א    🔗

הארנים הרמים בצדי הדרך אשר בכניסה לכפר, העומדים עמידה זקופה וגאה כמי שמכיר היטב ביחוס עצמו ורוצה שגם אחרים ידעו מי הוא ומה הוא; מזכירים לטייל הבודד. המתהלך כאן בשבילי הכפר למעלה מעשרים שנה, את החורש המופלא ש“על ההר” בעיירת־מולדתו הרחוקה. הנה יגונב אל אזנו אותו לחש־רחש מתוק של עצי אלונים גבוהים, אותה שיחת אילנות בקודש הקוראה אותך אל קצוי עד רחוקים, שתמיד תמיד הלכת אליהם ולא הגעת לגבולם.

המתישבים הראשונים שבאו לכפר לפני שלשים שנה ומעלה, לא קמצו בנטיעות; הם נטעו ביד נדיבה ורחבה ומלאו את המקום שבחרו בו לשבתם, בשפע אילנות, כי למדו וידעו שחייו של האדם מן האילן. שכן מתחילת ברייתו של העולם לא נתעסק הקב״ה אלא במטע תחילה, אף הם כשנכנסו לארץ־ישראל לא התעסקו אלא במטע תחילה.

מעין בולמוס של נטיעה אחז את הראשונים. ואין לך עץ פרי ואילן סרק שלא שתלוהו באדמת אחיזתם השוממה. בכניסה לכפר, מצד מזרח, במקום שנבחר להיות מרכזה של המושבה מקבלים את פניך הברוש, הקזוארינה, האקליפטוס אורן הגלעין ואורן — ירושלים, ועץ ההדר למינהו.

אזנו של הטיל הבודד קשובה לרוח המספרת; הלא היא אותה רוח שלפני אביב, שנכנפה־מנפנפה בין הענפים המחטניים שבחורשה ההיא ש“על ההר” אשר מאחורי העיירה בפולין, זו שהדירה הנאה מכל ירק דשא. מכל פרח נוי ומכל ניר ואילן נאה. היא היא הרוח הטובה והקדושה של אז; אלא שנעשתה בהמשך הימים הרבים רוחנית יותר, נוגה יותר, וכמדומה — מובנת יתר ללב השומע. שכך דרכם של הדברים היקרים, נעשים הם קרובים וברורים יותר בה במדה שאדם חושש שמא יבלו ויאבדו לו לפתע פתאום.

ב    🔗

הטייל הבודד, המוזר לאחיו, קרוב לכל עץ, לכל שביל ולכל גדר דחויה בכפר מגוריו. במשך השנים הלך והתרחק מן האדם והתקרב לאדמה. לעץ־השדה, לצפרים השוכנות בין עפאיו. השרות לו כמו אז ביער הילדות את מיטב ומירב שירתן השמחה. שורה זו של אילנות אשר נטעו ראשונים משני עברי הדרך הארוכה, העוברת את הכפר ממזרח למערב, חביבה עליו ביותר ואין יום שלא יברך על נויה מחדש. מדי עברו יתענג על היופי החריף הזה, העומד פה קוממיות ומפגין את הויתו הירוקה והרעננה ברמה.

במקום העץ שם הצפור! אין כל ספק כי הצפרים מאמינות באמונה שלמה שכל העולם נברא בשבילן. כל המסתכל בחייהן של צפרים ושומע לשיחן ולשיגן מבוקר עד ערב ועד שעה מאוחרת בלילה, מתחיל להאמין אף הוא שאמנם כן הוא, — כל היקום אינו אלא קן אחד, בית מידות נאה ביותר, בשביל עוף השמים. ומתוך דעה זו הוא בא להתקנא בצפרים שככה להן בעולמן.

הו, הצפרים המאושרות הללו! כבר אז, בימים הרחוקים ההם, ב“חורש שעל ההר”. אשר מחוץ לעיירה היהודית המסכנה, הענוה־נאוה בדלותה ובבדלותה מן העולם הגדול, קינא הטייל הבודד הקטן והנעזב בצפרי השיר הנאות, שכן מאושרות היו ממנו, חפשיות יותר, והשירה ניתנה להן בקלות כמתנת אלהים, בשעה שהוא, הנער הרך, התקשה כל־כך בכל דבר, ושום דבר, ולו הקל והפשוט ביותר, לא ניתן לו בקלות; וקושי זה לווהו ונצמד לו לתמיד.

