פרק ראשון    🔗

א

במשך הלילה הפשיר הכפור במקצת, והבוקר היה מעונן ושקט.לרגלי הר־המצודה שכן הערפל בין העצים והגגות בעתרים דקים כעשן קפוא. השמים השתפלו, ומגדלי־הכנסיה ותחנת־השידור כמעט שנעלמו בעננים. פתותי שלג יחידים נשרו בעצלתיים באוויר האפור, אך השלג לא ירד עדיין.

קוֹלאַ עמד על מעקה רציף־החוף. מה שראה היה יפה ויחד עם זה עטוף אֵבל עילם ומַפעים. היתה שעה מוקדמת לפני הצהרים. לשמאלו היו קשתות־הגשר השחורות, תחת רגליו רחבת־החוף הרצופה אבני־ גזית גדולות ומאחורי שורת הבתים, בתים נושנים גדולים על עמודיהם וקישוטיהם: מעשה־ידי־אדם הכל, ידוע וניתן להיסקר. אך באמצע מלאכת־האדם, בתווך, שכן נהר־המולדאַבה האילם והקפוא ועדיין לא־ מרוסן, מחוץ לרשותו של הסדר האנושי הכל־יכול למראית־עין. הנהר היה מוגלד מן הגדה אל הגדה, סוללות נמוכות של שלג מוגלד ציירו תבניות־זרים על הקרח וסימנו את המקומות, שם השתגמו הגושים האחדים והיו לאחד. זה קרה בין־לילה, לפני עלות השחר, כמו המוות. המים האפלים סחבו שעה ארוכה ובהכנעה עייפה את הקרח הכבד – אך אי־שם ואי־מתי עמד הכל, הנהר עצם את עיניו ויהי כולו לקרח.

זה חדשים שהקרח מונח כך ופיח העיר וזוהמתה הפכוהו לאפור ומכוער. שתי בָרַדוֹת שחורות הידסו עגומות בקרבת החוף אילך ואילך, המריאו בכבדות ושוב ירדו. חזרה מתמידה זו היתה מגוחכת; הגגות וחלונות־הבינינים לא היו רחוקים, והן נשארו על הקרח הריק. אדם מנועל מגפי־לב גבוהים, לבוש לסוטת־איכרים קצרה ושחורה וחבוש כומתת־עור גבוהה עמד על החוף כפוף על גבי סירה שלויה למחצה אל מדרגות האבן ורתוקה למעלה אל יתד, אך זנבה היה קפוא חזק בתוך הקרח. נחשול־הקרח הראשון עלול לרסק אותה, וזה הדאיג את האדם העומד עליה ומדפקק בצלעותיה לנסות את חוסנה. לשם כך בא העירה, מדשדש בחזקת לילה בשלג ובקור – ולבסוף אינו יכול לעשות כלום: הקרח הצטבט הסירה ואינו מרפה ממנה.

קולא חייך, זוכר הוא איך הנהר היה פעם שטוף כולו אור־שמש, אותה שמש בהירה וענוגה, צבעונית־יין, שירח ספטמבר קוסם בארץ זו בשעות־אחרי־צהרים; יחידות מבורכת, ועיר ונהר, גשרים, מגדלים ועצים רוחצים בה וטובלים באוויר הזך והענוג כל־כך. חן־החזיון היה מדאיב, משום שהיה ספטמבר והבריות דיברו על מלחמה. תוך שבועות, ואולי תוך ימים, יהפכו השמים והעיר לתל־חרבות. הייתכן? שמונה שנים וחמישה חודשים מלאו לספטמבר, והנה העיר – מלחמה השתוללה בעולם והיא קפואה בכפור ועלטה, אך חיה היא עדיין.

קולא הסתמרר מקור. כבר לא היה רגיל בו. ופתאום התגעגע חזרה אל הארץ כפי שראה אותה לאחרונה מתוך האווירון המחליק בעצלתיים למראית־עין. ממעל־לה כיפתם המבהיקה של שמי־התכלת העמוקים, תכלת זו הקשה בזהרה ובהירה כיהלום. בלילה ירד הגשם וכעת, ביום, נוצצו הסלעים הצחים בזוהר השוטף, ברושים אפלים ניצבו בגאון באוויר הצונן, גבעות ומורדותיהן היו עטופים הבל ירוק, ועל האפרים הצהיבו־האדימו פרחי־שדה. על המישור השתרע מרבד־הפרדסים הירוק־עמוק והים היה כחול ומנפץ גלי־קצף לבן־מזהיר אל החוף השחום. הארץהיפה, הארץ הקדושה. מה נעשה שם כעת? יריות נורות, נחטפים בני־אדם ונלקחים בשבי. זה נעשה שם זה חודשים.

קולא עזב את הארץ לפני יומיים, והנה מרגיש הוא ממש גופנית שנמצא הוא בבת־אחת בשני מקומות; ומוזר – הם חופפים זה את זה, הרחוקים זה מזה מרחק עצום, ובכל זאת הוא נמצא בשניהם יחד כי כשם שהארץ שם היתה מודעת לו וקרובת־נפש, כך גם הקרח והשלג פה, החורף האפור, הנהר והר־המצודה כאחד. משחזר אחרי היעדרו מכאן שמונה שנים, היתה זאת פגישה אחרי עידן־ועידנים שבכל זאת לא היה אלא שמונה שנים. לא היה קל כל־כך כפי שחשב. תחת הקרח חי הנהר בלי מעצור עם הקיץ שבו – האם הוא לא ידע זאת? הבאמת חשב, שכל זה מת ונשכח? כלום לא נשכח, ונסיעה זו לא באה סתם – זוהי חזירה, ואולי גם בריחה. כעת בבוקר זה, הרגיש כאילו מעולם לא ראה עיר זו ובכל זאת לא עזב אותה מעולם. מה שהיה שקע אל תוך עידן־ועידנים ועדיין חי וקיים; זוהי מולדתו ויחד עם זה נכר מלא־תעלומה.

