בהוצאת “המלחמה הסוציאליסטית” בפאריז הופיע עכשיו ספר מעזבונו של אוטו באואר¹, ספר שהוא פרי עבודת חייו האחרונים. פרידריך אדלר, שכתב דברי־הקדמה, מספר, כי בתחילה לא עלתה במחשבתו של המנוח אלא לכתוב חוברת קטנה על שאלת הפעולה שאינה־ליגלית, באיזו מידה ובאילו דרכים צריכה זו להיעשות בתוך האירגונים החוקיים על־ידי המהפכים הסוציאליסטים; שאלה שעוררה, כידוע, פולמוס עז בקרב הסוציאליסטים באוסטריה עד כניעתו של שושניג. אולם ככל שבאואר קרב אל העבודה ושקע במעשי־הכנה, הוברר לו עד כמה מגוונת הבעיה הזאת ומה מרובים צדדיה. כך נתרחבו תכניתו והיקף־עבודתו, עד שלבסוף היה הכרח לו להרחיב את תחומיה עד כדי ספר שלם. תוך עיסוקו בשאלה המקומית, המיוחדת למשטר שושניג, הסתעף מחקר מקיף בתולדות התנועה הבלתי־ליגלית ובמהותה. הוא השווה השוואות, הקיש היקשים, וצרר את מסקנותיו בספרו, שמנקודת־השקפה סוציאליסטית הרי זה נסיון ראשון לייחד את מקומה וערכה של פעולת־המחתרת בעיצוב משטרי חברה חדשים לפנים והיום.

כמעט כל התנועות הגדולות שהיפכו את המדינה, הכנסיה והחברה, היו אנוסות לחיות בתקופות שבהן הטילו עליהן שלטונות המדינה שמתא ונידוי וראו אותן כמקור של סכנות לממלכה; שבהן בוטלו אירגוניהן ומוסדותיהן על־ידי הכוחות השליטים ונאסר עליהם להפיץ את דברם בכתב ובעל־פה. בפרקי זמן אלה היה קיומן של התנועות הנ"ל קיום שאינו כשר, מתוך מרידה בחוקי המדינה ובכלי־תשמישה. בשעות כאלו היו תורתן ודברי־קיטרוגן על המשטר הקיים נשמעים מן המעמקים ומן המחבואים. חזיון זה מצוי כמעט בכל ההיסטוריה האנושית. במשך 250 שנה גזרו הקיסרים הרומיים על ההטפה לאמונות נוצריות על ההשתייכות לקהילות נוצריות, וקנסו את העבריינים קנס־מיתה, עד שהנצרות הכניעה את הממלכה הרומית. כזאת אירע גם בימי הרפורמציה והרפורמציה־שכנגד. הכנסיות האוונגליות היו אסורות בארצות הקתוליות, הכיתות הנונקונפורמיסטיות היו אסורות בארצות הפרוטסטנטיות, וחוזר חלילה. בתקופת המהפכה הבורגנית התקיפו חברות חשאיות את המהפכות של שנת 1820 ושל 1830, וחתרו תחת שלטון “הברית הקדושה”. תנועות לאומיות גדולות, כגון האיטלקית, הפולנית, האירית, שייסדו את מדינות הלאומים המודרניות, היו מוכרחות לעורר במשך עשרות שנים את הרצון הלאומי להשתחרר, והכל נעשה בחדרי־חדרים ובניגוד לכל חוק קיים.

תנועת־הפועלים נתנסתה בארצות רבות בגזירות ובאיסורין חמורים ביותר. האגודות המקצועיות האנגליות, המכובדות והחזקות היום כל־כך, היו נאלצות להילחם מלחמה בלתי־ליגלית קשה במשך 25 שנה לשם השבחת תנאי העבודה, עד שהשיגו את זכותן. כל תולדות המהפכה הרוסית במשך מאה שנה, מהתקוממות הדיקבריסטים ועד למהפכת אוקטובר, אינן אלא תולדותיהן של תנועות ומלחמות בלתי־חוקיות. בחסות המעטפה הסודית של רדיפות ואי חוקיות נתפתחו אותם הגרעינים שעמדו אחר־כך, בבוא התנאים הכשרים, בראש תנועות עממיות עצומות.

