מתון מתון, בהיסוס הדעת ובעמעום רב, כמי שאינו מאמין בעצמו, עושה השחר דרכו בפאתי מורח המאדים. לאטם, כלאחר שינה עמוקה, נפקחים עפעפיו, מתבוננים מתוך אי־אמון ותרים סביבם אם אפשר, אם נתפנה דרך השמים; ואחר שהות של שעה אחת בערך, נפקחת עין הארץ לרווחה, ויהי אורו ויום חדש יצא בטהרה לאויר העולם.
זה נצח נצחים עולה החמה מדי יום ביומו במזרח. ובכל זאת כל זריחה בריאה חדשה היא, חידוש מעשה בראשית, משל היום היא יוצאת בפעם הראשונה להאיר לארץ וליושביה.
אפשר שהעולם לבו גס בשחר ואינו מוצא כל רבותה במנהגו אבל לב השחר עצמו כה חרד ורך למראהו; וככל יוצר אמיתי יש בו יראת הרוממות ממעשה היצירה שלו, והוא מתרפק על יצירתו באהבה.
עוד פני החמה מתבוששים; עוד אינה מעיזה לתפוס מרובה; קרניה מפציעות בתום בישני־ראשוני לכאן ולכאן. והן הולכות ופושטות בהצנע ובהחבא לכל מלוא האופק התמים… ופתאום, כבאין רואה, נוטלת השמש עצמה למרום ומטילה אורה העז בגבורה על העולם המחריש ומשתאה לה, וכובשת היא בחזקת היד את היקום כולו בבת־אחת.
* *
על גבול התנומה וההתעוררות, בין חמה לצל, הולכת ומצטיירת על היריעה הרחבה של היקום תמונת היום החדש.
בפאתי המזרח המתבושש, המסמיק כילדה בפרוח בגופה המתבגר סימני נשיות ראשונים, נרמזים קווי בקר דקים, אבל בולטים; והם פושטים בהצנע מגולה בגוף ההויה המעודן, מרזי הלילה ותפנוקיו הנסתרים; עדיין האור הגדול מעוכב לעולם, עוד מעמעם השחר מרוב ענווה, אבל מתון מתון, אך בוודאות של גבורה ובטחון של מנצח, פוקח הבוקר הבא את עין הארץ, דוחק את רגלי האופל וכופה את האור הגנוז לרדת מן העולמות הגבוהים ולהתפשט למטה למטה.
עין צלולה לבוקר בשביל היופי האלוהי. עין זו היא בבחינת עין־רואי ועין־הקורא כאחד! חדשה היא ונקיה בעינה של חיה. וקוראה היא לכל רואי שמש להשכים ולהתבונן בבינויו של עולם ובנויו, לפני שהוא מתמלא דברי שנאה והבל עם נכון היום.
באור האהבה הראשונה נברא העולם, במאור פניו של הבורא; ובאור זה אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו: רואה את פני הבריאה והבריות לא רק מזוית ראייה צרה, המראה רק חלק זעיר מן הצורה הכוללת, זו הצריכה רק לגופו, אלא רואה עצמו כחלק בלתי נפרד מן השלם המושלם; והוא גופו משלים את החסר. בהויתו שלו.
וראיה טובה זו היא בבחינת “כזה ראה וקדש!” שהיא מכוח האהבה, שהיא הדרגה המופלגת שהנשר הגדול, בעל העין הרואה, הרמב״ם, הפליג בשבחה, וזו לשונו: “עד שלא תישאר מחשבה בדבר אחר, אלא באהוב ההוא, והוא החשק בחינת כי בי חשק ויפלטהו.”
* *
אדם משכים ויוצא לבוקר, מיד, עם ראייה ראשונה, לבבו מתמלא אהבה ואבייה לבריאה כולה, שכן אהב ואבה משורש אחד ניתנו, ונפשו אומרת שירה עם צפורי השיר, “ונפש המאזנים” שלו מכריעה את העולם לכף זכות; והוא, אותו אדם, מוכנס כביכול לאותו היכל השלום הנקרא “קן־צפור”, שצפורי עדן אומרות בו שירה ומקלסות לפני השכינה, ומזמינות את משיח שייכנס לאותו היכל — כמובא ב“מדרש גן־עדן”.
ואין לך שעה טובה מזו לחזות בנועם היום, ולראות בזיו הפנים המאירות של מעשי היצירה, מאשר בראיתו של בוקר, בטרם יוצא האדם לפעלו המבוהל, לפני שהוא ורעיונו בהולים, וכל עשייתו היא לרוב עשייה של בהלה וחלחלה.
ואם תמימים וישרים כך, רשעי עולם על אחת כמה; הללו, שהיצרים הרעים סוכנים בהם והם כל ימיהם ברשות שרירות להם, מתוך הבהלה הם מגיעים לחבלה, והן חובלים בעולם הנאה והטוב; ואילולא מעשיהם הטובים של פועלי צדק ורואי נכוחות, שעינם טוב ולבם ישר, היו אותם התועבים מסאבים את העולם ומחריבים את בנינו.
* *
עם עלות השחר, בטרם שחלל העולם מתמלא דברי שנאה וקטגוריה ודברי שטות, והמוחין חדשים כתינוק שנולד, כל הדברים הברואים נראים נאים, מיושבים ושלמים עם עצמם ועם האדם שהוא עצם מעצמיותם; ואין לך דבר שאין לו צורה משופרת בשעה זו! שכן כל הנח והרוגע נראה תמיד מן הצד המתוקן, הרוחני, שהיא הדמות המוחלטת של החומר השקוע בתוך עצמו והוגה בצורת עצמו. והראייה: אין המצייר יכול לתאר ולצייר את המראות אלא בנוחם, שאז הם במעלה שבת ושבת שלהם; ואין צורת האדם האמיתי נתפסת לו לצייר אמן אלא שעה שהוא “יושב לפניו”… רק כשהעצם המצוייר עושה עצמו כמין חומר המכונס לתוך דממתו, כשהוא נח, נחה הרוח על המצייר, והיא מזדווגת עם רוח האיש שלפניו ומדמה לו זיו איקונין שלו מלבר ומלגו; וכשהוא מצומצם במקום הוא אז בהתפשטות הגשמיות, והמצייר הוא כצר צורה בתוך צורה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.