי המוות, כלפי עולם־הבא, כלפי הכרת ההוויה, ולא כלפי ההוויה וויגטציונית העירומה בלבד. האמת נרתמת על־ידי המדינה בימינו למרכבתה של צורת חיים ומשטר מסויים, והיא אינה כוח־פועל בפני עצמו. האלמנט הפוליטי נעשה קטיגוריה העומדת ברשות עצמה בקטיגוריה של טוב ורע, יפה ומכוער. המלחמה ברע, שהיתה יסודה של הנצרות, נצטמצמה במלחמה ברע קטן ויחסי, במה שרע ברגע זה, לקבוצה זו ולארץ זו. המושג “אויב” נעשה תלפיות לכל מלחמה, ולא במובנו המוסרי, כי אם במובנו הפוליטי המוגבל ביותר. “הלנו אתה אם לצרינו”, זוהי הסיסמה בימינו. לפיכך נהפכה המדינה ליצור עליון, עריץ, למולך, לאלוהות. מדינה אחת אינה מודה בחברתה ויורדת לחייה, מדינה קטנה נאכלת או עומדת להיאכל על־ידי הגדולה ממנה. כי כל מדינה רואה את עצמה כבעלת אבטונומיה מוסרית, והיא אינה נזקקת לנצרות ולתורת־המידות שלה, אם כי בגלוי עדיין לא פרשו הימנה. במצב כזה, המדינה למדינה – זאב"; ולא במובנו של הובס, שאמר באנחה עמוקה “האדם לאדם – זאב”, כי אם כאידיאל. מובן מאליו, כי על־ידי כך נפקד מקומו של הרצוי המוסרי, המשתלשל מספירת הדעת וההבחנה בין טוב ורע דתי ואנושי כולל. ההנחות המוסריות מפסידות את תוקפן, הן משמשות תכשיט וסיסמה בלא שתהיה להן קרקע במציאות. ואף־על־פי־כן, אם המדינה תרצה להתקיים ולקיים את אזרחיה, לא תוכל להתעלם לגמרי מנורמות נוצריות או חברתיות. כפירה גמורה בהן מביאה לידי חדלון, ואנחנו רוצים להיות ולא לחדול.
בקלקלה זו שבחיינו אשמה התנוונותה של מידת־הגבורה. רבים היו שהטיפו לגבורה ולגיבורים; אולם המשמעות שאמרסון, קרליל וניטשה נתנו להם, שהיתה משמעות עמוקה ורבת־צלילים, התנדפה כליל. תחת זאת הפכה הגבורה, הההירואיזם, לסעיף בפרוגראמה, להתנפחות, לחצוצרות וקול שופר. המושג של חובה ותפקיד נעלם, ואת מקומו ירימו יהירות, תירגול, תצעודה, אחיזת־עיניים ודינים־וחשבונות מלאי־כזבים. קבלת ההירואיזם כדגל, ככוכב מדריך, מסגירה ממילא את החברה ואת היחיד בידי עריצים, ומעלה את האלמנטים המוצאים את סיפוקם במעשי־אלימות ובאוונטורות, המסכנות את קיומו של העולם.
אחד מאותות־המחלה של זמננו הוא התערובת של משחק ורצינות, המונחים ביסודו של כל מעשה והתנהגות. האדם בן־תקופתנו איננו מבוגר כל־צרכו, הוא בבחינת בוגר־למחצה, רציני־למחצה ומשחק־למחצה. די להיות נוכח, למשל, בשעת התחרות אספורטיבית בין שתי קבוצות לאומיות שקהל הצופים רואה בנצחונן או בכשלונן נצחון או כשלון לאומי – כדי לעמוד על אופיה של תכונה זו. המחבר קורא לה Puerilismus.
כלומר, התנהגות שהיא מעשה־נערות, סימני קונדסות ושובבות של מי שלא נתבגר כל־צרכו, העולם כולו אינו אלא מין צעצוע לבני־אדם, גם החיים והמוות כלי־שעשועים הם. הדיבור “משחק” ו“אספורט” חדר לתכניתינו ולפעולותינו החשובות ביותר, בכלכלה מדברים על “משחק־הכוחות”. על מלחמה אומרים שהיא “מעשה־אספורט נאה”, וכיוצא בהם. גרמה לכך גם הטכניקה המפותחה, שהפכה כל דבר למשחק. רוצה אתה בחשמל, הרי אתה לוחץ כפתור – ויהי אור! רוצה אתה בעוגות ובמיני מתיקה, עליך לגעת בטבורו של אבטומטוס וצרכך נתמלא. האדם עומד בלב עולם־פלאים, שאינו מעשה אלא בבואה של עולם הילדות והנערות. הוא אינו מספיק להתבגר, כי הכל ניתן לו בלא יגיעה. אות שני למחלת־הזמן ניתן באמונה התפלה, הכובשת את כל שכבות החברה. אמונה תפלה אינה דווקא בתחום הלחשים והקמיעות, היא יכולה להיות על טהרת המדע. וכי מהי האמונה בכוחה של מלחמה, אם לא אמונת־הבל. עכשיו, לאחר שבידי כל מדינה טכניקה צבאית וזיונית מפותחה, אדי־רעל וחומרי־פיצוץ ומתגי־זיהום – מה בצע המלחמה? הן כל מלחמה בימינו עשויה להשמיד את המנצח ואת המנוצח גם יחד.