קולא נד בראשו. הוא לא לחלומות בא הנה… הביט בשעונו – ושוב תקף אותו קוצר־רוח. ברודי הבטיח לו לדייק, והנה איחר כבר עשר דקות. כנראה שברודי לא השתנה; הוא תמיד מאחר, מפני שרוצה הוא לסדר המון דברים בבת־אחת. קולא חייך שוב. האם בכלל יכיר אותו ברודי? הוא עצמו, נדמה לו, השתנה בתכלית, אדם שאין להכירו שוב, זר ובלתי ידוע לגמרי. אחרי שמונה השנים הללו מה יוכל עוד ברודי לדעת עליו? ואיך לגשר על פרק זמן זה? הוא זקוק לברודי ולעזרתו. מדוע אינו בא עדיין?

קולא התחיל להלך אילך ואילך. חשמלית עצרה בצד שכנגד, מישהו ירד ותר סביבו. קולא פיקפק רגע, אחר כך הרים את ידו כדי להשים אליו את ליבו של הלה, שהלך ונתבהר והיה לברודי

ב

השעון צילצל והֶלֶן התעוררה. בתנועת־רוגז שימטה את שמיכתה על הרצפה, אך עיניה היו עצומות עדיין. מתוך ניסיונה ידעה, שלא די לה בקול־השעון, שמעוררה האמיתי, היחידי הבטוח, הוא הקור שבחדרה.

היא הסריקה את שתי ידיה אל תוך שערה שהיה נפול על פניה, שיער פרא־רך, שמגעו נעים. שערי יפה, אמרה בלבה, בדימדום רדום. הלן היה לה שיער יפה… היא דיברה תדירות בלשון נסתר אל עצמה; כך הרגישה פחות בבדידותה. לפעמים התפלאה, מפני שמעולם לא היתה בודדת כמו בשנה האחרונה. אך לא עשתה כלום נגד זה; עצלנותה העייפה, בה נשאה את בדידותה, לא היתה אלא חלקו של אותו רגש, שבו בילתה את השנה הזאת ושהלך והתגבר בה כל הזמן: שכל הענין אין לו בעצם שום תכלית.

“כל הענין” – כלומר: חדר זה, יום זה, עבודה זו, עיר זו, החיים מאז נגמרה המלחמה. פאַיוּם – – – הרהרה פתאום, הדקלים, הגגות החומים, הצריפים, המשעולים עם שולי הלבנים המסוידים. והשמש… הלן רישלה את ידיה ופקחה את עיניה.

אור־היום בא במאוחר. השעה היתה שש, ובחוץ עמדו דימדומים אפורים. החלון היה מצופה כפור, ומאחורי גוש הגג האפל, אפור־העופרת שממול. ואי־שם מעבר־לו התחילו השמים האפלים אפורי־העופרת. את השמים לא ראתה הלן מחדרה גם ביום בהיר, משום שהחדר לא היה בעצם אלא חדר־עליה, החלון היה רק ארובת־גג, והבית ממול היה גבוה עוד יותר והרחוב היה צר.

היא קמה. מזרון־הקש שבמיטה חיסחס זעום לתנועה הפתאומית. הלן חייכה נעווה. היא חיתה כאן כמו אסירה, כמו קבצנית, אך היתה שמחה שמשרד־הדירות נתן לה בכלל חדר, וזאת ידעה לדאבון־לב גם

בעלת־הדירה, שהתקינה את הדירה בהתאם לכך. שש שנים היתה הלן ישנה להפליא במיטות־הצבא הקשות, וכאן מקיצה היא כל בוקר עייפה ורצוצה. פעם הגידה זאת ל“אסון” – הוא ידע את המיטה – אך הוא ענה שעליה להתרגל; בזמנים הללו מן הראוי שלא יהא לאדם כלום ושיהיה שרוי בלא רווחה.

“אסון”! תשובה זו הולמתו. וגם זה הולם לחיים הללו – שאין מוצאים אלא אם כמו “אסון”, שקוראים לו בשם ונסחבים אתו מתוך עצלות, אדישות וחולשה, אף כי יודעים שאסון הוא. היא גם אינה מקבלת ממנו שום מתנה; אין היא רוצה להתחייב לו, אף־על־פי שקמצנותו היתה תמיד כצנינים בעיניה. ולולא נפל אז בחשכה מעל המדרגות, הרי עם כל עצלנותה, היתה שמה קץ ליחסיה אתו, והיא גם ניסתה זאת אותו ערב. שעתיים חזרה ואמרה, שאינה רוצה שום עסקים אתו ושילך לו באשר ילך. ולבסוף הלך, אך מובן מאליו שנפל באפלה מעל המדרגות ושיבר את רגלו. והדבר שוב סיכל את החלטתה. הלא אין להפקירו כך, שישכב בבית־החולים באין דואג לו… ומובן שהוא הבין זאת אחרת. ומשהבריא, שוב הוסיף לבוא, וכל־מה שהזעימה את פניה כלפיו כן נדבק בה. אולי זה גורם לו נחת־רוח, אמרה הלן בלבה זועפת. ישנם גברים כאלה! אך למה נפלה דווקא בחלקו של זה? לאט־לאט היו כל חייה דומים לחדר זה – חולים ואפורים, עלובים וקרים.מעולם לא היו חייה כאלה – לאן נעלמו חייה האמיתיים? והפעם החליטה סופית – לגמור איתו. איך זה? היא אשה מבוגרת ולא פעם עלה בידה לבצע מפעל כזה – להיפטר מגבר שנפשה נקעה ממנו!

