רקע
משה בן־מנחם
אֵם וּבְנָה

 

א    🔗

שביל של זהב מוביל אל פתח הצריף הרעוע, שביל צר ונקי הנראה תמיד כרחוץ למשעי. הדשא הירוק בחצר, המקיף את הבקתה השחורה מרוב שנים, מבליט בהבלטה יתרה את הקו הזהוב של הנתיב הדק המתמשך בענות תום כמין חריץ אלכסוני, מכוון, מקצה המדרכה עד לפתחה של הדירה הדלה, בה מתגוררת משפחה בת שלוש הנפשות זה הרבה שנים.

המתישב הראשון, שבנה לפני זמן רב, מראשית הוסד הכפר, את הצריף הארוך הזה, כבר שבק חיים לכל חי; המצבה שעל קברו היא מן הנושנות והראשונות של הכפר; האותיות טושטשו מן השמש והגשמים, ונשארו אך ורק שתי כפות הידים הנשואות למעלה לברכת כהנים, — סימן שכהן היה האיש, כהן צדק.

אלה שבאו אחריו לגור בצריף הזה עניים הם. ומאז השתכנו בצריף לא תקנו בו כלום; והעזובה מסביב צועקת עד לשמים, המתנשאים דוממים, עמוקים וכחולים מאד מעל לצריף ומעל לחצר השוממה, וכדרך השמים מאז ומעולם, מחרישים הם בתכלתם הטהורה ואינם מספרים כלום.

שלושת גרי הבקתה — האב, האם והבן, המזדקן אף הוא, חיים את חייהם כל אחד בפני עצמו ואינם מתאגדים לחטיבת משפחתית אחת. אנשים שותקים אינם מתחברים ואפילו בני משפחה אחת הם. הם לא שתקו אפילו ביחד, ומעולם לא ראום יושבים או הולכים יחדיו. בצאתם את הבית הלכו תמיד בשורה ערפית — ראשון, שני, שלישי; וכך היתה גם דרך כניסתם: ביחידות ולחוד. לפעמים נשמע קול צעקה מבפנים, — היה זה קולו הדק והצרחני של מנלי הבן, שקול נשים לו ופניו חלקים, בלי חתימת זקן. יתכן ששם, בפנים, ברשות היחיד שלהם, התעלל הבן המזקין בזקנים השקטים והעצובים, אותו שקט עצוב של “יורדים” שהגיעו עד חוסר לחם ובכל זאת אינם רואים את עצמם כסתם עניים ואביונים, המרובים כל־כך על פני הארץ.

ואף על פי שותיקים הם בכפר, מראשוני המתישבים, לא רכשו להם כלום במשך הזמן; לא כלים ולא דירה, ולא בגדים נאים; והפרנסה של האב — על מכירת מיני סדקית בבתים, — פרנסה בזויה, שלא הכניסה מעולם אף כדי קיום עלוב.

לפנים, בעירה היהודית ידע כל אחד מה שמתבשל בקדרת חברו, ולא היתה משפחה בישראל שלא ידעו מי ומה היא. אפשר היתה זו מעלה ואפשר חסרון, אבל מכל מקום היתה אחוה והיתה ידידות בין בני ישראל!

בימינו ובמקומותינו אין אנו בקיאים בעניני יוחסין, ואדם לאדם נכרי וזר, ומה שאנו יודעים איש על אחיו ושכן על שכנו אינו בכדי ידיעה של קרבת נפש ואהבת ישראל. וחבל על שאבדו עיירותינו היקרות; הרבה היינו יכולים ללמוד מהן, ואולי היינו מגיעים גם לכלל מעשים טובים, כדוגמתם של אחינו בדורות הראשונים.

בבקרים ובערבים נאים של קיץ וחורף, יש וחן מיוחד נסוך על הצריף ועל החצר של המשפחה הזאת. ירק הדשא. שביל הזהב העדין, העצים מסביב, והגנה המעטה בסמוך לקיר המזרח, הופכים את הפנה הזאת למין אידיליה כפרית, שעליה אנו קוראים בספורי מעשיות טובים. הנכתבים על ידי סופרים יקרים בעלי שאר רוח. אז נראה לך הכל כאן כה נאה וכה צנוע, שמתעורר בך החשק, הכמוס מאז הילדות, להכנס לכאן ולהתישב על הספסל שעל יד הבית ולהתאחד עם כל הטוב והיקר השוכן במקום הזה. שכן לא יתכן שהנאה והטוב שכותבים עליהם כל־כך הרבה וכל־כך יפה יימצאו רק בספרים, בין אותיות. חיות או מתות. פנה נאה בכפר — מן הדין הוא שנאחז בה ונשכין את עצמנו בה לא רק במחשבת אלא גם במעשה.

מרוחקת קצת מן הכביש הראשי ומכונסת בתוך דממתה החמודה. עומדת לה הבקתה מן הצד, שקועה בהרהוריה העמוקים, וכמו מזמינה היא את העוברים על פניה לפקוד אותה ולבקר אצלה בלי שהיות. הלבנים המעטים והדלים המתנפנפים כמין מפרשים ברוח, מזכירים ימים מקדם, ילדות ירקה ויחפה, והם כמו מספרים חרש־חרש עם הרוח את הספור הישן־נושן; שאין כל חדש תחת השמש, שהכל כבר היה, וגם מה שיהיה עד סוף כל הדורות, כבר היה היה לפנים.

