דרכי הכפר שלנו אינן אבלות חלילה. אדרבא! שמחות הן, מתוקנות הן, כבושות וחבושות בחצץ ובזפת, מאושרות ומיושרות בסוללה ומכבש, אשרי הרגל הדורכת עליהן עוז! רק “רחוב ההדסים”1 עדין, אם אפשר לומר כך, מהדס וצולע. עוד לא ישרו את הדוריו וטרם הדרו את פניו, וכולו צרורות ובורות ומהמורות, פחתים וחתחתים, בתות ואשפתות, מעלות ומורדות, ואין מעלה על לב ואין מוריד עליו דמעה.
ברם, רחוב זה משופע באילנות נאים, גם רחב וארוך הוא ובעל צורה הדורה, ויש בו משהו אצילי וצלילי, ריחני ורוחני. והוא מזכיר לעין הרואה שדרות נאות בכפרי העולם שהלכנו בהם בילדותנו הרחוקה, בין הגויים.
אדם עומד בקצה הרחוב מזה ורואה את קצהו האחרון, הירוק, העולה למעלה, כשהוא מתחבר ומתחבק עם האופק המתאפק מרוב מחשבה ומצחו רחב ובהיר כמצחו של תלמיד חכם מובהק, העומד לסיים בפעם השנייה את כל הש״ס. רחוב תלול ומוגבה בסופו — אין לך מקום נאה יותר לעין הימנו! אכן רחוב ורחוב ונופו, ופרצופו, גידולו והכרת פניו. “רחוב ההדסים” שלנו כולו נאה הוא, נשמת אמן יוצר תחיהו ותנוהו.
בחזירתי עשיתי את הרחוב הנ״ל קפנדריה, ונכנסתי לתוכו מאחור, מצדו הצפוני, המורם, ומשם אמרתי לסוב לביתי. עמדתי לפוש קצת על גבעת החול המנושבת רוח קרירה ומסוננת הבאה מן הים, משיב הרוחות הטובות בארצנו החמה. מן הגבעה רואה אני כמה מקומות יפים שרגיל אני לפקדם בדרך טיולי המרובים. הנה ״בין ההדסים״ — גן נעול. וכל מיני פירות משובחים ואילנות נאים גדלים בתוכו.
אני מזין בהם את עיני ואפי, ובנשוב בהם הרוח — גם את אזני. ילדינו אוהבים ביותר פינת יקרת זאת, ובהיותם קטנים עוד היו מושכים אותי לכאן. יושבים היו בצל העצים ומשחקים בחול הזהב ואני עומד עליהם, מעביר יד באהבה על ענפי ההדסים העדינים והריחנים, ונזכר אגב ב“איש העומד בין ההדסים אשר במצולה”, וגם את הדסה, היא אסתר, באהבה זכרתי; ואת קופסת הבשמים שלנו הנחמדה ראיתי בדמיוני, והיא סוגרת במגדלה, הדק והנאה כיד נערה ענוגה, עלי הדסים יבשים. שנשארו “מארבעת המינים”, והם נותנים ריח ארץ־ישראל ומעלים את זכרה לפנינו כל השנה.
הרוח שדממה לרגע נעורה שוב ונתנה את קולה בין ההדסים. ריגוש מהיר ויבש. מסתורי, עבר בין הענפים ודובב את העלים הנוקשים המתאפקים חרש.
נשאתי את עיני והעברתין סביב סביב על פני המושבה הגדולה והרחבה, יצירת עם נהדרת, והנה היא מוטלה בחמה כמין יצור עליון ומשתרע ברב כוח בנמוך ובגבוה, וגלוי וכסוי, משמשים בה בהרמוניה. ואתה מחייך לעומתה כאל נפש קרובה ואהובה, שעצם היותה פליאה בעיניך, והיא מפליאה אותך יום יום מחדש!
-
“רחוב ההדסים” הוא כינויו הספרותי של רחוב בורוכוב המקביל וסמוך לרחוב יהושע חנקין שבו התגורר המשורר. “הגן הנעול” היה שייך למשפחת מיטלר, מעולי גרמניה, שבאו לרעננה בראשית שנות השלושים. ↩
בזכות העלייה הגדולה שופעת המושבה שלנו שפע חיים ומרץ ודרך־ארץ. אוכלוסיה גדולה רוחשת בחוצות הכפר ברוב תנועה ועסק. ״המרכז״ — צר לו המקום פתאום!
שנים על שנים שקט על המידה הבינונית — הכפרית שלו. והנה קפץ עליו דחקו של כרך, וכל היום הוא טורח ורותח. בהול בכלי־רכב וטרוד בהולכי־רגל, ב“הו — הא” של בריות, המסתובבים על הרחבה שלפני בית־הכנסת ובית המועצה המקומית, יושבים וקמים, מסיחים ושותקים, ויש רעש, ויש ב״ה נחת, ויש יהודים.
פנים של גדולה ושגב לבית־הכנסת הגדול. גבוה הוא מכל הבנינים, מרווח וגמלוני, וחלוניו הארוכים, החינניים, נשקפים בסבר הוד על פני הסביבה כולה.
אכן. יש משהו מופלא בחלונות של בית־הכנסת. דומה, כל בתי־הכנסת שבעולם מכירים זה את זה. ואלה באלה מסתכלים ומסיתים זה עם זה בלחש, כמו בתפילת ״שמונה עשרה״ החשאית. ולעומתו — בית המועצה המקומית: סבר פנים של חולין נסוך עליו. חזותו לבנה ודמותו בהירה, וכולו אומר כבוד של שלטון ודרך ארץ, כמעיד על עצמו: אנכי בעל־הבית פה במדינת־ישראל.
מה טוב לשבת בסמוך לשני הבתים האלה ולהסתכל בעוברים ושבים האצים לדרכם. אוכלוסיה מגוונת כזאת אין לראות. כמדומה, אפילו בפריז, ממש תערוכת עמים! לא לחינם הוסמך קיבוץ גלויות לימות המשיח… נסים ונפלאות, אותות ומופתים, מתגלגלים בחוצות ולב האדם גס בהם.
מתבונן אני בפני האנשים הנחים כמוני בצילם של אילנות ומתענגים על הרוח הקרירה המנשבת מן הים הטוב והמיטיב, צופה ומביט ומהרהר: מה נשתנו הימים מאז, מלפני שנה וחצי בערך. כשרעמי התותחים הגיעו עד הנה וזיעזעו את האויר ואת הלבבות! איזה התעוררות שבגבורה ושבקדושה היתה אז כאן, במקום הזה, ואיזו שלוה שאחרי מאמץ עליון, שאחרי הרת־עולם, פשטה עתה מסביב!
“עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים ואיש ומשענתו בידו, מרוב ימים”. דברי הנביא זכריה עולים על ליבי, ועיני נמשכות לצד הזקנים והזקנות היושבים בצל הפיקוסים והגרביליאות הנטועים סביב. הנה הם כאן. הישישים הטובים והשקטים, שעמל יומם כבר מאחוריהם, והם אוחזים במשענתם כאחוז בקרנות החיים: עוד ימי שמש מספר, עוד ערבים צוננים אחדים, אל תשליכני מלפניך!
“ורחובות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה” אם הם כאן — הכל כאן! דומה, כאילו ברגע זה צצו מתוך ספר התנ״ך הנצחי, הצעיר והחי לעולם “ועתה לא כימים הראשונים אני לשארית העם הזה!” הנה ג׳יפים גדושים חיילי צבא ההגנה לישראל חולפים ביעף על פני הכביש. איזה חוסן בפני הבחורים פרועי הבלורית הללו! איזו גמישות חיננית באבריהם החשופים והמוצקים! מה רב הבטחון בעינים הצוחקות שלהם! דומה, גאים הם על מלאכתם השלמה אשר עשו, וכולם אומרים: “כי טוב!”
“לא כימים ראשונים”. כאן, על ספסל זה, ישבתי אז, עם ראשית מלחמתנו, מצפה ליד הדרך לבני אשר בירושלים הנצורה. כל חייל גבוה שנראה לי מרחוק הרעיד את לבי החרד: הוא! כל ג׳יפ עמוס אנשי צבא הצמיד את עיני אליו: ילדי בתוכם! ימים, שבועות, וחדשים עברו והוא לא כתב והוא לא בא. ובינתיים רבו הנצחונות ועצמו הקרבנות. ואני יושב ליד הדרך ומצפה — עד שיום אחד צץ פתאום מאחד כלי הרכב הללו, קפץ מתוכם כנס, כבשורה טובה, כנצחון ללב החרד והיגע.. לא כזבה ירושלים. לא הכזיבו בנינו — בניה!
שיחת שני זקנים טובים מגיעה לאוני: “חיילינו אינם נראים כיתר החיילים שבעולם. סתם “יוון” משלהם רשע הוא, אכזר הוא! ואילו שלנו זיו של קדושה בפניהם, כך נראים יהודים רק בשבת ובחג. נדמה לי שאם יבוא פעם משיח — פניו יהיו כפני הנערים הללו!” רציתי לקום ולקרוא קול גדול: “יהודים, משיח כבר בא! הרבה משיחים באים ויבואו עוד! הנה הם לפניכם!” אך התאפקתי ושתקתי מרוב טובה. מרוב גאולה!
הערב רד, השמש שוקעת, והיא רכונה על הגבעות במערב ובפסיעה אחת עברה את הכביש ועברה למחנה־העולים, השוכן באוהליו עיף ויגע מחום היום הארוך. אני צופה בהם ומתנחם: עתה רווח להם במקצת, האויר הוצן. הלהט רפה, ושקט של שעת בין־ערביים ירד עליהם ומרגיעם ומנחמם, ולא ירגנו עוד באהליהם. הזקנים קמים ממקומותיהם ונכנסים לבית־הכנסת, לתפילת מנחה — מעריב. הילדים נאספים ביד אמותיהם ומובלים באהבה לביתם. נערה צעירה ונאה ביותר הולכת קלות לקראת חייל צעיר, קצין, המחכה לה בקצה המדרכה. רגע יעמדו ויחייכו זה לזה, כמופתעים מיפי העולם ומטובו הרב. אחר ינועו שלובי ורוע וצמודים בשביל שבשדה, השקוי כולו חסד ערביים.
עצי־הליבנה הדקים. השקופים כמעט מבהירות ומרוך כוללים את יפי הנוף כאן. איזו הרמוניה של תכלת, אור וירק. הכל כה מסונן ומצונן ומחונן! הים הקרוב, הנושם באופק המתאפק, האומר כולו גאון ותמהון־בראשית. מאציל מרוחו ודאות־איתנים על התמונה כולה. משבו ומגעו מורגשים במיוחד על הגבעה, ואתה מתמזג באטמוספירה הנישאה שלו ושואף לתוכך אויר המרחב הערוך ככנור לפניך.
איזו התאמה מופלאה בין נשיבת הרוח הבאה מן הים עם תנועת המחשבה שלך! משהו קליל וצלול מאד לוחש לך בקול דממה: קרבת אלהים!