היא נגשה אל המַרחצה, פשטה את כותנתה, ועל־אף הקור התבוננה בעצמה עד כמה שאפשר היה בראי הקטן, ולא היתה מרוצה. חיוורת היא ועייפה. אני רזה יותר מידי, אמרה בלבה זועפת. הזוהי אשה?שדיים כמו לנער; ופני זקנים… וחייכה לעצמה בנזיפה ותרעומת. יכולה היא להיות נאה ביותר, לולא עצמות־הלחי הבולטות, לולא הצללים שמאחורי עיניה ולולא קו־הצער הממריר את השפתיים. עכשו עם החיוך הנוזף, היו פתאום פניה צעירים מאוד וענוגים מאוד. הלן נטלה את הכד, יצקה את המים ושיפשפה את גופה בחפזון ובשיניים נוקשות. אחר כך התכרבלה בגלימת־לילה. קר היה לה, היא היתה רזה מדי, המזון שאדם יכול להרשות לעצמו בימים הללו אינו מספק חום. היא הסירה את הראי מן הקיר והתחילה לתקן את פניה בתשומת־לב מתוחה. זה היה קשה – האור היה קלוש, היא היתה עייפה ולא היה לה חשק להתחיל את היום. מראש ידעה איך יעבור; כמו אתמול. הדרכונים, הטפסים, תנועת מבקשי־הרשיונות. כל יום אותם הפנים עצמם שידעה לכתחילה את מראיהם, את דבריהם, את מחשבותיהם, כאילו היו אותם האנשים עצמם. וכולם מפחדים… אולי חושדים הם, שהלן יכולה להכריע דבר־מה. ושוב רכונים וטפסים ואנשים – זה היה היום. ובערב ודאי שאסור לה ללכת הביתה, מפני הסכנה שמא יטרידה “אסון”. עם “אסון” צריך לגמור.

הלן התלבשה מהר ולבשה את המעיל והכיפה, אחר־כך פתחה את החלון, הביטה שוב סביבה בבוז, סגרה את הדלת אחריה, נעלה אותה בזהירות ובקפדנות וירדה לאיטה במדרגות. צריך ללכת לאט. השלבים מכוסים קרח.

ג

“חביבי!” אמר ברודי בפשטות גמורה, אחרי ברכות־הגומלין הראשונות כשישבו בבית־קפה. “אני שמח לראותך, כמעט שלא השתנית. מצבך טוב?”

דבריו לא היו בהירים וגם לא נעימים, כאילו אץ לו גם הדיבור ואין לו פנאי לערוך את המלים בצורה ובסדר, הוא הסיר את משקפיו ותוך כדי נקותו את הזכוכיות, שאל במיצמוץ עיניים:

“ושם? מה המצב שם?”

קולא משך בכתפיו:

“יורים ועונים ביריות. לא טוב. כל יום מתרחש מה. עדיין לא ראיתי היום עיתון.”

“היום אין כלום. יש לי העיתון. החושב אתה שיש לזה תכלית, קולא?”

“לא… בעיני זה אסון. אך זוהי שרשרת בלי סוף. מי יודע עוד איך התחיל הענין? נושאים־ונותנים עם האנגלים זה שנים וימים ואין הדבר זז. אינני יודע: אני אינני עוסק בפוליטיקה, לפי הבנתי, אין הטרור אלא אסון ופשע, מעורר בי בחילה. אך לפעמים מוכן אני להבין, שסבלנותם של נערים צעירים רתחנים פוקעת. האנגלים הם טיפשים להחריד.”

ברודי חייך חיוך־תעלומה:

“האנגלים… אני יודע את הענין. הם משוכנעים שהיהודים עושים להם עוול, לא פעם שמעתי, שהלא פליטים היינו. אנגליה הכניסה כל־כך הרבה פליטים תחת קורת גג, והנה התודה, אני לא פעם – – –”

“כן והם גם מונים לנו זאת. אך את האוניות שאינם נותנים להן להגיע אל הארץ, השילוחים, הסבל בקפריסין – את כל אלה שוכחים.נניח לכל זה – – – דיבורים ממין זה אין להם סוף ואין להם תכלית. באמת אינני יודע במה ייגמר הדבר. אני מלא פחד – – – אילו יכולתי לדלג על שנים אחדות, הייתי שמח, אך כולנו יש לנו דאגות משלנו. מוטב שלא נעסוק בדברים הללו.”

“כן…” אמר ברודי בצייתנות “ומה שלום אישתך?”

