בין שפע הספרים והחוברות, היוצאים עכשיו לאור באנגליה ובאמריקה, ראוי לשימת־לב מיוחדת ספר קטן מאת ג’יאופריי בּוֹרן¹, ספר, המכונה גם בתואר־משנה: מסה על דיאגנוזה מדינית. המחבר, שהוא רופא לפי אמנותו, בודק את הקלקלה המדינית שבימינו וקובע את אבחנת מחלתה: סוד כשלונה של המדיניות הוא בכך, שהיא מושתתת על רגש, על השראה בת־חלוף, ועל אימפרוביזציה, בעוד שמועט בה יסוד התבונה והשכל. עוסקים בה חובבנים. בשעה שמדעי הרפואה והמיכאניקה התקדמו בצעדי־ענק, מפגר מדע המדינה והחברה בשיעור כזה, המהווה סכנה רצינית לחיינו. ולא שפיגור זה הוא מחוייב־המציאות, אלא הוא תולדה של משטר מסויים, שנשתרש בחיים הפרלמנטריים והדמוקראטים. משטר זה, שאינו מבחין בין מפלגה בורגנית למפלגה סוציאליסטית, נעשה קבע ושיגרה, וכנהוג בכל משטר קיים יש רבים הרוצים בהמשך קיומו ואין להם עניין בשינוּיוֹ. אולם סדר זה מעכב את ההתפתחות המדעית של המקצוע הזה, מונע את צמיחתם של כוחות חדשים, ומסגיר את המדיניות המעשית בידי המקרה ובידי אנשים מקריים.

יש להקדים ולומר, שאם כי מסקנותיו והצעותיו המעשיות של המחבר אינן מסוגלות לעורר בקרב הקורא הכרה, שהן מושיטות לו את מפתח־הזהב לפתרונן של הבעיות הכבדות — הרי טיולו של המחבר על־פני המציאות המדינית הדמוקראטית, ומראות־הנגעים שהוא חושף לפנינו במציאות זו, מלאים עניין ויש בהם לקח רב. ניכרים דברי־אמת. ואם בדמוקראטיה האנגלית, שהיא מופת לעולם כך, בדמוקראטיות אחרות, שאינן בנות מסורת עתיקה, על אחת כמה וכמה.

בשער הספר מובא מוטו מדברי סוויפט, המשמש מעין תמצית לספר הזה. סוויפט אמר: “כל אדם יודע, שהוא מבין בענייני דת ופוליטיקה אף־על־פי שמעולם לא קנה לו ידיעה בהן; אך אנשים רבים יודעים גם יודעים, שאין להם הבנה במדעים אחרים משום שלא למדו אותם”. בימינו הגיעה ההתפתחות הטכנית לידי מדרגה כזו, ששום חברה לא תוכל להתקיים במצב זה, שמיליונים חמושים במיטב כלי־הנשק, המתייצבים מול מיליונים אחרים, מסוגלים להביא חורבן עולם, העולה על כל דמיון. אולם אנחנו חפצי־חיים אנו. אליבא דאמת אין שום אדם רוצה בכליון חרוץ, אלא שעצלות־המוח גורמת לכך, שאין משתמשים באמצעים המתאימים כדי להעביר את הרע מן העולם. הדרך הנאותה להצלת החברה, היא לדעת המחבר, לראות את המדיניות ואת העניינים הבין־לאומיים, כניתנים לפתרון בכוח המאמץ השכלי המהפכני, אשר שום אינטרסים משוריינים ( vested interests ) אינם יכולים לעמוד כשטן בדרך הזאת. והאינטרסים המשוריינים ם שונים. הם נחלתם של יחידים, הרודפים אחרי שלטון; הם נחלתם של המונים, הנוהים בחפץ־לב אחרי אשליה עצמית והנוהגים לפי משפטים קדומים מקודשים. וכל זה משום שהתנהגותם של בני־אדם כיחידים וכקיבוצים מכוונת בעיקרה על־ידי הרגש. ובמקום להביא לידי מזיגה נאה בין השכל והרגש וליטול את שלטון־המונופולין מאחד מהם, ישנם כאלה המטפחים במיוחד את הניגוד הזה ומפרנסים את התגובה היצרית בעניינים מדיניים ובין־לאומיים. וכל מקום שאתה מוצא זיקה חד־צדדית כזאת, שם אתה מוצא דילדול, עוני וירידה. אפילו הקומפוזיטורים הגדולים, שמלכותם היא מלכות־הרגש, לא היו יכולים להצליח בשליחותם אילולא מנת־השכל הכבירה שחוננו בה. הבקי בתווי־נגינתם יראה מיד, כמה עבודת־מוח, שיקול שכלי, חריצות־כפיים וביקורת אנליטית שקועים בהם. אחיו של בטהובן שלח פעם מכתב אל בטהובן הקומפוזיטור וחתם בסופו: יוהאן ון־בטהובן, בעל האחוזה". מיד קיבל הלה תשובה חתומה: “לודביג ון־בטהובן, בעל מוח”. הוא הדין בליאונרדו דה־וינצ’י. אין אמן גדול בלי אינטלקט גדול, בלי שכל נוקב ומנתח. הרגש הוא בחינת קיטור והשכל בחינת קטר, ואין ערך לאחד בלי חברו. ואם באמנות כך, במדיניות לא כל שכן. ההתמכרות לרגש, לרגשנות, מדביקה במהירות ובמידה מסוכנת המונים רבים ומרובים. כמעט בן־רגע מתהווה שינוי יסודי בנפש הנגועים האלה. אחת היא אם המדובר במצהלות שמחה, בדכאון, באבל, בתבוסה או בנצחון. הרגע הערטילאי הזה, המשולל כל בסיס שכלי, הוא המכריע בנאציונליזם, בדביקות המפלגתית והכיתתית, בגאוות הגזע, בהילול המקצוע וכיוצא בזה. דיבורים כגון: “אני שונא יהודים”, "מה אתה יכול לצפות מקפטיליסט? " או “קומוניסט ארור”, או “אי־אפשר לסבול את הצרפתים” — הם כעין משקאות היפנוטיים, המדהימים את המוח, משתקים אותו ופוטרים את בעליהם ממחשבה.