העולה הנה מלב המושבה. ממרכזה הלוהט והסואן. מגיע באחת למחוז־הילדות הרחוקה. שוב אותו החידוש! הכל רענן. חפשי, גבוה ורחב. שוב ההוויה כהתחלה, כניגון חרישי ועמוק. נפלה המחיצה בינך ובין הטבע, הוסר הלוט ונחשפו פני העולם במלוא טהרו ויפיו. ואלהים מגלה לך בפשטות את סוד היצירה, ומגיד ללבך את כל לבו.
אנכי! אהיה אשר אהיה…
מתון מתון, בהיסוס הדעת ובעמעום רב, כמי שאינו מאמין בעצמו, עושה השחר דרכו בפאתי מורח המאדים. לאטם, כלאחר שינה עמוקה, נפקחים עפעפיו, מתבוננים מתוך אי־אמון ותרים סביבם אם אפשר, אם נתפנה דרך השמים; ואחר שהות של שעה אחת בערך, נפקחת עין הארץ לרווחה, ויהי אורו ויום חדש יצא בטהרה לאויר העולם.
זה נצח נצחים עולה החמה מדי יום ביומו במזרח. ובכל זאת כל זריחה בריאה חדשה היא, חידוש מעשה בראשית, משל היום היא יוצאת בפעם הראשונה להאיר לארץ וליושביה.
אפשר שהעולם לבו גס בשחר ואינו מוצא כל רבותה במנהגו אבל לב השחר עצמו כה חרד ורך למראהו; וככל יוצר אמיתי יש בו יראת הרוממות ממעשה היצירה שלו, והוא מתרפק על יצירתו באהבה.
עוד פני החמה מתבוששים; עוד אינה מעיזה לתפוס מרובה; קרניה מפציעות בתום בישני־ראשוני לכאן ולכאן. והן הולכות ופושטות בהצנע ובהחבא לכל מלוא האופק התמים… ופתאום, כבאין רואה, נוטלת השמש עצמה למרום ומטילה אורה העז בגבורה על העולם המחריש ומשתאה לה, וכובשת היא בחזקת היד את היקום כולו בבת־אחת.
* *
על גבול התנומה וההתעוררות, בין חמה לצל, הולכת ומצטיירת על היריעה הרחבה של היקום תמונת היום החדש.
בפאתי המזרח המתבושש, המסמיק כילדה בפרוח בגופה המתבגר סימני נשיות ראשונים, נרמזים קווי בקר דקים, אבל בולטים; והם פושטים בהצנע מגולה בגוף ההויה המעודן, מרזי הלילה ותפנוקיו הנסתרים; עדיין האור הגדול מעוכב לעולם, עוד מעמעם השחר מרוב ענווה, אבל מתון מתון, אך בוודאות של גבורה ובטחון של מנצח, פוקח הבוקר הבא את עין הארץ, דוחק את רגלי האופל וכופה את האור הגנוז לרדת מן העולמות הגבוהים ולהתפשט למטה למטה.
עין צלולה לבוקר בשביל היופי האלוהי. עין זו היא בבחינת עין־רואי ועין־הקורא כאחד! חדשה היא ונקיה בעינה של חיה. וקוראה היא לכל רואי שמש להשכים ולהתבונן בבינויו של עולם ובנויו, לפני שהוא מתמלא דברי שנאה והבל עם נכון היום.
באור האהבה הראשונה נברא העולם, במאור פניו של הבורא; ובאור זה אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו: רואה את פני הבריאה והבריות לא רק מזוית ראייה צרה, המראה רק חלק זעיר מן הצורה הכוללת, זו הצריכה רק לגופו, אלא רואה עצמו כחלק בלתי נפרד מן השלם המושלם; והוא גופו משלים את החסר. בהויתו שלו.
וראיה טובה זו היא בבחינת “כזה ראה וקדש!” שהיא מכוח האהבה, שהיא הדרגה המופלגת שהנשר הגדול, בעל העין הרואה, הרמב״ם, הפליג בשבחה, וזו לשונו: “עד שלא תישאר מחשבה בדבר אחר, אלא באהוב ההוא, והוא החשק בחינת כי בי חשק ויפלטהו.”
* *
אדם משכים ויוצא לבוקר, מיד, עם ראייה ראשונה, לבבו מתמלא אהבה ואבייה לבריאה כולה, שכן אהב ואבה משורש אחד ניתנו, ונפשו אומרת שירה עם צפורי השיר, “ונפש המאזנים” שלו מכריעה את העולם לכף זכות; והוא, אותו אדם, מוכנס כביכול לאותו היכל השלום הנקרא “קן־צפור”, שצפורי עדן אומרות בו שירה ומקלסות לפני השכינה, ומזמינות את משיח שייכנס לאותו היכל — כמובא ב“מדרש גן־עדן”.
ואין לך שעה טובה מזו לחזות בנועם היום, ולראות בזיו הפנים המאירות של מעשי היצירה, מאשר בראיתו של בוקר, בטרם יוצא האדם לפעלו המבוהל, לפני שהוא ורעיונו בהולים, וכל עשייתו היא לרוב עשייה של בהלה וחלחלה.
ואם תמימים וישרים כך, רשעי עולם על אחת כמה; הללו, שהיצרים הרעים סוכנים בהם והם כל ימיהם ברשות שרירות להם, מתוך הבהלה הם מגיעים לחבלה, והן חובלים בעולם הנאה והטוב; ואילולא מעשיהם הטובים של פועלי צדק ורואי נכוחות, שעינם טוב ולבם ישר, היו אותם התועבים מסאבים את העולם ומחריבים את בנינו.
* *
עם עלות השחר, בטרם שחלל העולם מתמלא דברי שנאה וקטגוריה ודברי שטות, והמוחין חדשים כתינוק שנולד, כל הדברים הברואים נראים נאים, מיושבים ושלמים עם עצמם ועם האדם שהוא עצם מעצמיותם; ואין לך דבר שאין לו צורה משופרת בשעה זו! שכן כל הנח והרוגע נראה תמיד מן הצד המתוקן, הרוחני, שהיא הדמות המוחלטת של החומר השקוע בתוך עצמו והוגה בצורת עצמו. והראייה: אין המצייר יכול לתאר ולצייר את המראות אלא בנוחם, שאז הם במעלה שבת ושבת שלהם; ואין צורת האדם האמיתי נתפסת לו לצייר אמן אלא שעה שהוא “יושב לפניו”… רק כשהעצם המצוייר עושה עצמו כמין חומר המכונס לתוך דממתו, כשהוא נח, נחה הרוח על המצייר, והיא מזדווגת עם רוח האיש שלפניו ומדמה לו זיו איקונין שלו מלבר ומלגו; וכשהוא מצומצם במקום הוא אז בהתפשטות הגשמיות, והמצייר הוא כצר צורה בתוך צורה.
כל האומר “רעננה ארוכה היא”, לא ראה את רעננה מימיו; ולא עוד, אלא שמוציא הוא שם רע על אחת המושבות הרחבות ביותר בארצנו! רעננה רחבת ידים היא ורחבת לב, וכארכה כן רחבה, ורק במקרה אין שמה רחובות, רחביה או מרחביה.
לא במרכז ובמרוכז מושבה זו, לא בגלוי. כדברים הפשוטים, כי אם בסתר, כאותם הדברים המעולים, המגלים טפח ומכסים טפחיים ויותר מזה. אורח לשעה, דומה לו שהכל ראהו ולא הוא… כתגר זה. מראה רעננה ראשונה את הפסולת ורק לבסוף — את הסולת. בא אדם למושבה, האוטו של “אגד” עומד ב“מרכז”. הוא יוצא, ונמצא עומד בלב המקום. נושא הוא את עיניו אל הדברים ותוהה: מה יש כאן לראות? דומה נתקפלה כל המושבה כולה כמות שהיא מתחת לרגליו והוא דורך על במותיה.
המרכז של רעננה כיום אינו בעצם המרכז הראשון שלה. לכתחילה. בהיוסד המושבה, לפני למעלה משלושים שנה, היה מרכזה לא במרכז כי אם במקום אחר, רחוק מכאן, במקום שם כעת “סיבוב רעננה — חיפה”. כיצד עקר המרכז את עצמו ממרכזו הראשון והתרכז במקום אחר? — לחוקרי המרכזים בעולם פתרונים.
רעננה שונה ממושבות אחרות בכך, שהיא לא נבנתה לפי תכנית מחושבת מראש, לא תוכננה לפי תכנית, כי אם נולדה — והורתה ולידתה — באהבה. לא ידים ומוחות טיפלו בה בראשיתה, כי אם לבבות ורגשות. היא קמה ונהיתה בלי ראשית של תכנית ובלי אחרית של תכלית. אמנם מהנדס אחד מאמריקה, חבר “אחוזה”, שרטט את “מפת רעננה”, ברם היא לא נבנתה לפי מפה זו והשרטוט נשאר על הנייר. ויפה ציין יהודי יקר אחד, מבוניה — בניה — אוהביה הראשונים של רעננה, — י.ל. קסין שמו, את ראשיתה של המושבה בספרו ״מניו־יורק עד רעננה": “זכרתי לך חסד נעוריך. אהבת כלולתיך, לכתך אחרי במדבר. בארץ לא זרועה” (ירמיהו ב׳).
היא נבנתה חסד ואהבה, מעין רעננה של מעלה. בעינים עצומות. כהולכים לקראת פלאים, באו הנה חברי “אחוזה” הראשונים. קסין ויהושע ירחע. אחרי חזון נפשם הלכו, יצאו מארצם הגדולה, מאמריקה, ועלו למולדתם והם שכורי אהבה וקסומי חזון, ופה, בשממה הזאת תקעו את אהלם ואת עמלם ובעיקר — את נפשם, נטעו את חייהם בביצות ובתולות, וכך הניחו יסוד מוצק לישוב אחד בישראל — לרעננה. פלאו אך היה הפלא הזה למציאות העולה על כל פלא — היתרי התחלה נאה, מפעל מפואר, וצנורות השפע התמשכו מניו ־יורק עד הנה, מלב בני הגולה אל לב בוני המולדת באהבה עזה, באון ובהון.
כל עיקרה של רעננה, הוא באיתכסיא, בסוד; ויפיה הוא גנוז וחינה מוצנע, כמוס אתה לפני ולפנים… עץ עבות היא רעננה, ופריה הבשל והמתוק מתעלם מן העין, יושב בסתר ענפים ועלים, מציץ בערמה צנועה מן החרכים ואומר: כאן הנני, ואם גם לא תראני!
אמנם למראית עין רעננה מושבה רגילה היא, כמעט עיירה יהודית שהשארנו שם בגולה, והגויים החריבוה, וכל החידוש שבה, לכאורה, הוא, כמרומז לעיל, הכביש הארוך, המבתר אותה בתווך, והוא המטעה את התייר לחשוב שכזאת היא: ארוכה, ותו לא! אך רעננה שבנגלה איננה רעננה האמיתית, רעננה ממש. רעננה כחזון, כיצירה, כתוצאה מרעיון גדול, מתחילה בעצם מן הסוף, — ממקום זה שהעין הרגילה אינה בוחנת אותו כלל. רעננה האחרת, רחוקה היא מן ה“כביש”, והיא איפרכיה גדולה בפני עצמה.
