א    🔗

אפתח בדבר וידוי מועט – ככל שאני נקרא להגיד את אשר עם לבי והגיוני על סופר וספר, איני יכול למלט את עצמי מחולשת־דעת, שמא לא יעמוד לי כוח להיאָמן לכלל הגדול, שאני טורח כל הטרחות לקיימו, דהיינו שלא אהא חוזר על דברי עצמי, ולפי שאני מניח כי אפשר ששומעי ישכח שכבר אמרתי לפנים את שאני אומר עתה, אך אני יודע, כי ודאי שאני עצמי זוכר שכבר אמרתי לפנים את שאני אומר עתה, הרי יותר משאני חושש מאותה חזרה שתהא משעממת את שומעי, אני חושש ממנה שתהא משעממת את עצמי. הילכך תוכלו לשער, עד־מה שמחתי, כשנקראתי לדבר על סופר יקר ונחשב, הוא ישורון קשת – כי אף שאנו חוגגים עתה חמישים שנות יצירתו, כמעט שלא אמרתי, ברשות הרבים, בין בעל־פה ובין בכתב, כל־מאומה להערכת אישיותו ופעלו, ושעל־כן, בבואי עתה לדבר בו, אפשר שדברי ילקו בחסרונות הרבה, חסרון אחד ייעדר מהם: מה שאומַר בו, מנוע מראש מסכנתה של חזרת עצמי על דברי עצמי.

הדגשתי: כמעט שלא אמרתי, שכּן דקדוקה של אמת מחייבני לומר (ואם לא אומר אפשר שהביבליוגראפים יכריחוני לומר), כי אמנם לפני כארבעים שנה, ראיתי בתוך מאמר, “בעין צופייה” שמו, ושעשיתי בו פולמוס בדרכם של חבורת “כתובים”, להטיל, בשתיים שלוש תיבות, עוקצי גם ביעקב קופליביץ, שלא היה בכללה, אלא שהערתי היתה בענין, שהיה כנקודת־אגב אז ואין צריך לומר שאינו מעלה ואינו מוריד עתה. הוספתי והדגשתי: ברשות־הרבים, שכּן דקדוקה של אמת מחייבני לומר (אף שהביבליוגראפים אינם עשויים להכריחני לכך), כי אמנם לפני עשרים וארבע שנים, בבוא לפני ספרו “הדרך הנעלמה”, והוא ספר מעט הכמות ורב האיכות, כתבתי עליו דבר־הערכה, בכלל מאמר גדול על ספרוּת השנה ההיא, ונועד ל“כנסת”, ולא בא בה משום מיאוני לוותר על מה שאמרתי בענין ספר אחר, ספרו של אחד קברניט, ונמשך לו למיאוני ויתור על המאמר כולו, ולא עוד אלא התרתי לו לעורך, מורי ורבי פ. לחובר, לתלות את הקולר על העדרו של המדור בי, והוא אמנם תלאוֹ, אם כי בעילום־שמי. כמה פעמים אמרתי לבקש את צרור ההערכות מידו, אך שלא לגרום לו עגמת נפש, הסחתי את הענין מלבי, ורק שנים לאחר פטירתו נמצא הצרור בעזבונו, ושבה האבידה לבעליה.

ושלא יחסר המזג, הרי גם חפצי אחר לכתוב עליו, על יעקב קופליביץ, נכשל – לפני כעשר שנים עסקתי, במחזור שיעורים, בחלקת יידיש של המשוררים העברים, והכוונה היתה בעיקר לאלה בהם, שמנין שיריהם ביידיש מועט וכתיבתם בימי נעוריהם בלבד, כגון דויד שמעוני, ש“י עגנון, אשר ברש ואחרים. והנה נמצא לי ב”ראָמאנצייטונג", שעורכו היה הרש דוד נומברג ומאחוריו עמד, כנראה, י. ל. פרץ, שיר של יעקב קופליביץ, ושׂשׂתי לצרפו למנין, וכבר ראיתי בדמיוני כיצד הנער, בנו של הגביר בעיר־מולדתו, מינסק־מאזוביצק, שהיה אז בערך בסביבי בר־מצווה, צופה, לאחר משלוח שירו, בכל ערב שבת לגליון, עד שהוא זוכה לראותו שחור על גבי לבן, ומשהפעלתי דמיוני לימי נעוריו של המשורר, זימנתיו אף לימי עמידתו, וציירתי לעצמי, כיצד הוא נזכר, לשנים, בשירו היידי הבודד, שמהיותו בן יחיד לו אי אפשר שלא יהא זוכרו וחובבו, וכדי להבטיח את עצמי כי אמנם בן יחיד הוא לו, אני שואל את מחברו, ומתחוור כי כל השערתי השערת־שווא – תרי יעקב קופליביץ הוו.

