א    🔗

כל־אימת שאנו עוסקים בסוגיית תרגומים, הרינו מתכוונים בדרך־כלל לתרגום ספרים לועזיים לעברית, להרקת ערכי ספרות ומדע ללשוננו, כלומר, למה שקדמונינו רמזו במימרא הנאה “להכניס יפותו של יפת באהלי שם”. תרגומים כאלה מקובלים עלינו, וחשיבותם היא כבר מן המפורסמות שאינם צריכים ראיה. שכן הכל מודים בימינו, שספרותו של כל עם נבנית לא רק מיצירות מקוריות, אלא גם מיצירות־חוץ. ילדי־נכרים, פרי אומות אחרות, שרוח אנושית גדולה מזוּגה בהן ולפיכך הן שוות לכל נפש של אומה תרבותית. אף אין עוררין על כך, שתרגום השבח והעליה של ספרות העמים מעשיר לא רק את הספרות הלאומית, מרדד אותה, מחייב אותה לסייר באוצרותיה, לצלול במצולותיה ולמצוא דרכי־הבעה וערכים מקבילים, מכשירה להלביש הרגשות ומחשבות ומראות, שלא היתה להם דריסת־רגל עד כה בתחומיה, ליצור צירופי־ניב חדשים. קיצורו של דבר, התרגומים הטובים מגלים מחוזות נעלמים לנפש העם המרגשת והמשׂכלת ומעלים אפשרויות־ביטוי חדשות ללשון העם. התרגומים מסייעים איפוא למיצוי היכולת היצירית והלשונית הגנוזה, ואילולא הם היתה זו מוטלת עלומה ורדומה, בטלה וקמלה.

כל אלה הם בגדר מוסכמות. מה שאין כן תרגום מעברית ללועזית, הרקת הטוב והיפה שבלשוננו ללשון העמים, ובשינוי נוסח הקדמונים: “להכניס יפיפותו של שם באהלי יפת”. עניין זה עדיין מוטל בספק אצל רבים, ועל כל פנים אינו מחוור להם די־צרכו, ולפיכך דוחים אותו בשה“י פה”י. אם דורש בסוגיה זו סופר עברי, מרננים אחריו שהוא מבקש לפרסם את עצמו ואת יצירתו; אם המציע לתרגם הוא עסקן משכיל, שהגיע לכך מתוך בקיאות בהוויות העולם, מיד מהרהרים אחרי מידותיו ומעלים עליו חשד שמא רצונו לעסוק בזן חדש של “תעמולה ציונית”. מכל מקום, עדיין תרגום מסוג זה הוא בבחינת בעיה, שמעטים עמדו על טיבה. ואפילו אלה הנפנים אליה משעה לשעה ומסייעים למלא מקצת מן הצורך הזה, הריהם עושים זאת כלאחר־יד ואגב שיטפא דעסקונתא. מעידה על כך המקריות שבבחירת ספרים עבריים לתרגום, שלעיתים רחוקות אתה יודע טעמה וצידוקה, וכן הדילוגין והסירוגין שבפירסום תרגומים, שפעמים עוברת שמיטה ואפילו ספר עברי אחד אינו נעתק ללועזית, והחלל בין יפיפותו זו – נפער ואינו מתמלא. וחבל. לפי שכבר מזמן בשל הצורך לתרגום יצירות עבריות ללשונות לועזיות, כדרך שגם היכולת לכך גדלה בתקופה זו בשיעור שלא שיערנוהו לפני שניים־שלושה עשׂוֹרים. בשילות זו, שני סימנים לה: מציאותה של מסכת יצירה פיוטית, בלטריסטית ומסאית, גדולה בכמותה ונכבדה באיכותה, עשירה בנושאיה ומגוונת בצורותיה; וסימן שני – גידולו של דור סופרים ומשכילים עבריים, הנזקקים ללשון האנגלית, הצרפתית והספרדית, שמקצתם כבר מוכשרים לתרגם כהלכה מעברית ללועזית, ומקצתם עתידים להיות מוכשרים לכך שיתקינו את עצמם יפה באסכולה של תרגומים, הצריכה להיווסד בישראל. ואף בתחום זה יפה כוחו של הכלל: הביקוש בורא את ההיצע. הכוחות התרגומיים המעוּלים, שלא היה להם דורש ולא היה להם שימוש, יתעוררו וישתלמו ויכירו בערכם ובכשרונם, ויבואו למלא את תפקידם כראוי.

