מעורה בקרקע, כמין כולו עץ קשה ועמוק־שרשים. הוא עומד על אדמת נחלתו אשר בירכתי־הכפר. הזדהות עם האדמה! התמזגות טבעית עם הגינה המקשאה ושדה האילן! קומתו זקופה גבוהה, ואילו הפנים התינוקיים מופנים תמיד כלפי מטה, לקרקע. והעינים הכחולות — דומה, בולשות הן תמיד בשרשי האדמה במעמקיה הברוכים להוציא לחם מן הארץ. דיבורו — נהימות צעקניות שאינן אלא מין התגברות תמידית על מעצורים פנימיים שנחל מן האדמה הדוממה, המתאפקת לעולם. בעצם לא שפת דיבור היא שפתו כי־אם קריאה, כמין “קול קורא במדבר”, לשבר את האוזן כבדת־השמיעה של העולם והאדם.
בודד הוא האיש, לא נקלט בחברה, לא מלגו ואף לא מלבר. מעורב הוא בין הבריות רק במידה הדרושה לקיומו. כזר וכנכרי יתהלך במושבה, הכל מכירים אותו ואיש אינו יודע את נפשו. ואף הוא כך ביחסו לאחרים: מדבר הוא לרבים ואינו אומר כלום אף לאחד. קוראים בשמו כשם שמזכירים שם של איזה דבר ידוע, אבל שמעו ומהותו אינם נודעים בקריאה זאת. יסורי ההשתרשות וחבלי ההיקלטות במשקו נתנו בו את אותותיהם. הוא לא נשתחרר מן השעבוד הקשה שנשתעבד לקרקע, ועדיין ידה החזקה מחזיקה בו בעוז ללא הרף. דומה הוא לעבד שאימת רבו עליו כל הימים; לנרדף, המרגיש על גבו המלא עינים את פחד ידו של הרודף האכזר.
הוא בא הנה מאמריקה. שם עשה כחמש־עשרה שנה, עבד בזיעת אפיו, צבר דולרים, עלה ארצה וקנה חמשה־עשר דונם זיבורית מחוץ למושבה. קנה בזול, בשל תנאי הקרקע והמקום (על גבול כפר ערבי) ובעקשנות ובהתמדה רובינזונית בנה את המשק הזה. כספו אזל מהר ועליו היה להתפרנס מן האדמה, שהתעקשה אף היא ולא נתנה לו כלום.
והנה התחילה פרשת ההתרוצצות ממוסד למוסד, ממשרד למשרד: הלוואות! והלוואה פירושה — בנקים, ובנקים משמע — שטרותו ושוב פרשה קשה של רבית, זמני פרעון, גוביינא ריבית וריבית־דריבית ומסים. והאדמה — הזיעה אמנם ריככה אותה במקצת, פתחה את רחמיה והיא התחילה להיענות לאט לאט לענות העובד הנאמן. אבל טבע האדמה כטבע האדם: קפריזית היא ובעטנית כפרה סוררה. נותנת בימין ולוקחת בשמאל, היו יבולים רעים ונסיעות שלא הצליחו. הפסדים, נזקים ופגעי פגעים!
הוא כמעט אמר נואש. עוד מעט ויפול, יכרע תחת משא הדאגות והצרות, ולא יוסיף קום. ואיש אין שיבוא לעזרתו. שינהלו בעצה טובה ובעזרה כלשהי. אך הוא התעקש: מוכרח הוא להצליח! אדמת ארץ־ישראל לא תשקר! הנה בידו חוברת “השדה” ועוד חוברת אחת טובה ממנה, מארצות־הברית. וכאן כותב אגרונום אחד שבהרכב כגון זה ובטיפול שכזה, — ההצלחה מובטחת לו במאה אחוז. פורמולה מתימטית ממש. מדויק על פי החשבון ועל פי החוק הטבעי. לא יתכן אחרת. שזיפים כאלה ותפוחים שכאלה, אם יצליחו עוד לא ראתה עין הארץ. והוא הרכיב ככתוב. והפרי הרקיב שלא ככתוב. הכזיבה החוברת הטובה והכזיב האגרונום הטוב ולא עמד בדיבורו ובחיבורו. וכסבורים אתם מי אשם בדבר? — כמובן “הם” הפקידים הרשעים. שלא נתנו את היבול כלומר: את ההלוואה, בזמנה, והוא לא הספיק לזבל, לטייב ולשפר בשעתו, כמו שנאמר בחוברת המופלאה הזאת מארצות־הברית.