בעת רחמים, בשעת רצון וחסד, רעננה שרה לעצמה את שירת יפיה הגנוז, את חסד הודה המוצנע מעינים שאינן יודעות מה זאת אהבת מולדת ותפארת ישראל, ואשרי האיש המהלך אותה שעה בדרך, בשבילי שבילים של שדות, פרדסים, גנים, ושיכונים חדשים שעלו מן האדמה בפרחים חיים בלולי יופי וחן; אשרי ההולך ועינו פקוחה, ולבו ער, ונפשו מתרוננה עם נפש עמו האומרת שירה של בנין ויצירה.
ארץ נבנית מן הנושאים והנותנים את צוארם בעולם, הנותנים את חייהם ונפשם על חייה; ארץ נקנית רק בשני דרכים: בעבודה וביסורים, אבל לא בכסף, ובכסף בלבד — בודאי לא! “והיה בי תבואו אל הארץ” — ביאה זו היא הדרך אל המלכות הגדולה של שדות תבואה, גני ירק ופרדסי זהב המשתרעים ומתפשטים עד קצה מראית העין!
בואו ושאפו לתוך נשמתכם היבשה את אויר המרחב והמרחק! הקשיבו, לקול הדממה הטהורה המדברת כאן מכל עץ ושיח, מכל בית וביקתה וסוכת שומרים קטנה. בואו הנה למען תראו את שמי ארץ־ישראל הבתולים, הגבוהים, האורים.
לבדי תעיתי בשדה. משהו מקדמות העולם, מנעורי הבריאה, המה באותו בקר־אביב בלבי, עלו בקרבי ללא הפוגה ולחש ברורות: כי טוב כי יפה! כי ישר! הפלגתי לשדות הבר, הפלג וחדור לתוך שפעה זו של רעננות־שאננות עולם, והזנתי את עיני, הרעבות לנוף נאה, מיפי האילנות ומחמדת השבלים העדינות, המרכינות ראשן בצניעות לגלי הרוח, הבא עליהן מדי פעם מחדש. אומר לכבשן ביד רכה ואינו יכול.
צר היה השביל בו הלכתי; לא דרוך, לא כבוש עדיין, ומראהו כרצועה של פשתן שנפלה בקו מפותל לאורך הדרך. שבילים אלה מזכירים לי תמיד את ילדותי בכפר: כבר אז בודד הייתי לנפשי, עזוב בכל מלא העולם, והסתיו והאביב העציבוני מאד, הכאיבו לי עד לענג, עד לשמחה. מבטי נמשך עם השביל ונתלה באילנות הגבוהים, הנעים ברוח בנחת. בהגות של חשיבות, המיוחדה ליופי העז, הבוטח, האמתי.
הצפרים, עט פזיז זה, השתובבו, רעשו רבו ואהבו ועשו תרגילי משובה באויר הבהיר; הפריעו לאב שבשמים כילדים נחמדים, תוך ידיעה ברורה שרק בשבילן נברא העולם, ובורא העולם מביט עליהן בעין יפה ונהנה מחן משובתם.
גדולה היא התאוה לחיים של הצפרים, ואולי עולה היא על זו של האדם! כל ימיהן כעין תכונה רבה, חגיגית, לקראת משהו גדול ויפה העתיד לבוא עליהן לטובה. אמן גדול היא הצפור! אין היא אוהבת את הרגיל, היום יומי, הפשוט והקל. את הענף הדק והרך ביותר, המסוכן, היא בוחרת לעצמה להתערסל עליו. הסתכנות זו מראה על קלות־דעת עליונה, שרק המשורר יודע אותה.
בקר זה הסתתי לגמרי את דעתי מן האדם. ואנכי הלא תמיד הוגה באדם, הולך אליו וחותר לבוא עדיו, עד רומו ותהומו מתוך שכחה עצמית שכחתי את האדם. הוספתי ללכת בשביל העולה למעלה, אל שתי שורות הברושים הכהים והגאים, והילוכי קל ועליז, כמי שהולך לקראת פלאים.
פתאום נסתמנו לי מרחוק שני בני אדם. השהיתי מבט ארוך עליהם והבחנתי: בחור ובחורה. הם התקרבו אלי ואני הופתעתי כאלו גליתי את האדם בפעם הראשונה! מאין באו? — מן הגבעה שבצד שמאל, זו הגובלת עם אדמת ריינר האמריקאי, העובד את משקו באהבה ובמסירות של אוהב נאמן ותמים. נאה היא גבעה זו ומעלה חן כעלמה צעירה השוגה בדמיונות. ותמיד, תוך טיולי כאן, חמדתיה ואשתוקק לבנות עליה את ביתי, — בית על גבעה, מפולש לרוחות הים וקשוב להמיית אילנות עם ערב.
מעליה ירדו צמודים, נאים, צעירים באביב, ומשלימים בקוים חריפים ויפים להפליא, את נוף השדות עם בקר.
הם עברו עלי כרוח קלה, בהנאה גלויה ובלתי מתבוששת שראיתים בכך כי גאה הוא האדם על אושר אהבתו כעל הישגו הגדול והצודק ביותר.
עוד באותו יום סיפרתי לאמה של אסתר על הפגישה בשדה. מסרתי לה את התרשמותי מן המראה שראיתי. בוקר־אביב, מורחב, שיר־צפרים. ושיר החיים הטהור של זוג נאהבים נחמד על רקע ירוקו האם חייכה תוך הקשבה מענגת, נהנתה כמבויישת, כאילו סיפרתי זאת עליה עצמה. בת צחוקה אמרה לי הרבה, אם כי היא גופה לא אמרה כלום. ברם, אם אמרת פעם משהו יפה לאשה, היה בטוח שהיא לא תשכח זאת לעולם, ובצר לה היא מעלה את הדבר מגנזי לבה ומתרפקת עליו באהבה וברחמים. עז הוא זכרונה של האשה במה שנוגע לעצם החיים — לאהבה.
— “אתה זוכר עדיין מה שאמרת עליהם בשעה שחזרת מן הטיול, אחרי שפגשת אותם בלכתם בשדה?” — “הם היו כל כך יפים בתוך הנוף הירוק, האביבי! היה תענוג עליון לראותם”. האם בכתה, ואני לחצתי את ידה בלי אומר. וכי מה יכלתי להגיד למראה אסתר השוממה, “היושבת שבעה”, המתאבלת על בעל נעוריה שנפל בשדה ואיננו. — — —
שתים הן הדרכים המובילות לגבעה: הכביש הישר והקצר, ושביל השדות הפתלתול והארוך. אני בחרתי בשני, מפני שרציתי ליהנות מטיול של בוקר, ואין הנאה בלי טורח.
הליכה של כלום — ואני בלב השדה אהוב נפשי מאז. ציוץ החוחית המרחפת נמוך־סמוך לקרקע, הנגלית ונחבאת חליפות בין השיחים, — צליל אחר לה כאן מאשר בתוך המושבה. כאן. במרחב רב המנוחה והדממה, הכל כה אחר, כה צעיר… וילדותו של אדם שמורה לו כביכול בניגונה הראשון, בקדושה ובטהרה.
השעה מוקדמת עדיין וכבר העולם נע ונעור ועובד במלוא חשקו ונשקו! מה רבה התכונה בין הצפרים! דומה. את כל כובד החיים עומסות הן על כנפיהן הקלות. מה עסקניות הן הבריות הקטנות הללו! שיר וצווחה ותנועה בלתי־פוסקת! אך אין מפריעות במאום את הדממה העתיקה. הגוהרת כאן על האדמה מששת ימי בראשית.
שלות בוקר עמוקת הגות ועזת יופי פרושה על השמים ועל הארץ. בטחון צמיחה וגידול מאפסיים. חריש הסתיו זה החל, והאדמה מוטלת בחמה שטוחה־תחוחה מעורטלת וסופגת אל תוכה זרמי אהבה בלתי פוסקת. אי־שם, על גבול הפרדס האפלולי. המוריק, חורש פופוב הזקן את חלקתו, האדמה שחורה ושמנה. המוז׳יק הרוסי שנתגלגל לאדמת ישראל עם ראשית הוסד המושבה והעמיד פה משפחה ענפה רבת בנים ובנות שומר על צביונו מאז ומהווה על סביביו נוף מובדל, עכו״מי. הולך הוא אחר המחרשה ואחר סוסו הלבן בשקט ובבטחה כמו בבית־אבא, בוטח באדם ובאדמה, אשר רק את הטוב יקבל משניהם.
פונה אני ימינה ומשאיר את פופוב ואת מחרשתו וסוסו משמאל. הוגד לי שאין הוא מאוהבי ישראל ואינו חושש לגלות זאת ברבים. חשבון ישן נושן לו עם היהודים עוד מימות ישו הנוצרי; לדעתו נשארו היהודים “פרושים”. כמו אז, דתם היא בחינת נר דולק תחת האיפה ומלח אשר פג טעמו ולא יצלח לכל. אין פופוב זה ודעותיו מחרידים אותי כלל. אין לו שורש בנפשי. ואני נזכר בפסוק מן “הברית החדשה” שלו: “הנה הזורע יצא לזרוע, ובזרעו פזר מן הזרע על־יד הדרך. ויבוא עוף השמים ויאכלנו. ויש מן הזרע אשר נפל על אדמת הסלע ולא היה שם די עפר, וימהר לצמוח מבלי אשר היה לו עומק אדמה”. אכן עומק האדמה לנו הוא כאן, השדות שדותי, יזרע לו הזורע.
מרחוק, מן הגבעה הטובלת באור גבוה ובירק, רומז לי המושב גבעת־חן. והוא מלא חן וסתר ויופי גלוי. לשם פני מועדות הפעם; אך בטרם אבוא שמה עוד אעבור על פני “הבצה הגדולה” ואזין עיני בחורשת האיקליפטוסים השתולה בתוכה. רגע אתיצב כה ואסתכל פנימה וזכרתי את ימי הראשונים במושבה, לכתי אחרי מראה עיני והלך נפשי ואני מבוסם מרוחה וריחה של ארץ־ישראל ומאושר מהויתה האלוהית. במשך השנים נוקזה הבצה והחורשה אף היא לא נוקתה, נגדעה בחלקה, וימי הראשונים, הצעירים, אף הם נגוזו ואינם עוד. אך די לי! לא באתי הנה “לדאוג על איבוד ימי”. כמאמר המליץ, אעבור הלאה במסלה הצרה, החול הזהב הטוב, העולה לגבעת־חן — מחוז חפצי.
קיבוץ “הגרעין” אשר משמאל נחבא כמו תמיד אל העצים העבותים ומובלע בצילם הטוב. שקט רב בתוכו ודממה הרת עשיה ופעולה. איני יכול לעבור על מקום זה בלי להתעכב עליו קצת ובלי להסתכל בו פנימה. לבי מתחיל לפעום ביתר מהירות ומחשבותי נצמדות לכל אשר כאן באהבה וברגשי תודה. “צעירים וצעירות אלה הם הם בוני הארץ האמיתיים, שלא על מנת לקבל פרס, חלוצים נצחיים; הם הם הרוח החיה באופני המהפכה העברית־סוציאלית שלנו, הם מלח האדמה!” כך אומר לי לבי כל שעה שאני עובר כאן.
“קיבוץ” זהו בשבילי הציונות בראשיתה הברוכה, זוהי ההגשמה הגדולה שתהליכה עוד טרם נתגשם.
