אומות העולם, וגם אנחנו בעצמנו, מונים אותנו בין אמני הבדיחה והחידוד. תילי־תילים של הלכות כבר נערמו על “ההלצה היהודית”. איש־איש והסברו; אך הצד השווה שבהם, שכולם מעלים ומנשאים את הכשרון היהודי לחידוד. ואולי באמת כוחנו גדול בו. אבל מה שנראה לי מחוץ לתחומו של ספק, הוא: אנו משוללי יסוד ההוּמוֹר, זו הלחלוחית החיונית של כל יצירה בספרות ובחברה. יסוד זה חסר בפרי־רוחנו ובמעשה־ידינו, וכנראה שהוא נעדר כאלמנט של איכותנו הנפשית, כתואר מתאריה.
יודע אני, כי מייד יימצא מישהו שיזדעזע לאפיקורסות כזו: הא כיצד? ושלום עליכם? ומנדלי? ופלוני? ואלמוני? כלום אין הם מגלמים את ההומור היהודי בצורה שאין דוגמאית ממנה? ברם, לא כל מה שמביא לידי צחוק או שעשועים הומור הוא. יש בספרותינו פרקי־חריפות, סאטירה, אירוניה, סרקאזם, שאַרזש וכל כגון זה, אך הומור אמיתי אין בה. יש בחברתנו ליצנוּת וליצנים, מהתלות ומהתלים, שנינוּת ושיננים, אך הומור – לא! הופך אני, למשל, בספרי החידוד והבדיחה, שמר דרויאנוב ליקטם באהבה ובכשרון, ואני מפליג ממדור למדור ומוצא בהם הכל: הלצות, בדיחות, עקיצות, פילפול, עיקומי־כתובים, פשט ורמז, גימטריאות ונוטריקון – חוץ מהוּמוֹר.
כדאי לעמוד על עצם המושג. מעניין, שגם הפסיכולוגיה הרפואית העתיקה מעמידה אותנו על טיבו של מושג זה. היא מונה ארבעה מיני ליחות הקרויים Humores, וקובעת, שרק עירוב שווה מארבע הליחות האלו בורא את המזג המתאים והרצוי; ואלה הם: המזג הדמי, האדומי, הבלגמי והמילנכולי.
…“ושמתי משכן היובש במרה השחורה, והחום במרה האדומה, והלח בדם והקר בבלגום. וכל גוף שהשתוו בו הליחות… והיה כל אחד מהם רביע לא יותר ולא פחות, בריאותו תמה ובנייתו מעויינת. ואם אחד מהם יותר מחבריו וגבר עליהם והטם, נכנס החולי לתוך הגוף מצדו במידת היותרה שבו. ואם פחות הוא, נחלש כוחו לעמוד כנגדם וניצחוהו ונכנס החולי מצדם, במידת מיעוטו ורפיון כוחו לעמוד כנגדם”.
(איגרות האחים הצרופים, ראה הערות של א. בן־ישראל בשמונה פרקים להרמב"ם)
המושג הומור נתגוון, כמובן, במרוצת הזמנים ונתעמק, אך כל דרגה של התפתחותו, עד היום – נשתייר בו מן המשמעות הקדמונית: מצב־רוח או מעמד־נפש הנולד מתוך מזיגה מעויינת של כוחות הגוף והנפש.
עירוב מעויין זה, מלבד מה שהוא מתת־אלוה, הריהו גם מתת התנאים והסביבה. פרי ההיסטוריה הלאומית והביוגראפיה האישית. העם היהודי כולו, וביחוד סופריו ומשורריו, חוזיו ומדינאיו, המזועזעים תדיר על־ידי נחשולי מאורעות ומעשים בחיי הכלל והפרט, מדרך הטבע הוא שחסר בהם המזג והתוֹאַם. הקור והחום, הלח והיובש, המרה השחורה והמרה האדומה, הלבנה והצהובה – נבחשים ונכפתים בקרבם יותר מרביע ופחות מרביע, באופן ש“בנייתו אינה מעויינת”. לפיכך יש לנו חוזים, פייטנים, בעלי־אירוניה, אנשי־סטירה, עזי־סרקאזם, אישים ממולחים וחריפים, אך אין לנו אנשי־הומור. כי הראשונים הם פרי יסודות גוף ונפש בלתי־מאוזנים, ואילו האחרונים נולדים מתוך הרמוניה ואַחוות האלמנטים השקולים.