אך מלחמה ממושכת זו עם האדם והטבע לא הכריעתו ולא ניצחה אותו. להיפך: הוא נעשה עקשן ובקשן יותר. “הם” לא יוכלו לו. בצפרניו יחרוש את אדמתו ובעל כרחה תיענה לו. בידיו השתים בלבד יקים ויקיים את משקו היקר. הוא לא יתן לשתילים להתנוון, לא יסבול שעציו ימותו מחוסר מים, הם לא יביישו את עפר שרשם הטוב. האדמה הזאת השוממת הצחיחה, נתון תתן את יבולה כי היא האדמה טובה היא מטבעה, רק “הם” רשעים ועקרים, ועל אפם ועל חמתם יעשה ויצליח.
עברו שנים קשות, אכזריות, מתנכלות בכל מיני קשיים ופורעניות, והוא עמד בכל הנסיונות האלה ויצא כמנצח. התגבר על כל המכשולים והנחשולים שעמדו עליו לטרדו ממשקו היקר והצליח. לאט לאט הפך ערוגית אחר ערוגית, חלקה אחר חלקה, ולבסוף דונם אחר דונם, לאדמת מטע וצמיחה, ל“ארץ מאכילה את יושביה” ל“משק למופת”. הבור הסרבני שינה את פניו ולבש סבר של ישוב, של נחלה מבורכות של אי ירוק, נאה ונעים. מרחוק נשקפת הגבעה הפוריה כאי ירוק פורח. והיא נושאת הוד של לבלוב ופריון על סביבותיה. אילנות גבוהים פורשים את נופם היפה לפניך ושולחים לך ממרחק פריסת־שלום מוריקה. נעלמה השממה הקודרת ובמקומה אתה רואה בנינים חוסים בצל עצי פרי ועצי נוי. שובך מאושנב, נקוד זהרי יונים מתרומם כמגדל מאחת הפינות הגבוהות שבחצר. ירקוּת שמֵחה ורעננה רומזת לך בעין טובה בהיקף רחב למדי ומזמינה אותך לבוא ולחסות בצלה הטוב.
במה זכיתי שיגלה דוקא לי את מסתוריו? אני זוקף את זכותי זאת על חשבון מקצועי. הוא למד זמן קצר הוראה בניו־יורק. ומאז נשארה לו זיקה ודרך־ארץ למורים ולסופרים. בביתו מצאתי פעם גליונות בודדים של “הדואר” ו“ספר השנה ליהודי אמריקה”. אחרי ששבעתי והותרתי מן האבטיח הטוב והגדול כגלגל שבו כבדני ביד רחבה מארחי האדיב, סיפר לי מקצת מתולדות חיו:
בא לאמריקה מכפר קטן בגליציה המזרחית. תפר שרוולים בבית־חרושת למעילי־נשים, לא הצליח במלאכות כי באמריקה דורשים עבודה מהירה ונקיה ואוי לו לשרוולן שאינו מוציא דבר מתוקן מתחת ידו. פיטורים וזה הכל! אתה רואה את האצבעות הללו? הן לא שירוולו יפה. לאו כל אצבע מסוגלת לתפור שרוולים בצד הנכון. היהודי האמריקאי אינו יודע חכמות: אינך יכול — לך לעזאזל! ירוק אתה בעיניו ומוקצה מחמת מיאוס. כך הם שם — גרועים יותר מאשר כאן. אם כן, במקום ללכת לעזאזל, כעצת ה“בוס” המנוול, הלכתי לבית־המדרש למורים וגם שם לא עשיתי חיל. אתה מבין? — צרת הדקדוק והתנ״ך וגם ההיסטוריה! הורדוס ואדרינוס. וכל מיני הורקנוסים ואריסטובלוסים, והרמ״בם והרמב״ן, והמרב״מן ושרמ״חל ושד״רחל, שמות שרק יחידי סגולה מסוגלים לבטאם בלי שגיאה ולזכרם לפי הסדר, בזמנם ובמקומם. אני לא תפסתי את,ו״ו הידיעה ולא את ה״א המהפך. מוחי התהפך בי מחוסר ידיעה. וכעבור חצי שנה בערך, היסטוריה שארכה מאד בשביל ראשי הכבד, עזבתי אותם ואת חכמתם הגדולה ונעשיתי “פדלר”. כאן, אתה רואה מצאתי קצת את עצמי. אבל מי שלמד פעם דקדוק שוב אין לו תקנה. נמשכתי לקריאת עתוניים עבריים מארץ־ישראל והאמנתי בכל מה שכתוב בהם. היסטוריה כזאת הכתובה בעתון קל יותר לתפוס, ואני נתפסתי לה".
