שתים הן הדרכים המובילות לגבעה: הכביש הישר והקצר, ושביל השדות הפתלתול והארוך. אני בחרתי בשני, מפני שרציתי ליהנות מטיול של בוקר, ואין הנאה בלי טורח.

הליכה של כלום — ואני בלב השדה אהוב נפשי מאז. ציוץ החוחית המרחפת נמוך־סמוך לקרקע, הנגלית ונחבאת חליפות בין השיחים, — צליל אחר לה כאן מאשר בתוך המושבה. כאן. במרחב רב המנוחה והדממה, הכל כה אחר, כה צעיר… וילדותו של אדם שמורה לו כביכול בניגונה הראשון, בקדושה ובטהרה.

השעה מוקדמת עדיין וכבר העולם נע ונעור ועובד במלוא חשקו ונשקו! מה רבה התכונה בין הצפרים! דומה. את כל כובד החיים עומסות הן על כנפיהן הקלות. מה עסקניות הן הבריות הקטנות הללו! שיר וצווחה ותנועה בלתי־פוסקת! אך אין מפריעות במאום את הדממה העתיקה. הגוהרת כאן על האדמה מששת ימי בראשית.

שלות בוקר עמוקת הגות ועזת יופי פרושה על השמים ועל הארץ. בטחון צמיחה וגידול מאפסיים. חריש הסתיו זה החל, והאדמה מוטלת בחמה שטוחה־תחוחה מעורטלת וסופגת אל תוכה זרמי אהבה בלתי פוסקת. אי־שם, על גבול הפרדס האפלולי. המוריק, חורש פופוב הזקן את חלקתו, האדמה שחורה ושמנה. המוז׳יק הרוסי שנתגלגל לאדמת ישראל עם ראשית הוסד המושבה והעמיד פה משפחה ענפה רבת בנים ובנות שומר על צביונו מאז ומהווה על סביביו נוף מובדל, עכו״מי. הולך הוא אחר המחרשה ואחר סוסו הלבן בשקט ובבטחה כמו בבית־אבא, בוטח באדם ובאדמה, אשר רק את הטוב יקבל משניהם.

פונה אני ימינה ומשאיר את פופוב ואת מחרשתו וסוסו משמאל. הוגד לי שאין הוא מאוהבי ישראל ואינו חושש לגלות זאת ברבים. חשבון ישן נושן לו עם היהודים עוד מימות ישו הנוצרי; לדעתו נשארו היהודים “פרושים”. כמו אז, דתם היא בחינת נר דולק תחת האיפה ומלח אשר פג טעמו ולא יצלח לכל. אין פופוב זה ודעותיו מחרידים אותי כלל. אין לו שורש בנפשי. ואני נזכר בפסוק מן “הברית החדשה” שלו: “הנה הזורע יצא לזרוע, ובזרעו פזר מן הזרע על־יד הדרך. ויבוא עוף השמים ויאכלנו. ויש מן הזרע אשר נפל על אדמת הסלע ולא היה שם די עפר, וימהר לצמוח מבלי אשר היה לו עומק אדמה”. אכן עומק האדמה לנו הוא כאן, השדות שדותי, יזרע לו הזורע.

מרחוק, מן הגבעה הטובלת באור גבוה ובירק, רומז לי המושב גבעת־חן. והוא מלא חן וסתר ויופי גלוי. לשם פני מועדות הפעם; אך בטרם אבוא שמה עוד אעבור על פני “הבצה הגדולה” ואזין עיני בחורשת האיקליפטוסים השתולה בתוכה. רגע אתיצב כה ואסתכל פנימה וזכרתי את ימי הראשונים במושבה, לכתי אחרי מראה עיני והלך נפשי ואני מבוסם מרוחה וריחה של ארץ־ישראל ומאושר מהויתה האלוהית. במשך השנים נוקזה הבצה והחורשה אף היא לא נוקתה, נגדעה בחלקה, וימי הראשונים, הצעירים, אף הם נגוזו ואינם עוד. אך די לי! לא באתי הנה “לדאוג על איבוד ימי”. כמאמר המליץ, אעבור הלאה במסלה הצרה, החול הזהב הטוב, העולה לגבעת־חן — מחוז חפצי.