אולם מה שנחוץ ביותר לכל יחיד ולחברה הוא עיצוב דיעה עצמית, הערכה עניינית. לשם כך יש צורך לא רק בשכל עצמי ובביקורת, אלא גם בידיעת העובדות המתהוות והולכות, המתחדשות והולכות בחיים. ויש מה לדעת. יום־יום מתרחש משהו מכריע, שיכול לשנות דעתנו בספירה זו או אחרת. האינפורמציה המוסמכת היא בסיס חשוב להשקפותינו, אם כי היא צריכה להיות כפופה לכוח־השופט שלנו. כי העובדות כשלעצמן הן חומר גולמי, שיש לפחת נשמה בקרבן ולהאיר אותן. אולם חוסר־האפשרות לקבל אינפורמציה מוסמכת, הוא בעוכרי החברה. התעמולה מתבססת על מחסור זה ומשתמשת לרעה באדם. היא נותנת לו אוּדי־עובדות וזנבות־מאורעות. עיניה לתוצאות מהירות, ונשימתה קצרה ביותר. היא מציעה לקהל פאַנאַציאַה, כדי שתהא נוחה לקליטה, אך אינה בודקת ואינה מחנכת את הציבור להעמיק חקר בשאלות עצמן ובדרכי־פתרונן.