*
כל מי שעמד על מושג זה ברור לו, כי לא כל מה שמבדח ומביא לידי צחוק, הריהו הומור. ואין לך דבר שהוא עשוי להטעות בנידון זה, כיצירה המביאה לידי צחוק. רק דקי־ההבחנה ידעו להבדיל בין צחוק לצחוק. יש צחוק נמוך, כמעט בהמי – הן מצד הצוחק והן מצד המצחיק. אולם הצחוק עלול להתעדן ולהתאצל. ההומור האמיתי אינו דווקא מצחיק – פעמים הוא מביא לידי חיוך, פעמים – גם עצב עימו. הוא אינו פוגע אפילו בנושא החי, המשמש לו מצע וחומר. ההומוריסט אינו מפקיע את עצמו מן החברה, ואינו מעלה את עצמו עימה. שלום עליכם, למשל, שהיה בן־בית בעולם המצוייר על ־ידו – אף הוא רואה את יהודיו המגוחכים והעלובים מלמעלה. הוא קומיקן גאוני, אבל לא איש ההומור האמיתי. מנדלי מייסר ומוכיח, מתרגש ומקונן, מתבל סיפוריו בעוקצין ובשנינות, אך הומור – סמי מכאן. הוא כולו מלא סרקאזם יהודי, סמליות וזעם, שהם מידות ישראליות, המתמשכות עלינו מן הנביאים, דרך היינה וברנה ועד לגדולי־האומה האחרונים. על כך מעיד הסיגנון וכל הלבוש של יצירה זו. כי בעוד שהאירוניה מסתמנת ונבלטת על־ידי הלשון שבה הדברים נאמרים, והסאטירה ניכרת ברום־עמדתה, שמשם היא משקיפה כדי להשפיל את הנדון והיריב – אין ההומור נוצר בסממנים חיצוניים. הוא צף ועולה מתוך צירוף־הדברים, נעימתם ומסיבות היאמרם. ההומור מבדח, משחיל חוט של חן וחסד, אך אינו “מצחיק”. הצחוק של הלעג הוא קטלני, פוקע פקעים־פקעים, פורץ ומתנדף, ואילו ההומור משתמר בלב ומאיר את עיני המסַפר ואת שומעיו. הצחוק מפרק מתיחויות דרך התפוצצות; ההומור נכנס לתוך המתיחות וממתיקה ומרופפה מבפנים.
ההומור הוא אמנות, אמנות הגילוף. הוא מעצב דיוקנאות לסתוּם ולקרוּש, הוא מחמם את החומר הצונן, ומכשירו לקבל צורה. הוא נובע מלב מלא אהבה ורוח משוחררת. הומור והבנה דקה באים ממקור אחד, ושבים למקור אחד. הוא מגלם אותה הרמוניה עליונה, הכוללת בתוכה גם את הסתירות והיוצא־מן־הכלל. על־ידו מתגלה הטפל והפעוט שבחיים ושבהליכות בני־אדם בצד החשוב והרציני כאחים־תאוֹמים. הוא מסנן את המוזר ושאינו־מוסבר לנו דרך נקבוביות התבונה טיפּין־טיפּין, גם כשאין להם היתר־כניסה מטעם ההגיון הפורמלי. הוא מגלה את מהות־הדברים, מהות־עולם, שהיא מיטפיסית כמעט – לא מתוך רתיחות־השעה. ההומור אינו מבטל ניגודים, אלא מחזק את כוח שניהם על־ידי האור שהוא מפיל עליהם. הוא מכשיר גדול להבנה, לראיה – לראיה גדולה.