ולפני הקיבוץ עץ ענק. אילן נאה המפולג לשתי זרועות אדירות. איני יכול לעבור עליו בלי לברכו בעיני החומדות. שרביטיו הארוכים והרכים מורדים ונמשכים כסילוני מים לקרקע, לשורש, לעומק האדמה, אבל הגזע האדיר מאדיר אל על, לתכלת השמים המחרישה אליו; איזה כוח ענקים כבוש בחובו, איזו שתיקה מחוכמת ורבת הבעה בדמותו ובצלמו המופלאים!
אבותינו הקדמונים שחיו כאן “עבדו” בודאי לעץ רענן כזה! הוי, נהיה נא זהירים מאוד בכבוד “עובדי האלילים” הטובים האלה. העבודה! הם לא היו רשעים גם לא נבערים מדעת, הם רק אהבו מאוד מאוד את האדמה הטובה הזאת, ואת אלוהי הארץ ראו באלה ובאלון — ביפי הנוף ובחמדת האדמה. אל נא נרשיעם ונשמיצם בעיני ילדינו הצמודים אף הם לאדמה הזאת, ברעמת אבותיהם הקדמונים, עובדי האדמה וחמודותיה.
אין לך תכשיט נאה יותר לאדמה מן החי המהלך עליה. שדה ואדם, מרעה, אחו ובהמה, ניר נאה וכלב, — ותמונה כלילת הוד לנגד עיניך. שלושה כלבים, אחד לבן, אחד שחור, ואחד, כמדומה לי. חום, נזדמנו לקראתי בדרך.
צותא זו של כלבים בשדה החרוש המוטל באויר ובטנו הרגובה והבגורה למעלה, משכה את עיני ביותר, שבדרך כלל אינה להוטה אחרי כלבים. היה משהו טוב ונאה, אידילי ממש. במעמד כלבים זה. נראים היו לי מרחוק כחברה קדושה שיצאה לערוך תפלה בשדה… ויש ונדמו לי כענוי עולם המתיעצים על צפוניהם וממתיקים סוד לשם תיקון העולם במלכות שדי. שלושה היו, ועמדו יחד כמין שין דפוסה וזנבותיהם זקופים כלפי מעלה ותופסים מקום ניכר בחלל העולם.
קרבת האדם הפריעה כנראה את מנוחתם. האדם מועד לעולם בעיני הכלבים, כשם שהוא מועד בעיני כל בעלי החיים. וכהרף עין החליטו לזוז ולנוע והתחילו להתקרב אל הסכנה הבאה. ריצה אלכסונית, כמנהגם, סימנה אותם במובלט. במין קו שבור התקרבו בכיוון אלי, אך עדי לא הגיעו. יתכן שמקלי עמד להם לשטן ועצר את מהלכם. אדם ומקל לעולם חשודים על הכלבים: בצל האילן הכבד עמדו השלושה, הסתכלו בענוה ואולי לא היתה זאת ענוה כי אם גאוה. לא הרימו קול ולא חרצו לשון. היתה זו פגישה משונה מאוד, ספוגה חשדות הדדיים, היתה זו התמודדות קרה אך הוגנת מאוד, ולבסוף הסתלקו הם, הרבים; לא נסו מן המערכה אלא הלכו ברוב חשיבות, פשוט עזבו את המקום והתפזרו לעברים. הדממה לא הופרעה גם עכשיו במאומה, ואין צריך לומר שקול רגליהם לא עלה מן האדמה הרכה הבולעת הכל.
והנה אני על הגבעה. יש משהו משגב קדומים באוירן של גבעות. גבעה לעולם נושאת את עצמה ואת האחרים עמה. “ונשא מגבעות”. אוירה של גבעה מרימה. הנה הוא הכפר כולו לרגליך, מוגש לך כמו על גבי מגש. אתה מקיף אותו באחת ותופסו כולו כמות שהוא. אתה יודע אל נכון מה למטה ממך ורגש של עליונות ממלא את נפשך.
פעם, לפני היות הכביש, קשה היתה ההליכה לכאן. חולות עמוקים כבלו את הרגלים וגם הכבידו על הנשימה ועל הנשמה. היופי שניתן בעצבון לא ניתן בשלימותו לא הורגש כל צרכו. עם סלילת הדרך נכבש לך כל הנאה והטוב בבת־אחת. הדרך קופצת לקראתך בקלות של שמחה, ויש לך שהות להסתכל. לקלוט ולהתענג. איזו פינת יקרת נחבאת כאן אל הצאלים! כל בית, כל חצר, כל שדה, אילן — חמדה גנוזה. באשר העין תנוח ־ נוי, שובע, בטחון עמל ועוז מעשה.
הגעתי ל“עיגול”. שתי דרכים לפני ההלך — ימין ושמאל. אפנה שמאלה. בדרך זו היינו הולכים יחד. יעקב רבינוביץ ואני בלכתי ללוותו לאכסניה שלו אחרי ביקור בביתנו. כשהדרך היתה עוד דרך חול היה נוהג לעמוד ולפוש מזמן לזמן מעמל ההליכה, עומד ומנגב את עינו הרואה והלא־רואה. עם תיקון הכביש שוב לא היה עושה חניות. היה קל הליכה בדרך כלל, אם גם הלך לאטו. “כביש גבעת חן”, אתה מבין? לא הבנתי מה עלי להבין כאן. כביש אינו סוגיה חמורה כל־כך, ולעולם טוב הוא משיחין בורות ומערות. אבל הוא כנראה, הבין משהו בכביש זה. ״אין כאן מה לדבר״ — הוסיף כמו לעצמו;
האנגלים, אתה מבין, אינם אוהבים את כבישינו, קלות התנועה היא ענין צבאי והם הלא רוצים להכביד, לכבול, לגדור את דרכנו. שתקתי. אהבתי לשמוע את קול דיבורו המקוטע, המרומז, שעם לכתי מעמו התאחד תמיד בקרבי לענין שלם. כי הוא נשא בקרבו את סודה הגלוי של ארץ ישראל כשאת השדה, את יבולו, ואת האדונים האנגלים ראה במפולש, בכל יצר לבם הרע עלינו. “כביש – זהו כיבוש בשטח ובזמן והם, הכובשים, רוצים להיות השליטים היחידים על שניהם יחד”.
הוא דיבר כמו לעצמו, ובכל זאת הרגיש בי וכאילו שמר עלי שאעמוד ׳בסמוך לו. על יד העגול עמד. לא ניחא היה לו שאין המקום מטופח כראוי. מזרקה ופרחים, אתה מבין? צריך שידאגו לחן המקום. די שממה הארץ, ואל לנו להסיג את גבול המדבר; וכבר אמר הגוי המטורף ההוא: “ארור מסיג גבול המדבר”.
הגעתי למקום ששם היה ביתו בבואו לגבעה. הסתכלתי בבית העומד על תלו כמו אז, בעת שהוא היה שרוי בתוכו: בתים אינם משתנים. בתים אינם הולכים לעולמם. רק האדם הוא מהלך, ובשעת שהוא מהלך העולם מהלך אתו ומלוהו על דרכו ומאציל עליו מהודו ומרוחו הנצחי ומנחה אותו עד למקום מנוחתו.
דומם עמדתי על יד הבית והסתכלתי בפניו. שמא יאמר לי מה שהוא, ומפני שלא אמר לי כלום התאפקתי ואלך הלאה לדרכי. הלוך וירוד במורד הגבעה, ואני נחפז ללכת בלי דעת מדוע.
א
הארנים הרמים בצדי הדרך אשר בכניסה לכפר, העומדים עמידה זקופה וגאה כמי שמכיר היטב ביחוס עצמו ורוצה שגם אחרים ידעו מי הוא ומה הוא; מזכירים לטייל הבודד. המתהלך כאן בשבילי הכפר למעלה מעשרים שנה, את החורש המופלא ש“על ההר” בעיירת־מולדתו הרחוקה. הנה יגונב אל אזנו אותו לחש־רחש מתוק של עצי אלונים גבוהים, אותה שיחת אילנות בקודש הקוראה אותך אל קצוי עד רחוקים, שתמיד תמיד הלכת אליהם ולא הגעת לגבולם.
המתישבים הראשונים שבאו לכפר לפני שלשים שנה ומעלה, לא קמצו בנטיעות; הם נטעו ביד נדיבה ורחבה ומלאו את המקום שבחרו בו לשבתם, בשפע אילנות, כי למדו וידעו שחייו של האדם מן האילן. שכן מתחילת ברייתו של העולם לא נתעסק הקב״ה אלא במטע תחילה, אף הם כשנכנסו לארץ־ישראל לא התעסקו אלא במטע תחילה.
מעין בולמוס של נטיעה אחז את הראשונים. ואין לך עץ פרי ואילן סרק שלא שתלוהו באדמת אחיזתם השוממה. בכניסה לכפר, מצד מזרח, במקום שנבחר להיות מרכזה של המושבה מקבלים את פניך הברוש, הקזוארינה, האקליפטוס אורן הגלעין ואורן — ירושלים, ועץ ההדר למינהו.
אזנו של הטיל הבודד קשובה לרוח המספרת; הלא היא אותה רוח שלפני אביב, שנכנפה־מנפנפה בין הענפים המחטניים שבחורשה ההיא ש“על ההר” אשר מאחורי העיירה בפולין, זו שהדירה הנאה מכל ירק דשא. מכל פרח נוי ומכל ניר ואילן נאה. היא היא הרוח הטובה והקדושה של אז; אלא שנעשתה בהמשך הימים הרבים רוחנית יותר, נוגה יותר, וכמדומה — מובנת יתר ללב השומע. שכך דרכם של הדברים היקרים, נעשים הם קרובים וברורים יותר בה במדה שאדם חושש שמא יבלו ויאבדו לו לפתע פתאום.
ב
הטייל הבודד, המוזר לאחיו, קרוב לכל עץ, לכל שביל ולכל גדר דחויה בכפר מגוריו. במשך השנים הלך והתרחק מן האדם והתקרב לאדמה. לעץ־השדה, לצפרים השוכנות בין עפאיו. השרות לו כמו אז ביער הילדות את מיטב ומירב שירתן השמחה. שורה זו של אילנות אשר נטעו ראשונים משני עברי הדרך הארוכה, העוברת את הכפר ממזרח למערב, חביבה עליו ביותר ואין יום שלא יברך על נויה מחדש. מדי עברו יתענג על היופי החריף הזה, העומד פה קוממיות ומפגין את הויתו הירוקה והרעננה ברמה.
במקום העץ שם הצפור! אין כל ספק כי הצפרים מאמינות באמונה שלמה שכל העולם נברא בשבילן. כל המסתכל בחייהן של צפרים ושומע לשיחן ולשיגן מבוקר עד ערב ועד שעה מאוחרת בלילה, מתחיל להאמין אף הוא שאמנם כן הוא, — כל היקום אינו אלא קן אחד, בית מידות נאה ביותר, בשביל עוף השמים. ומתוך דעה זו הוא בא להתקנא בצפרים שככה להן בעולמן.