חכמת המדיניות היא בימנו המקצוע היחיד, שהבערות מהלכת בה בקומה זקופה והרגש הוא היסוד המכריע, אם כי בה תלויים, יותר מאשר בכל התעסקות אחרת, ישועת העולם ואושרו, תרבותו והתפתחותו. המלחמה עלולה לקפח חיי מיליונים ולנתץ בירות ותרבויות, היא כמעט תמיד פרי־הרגש. אין הבריות הולכים למלחמה מתוך שיקול־דעת, אלא מתוך שילהוב־היצרים. חכמת המדינה ממלאת כאן תפקיד ביש. ירידתה בעשרות השנים האחרונות מקבילה לעלייתם של מקצועות ומדעים אחרים. לשעבר היו בעלי המוחות הנעלים, שהיו תמיד מועטים, נעשים חכמי־מדינה. לפיכך היתה זו אומנות של בחירים. אך זה שישים שנה, שמורגשת פחיתותם האינטלקטואלית של המדינאים. יש כמובן, יוצאים מן־הכלל מעטים; אולם מדינאים כגריי, סמאטס, בלפור, צ’רצ’יל, נדירים הם גם בבריטניה, ואינם באים אלא להדגיש דגש חזק את הניגוד ביניהם ובין בני־דורם. ואם המדינאים כך, ציר הפרלמנט הבינוני על אחת כמה וכמה. הראשונים קונים להם לפחות נסיון מעשי תוך שימוש בכהונתם ומתקנים את טעויותיהם לאחר זמן. אולם החבר הממוצע שבבית־הנבחרים הוא אדם פשוט, בלתי מאומן, שאינו בקי בכל הפרטים הנידונים. פעולתו האישית אינה יכולה לבוא לידי גילוי, והוא מתיירא מפני אינטלקט ונוהג בו יחס של חשד. הוא בחינת שוליא נצחי. הוא צריך להכריע את הכף בשאלות, שיש להן מגע עם כלכלה מדינית. תורת־התחבורה, סוציולוגיה, גיאוגרפיה, היגיינה ומכונאות. והרי אליבא דאמת אין לו מושג בכל אלה. אין הוא מסוגל אפילו אפילו להשתמש בחוקי־ההגיון הרגילים, ולא כל שכן בחוקי־המדע. אם כי הוא עצמו נהפך לגורם היסטורי, לא קרא ולא שנה שום משנה היסטורית, ואינו יודע כהלכה מה שכורח לו לדעת. הבערות בעניינים בין שהיא מלידה ובין שהיא קנויה, מועילה מאוד לציר בית הנבחרים. הממונים עליו מרוצים ממנו, הואיל ואי־ידיעתו מכשירה אותו להיות תלמיד מקשיב, צייתן ושומר משמעת מפלגתו. השכל הבלתי־תלוי בדעת אחרים מפריע לקאריירה. מאחוריו עומדת על־פי הרוב איזו חברה כלכלית. רוזן־עיתונים, פירמה פרטית וכיוצא בזה, ואלה בוחשים תמיד בקדירתו המדינית ומכוונים אותו מאחורי הפרגוד. באין שכל מספיק, הריהו נמלט אל מקלט־הרגש ונוהג בעזרתו. כך הוא נעשה מוכשר להאמין במלכים, בפיהררים, בלורדים, בקבינטים, בראשי־עיריה, וגם בשעה שהוא נלחם כנגד המעמדות הריהו מודה בליבו בסדר של עליונים ותחתונים.

הטעם העיקרי לחוסר־כשרונם של חברי הפרלאמנט נעוץ באופן בחירתם המשובש. בהציגם מועמדותם הם פונים לרגשי קהל הבוחרים וליצריהם, ולא לשכלם הבונה והשוקל. בדרך זו הם לומדים לבוז לאינטלקט. והרי דוגמה: לפני המלחמה הנוכחית היה קיים גורם כלכלי יסודי, שהיה מכונה בשם “ייצור יתר־על־המידה”, חיטה כותן, קפה וכו' היו מצויים בשפעים כאלה, שהשוק לא היה יכול לקולטם. מה עשו? עמדו והטילום אל הים או טמנום במעמקי האדמה. אלה הן עובדות, שהיו טעונות בדיקה מדעית וביעור מן העולם, משום שמבחינת הגיונית ואנושית היו אבסורדיות. אולם אם מפלגה או כת של אינטרסנטים עמדה מאחורי המעשים האלה, מיד היה הכרח להשלים עימן, ואפילו באי־כוח האגודות המקצועיות הסכימו לפשרה, שלא פתרה את עצם השאלה כל־עיקר. ובבית־הנבחרים ננאמו נאומים, שהיו בהן סיסמאות מפוצצות, שחיזקו את בערות העם ולא המתיקו את סבלו. וה“מצליף” בבית־הנבחרים והחשש מפני איבוד המקום — אף הם אינם גורמים קלי־ערך. ודאי, ישנם צירים בעלי מצפון ובעלי לב ומוח ערים, העומדים על המשמר וממלאים את תפקידם באומץ־לב. אולם מלבד מה שהם מעטים, הם ממתינים על־פי־הרוב זמן רב עד שמשמיעים את דבריהם. בזכותם מתעוררת דעת־הקהל, ואם גם במאוחר, למראה איזו החלטה גרועה או מעשה מדיני שיש בו עוול. המחבר משווה את המעשה הזה למה שקורין במדיצינה “בדיקת הגוף לאחר המוות”. לאחר שנעשתה עובדה מוגמרת, המרעישה את הקהל ומעוררו לתגובה, תוקפת סוף־סוף אימה גם את הפרלמנט, והלה, בהיותו רגיל ומורגל בכך, ממנה ועדת לבדיקת הגוף לאחר המוות הקרויה “ועדת מלכותית”. הקהל נרגע, והוועדה פועלת.