ב    🔗

תחילה ראוי לעיין בשאלה: סוג זה של תרגום, מה תכליתו? איזה חסרון הוא בא למלא? האם הוא בבחינת מותרות, עניין של מהיכי־תיתי, שלא יועיל ולא יזיק, או יש בו משום צורך חיוני? האם שגיון של יחידים הוא, שדעתם זחוּחה עליהם או היא תביעת התרבות הלאומית? שאלות אלו וכיוצא בהן ודאי תישאלנה על־ידי רבים כעניין, ודין הוא להשיב עליהן כהלכה.

קיימא לן: כל אחד זקוק לא רק לאישור ערכו מצד עצמו, אלא הוא נכסף לאישורו מצד הזולת; ואין הוא מאמין בכוחות עצמו ואינו מסוגל למצוא את עצמו בלי אותו אישור־חוץ, בלי גושפנקת־הזולת.

ואין זאת “חולשה” אנושית של הפרט או הכלל, כפי שרואי־פני־השטח רגילים לדמות, אלא זוהי תולדה של זיקה חברתית, זיקה־שמבראשית של התודעה הפרטית לתודעה הכללית, המקבלת אורה ותוקפה מזו האחרונה. שהרי גם אמת אישית אינה אמת שלמה, עד שהיא זוכה לתוקף כללי. ולא עוד אלא שזוהי תכליתה של כל מלחמה בעלי תריסין לאמת, לעשותה מקובלת על הכל ורצויה לכל. ביחיד סתם אמרו, קל וחומר ביוצר, שכל הגדול מחברו ספקותיו גדולים ביחס לעצמו ולחין־ערך יצירתו. ולא־אחת מחוללת הסכמה או התנגדות מצד הזולת תמורה הרת־גורל בנפשו, אם לצד האמונה בכוחותיו ואם לצד ההתבטלות.

כלל זה כוחו יפה גם כלפי היצירה הקיבוצית, ששמה ספרות. גם ספרותנו זקוקה לאישור מן החוץ, כדי שלא תהא מוחזקת בעיני עצמנו ובעיני אחרים כספרות של שבט, כספרות המונחת בקרן־זווית. מבחינה זו לא די בכך שבני־האומה מודים בה ומוקירים אותה, אלא צורך הוא שהיא האצילה עליהם. הודאה זו, שיש בה משום הודיה, היא סם־חיים ליצירה הרוחנית הלאומית, שכּן היא מחזקת את אמונת יוצריה בערכה ומפתחת בהם את חוּש היעוּד ואף מכפילה את האחריות לכל מדור ומדור שבה, לכל פרודה ופרודה משלה.