כבר אז, בראשית דרכו, הכיר שאמנים גדולים, אמנים לאלהים הנן הצפרים, וכל ימיהן — שכרון אחד גדול, שכרון שירה ויצירה; ושמחת עולם על ראשן הקל, אשר רק מחשבה אחת מקננת בו תמיד — המחשבה להתרומם, להנשא גבוה־גבוה ולהגיע אל ראש השמחה הרמה אשר לחיים הקלים והנאים.

ג    🔗

הטיל מזין את עינו בתפארת האילנות ומאזין לשיר הצפרים הנותנים קול מבין ענפי העצים הנשאים. העפרוני למינהו מתריע על קיומו בעסק גדול. הנה העפרוני המצויץ הענק. הגדול בכל עפרוני ארצנו זה בעל הכתם השחור בכל אחד מצדי חזהו! והנה עפרוני העצים. האורב וצופה מעל העץ אל כל המתרחש סביבו!

הסתכל נא, הלך, בעפרוני המקרין שהוא, כדעת המבינים, היפה בכל מין העפרונים בארץ. גם הבלבל כאן, “הזמיר בן ארץ ישראל” והוא מצפצף בקול רם, למען ידעו מי הוא ומה שיחו. אכן נעים קולו של הבלבל ומחיה הוא את מקום משכנו בשובבותו ובעליזותו הרבה. לבו של הטייל טוב עליו היום, ואין אימתו של העורב השחור, עורב — הנחל, החמסן והשודד הנקרה לו בדרך, עליו. “יקרוה עורבי נחל ויאכלוה בני נשר”… פסוק זה אינו מפריע את שלוות נפשו ואינו משבית את שמחתו. נאה הוא העורב במעופו, כשהוא חוצה כצל שחור את ים התכלת ומשמיע את ה“קרע — קרע” שלו הגרוני, המהדהד במרומים. ייזכר לטוב על שהוא חי תמיד חיי רעות, (“שלושה אוהבו זה את זה, ואלו הן: הגֵרים ועבדים ועורבין”). ותענוג הוא לראותו לעת־ערב מתגודד שפעות שפעות עצומות ונוסע למקום לינתו.

מובדל ופרוש מכל העז אשר בסביבה עומד האקליפטוס האדיר, הבודד בממדיו הגדולים, וכולו כמין יער פרטי שדבר אין לו עם יתר בני מינו וגזעו. בין העצים שנטעו כאן בראשית התהוותו של הכפר, מזדקף ענק אילנות זה. המכונה בפי ערביי ארץ ישראל בשם “אילן היהודים”. בקומתו הגבוהה, בהיקפו הרחב ובעיקר — ענותנותו הלבבית, המזכירה את עניוותו של ההדס, שלמשפחתו הוא משתייך.

בבואו לכפר לפני למעלה מעשרים שנה, נפגש הטייל עם עץ זה על פרשת דרכים והוא אז עוד נמוך ומצומצם, וזה החילו לעשות ענפים ולהרים ראש. הוא זכר לו את חסד “ביער בחדרה” של בעל האידיליות הנלבב, ושפתיו דובבו את פסוקי הזמרה המופלאים:

“שרשיכם בעמקי מעמקים נצח וכבש יחלמו לכנפי רננים נעלסות ענפיכם רעננים יערגו, וגזעכם יזכר עוד ימים, בם חרף האדם את נפשו לתת לכם תקומה בארץ. ואתם בדמו חייתם… בדמו חיתם, אילנות, ואולם לא נשכח, קרבנו מנפשכם היה! ומשנה שלומים שלמתם לארץ בה גזעכם נשרש, לאדם בדמו דושנתם”.

