רקע
דב סדן
סופר בשיחו על יעקב רבינוביץ

 

א    🔗

סיעת־הסופרים, אישי־העליה השניה, מדריכי־הישוב ומעמידי־לוזו, אתה מוצא בהם מי שיאה לו כינוי רבי ומי שיאה לו כינוי מורה; מי שיאה לו כינוי מסביר ומי שיאה לו כינוי מוכיח, וכדומה. הכינויים האלה הולמים מצד־מה את יעקב רבינוביץ, אך אינם ממַצים את כלל־בחינותיו, אם אין אתה מצרף לו כינוי חָבר וידיד. כאיש־ריעים, חבר־שולחן, המסב עם קוראיו בכפיפה אחת, והיא כמחיצת־בית אינטימית, היה מגלגל כמיני שיחה שוטפת לזרמה וסוטה לפיתוליה ונפלגת אילך ואילך וסופה חוזרת בכל־זאת למהלכה; ובין דבריו חמוּרים ובין דבריו קלים, הם נשמרים מפריצה לשמה, והם ככבוּשים בכלל הישן, שנוסף לו חידוש־מה: דברי סַפקנים בנחת נשמעים. גם בהיותו, כדרכו במחצית הראשונה של ישיבתו בארצנו, נטוע במרכז; גם בהיותו, כדרכו במחצית האחרונה של ישיבתו בה, תקוע בפינה – כוח־התבוננותו וכושרה לא נעלם מהם כל חזיון ובן בנו של חזיון, ובכל שראה, כבכל שהראה, נאמן לנתיבה אחת, לתפיסה אחת, מתוך שנאמן לעצמו. ממשיך דרך־המסורת של טובי־סופרינו בדורות האחרונים, שלא ראו עצמם בני־חורין מכל מערכה במערכות־ישראל ועניניהם, והיו ממילא בעלי־מלאכות הרבה, נזקק גם הוא לרוב תחומי־ספרות – פובליציסטיקה מזה ובלטריסטיקה מזה; כשם שנזקק כמעט לכל ענפיה – רומאַן ושיר, נובילה וציור, מסה וביקורת, מחקר והשגה, פיליטון ושיחה, רשימה והערה, ובכל אלה, שעל הרוב לא הגיעו לגיבוש של חטיבה, אלא ניתנו בערבוב ושרבוב, בחינה שפע המוֹרד, לאָנסו ולרצונו, על ריסונו ומיתוּגו, השתקפה אישיוּת אחת, שגרעינה המוצק, האופי, מקיים את עצמו בכל גושי־הביטוּי וגבבי־נפוצותיו.

רובי כתביו לא באוּ על כינוסם, ושעל־כן לא נראתה בחייו, כל־שכן לאחריהם, דמותו הספרותית כשיעורה; ואותו פיזור, שהוא מידה קשה לעצמה, גורם למידה קשה ממנה – מידת עמעומה של הדמות ושיכחתה. ואם דמותו הספרוּתית כן, דמותו האישית על אחת כמה וכמה – מי שהכירוֹ מקרוב ועמד על טיבו ידע, כי לא פחות משביקשה אוזן זולתו לשמוע, ביקש פיו להשמיע, ובשיחתו באה על גילויה לפחות מחציתו, אם לא למעלה מזה.


 