קיבוץ “הגרעין” אשר משמאל נחבא כמו תמיד אל העצים העבותים ומובלע בצילם הטוב. שקט רב בתוכו ודממה הרת עשיה ופעולה. איני יכול לעבור על מקום זה בלי להתעכב עליו קצת ובלי להסתכל בו פנימה. לבי מתחיל לפעום ביתר מהירות ומחשבותי נצמדות לכל אשר כאן באהבה וברגשי תודה. “צעירים וצעירות אלה הם הם בוני הארץ האמיתיים, שלא על מנת לקבל פרס, חלוצים נצחיים; הם הם הרוח החיה באופני המהפכה העברית־סוציאלית שלנו, הם מלח האדמה!” כך אומר לי לבי כל שעה שאני עובר כאן.

“קיבוץ” זהו בשבילי הציונות בראשיתה הברוכה, זוהי ההגשמה הגדולה שתהליכה עוד טרם נתגשם.

ולפני הקיבוץ עץ ענק. אילן נאה המפולג לשתי זרועות אדירות. איני יכול לעבור עליו בלי לברכו בעיני החומדות. שרביטיו הארוכים והרכים מורדים ונמשכים כסילוני מים לקרקע, לשורש, לעומק האדמה, אבל הגזע האדיר מאדיר אל על, לתכלת השמים המחרישה אליו; איזה כוח ענקים כבוש בחובו, איזו שתיקה מחוכמת ורבת הבעה בדמותו ובצלמו המופלאים!

אבותינו הקדמונים שחיו כאן “עבדו” בודאי לעץ רענן כזה! הוי, נהיה נא זהירים מאוד בכבוד “עובדי האלילים” הטובים האלה. העבודה! הם לא היו רשעים גם לא נבערים מדעת, הם רק אהבו מאוד מאוד את האדמה הטובה הזאת, ואת אלוהי הארץ ראו באלה ובאלון — ביפי הנוף ובחמדת האדמה. אל נא נרשיעם ונשמיצם בעיני ילדינו הצמודים אף הם לאדמה הזאת, ברעמת אבותיהם הקדמונים, עובדי האדמה וחמודותיה.

אין לך תכשיט נאה יותר לאדמה מן החי המהלך עליה. שדה ואדם, מרעה, אחו ובהמה, ניר נאה וכלב, — ותמונה כלילת הוד לנגד עיניך. שלושה כלבים, אחד לבן, אחד שחור, ואחד, כמדומה לי. חום, נזדמנו לקראתי בדרך.

צותא זו של כלבים בשדה החרוש המוטל באויר ובטנו הרגובה והבגורה למעלה, משכה את עיני ביותר, שבדרך כלל אינה להוטה אחרי כלבים. היה משהו טוב ונאה, אידילי ממש. במעמד כלבים זה. נראים היו לי מרחוק כחברה קדושה שיצאה לערוך תפלה בשדה… ויש ונדמו לי כענוי עולם המתיעצים על צפוניהם וממתיקים סוד לשם תיקון העולם במלכות שדי. שלושה היו, ועמדו יחד כמין שין דפוסה וזנבותיהם זקופים כלפי מעלה ותופסים מקום ניכר בחלל העולם.

קרבת האדם הפריעה כנראה את מנוחתם. האדם מועד לעולם בעיני הכלבים, כשם שהוא מועד בעיני כל בעלי החיים. וכהרף עין החליטו לזוז ולנוע והתחילו להתקרב אל הסכנה הבאה. ריצה אלכסונית, כמנהגם, סימנה אותם במובלט. במין קו שבור התקרבו בכיוון אלי, אך עדי לא הגיעו. יתכן שמקלי עמד להם לשטן ועצר את מהלכם. אדם ומקל לעולם חשודים על הכלבים: בצל האילן הכבד עמדו השלושה, הסתכלו בענוה ואולי לא היתה זאת ענוה כי אם גאוה. לא הרימו קול ולא חרצו לשון. היתה זו פגישה משונה מאוד, ספוגה חשדות הדדיים, היתה זו התמודדות קרה אך הוגנת מאוד, ולבסוף הסתלקו הם, הרבים; לא נסו מן המערכה אלא הלכו ברוב חשיבות, פשוט עזבו את המקום והתפזרו לעברים. הדממה לא הופרעה גם עכשיו במאומה, ואין צריך לומר שקול רגליהם לא עלה מן האדמה הרכה הבולעת הכל.