“תודה,” אמר קולא ונשתתק; וחרה לו על מבוכתו, ברודי היה מסוג האנשים שאין לפניהם אלא נישואין מאושרים, לכל הפחות כשהענין היה בנישואי ידידיו ומכריו. וקולא לא היה לו חשק להרוס לו את אשלייתו זו ולגלות לו את הפרטים. וכך קמה ביניהם דממה קצרה, שלא היתה נעימה. הוא הביט בחלון החוצה, אל האוויר אפור־השלג; שוב היקריר. לבסוף אמר: “עדיין אינני מאמין שאני שוב כאן. הכל ידוע לי, כאילו שבתי הביתה, ויחד עם זה אני זר כאן בהחלט. אתה הנך מכרי הראשון שאני משוחח אתו. אינני יודע במי אפגוש עוד. אתך רציתי לדבר מיד.”

“אני מבין…” אמר ברודי “אתה רוצה לחזור הנה?” שאל בקול עמום.

“לא, מה עלה על דעתך? למה לי לחזור?”

משום – – –שרבים חוזרים,מאנגליה חוזרים כולם, משאנחאי חזרה קבוצת אנשים. וגם מן הארץ חזרו אחדים. חשבתי שגם אתה… חשבתי, שאולי קשה לך לומר לי. זאת אומרת– – – זו אינה חרפה; אני הייתי מבין זאת בהחלט, למרות הכל…"

“לא. לא יעלה על דעתי.”

“ואולי רוצה אתה לעשות דבר מה בענין רכושך שנשאר כאן?”

“לא חשבתי הרבה על כך. אולי… אם זה לא יצריך הרבה זמן. לא לשם זאת באתי. אינני יודע אפילו מה נשאר עוד.”

“זה יכול אני להגיד לך,” אמר ברודי בלהט. “אני התעניינתי. יודע אתה שבשבילי היה העסק… אני הייתי… זאת אומרת, שייך בעצם למשפחה. הייתי שייך אל העסק וכך גם למשפחה. חלק ממנו ישנו עדיין, ולי קשה להסתגל לכך שאנשים זרים יושבים בו, הלא העסק שייך לך.”

“לי לא היה שייך כלום!” אמר קולא בדחיה. “זה יפה מאוד, ברודי. אני מבין, אך העסק אינו שלי. היה של המשפחה – משפחת אשתי.”

“האין זה היינו הך?”

“לא אין הדבר פשוט כ־־כך.” קולא הירהר רגע. היה בזה מן המשמח וגם מן המריר, שברודי שמר לו אמונים שאינם נוגעים לו, לקולא, עוד.“בעיניך הרי זה בוודאי “כפירה בעיקר”, ברודי, אך אני אין לי שום חשק לעסוק בתגמולים. אני החלטתי בכלל לא לעשות כלום בענין זה. וכי מה אעשה בו? אני איני יכול לחזור. צריך להבין כהלכה את הנעשה. מה שפסק אז, פסק לכל הזמנים, עבר ואיננו.”

“כן, כן, אני מבין.” אמר ברודי מהר.

"זה עבר… אז, כשבאו הגרמנים, האמנתי שהכל נגמר, כל העולם נהרס. אך זה לא היה אלא עולמנו־אנו, והוא לא גדול כל־כך, לא כן? אולי ראיתי זאת ביתר מהירות משום שהייתי אותו זמן בחוץ־לארץ. שוב הייתי בר־מזל… בסופו של דבר אני כמעט שמח שקיצנו בא, זאת אומרת, כאן… בתחילה לא ידעתי, כמובן, מה עלי לעשות. פתאום נשארתי בלי משען. אך מיד נודע לי שאני משוחרר, מאחר שהמשפחה איבדה את הכל. לא הייתי עוד יורש־עצר, השתחררתי מכל חובה,מכל מעמסה, מכל זיקה. כמובן טוב היה לי כאן, הייתי חסר דאגות, חיי רווחה: ומשעליתי לארץ, לא הייתי כלום, לא ידעתי כלום ולא היה לי כלום. היה קשה. גם היום אין לי הרבה ואינני הרבה, אך מה שעשיתי

לי במשך הזמן, עשיתי במו־ידי, אתה מבין? מה שיש לי שייך לי! לא אבא ולא סבא לא עשו זאת, אלא אני־עצמי. הרגשה טובה ביותר!"

“אינך צריך להצטדק. אי־אתה חייב לי דין וחשבון. אני רק חשבתי…העסק התקיים שישים שנה. בתחילה לקחו אותו הגרמנים, כעת יושב בו סוכן־הממשלה, וכעבור זמן יוחזר הכל לבעליו. חבל עליו. אסור לאבדו בידיים.”

“לאבד בידיים… קודם, איבדו אותנו בידיים. אני רק במקרה היה לי מזל…” קולא שוב נמלך בנפשו ואמר החלטית: "אולי צודק אתה, ברודי, מבחינתך שלך, אך אני אין לי עוד חשק, להיות יורש. אין לי ילדים, ואני –אני אינני רוצה להיות דור שלישי. אצלנו היהודים מרחפת הסכנה תמיד על הדור השלישי. הראשון עלה, השני החזיק, והשלישי יורד ומאבד. אינני רוצה… אף־על־פי שאולי אני בכל־זאת שילש הנני. אולי אני והדומים לי שייכים בכלל לדור אובד, שאין לו עוד מקום בעולם. המולדת היא לא רק המקום שאנו נולדים בו, או שאנו גרים בו. האם יש לו כמה מולדות… מולדותי שלי מפוזרות כיום ברחבי העולם, ואינני מוצא אלא שברים. ומה אנו מוצאים, אינו

בעצם אלא זכרונות."

ברודי רק נד בראשו. כעת שתקו שניהם במבוכה מוזרה: כאילן רק מתוך אונס יושבים הם יחד, בלי לדעת על מה לשוחח. לבסוף שאל קולא:

“ומה מצבך אתה, ברודי? מה מעשיך?”