אכן, להכנס לחצר פנימה אי־אפשר; אבל להציץ אפשר. ליהנות אפשר, ולזכור נשכחות ולהתרפק עליהם — אפשר ואפשר! חצר זו, ושביל זהב זה, אכן, כבר היו לעולמים; עמוד רגע. הלך, והנה יעלו מעפר אליך וראית אותם וראו גם הם אותך; הם הם לפניך, כמות שהיו אז!


 

ב    🔗

זקנה היא האשה. כבת שבעים, אך משהו מטובה לפנים משתמר עוד בדמותה האריססטוקרטית, האצילה. לא קשה לקרוא בתוי פניה המקומטים את עברה בעירה הרוסית — יהודית, נערה צעירת ונאה, תמירה ובעלת אברים יפים; בת־טובים. בבואה הביתה מן הטיול ביום חורף קר, לבושה פרוה חמה, כולה זוהרת ונוהרת ומחוממת ומשולהבת־פנים מן האויר החריף והמרענן — היא משליכה מעליה בחן משובה את הכובע, הידונית והפרוה, חולצת בעזרת המשרתת את הערדלים הפטרבורגיים והיא מתקבלת על ידי האם, העומדת במטבח ומשגיחה על האוכל, במאור פנים, שכולם אומרים אהבה ונחת למראה העלמה — הבת הצעירה והיפה. — כל היום בחוץ, מוכיחה האם מאהבה, מטילת לה בקור כזה כאילו אביב בעולם! ופניה של פאניה הבת, שוחקות לעומת האם, וכאילו היא אומרת: אכן, אביב בעולם, אביב נצחי! וגם החורף אינו אלא מין אביב קר וחריף, כי טוב הוא, כי נצחי הוא, כמוהו כחיים על אדמות!

זקנה היא עכשו פאניה פלוטקין ובכל זאת נשתמר בה משהו מאותה נערה בעירה מלפני למעלה מחמישים שנה. דומה. שמתחת לעור הבלה הזה מתחבאה צורתה הצעירה והצוחקת, ואין אדם צריך לטרוח הרבה כדי לגלות זאת. החיים אינם מתים, הם רק מסתתרים אי־שם ומציצים מתוך מחבואם, מבין החרכים. פאניה פלוטקין שינתה רק את צורתה, לבשה מסוה של אשה עניה, הגרה זה שלושים שנה בצריף רעוע, אשר שביל הזהב עדיין מוביל מן הרחוב דרך כל החצר אל פתח ביתה.


 

ג    🔗

עם מות האב נעשה מנלי המפרנס היחידי של המשפחה. מנלי בחור משונה הוא והנערות לועגות לו ומתלחשות מתוך חיוך אכזרי בעברו על פניהן. הללו יודעות שאינו מתגלח, שאין לו מה לגלח; וסוד זה מענין ומשעשע אותן. ויודע הבחור שהן יודעות משהו, וזה מרגיז אותו והוא מנבל את פיו בעברו על פני נערות צעירות; ומניבול פה הוא עובר לקללות גסות, לחרופים ולגדופים, שבדרך כלל אין שומעים אותם בארץ הזאת.

מנלי טייח הוא, אך מקצועו אינו מקובל עליו. עוד בחיי אביו ביקש להחליף את מקצועו: כי לא אהב לעבוד קשה. רק סיפוק אחד יש לו בעבודה זו: בעבור איזו נערה צעירה במקום עבודתו הוא משליך עליה טיח, פוגע בה, צוחק ומנבל את פיו. ולמזלו רחמנים הם אנשי הכפר ואין הם סוטרים על פרצופו. סולחים לו לעלוב שכמותו. מפליטים את שמו “מנלי”, בבוז, כמי שאומר: אין הוא כדאי שנגע בפרצופו. ואפשר לא בזכותו הוא אין פוגעים בו האבות והאחים המרומים, אלא בזכות האם, האלמנה העלובה, שדמותה האומרת כבוד מזכירה לכל אחד את עברה הנאה, והיא מאצילה על הבן מהודה ומחפה עליו, ובשלה אין כעורו כעור שלם.


 

ד    🔗

מאז מותו של הבעל נוהגת האשה לצאת לטייל לפנות ערב לבדה. חברות אין לה ועם מנלי אין לטייל בכפר. הבריות לועגות לו גם בלאו הכי, ואם יראה עם האם ברחובות יגדל הצחוק עוד יותר. אין הזקנה מתרחקת מביתה אלא כדי חמשים מטר, עד למעלה הגבעה שעל יד בית הכנסת החדש.

הולכת היא לאטה, מחרישה, ועיניה טורדות כלפי מטה, כלפי המגפים של בעלה המנוח, שהיא נעולה בהם בקיץ ובחורף. אלה הם מגפים שחורים, מעור רך וטוב, כדרך שנעלו הגבירים בימים ההם: מנלי נעל אותם פעמים אחדות עוד בחיי אביו, ומחמת לעגן של הבנות השליכם מעל פניו ושוב לא הכניס בהם רגל. אך אחרי פטירת האב התחילה האשה ללבוש את בגדיו של בעלה: המקטורן, המעיל, כובע הפרוה, השל, ובעיקר המגפים. כאילו נתאהבה בהם וקשה לה להפרד מהם.

במשך הזמן נטשטשו כמעט הבדלי הצורה בינה ובין בעלה, נסתגלו לה רוב קוי דמותו של מוכר הסדקית, והבריות כמעט שחדלו להבדיל ביניהם, כי עיניהם למגפים, והללו כאילו עשו אותם לבשר אחד.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47967 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!