באואר מסביר את הענין הזה כדלקמן: המדינה היא מכשיר השלטון של המעמדות המושלים באותה שעה. החוק הוא אמצעי לשלטונם. אולם אם המעמדות הנשלטים מנצלים את אפשרויות המלחמה שהחוק מניח להם, כדי לאיים על שלטונם של המעמדות המושלים — א אז מתגלגל החוק, שהיה תחילה אמצעי־שלטון של השליטים, באמצעי־מלחמה ובמכשירי־שיחרור של המעמדות הנשלטים. במצב־עניינים כזה, כשהללו שהשלטון בידם רואים את עצמם בסכנה בגלל מלחמתם החוקית של המדוכאים, מיד מזדרזים הם ומשנים את החוק או מפירים אותו, שוללים מאת המעמדות המוכנעים את אמצעי־המלחמה החוקיים, ועל־ידי כך הם דוחפים את המפלגות או המעמדות הנשלטים לתחום אי־הליגליות. ורק אם הללו, שהמדינה, כלומר: המעמד השולט שהמליך את עצמו על המדינה, מכניעה אותם — משכילים לבצע את מעשיהם ולהגביר חיילים על־אף החרם מטעם החוק, רק אז עשויים הם להשיג את שיחרורם. כל משטרי המדינה למיניהם, כל המוסדות של החברה הקפיטליסטית — הליברליזם, הדמוקראטיה, המדינה הלאומית, תנועת הפועלים, הכנסיות, הפאשיזם — אינם אלא פרי־נצחונן של תנועות שהכינו את הישגיהן בתקופות ארוכות של פעולה אי־חוקית של מלחמות־סתרים, ושל תעמולת־חשאין.

המפלגות הסוציאליסטיות אשר בארצות הפאשיסטיות כבר נתנסו בימי־נעוריהן בחיים שאינם־חוקיים לגמרי או למחצה: בגרמניה בגזירת החוק הסוציאליסטי של ביסמרק, באוסטריה בגלל חוקי־החירום של טאַאַפה, באיטליה בתקופת הרדיפות של קריספיס. רק לאחר שהתנגדותן העקשנית והממושכת שיכנעה את המעמדות הרכושניים, כי שום חוק חירום ושום מצב־של מצור לא יוכלו לעכב את הפצתה של האידיאה הסוציאליסטית ושל תנועת־הפועלים, הוכרחו הללו להעניק זכויות־חופש לפועלים. הן עשו זאת גם מתוך הנסיונות שבארצות אחרות, שהוכיחו, כי המפלגות הסוציאליסטיות בכל מקום שהן אסורות מטעם החוק, מפתחות בקרבן רוח מהפכנית, והשיטות הנקוטות בידיהן הן חריפות וקיצוניות; ואילו משעה שהן קיימות בהיתר החוק, הרי הן נעשות צנועות יותר ורפורמיסטיות. אך שמתגבר כוחן של המפלגות הסוציאליסטיות ויש חשש מבוסס שמא יעבור השלטון המדיני לידיהן, אותה שעה משתמשים המעמדות הקפיטליסטיים בתנועות אנטידמוקראטיות ופאשיסטיות, כדי להדוף את המפלגות הסוציאליסטיות שוב אל תוך חיים בלתי־ליגליים.

אולם קשה שבעתיים גורלן של המפלגות הבלתי־ליגליות במשטר הפאשיסטי מבכל תקופות אחרות. כמה אידיאליים נראים עתה בתי־הסוהר בימי הצאר ומקומות־הגירוש בסיביר, לעומת מחנות־הריכוז ומנגנון העינויים הפאשיסטיים. לשעבר, גם ממשלות אבטוקרטיות לא יכלו להתעלם לגמרי מן האידיאות הליברליות, ששלטו בלבבות הדור, על־כן היו אלו מוגבלות באמצעי הדיכוי והעונש. לא כן המשטר הפאשיסטי. הוא התפרק את כל מורשת התרבות. לו אין כל מעצורים. במידת־האכזריות שלו אין כל עירוב של מוסר־כליות. מכונת־המדינה שלו שליטה על כל יחיד ועל כל פרט מחייו. מנגנון המשטרה והצבא המודרני שם קץ חיש־קל לכל קשר ונסיון של התרסה. אדם אחד נהפך בלש לחברו, והארץ מלאה ריגול־גומלין ובגידה הדדית. במצב כזה עצומים המכשולים שהמפלגות הבלתי־ליגליות צריכות להתגבר עליהן, ואין להם אח וריע בתולדות־המלחמות. נוסף על כך גם קושי פסיכולוגי פנימי גדול. אין דומה תנועה, שראשיתה נעוצה באי־ליגליות, לתנועה שגלשה אל תוך חיי־מחשכים לאחר שהיתה כבר כוח משפיע ומכריע במדינה.

