רקע
דב סדן
אישי הסופר על פישל לחובר

 

א    🔗

לפני כשלושים שנה, ואני יושב לרגל עריכת “העתיד” ברחוב נובוליפיה בוואַרשה, במרתפם־דפוסם של שני השותפים פינחס שוכמן ויצחק קוֹמט ושומע, לרצוני או לכּרחי, מריבתם, שהיתה, כדרכה של מחלוקת לשם שמים, מריבת־תמיד, שהראשון היה בונדאי משוכבד והאחרון פועל־ציון עצבני, נכנס איש בשנות־העמידה ורישומו כאברך, שנראה כאילו אך תמול־שלשום קפץ מתוך מעיל־היראים הארוך ושמט את המצנפת נוסח־אחינו־על־הוויסלה, ומיד נפסקה אותה המריבה, ושניהם פתחו בהתנצלות: יֵשב, ישב, מר לחוֹבר, מיד אנו נותנים לו את עלי־ההגהה. כמי שביישנות־הפרובינציה לא סרה עדיין ממנו והיא כמתגברת למראה אישים נחשבים, ביחוד סופרים נודעים, בירכתיו בניענוע־ראש וקמתי, עד שישב ליד השולחן, וחזרתי וישבתי ועשיתי בהגהה, אך עיני בוחנתו בגניבה – כשראיתי עיניו המיוגעות כאותה יגיעה הכרוכה בתלמוד־תורה, וכששמעתי את דיבורו, והוא באותה נעימה המשמרת משהו מניגונה של גירסה, התקשיתי למצוא קו־חיבור בינו ובין ציורו, כפי שנרשם בי, הקורא הצעיר והנלהב, ממרחק. ואותו ציור שבי נקבע, כמדומה, בראשית־זימונו של שמו לפנַי – כבן ט"ו עברתי ברחובה של לבוב ומעל דוכן־עתונים נראתה לי חוברת, עבה במקצת, של “הצפירה”, ומשריפרפתי על פני תוכן־עניניה, נבלט לפני מאמר על ר' נחמן קרוכמאל והוא שם נודע לי ביותר, ומחבּרו פ. לחוֹבר והוא שם לא־נודע לי לחלוטין. קניתי את החוברת וקראתי אותו מאמר בבולמוס גדול, אבל בדוחק גדול ממנו, שלא היתה הלשון רהוטה בידי וקריאתי כשל מהדס על גבי כלונסאות. עקשנות היתה בי ובכוחה התגברתי על הקשיים, ולא זזתי מאותו מאמר ושיננתיו כמה פעמים, עד שהייתי משוטט בו דרך־חירות, ואך עתה חשתי משב רוח טובה ומרעננת, שיותר משבאה מכוחם של העיונים באה מכוחו של תיאור מועט, תיאור של ז’וֹלקיב וההר הנאה בעיבורה שבו היה בעל “מורה נבוכי הזמן” מטייל בלוויית תלמידיו; וחידודו של התיאור בשילובה של האנקדוטה על מלך־הפולנים יאַן סובייסקי, שהיה מחבב במיוחד את ההר הזה, שכשראה ראשונה את המראה המרהיב, המשתרע למרגלותיו, קרא בתרועת־התפעלות: האַ, ראַי, כלומר: גן־עדן והוא גם שמו של ההר עד עתה. התיאור המועט הזה הראה, כבבת־אחת, את ההוגה הנערץ, לא בלבד שרוי בצחצחות־הגיונותיו והפשט־שיטתם, אלא נטוע בנופו המסויים, על רצועת־קרקע ופיסת־שמיו.

ודאי סייע כוח־ההתרשמות שהוא עז יותר בימי־הנעורים, כי ככל שבאו לפני, לאחר־מכן, דברי המחבר ההוא, והם כמדומה באו לפנַי כתומם עד שמותר לי לומר, כי לא פסחתי על שורה אחת משלו, לא זו בלבד שביקשתי למצוא אלא גם מצאתי מה שנמצא לו לקורא בן הט"ו – ראיית־חזיונו של סופר וסופר, כשהוא נטוע ועומד בתחומו, ותיאור־תחומו בתמונה קטנה, שקוויה מעטים, אך ברורים, אבל ימים רבים התקשיתי למצוא קו־חיבור בין אופי־כתיבתו של האיש ובין יציבתו ופרצופו, ורק לשנים עמדה לי אותה קירבה מיוחדת, בקו־הגבול שבין תלמיד וידיד, וגילתה לפני מציאותו הסמויה של קו־החיבור ההוא.