ב    🔗

כשנזכרתי עתה כל אלה, שבתי וראיתי כי אוצרה של ספרותנו העֱשיר מכוחו של האיש וסגולתו בכמה ספרי שירה, החל ב“הלך בארץ” וכלה ב“החיים הגנוזים”, ובכמה ספרי מסה, הרצופים הגות וביקורת, החל בספרו “בדורו של ביאליק” וכלה במונוגראפיה שלו על מיכה יוסף ברדיצ’בסקי. והצד השווה בשני סוגי־היסוד של יצירתו היא הסמיכה על תשתית של תרבות מעולה בתפיסה ובביטוי. והלא ספריו שהוציא לאור אינם אלא חלק חיבוריו, הפזורים על־פני דוכנים שונים, ואם כי אין הם מצווחים, שכּן הצווחה רחוקה מתכונת מחברם, והם אך מלחשים: כנסונו, דין שהלחישה תהא נשמעת ונדרשת הלכה למעשה.

ואף אין להתעלם מסתירה בולטת בפרשת המשורר והסופר הזה – הביבליוגראפיה שלו היא גדולה למדי, הביבליוגראפיה עליו היא קטנה מדי, והדיספרופורציה הזאת תגדל, אם נבדוק אותה מתוך הקבלה לחזיוני סופר וספר אחרים. לאמור, איני בן־יחיד שהתעלמתי ממפעלו, ברשות הרבים (כי לענין רשותו של הקורא והמעריך, בינו לבין עצמו, ספק אם נתעלם ממני דבר מפרסומיו הרבים), אבל גם בזה ניסיתי להקל על עצמי על דרך ההרחבה של המעגל, ומצאתי כי אין הוא בן־יחיד, שהרי כדיספרופורציה הזאת היתה מצויה לגבי כמה וכמה סופרים נחשבים, עד שהגיעה שעתם ונמצאו מתעוררים עליהם להעמידם כערכם, והיו ביניהם שנטרדו לעולמם וקולם ביצירה לא העלה בת־קול נאותה בביקורת. ואם אומר לפרוש בכל השמות, לא אספיק, אבל, לשם דוגמה, אפרוש בשמם של יעקב שטיינברג ומתתיהו שוהם עליהם השלום, שניתנה עליהם תשומת־דעת בחייהם, ואף נמצאו להם לא בלבד מוקירים אלא מעריצים, אך דומה כי אך עתה הם באים על מלוֹא הבנתם, וכן אפרוש בשמותיהם של אברהם רגלסון ושמעון הלקין שיאריכו ימים, שלא חסרו מעריכים והערכה, אלא שהם רחוקים ממידה נכונה, לא כל שכּן ממיצוּיה. הסתפקתי ברביעיה זו, שהצמד הראשון שבה לא זכה והצמד האחרון שבה אינו זוכה לאותה תשומת־הדעת שזכו בה אחרים, שאינם נבדלים מהם ברום־מדרגה, אך נבדלים מהם בשוני תכונה. ולענין השוני הזה, הרי אם מותר להגדיר, בהערה מרפרפת, את מסילותיה של השירה העברית המודרנית בדורות אחרונים, ניתן לבחון בה שלוש תכונות שנתגלו, בחינת דוֹמינאנטוֹת, בזו אחר זו: התכונה הראציונאלית, שציינה את עיקרה של שירת ההשכלה; התכונה האינטלקטואלית, המציינת חלקה של השירה המודרנית, והיא־היא תכונת־היסוד של הרביעיה. ויעקב קופליביץ, הוא ישורון קשת, שרשו כשרשם ואף נופו כנופם, וממילא עברה כוס הדיספרופורציה גם עליו.