בפרקים שבהם מסביר באואר את תפקידיהן של המפלגות הבלתי־ליגליות, מפליג הוא בטיול מעניין ומאלף על־פני מרחב של מאה שנה: פתוח באגודות־הסתר של אוגוסט בלאנקי, ועבור דרך תפיסתם של מארכס ואנגלס, הנארודניקים ברוסיה, לנין ופליכנוב, וסיים באוסטריה של שושניג. באואר מלמדנו שני דברים: א) שמארכס־אנגלס ותלמידיהם ראו תמיד את העיקר בהכנה שיטתית של ההתקוממות, ששעתה מגעת לאחר תהליך של התפתחות מהפכנית מסויימת. התקוממות זו סיכויים לה להצליח, רק אם היא איננה מעשה־ידיה של קבוצת־קושרים, אף לא מעשה־ידיה של מפלגה אחת, אלא של כל מעמד הפועלים, העושה דבר מכריע במצב היסטורי בשל. ואילו הבלאנקיסטים ותלמידיהם סבורים, כי דיה התקפת־פתע אחת, פּוטש גדול ומוצלח אחד, כדי להביא במחי־יד את החברה הסוציאליסטית; ב) כל־כמה שנהא מעריצים ומקדישים את מפעלות־הגבורה של יחידים, הממלאים את תולדות מלחמות־השיחרור, אין אנו צריכים לגרוס את הטרור האינדיוודואלי. יש אמנם רשימה מכובדת של התנקשויות שבוצעו על־ידי מהפכנים יקרים, אשר הלכו לקראת המוות בעיניים פקוחות ולשם האידיאל שבנפשם, אבל בסופו של חשבון לא מהן תבוא הישועה. הן עלולות לזעזע לפעמים את שלטון־הרשע לשעה קלה, אך הישג־של־קיימא אינן מביאות.

תיאור הטיפוסים השונים של האירגונים הסוציאליסטיים הבלתי־ליגליים בארצות הפאשיסטיות, מכניס אותנו לפני־ולפנים של בעיות, שתנועת הפועלים ידעה אותן רק בתקופותיה הקדומות. באואר מספר, שכמעט בכל ארץ, שבה נפלה תנועת־הפועלים הסוציאליסטית, התקבצו סביב המפלגה הבלתי־ליגלית המונים רבים. כי בכל מקום היתה רווחת התקווה, שלא יעברו חודשים רבים והעריצות הפאשיסטית תתמוטט. אולם לאחר שהדיקטאטורות הפאשיסטיות נתבצרו, פרשו הרבים־המרובים ממפלגת־המחתרת, כי לא יכלו לעמוד זמן רב בפני המאסרים, העינויים ומתיחות־העצבים. הקאַדר הבלתי־ליגאלי הצטמצם והלך, ונשתיירו עימו רק המוכנים ביותר לקרבנות, אלה שבזים גם לצינוק ולמחנה־ההסגר, ומאמינים בכל נפשם ומאודם בנצחון הסוציאליזם, אף אם ירחק זה היום. רובם של הפועלים נעשו אדישים מבחינה פוליטית, אמונתם נתנדפה, אם כי הקשרים ההדדיים הוותיקים חיים וקיימים. ולא פעם מזדמנים “הסוציאלדמוקראטים הוותיקים” ומשוחחים בבתי־היין או על־יד משחק־הקלפים על המתרחש. ביניהם ישנם אלפים שהיו קודם עסקנים באיגוד המקצועי, והם מוסיפים להשפיע עצה ודרך־התנהגות על הפועלים עימהם יחד, אם כי בצינורות הרשמיים.