אבל באותה פגישה ראשונה, הייתי כולי תהייה – העליתי לפני קטעי־דבריו השונים שנרשמו בלבי, כגון אותה השוואה שבין דרכו של פלובר ב“שאלאמבּוֹ” ודרכו של ואַסרמאן ב“אלכסנדר בבבל”, – ועשיתי כמין עימות בין הסופר שנצטייר בי על פיהם ובין הסופר היושב מרחק מחצית־שולחן, ולא יכולתי להעלותם בקנה אחד. ומשנקשרה שיחה, היתה בי בושה לומר, כי אני עורכו של השבועון, שסופר מכובד כמותו במשתתפיו, וכששאלני למעשי, העמדתי עצמי כבעל מגיה, ובעצם לא כיזבתי, כי גם אותה מלאכה היתה מוטלת עלי. ואפשר שלא היתה נמשכת עלי עדיין תשומת־דעתו, לולא הערה קטנה שלי בענין הגהה מיותרת – הסַדר נחלפה לו בלי־משים קדירה בקדיחה, וביקשתי לקיים שינויו. הסופר עצם במעט עיניו ושאל: ומהיכן אתה? וכשפרשתי לפניו ארצי ועיר־מולדתי, נפתחו יותר שפתיו, שהיו ברגיל פתוחות קמעה, ואפילו קמטיו נתחייכו: הה, גאליציה – מורים היא שולחת לנו, ועתה כנראה גם מגיהים, וברוֹדי – שם דבר.

מדיבור לדיבור נתגלגל הדיבור על רנ"ק – מה מסוֹרוֹת נתקיימו בעיר וכיוצא באלה. בין השיחים הזכרתי סיוע־מעט, שסייעתי לו לשמעון ראבידוביץ, המהדיר של “מורה נבוכי הזמן”, שהמצאתי לו תצלומי־בית־הכנסת של הקמחנים, מקום תפילתו של אותו פילוסופוס, ודף־היזכור, שנזכרים בו גם הוא, גם אביו, גם אמו, ואף מעט פירורי־מסורת שבעיר. ראיתי חיוכו נגוז ודוֹק־עצבות בא תחתיו, ורק לימים הבנתי, כי נגעתי שלא מדעת במקום־תורפה – מהדורת “מורה נבוכי הזמן” היתה לו חלום ויגיעה כאחת, וראה אותה כגוּלת־כותרת של מחקריו, שלא נלאה לחזור אליהם, והנה קידמוֹ אחר. ואחרי שנים הרבה אף סיפר פגיעה מיוחדת, שנפגע בראשית־עיסוקו זה – כשהתחיל לפרסם מאמרו הנזכר והוא יושב, בישיבת מערכת “הצפירה”, פנה אליו ע. נ. פרענק בשאלה, שעוקצה על רעלה היה ניכר מתוכה: נו, טוב, סיפור שסיפרת יפה סיפרת, אך אני מקווה, כי לא תרצה לכתוב גם על הפילוסופיה שלו. הוא אמנם הזכיר זאת לצורך הארה בענין אחר, ענין יחסם של סופרים זקנים לצעירים מהם, יחס של עמי תמות חכמה, אבל מרטיטת־דיבורו היה ניכר הד התרגשות שלא פגה.


 