ג    🔗

ובנסותי לבוא בסודה של דיספרופורציה זו, אחזור לכרחי על משהו ממבואי לאסופת שיריו של אחיהם בשירת יידיש – אהרן גלאנץ־לעיעלעס, בתוספת נופך, לאמור: העובדה המקוימת האחת, כי שיאי שירת העברים הקדומה הם במזל תגבורת, לרוב מכרעת, של היסוד האֶמוֹציונאלי, והעובדה המקוימת האחרת, כי שיאי שירת העברים הצעירה הם במזל היסוד הזה, גורמת לתגבורת דבקוּתו של קהל העברים בשירה הזאת, וביחוד אם היא שקויה רוח של פאתוס הנשמע ברמה, ובבוא לפניו שירה אינטלקטואלית, וביחוד אם היא שקויה רוח של ספקנות המהלך חרש, לא זו בלבד שהוא מתקשה בקליטתה אלא אף אינו מוכן לה; וכשם שסגרוֹנוֹ בפניה מסתבר מתוך הזיקה לדרך הקלאסיקה הקדומה והצעירה, וייחודה מתפרש לו כיחידותה, כך אטימותו בפניה מסתברת מתוך הטעות, ששירה אינטלקטואלית נחשבת לו או, לפחות, נחשדת לו כשירה ראציונאליסטית, המעלה לפניו את זכר שירת ההשכלה ומעוררת בו אימה מפני סכנת חזרתה. ואם ניתן לגנוֹת את הביקורת שלנו, הרי דין לגנוֹתה על שלא יגעה, כחובתה, על טירודה של הטעות הזאת, המחליפה מין בשאינו מינו. ואין טירודה קל – כי הדבקוּת בשירה האֶמוציונאלית, הפאתיטית, הרמה, נעוצה לא בלבד בכוח ההתמד של מסורתה אלא גם (ביתר דיוק: ביחוד) בכוח הכיבוש של ערכיה.

אם לספרוּת קדומה, הרי אף שכולנו יודעים, כי ספר־הספרים יש בו, ליד דברי נבואה ומזמורי תהילים, גם דברי איוב וקוהלת, אנו נמשכים למה שלא היתה עליו אימת גניזה; ואם לספרוּת מאוחרת, הרי “ציון הלא תשאלי” נתאהב עלינו יותר מ“כתר מלכוּת”, ואין צריך לומר, כי משירת שני אבן עזרא – משה קרוב אלינו ואברהם רחוק ממנו. ומה שהיה הוא שהוֹוה, אך, לפחות בנקודה זו, אינו הכרח שיהיה, וכבר נראים כמה סימנים המעידים כי ההבנה לשירה ביסוד הצלילה האינטלקטואלית וצלילותה גוברת והולכת, וכשם שנמצא אתמול מי שטרח להבין את יעקב שטיינברג מלוא שיעורו, ונמצא היום מי שטרח להבין את מתתיהו שוהם מלוא שיעורו, יימצא מחר מי שיטרח להבין את ישורון קשת מלוא שיעורו.