שאלה חמורה ורבת־סבכים היא שאלת־המנהיגות. טבעי הוא, שלאחר התבוסה מתקבצים אלה שנשארו בארץ וממשיכים להתמכר לתפקידם הרה־הסכנות, ומותחים ביקורת על דרכי־ההנהגה ועל טכסיסי־המלחמה של המנהיגים הראשונים. וכשם שמפלגה, הקיימת קיום שאינו חוקי, מוציאה מתוכה טיפוס אחר של סוציאליסט, כך חייב גם המנהיג להיות יוצא־ירך הטיפוס הזה. כי רק הלה יוכל לקנות את אימונו של הקאַדר הבלתי־ליגלי. בכל תחנת־התפתחות בתנועה הסוציאליסטית מבצבץ ועולה מטה ראשי, המותאם אל התנאים של אותה שעה. קברניטים אלה, אם יועמדו לפני תנאים ותפקידים אחרים, מן ההכרח שייכשלו. לא הרי מפלגת ההמונים הליגלית, הדורשת נואמים מלהיבים, סופרים משפיעים, צירי־פרלאמנט מובהקים, כהרי מפלגת־חלוצים קטנה ובלתי־ליגלית. זו דורשת כשרונות אחרים: אנשים בעלי עצבי־ברזל, העומדים בפני מנגנון־המשטרה השטני של האויב; אנשים ונשים, הממזגים בתוכם את הסגולה להתמכרות הירואית ותרבות של כיבוש־עצמם; אורגניזטורים, היודעים את חכמת הקטנות האירגוניות, שהרגשתם דקה ואזניהם מחודדות לקלוט כל ריש בעבודה ומסביבה. מובן שגם המנהיגים הוותיקים יכולים להביא תועלת מרובה למפלגה הבלתי־ליגלית, אך אין הם רשאים לנגן בה את “הכינור הראשי”.

בעניין זה — מסביר באואר — אין המצב דומה בכל הארצות. בגרמניה, היו הפילוג והפיצול גדולים. באוסטריה, נמצאה דרך־השיתוף ופעולת־הגומלין למן השבוע הראשון לאחר התבוסה. באיטליה, מנסרת שאלת הישן והחדש, הנוער המהפכני והוותיקים הנחשבים למתונים, בקול מיוחד. בגרמניה, הצליחה הגיסטאפו להשמיד גרעין בלתי־ליגלי אחד אחרי השני. וכיום ישנם שרידים אירגוניים מעטים, אף־על־פי שהרוח המהפכנית לא נעקרה כלל וכלל. באוסטריה, קיימת רשת ענפה מאוד של פעולות־מחתרת: באגודות המקצועיות, בבתי־החרושת, במפעלי המדינה, בקרב הנוער ובין ותיקי העסקנים הסוציאליסטיים. התנאים החיצוניים השונים, שבהם היתה ממשלת שושינג נתונה, נטלו ממנה את היכולת לנהוג באותה מידת־האכזריות שהדיקטאטורה הגרמנית והאיטלקית נוהגת. לפיכך, היתה אפשרות נוחה יותר לפעולה בלתי־ליגלית. אך יש לזכור, כי באואר כתב את ספרו לפני ברכטסגאַדן ולפני סיפוח אוסטריה ל“גרמניה הגדולה”, ועל־כן אין תיאורו מתאים למציאות של החודשים האחרונים, וגם הוויכוח עם מנהיגי המפלגה הבלתי־ליגלית באוסטריה הפסיד בלי ספק שיעור מסויים מן האקטואליות שבו. אולם השאלות היסודיות בעינן עומדות, בכל ארצות הפאשיזם: צורות האירגון הבלתי־ליגלי; דרכי־הפעולה; היש להצטמצם או להרחיב את התחומין; האם צריך לשאוף לניתוק־קשרים גמור מן המנהיגות הסוציאלדמוקראטית, או למגע קרוב עימה; הכדאי ללכד את כל הגרעינים והחבורות הבלתי־ליגליים, או שראוי להניח כל אחד בבדידותו, למען הציל לפחות חלק מעיניה החודרות של הבולשת? באואר מוצא, שיש הבדל ניכר בין התפיסות בשדה זה, שהיו רווחות בימים הראשונים לאחר התבוסה, ובין אלו המקובלות עכשיו. לדעתו, הכרח הוא לבוא לידי מסקנה, שרק השפעת־גומלין בין הוותיקים ובין חלוצי־המהפכה הצעירים, עשויה להוליך אל המטרה הרצויה. בעניין זה רואה באואר את עיקר־העיקרים. הואיל ומצד אחד ברור, שפעולה בלתי־ליגלית יכולה להיות בראש וראשונה נחלת אנשים צעירים, משום שאבות לבנים אינם מסוגלים לכך במידה הדרושה. אך מצד שני לא תוכל תנועת־הפועלים החדשה לקום כמין יש מאין, אלא עליה להיות מושתתת על יסודות הערכין המשובחים והנסיונות הטובים של הדור הקודם. לפיכך, דרושה התקרבות ושינוי־אוריינטציה משני הצדדים.