ב    🔗

רגישותו המיוחדת שרשיה שונים היו – גם דרכו אל הספרות, גם דרכו בתוך הספרות היו עשויים לפרנסה. דרכו אל הספרות – הרי לא פתח בה כסופר, אלא כמו“ל. אברך נלהב לספרות, וביחוד זו היונקת מכוחם של שני הסופרים שהיו נערצים לו ביותר, פרישמן וברדיצ’בסקי, שיקע את הונו במפעליה, והם מפעלים נאים – ראה קבצי “ספרות”, ראה קבצי “רשפים”, ראה סיפורי ברנר – והם גם בלעו את הונו עד גמירא, ובהיסוס פסע הסוחר־לא־סוחר ראשית פסיעותיו כסופר. דרכו בתוך הספרות – לא כטיפוס המצוי, שהוא כל־בו, גם מסַפר גם משורר, גם מבקר, אלא כבעל מלאכה אחת. אבל הרגישות הזאת לא צימצמה עצמה על עצמה, אלא היא הניחה את מציאותה גם באחרים – עקבי־ההנחה הזאת ניכרים יפה־יפה גם באומנותו האחת, אומנות־המבקר, גם באומנותו האחרת, אומנות־העורך. איש נוח אך לא רך, היתה מידת־הטעם שבו ומידת־האמת שבו מחייבתו לומר לא אחת לאו, אבל ראוי לשמוע, בכמה עדינות היתה מצוינת ומצוידת אמירה כזאת. זכורני, כשנוסד הירחון “אחדות העבודה” ביקש עורכו, חיים ארלוזורוב, למשוך את המבקר הנודע כסופר־קבע, ואילו הוא כמעט שביקש לסרב: שער לעצמך, כי ההזמנה לסופר היא על גבי טופס מודפס במכונה, שנוסחו הוא בחינת לכל־דיכפין, וההבדל שבין הזמנה להזמנה הוא בשם המוזמן בלבד. הטלתי את עצמי להשכין שלום בין עורך וסופר, ושעל־כן ביטלתי את הענין כדבר של־מה־בכך. והוא: גם אני הייתי והנני עורך, ולא נעזרתי בכתב־מכונה וכל סופר הוא בעיני נפש לעצמה, המחייבת כתיבה מיוחדת, וסוֹיפר שמחל על כבודו אין כבודו מחול. ודוֹק, הוא אמר: סוֹיפר, דהיינו יו”ד מוטעמת לאחר הוא"ו, ללמדך, כי הכינוי, על הגייתו ועל מלוא הכבוד והכיבוד ששיקע בו, היה לו משמרת־נעורים רחוקה. ואמנם לא ידע כיבוד גדול מדרך־פניה במכתב: אישי הסופר.

ואפשר שרגישותו המיוחדת באה גם מתוך תהייתו על עצמו ודרכו דרך עצמו אל עצמו. כי גם אם היה מצניע את הידיינותו עם עצמו, ביצבצו אי־פה אי־שם קצות־סעיפיה. פעם אחת, במסיבה קטנה, סיפר בדרך הומור על בכור־יציריו – שיר גדול וארוך, שביקש לפרסמו ברבים וקלוזנר ריחקוֹ וסוקולוב קירבוֹ, והוא, המחבר גופו, הסכים לראשון שפסלוֹ, ולא לאחרון שהכשירוֹ. אמר: לא הייתי די מבין לפסול בעצמי את שירי, אבל הייתי די מבין לפסול את שירי סוקולוב, וחשבתי כי ודאי שירי חשוב בעיניו כשירו; ואין צריך לומר, כי איני מתחרט על שלא ראה אור ב“ספר־השנה”. פעם אחרת, במסיבה גדולה – מסיבת יום־הולדתו החמישים, שהיתה הפגנה נחמדה לו ולפעלו. לאחר שנשמעו דברי הברכה וההערכה, ומרכזם דברי החיבה היתירה מפי ח. נ. ביאליק, עמד חתן־היובל על רגליו1, ובעירוב של רהייה וחיוך, סיפר, כי מאמרו ראשון שנתפרסם ברבים היה אמנם על טשרניחובסקי, אבל מאמרו ראשון, שכתב וביקש לפרסמו ברבים, היה על בית־הלל ובית־שמאי. אין בידנו לדון מה היה טיבו של אותו מאמר על בית־הלל ובית־שמאי, אבל לפי שנושאו כבר דרשו בו חכמים ושקלו בו חוקרים, היה ודאי דבר־עיון ומחקר, תוספת־קו לחכמת־ישראל, אבל יש בידנו לדון במאמר על טשרניחובסקי, והוא דבר־מסה, תוספת־קו בביקורת ספרות־הדור. לאמור, כי האיש שבא לספרותנו כחסיד נלהב של גילוייה האחרונים, ותשוקת פרסומם עשאתו מו"ל, כשם שתשוקת הערכתם עשאתו סופר, בא מתוך הכנה הגונה של בקי בחדרי־ראשונים ושואל לנתיבות־ראשונים. ואם דרכו לא היתה כראשית־חפצו, ואותו מאמר על בית־הלל ובית־שמאי נגנז, ואילו אותו מאמר על טשרניחובסקי נתפרסם, ולימים נצטרפו לו מסות אחרות בתחומה של הספרות החיה, על אחד־העם וברדיצ’בסקי, על פרישמן וביאַליק, על ברנר ואחרים, סימן הוא, כי נגרף לקצב־התעניינותו של הדור וריתמוס־היצירה שלו, ושעל כן הניח דבר־חקר וברר לעצמו, גם בתחומה של הביקורת, את המסה, שהיא חטיבת־השירה באיזורה של ההגות. עתה, שמפעלו פרוּשׂ לפנינו, יש ידיים לפקפק, אם סגולתו ומזגו היו עשויים למתכונת זו. אדרבה, העיון בדרכו והתפתחותה מראה, כי הוא עצמו, שהיה שרוי באווירת־השירה של הדור וראה, כאמור, כראשי רבותיו את פרישמן ואת ברדיצ’בסקי, שידעו שניהם, איש איש על פי דרכו, למַצות כל סוגי־הגיונם, ואפילו באיזורו של החקר, על דרך־שירה ובכלי־שירה, היה רוצה להיות כתלמידם גם בדרך־הביטוי, ואף הקדיש חלקה גדולה של דרכו לרצונו זה, כעדוּת כמה וכמה ספריו. אבל אמיתו כאילו גיששה למצוא את הנתיבה הנאותה לה, והיא נתיבת־המחקר, על דרך הניתוח המפורש, שילובי־הראָיות, סימוכי־המוּבאות ובדומה לשימוש־חכמים, כשהשירה, שאין סופר מסופרי־פולין בן־חורין ממנה, היא אך כמזג וכתבלין. ואמנם, אחרי ספרי־המסות, שגם בהם כבר נסמנה פנייתו לצד המחקר, בא ספרו על תולדות הספרות העברית החדשה; בא ספרו על ח. נ. ביאליק; ולאחר פטירתו בא ספרו “על גבול הישן והחדש”, שאילו זכינו וזכה הוא, היה כפתח מחקר מחודש ונרחב לו.