ד    🔗

ודומה, כי הבנה צריכה הידיינות גם עם מבקריו ראשונים גם מבקריו אחרונים. לענין מבקרים ראשונים, אתה מוצא בהם שעלו על דרך הנוחיות ונסמכו על פסק־דינו של דויד פרישמן, בענין פואמה, שהתנצחו בה, כמשפט ניסוי־בכורה, כשרון ובוסר, ולפי שהפוסק נחשב להם בחינת פוסק אחרון, ראו עצמם פטורים מבדיקה, האומנם המשכה של שירת המשורר כתחילתה, וממילא ראו עצמם פטורים משתיים שאלות. שאלה ראשונה: האומנם קיימת בה בביקורת סמכות של פוסק אחרון, או, אדרבה, הביקורת היא בחינת ועדת־ערעורים מתמדת, שלא בלבד המבוקרים אלא אף המבקרים נדרשים לבוא ולחזור ולבוא לפניה. שאלה אחרונה: ואפילו היתה סמכות כזאת, האומנם פסק־דין ראשון, שלא היתה לפניו אלא מציאות עמומה של ראשית והשעה עמומה כמותה של אחרית, ראוי שפוסקו ייחשב פוסק אחרון. ולענין מבקרים אחרונים, אתה מוצא בהם אדיקות בכעין תפיסה פלאניטארית של שירתנו, הסודרת את משורריה כמיני מערכות־כוכבים, שכל אחת שמש נטועה במרכזה, וכל שאינו מסתדר במערכה אחת ואחרת, נגזרת עליו עמידה או תעייה בין המערכות. והיא תפיסה שקילקלה ומקלקלת את השורה, וביותר אם היא נפטרת ממי שמוחזק לה בן־בין־השמשות בחלוקה מחוכמת: אם היא מודה בחידושו במסכת ערכין, היא מכחישתו במסכת כלים; ואם היא מודה בחידוש במסכת כלים, היא מבחישתו במסכת ערכין; כאילו הפרדה כזאת, הנוהגת במיתודת הדיון על השירה, קיימת, או אפשר שתהא קיימת, בעצם מצעה של השירה. על־כל־פנים מי שאינו מסתפק בדרך התרשמות בעלמא, אלא טורח על חקר חילופי הלכסיקה של שירתנו לתחנותיהם, דוחה הפרדה כזאת בשתי ידיים.

ה    🔗

דברינו עד עתה מוסבים היו על שירת המשורר, טיבה וגורלה, ביחוד בקריית הביקורת שלנו, אך הרי רוב מצע כתיבתו תופסת המסה, ולענינה אסתפק בדוּגמה אחת, בהביאי את שכתבתי על ספרו “הדרך הנעלמה”, וכפי שכתבתי לפני שנים הרבה, כאשר ביארתי, בלי להוסיף תיבה ובלי לגרוע תיבה, ואך אקדים ואעיר כי הימים שקראתי את הספר היו ימים קשים לעם ולאדם, וכמותם קשים היו הנפתולים ביני לבין נפשי, ובכלל הדברים המעטים שעמדו לי כעדוּת שאין אני בודד בשאלותי ואח לי להן ובהן, היה גם הספר הזה, ועל כך אחזיק למחברו טובה כל ימי.

“הדרך הנעלמה” – קורא יעקב קופליביץ לאסופת דברים שרשמם במשך עשרים שנה (1939–1919) והוציאם בספר (הוצאת ראובן מס, ירושלים, תש"א). אלו, לדבריו, פרקים “מתוך יומן של הגיונות שנרשמו כנושאים למסות. המסות לא נכתבו ברובן ונשארו רק נושאים.” הקורא חייב להודות, כי ההודעה הזאת אינה עשויה לשנות בו את רשמו, כי לפניו ילקוט מסות ממש, לרוב קטנות אך שלמות כשלעצמן, כשם שאינה עשויה לשנות בו את דעתו, כי אפשר ואלו החטיבות הנאות והמושלמות ביותר באוצר הפרוזה של הסופר, ונמצא המבקר מחויב בתפקיד המוזר, הלא היא החובה להציל את הערכת הספר מידי סופרו.