ב    🔗

לאמור, הכרת־דרכו־שבעל־פה משלימה, ואפילו במכריע, את הכרת־דרכו־שבכתב, והדגש אינו כל־כך בדברים, כמו בדובר – זו קומת־הבינונים, שנתנמכה קצת משוּם הטיית־הראש עטור־הזקנקן; זו העין הפקוחה שנכפל אורה כאילו נספג בו כוחה של העין הסתומה; זה הפּה שדיבורו קולח ומוסיף ויותר שהוא נחתך מכוחה של הגייה ואמירה, הוא נחתך מכוחו של שחוק־קמטי־הפּנים והמצח, וביחוּד מכוחו של החיוּך, היוצא לכמה וכמה טעמים; טעמו של הגיון־חכמה שיש בו הרבה ביטול, טעמו של רחש־חמלה שיש בו הרבה השתתפות. וייאמר בפירוש כי אותה חמלה לא היתה בשיטי־הדברים, אלא ביניהם, ביתר דיוּק: היא הסתתרה בינותם. אדרבה, הדברים היו רגילים, כדרך הכרזה, ואפילו כדרך הפגנה, להתייחס על מורשה של קשיוּת – מגוּדל בבית־אבות למדנים בני־למדנים, שראו עצמם כמצודה השומרת על מסורת ליטא המתנגדית בפני גיחות־רייסין החבדית ובפני פרצי־פולין החסידית ממש, ביקש להבליט, כיסוד עצמו, את החוּמרה ולהסתיר מעצמו ומזולתו את הרכּות שמתחתיה. כנחלת־מחצבתו, שראה אותה כיסוד־מוסד למזגו, נתפרשה לו מצוות הדבקוּת בממשות ומצוות הריחוק מהזיה; זכות־האהבה לענין וחובת־השנאה לערפולו. ואמנם, היסוד הזה, כיסוד השליט, כזרם עילי, נתחזק מדרכו בהשכלה ובעשייה, והוא שביצר בו את הגישה הריאלית, הבוחנת, הן בעולם־המציאוּת והן בעולם־השירה, הן בבירור־הלכה והן בידיעת־מעשה. אף בטח בריגולאטור המשמשו בכל שעת־צורך – תכונת־הספקנות כמשמר־ביקורת מפני הפלגה, אם לקצה מזה ואם לקצה מזה. כך בתורתו שבכתב, אבל בתורתו שבעל פה – שאני. בה הגיח מה שלא היה כיסוד שליט, אלא היה כזרם תחתי – הגיחה הרשות הדחוּיה ונדחקת. ראיתיה מגיחה ועולה פעמים הרבה, וביותר באותו טיול־לא־טיול ביום־השבת, שכוונתו־תחילה היה עיבורה של פתח־תקווה ונצמדה כברת־חול לכברת־חול בואכה תל־אביב, ונושא דבריו הרדופים אינו אלא על – ההליכה, שהיא נטרדת והולכת מחיינוּ, ועמה נטרדת הראייה לאמיתה, אפשרוּת־הראייה לאמיתה, וממילא נטרדת הבחינה לאמיתה, אפשרוּת הבחינה לאמיתה. כבישי־החול יתחלפו בכבישי־אַספאלט, שיילכו ויתרבו, ואי־אפשר שלא יילכו ויתרבו, ודין שיילכו ויתרבו, אבל האוטובוסים, כל־שכן הטכסי, יבליעו את המרחק ויטשטשו את שנעשה בו, את שנצמח בו יום־יום; יגבירו את ראיית־הכלל המופשטת ויקלישו את ראיית־הפרט המוחשית, ויעשו את כל סביבנו כדייסה דוהרת. זו היתה, כמובן, הסכימה היבשה של שיחו – לתוכה נדחסוּ, בשתי וערב ברוד ומשעשע, מגרה ומפתיע, שפעוֹת של דברי־האָרה ושילובי־זכר ופסיחות־צדדין, מבלי שנתקפח, במערבולת הזאת, חוט־השני: ענין הליכה, חשיבותה המכרעת לחינוכם ואָפים של יחיד וציבור, ביחוד בימי בנין וישוב, שפירושם כיבוש פסיעה־פסיעה, אַמה־אַמה, צמח נסמך לצמח, גדר ננעצת בגדר. לא, לא חס ושלום משמה של רומאנטיקה שאינה נחוצה ומזקת, אלא משמה של הממשוּת וצרכה, יאה אנחה: הה, האוטומובילים האלה יפסידו בנו תכונה, שאנו קונים אותה ביגיעה ובניגוד להרגל דורות – תכונת ההבנה לקטנה, שבלעדיה אין גדולה.