מלים יקרות אלה מתוך האידיליה שפעלה רבות לחבב את הארץ על לב בניה הקרובים והרחוקים, היו תמיד כמו נקראות מאליהן במגלת לבו של הטייל, ומאז כרת ברית עם האקליפטוס הבודד, העומד על פרשת דרכים ומצפה לאורחים, והוא שולח את זרועותיו כלפי המיש המצל, הנצב מולו בקומה זקופה ובנופו העגול ונשקף על פני צריפו הקודר של אפשטיין שתקע פה אהלו בשובו מן הגדוד העברי אחרי מלחמת העולם הראשונה והוא שמח בחלקתו ובפרדסו, וגאותו על עץ המיש בעל הצורה הרחבה הנזכר במסכת תמיד בענין עצי המערכה.

יוצא אדם לשוח בין הערביים והוא משיח עם נפשו ועם נפש כל הדברים הנקרים לו בדרך הילוכו. רעיונותיו של אותו אדם אינם מחכים להזמנה ואין הם מבקשים רשות הדבור. מחשבה בלב איש — ישיחנה לעצמו. וכאילו הוא מדבר עם לב העולם. מהלך לו אותו טיל משתאה אבל אינו מחריש.

יש והוא מתעכב על יד גדר אחת ומתבונן למה שנעשה שם מבפנים. מה נעשה שם באותה חצר פנימה? — לא כלום, או כמעט לא כלום: כלב קשור עושה סיבובים מסביב למלונה או מסביב לעץ, נובח אחת ושתים, מילל יללות יאוש ויללות תנחומים לעצמו ומפסיקם קמעה כדי שיתחיל מחדש. מסתבר שלא טוב לכלב הזה והוא רוצה שיהיה לו טוב. מסתכל האדם ורואה: שתים־שלש תרנגלות מטיילות לתומן ומקרקרות, ואגב קרקורן הן נוקרות בקרקע הסמוך לראשן ומוצאות בדרך זו את מזונן.

באה מחשבה בלבו של המסתכל שזאת היא אידיליה, כלומר: מראה זה שלפניו תמונה של חיי כפר היא. חיים שלווים ושקטים, חיי עבודה כשרה וכו׳. אלא שהכלב המילל סבור, כנראה, אחרת: קולו כמו קורא תגר על הנחה זו, שכן לא יתכן שבאידיליה יהא יצור חי, בריה מבריותיו של הבורא, אסור בשלשלת של ברזל שלא בטובתו.

אידיליה או טרגדיה — אבל אי־אפשר לעמוד על מקום אחד, שמא יחשבוך הבעלים לגנב. בלילה האחרון פרצו לביתו של תלפיות וגנבו חמשה תרנגולי הודו שפוטמו לחג הפסח. נושא הטייל את רגליו ונוטל את עצמו לצד העץ המכונה אקליפטוס, אשר זרעו הובא לארצנו מארץ רחוקה, מאוסטרליה, והסתגלו לתנאי ארץ ישראל ונעשה “אילן היהודים”. גר צדק לכל דבר.

אגב הליכתו הוא אומר לעצמו כך: ידו של האדם בונה ונוטעת הופכת מדבר לישוב ושממות עולם לגן עדן התחתון, בודאי! אבל סוד — הוי יפיו של הנוף ביד אחרת הוא, גדולה ונאמנה יותר מידו הקטנה של האדם. האמת הנצחית של מראות הנוף נוצרת עמוק עמוק בחיק האדמה, ובלב השמים, בנשמת האויר ובמחשבת האופק העמוקה, והכל הכל הוא רק בבואה דבבואה מצלמו ודמותו של הבורא ברוך הוא שאינו מגלה את סוד יפיו לאדם על אדמות.

ועוד הגה ואמר לעצמו אותו אדם משונה עם ערב: כל אדם נושא את חסד יפיו וקסם חינו של אלהים בנפשו, והוא מוליכו אתו ומעבירו ממקום למקום, ובכל מקום אשר תדרך עליו כף רגלו שם יביאנו ויטענו. ומה עניה ושוממה חלקתו של אדם שאין חסדי ימיו מתמשכים לו מראשיתו, ושיחת אילנות ורננת צפרים, מראות זריחה ושקיעה, משב רוחות קיץ וסערות חורף, אינם נעוצים באדמת הקודש של ילדותו. בהתהלכו עם אלהיו בשדה וביער ויהי ברז האחד עם הבורא והבריאה.