“וכאן” — סיים את סיפורו. ולא בלי התמרמרות, כאילו אני האשם בכל — “כאן אני קבור עשר אמות באדמה ונלחם עם השועלים הארורים, ימח פגרם ועם יתר המחבלים היורדים לחיי וגוזלים את לחמי מפי.”
סיירנו את המשק שלו והוא העבירנו סביב סביב, על עצי הפרי השונים, על הכרם ועל המקשאה, והסביר לי — בקול צעקה כאילו חרש הוא העולם, את הסוגים, המינים והזנים השונים של פרי העץ ופרי האדמה. כשהגענו ללול, נכנסה בו שוב רוח של מרי וזעם והתחיל לקלל את השועל, ולא נתקררה דעתו עד שהוציא חוברת קמוטה ומעוכה מאחד הכיסים הנסתרים שלו. דפדף בה במהירות ופתאום עמד וצעק: הנה הוא הארור ימח שמו: “וולפס נילוטיקה” — השועל המצרי, ימח שמם של המצורעים, עשר מכות על ראשם מוכה — השחין, הם הם, המצרים. המנוולים, המשלחים בנו את רגלי השועל והנמיה, כי ארצם רוחשת כל מיני דבר וערוב, ממצרים ועד הנה.
אתה רואה את הרגלים הקצרות הללו ואת הגוף הכיפח? נקל להכיר מיד, כי הוא מתגנב אל טרפו בזחילה. הסתכל נא בזנבו! שעיר הוא וארוך מאד ומשמש לו כמין הגה ברוצו. בשיניו החדות (“נשיכתם נשיכת שועל”) אכל שלשום שלוש תרנגולות, ייחנק בהן". ושוב: “לו היה בידי מנה אחת אפיים של רעל! זכר לא היה נשאר מהם. אין הם מרגישים ברעל. עד כדי כך לא הגיעו בחכמתם”.
*
אחרי הביקור הזה נעשיתי לאיש סודו. בטח בי שאשתדל למענו במועצה לחלק לו מנה אחת כפולה של רעל: “אתה תסביר להם שאין כל סכנה לתת רעל בידי, אפשר לסמוך עלי שלא ארעיל בו את הנציב העליון ושוטריו. תגיד להם שלמדתי הוראה, ושהייתי חבר ב”אחיעבר“. אוכל להראות להם כרטיס חבר”.
אך ראה אותי ברחוב התחיל להתקרב אלי בצעדת ונחפזים והרחבים, ועוד במרחק עשרים מטר החל צועק: “קיבלת משהו מאמריקה?” (משום — מה האמין שאני עומד בקשרי מכתבים עם ארצות הברית).
עשיתי תנועה כלפי העגלה שלו, כאומר לנגוע בפרי. הוא נזדעזע, ובתנועה של התגוננות, הפליט למולי: “אצלי אסור לנגוע בסחורה! אם תרצה לקנות — קנה. אשקול לך ממיטב השזיפים קח מה שאני אתן לך. כל מגע נוגף את הפרי, עור השזיפים עדין מאד. זהו סנטרוזה שאפילו בקליפורניה אין כמותם”.
*
יום אחד מצאתיו ליד עגלתו, וכמעט שלא הכרתיו. הוא היה מזוקן ומגודל פרע. מעולם לא ראיתיו בגילוי ראש. והפעם נגלה לי ראשו הבלונדיני כמין איקונין של קדושי הנצרות שלא אהבתי מימי ושעוררו בי תמיד פחד ותמהון. ועוד טרם הספקתי לשאלו דבר, פתח ואמר: אני מגדל זקן, אין לי פנאי להתגלח!" הוספתי להסתכל בו בתמהון: המסגרת הצהובה שענדה את פניו החוורים הבליטה ביותר את עיניו התכולות, הילדותיות. הוא נראה לי עתה כמין חיה צהובה שקטה. ׳רכה׳ אך מסוכנת… מבלי משים חיפשתי את צפרניו. הן היו שחורות וארוכות כשפודים ומטילות אימה. ושוב נשאתי עיני לפניו הסגורים במסגרת פלומה צהובה. הבטתי על מצחו הצר ועל פדחתו הקרחה, ולא יכלתי לגרוע מבטי ממנו. עכשיו הרהרתי. קיבל את תיקונו המלא. כך הוא בעצם: אדם קדמוני.
בא איזה קונה, ושוב לא שעה אלי, לא ראני עומד ומתבונן בצורתו, שהזכירתני בבהירות בולטת רגבי אדמה תחוחה ושדה־שבלים צהוב, נע לאטו בשרב הצהריים.
[נדפס בהפועל הצעיר 1955)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.