הפאשיזם והנאציזם הם תולדה של הדמוקרטיה הפרלאמנטרית רבת־המוּמים. אנשים צעירים נעשו קצרי־רוח. נפשם מאסה בהעלמת האמת על־ידי נבחרים זריזים וערומים. בכל המקצועות נהוג, שאדם המגיע לשנת השישים או השישים וחמש פורש מאומנותו ומניח אותה לצעירים ממנו, אך לא כן במקצוע המדיניות. ואם כי ייתכן שיש לנהוג פה ושם מנהג יוצא מן הכלל, הרי אין ספק שעקרון הפרישה הוא בריא וראוי להגשמה קפדנית. באנגליה אין המדינאים מסולקים מן הספירה של פעילות מדינית אלא על־ידי המוות, או העלאה לבית־הלורדים או על־ידי איזו סיבה פיזית. ככל שהם מזקינים, נעשה מושבם איתן יותר בבית־הנבחרים. את פרי הסדר הזה אנו אוכלים כולנו.

התגשמות מובהקת של מדיניות יצרית אנו מוצאים בגרמניה. העם הגרמני נוטה יותר מכל עם אחר להתארגן, להתלכד סביב מנהיג, לציית ולהפוך את כל חייו מעשה־מכונה. היטלר ואופן־שלטונו אינם מקרה. כל עם אחראי לממשלתו, בין אם הוא בוחר במנהיגיו ובין אם הוא נשמע להם בהכנעה ומעניק להם אימון בלתי־מוגבל. לכל עם ממשלה שהוא ראוי לה. רק למראית־עין באה תפיסת השלטון על־ידי היטלר במהירות. לאמיתו של דבר, התכוננה גרמניה לכך הרבה שנים. במשך שמונים שנה תקפה גרמניה את שכנותיה חמש פעמים. העם הגרמני הוא עם סנטימנטלי, רגשני, הנענה בקלות־דעת לקריאת מנהיגיו, המעריץ את הממונים עליו עד כדי האלהה. וידוע שרגשנות ואכזריות דרות בכפיפה אחת. ולא המוצא הגזעי והדם גרמו לכך, שהרי בארצות־הברית ישנם בני מוצא גרמני, שנהפכו במשך הדורות למגיני החופש, אלא החינוך, הסביבה והמסורת המדינית אשמים בכך. אפשר שגם הגזע משמש גורם כלשהו, אולם זהו עניין למדע ולא לסיסמאות מדיניות. הגרמני, שמנהיגיו פיתו אותו להאמין כי הוא סלתו ושמנו של עולם, כי הוא בן לגזע עליון, מוכן ללכת באש ובמים למען כבוד המנהיגים האלה. אמוציונליזם זה הוא בעוכריו. עיניו עיוורות ואינן רואות עובדות בולטות. העובדות, שהיינה, החביב על הגרמנים, היה יהודי, שמנדלסון הקומפוזיטור היה יהודי, שאיינשטיין הוא יהודי, שהתרופות למחלת הסיפיליס הומצאו על־ידי ואסרמן ואהרליך היהודים — אינן עשויות להביא את הגרמני לידי מבוכה. הוא מקבל על כך “הסברות מוסכמות” מפי המנהיג — וחסל. הנאצים ביטלו מזמן את יחס הכבוד למידות כגון אמת, הגיונות והחזקת־טובה. אפשר להתגאות בפיסיקה וברפואה הגרמניות, שיהודים תרמו להן ממיטב תרומתם, ולשים את בעליהן במחנה־הסגר או להכריז על היהודים שהם מחוסרי כוח־יצירה. זהו ההגיון של השלטון הטוטאליטרי. הוא מוכרח לתעב את השכל האנושי, את האינטלקט. הוא מוכרח לפטפט תמיד על הדם ועל קול הדם. משום שלאורו של השכל לא תהיה לו תקומה.

מצב זה מה תקנתו?

בימינו אנו רגילים לשמוע מכל צד: הדמוקראטיה נכשלה. ומובן מאליו, שחסידי השלטון הטוטאליטרי אינם פוסקים מקרוא באזני העולם, כי הדמוקראטיה היא צורת־ממשל שנתיישנה ואינה הולמת עוד את תביעות זמננו. רבים הלכו שולל אחרי הצלחותיהן הזמניות של הדיקטאטורות והתחילו מפשפשים בדיעותיהם שמא אינן מודרניות די־צרכן. העניינים טעונים איפוא בדיקה מטעם ההגיון והשכל.