מסכתא בפני עצמה היא יחסי־הגומלין בין הקומוניסטים והסוציאליסטים בתוך המערכת הבלתי־ליגלית. בכל ארץ זכו הקומוניסטים לאחר התבוסה ביתרון מסויים. טענותיהם, כי התבוסה היא פרי הלהיטות אחרי הפעולה החוקית, תפסו אנשים תמימים בליבם. הגיעו הדברים לידי כך, שגם באוסטריה, במקום שהמפלגה הקומוניסטית היתה כמות מבוטלת, שינוי אירגוני־הפועלים הבלתי־ליגליים את שמם וקראו לעצמם “סוציאליסטים רבולוציוניים” (. S R) ללמדך: לא סוציאלדמוקראטים. אולם מעט־מעט התגבר שיקול־הדעת, ושוב לא החרימו את העבר. חיכוכים קשים פרצו בין הקומוניסטים והסוציאליסטים, הואיל והראשונים לא הרפו מטכסיסיהם הידועים גם בחיי־המחתרת. הם השתמשו ב“ועדים על־מפגלתיים” וב“ועדות־שיתוף”, כדי לבצע את כוונותיהם לרוקן את שורות הסוציאליסטים. באואר מזהיר מפני החזיון הזה בדברים אלה: המלחמה עם הפאשיזם היא קודם כל מלחמה נגד המדנת המחשבה ו“התאמת” המוחות, מלחמה לזכותו של כל אחד לעצב לו תמונת־עולמו מתוך נסיונותיו שלו ובכוח־מחשבתו הוא, ולבחור לו עמדה בחברה. מלחמה כזאת לחירות רוחנית לא תצליח, אם תיעשה על־ידי צבא אנשים צייתניים. הסוציאליזם טעון חידוש והתחדשות בכוחות מאוחדים, ומתוך התגברות על מסורות שעבר עליהן כלח.

התעודה העיקרית היא, בחינוך ובהדרכת קבוצות בלתי־ליגליות. לא לחינם בחרו להן המפלגות בלתי־ליגליות את המונח “קאַדר”, ואליו הן שואפות. המונח הזה הונח, כידוע, על גרעין קבוע של קצינים וסגני קצינים, שתפקידם לארגן בשעת מלחמה את חיילות־המילואים ולערכם בשורות הצבא. הקאַדר הצבאי מורכב מקצינים ומסגני־קצינים מאומנים ומחונכים יפה, היודעים לארגן את הרזרוויסטים ולפקד עליהם. לשם כך מדריכים אותם בימי־ההכנה. זהו גם אופין ומטרתן של המפלגות הבלתי־ליגליות במשטר הפאשיסטי. וכאן מסדר באואר מין “שולחן־ערוך” למפלגות הבלתי־ליגליות. הוא מפרט כללי־התנהגות וסדרי־חיים, צורות־הגבה וטכסיסי־מלחמה, המורים על התעמקות רצינית של המנוח בבעיה זו. אולם ההדרכה בתורת־הקונסספירציה בלבד אינה מספיקה, יש צורך גם בהדרכה אידיאולוגית. אם הראשונה תפקידה לשומרנו מפני מזימות־ההשמד של המשטרה והבולשת, הרי האחרונה צריכה לשומרנו מפני התבטלות, רוח נכאה ויאוש. באואר מוכיח, כי החינוך להכרת־עולם מארכסיסטית עשוי לחשל את כוחו של הקאַדר הבלתי־ליגלי, ו“תפקידה של ההדרכה האידיאולוגית הוא לתת את תפיסת־ההיסטוריה המאטריאליסטית עניין לזמננו”. המפלגות הללו צריכות לטפח בתוכן רוח דמוקראטית, אם כי דרכי ההתייעצות והביצוע אינם יכולים להיות דומים לאלה שמפלגות ליגליות נוקטות בהם. וכן חובה היא עליהן להעמיד להן תלמידים מבין הדור הצעיר, ולציידו בערכי השכלה כללית וסוציאליסטית. אף מכשירי הפעולה טעונים שיכלול והתאמה בלתי־פוסקים. העיתון הבלתי־ליגלי, העלון, הכרוזים, הסיסמאות הצצות בהם הינם אמצעים ההולמים את המציאות של חיים בלתי־חוקיים.

