כל האומר “רעננה ארוכה היא”, לא ראה את רעננה מימיו; ולא עוד, אלא שמוציא הוא שם רע על אחת המושבות הרחבות ביותר בארצנו! רעננה רחבת ידים היא ורחבת לב, וכארכה כן רחבה, ורק במקרה אין שמה רחובות, רחביה או מרחביה.
לא במרכז ובמרוכז מושבה זו, לא בגלוי. כדברים הפשוטים, כי אם בסתר, כאותם הדברים המעולים, המגלים טפח ומכסים טפחיים ויותר מזה. אורח לשעה, דומה לו שהכל ראהו ולא הוא… כתגר זה. מראה רעננה ראשונה את הפסולת ורק לבסוף — את הסולת. בא אדם למושבה, האוטו של “אגד” עומד ב“מרכז”. הוא יוצא, ונמצא עומד בלב המקום. נושא הוא את עיניו אל הדברים ותוהה: מה יש כאן לראות? דומה נתקפלה כל המושבה כולה כמות שהיא מתחת לרגליו והוא דורך על במותיה.
המרכז של רעננה כיום אינו בעצם המרכז הראשון שלה. לכתחילה. בהיוסד המושבה, לפני למעלה משלושים שנה, היה מרכזה לא במרכז כי אם במקום אחר, רחוק מכאן, במקום שם כעת “סיבוב רעננה — חיפה”. כיצד עקר המרכז את עצמו ממרכזו הראשון והתרכז במקום אחר? — לחוקרי המרכזים בעולם פתרונים.
רעננה שונה ממושבות אחרות בכך, שהיא לא נבנתה לפי תכנית מחושבת מראש, לא תוכננה לפי תכנית, כי אם נולדה — והורתה ולידתה — באהבה. לא ידים ומוחות טיפלו בה בראשיתה, כי אם לבבות ורגשות. היא קמה ונהיתה בלי ראשית של תכנית ובלי אחרית של תכלית. אמנם מהנדס אחד מאמריקה, חבר “אחוזה”, שרטט את “מפת רעננה”, ברם היא לא נבנתה לפי מפה זו והשרטוט נשאר על הנייר. ויפה ציין יהודי יקר אחד, מבוניה — בניה — אוהביה הראשונים של רעננה, — י.ל. קסין שמו, את ראשיתה של המושבה בספרו ״מניו־יורק עד רעננה": “זכרתי לך חסד נעוריך. אהבת כלולתיך, לכתך אחרי במדבר. בארץ לא זרועה” (ירמיהו ב׳).
היא נבנתה חסד ואהבה, מעין רעננה של מעלה. בעינים עצומות. כהולכים לקראת פלאים, באו הנה חברי “אחוזה” הראשונים. קסין ויהושע ירחע. אחרי חזון נפשם הלכו, יצאו מארצם הגדולה, מאמריקה, ועלו למולדתם והם שכורי אהבה וקסומי חזון, ופה, בשממה הזאת תקעו את אהלם ואת עמלם ובעיקר — את נפשם, נטעו את חייהם בביצות ובתולות, וכך הניחו יסוד מוצק לישוב אחד בישראל — לרעננה. פלאו אך היה הפלא הזה למציאות העולה על כל פלא — היתרי התחלה נאה, מפעל מפואר, וצנורות השפע התמשכו מניו ־יורק עד הנה, מלב בני הגולה אל לב בוני המולדת באהבה עזה, באון ובהון.
כל עיקרה של רעננה, הוא באיתכסיא, בסוד; ויפיה הוא גנוז וחינה מוצנע, כמוס אתה לפני ולפנים… עץ עבות היא רעננה, ופריה הבשל והמתוק מתעלם מן העין, יושב בסתר ענפים ועלים, מציץ בערמה צנועה מן החרכים ואומר: כאן הנני, ואם גם לא תראני!
אמנם למראית עין רעננה מושבה רגילה היא, כמעט עיירה יהודית שהשארנו שם בגולה, והגויים החריבוה, וכל החידוש שבה, לכאורה, הוא, כמרומז לעיל, הכביש הארוך, המבתר אותה בתווך, והוא המטעה את התייר לחשוב שכזאת היא: ארוכה, ותו לא! אך רעננה שבנגלה איננה רעננה האמיתית, רעננה ממש. רעננה כחזון, כיצירה, כתוצאה מרעיון גדול, מתחילה בעצם מן הסוף, — ממקום זה שהעין הרגילה אינה בוחנת אותו כלל. רעננה האחרת, רחוקה היא מן ה“כביש”, והיא איפרכיה גדולה בפני עצמה.
בעת רחמים, בשעת רצון וחסד, רעננה שרה לעצמה את שירת יפיה הגנוז, את חסד הודה המוצנע מעינים שאינן יודעות מה זאת אהבת מולדת ותפארת ישראל, ואשרי האיש המהלך אותה שעה בדרך, בשבילי שבילים של שדות, פרדסים, גנים, ושיכונים חדשים שעלו מן האדמה בפרחים חיים בלולי יופי וחן; אשרי ההולך ועינו פקוחה, ולבו ער, ונפשו מתרוננה עם נפש עמו האומרת שירה של בנין ויצירה.
ארץ נבנית מן הנושאים והנותנים את צוארם בעולם, הנותנים את חייהם ונפשם על חייה; ארץ נקנית רק בשני דרכים: בעבודה וביסורים, אבל לא בכסף, ובכסף בלבד — בודאי לא! “והיה בי תבואו אל הארץ” — ביאה זו היא הדרך אל המלכות הגדולה של שדות תבואה, גני ירק ופרדסי זהב המשתרעים ומתפשטים עד קצה מראית העין!
בואו ושאפו לתוך נשמתכם היבשה את אויר המרחב והמרחק! הקשיבו, לקול הדממה הטהורה המדברת כאן מכל עץ ושיח, מכל בית וביקתה וסוכת שומרים קטנה. בואו הנה למען תראו את שמי ארץ־ישראל הבתולים, הגבוהים, האורים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.