אם נעיין יפה נמצא, שההערכה העצמית יש בה לעיתים האור החוזר מן ההערכה של הזולת. ולא תמיד זהו סימן רע. גנאי הוא להיצמד לאופנה ספרותית או אמנותית ריקה, הנולדת בחו"ל ומשתלטת בארצות אחרות, עד כדי טימטום הטעם העצמי והדבּרתו. אך השומע תהילת יצירתו יוצאת מפי נכרי, שניתנה לו בכלים לאומיים שלו, והוא מתמלא שמינית של גאווה, ובטחונו גדל בו – אינו עובר שום עבירה, אלא נוהג במידת האדם הבריא. הוא הדין באוּמה ובספרותה. ההסכמה מצד עמים אחרים לגדולתה של יצירה לאומית אינה מגרעת, והחיזור אחריה איננו מידה רעה, אלא היא משוּרת ההגיון וההגינות. אפילו הבורא יצר את האדם, כדי שיצדיק את דינו ויקלסוֹ ויאמר: ברוך שככה לו בעולמו! קל וחומר בשר־ודם, שאינו יכול להתקיים בלי ברכת הנהנין, ומקור יצירתו ברוך במידה שמרובים השותים מבארו, ובה במידה שגם רחוקים באים לרוות ממנה. ולא עוד אלא שמתכונת הרחוקים לגלות צדדים של זיו וחן ביצירה, שהקרובים, בני־עמו של היוצר, סומים ואינם רואים אותם. וכבר אירע לא־אחת, שסופר או אמן לאומי נתגלה תחילה בחוץ לארץ, ולאחר שהוכתר בכתר של אמן גדול שם נפקחו גם עיני עמו וראוהו בדמותו הנכונה. תרגום היצירה הלאומית ללשון עם אחר עשוי להביא לידי פתחון־לב ופקחון־עיניים, באופן שיתגלו מראות חדשים, שהיו טמונים במחשך אילולא חושיהם ותגליתם של זרים ורחוקים.

ג    🔗

תפוצתנו גרמה, שרוב העם התרחק מלשונו ומגנזי תרבותו. לחמו הרוחני אשר הוא אוכל לחם־נכר, ורק פרפראות וקינוח־סעודה מוגשים לו לפעמים מן המקור. אין לו מושג על מה שנזרע בשדה יצירתנו הרוחנית, ולא על מה שצומח בו. היכל השירה והמחשבה העברית נעול בפניו, וביחוד בפני הדור הצעיר. הכל שרוי אצלו במזל־לועזיוּת. הוא שומע, אמנם, מליצות כלליות על תרבות עברית גדולה ועל ספרות עברית חדשה מפי שגרירים ישראליים או מפי עורכי מגביות, אך “העצם הרוחני כשלעצמו” איננו ידוע לו ורישומו אינו ניכר בו. ולא זו בלבד שחסר לו המזון הנפשי האמיתי, והוא דל ומדולדל ומתפרנס משיירי־יהדות עלובים, אלא שהאומה בחזקת סכנה להיעשות כשתי אומות.

הסומכים על חינוך עברי בגולה, משלים את עצמם ואת אחרים. רק שיבּלים בודדות יעלו בשדה־העבריות בתפוצות; ואף־על־פי שהן צריכות טיפוח וגידול וחשיבותן רבה, אינן אלא שיבלים בודדות. רוב העם צפוי אלי התבוללות בתרבות עם־הארץ.

לפיכך צורך הוא לתרגם בשבילו את מיטב היצירות העבריות, שעלו ועולות בתחום הספרות היפה, ההגוּת והמדע, כדי שיתבשם מהן, ילוּ בלשונו הלועזית שבפיו. ובהכירו את אלה תגבר בו הכרתו העצמית והלאומית ויושקעו בנפשו יסודות רוחניים, שנוצקו בבית־היציקה הישראלי. על ידי כך יתוסף בו חוסן יהודי, ויוכל לעמוד בפני רוחות מנשבות. יתר על כן: המקור המתורגם יביא רבים לידי איתערותא ויזרזם לילך אצל המקור עצמו, לשאוב ממנו בכלים שאינם שאוּלים, בכלים עבריים.