ברודי חייך שוב בחיוכו העגום ורב־המשמעות:

“תודה… אתה יודע, אני אינני מבקש גדולות. יש לי משרה. את ההכרעות הסופיות שלי דחיתי עד שאתה… אמרתי בלבי: אם שוב תתחיל בעסק שלך, ואני – – – לי אל תדאג. יש לי עבודה. הסתגלתי יפה. אם צריך להסתגל.”

“למה לא נשארת באנגליה?”

"אי־אפשר להישאר פליט לכל ימי החיים. חיים לא כתיקונם הם…ואי־אפשר להיהפך שם לאחר. פליטים, נסבלים… מוכרחים פעם לחזור אל הסדר. בחפץ־לב היינו עולים לארץ, אך מכיוון שצריך לחכות שנים

לרשיון־עליה, חזרנו הנה. אם צריך להיות בבית באיזה מקום."

“וכאן אתה בבית?”

“היינו פעם… עכשו אנו הולכים ומתרגלים שנית. הרבה השתנה מאז. אתה תשתומם, אך מוכרחים להיות מרוצים. במשך הזמן יוקל לנו.עושים מאמצים גדולים.”

“זה על כל פנים משמח,” אמר קולא באדישות, ומיד התרעם על דבריו שאין בהם לא תוכן ולא הגיון. הוא התכופף כלפי ברודי ואמר בקוצר־רוח:

“שמע ברודי, אני פניתי ישר אליך, משום שזקוק אני לעזרה, זר לי המקום, וקשה יהיה לי להתמצא כאן. עזרתך דרושה לי.”

ברודי הרצין מיד, וקולא התבונן בהעוויית־פניו המחתרתית, שבידחה אותו קצת.

“זקוק אתה לכסף? כמה נחוץ לך?”

“לא, תודה,” ענה קולא בצחוק. “לא נחוץ לי כסף. זה לי היום הראשון כאן, ועדיין יש לידי צרכי.” הוא הביט סביבו. איש לא היה בקרבתם. “רוצה אני לעבור לגרמניה במהירות האפשרית. לשם זה באתי.אל אחותי שם אני רוצה, היא נמצאת שם במחנה.”

“אני מבין.”

“אתה לא הכרת את אחותי אלא כלאחר־יד. אותו זמן כבר היה ביכלתה לחמוק מכאן. הכל עבר עליה כאן. שנים על שנים לא שמעתי עליה כלום. משפחתי נספתה, היא השרידה היחידה לנו… אני מוכרח לעבור. מלבדה אין לי איש. היא היחידה.”

“כן, אני מבין.” אמר שוב ברודי.

"רוצה אני לראותה ולהעלותה לארץ. שתבוא אלי, בכל מחיר… ולכן עלי להיות בגרמניה. דרוש לי רשיון־כניסה לגרמניה – התוכל לעזור לי? הלא תמיד היו לך קשרים. איך להשיג רשיון־כניסה בהקדם

לגרמניה?"

“אין זה סוד כמוס כל־כך, שעליך לדבר בלחש. יום־יום נוסעים אנשים לגרמניה, יום־יום נותנים רשיונות לכך, חכה…” הוא הירהר קצת ופניו אורו. "מובן מאליו! מובן שיש לי קשרים! אם זה כל מה

שאתה מבקש – בוא! אנו הולכים ישר שמה!"

“לאן?”

“אל המשרד הנותן את הרשיונות. שם לא תתאכזב בברודי. יש לי שם פקיד מכר. אינני יודע בדיוק מהי עבודתו, אך על כל פנים יש לו שייכות אל הרשיונות. הוא יעזור לנו. חושבני שלא ניתקל בקשיים.”ומיד התכנס אל תוך מעילו ושוב אמר בחיוכו המעוך, הסודי והמפוזר קצת:

“ברודי נשאר ברודי. כמה אנשים כבר עזרתי להם – ––”

ד

הבית היה גדול, אפור וקר. ממעל לכניסה היה תלוי שלט באנגלית:“משרד רשיונות צבאי”. הדיוטות התחתונות היו ריקות ושקטות. בדיוטה השלישית עמדו כשלושים־ארבעים איש צפופים בפתח־הכניסה וחיכו. ברודי נדחק אל בין המחכים, משך אחריו את קולא, עלה על חצי־מעלה ופתח שם דלת. הם נמצאו במסדרון, שבסופו הובילה מעלה פנימית אחת מטה. פתאום ראה קולא שנית את האנשים המחכים, אך מעברה השני של הדלת.

“אתה בן־בית כאן,” אמר קולא בנשימה קצרה קצת.

“אני מכיר את הבית מקודם,” אמר ברודי ודפק בדלת ופתחה, הציץ פנימה והניע בראשו, משך את קולא החדרה וסגר את הדלת כשידו לאחוריו.

המשרד היה כגודל שני חדרים. כנגד הכניסה בצד שמאל עמד שולחן־כתיבה גדול עם שני כסאות חומים. יתר המקום היה חצוי לשניים על־ידי סורג לאורך החדר. אחורי הסורג עמו שולחנות ועליהם מכונות־כתיבה, ומדפי־מסמכים, דלפקי חבילות־ניירות וטפסים. החלונות היו גדולים, אך מכיוון שהיום היה מעונן, דלקו מנורות מסביב, מנורות מסנוורות־עין עם סוככי זכוכית ירוקים, התלויות בחבלים מעל לשולחנות.