הו, הצפרים המאושרות הללו! כבר אז, בימים הרחוקים ההם, ב“חורש שעל ההר”. אשר מחוץ לעיירה היהודית המסכנה, הענוה־נאוה בדלותה ובבדלותה מן העולם הגדול, קינא הטייל הבודד הקטן והנעזב בצפרי השיר הנאות, שכן מאושרות היו ממנו, חפשיות יותר, והשירה ניתנה להן בקלות כמתנת אלהים, בשעה שהוא, הנער הרך, התקשה כל־כך בכל דבר, ושום דבר, ולו הקל והפשוט ביותר, לא ניתן לו בקלות; וקושי זה לווהו ונצמד לו לתמיד.
כבר אז, בראשית דרכו, הכיר שאמנים גדולים, אמנים לאלהים הנן הצפרים, וכל ימיהן — שכרון אחד גדול, שכרון שירה ויצירה; ושמחת עולם על ראשן הקל, אשר רק מחשבה אחת מקננת בו תמיד — המחשבה להתרומם, להנשא גבוה־גבוה ולהגיע אל ראש השמחה הרמה אשר לחיים הקלים והנאים.
ג
הטיל מזין את עינו בתפארת האילנות ומאזין לשיר הצפרים הנותנים קול מבין ענפי העצים הנשאים. העפרוני למינהו מתריע על קיומו בעסק גדול. הנה העפרוני המצויץ הענק. הגדול בכל עפרוני ארצנו זה בעל הכתם השחור בכל אחד מצדי חזהו! והנה עפרוני העצים. האורב וצופה מעל העץ אל כל המתרחש סביבו!
הסתכל נא, הלך, בעפרוני המקרין שהוא, כדעת המבינים, היפה בכל מין העפרונים בארץ. גם הבלבל כאן, “הזמיר בן ארץ ישראל” והוא מצפצף בקול רם, למען ידעו מי הוא ומה שיחו. אכן נעים קולו של הבלבל ומחיה הוא את מקום משכנו בשובבותו ובעליזותו הרבה. לבו של הטייל טוב עליו היום, ואין אימתו של העורב השחור, עורב — הנחל, החמסן והשודד הנקרה לו בדרך, עליו. “יקרוה עורבי נחל ויאכלוה בני נשר”… פסוק זה אינו מפריע את שלוות נפשו ואינו משבית את שמחתו. נאה הוא העורב במעופו, כשהוא חוצה כצל שחור את ים התכלת ומשמיע את ה“קרע — קרע” שלו הגרוני, המהדהד במרומים. ייזכר לטוב על שהוא חי תמיד חיי רעות, (“שלושה אוהבו זה את זה, ואלו הן: הגֵרים ועבדים ועורבין”). ותענוג הוא לראותו לעת־ערב מתגודד שפעות שפעות עצומות ונוסע למקום לינתו.
מובדל ופרוש מכל העז אשר בסביבה עומד האקליפטוס האדיר, הבודד בממדיו הגדולים, וכולו כמין יער פרטי שדבר אין לו עם יתר בני מינו וגזעו. בין העצים שנטעו כאן בראשית התהוותו של הכפר, מזדקף ענק אילנות זה. המכונה בפי ערביי ארץ ישראל בשם “אילן היהודים”. בקומתו הגבוהה, בהיקפו הרחב ובעיקר — ענותנותו הלבבית, המזכירה את עניוותו של ההדס, שלמשפחתו הוא משתייך.
בבואו לכפר לפני למעלה מעשרים שנה, נפגש הטייל עם עץ זה על פרשת דרכים והוא אז עוד נמוך ומצומצם, וזה החילו לעשות ענפים ולהרים ראש. הוא זכר לו את חסד “ביער בחדרה” של בעל האידיליות הנלבב, ושפתיו דובבו את פסוקי הזמרה המופלאים:
“שרשיכם בעמקי מעמקים נצח וכבש יחלמו לכנפי רננים נעלסות ענפיכם רעננים יערגו, וגזעכם יזכר עוד ימים, בם חרף האדם את נפשו לתת לכם תקומה בארץ. ואתם בדמו חייתם… בדמו חיתם, אילנות, ואולם לא נשכח, קרבנו מנפשכם היה! ומשנה שלומים שלמתם לארץ בה גזעכם נשרש, לאדם בדמו דושנתם”.
מלים יקרות אלה מתוך האידיליה שפעלה רבות לחבב את הארץ על לב בניה הקרובים והרחוקים, היו תמיד כמו נקראות מאליהן במגלת לבו של הטייל, ומאז כרת ברית עם האקליפטוס הבודד, העומד על פרשת דרכים ומצפה לאורחים, והוא שולח את זרועותיו כלפי המיש המצל, הנצב מולו בקומה זקופה ובנופו העגול ונשקף על פני צריפו הקודר של אפשטיין שתקע פה אהלו בשובו מן הגדוד העברי אחרי מלחמת העולם הראשונה והוא שמח בחלקתו ובפרדסו, וגאותו על עץ המיש בעל הצורה הרחבה הנזכר במסכת תמיד בענין עצי המערכה.
יוצא אדם לשוח בין הערביים והוא משיח עם נפשו ועם נפש כל הדברים הנקרים לו בדרך הילוכו. רעיונותיו של אותו אדם אינם מחכים להזמנה ואין הם מבקשים רשות הדבור. מחשבה בלב איש — ישיחנה לעצמו. וכאילו הוא מדבר עם לב העולם. מהלך לו אותו טיל משתאה אבל אינו מחריש.
יש והוא מתעכב על יד גדר אחת ומתבונן למה שנעשה שם מבפנים. מה נעשה שם באותה חצר פנימה? — לא כלום, או כמעט לא כלום: כלב קשור עושה סיבובים מסביב למלונה או מסביב לעץ, נובח אחת ושתים, מילל יללות יאוש ויללות תנחומים לעצמו ומפסיקם קמעה כדי שיתחיל מחדש. מסתבר שלא טוב לכלב הזה והוא רוצה שיהיה לו טוב. מסתכל האדם ורואה: שתים־שלש תרנגלות מטיילות לתומן ומקרקרות, ואגב קרקורן הן נוקרות בקרקע הסמוך לראשן ומוצאות בדרך זו את מזונן.
באה מחשבה בלבו של המסתכל שזאת היא אידיליה, כלומר: מראה זה שלפניו תמונה של חיי כפר היא. חיים שלווים ושקטים, חיי עבודה כשרה וכו׳. אלא שהכלב המילל סבור, כנראה, אחרת: קולו כמו קורא תגר על הנחה זו, שכן לא יתכן שבאידיליה יהא יצור חי, בריה מבריותיו של הבורא, אסור בשלשלת של ברזל שלא בטובתו.
אידיליה או טרגדיה — אבל אי־אפשר לעמוד על מקום אחד, שמא יחשבוך הבעלים לגנב. בלילה האחרון פרצו לביתו של תלפיות וגנבו חמשה תרנגולי הודו שפוטמו לחג הפסח. נושא הטייל את רגליו ונוטל את עצמו לצד העץ המכונה אקליפטוס, אשר זרעו הובא לארצנו מארץ רחוקה, מאוסטרליה, והסתגלו לתנאי ארץ ישראל ונעשה “אילן היהודים”. גר צדק לכל דבר.
אגב הליכתו הוא אומר לעצמו כך: ידו של האדם בונה ונוטעת הופכת מדבר לישוב ושממות עולם לגן עדן התחתון, בודאי! אבל סוד — הוי יפיו של הנוף ביד אחרת הוא, גדולה ונאמנה יותר מידו הקטנה של האדם. האמת הנצחית של מראות הנוף נוצרת עמוק עמוק בחיק האדמה, ובלב השמים, בנשמת האויר ובמחשבת האופק העמוקה, והכל הכל הוא רק בבואה דבבואה מצלמו ודמותו של הבורא ברוך הוא שאינו מגלה את סוד יפיו לאדם על אדמות.
ועוד הגה ואמר לעצמו אותו אדם משונה עם ערב: כל אדם נושא את חסד יפיו וקסם חינו של אלהים בנפשו, והוא מוליכו אתו ומעבירו ממקום למקום, ובכל מקום אשר תדרך עליו כף רגלו שם יביאנו ויטענו. ומה עניה ושוממה חלקתו של אדם שאין חסדי ימיו מתמשכים לו מראשיתו, ושיחת אילנות ורננת צפרים, מראות זריחה ושקיעה, משב רוחות קיץ וסערות חורף, אינם נעוצים באדמת הקודש של ילדותו. בהתהלכו עם אלהיו בשדה וביער ויהי ברז האחד עם הבורא והבריאה.
ד
ליבב ההלך את “אילן היהודים” בעיניו, ישב בצלו הקריר ונשען לגזעו הלבן והקלוף השענות של חבה וידידות, תלה עינו במיש אשר בחלקתו של אפשטיין ונפל מבטו על הבית החדש שבנה אפשטיין בשנה האחרונה, בית נאה עם גזוזטראות ומרפסות לארבע רוחות השמים. כדי שיהנה בעל הבית בדירתו מן הצל ומן הרוחות הקרירות המנשבות מצד הים בימות החמה הקשים,
השהה האדם, היושב בצלו של העץ ופניו לדרום, את מבטו על הבית הנאה ונתעצב. ומה ראה שנעצב פתאום ככה? ראה את התריסים המוגפים ואת הדלתות הנעולות ואת הדממה העבה אשר מסביב לבית, ועליו ובו, שמע וראה ויצר לנפשו עד למכאוב. בית יהודי סגור על מסגר — מראה עצוב הוא, מראה מביש. זה קרוב לשנתים שאפשטיין איננו כאן, עקר מביתו וממולדתו וחזר לאמריקה אשר משם בא, אפשר יחזור בקרוב ואפשר לא יחזור; לא גלה את מסתוריו לאותו אדם. אבל בינתים שומם בית נאה בישראל ואף נפש חיה אינה מהלכת בתוכו. דומה שגם המיש, האלון. הדקל, החרוב והשקמה, שנטע בחצרו (מפני שהמינים הללו נזכרים במסכת תמיד בענין “וכי כל העצים שוים למערכה”,) גם הם מתעצבים אל לבם ומתגעגעים לבעליהם שעזבם לנפשם, ואפילו את הגדי והעז והכלב וקהל היונים הגדול, ריחק מהם. ורבה העזובה בחצר הזאת.
הסב אותו אדם את עיניו מן המקום שגרם לו עצבות וחזר ותלאן בגזע האילן הרם שבהמשך השנים התפלג לשני פילוגים והיה לשני גזעים שוים בקומתם ובחסנם. לפני הרבה הרבה שנים, כשבנו הבכור עוד קטן היה, היה רגיל לקחתו אל זרועותיו. להרימו מעלה מעלה ולהושיבו בין ענפיו. שמעטים היו ונמוכים, והילד נהנה הנאה מרובה מישיבה זו שכן נפשו של הילד חושקת במופלא ומהלכת ברמות. ראה והתבונן בגזע האדיר — והנה הוא כתוב פנים ואחור, וחרותים בו שמות משמות שונים בכתב האשורי ובכתב הלועזי, אותיות מרובעות ואותיות מעוגלות, וגם סימני הכתב הערבי החד והמסולסל, חקוקים בגופו של העץ. הה, מי הכאיב לך כך, עץ השדה? מי הטיל בבשרך מומים וצלקות אלה, כתובות קעקע שחורות ומחפירות. כאילו סתם בול עץ היית ולא נפש חיה ומרגישה.