הסופר הזה הוא מאלה, שמידת ההד ותשומת־הלב לדברי המחשבה שלהם אינה בפרופורציה התואמת את ערכם. הביאור, כי יחס הקרירות לדברי השירה שלו, הבא מחמת העדר היסודות, בהם היסוד האֶמוֹציונאלי, ההולמים את המנטאליות של הקורא שלנו, נמשך גם לדברי הפרוזה, אינו ביאור מספיק. נראה כי יש פה שני טעמים ושניהם מבוארים, אמנם לצורך ענינים אחרים, בדברי הסופר עצמו. הוא אומר: “התבוננתי ולא ראיתי מעולם אצלנו, כי מעשי שטות או מעשי שפלות יפסלו בעיני הציבור היהודי את השוטה או את השפל, שזכה לחזקה, ושבתי וראיתי כי שום מעשה חכמה או יתרון־ערך לא יעמוד לו למי שלא זכה לחזקה – להכריע את הכף לזכותו. במאזני בית ישראל לא הערך אלא החזקה היא המשקולת היחידה” (עמ' 46). וכן הוא אומר: “כי לא פוסק אנוכי ואיש הפסק, אלא סופק כף ואיש הספק” (עמ' 51). העובדה כי הסופר הוא בן הסוג, שאינו לא בעל־חזקה ולא איש־פסק, היא שקבעה את עמדתו, אך עובדה זו יותר משיש בה כדי הערכת הסופר, יש בה כדי הערכת הקורא.

שתי סדרות בספר, האחרונה גדולה מן הראשונה בריבוי הנושאים, בגיווּן הכתיבה, אך הראשונה חשובה מן האחרונה בחשיבות הנושא ומקוריות דיונו. הדרך הנעלמה דרך היהדות היא, ובבירורה נשמע הגדרות שונות, מהן חריפות ונועזות. הקטביות שכבר עמדו עליה רבים (מן האחרונים, ואסרמן, בּוּבּר) ושביטויה מציאות התכונות המנוגדות, לרום ולשפל, באָפיינו, מוסברת פה הסברה נוספת. “היהודי הוא בן המערב היחיד המסוגל להיות איש הרוח ושארלאטאן כאחד, חולם ורמאי במקום אחד, חוזה חזיונות וכופר בעיקר האנושי בעת ובעונה אחת. וכי לא כאלה היו שבתאי צבי ואבות החסידות מצד אחד, ולהבדיל אַזף הפטרבורגי או לינקולן טרביטש מצד שני? דומה שאילו חפץ שבתאי צבי או הבעש”ט לומר בלב גלוי ובווידוי גמור היכן מסתיימת בו השאיפה האמיתית והיכן מתחילה אחיזת־העיניים, לא היה יכול להגיד זאת בשום אופן, בשגם לא ידע זאת בעצמו" (עמ' 11–12). היהודי נתפס בהבלטה כקטיגוריה אנושית מיוחדת: “ברור מכל־מקום כי להיות יהודי, זהו לדעת דברים רבים שאין גוי מסוגל לדעתם” (עמ' 9); “טובי האומה הרגישו לא פעם כי להיות יהודי זה יותר מלהיות גוי” (עמ' 8); “קנה־המידה של הנורמה הכלל־אנושית אינו מתאים להוויה היהודית” (עמ’11), וכדומה. מתוך הייחוד הזה מסתבר, כי “לא חיינו מעולם עם האנושות, אלא כאילו מחוצה לה, ובשום תקופה לא היינו שותפים לה באותם חיי־התרבות שלא היו חיי תרבותנו אנו. תמיד עמדנו או למעלה ממנה או למטה ממנה, ועל־פי־רוב גם למעלה וגם למטה ממנה בעת ובעונה אחת” (עמ' 16). אך עיקר מחשבתו של המחבר אינו בדרך הדיאגנוֹזה אלא בדרך הפרוגנוזה שלו. כשם שהוא מדבר על ייחוד במהות, הוא מדבר על ייחוד בדרך עד־עתה; כשם שהוא מדבר על ייחוד באופי, הוא מדבר על ייחוד בתפקיד מעתה, ודיבורו בהכרה יהודית נעלה. “אין היהדות תופעה חלקית באנושות אלא תופעה מרכזית” (עמ' 22), גם לשעבר גם לעתיד. “תפקידה של היהדות השלישית הוא לרשת את התרבות המערבית, שיצאה מתוך היהדות הראשונה, נפרדה ממנה והתפתחה לחוד” (עמ' 21) – הרי הפרוגנוזה הנועזת. דרך הדגשה מיוחדת יבואר ענין מערביותה של היהדות, ענין “ישראל הים־תיכוני” (עמ' 24), כשם שהניגוד המקובל שבין היהדות והיוונות יבואר כניגוד מדומה: “ייתכן, איפוא, כי היות יהודי – זה לא כל־כך רחוק מהיות יווני, כאשר חשבו תמיד גם היהודים גם היוונים” (עמ' 25). ואין זה ביאור לשם בירור אמת היסטורית אלא לשם קביעת תעודה אקטואלית: “היהדות האם ילדה את תרבות אירופה לבעל היווני, עתה אולי שומה עליה להציל את בתה המתנכרת מן הכליון החרוץ” (עמ' 28). ובכלל, היהדות פיסגתה אינה מאחוריה אלא לפניה.