לשנים, ובשיטוט ברחובות־העיר, שהיה לו תמיד כמסכת־תגליות, חזרה השיחה לענין־ההליכה. סיפרתי לו מעשה בנסיעה מגבעת־ברנר, שהיתה במהירוּת כל־כך, עד שהיתה דומה כריצת־המכונית בין שני קירות בוהקים. דרך־תגובתו היתה מפתעת בניסוּחה: האם אמרתי לך, כי אני משונאי־הטכניקה וחידוּשיה, אבל הנה אתה בעצמך מודה, שלא ראית לא עץ ולא שׂיח ולא כלום; איך אמרת: קירות בוהקים. בוודאי, לא נולדו הרגליים אלא לפוּטבּוֹל, אבל במקצת נבראו גם להליכה בעיר, מחוצה לעיר, בכלל. תאמר, מזקינים? נו, נחדש קצת את הדיליז’אנסים.


 

ג    🔗

ודומה, כי אותה הערה כלאחר־פה היא כבית־אחיזה לדרוש באָפיו ודרכו. כמובן, הדיליז’אנס לא בלבד כפשוטו אלא גם כסמלו – עולם־ערכים העשוי שיידרס תחת גלגלי־הדייסה הדוהרת. והוּא עצמו קיים את הדיליז’אנס כפשוּטו וכסמלו, והרי קצת משלים לכך. אל"ף: כולנו עשינו את דרכנו מאהלים לצריפים ומצריפים לבתים, ורווחה קטנה דרשה רווחה גדולה ממנה, ונוחיוּת קטנה תבעה נוחיוּת גדולה ממנה, וסופנוּ התוספת מרוּבה על העיקר; אולם מי שנכנס אצלו, לחדרו המועט בקצה הרחוב, לא מצא בו אלא מיטת־ברזל, שפרושות עליה שתי שמיכות שׂעירות; שולחן קטן, שהיתה מוטלת עליו ערימת־ספרים; כיסא שהיו מונחים עליו, מקופלים וסדורים, קצת חליפות וקצת לבנים, כיור רחצה; וזולתם לא נראה לא כלי ולא רהיט. וכוח־הסתפקוּת זה לא ינק מיצר־סגפנות ותאוותה, כדרך נזירים מתענים, אלא מכוח ויתור והנאה, המעמיד צרכי־חוץ על מינימום, כדי להעמיד צרכי־פנים על מאכסימום. בי"ת: כולנו נאמנו לחובת־עזרת־הדדין והקימונו הסתדרוּיות ומוסדות גדולים, מפוארים, באופן שיצאנו בחובת־הכלל ידי חובת־הפרט שבנוּ, אך הוא ששמר על מצווה קטנה הנדושה בעקב, כגון: שבת־שבת, כשהקהל הצטופף בשערי בית החולים, ונגלה גם הוא, נודד עם הנוהרים, עולה במדרגות, ניצב בפתח אולם־החולים הגדול ממתין קמעה, עד שהוא צד בעינו אחת את מיטת החולה, שלא פקדוּ אותו שאֵר וקרוב, והוא שוכב בודד, והנה בא לפניו כאורח־לא־קרוא, יושב על כיסא הסמוך למיטתו וקושר, בפשטוּת וכדרך־הטבע, שיחה שנצטרפה לה שיחה לשבת אחרת, והיא פתח לידידות, ולפחות היכרוּת טובה, גם מעֵבר לשער־בית־החולים. נפלאתי, כששמעתי מפי אשר ברש, ידידו־כנפשו, שלא ידע, כי אותו מנהג, שהיה ארעי, נעשה קבע. גימ"ל: כולנו התלבטנו בענין השבת, ורוב פתרונותינו מן הקצה אל הקצה, והוא: מה אומר לך, שאיני כותב בשבת, ואני איני יכול שלא לכתוב, אבל מה שאני כותב בשבת אני קורע, משמיד, שאם לא אשמיד, הרי מחר־מחרתיים אני דחוק במאמר, ומוסרו לדפוס ובא על שכרי, ואיני מתפרנס על מלאכה־בשבת. דל"ת: כולנו היינו סבוכים ומסובכים באותה פרשה רבת־הסתירות, פרשת המאנדאט ואנגליה וכיוצא בה, והפלגנוּ זה בכה וזה בכה, אך לא עלתה על דעתנו פרשה שלפניה, והוא: מנהג, שנהגנוּ בתורכים, חרפה, כאילו לא הם שפתחו לפנינו את שעריהם עם גירוש ספרד; ובעצם גם לא הרעוּ לנו במזיד, ורישולם היה מרובה מרשעם, ואפילו נאמר שצריכים היינו להילחם בהם, דיה מלחמה בגלוּי, באנו והוספנו עליה מירמה בסתר. הוא חזר על כך בכתב ובעל־פה, ונראה שלא רצה להיפטר ולא לפטוֹר מרגש־אשמה. ושמעתי משמו של מי שנסע עמו ברכבת דרך תורכיה: פתאום נעלם הזקן, ואני רואה בעד החלון, הדוהר על פני השדות, מעופפים חלקי־חליפה – מכנסיים, מעיל וכדומה; לא יצאה שעה קלה והזקן מופיע בחליפתו החדשה, ואומר: ימצא איזה איכר את הבגדים ויהנה; מצווה להנותם, עניים הם, וגם לא נהגנוּ בהם יפה. ה"א: בעולם של מירמת־אחרים ואונאת־עצמו, היה נאמן לעצמו ומורשתו, דובר אמת בפיו ובלבבו. כשאמרו לו, מתוך רמיזה על עינו האחת הסתומה והיא ניגרת, למה לא ייכנס אצל מומחה ויקבע לו עין תותבת, השיב בפשיטות: את האחרים הייתי יכול לרמות, אך אינני רוצה; את עצמי הייתי רוצה לרמות, אך אינני יכול, אם־כן למה ארמה? וא"ו, והוא אחרון אחרון: במסיבה לכבוד יום הולדתו השבעים הגיח זרמו התחתי כתומו – העלה דיוקנה של עיר־מולדתו, תיאר את אבותיו, שלימודם ולמדנותם היו לשמה, ושעל־כן היו מטילים את כתבי־הסמיכה מעל התיקרה ונתגבבו שם כתל־ניירות, הזכיר כמה מראות וכמה פגישות, והכל ברוב התרגשוּת. כמאליה נשרה קליפת־הקשיוּת המוכרזת, המופגנת, ונגלה האגוז הרך, אגוז־החנינה, וכל פיסקת־דיבור נלווּ לה פרצי־בכי, בכי איש יהודי שאינו בוש לעמוד לפני קונו בלב קרוּע ומורתח. וכפנינה בכתר־דמעותיו אלו היתה מזכרת־אמו: תפילתי כתפילתה בזיקנתה, שבוראה יחוננה ויקחנה בשעה, ששוב לא תוכל לעשות שלוש אלה – לשרת ולרחוץ את עצמה, להלביש ולהנעיל את עצמה, להאכיל ולהשקות את עצמה. סיים: ותפילתה נתקיימה, ולוואי ותתקיים גם בי.