*
גם לאומות העולם אין שׂר־ההומור מחלק מנות גדושות, – ולנו, שכל תנאי חיינו מתנגדים לו, לא כל שכּן. ומה מאוד צריכים אנחנו לאותה צלוחית של פלייטון, הקרוי הומור! בכל פינה שאנו פונים נרגיש בהיעדרו: בספרות, באמנות, בביקורת, בגינוני המפלגות; בכל שולטת מאירת הקנאות והקנאה, הלעג והמרירות. דוֹק ותמצא, שאפילו במקום שיש יראת־הכבוד מפני משהו או מישהו, נקוּד על היראה ולא על הכבוד. אין צורך להיות בין כת המקטרגים המושבעים – ואני איני נמנה עליהם – כדי לראות זאת.
אם נקח, למשל, רשימת ביקורת על ספר או על סופר, נמצא בה כל מיני חיטוטים, רק לא מעט הומור, קורטוב של חיוך והבנה רחבה. תמיד מוטעם הפרט, המגלה חריפות אמיתית או מדומה. תמיד מובלטות התביעות. הצד החיובי מובלע בין השיטין, מין הודעה מאונס. חוץ, כמובן, מאלה, שאין חולק עליהם: ביחס אליהם אין מקמצים בשבחים. אבל אם הדברים אמוּרים בכשרון, שעוד לא נחתך טיבו, מיד מתעצל הלב ומתרשל הקולמוס והאותיות מיטשטשות תוך כדי כתיבה, – השורות נעשות סתומות, מלאות סימני־שאלה, ונקודות, ומרכאות כפולות, תלישא קטנה ותלישא גדולה.
הוא הדין בספירת הפובליציסטיקה, בפולמוס המפלגות וכיוצא באלו. בכל מקום אתה מוצא שפע קנאות וקנאה, המצמצמות את ההשגה, וחוסר גמור של הומור, של רוחב־לבב. מה תימה אם אין כאן תנאי גידול לאדם ולכשרונו? אין אנו יכולים לראות דברים ראיה שלמה ולהגיב על מעשים תגובה שאינה מעוקמת. אנו מגיעים רצפת־אש לשפתנו, או שאנו שופכים אפר על ראשינו. אנו מייסרים את מי שלא זכה בעינינו בכל פולסין דנורא, או שאנו מתקינים אריסטון של מעלה לאלה הנראים לנו צדיקים. אין חוש־המידה. היד השוקלת רועדת כאחוזת־עווית והכפות מתנדנדות לכאן ולכאן.
*
אחת התעודות הנכבדות שתלינו בשיבתנו לציון היתה: להכשיר את עצמנו לתגובה בריאה – להביא לידי עירוב מעויין של “ארבע הליחות” שבקרבנו, כדי לחזק את המבנה הנפשי של ציבורנו ויחדיו. אהה! – בתחום זה לא הישגנו כלום, ואפשר שעוד נסוגונו לאחור. חיינו מפוצלים לתאים ולתאוֹנים; יחסינו הציבוריים נחתכים לא לפי הקו הנורמאלי; דרכי הפולמוס בכל השטחים גובלים שוב בהיסטריקה; ההתבטלות בפני אורחים וכשרונות לועזיים לא חדלה גם כאן; הקשרים המשפחתיים דוחקים כל הערכה אובייקטיבית, והפנים רועמות כלפי כל מי שאינו מיישיר את רגליו מיד לפקודת “הכן”!
אכן רעה גדולה היא זו, ולא תהא לנו תקומה אם לא נמצא לה תקנה. ובראש וראשונה טעונה קריית ספרותנו חיטוא וטיהור. כת בוני ספרותנו, המרגישים עצמם קרואים לכך, חייבים להיות חלוצי התיקון העצמי. תיקון זה לא יתואר בלי שנחנך את עצמנו להשגה משוחררת מכל קטנות, להשגה של הומור, לתגובה מתוך אהבה, מתוך הבנהרגליו מיד לפקודת “הכן!”
החלוץ האמיתי של ספרותנו יהיה חלוץ ההוּמוֹר, אשר יזה טללי הבראה על כל פינות־חיינו. הוא שיחזיר למוטב, ימתח ביקורת, יקדש מלחמה, ויטפח גידולים קודם־כל מתוך הומור, מתוך אותה השגה גדולה, שאינה שמחה על המכה, אלא מבקשת את כל הדרכים לרפאותה.
תרצ"ז
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.