וראוי לשים לב לכך, שתרגום היצירה העברית בשביל העם בתפוצות, אף לו יש ראיה וזכר בתולדותינו. בראש וראשונה יש להזכיר תרגום השבעים באי פארוס. אין ספק שתרגום השבעים, שנעשה ביוזמת יהודי אלכסנדריה של מצרים בתקופת הבית השני על־ידי שבעים ושניים זקנים, שנשלחו לשם כך מירושלים, בא בשעתו למלא שני צרכים: צורך יהודי וצורך כללי. היהדות שבגולת מצרים נתמעטה דמותה הרוחנית והתרחקה ממקור התנ"ך ומלשונו והיא שתתה מבארות יוון עד כדי כך, שהיה חשש גדול שמא תשתכח תורה לחלוטין מפיה ומליבה. לפיכך נתעוררה זו והביאה מומחים מירושלים כדי להריק את תורת ישראל לתוך כלי יווני ולהציל בדרך זו את עצמותה ואת עתידו של הדור הצעיר.

אולם גם הצורך השני לא היה עניין של מה־בכך. הגולה הישראלית באלכסנדריה, שנסתפגה רוח יוון והשיגה נכבדות בסולם החברה, רצתה להתנאות לפני שכניה וידידיה בערכי החיים והמוסר העצמיים, כדי להפיג את הרושם, הנחקק תמיד בתנאים כאלה בלב הגויים, שיש כאן עדה החיה חיים של טפילות רוחנית. תרגום התורה ליוונית החזיר ליהודי מצרים בשעתם את גאונם הלאומי, והגביר את הכרתם הישראלית. אפילו אלה, שעדיין היו ראשם ורובם בתוך תחומי הרוח הישראלית ושתו מבארו של התנ“ך בלשונו המקורית, זרח עליהם האור החוזר מהערכת הגויים, ועמידתם היתה מאוששת יותר ומכובדת יותר גם בעיני עצמם. על־ידי הרמת ערכה של תורת ישראל בעיני היוונים, עלה ערכה גם בעיני היהודים. ו”איגרת אריסטיאס" מטעימה בעיקר את המניע השני לתרגום השבעים. היא מספרת, שלאחר שנגמרה מלאכת התרגום “השתומם המלך לחכמת המחוקק”. וניכר שבעל־האיגרת נהנה מהשתוממות זו, ושהיא היתה עיקר התכלית. ואף פילון האלכסנדרוני, שנולד כארבעים שנה קודם החורבן, אומר על מעשה תרגום זה:

“הדר־קדושה של התורה זכה להתפעלות לא רק אצל היהודים, אלא אף אצל כל העמים האחרים. – – – ולכן יש עוד עכשיו מדי שנה בשנה חג ומועד באי־פארוס, שעוברים לשם לא רק יהודים, אלא אף נכרים הרבה מאוד, לכבד אותו מקום שבו זרח בראשונה אור התרגום ולהביע תודה לאלוהים בעד חסדו הישן, שלעולם הוא מתחדש. – – – וכך נראית התורה רצויה בקנאה ויקרה לכל, להדיוטות ושׂרים, וכל זה אף־על־פי שאותו עם אין השעה משחקת לו זה זמן רב – והרי דבר רגיל הוא, שמעלותיהם של הנמצאים במצוקה נחבאות בצל. ואילו היתה לעם הזה התחלה למצב יותר מזהיר, מה גדולה היתה אז התוספת! חושבני שהנכרים היו מוותרים כולם על מידותיהם ועוזבים מנהגי אבותיהם ופונים להוקיר רק אלו החוקים.”

נמצאנו למדים, שהתרגום היה גאוותם של היהודים באלכסנדריה, וכל המקורות הקדומים עד לחורבן מהללים ומשבחים אותו ואת המלך תלמי. ורק לאחר שאותו תרגום נעשה נחלתם של הנוצרים, שינו חז"ל את טעמם והתחילו להביט עליו בעין רעה וחשדנית. מכאן ההערכה השלילית שבספרות התלמודית. ובתוספת למגילת תענית כתוב, “שבשמונה בטבת נכתבה התורה יוונית בימי תלמי המלך והחושך בא לעולם שלושה ימים”.