קרא אותו איש את כל מיני השמות ומלות החיבה והגנאי שהשחירו מתוך גזעו של האילן הנאה. והבין: שלא בזדון, על מנת להכאיב סתם, כתבו הכותבים את הדברים האלה, אלא מתוך אהבה וגעגועים לנערות הנאות שאתן ישבו בצלו של העץ הזה. ובלכתם חקקו את שמותיהם לזכר עולם. וכמו כבוד גדול עשו לאכסניה שלהם, בהראותם שכך היא ראויה לשמור על סודם ואהבתם, ואין לך כבוד גדול מזה.
ואף הוא, האילן החביב, כמו אמר להלך: אין דבר, ישחקו בי הנערים והנערות היקרים! עץ אנכי על אדמות ולבי פתוח תמיד לרוח האהבה המפעמת את העולם הנדון בטוב ובאהבה! מאז ומעולם שיח ושיג לו עם רוח אלהים המרחפת על פני היקום, כמו אז, בראשית הימים, בהיות אלהים ואדם יחד שוכני עצים ודבר העץ הטוב דברם.
בזכותו יש ספריה גדולה במושבה, למעלה מארבעת אלפים ספר. לפני עשרים וחמש שנה בא בגפו מאמריקה והניח את היסוד לבית־העם ו“לבית עקד ספרים” במקום. דרכו לחזור בכל שלש שנים לאמריקה, למשפחתו ומדי שובו ארצה הוא מביא אתו ארגזים מלאים ספרים. מה שלא הביא משם אסף פה. בהשתדלותו נבנה בית־תרבות נאה ומרווח, ושם גם הספריה.
זקן הוא האיש, למעלה משמונים, אבל את תפקידו כספרן לא יתן לאחר, כאן מקום חיותו. קפדן הוא האיש מאין כמוהו, צמחוני ותמהוני, ומלבד הספרנות — צייר חובב הוא וביתו מלא תמונות וציורים, וכל הרוצה — יבוא ויזין את עיניו מהם.
למען העם והארץ מוכן הוא להקריב הכל. ואמנם הקריב למושבה כמעט את כל רכושו את מגרשיו ואת צריפיו, והקים שכונת פועלים על שמו. לעצמו השאיר רק חדר אחד במועדון הזקנים, בסמוך לבית־התרבות. בשעות הפנאי הוא יושב במרפסת ועוסק בתיקון ספרים של הספריה. גם קורא ספרים, אף־על־פי שהקריאה כבר קשה עליו במקצת.
אוהב ישראל בלב ונפש, אבל לא את ר׳ ישראל. אין הפרט נחשב בעיניו הרבה. יחסו לאדם לא מיסוד הנפש הוא ולא ממין החסד שבזיקנה. אתה בא בחשבון רק לפי התועלת שאפשר להפיק ממך בשביל הציבור, לטובת הכלל. קשה לאהוב אהבת ישראל ממין קשה כזה!
אז, כשבאנו לגור במושבה. היה לנו ביתו הנאה. שעמד בודד בשדה פתוח ושומם, מקלט שופע עידוד וידידות. היינו באים תכופות לביתם כמו אל נוה שלום ומנוחה. פשוט היה הבית, אבל רוח טובה וטהורה היתה שרויה בחללו, ערוך היה בטוב־טעם ובחן. מידת הכנסת־האורחים היתה למשפחה הזאת מידה נפשית מזוככת וטוב היה בקרבתם ובביתם. ביחוד יפים היו ביקורי החג והשבת.
האיש, בעל נימה דתית מזוקקת ובעל השכלה גבוהה, היה שרוי בתוך השבת בדביקות פיוטית והאציל מרוחו על הכל. האשה עדינה בעלת נפש, מבינה בשירה ויודעת נגן. שתי בנות נחמדות כללו את יפי המשפחה הזאת.
עמד לנו במשותף כל הטוב והיקר שבהוויה הארץ־ישראלית שכולנו אהבנו. ישיבתנו החדשה בארץ הנבנית ניתנה לנו כחוויה ובאושר גדול.
איני זוכר עוד מה גרם להתקרבותנו וכיצד התידדנו. זוכר אני רק את הימים הראשונים. הוא מצא בי את האיש כלבבו וגם אמר לי זאת בפשטותו התמימה: אני רוצה לראותך, טוב לי בקרבתך! מה עוד יכול אדם לומר לרעהו?
הזמן בילה את הידידות והפכה להיכרות טובה, מתורבתת. הבית שעמד אז בשדה לבדו עומד עתה ברחוב, דרך־החולות הכבד נהפך לכביש אספלט קל וישר. ברם הדרך לבית ההוא נעשתה כבדה יותר, ארוכה. רק הבית נשאר נאמן לי, מבחוץ.
סימטה צרה ולא נקיה ביותר. בלב המושבה. בתים ללא גינה, גדרות דהויות ועצים מוזנחים, שבורי ענפים, מחמת פגיעת ילדים שובבים. רק בית אחד מסודר ונקי מבחוץ, פרחים בגינה, שיחי שושנים מטופחים, והעצים בעלי צורה נאה. אף ענף אחד אינו תלוי למטה כראש עוף שחוט, שער הגנה סגור יפה על מנעולו והחצר מכובדת ונקיה.
אוי לו לילד שיעיז להכנס לרשות יחיד זו! אך יציג כף רגלו שם — ואבן, מקל, או גללי סוסים יעופו לצידו ויפגעו בו. בעל הבית אינו סובל זרים בחצרו, ולילד־זר לא יתן דריסת רגל ברשותו שלו. “הביתה” — הוא צועק מאחת הפינות הנסתרות שלו. והאבן והצרור וכיוצא בזה מועפים חיש לעברו של ההורס אל הבית הזה.
והבית — נקי ונאה מבחוץ ומבפנים. וילאות ארוכות מצבע הקרם העדין מתנפנפות ברוח כמו בבית הדוקטור בעיירה. וצלילי פסנתר, אקורדים רווים כובד ניגון טוב מתמלטים החוצא דרך החלונות הפתוחים. רואים את הרדיו בפינה ואת האגרטלים הצבעוניים המחזיקים בתוכם את הגלאדיולות הגבוהות. אצילות הגזרה.
בחזית מרפסת מסוגנגת על עמודי תשבץ, “כמו ווילה”. הכל כאן יפה מכל ברם האב — מגושם בתכלית. מאותם המגושמים שכל עיירה ועיירה העמידה מתוכה לכל הפחות אחד. מי לא ידעם, את הבריות הגסות הללו. יהודים בלי לחלוחית של יהדות. שעמדו מחוץ לכל הטוב והאציל שביהודי בן העיירה!
בתחילה השתוממתי שמצאתי גם כאן, במושבה העברית, את הטיפוס הזה. חשבתי שרק שם בעיירה הדוברת אידיש, אפשריים טפוסים כמו שלמהלי הז׳נדרם וכמו מרדכי לייבוש הפחח. והנה מצאתיו כאן! ממש אותו הקול ואותם הדברים, אותו ההילוך ואותה ה“התנהגות”, אותן הקללות הדשנות ואותו רוע הלב “הבלתי יהודי”, זה שאין בו אף שמינית שבשמינית רחמנות ואהבת ישראל, אבל הבת — איזו אצילות ואיזה יופי יהודי מעודן וטוב. גבוהית וגמישה, כאילן רך באביב, באמצע לבלובו המשכר. תלמידת גימנסיה, מצטיינת בלימודיה, מדקלמת ממדרגה אמנותית ונם ספורטיבית — סגולה שבעיירה לא ידעוה בנותינו וכאן היא ממיטב ההישגים של החנוך העברי החדש.
בקר, הרדיו מנגן כמו לעצמו את קונצרט השחרית — הקונצרט לכינור של מנדלסון, והיא עירית, מכבדת את המרפסת ושרה עם הרדיו את הקונצ׳רטו המשכר בואריאציות המופלאות שלו.
איך השתער אותו יהודי, מומר, נכדו של סוקרטס היהודי על המוזיקה הגרמנית, איך מיצה את טוב עסיסיה של המוזה וכמה הצליח בן הגיטו של המאה התשע־עשרה לחדור לנפש נפשה של האמנות הגרמנית. זו שדחתה את היהודי ולא רצתה לא בו ולא בגאוניותה, ובעל כרתו הוא שר את השיר היהודי על אדמת — גרמניה.
עירית שרה בקולה הצלול עם הרדיו, מטאטאה בקצב את רצפת הגזוזטרה. ואפילו המטאטא, שכולו חולין ובלתי־מוזיקלי, נראה נאה וחגיגי על ידה. עירית נאה, המרפסת נקיה — והנה מופיע הוא האב. בא הוא מן המושבה, חזר מעסקיו, עסקי ירקות, סוחב הוא את רגליו בכבדות כמי שמושך אחריו עגלה עמוסה אבנים כבדות, אינו מביט לשום צד, כדרכו, ובכל זאת הוא רואה הכל ושומע כל רחש בחצרו; ופתאום — כח ורקק במלוא גרונו החורק במעמד בתו בסמוך למרפסת, לעיני אנשים שעברו על ידו, כשהוא לוחץ באצבע אחת על גומת האף מכאן ומכאן ואגב לחיצה זו הוא מריק את אפו לארץ ודורס את המיץ במגפו הכבד כדרוס תולעת זוחלת.
“אבא” נשמע במפתיע קול הבת המבוהל מן המרפסת, “אבא!” כמו נתביש יפיה של עירית, והרדיו נמך קולו וצלילו הועם.
א
שביל של זהב מוביל אל פתח הצריף הרעוע, שביל צר ונקי הנראה תמיד כרחוץ למשעי. הדשא הירוק בחצר, המקיף את הבקתה השחורה מרוב שנים, מבליט בהבלטה יתרה את הקו הזהוב של הנתיב הדק המתמשך בענות תום כמין חריץ אלכסוני, מכוון, מקצה המדרכה עד לפתחה של הדירה הדלה, בה מתגוררת משפחה בת שלוש הנפשות זה הרבה שנים.
המתישב הראשון, שבנה לפני זמן רב, מראשית הוסד הכפר, את הצריף הארוך הזה, כבר שבק חיים לכל חי; המצבה שעל קברו היא מן הנושנות והראשונות של הכפר; האותיות טושטשו מן השמש והגשמים, ונשארו אך ורק שתי כפות הידים הנשואות למעלה לברכת כהנים, — סימן שכהן היה האיש, כהן צדק.
אלה שבאו אחריו לגור בצריף הזה עניים הם. ומאז השתכנו בצריף לא תקנו בו כלום; והעזובה מסביב צועקת עד לשמים, המתנשאים דוממים, עמוקים וכחולים מאד מעל לצריף ומעל לחצר השוממה, וכדרך השמים מאז ומעולם, מחרישים הם בתכלתם הטהורה ואינם מספרים כלום.