והנה אני על הגבעה. יש משהו משגב קדומים באוירן של גבעות. גבעה לעולם נושאת את עצמה ואת האחרים עמה. “ונשא מגבעות”. אוירה של גבעה מרימה. הנה הוא הכפר כולו לרגליך, מוגש לך כמו על גבי מגש. אתה מקיף אותו באחת ותופסו כולו כמות שהוא. אתה יודע אל נכון מה למטה ממך ורגש של עליונות ממלא את נפשך.

פעם, לפני היות הכביש, קשה היתה ההליכה לכאן. חולות עמוקים כבלו את הרגלים וגם הכבידו על הנשימה ועל הנשמה. היופי שניתן בעצבון לא ניתן בשלימותו לא הורגש כל צרכו. עם סלילת הדרך נכבש לך כל הנאה והטוב בבת־אחת. הדרך קופצת לקראתך בקלות של שמחה, ויש לך שהות להסתכל. לקלוט ולהתענג. איזו פינת יקרת נחבאת כאן אל הצאלים! כל בית, כל חצר, כל שדה, אילן — חמדה גנוזה. באשר העין תנוח ־ נוי, שובע, בטחון עמל ועוז מעשה.

הגעתי ל“עיגול”. שתי דרכים לפני ההלך — ימין ושמאל. אפנה שמאלה. בדרך זו היינו הולכים יחד. יעקב רבינוביץ ואני בלכתי ללוותו לאכסניה שלו אחרי ביקור בביתנו. כשהדרך היתה עוד דרך חול היה נוהג לעמוד ולפוש מזמן לזמן מעמל ההליכה, עומד ומנגב את עינו הרואה והלא־רואה. עם תיקון הכביש שוב לא היה עושה חניות. היה קל הליכה בדרך כלל, אם גם הלך לאטו. “כביש גבעת חן”, אתה מבין? לא הבנתי מה עלי להבין כאן. כביש אינו סוגיה חמורה כל־כך, ולעולם טוב הוא משיחין בורות ומערות. אבל הוא כנראה, הבין משהו בכביש זה. ״אין כאן מה לדבר״ — הוסיף כמו לעצמו;

האנגלים, אתה מבין, אינם אוהבים את כבישינו, קלות התנועה היא ענין צבאי והם הלא רוצים להכביד, לכבול, לגדור את דרכנו. שתקתי. אהבתי לשמוע את קול דיבורו המקוטע, המרומז, שעם לכתי מעמו התאחד תמיד בקרבי לענין שלם. כי הוא נשא בקרבו את סודה הגלוי של ארץ ישראל כשאת השדה, את יבולו, ואת האדונים האנגלים ראה במפולש, בכל יצר לבם הרע עלינו. “כביש – זהו כיבוש בשטח ובזמן והם, הכובשים, רוצים להיות השליטים היחידים על שניהם יחד”.

הוא דיבר כמו לעצמו, ובכל זאת הרגיש בי וכאילו שמר עלי שאעמוד ׳בסמוך לו. על יד העגול עמד. לא ניחא היה לו שאין המקום מטופח כראוי. מזרקה ופרחים, אתה מבין? צריך שידאגו לחן המקום. די שממה הארץ, ואל לנו להסיג את גבול המדבר; וכבר אמר הגוי המטורף ההוא: “ארור מסיג גבול המדבר”.

הגעתי למקום ששם היה ביתו בבואו לגבעה. הסתכלתי בבית העומד על תלו כמו אז, בעת שהוא היה שרוי בתוכו: בתים אינם משתנים. בתים אינם הולכים לעולמם. רק האדם הוא מהלך, ובשעת שהוא מהלך העולם מהלך אתו ומלוהו על דרכו ומאציל עליו מהודו ומרוחו הנצחי ומנחה אותו עד למקום מנוחתו.

דומם עמדתי על יד הבית והסתכלתי בפניו. שמא יאמר לי מה שהוא, ומפני שלא אמר לי כלום התאפקתי ואלך הלאה לדרכי. הלוך וירוד במורד הגבעה, ואני נחפז ללכת בלי דעת מדוע.