הצורך בתרגום ספרות ישראלית ללועזית כבר היה איפוא לעולמים, ואף מחוללי הצורך הזה וסיבותיו אינם חדשים; ועם כל השוני בתנאי הזמן והמקום, עומדות בעינן שתי מגמות של אותו צורך: מגמת־פנים ומגמת־חוץ.

ויש עוד טעם ונימוק לתרגום מסוג זה. אנו משפיעים על העם היהודי בחו“ל, וכן על הגויים, שפע של נאומים ומגילות עפות, השורטים על־גבי קליפת־הדברים ואל תוכם לא יגיעו. התעמולה הרשמית והרשמית־למחצה היא על־ הרוב מדינית, שתכליתה לרכוש אהדת או”ם, להטות אלינו את דעת־הקהל העולמית, או לערוך מגביות מוצלחות ולפתוח כיסיהם של נַדבנים. תעמולה זו, עם כל נחיצותה, כוחה מוגבל בתחומים מסויימים. יש שערים שאין סיפק בידה לפתוח כל־עיקר, והריהם נעולים. היא מצמצמת את המושג “ישראל החדשה” ומעמידה אותו על הישגים משקיים וצבאיים, החשובים מאוד כשלעצמם, אך הם כבר נעשו חולין ושיגרה. העולם כבר התרגל לכל אלה, ושוב לא התפעל מהם. כנגד זה צריך לפתוח לפניו את אוצרות־הרוח שלנו. והלוא עד כה חתומה וחסומה בפני הקהל העולמי, ואפילו בפני הסופרים והמשכילים, היצירה הרוחנית שלנו לכל היקפה. וגדול הוא ילקוט הסיפורים המתמיהים בתחום זה, שכל מי שבא במגע עם נכרים ויהודים בחו"ל מביא עימו. אפילו פלא תחיית לשוננו אינו ידוע כהלכה. קל וחומר השירה, המסה וההגות שלנו. רק תרגום נכסי־הרוח עשוי לגלות את המאוֹר האמיתי שבישראל ואת כוח־יצירתה.

ד    🔗

התרגום הוא מלאכה וחכמה כאחת. אין זה קל כל־עיקר להעתיק ללשון לועזית משופרת סיפור עברי או שיר עברי או מסה עברית. התרגום בדרך־כלל מחייב, מלבד בקיאוּת מרובה בשתי הלשונות, גם זיקה לנושא המתורגם. אין אנו יכולים עדיין להתברך במתרגמים רבים הראויים לשמם. כבר קמה לנו חבורה מצויינת של מתרגמים מלועזית לעברית, אבל מתרגמים מעברית ללועזית – נער יספרם. וזוהי תקלה גדולה. אף־על־פי־כן, כבר ישנן התחלות של ממש וצריך להניח יסוד לבית־ספר, שיכשיר מתרגמים טובים, שיראו תעודתם בכך. העבודה עצמה מסורה תמיד למצפונו של יחיד, אבל היוזמה והאחריות צריכות להיות לאומיות, ממלכתיות. שכּן, הואיל ואין עדיין בידנו מסורת של תרגום מעברית ללועזית אין לסמוך על מעשי יחידים בלבד או על התפתחות שממילא. יש צורך ביצירת מטבעות לשוניים לועזיים, או בהכרעה מה לשבט ומה לחסד. ההרגשה והמחשבה שלנו, חיינו החדשים, צורות ההווי המיוחדות בקיבוץ, במושב, במעבּרה ובעיר, נתלבשו בלשון מיוחדת ואינם ניתנים על־נקלה לתרגום לועזי מדוייק ומוסמך, באופן שהנכרי יהא מרגיש בו טעם מקורי. שכּן כדי לכבוש לב המשכיל בעולם, מן הכורח הוא שהתרגום הלועזי יינתן בלשון מדוייקת ומסוּלתת, שמצד אחד לא תקלקל את המקור ולא תסלפנו, ותמסור את גוֹני־הגונים שלו; ואילו מצד שני לא תהא זאת לשון סורסית, שהנפש היפה סולדת ממנה. הקורא הלועזי צריך שירגיש בתרגום טעם מקורי ותרבות ביטוי בהעלם אחד. אנו יודעים שתרגום מעוּלה מעלה את המקור ומשביחו, בעוד שתרגום פגום מפגל את המקור ומנמיכו. ועניין זה של חינוך מתרגמים מן ההכרח שייעשה צורך חיוני מצרכי המדינה שלנו, אף־על־פי שעדיין אינו מורגש לרבים, הרואים בו מותרות או דבר מלאכותי.