הדיקטאטורה מבוססת על יחס־הבוז ליחידה האנושית, לפרט. העם הוא בעיניה עדר של כסילים, שצריך לנהוג בו ביד חזקה. הדמוקראטיה ניזונה מן הנסיון ההיסטורי רב־השנים, שאין סכנה גדולה מזו שעם יהא מוסר את גורלו בידי קומץ תקיפים, יהיו שמותיהם אילו שיהיו: עריצים, מלכים, קיסרים, טיראנים או דיקטאטורים. אין אוטוקראטים “טובים”. תורת האוטוקראטיה הועמדה פעמים אין ספורות במבחן — ונכשלה. ריכוז השלטון בידי אלימים היה תמיד הרה־אסונות. הדמוקראטיה יצרה משום כך משטר בעל שלוש רשויות: הרשות המבצעת, הרשות המחוקקת (המחולקת לשתיים, לסינט ולבית הנבחרים) והרשות השופטת. כל רשות קיבלה סמכות מוגדרת והחלוקה נערכה באופן כזה, שרשות אחת תהא למעלה מחברתה ומפקחת על חברתה, כדי למנוע ריכוז מופרז ומסוכן של שלטון במקום אחד. חכמת־חיים יש כאן והישג רב, משום שהדמוקראטיה מבוססת מבחינה מדעית ומוסרית על ההנחה, ש“כל בני־אדם נולדו שווים ובני־חורין”. ההנחה הזאת אינה מתכוונת לומר, כי הכל שווים מבחינת כושר הגוף והרוח; אדרבא: אי־השוויון הטבעי בולט מאוד. אולם כוונתה, שהכל רשאים ליהנות מן הזכויות והאפשריות במידה שווה.

חופש הדיבור, הדפוס, האיגוד וההשפעה, הוא ערך עליון. משטר, שבו שורר חופש כזה, לעולם לא יירד למדרגת מדינה טוטאליטרית, שאין בה לא ביקורת ולא הבעת־דיעה, אלא ציוויים ופקודות ומשמעת כפויה ועיוורת. התלונה, הקובלנה, השאלה והתשובה, אסיפת הבוחרים והעיתון, הם ערובה מסויימת לשלטון הומאניטרי. במשטר דמוקראטי אפשר להוריד נבחר מעל כנו אם נתגלה כמסוכן לציבור, בעוד שבמשטר דיקטאטורי אין כל אפשרות לציבור לחוות דיעה על טיבה של ההנהלה המדינית. שם יש רק ממנים וממונים. ברם, עקרונות הדמוקראטיה מסתלפים, אם אין מחדשים אותם. הדמוקראטיה איננה צורה קלה של ממשל. להיפך, היא קשה מאוד מאוד, משום שהיא מזקיקה רמה גבוהה של תבונה, חינוך, השכלה, תרבות, מצד הרוב המכריע. תמיד נמצאים כוחות, הרודפים אחרי שלטון ומבקשים לתופסו בדרכים שונות, למען מטרותיהם ולרעת הציבור הרחב, הואיל והם משתמשים באמצעים, המעוררים התרגשות ובולמוס ויצרים אפלים. משום כך, ראשית־חכמה בדמוקראטיה היא: שיטה חינוכית מתאימה, כדי להעלות מתוך העם את המוחות המשובחים ביותר. צימצום אפשרויות ההשכלה והחינוך למעטים ולבני מעמדות מסויימים, הוא קללה נמרצת לעם. הכשרון, הסגולות, המרץ, החכמה והשכל אינם נחלת מעמד זה או זה. כל צעיר, שאינו מתפתח משום שדרך החינוך וההתפתחות סגורה בפניו, הוא אבידה שאין לה תשלומין. מדינה כזאת עתידה ליתן את הדין. וחינוך אין פירושו השכלה בלבד. הלימוד הוא פסיעה ראשונה. החינוך הוא תהליך, המטפח שלוש איכויות השכל: להשיג עובדות, ללמוד מן הכלל על הפרט ולשקול מערכת אחת של עובדות כנגד חברתה, כדי לנסח מחזור נבון של מחשבות או פעולות. בכל יצור אנושי גנוז הגרעין לכוחות אלה בשיעור מועט או מרובה. השכל ואור הדעת הם הקניין הנאצל ביותר שיש לאדם, ותפקידם של מורי־הדור לטפחם ולעדנם. אולם אמת היא, שלפי שעה מעטים הם המורים שניחנו בסגולות אלה. סדר־המושגים המקובל הביא לידי הורדת כבודו של מעמד־המורים. תקנה ראשונה לדבר היא בכך שערכם יעלה בחברה, כדי למשוך נוער מוכשר למקצוע זה. סימן טוב הוא למין האנושי ולאהבת־האמת, שעל־אף העובדה הזאת, ועל־אף המשכורת הזעומה, מקדישים את עצמם הרבה אנשים ונשים למקצוע ההוראה.