ענין לעצמו, ענין טראגי למדי, היא ההפגשה בין כוח התעודה הנישאה ובין חולשת המועמדים להיות נושאיה. הלא הוא ענין ביקורת הדור: “כיצד נוכל לצעוד צעד אחד בדרכנו זו אל יהדות מחודשת ויוצרת בלי חיים רוחניים פעילים בקרבנו? – הנה המונינו כמעט שכבר נשתווּ במדרגתם להמוני אומות העולם, עד שאפילו בארץ־ישראל יש לנו כבר המון נבער, שגדל בלי המאור של היהדות לחלוטין” (עמ' 23); או: “יהדות אמיתית כבר אין לנו, אנושיות אמיתית עדיין אין בנו” (עמ' 31). וקו הביקורת יותר משהוא נמתח על האדם ההמוני, הוא נמתח על האדם המושכל, ביחוד על הסופר, העסקן. והיא ביקורת חריפה ביותר: “למה רגשו פתאום בינינו פאראזיטים רוחניים, שאין להם משלהם ולא כלום וגנבים רוחניים, שמערימים לקרוא בשוק: ‘תפשו את הגנב!’ על־מנת לסתום את פיהם של נקיי הדעת, הנמנעים למראה גניבת־הדעת הזאת מלקרוא ‘הנה הגנב!’ רק משום שגם הגנב צועק כך?” (עמ' 34).

ההפגשה הזאת בין התעודה ובין הדור מעלה צלילים, האוכלים את הלב באֶלגיה העמוקה שבהם, כשהביקורת נוגעת בתלתלי־היקר של ילדינו, בבקשה לבאר את הטראגדיה של “ארץ המשכלת את מאמצי החינוך” (עמ' 53) והיא מבארתו בחסרון המחומש – שממת הטבע ונופו, פגמי הסביבה והעדר המופלא, חוסר חיי משפחה פאטריארכאליים, פחיתות ערכה של הסביבה בעיני הילד, ופחיתות ערכו בעיני עצמו. לא חרון כי אם כאב מרטט בדברים על הנוער: “זה לי רבע מאה שנה שאנוכי סוקרו מקרוב. ראיתי את פרצופו פרצוף מידבר הרים: עז אבל ריק; מלא אותות כוח תאווה, אך מחוסר אהבה אל העולם; טעון חמדה, אך נטול חמודות; פרצוף שההתהווּת מרובה על ההוויה ושעל־כן יש בו מן העוכר שבתיאבון ואין בו מן הצלול שבמתן האנושי, פרצוף פיקח ומעשי וחסר רוחניות, שריקמתו זרועה מלח ופילפל – המון גרגרי ערמה קטנים ומתמסמסים – אבל נעדר תום וחסר חלומות; מתחמץ על נקלה מעודף של אהבה עצמית, מתרברב מבלי גדולה ושואף לשלטון כעבד, קודר ושטחי, רב תחבולות ודל תבונות, חשדן ומתגונן וחסר ישע. פרצוף אסייתי אך לא מזרחי” (עמ' 56). ועל הטובים שבהם, “אותם יוצאים מן הכלל, שמיספרם כה רב בתוכנו: הללו נוצרו לגדולה – ונוֹעדו למולך הסביבה” (שם).

ראינו את שגב התעודה של היהדות השלישית ואת שקע נושאיה. האומנם אפשר לגשר על תהום גדולה כל־כך בתנחום הנדוש של צמד המלים הנדוש ממנו: דור המידבר?

[ניסן תשכ"ה]