אם מוּתר להישען אל דברי־שיחה, שבהם ניסיתי בעל־פה, כדרך שניסיתי לאחר מכן בכתב, לחלוק על צמצום מושגה ותחומה של הספרות העברית החדשה, אומַר, כי הוא עצמו לא התעלם מבעיתיות־עבודתו – לא די שלא זכה לכתוב את ספר־התולדות כרוח־כוונתו, שכן, אנוס על פי השעה וצרכה, כתב אותו באופן שחקירתו המקורית העצמית ניתנה כמטבע ספר־לימוד, והוא עירוב שאינו יכול שלא לקפח; הרי עצם הולדתו של ספרו מוקשה מעיקרו. בנוהג שבעולם נכתב ספר כזה מתוך סמיכה על שפעת מונוגראפיות של אחרים שקדמו, באופן שהספר הכולל הוא להם בחינה וסיכום, ואילו ספרו נעשה באופן, שמחברו חייב היה לאגור בעצמו ראשונה את החומר ההיולי, המגובב והמבולבל, לצרף תעודה לתעודה, לבחון בהקפדה פרט ופרט, וביותר היה חייב לבדוק את החומר המעובד, כביכול, שמצא לפניו, שרובו על דרך הרישול, ומידת־אחריותו מועטת, אם לא בטלה לחלוטין. יתר־על־כן, הוא עצמו שלח לפניו תחילה את הסיכום הכולל, ולאחריו הביא את הפוזיציות המפורטות. לאמור, גם בתחום עבודותיו שלו עצמו נהג בהיפך הסדר הראוי – חיבור־התולדות קדם לחיבורי־המונוגראפיה. לצערנו, נפסקה עבודת־מחקרו באמצע, שלא אָרכו שנותיו, וגם אלה לא היו שנות שלווה, כפי שהיא נדרשת לעבודה כזאת, אך לפי קו־עבודתו והגיונה, התכוון לחזור אחרי עבודות המונוגראפיה לעבודת־סיכום, למהדורה חדשה מעיקרה של תולדות הספרות החדשה.