“זה הוא…” לחש ברודי.

על יד השולחן שממול הכניסה ישב אדם צעיר, ובפנים משועממים החזיק בידו דרכון. ליד השולחן עמד בכניעה אדם לבוש מעיל שחור ארוך והשתדל לבאר דבר־מה בדיבור שוטף. כשנפתחה הדלת, הרים האיש הצעיר את עיניו במורת־רוח, אך פניו נתפייסו כשראה את ברודי.

“רגע קט,” אמר האיש הצעיר בקול מחַטם קצת.

בבקשה, בבקשה," אמר ברודי באדיבות.

בינתיים הביט קולא סביבו בחדר. מאחורי הסורג עבדו כמה פקידים, ביניהם אשה צעירה אחת, שקמה אותו רגע, ניגשה אל ארון־המסמכים שבין שני החלונות, הוציאה אח התיקים ודיפפה בו. היא היתה גבוהה ותמירה, כמעט רזה. מבטה עבר על פני החדר כלאחר יד, וקולא לא ראה הרבה מפניה. אחר כך סגרה את תיק־המסמכים, החזירה אותו אל הארון וחזרה לעבודתה. האדם שלפני השולחן גמר סוף־סוף, או שכלו כל טענותיו. ברודי נגש מהר קרוב יותר.

“הרבה מחכים בחוץ,” אמר הפקיד הצעיר בקולו הזועף. “איך זה נכנסתם? שב בבקשה. מהו הענין?” שאל ולחץ פעמיים על כפתור. מסוף המסדרון נשמע צילצול. “זה פירושו שאסור להפריע לי. אין לך מושג כמה – – – ובכן, שפוך את ליבך!”

“דבר פעוט. טובה קטנה. הלא אתה עוסק ברשיונות לגרמניה, לא כן? זה ידידי קולא. סטפאַן קולא. אולי זכור לך עוד שם זה?”

“נעים מאוד,” הימהם קארל “ובמה אוכל לשרתכם?”

“אמרתי לך, קולא הגיע אתמול מן הארץ הקדושה ורוצה להמשיך דרכו לגרמניה. נחוץ לו רשיון.”

“כן.” הביט בהם קארל כמחכה להמשך.

“הארץ…” נשמע קול מאחוריהם. “קאַרל אולי מוטב שניסע גם אנחנו לארץ־הקודש במקום למלא כאן רשיונות? שם עכשיו שמש וחום…”

קולא פנה מופתע לאחור. זו היתה אותה אשה צעירה, שעמדה לפני רגעים על די ארון־המסמכים. הוא קם בנימוס. לעולם אין לדעת מי יכול להועיל או להזיק אצל השלטונות. האשה הצעירה בעלת הפנים המשועממים והתנועות המרושלות נמצאת כנראה ביחסים טובים למדי עם קארל זה.

“שמי קולא,” אמר בבת־ראש קלה.

“רנאיי…” מילמלה הלן מפוזרת.

“את מכירה את פלסטינה?”

“הייתי שם שמונה־עשר חודש. משם הלכתי לצבא.”

“והיית רוצה לחזור?”

"אינני יודעת… רק נזכרתי, שחם שם. כאן קופאים כל הזמן. קולה היה צרוד קצת, דיבורה ממושך, כאילו היא מתאוננת, וכל מילה פשוטה, משועממת ואדישה היה לה בכל זאת כעין גירוי חושני ברור. קולא הביט בה. היא לא היתה יפה במיוחד: פניה היו חוורים, והעיניים בוהקות אפילו בתוך החוורון, והפה היה גדול מעט. פה נואף, אמרקולא בליבו כרגע. אחר כך ראה ששערה יפה, שיער רך הגולש בתלתלים גדולים, שיער חום־כהה. לבושה היא כמעט במסכנוּת, אך שערה יפה ומטופח כדי תשומת־לב. היא בוודאי אהובתו של קאַרל, אמר קולא בלבו, ובוודאי זה מזמן: הוא כבר רגיל באינטימיותה ואינו שם לב אליה.

“על יסוד מה רוצה אתה לגרמניה, אדון קולא?” שאל קארל.

“ענין פרטי…” ענה קולא והביט אל ברודי. הוא לא ידע כמה מותר לו להגיד.

“מהו בעיניכם היסוד החותך ביותר?” שאל ברודי בערמה. “אני יכול להמליץ על אדון קולא בכל ליבי. היה סמוך ובטוח. הבאתיו אליך שתעזור לו, קארל. שיקבל את הרשיון בהקדם.”

“טוב, טוב…” אמר קארל בסבר פנים ההולך ומוסיף. "רוצה אני לראות מה אוכל לעשות, אך עלי לדעת. לא אני לבדי נותן את הרשיון.

עלי לדעת מה להודיע."

“אחותי שם במחנה וזה שמונה שנים שלא ראיתיה. אני מוכרח לראותה שוב. בנפשי הדבר. רק לשם זה באתי. לבדה היא שם ואני – – –”

“ענין לא קל כל־כך כפי שאתם חושבים,” אמר קארל בקצת אי־סבלנות. “החשדנות הולכת ורווחת. יותר מידי אנשים שהרשינו להם לעבור הוליכו אותנו שולל. אינני יודע. נראה. איזה דרכון יש לך?”

“דרכון אנגלי… זאת אומרת של ממשלת המנדט. אך דינו כדין דרכון אנגלי.”

