בזכות העלייה הגדולה שופעת המושבה שלנו שפע חיים ומרץ ודרך־ארץ. אוכלוסיה גדולה רוחשת בחוצות הכפר ברוב תנועה ועסק. ״המרכז״ — צר לו המקום פתאום!
שנים על שנים שקט על המידה הבינונית — הכפרית שלו. והנה קפץ עליו דחקו של כרך, וכל היום הוא טורח ורותח. בהול בכלי־רכב וטרוד בהולכי־רגל, ב“הו — הא” של בריות, המסתובבים על הרחבה שלפני בית־הכנסת ובית המועצה המקומית, יושבים וקמים, מסיחים ושותקים, ויש רעש, ויש ב״ה נחת, ויש יהודים.
פנים של גדולה ושגב לבית־הכנסת הגדול. גבוה הוא מכל הבנינים, מרווח וגמלוני, וחלוניו הארוכים, החינניים, נשקפים בסבר הוד על פני הסביבה כולה.
אכן. יש משהו מופלא בחלונות של בית־הכנסת. דומה, כל בתי־הכנסת שבעולם מכירים זה את זה. ואלה באלה מסתכלים ומסיתים זה עם זה בלחש, כמו בתפילת ״שמונה עשרה״ החשאית. ולעומתו — בית המועצה המקומית: סבר פנים של חולין נסוך עליו. חזותו לבנה ודמותו בהירה, וכולו אומר כבוד של שלטון ודרך ארץ, כמעיד על עצמו: אנכי בעל־הבית פה במדינת־ישראל.
מה טוב לשבת בסמוך לשני הבתים האלה ולהסתכל בעוברים ושבים האצים לדרכם. אוכלוסיה מגוונת כזאת אין לראות. כמדומה, אפילו בפריז, ממש תערוכת עמים! לא לחינם הוסמך קיבוץ גלויות לימות המשיח… נסים ונפלאות, אותות ומופתים, מתגלגלים בחוצות ולב האדם גס בהם.
מתבונן אני בפני האנשים הנחים כמוני בצילם של אילנות ומתענגים על הרוח הקרירה המנשבת מן הים הטוב והמיטיב, צופה ומביט ומהרהר: מה נשתנו הימים מאז, מלפני שנה וחצי בערך. כשרעמי התותחים הגיעו עד הנה וזיעזעו את האויר ואת הלבבות! איזה התעוררות שבגבורה ושבקדושה היתה אז כאן, במקום הזה, ואיזו שלוה שאחרי מאמץ עליון, שאחרי הרת־עולם, פשטה עתה מסביב!
“עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים ואיש ומשענתו בידו, מרוב ימים”. דברי הנביא זכריה עולים על ליבי, ועיני נמשכות לצד הזקנים והזקנות היושבים בצל הפיקוסים והגרביליאות הנטועים סביב. הנה הם כאן. הישישים הטובים והשקטים, שעמל יומם כבר מאחוריהם, והם אוחזים במשענתם כאחוז בקרנות החיים: עוד ימי שמש מספר, עוד ערבים צוננים אחדים, אל תשליכני מלפניך!
“ורחובות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה” אם הם כאן — הכל כאן! דומה, כאילו ברגע זה צצו מתוך ספר התנ״ך הנצחי, הצעיר והחי לעולם “ועתה לא כימים הראשונים אני לשארית העם הזה!” הנה ג׳יפים גדושים חיילי צבא ההגנה לישראל חולפים ביעף על פני הכביש. איזה חוסן בפני הבחורים פרועי הבלורית הללו! איזו גמישות חיננית באבריהם החשופים והמוצקים! מה רב הבטחון בעינים הצוחקות שלהם! דומה, גאים הם על מלאכתם השלמה אשר עשו, וכולם אומרים: “כי טוב!”
“לא כימים ראשונים”. כאן, על ספסל זה, ישבתי אז, עם ראשית מלחמתנו, מצפה ליד הדרך לבני אשר בירושלים הנצורה. כל חייל גבוה שנראה לי מרחוק הרעיד את לבי החרד: הוא! כל ג׳יפ עמוס אנשי צבא הצמיד את עיני אליו: ילדי בתוכם! ימים, שבועות, וחדשים עברו והוא לא כתב והוא לא בא. ובינתיים רבו הנצחונות ועצמו הקרבנות. ואני יושב ליד הדרך ומצפה — עד שיום אחד צץ פתאום מאחד כלי הרכב הללו, קפץ מתוכם כנס, כבשורה טובה, כנצחון ללב החרד והיגע.. לא כזבה ירושלים. לא הכזיבו בנינו — בניה!
שיחת שני זקנים טובים מגיעה לאוני: “חיילינו אינם נראים כיתר החיילים שבעולם. סתם “יוון” משלהם רשע הוא, אכזר הוא! ואילו שלנו זיו של קדושה בפניהם, כך נראים יהודים רק בשבת ובחג. נדמה לי שאם יבוא פעם משיח — פניו יהיו כפני הנערים הללו!” רציתי לקום ולקרוא קול גדול: “יהודים, משיח כבר בא! הרבה משיחים באים ויבואו עוד! הנה הם לפניכם!” אך התאפקתי ושתקתי מרוב טובה. מרוב גאולה!
הערב רד, השמש שוקעת, והיא רכונה על הגבעות במערב ובפסיעה אחת עברה את הכביש ועברה למחנה־העולים, השוכן באוהליו עיף ויגע מחום היום הארוך. אני צופה בהם ומתנחם: עתה רווח להם במקצת, האויר הוצן. הלהט רפה, ושקט של שעת בין־ערביים ירד עליהם ומרגיעם ומנחמם, ולא ירגנו עוד באהליהם. הזקנים קמים ממקומותיהם ונכנסים לבית־הכנסת, לתפילת מנחה — מעריב. הילדים נאספים ביד אמותיהם ומובלים באהבה לביתם. נערה צעירה ונאה ביותר הולכת קלות לקראת חייל צעיר, קצין, המחכה לה בקצה המדרכה. רגע יעמדו ויחייכו זה לזה, כמופתעים מיפי העולם ומטובו הרב. אחר ינועו שלובי ורוע וצמודים בשביל שבשדה, השקוי כולו חסד ערביים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.