שלושת גרי הבקתה — האב, האם והבן, המזדקן אף הוא, חיים את חייהם כל אחד בפני עצמו ואינם מתאגדים לחטיבת משפחתית אחת. אנשים שותקים אינם מתחברים ואפילו בני משפחה אחת הם. הם לא שתקו אפילו ביחד, ומעולם לא ראום יושבים או הולכים יחדיו. בצאתם את הבית הלכו תמיד בשורה ערפית — ראשון, שני, שלישי; וכך היתה גם דרך כניסתם: ביחידות ולחוד. לפעמים נשמע קול צעקה מבפנים, — היה זה קולו הדק והצרחני של מנלי הבן, שקול נשים לו ופניו חלקים, בלי חתימת זקן. יתכן ששם, בפנים, ברשות היחיד שלהם, התעלל הבן המזקין בזקנים השקטים והעצובים, אותו שקט עצוב של “יורדים” שהגיעו עד חוסר לחם ובכל זאת אינם רואים את עצמם כסתם עניים ואביונים, המרובים כל־כך על פני הארץ.
ואף על פי שותיקים הם בכפר, מראשוני המתישבים, לא רכשו להם כלום במשך הזמן; לא כלים ולא דירה, ולא בגדים נאים; והפרנסה של האב — על מכירת מיני סדקית בבתים, — פרנסה בזויה, שלא הכניסה מעולם אף כדי קיום עלוב.
לפנים, בעירה היהודית ידע כל אחד מה שמתבשל בקדרת חברו, ולא היתה משפחה בישראל שלא ידעו מי ומה היא. אפשר היתה זו מעלה ואפשר חסרון, אבל מכל מקום היתה אחוה והיתה ידידות בין בני ישראל!
בימינו ובמקומותינו אין אנו בקיאים בעניני יוחסין, ואדם לאדם נכרי וזר, ומה שאנו יודעים איש על אחיו ושכן על שכנו אינו בכדי ידיעה של קרבת נפש ואהבת ישראל. וחבל על שאבדו עיירותינו היקרות; הרבה היינו יכולים ללמוד מהן, ואולי היינו מגיעים גם לכלל מעשים טובים, כדוגמתם של אחינו בדורות הראשונים.
בבקרים ובערבים נאים של קיץ וחורף, יש וחן מיוחד נסוך על הצריף ועל החצר של המשפחה הזאת. ירק הדשא. שביל הזהב העדין, העצים מסביב, והגנה המעטה בסמוך לקיר המזרח, הופכים את הפנה הזאת למין אידיליה כפרית, שעליה אנו קוראים בספורי מעשיות טובים. הנכתבים על ידי סופרים יקרים בעלי שאר רוח. אז נראה לך הכל כאן כה נאה וכה צנוע, שמתעורר בך החשק, הכמוס מאז הילדות, להכנס לכאן ולהתישב על הספסל שעל יד הבית ולהתאחד עם כל הטוב והיקר השוכן במקום הזה. שכן לא יתכן שהנאה והטוב שכותבים עליהם כל־כך הרבה וכל־כך יפה יימצאו רק בספרים, בין אותיות. חיות או מתות. פנה נאה בכפר — מן הדין הוא שנאחז בה ונשכין את עצמנו בה לא רק במחשבת אלא גם במעשה.
מרוחקת קצת מן הכביש הראשי ומכונסת בתוך דממתה החמודה. עומדת לה הבקתה מן הצד, שקועה בהרהוריה העמוקים, וכמו מזמינה היא את העוברים על פניה לפקוד אותה ולבקר אצלה בלי שהיות. הלבנים המעטים והדלים המתנפנפים כמין מפרשים ברוח, מזכירים ימים מקדם, ילדות ירקה ויחפה, והם כמו מספרים חרש־חרש עם הרוח את הספור הישן־נושן; שאין כל חדש תחת השמש, שהכל כבר היה, וגם מה שיהיה עד סוף כל הדורות, כבר היה היה לפנים.
אכן, להכנס לחצר פנימה אי־אפשר; אבל להציץ אפשר. ליהנות אפשר, ולזכור נשכחות ולהתרפק עליהם — אפשר ואפשר! חצר זו, ושביל זהב זה, אכן, כבר היו לעולמים; עמוד רגע. הלך, והנה יעלו מעפר אליך וראית אותם וראו גם הם אותך; הם הם לפניך, כמות שהיו אז!
ב
זקנה היא האשה. כבת שבעים, אך משהו מטובה לפנים משתמר עוד בדמותה האריססטוקרטית, האצילה. לא קשה לקרוא בתוי פניה המקומטים את עברה בעירה הרוסית — יהודית, נערה צעירת ונאה, תמירה ובעלת אברים יפים; בת־טובים. בבואה הביתה מן הטיול ביום חורף קר, לבושה פרוה חמה, כולה זוהרת ונוהרת ומחוממת ומשולהבת־פנים מן האויר החריף והמרענן — היא משליכה מעליה בחן משובה את הכובע, הידונית והפרוה, חולצת בעזרת המשרתת את הערדלים הפטרבורגיים והיא מתקבלת על ידי האם, העומדת במטבח ומשגיחה על האוכל, במאור פנים, שכולם אומרים אהבה ונחת למראה העלמה — הבת הצעירה והיפה. — כל היום בחוץ, מוכיחה האם מאהבה, מטילת לה בקור כזה כאילו אביב בעולם! ופניה של פאניה הבת, שוחקות לעומת האם, וכאילו היא אומרת: אכן, אביב בעולם, אביב נצחי! וגם החורף אינו אלא מין אביב קר וחריף, כי טוב הוא, כי נצחי הוא, כמוהו כחיים על אדמות!
זקנה היא עכשו פאניה פלוטקין ובכל זאת נשתמר בה משהו מאותה נערה בעירה מלפני למעלה מחמישים שנה. דומה. שמתחת לעור הבלה הזה מתחבאה צורתה הצעירה והצוחקת, ואין אדם צריך לטרוח הרבה כדי לגלות זאת. החיים אינם מתים, הם רק מסתתרים אי־שם ומציצים מתוך מחבואם, מבין החרכים. פאניה פלוטקין שינתה רק את צורתה, לבשה מסוה של אשה עניה, הגרה זה שלושים שנה בצריף רעוע, אשר שביל הזהב עדיין מוביל מן הרחוב דרך כל החצר אל פתח ביתה.
ג
עם מות האב נעשה מנלי המפרנס היחידי של המשפחה. מנלי בחור משונה הוא והנערות לועגות לו ומתלחשות מתוך חיוך אכזרי בעברו על פניהן. הללו יודעות שאינו מתגלח, שאין לו מה לגלח; וסוד זה מענין ומשעשע אותן. ויודע הבחור שהן יודעות משהו, וזה מרגיז אותו והוא מנבל את פיו בעברו על פני נערות צעירות; ומניבול פה הוא עובר לקללות גסות, לחרופים ולגדופים, שבדרך כלל אין שומעים אותם בארץ הזאת.
מנלי טייח הוא, אך מקצועו אינו מקובל עליו. עוד בחיי אביו ביקש להחליף את מקצועו: כי לא אהב לעבוד קשה. רק סיפוק אחד יש לו בעבודה זו: בעבור איזו נערה צעירה במקום עבודתו הוא משליך עליה טיח, פוגע בה, צוחק ומנבל את פיו. ולמזלו רחמנים הם אנשי הכפר ואין הם סוטרים על פרצופו. סולחים לו לעלוב שכמותו. מפליטים את שמו “מנלי”, בבוז, כמי שאומר: אין הוא כדאי שנגע בפרצופו. ואפשר לא בזכותו הוא אין פוגעים בו האבות והאחים המרומים, אלא בזכות האם, האלמנה העלובה, שדמותה האומרת כבוד מזכירה לכל אחד את עברה הנאה, והיא מאצילה על הבן מהודה ומחפה עליו, ובשלה אין כעורו כעור שלם.
ד
מאז מותו של הבעל נוהגת האשה לצאת לטייל לפנות ערב לבדה. חברות אין לה ועם מנלי אין לטייל בכפר. הבריות לועגות לו גם בלאו הכי, ואם יראה עם האם ברחובות יגדל הצחוק עוד יותר. אין הזקנה מתרחקת מביתה אלא כדי חמשים מטר, עד למעלה הגבעה שעל יד בית הכנסת החדש.
הולכת היא לאטה, מחרישה, ועיניה טורדות כלפי מטה, כלפי המגפים של בעלה המנוח, שהיא נעולה בהם בקיץ ובחורף. אלה הם מגפים שחורים, מעור רך וטוב, כדרך שנעלו הגבירים בימים ההם: מנלי נעל אותם פעמים אחדות עוד בחיי אביו, ומחמת לעגן של הבנות השליכם מעל פניו ושוב לא הכניס בהם רגל. אך אחרי פטירת האב התחילה האשה ללבוש את בגדיו של בעלה: המקטורן, המעיל, כובע הפרוה, השל, ובעיקר המגפים. כאילו נתאהבה בהם וקשה לה להפרד מהם.
במשך הזמן נטשטשו כמעט הבדלי הצורה בינה ובין בעלה, נסתגלו לה רוב קוי דמותו של מוכר הסדקית, והבריות כמעט שחדלו להבדיל ביניהם, כי עיניהם למגפים, והללו כאילו עשו אותם לבשר אחד.
מעורה בקרקע, כמין כולו עץ קשה ועמוק־שרשים. הוא עומד על אדמת נחלתו אשר בירכתי־הכפר. הזדהות עם האדמה! התמזגות טבעית עם הגינה המקשאה ושדה האילן! קומתו זקופה גבוהה, ואילו הפנים התינוקיים מופנים תמיד כלפי מטה, לקרקע. והעינים הכחולות — דומה, בולשות הן תמיד בשרשי האדמה במעמקיה הברוכים להוציא לחם מן הארץ. דיבורו — נהימות צעקניות שאינן אלא מין התגברות תמידית על מעצורים פנימיים שנחל מן האדמה הדוממה, המתאפקת לעולם. בעצם לא שפת דיבור היא שפתו כי־אם קריאה, כמין “קול קורא במדבר”, לשבר את האוזן כבדת־השמיעה של העולם והאדם.
בודד הוא האיש, לא נקלט בחברה, לא מלגו ואף לא מלבר. מעורב הוא בין הבריות רק במידה הדרושה לקיומו. כזר וכנכרי יתהלך במושבה, הכל מכירים אותו ואיש אינו יודע את נפשו. ואף הוא כך ביחסו לאחרים: מדבר הוא לרבים ואינו אומר כלום אף לאחד. קוראים בשמו כשם שמזכירים שם של איזה דבר ידוע, אבל שמעו ומהותו אינם נודעים בקריאה זאת. יסורי ההשתרשות וחבלי ההיקלטות במשקו נתנו בו את אותותיהם. הוא לא נשתחרר מן השעבוד הקשה שנשתעבד לקרקע, ועדיין ידה החזקה מחזיקה בו בעוז ללא הרף. דומה הוא לעבד שאימת רבו עליו כל הימים; לנרדף, המרגיש על גבו המלא עינים את פחד ידו של הרודף האכזר.
הוא בא הנה מאמריקה. שם עשה כחמש־עשרה שנה, עבד בזיעת אפיו, צבר דולרים, עלה ארצה וקנה חמשה־עשר דונם זיבורית מחוץ למושבה. קנה בזול, בשל תנאי הקרקע והמקום (על גבול כפר ערבי) ובעקשנות ובהתמדה רובינזונית בנה את המשק הזה. כספו אזל מהר ועליו היה להתפרנס מן האדמה, שהתעקשה אף היא ולא נתנה לו כלום.