כל המפלגות חוששות כיום לחינוך כזה. השמרנים חוששים מפני השפעתו החובלנית במשטר הפריווילגיות והרכוש, ומפלגת־העבודה מפני שפע של למדנים ומלומדים, שהבוחר הבלתי־משכיל מפחד מפניהם ואינו אוהב אותם. משום כך מסתפקים בשלט המפלגתי, הדבוק על־גבי הנבחר. שלט זה בא במקום תורה וחכמה ודרך־ארץ. אולם אם נכונה היא ההנחה, שהמדינאות היא מדע ואומנות ככל האומנויות ואינה נקנית אלא ביגיעה ובלימוד ובנסיון, מן הדין הוא שכל המפלגות תעשינה יד אחת ותקבענה חוק אחד: כל מי שלא שנה ולא למד ולא הכשיר את עצמו — אל ייכנס בשער המדיניות. על־ידי זה תונחת על הבערות מכת־המוות, שהשפעתה תהא כבירה על האיש הפשוט ועל הנבחר כאחד. רמתו של קהל־הבוחרים תעלה מעלה ולא יהא נוהה אחרי כל דמאגוג מאריך־לשון. ואין זה אמצעי לחיסון קהל־הבוחרים כנגד רעל התעמולה הזולה כסיפור האמת כהווייתה. לפיכך מציע המחבר, שכל עיתון יהא מחוייב להקצות מדור לעובדות, שייקרא בשם “דף האמת”. במדור זה אסור יהיה ליתן פירושים מפלגתיים, אלא לספר לקהל מעשים ומאורעות בדוקים ומוסמכים, והקהל יקרא וישפוט. כדי לחנך את הציבור ולהקנות לו ידיעה יסודית בעסקי המדינה ושאלותיה, יש צורך לפתח את חידושו של רוזוולט, המופיע שבוע־שבוע לפני העיתונאים, משמיע ושומע, נשאל ומשיב. על־ידי זה נוצר מגע בין העיתונות והקהל ועושי דבר העם במדינה. וכן מן הנחוץ הוא לקבוע שעה של שאלות, שבה תודיע הממשלה לציבור את מעשיה בעבר ואת תכניותיה בעתיד. אפשר לשדר את השאלות והתשובות גם ברדיו. כל זה עשוי להגביר את מידת האחריות של הרבים וישמש מעין אמצעים פרבנטיביים כנגד המחלה התוקפת מפקידה לפקידה את האדם: הרצון להשתעבד ולהשליך את יהבו על אחרים.

כללו של דבר, גם בענייני־פנים במדינה וגם בעניינים בין לאומיים יש צורך בהמלכת השכל על הרגש. כי השלום יכול להיות רק פועל־כפיהם של התבונה ושל אנשי־תבונה. שום פאציפיזם מעורפל לא יועיל. אם השתות נהרסו — הפאציפיזם מה יפעל? אף ההומאניטריזם הבלתי־נבון ואהבת־הטוב הסתמית יעמדו אין־אונים בפני הגאנגסטריזם. רק כוחו של השכל האנושי עלול לשמש תריס כנגד הפאתולוגיה החברתית. ומטרה זו לא תושג, אלא אם כן כל מערכת החינוך תשונה מיסודה באופן שכוחות־האומה ייצאו מן הגניזה וייעשו מוכשרים להקיף את ענייני כל העולם כולו. כל ריכוז מזיק, ואף השכל הניתן במונופולין בידי מעטים, מזיק. שכל עולמי, שכל כללי, הפקעתו מידי יחידים והנחלתו לרבים — זוהי תקנה לדורות הבאים.

כאמור לעיל, אין הצעותיו המעשיות של המחבר כל־יכולות, כפי שהוא סבור. אם סעיפים רבים בדיאגנוזה נכונים ומשכנעים, הרי התיראפיה שלו לקויה באמונה מופרזת ובחד־צדדיות. אך הוא איננו היחיד, המעורר שאלות נכונות ואינו משיב עליהן תשובות מניחות את הדעת.

תש"ג