ולפי שהכוונה להראות ליפת יפיפותו של שם, יש להקפיד מאוד מאוד בבחירת היצירות המתורגמות, באופן שכל אחת מהן תהא בחינת נציגת הרוח היוצרת בישראל. סנהדרין קטנה תשב על מדוכה זו ותקבע תכנית לתרגומים, שתכיל סוגים וסוגיות שונים מן הספרות העברית היפה, מן המחשבה החדשה ומן המדע העברי. כל ספר יימסר למי שמוכשר במיוחד לכך, ומערכת של בקיאים ובעלי־טעם תבדוק ואף תפסוק הלכות. התרגומים יהיו מעין מזיגה של יוזמה אישית יוצרת ושיקול־דעת קיבוצי. שכּן כל מי שנזדמנו לידו תרגומים לועזיים מעברית, שנעשו בשנים האחרונות, יודה, שעדיין חסרות אמות־תרגום בתחום זה, והבוסר ואף הבילבול רב. ודאי, לא ביום אחד תיווצר מסורת תרגומים ראויה לשמה, אך הנחת יסודותיה היא חובה על דורנו.

כבר נאמר לעיל, שנכסי ספרות, הגות ומדע נכבדים צבורים ועומדים בארונותינו, ואף בחלונות־הראווה שלנו. רכוש זה חי ופועל ומחנך את עמנו המתהווה במולדתו. הוא פרי־רוחני וגידול־אדמתנו, אך אינו בשוּם פנים ואופן צמח־בר ננסי, אכּזוטי, הצף ועולה בארץ לא־זרועה, ומשמש כאחת משכיות־החמדה בשביל תיירים או שוחרי־פלאות. כשם שאנו מוציאים לחם מן האדמה, וכשם שאנו מגדלים פירות וירקות במו־ידינו, כך ממש נוצרו על קרקע המולדת יצירות ספרותיות ואמנותיות. יתירה מזו: מאדמתנו הגשמית נתרחקנו ונתלשנו, ואילו במורשתנו הרוחנית היינו דבוקים ורציפות היצירה לא נפסקה מעולם. וכל מי שמדבר עברית ואינו חש את רציפוּת הדורות, הריהו סוּמא וחרש. וכל מי שקורא סיפור או שיר עברי חדש ואינו מריח את ריח הסיפור התנכי הנודף ממנו – מבעד לתמורות־סיגנון ושינויי־תוכן וחילופי הרכבה ובניין – תתרן הוא. וכל מי שמפקפק בכך שהיצירה הספרותית שלנו היא טבעת בשלשלת־הזהב, שתחילתה נעוצה בספר “בראשית” וחברותיה נשתרשו לתוכה בתקופות שונות עד היום הזה – כושר־הבנתו והבחנתו טעונים בדיקה.