האמנות והספרות, אף הן חותרות להתרחק מן התבונה ככל האפשר, שתיהן סוגדות לאיראציונאליזם. האידיאל שלהן הוא פרישה מן המציאות, מן הטבע, מן הדוגמה הממשית. כפעם בפעם מחדשים “איזמים” שונים, שמשמעותם היחידה היא עיקום הישרה. דאדאאיזם איננו אלא שם טיפוסי לכיוונים האלה. אולם גם אכספרסיוניזם הוא מסימני ההפרזה הזאת. מבקשים את הנסתר, את הסמוי מן העין ומן הביטוי, באותה שעה מסתרסת ההבעה האמיתית. בנידון זה קרובה האמנות לפילוסופיית־החיים יותר מן המדע. והיא רודפת את השכל יותר ממנו. לשעבר היה גם בשירה מן התבונה, כי גם הציורים והסמלים בשירה הובעו על־פי חוקי הדיקדוק והשכל. כיוונים חדשים מסויימים אינם רוצים אפילו לעמוד למבחן־השכל, הם כופרים לכתחילה בערכו. אף־על־פי־כן, לא הכל נסחף עם הזרם המודרניסטי. מתחת לתנועות של האופנה והכיוונים שוטף לו הזרם הגדול של עבודה רצינית מתוך השראה צרופה, בלא קפריסות והעוויות. – עיקר הסכנה שבפולחן האיראציונאליזם בכך, שהוא מתחבר עם התאווה הלוהטת לחיים ארציים ולנכסים חומריים. הוא עשוי להחיות את כל המגמות האגואיסטיות לשלטון באדם ובקניינים. הוא מרבה מלים פנימיות, שמשמעותן הפנימית פרחה מתוכן; הוא מחליף אמיתות בהתאם לקול הדם; הוא מבטל אידיאות ומטיל שמתא על כוח־השיפוט באדם.
לאחר שהמחבר נותן עוד סימנים אחרים להכרת מחלתה של תרבותנו הוא עובר לפרוגראמה. על השאלה לאן פני־תרבותנו מועדות, הוא מישיב, שכל האותות מבשרים ברבאריזציה, ירידה ושקיעה. אולם, כנגד אחרית שחורה זו אנו מתקוממים בכל כוחנו. אין אנו רוצים לשקוע ולכלות. והתקוממות זו היא גורם חשוב, אם כי אין לשקול בדיוק את משקלו. לפיכך רואה הוא בנבואתו של שפנגלר נבואת־שווא מצד אחד, ותמימות מצד שני. מאז יצא ספרו “שקיעת המערב”, לא נתקיימו ניחושיו, כל התכונות שהוא מנה באדם כחיית־טרף, אינן דבוקות בו. אין בו לא ראיה חדה וחריפה, לא חכמה ולא בגרות המצויות בחיית טרף, וכן אין המחבר גורס כי ההתקדמות הבאה מאליה, על־פי חוקים מסויימים – כמאמר המארכסיסטים – תביא עימה ישועה. הפרוגרס לא יושיענו. אנחנו כבר פרוגרסיביים למדי – כדי להרוס את עולמנו. התקדמות המדע והטכניקה, אם כי היא נחוצה ומרוממת אותנו, לא תרפא את שכרה של התרבות. גם התקנת תכניתיוּת לחיים הכלכליים והמשקיים בלבד, לא תועילנו. אל לנו לשים את מיבטחנו במעמד אחד, באומה אחת, בגזע אחד, או במדינה אחת. כל אלה מושתתים על אגואיזם צר, ואילו אנחנו זקוקים לרוחב־לב, לכיפורים הדדיים, להשלמה. אם כי עולמנו רחוק כיום מכל המידות הטובות האלה אולי יותר מבזמנים אחרים, הרי התנאים האובייקטיביים, והרצון להתקיים ולא למות, מסייעים סיוע רב להולדת מצב אחר. דווקא אותן האומות הנלחמות והמבליטות אבטונומיה בלתי־מוגבלת משום צד, נוכחות לדעת כי הן תלויות ברוב או במעט בפוליטיקה עולמית, או לפחות בפוליטיקה של מעצמות אחדות. דבר זה מגבש יסוד בין־לאומי חזק. שאלת המיעוטים הלאומיים, שאלת הגבולות המדיניים והאבסורדיים, התביעה הכללית של זכויות ורשויות – כל אלה רומזים על תמורה מחוייבת. אולם העיקר תלוי בנו, בטיהור הרוחני של האדם, בקאתארזיס. נושאי התרבות החדשה יהיוּ מוכרחים לנער מעליהם את כל החלומות הרעים. הם יהיו צריכים לדעת, שאין האדם יכול לרצות להיות חיית־טרף. דרכם תהיה עירוב של תורת־חיים והרגשת חיים, של מוח ולב, של רצון לחיות ולהרהר במה שלאחר החיים. רמזים לכך כבר נראים בימינו, אלא שהם עדיין גסים ובלולים בתוך הקולות היוצאים מן היסוד הבהמי. עלינו לעשות שתיים: לטפח טיפוח אבהי כל ניצן של בין־לאומיות ולהשקותו במים לאומיים, לעודד כל קבוצה, כל אירגון שמסגרתו רחבה בין בתחום המדע, האספורט, הכנסיה או הפוליטיקה. עלינו לטפח את הנוער, לעשותו מוכשר להיות נושא אחר לתרבות. עליו, על הנוער של כל האומות, מוטל התפקיד לשלוט שליטה רוחנית חדשה בעולם, ולא לתת לו לשקוע ביהירותו ובטיפשותו. כלום חלום בטל הוא – שואל המחבר – לחשוב, שהעולם הזה עתיד עוד להיות טוב? גם אם חלום בטל הוא, אנו מצווים לנשא אותו כאידיאל שלנו.
תרצ"ו
-
Im Schatten von Morgen, von J. Huizinga. Gotthelf־Verlag Bern־Leipzig, 1936. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.