קארל חייך בביטול:

“לדאבוני לא. בדרכון מנדטורי לא תקבל בכלל את הרשיון. עלינו לפנות לברלין. אמנם אנו רגילים לקבל כל רשיון שאנחנו ממליצים עליו, וההכרעה היא בעצם בידינו, אך זה דורש זמן. עליך לחכות.”

“כמה זמן?”

קארל הרים את ידיו וכתפיו בשתיקה ושוב רישל אותן. אחר־כך שאל בלחש ובהדגשה:

“ומה מעשיך באמת שם בגרמניה?”

“לא כלום יותר משאמרתי. עלי לעזור לאחותי.” “כך…” אמר קארל והביט בו ארוכות. קולא עמד במבטו של הלה עד ששוב הפנה את פניו ממנו.

“אין לי הרבה זמן להישאר כאן,” אמר קולא. “עלי לחזור הביתה. זוהי הסיבה היחידה לחפזוני.”

“אם כן, נראה.” ענה קארל בחסד, וקרא כלפי החדר הסמוך: “הלן!”ושוב אל קולא: "לך בבקשה אל הגברת ההיא ומלא את הטפסים. אני אשתדל שהדבר יהיה בדחיפות. אתה תסלח לי, אני טרוד מאוד. את השאר

תוכל לסדר בעצמך."

“רב תודות לך, קארל,” אמר ברודי. “באמת יפה מצדך. מתי שוב תבקר אצלנו? אתה יודע שביום ראשון אנו תמיד בבית.”

“כן, תודה.” אמר קארל. “להתראות.”

קולא הלך עם ברודי אל הסורג. הלן כבר הכינה את הטפסים.

אבקש את הדרכון. אני עצמי אמלא את הדרוש," אמרה.

קולא הושיט לה את הדרכון. הרגשה מוזרה עברה אותו, כמו בבדיקת רופא שעליו להתפשט בה לעיני חובשת צעירה. הלן דיפדפה בדרכון בידיים מומחיות, הביטה בתצלום, הרימה רגע את עיניה אל קולא והתחילה לרשום.

“מספר 164813…” מילמלה. “ניתן בירושלים ב־10 ביולי 1943. ההיית בחוץ־לארץ בימי המלחמה?”

“לא.”

“ולמה לקחת לך דרכון?”

קולא משך בכתפיו בשתיקה.

“מעולם לא היה לי דרכון כזה,” אמרה הלן. “אני עליתי לארץ־הקודש בדרך לא חוקית יחד עם בעלי. ובכן סטפן קולא, נשוי, אזרח פאלסטינה, נולד 20.10.1905,” אמרה ואחר־כך הושיטה את הדרכון חזרה בלי להביט בקולא, הוסיפה לכתוב, שוב קראה את הכתוב והושיטה לו את הטופס המלא. "זה רשיון לשלושה חדשים. זה יספיק, לא כן?

הנה, בבקשה לחתום."

קולא חתם במהירות.

“ומתי עלי לבוא שנית? מה דעתך?”

“זה יוודע לך מפי קארל,” אמר ברודי, שהביט עד עכשיו בשתיקה. פניו ענו בו שקצר־רוח הוא, שוב ממהר לאיזה מקום, “אני מוטב אשאל את קארל, לא כן?”

“כן” ענתה הלן בידידות אדישה “קארל יידע זאת.”

“רב תודות,” אמר קולא “להתראות!”

“בבקשה.” אמרה הלן והניחה את הטופס אל שאר הטפסים שעל שולחנה.

הם יצאו, ומשהגיעו אל הרחוב, אמר קולא מרוגז:

“כנראה שעצם העובדה שאדם רוצה לבקר אצל אחותו, אינה דיה כאן, אדם זה קשה היה לו להאמין בכלל שאין אני רוצה לעבור אלא לשם כך בלבד כאילו זה לא די!”

“אתה תקבל את הרשיון. קארל הוא בחור טוב. הוא אינו מבטיח הרבה ועושה כפי יכולתו. אך עליו להיות זהיר. אתה תקבל את הרשיון.”

“כן, אך עלי לשבת ולחכות. חשבתי שמיד אוכל להמשיך בדרכי,והנה עלי לחכות. עליך להבין, ברודי שאין לי סבלנות. סלח לי.. אחותי קשורה מאוד ללבי. נפשי קשורה בנפשה.”

“מובן… אינך צריך להצטדק.”

ושניהם הלכו בשתיקה. כעבור רגעים שאל קולא:

“אשה צעירה זו… מה שמה… הלן… היא ידידתו של קארל, לא כן?”

“אה, לא!” ענה ברודי משתומם. קארל ארוס ובקרוב יתחתן. אני מכיר את ארוסתו."

“ומה היא בחורה זו?”

“אינני יודע.”

“היא היתה שם אצלנו.”

“כן.”

ושוב שתקו, אחר־כך שאל ברודי"

“לאן אלך כעת?”

“איני יודע. אין לי שום ענין.”

“עלי לסדר דבר־מה. אולי תבוא אלינו מחר בצהרים, קולא? אשתי אמרה לי מיד שאזמין אותך.”

“בחפץ לב. באיזו שעה?”

"בשתיים בערך. אני חוזר אז הביתה. מובן שיכול אתה גם להקדים.

אשתי תשמח לך."

“תודה רבה,” אמר קולא. ידעתי שתעזור לי, ברודי. אני באמת מכיר לך טובה."