עד כה היתה בעיקר תנועת תרגום חד־סיטרית, אם הורשינו לומר כך, מן החוץ ולפנים; תירגמנו ממיטב (וגם ממירע) ספרותם של עמים רבים ושיבצנוהו בתוך מערכתנו הרוחנית. שיבוץ זה היה בו גם שיפוץ בית־ספרותנו, ספרותנו הונפה תנופה גדולה. הורכבו בה צורות חדשות, הוכנסו בה מיקצבים ומשקלים חדשים, הורחב אופקה, נמתח כוח־קיבולה, נמזגה לתוכה רוח רעננה והועמדה על דוכן הזמן החדש. אמנם, זרם התרגומים היכה אותה לא־אחת בתדהמה, והשפע החיצוני הכביד לפעמים על אברי־העיכול שלה; אבל חוקי הקליטה והפליטה פעלו בקצב מהיר, ומה שנפלט נפלט ומה שנבלע והביא מחזור־דמים מחלים ומבריא.

עכשיו עלינו להוליך את תנועת התרגומים בכיוון הפוך, מן הפנים ולחוץ. ויש מה להוליך. אין אנו עניים כל־עיקר. יצרנו משהו מיוחד כמעט בכל תחומי הרוח. אותו משהו יש בו בנותן־טעם לתרבות האנושית, ואם נלבישנו לבוש לועזי ונגישנו כראוי וכנכון לפני מבינים משכילים שבעמים, חזקה עליהם שירגישו בטיבו ובייחודו. שכו הסיפור שלנו, זה שהוא באמת שלנו, בין אם הוא מפרי־עטם של עגנון או הזז ובין אם מחברו יזהר או שמיר או מגד, איננו העתק ולא חיקוי, לא לפי נושאו ולא לפי צורתו ומבנהו, ויתירה מזו – בשירה. פמליא זו של משוררים, שתיארו את נוף ארצנו, ביטאו את חבלי גידולנו, את נפתולינו עם הטבע ועם אלוהים. ואת רנן חיינו בחול ובחג, אינם איכות מבוטלת. והגוּת זו על עם ואדם, שהביאה לידי עיצוב צורות חיינו בקבוצה ובמושב, לפני היותן וכבת־לוויה להן לאחר היותן, ונחקקה באותיות עבריות, בחינת אש שחורה על אש לבנה ראויה שהעולם הגדול יכירנה ויאמצנה. היא נוגעת בשרשי־קיומנו כעם וכחברה. אין היא בחינת פרחים ואף לא פרי התחכמות או רצון לחדשנות־סרק, אלא היא מלוכלכת בשפיר ובשיליה של לידת חיים חדשים. מסופקני אם אנו בעצמנו עמדנו כהלכה על טיבו של חזיון זה, שיש באוצרנו מחשבה מקורית על הלאומיות ועל הסוציאליזם, על אדם ועל ציבור, על קולקטיביזם ועל אינדיוודואליזם, על תרבות ועל ציוויליזציה, על יהדות ועל נצרות, על קלקלות־ההוויה ועל חזון־העתיד. הוא הדין לחקר הטבע על ארצנו וקדמוניותיה.

ודאי מצויים בעולם משוררים ומסַפרים וחוקרים גדולים יותר מן העבריים שבדורנו: אולם גדולתם של אלה אינה מקפחת את ייחודם של אלה. הם גדולים מהם, אך אינם כמותם. להם חותמות ופתילים משלהם. הם שרים ומספרים ב“טמבר” משלהם. קולם לא נשמע עדיין כראוי בעולם, מפני שעד כה היה מנסר והולך רק בפינה זו שבתבל. אולם האמת העצורה בה עניין בה לא רק לכאן, אלא לקרובים ולרחוקים, והיא ראויה שתתגלה להם, ואולי תחזור בת־קולה מהתם להכא ואף אנו נקשיב לה קשב רב יותר והיא תתחבב עלינו חיבה יתירה.

על כל פנים, בא מועד לחונן את ספרותנו, להוציאה מקרן־זווית, להכין לה לב מבין ולעשות לה אזניים שומעות בעולם הרחב, בעולמם של יהודים ובעולמם של הגויים. על דרך זו עולה תרגום יצירות ללשונות־לועז למעלת תעודה לאומית ואנושית דחופה.

תשי"ז