ודאי הרבה המשאלה עשתה, שהייתי מעונין בקיומה, שהייתי טוען וחוזר וטוען לפניו, כי עבודתו המונוגראפית משנה מתפיסתו, כפי שהונחה ביסוד ספר התולדות. כמשל בולט הוא שוני ההערכה של רמח“ל, שהוא העמידוֹ כאבי ספרותנו החדשה. שכּן בספר התולדות נכנס הבחור מפאדובה במחזותיו ושיריו, בעוד ספרי הקבלה נשארו מחוצה לתחום, כמסורת ההערכה המיושנת, כי המחזות הן ילידי תקופה פרו־קבלית, כמעט השכּליית, ואילו במונוגראפיה המאוחרת נתגלה ההבדל הזה בין המחזות וכתבי־הקבלה כהבדל מדומה, ואדרבה עיקר טירחתה של המונוגראפיה היא להוכיח את קבליותם של המחזות והשירים, ודרך ההוכחה, שהיא בצריך עיון גמור, היא גדושה ומוגזמת כל כך, עד שאינה מניחה כמעט ריווח כלשהו לדמיונה של שירה, שמצאו בהם המשכילים. וכדוגמת בעית רמח”ל, שלא ידעתי כיצד היה מפרנסה לקיים את האבהות הנזכרת, היא בעיית פולמוס ר' יעקב עמדין ור' יונתן אייבשיץ, שלא יכול היה שלא לראותו כחטיבה של פּובליציסטיקה, שכל עצמה, על פי אָפיה ואמצעיה, נתונה ועומדת בתחומה של הספרות החדשה. כיצד היה נמלט משורת הגיונה הפנימי של מסכת־עיוניו, שהיתה כופה עליו רביזיה של הקונצפּציה שלו, היא היא השאלה. לא אומר, כי למדתי משיטי דבריו, שהוא עתיד לשנות במכריע את הגבול שגבל, אבל למדתי מהם, עד מה הוא מתלבט בהכרחה וצרכה של הנמקה חדשה, אחרת.


 

ג    🔗

והוא היה מסוגל לבחינת עצמו ולבדיקת עצמו, גם אם לא היה מכריז על כך, שכן ההכרזה היתה רחוקה ממנו בכלל. עתים ובדיקה כזאת נעשתה כדרך אגב – חדר־עבודתו היה גדוש ספרים, וקירותיו לא נשתייר בהם מקום לתמונות. בעצם, לא ראיתי אלא שתיים בלבד – אחת קטנה, של ברדיצ’בסקי, שהיתה על השולחן; ואחת גדולה, של ניטשה, שהיתה תלויה על הקיר. ראשונה נעלמה תמונה ראשונה – כידוע, נאסר פרסומה והנה עתונאי מחוכם צילם אותה בגניבה מעל השולחן ההוא, שעל כן נגנזה. אחרונה נעלמה תמונה אחרונה – ראיתיה תלויה, יחידה, גם בימי היטלר, שבהם, כנודע, התרבו הדיבורים על הייחוס הישר שבין משוררו של סאראתוסטרא ובין הצבע החום. אולם משנעלמה התמונה, והתעוררתי על כך, אמר: אשמת ניטשה היא, כי אי אפשר לומר, שאי אפשר לעשות בו שימוש־לזוועה, כדרך שנעשה בו, ולא נברא פה יש מאין. ולאחר שהיית־מה: לא בנקל אני אומר זאת, עקרתיו כדרך העוקר שן, שרובה בריאה. עתים ובחינה כזאת נעשתה כדרך אגב – פעם אחת שאלתיו, על מה חדל מכתיבת מאמרי־הביקורת הכוללים, כדרך שהיה נותנם בכרכי “כנסת”; השיב: ראשית, אין בכוחי לקרוא את כל הספרים האלה; שנית, יש בהם ששוב איני יכול להעריכם, פשוט איני חי אותם, ואולי גם איני מבין אותם. תמהתי: כל ספרי הדורות עד עתה, אתה עשוי להבין, מעט הספרים המתוֹספים והולכים עתה, אין אתה עשוי להבין? השיב: הוא הוא הגבול; עד דורו ולא מעֵבר לדורו; הוסיף: והוא פשר חזיונות רבים, הנראים תמוהים.

לא רבים שיש בהם העוז לומר כאמת הזאת לעצמם, כל־שכן לאחרים. אולם האמת הזאת נתנה שחזר, ביתר שקידה ומסירות, על ראשונות וראשונים.

[סיוון תשי"ד]



  1. במקור: “על רגלו”. הערת פרויקט בן־יהודה  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49450 יצירות מאת 2732 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21102 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!