 

ד    🔗

הוא, שהיה אדוק בתפיסה, כי אָפיו של אדם גורלו, לא ראה אפילו בדרך־מיתתם של מיודעיו הקרובים, הטובים כדרך־מקרה. גם כתב גם אמר: ברנר, למשל, לא יכול היה למות בסרטן וכדומה, כזה אינו מת במיטתו. והנה הוא עצמו עינו האחת התאמנה להפליא במידת־הזהירות, ומעטים היו בעיר כמותו לביטחת־מעבר בכבישיה ההומים; בא יריבו של הדיליז’אנס והרגוֹ. ומי יודע, אולי קרבה או באה השעה, שמפניה חשש ועליה גילגל את תפילת־אמו. לאמור, גם הוא לא מת במיטתו. מבחינה זו כמותו כברנר. ואפשר הקבלת־מותם מחייבת הקבלת־חייהם, הקבלת־עשייתם. ברגיל סוברים כי מי שדרכו בהפלגה, בצעקה של יאוש, רישומו מרובה יותר; ומי שדרכו במתינות, בהרהור של ספק, רישומו מועט יותר. אך אפשר וסברה זו צריכה תיקון־מה: ראשון רישומו גלוּי יותר, אחרון רישומו עלום יותר. וצריך שיקול: מה עז ממה – כוחה של הסערה הכובשת ביעף או כוחה של הטיפה השׁוחקת לאִטה את האבן.

[תשי"ד]


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47335 יצירות מאת 2636 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19875 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!