ד    🔗

ליבב ההלך את “אילן היהודים” בעיניו, ישב בצלו הקריר ונשען לגזעו הלבן והקלוף השענות של חבה וידידות, תלה עינו במיש אשר בחלקתו של אפשטיין ונפל מבטו על הבית החדש שבנה אפשטיין בשנה האחרונה, בית נאה עם גזוזטראות ומרפסות לארבע רוחות השמים. כדי שיהנה בעל הבית בדירתו מן הצל ומן הרוחות הקרירות המנשבות מצד הים בימות החמה הקשים,

השהה האדם, היושב בצלו של העץ ופניו לדרום, את מבטו על הבית הנאה ונתעצב. ומה ראה שנעצב פתאום ככה? ראה את התריסים המוגפים ואת הדלתות הנעולות ואת הדממה העבה אשר מסביב לבית, ועליו ובו, שמע וראה ויצר לנפשו עד למכאוב. בית יהודי סגור על מסגר — מראה עצוב הוא, מראה מביש. זה קרוב לשנתים שאפשטיין איננו כאן, עקר מביתו וממולדתו וחזר לאמריקה אשר משם בא, אפשר יחזור בקרוב ואפשר לא יחזור; לא גלה את מסתוריו לאותו אדם. אבל בינתים שומם בית נאה בישראל ואף נפש חיה אינה מהלכת בתוכו. דומה שגם המיש, האלון. הדקל, החרוב והשקמה, שנטע בחצרו (מפני שהמינים הללו נזכרים במסכת תמיד בענין “וכי כל העצים שוים למערכה”,) גם הם מתעצבים אל לבם ומתגעגעים לבעליהם שעזבם לנפשם, ואפילו את הגדי והעז והכלב וקהל היונים הגדול, ריחק מהם. ורבה העזובה בחצר הזאת.

הסב אותו אדם את עיניו מן המקום שגרם לו עצבות וחזר ותלאן בגזע האילן הרם שבהמשך השנים התפלג לשני פילוגים והיה לשני גזעים שוים בקומתם ובחסנם. לפני הרבה הרבה שנים, כשבנו הבכור עוד קטן היה, היה רגיל לקחתו אל זרועותיו. להרימו מעלה מעלה ולהושיבו בין ענפיו. שמעטים היו ונמוכים, והילד נהנה הנאה מרובה מישיבה זו שכן נפשו של הילד חושקת במופלא ומהלכת ברמות. ראה והתבונן בגזע האדיר — והנה הוא כתוב פנים ואחור, וחרותים בו שמות משמות שונים בכתב האשורי ובכתב הלועזי, אותיות מרובעות ואותיות מעוגלות, וגם סימני הכתב הערבי החד והמסולסל, חקוקים בגופו של העץ. הה, מי הכאיב לך כך, עץ השדה? מי הטיל בבשרך מומים וצלקות אלה, כתובות קעקע שחורות ומחפירות. כאילו סתם בול עץ היית ולא נפש חיה ומרגישה.

קרא אותו איש את כל מיני השמות ומלות החיבה והגנאי שהשחירו מתוך גזעו של האילן הנאה. והבין: שלא בזדון, על מנת להכאיב סתם, כתבו הכותבים את הדברים האלה, אלא מתוך אהבה וגעגועים לנערות הנאות שאתן ישבו בצלו של העץ הזה. ובלכתם חקקו את שמותיהם לזכר עולם. וכמו כבוד גדול עשו לאכסניה שלהם, בהראותם שכך היא ראויה לשמור על סודם ואהבתם, ואין לך כבוד גדול מזה.

ואף הוא, האילן החביב, כמו אמר להלך: אין דבר, ישחקו בי הנערים והנערות היקרים! עץ אנכי על אדמות ולבי פתוח תמיד לרוח האהבה המפעמת את העולם הנדון בטוב ובאהבה! מאז ומעולם שיח ושיג לו עם רוח אלהים המרחפת על פני היקום, כמו אז, בראשית הימים, בהיות אלהים ואדם יחד שוכני עצים ודבר העץ הטוב דברם.