אולם כל הלהט המהפכני צריך להיות מופנה לכיבוש־ההמונים. אסור לה למפלגה הבלתי־ליגלית ליהפך לכת בעלת דרך סקטאַנטית. בסקירה היסטורית מעניינת, הפותחת בתקופת ביסמרק ומסיימת בנסיונות השנים האחרונות, מוכיח באואר, כי הדרך לכך היא אי־השלמה תמידית עם העריצות ועירעור סמכותה המוסרית. כל מחשבה של התפייסות והתרצוּת, פסולה. בימי שפל ומצור לפאשיזם הוא מנסה לרכוש את הפועלים ומנהיגיהם בהבטחות לתת הנחות מסויימות, אך כשמשביח מצבו הוא מתאכזר שבעתיים אליהם. אמנם קשה מאוד מאוד לפעול בכיוון זה, שהרי מן הנמנע הוא שהפועל או העסקן הבלתי־ליגלי יוכל לכסות תמיד על התנהגות ולהינצל מכף המרגלים והבולשים. כיסוי והעלמה אלה אינם גם רצויים. הערמה עשויה לעקם את חוט־שידרתם הסוציאליסטי של ה“אנוסים” האלה ולמעט את השפעתם על הקהל. על־כן אומר באואר, כי אידיאות מהפכניות, אם כי היו נישאות בזמן הראשון על־ידי קומץ קטן, חסר־כוח ומנודה, היו מנצחות בגלל רוח ההודאה הגלויה של נושאיהן. ההמונים נכבשו להם בזכות אומץ־הלב וההתמכרות, מידות שאינן מצויות אלא ביחידי־סגולה.

ספרו זה של באואר, שאת תוכנו לא יכולנו למסור במסגרת זו אלא ברמזי־דברים בלבד, הוא אחת התעודות החשובות ביותר של זמננו. הוא מסכם את מצבה של תנועת־הפועלים בארצות הפאשיזם; מתאר את דמותם הרוחנית של שומרי גחלת האידיאה הסוציאליסטית; מתנה את מעשי הגבורה והתפארת של אנשים וחבורות, המעיזים לזרוע שנאה למשטר הפאשיסטי ואהבה לחירות אישית ומדינית; הוא מקבץ את כל רסיסי־הנסיון וחטיבות־המחשבה שנצטברו על רקע־החיים האיום הזה, מאירים באור הניתוח והדעת, ועושה אותם בסיס לתכנית קיום ומלחמה; הוא שוטח לפנינו בעיות, דמויות, מצבים, הצעות, אסטרטגיקה ונסיונות־חיים, שמתוכם מבצבצת ועולה תמונה כעין זו: בלב הוויה עקובה מדם ופראות אנושית שאין לה שם, יושבים אי־שם בחדרי־חדרים אנשי־עליה מועטים ומטכסים עצה, כיצד לשמור על שרידי הרוח והכבוד האנושיים, כיצד להתקין גרעין חלוצי־מהפכני ליום־פקודה כי יבוא. הסנדל המסומר של השוטר והבולש דורס בלי רחמים, אך קבוצת יחידי־הסגולה הבוערים באש־קודש מוסיפה לעשות במחשך מעשיה ומלקטת סביבה אחים לסבל, לפעולה ולאמונה.

ספרו האחרון של אוטו באואר הוא כעין צוואה לתנועת־הפועלים, כיצד עליה להתנהג בימי יגון ועוצר רעה. הוא מצויין באותן המידות המיוחדות, הידועות לנו משאר ספריו: חוש דק לראות עובדות ולנתחן, בהירות־ההרצאה, מסקנות שאינן נרתעות מפני שום חומרה, רוח סערנית ומהפכנית כבושה, עושר של ידיעות ובקיאות, ואמונה בעתידה של התנועה הסוציאליסטית.

תרצ"ט