והנה התחילה פרשת ההתרוצצות ממוסד למוסד, ממשרד למשרד: הלוואות! והלוואה פירושה — בנקים, ובנקים משמע — שטרותו ושוב פרשה קשה של רבית, זמני פרעון, גוביינא ריבית וריבית־דריבית ומסים. והאדמה — הזיעה אמנם ריככה אותה במקצת, פתחה את רחמיה והיא התחילה להיענות לאט לאט לענות העובד הנאמן. אבל טבע האדמה כטבע האדם: קפריזית היא ובעטנית כפרה סוררה. נותנת בימין ולוקחת בשמאל, היו יבולים רעים ונסיעות שלא הצליחו. הפסדים, נזקים ופגעי פגעים!
הוא כמעט אמר נואש. עוד מעט ויפול, יכרע תחת משא הדאגות והצרות, ולא יוסיף קום. ואיש אין שיבוא לעזרתו. שינהלו בעצה טובה ובעזרה כלשהי. אך הוא התעקש: מוכרח הוא להצליח! אדמת ארץ־ישראל לא תשקר! הנה בידו חוברת “השדה” ועוד חוברת אחת טובה ממנה, מארצות־הברית. וכאן כותב אגרונום אחד שבהרכב כגון זה ובטיפול שכזה, — ההצלחה מובטחת לו במאה אחוז. פורמולה מתימטית ממש. מדויק על פי החשבון ועל פי החוק הטבעי. לא יתכן אחרת. שזיפים כאלה ותפוחים שכאלה, אם יצליחו עוד לא ראתה עין הארץ. והוא הרכיב ככתוב. והפרי הרקיב שלא ככתוב. הכזיבה החוברת הטובה והכזיב האגרונום הטוב ולא עמד בדיבורו ובחיבורו. וכסבורים אתם מי אשם בדבר? — כמובן “הם” הפקידים הרשעים. שלא נתנו את היבול כלומר: את ההלוואה, בזמנה, והוא לא הספיק לזבל, לטייב ולשפר בשעתו, כמו שנאמר בחוברת המופלאה הזאת מארצות־הברית.
אך מלחמה ממושכת זו עם האדם והטבע לא הכריעתו ולא ניצחה אותו. להיפך: הוא נעשה עקשן ובקשן יותר. “הם” לא יוכלו לו. בצפרניו יחרוש את אדמתו ובעל כרחה תיענה לו. בידיו השתים בלבד יקים ויקיים את משקו היקר. הוא לא יתן לשתילים להתנוון, לא יסבול שעציו ימותו מחוסר מים, הם לא יביישו את עפר שרשם הטוב. האדמה הזאת השוממת הצחיחה, נתון תתן את יבולה כי היא האדמה טובה היא מטבעה, רק “הם” רשעים ועקרים, ועל אפם ועל חמתם יעשה ויצליח.
עברו שנים קשות, אכזריות, מתנכלות בכל מיני קשיים ופורעניות, והוא עמד בכל הנסיונות האלה ויצא כמנצח. התגבר על כל המכשולים והנחשולים שעמדו עליו לטרדו ממשקו היקר והצליח. לאט לאט הפך ערוגית אחר ערוגית, חלקה אחר חלקה, ולבסוף דונם אחר דונם, לאדמת מטע וצמיחה, ל“ארץ מאכילה את יושביה” ל“משק למופת”. הבור הסרבני שינה את פניו ולבש סבר של ישוב, של נחלה מבורכות של אי ירוק, נאה ונעים. מרחוק נשקפת הגבעה הפוריה כאי ירוק פורח. והיא נושאת הוד של לבלוב ופריון על סביבותיה. אילנות גבוהים פורשים את נופם היפה לפניך ושולחים לך ממרחק פריסת־שלום מוריקה. נעלמה השממה הקודרת ובמקומה אתה רואה בנינים חוסים בצל עצי פרי ועצי נוי. שובך מאושנב, נקוד זהרי יונים מתרומם כמגדל מאחת הפינות הגבוהות שבחצר. ירקוּת שמֵחה ורעננה רומזת לך בעין טובה בהיקף רחב למדי ומזמינה אותך לבוא ולחסות בצלה הטוב.
במה זכיתי שיגלה דוקא לי את מסתוריו? אני זוקף את זכותי זאת על חשבון מקצועי. הוא למד זמן קצר הוראה בניו־יורק. ומאז נשארה לו זיקה ודרך־ארץ למורים ולסופרים. בביתו מצאתי פעם גליונות בודדים של “הדואר” ו“ספר השנה ליהודי אמריקה”. אחרי ששבעתי והותרתי מן האבטיח הטוב והגדול כגלגל שבו כבדני ביד רחבה מארחי האדיב, סיפר לי מקצת מתולדות חיו:
בא לאמריקה מכפר קטן בגליציה המזרחית. תפר שרוולים בבית־חרושת למעילי־נשים, לא הצליח במלאכות כי באמריקה דורשים עבודה מהירה ונקיה ואוי לו לשרוולן שאינו מוציא דבר מתוקן מתחת ידו. פיטורים וזה הכל! אתה רואה את האצבעות הללו? הן לא שירוולו יפה. לאו כל אצבע מסוגלת לתפור שרוולים בצד הנכון. היהודי האמריקאי אינו יודע חכמות: אינך יכול — לך לעזאזל! ירוק אתה בעיניו ומוקצה מחמת מיאוס. כך הם שם — גרועים יותר מאשר כאן. אם כן, במקום ללכת לעזאזל, כעצת ה“בוס” המנוול, הלכתי לבית־המדרש למורים וגם שם לא עשיתי חיל. אתה מבין? — צרת הדקדוק והתנ״ך וגם ההיסטוריה! הורדוס ואדרינוס. וכל מיני הורקנוסים ואריסטובלוסים, והרמ״בם והרמב״ן, והמרב״מן ושרמ״חל ושד״רחל, שמות שרק יחידי סגולה מסוגלים לבטאם בלי שגיאה ולזכרם לפי הסדר, בזמנם ובמקומם. אני לא תפסתי את,ו״ו הידיעה ולא את ה״א המהפך. מוחי התהפך בי מחוסר ידיעה. וכעבור חצי שנה בערך, היסטוריה שארכה מאד בשביל ראשי הכבד, עזבתי אותם ואת חכמתם הגדולה ונעשיתי “פדלר”. כאן, אתה רואה מצאתי קצת את עצמי. אבל מי שלמד פעם דקדוק שוב אין לו תקנה. נמשכתי לקריאת עתוניים עבריים מארץ־ישראל והאמנתי בכל מה שכתוב בהם. היסטוריה כזאת הכתובה בעתון קל יותר לתפוס, ואני נתפסתי לה".
“וכאן” — סיים את סיפורו. ולא בלי התמרמרות, כאילו אני האשם בכל — “כאן אני קבור עשר אמות באדמה ונלחם עם השועלים הארורים, ימח פגרם ועם יתר המחבלים היורדים לחיי וגוזלים את לחמי מפי.”
סיירנו את המשק שלו והוא העבירנו סביב סביב, על עצי הפרי השונים, על הכרם ועל המקשאה, והסביר לי — בקול צעקה כאילו חרש הוא העולם, את הסוגים, המינים והזנים השונים של פרי העץ ופרי האדמה. כשהגענו ללול, נכנסה בו שוב רוח של מרי וזעם והתחיל לקלל את השועל, ולא נתקררה דעתו עד שהוציא חוברת קמוטה ומעוכה מאחד הכיסים הנסתרים שלו. דפדף בה במהירות ופתאום עמד וצעק: הנה הוא הארור ימח שמו: “וולפס נילוטיקה” — השועל המצרי, ימח שמם של המצורעים, עשר מכות על ראשם מוכה — השחין, הם הם, המצרים. המנוולים, המשלחים בנו את רגלי השועל והנמיה, כי ארצם רוחשת כל מיני דבר וערוב, ממצרים ועד הנה.
אתה רואה את הרגלים הקצרות הללו ואת הגוף הכיפח? נקל להכיר מיד, כי הוא מתגנב אל טרפו בזחילה. הסתכל נא בזנבו! שעיר הוא וארוך מאד ומשמש לו כמין הגה ברוצו. בשיניו החדות (“נשיכתם נשיכת שועל”) אכל שלשום שלוש תרנגולות, ייחנק בהן". ושוב: “לו היה בידי מנה אחת אפיים של רעל! זכר לא היה נשאר מהם. אין הם מרגישים ברעל. עד כדי כך לא הגיעו בחכמתם”.
*
אחרי הביקור הזה נעשיתי לאיש סודו. בטח בי שאשתדל למענו במועצה לחלק לו מנה אחת כפולה של רעל: “אתה תסביר להם שאין כל סכנה לתת רעל בידי, אפשר לסמוך עלי שלא ארעיל בו את הנציב העליון ושוטריו. תגיד להם שלמדתי הוראה, ושהייתי חבר ב”אחיעבר“. אוכל להראות להם כרטיס חבר”.
אך ראה אותי ברחוב התחיל להתקרב אלי בצעדת ונחפזים והרחבים, ועוד במרחק עשרים מטר החל צועק: “קיבלת משהו מאמריקה?” (משום — מה האמין שאני עומד בקשרי מכתבים עם ארצות הברית).
עשיתי תנועה כלפי העגלה שלו, כאומר לנגוע בפרי. הוא נזדעזע, ובתנועה של התגוננות, הפליט למולי: “אצלי אסור לנגוע בסחורה! אם תרצה לקנות — קנה. אשקול לך ממיטב השזיפים קח מה שאני אתן לך. כל מגע נוגף את הפרי, עור השזיפים עדין מאד. זהו סנטרוזה שאפילו בקליפורניה אין כמותם”.
*
יום אחד מצאתיו ליד עגלתו, וכמעט שלא הכרתיו. הוא היה מזוקן ומגודל פרע. מעולם לא ראיתיו בגילוי ראש. והפעם נגלה לי ראשו הבלונדיני כמין איקונין של קדושי הנצרות שלא אהבתי מימי ושעוררו בי תמיד פחד ותמהון. ועוד טרם הספקתי לשאלו דבר, פתח ואמר: אני מגדל זקן, אין לי פנאי להתגלח!" הוספתי להסתכל בו בתמהון: המסגרת הצהובה שענדה את פניו החוורים הבליטה ביותר את עיניו התכולות, הילדותיות. הוא נראה לי עתה כמין חיה צהובה שקטה. ׳רכה׳ אך מסוכנת… מבלי משים חיפשתי את צפרניו. הן היו שחורות וארוכות כשפודים ומטילות אימה. ושוב נשאתי עיני לפניו הסגורים במסגרת פלומה צהובה. הבטתי על מצחו הצר ועל פדחתו הקרחה, ולא יכלתי לגרוע מבטי ממנו. עכשיו הרהרתי. קיבל את תיקונו המלא. כך הוא בעצם: אדם קדמוני.
בא איזה קונה, ושוב לא שעה אלי, לא ראני עומד ומתבונן בצורתו, שהזכירתני בבהירות בולטת רגבי אדמה תחוחה ושדה־שבלים צהוב, נע לאטו בשרב הצהריים.
[נדפס בהפועל הצעיר 1955)
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.