“אי, שטות!” אמר ברודי במבוכה. “ובכן מחר… להתראות, קולא!”

ה

תנועת באי־המשרד התחילה בעשר, ולעת־צהרים היו מגישי־הבקשות כבר חסרי צורה וחסרי־דמות, כבר לא היו אלא קולות ותאריכי־ררכונים. הלן חזרה כל הזמן על אותן השאלות עצמן וכתבה בעיניים עצומות למחצה, בלי להרים את מבטה. אחרי שעות העבודה הללו הרגישה לבסוף צורך להתרחץ; הקולות המרובים הורגשו לה כמגע אצבעות מלוכלכות. הבאים מכל המינים: אלה שגלי המבול השטיפום במקרה חזרה אל החוף, שלמדו לעת שאין צדק ואין בטחון, שצריך להילחם, לזחלל, לשקר, ללכת עקלקלות; ואחרים המדייגים במים עכורים ומצליחים, המבריחים, הספסרים, המסחרים למיניהם. אנשים בעלי קול משומן ושיער משומן, כפפות יקרות ועניבות־משי ומעילי

שיער־גמל בהירים. מעילי שיער־גמל היו בעיני הלן – מדיהם של הספסרים והמבריחים. היא לא דנה אותם לכף־חובה. למה? העולם קשוחַ ורע, והשאלה היא לא: טוב או רע – אלא: להצליח או להיכשל. זהו עולם הזאבים. יעשה כל אחד כפי יכלתו לפרוץ לו דרך בשיניו ובצפורניו.

ואנשי שיער־הגמל דומים לזאבים. מדברים הם בלחש ובשיקול־דעת, ותמיד מוצאים שעת־כושר לרמוז לה בדיבור־חשאין איזו טובה צפויה לה אם תסדר להם את הרשיון במהירות: פעם בקבוק־בושם צרפתי, פעם גרבי־ניילון או סיגריות־חוץ, ופעמים רק הצעה, הזמנה לארוחת־ערב, כדי לגמור את השיחה באין מפריע. על הזמנות כאלו יש לה להלן מבט־תשובה מיוחד, שעד הנה השפיע תמיד – מבט ארוך, שותק, לעגני, בראש נטוי קצת, ומלווה צימצום־עיניים שכמעט אינו מורגש.על זה ממלמלים הגברים: “אם כן, טוב… אולי בפעם אחרת – – –” ונעשים אי־בטוחים, חוששים שמא יקלקלו לגמרי את עינינם. את הבטחת המתנות מקבלת היא במנוחה. בתחילה גם לא האמינה להם בכלל: אך הנה החוזרים עמדו בדיבורם והביאו לה את הגרביים, הבושם והסיגריות. בתחילה היתה הלן מהססת: הלא היא לא עשתה לשחדה. איך זה מעז אדם לשחד אותה? היה זמן שהיתה מקבלת במתנה את כל מה שרצתה, בלי חשבונות ובלי שאלות של תגמול.אך זה עבר לבלי־שוב. הבל הבלים, אמרה ברוגזה, הכל טינופת. ולבסוף החליטה וקיבלה את המתנות.

אגב שאלה את עצמה מדוע רק אנשי שיער־הגמל מבטיחים לה תמיד מתנות ומזמינים אותה? מדוע אינו מופיע פעם אדם המוצא חן, שאין מרגישים אליו מן הרגע הראשון בחילה? ואגב נזכרה באותו אדם מפלסטינה, שהיה כאן אתמול. את פניו אין היא זוכרת עוד, אך מראהו היה טוב ולא היה לבוש מעיל שיער־גמלים. ומובן מאליו, שלא עלה על דעתו להזמין אותה. הוא הודה לה והלך. ומלבד זה היה גם נשוי. ומלבד זה אין זה מניעה… הלן חייכה ולא נתנה עוד דעתה על אותו אדם.

פאַיוּם – – – מצרים – – – הרהרה יותר ויותר בכעין געגועים, ונזכרה בעבודתה שם, שהיתה נקיה, ובאנשים שהיו נקיים, בחיים שהיו נקיים ושאין להרהר בהם עוד, שהרי מלחמה היתה שם. פאַיוּם עצמה לא היתה מלחמה אלא מכתבים, ניירת וידיעות שהיא כתבה, וישיבות מאחורי דלתיים סגורות, שהיא עמדה לפניהן על המשמר, וצילצולי־טלפון ושליחויות שקיבלה ומסרתן הלאה. זו היתה מלחמה נקייה למשעי. הגברים מסביבה היו צעירים שנבחרו בקפדנות ומחונכים יפה, וכולם עליזים. קרה, שאחד מהם לא חזר, ועל כך לא היו מרבים לדבר. לפעמים היה זה קורע־לב, וזמן רב עבר עד שלאט־ לאט נשכח. גימי – – – הירהרה. גימי מוטל אי־־שם בים האֶגאי, שם נפל מטוסו. גימי היה עליז ואהב אותה מאוד. הוא רצה לשאתה לאשה ואחרי המלחמה לקחתה לאוסטרליה. אך היא צחקה: היא לא חשבה על נישואין. גימי לא ידע שמאחוריה נישואין שלא הצליחו היא לא סיפרה לו על כך. היה שמח עם גימי, ופעמים אחדות אפילו נעים מאוד. ושלא חזר, היה חסר לה יותר משחשבה קודם. ומשבאה סוף־סוף הידיעה, נאלצה לחלום שבועות על שבועות על גימי שנפל בוער אל תוך הים. אותו זמן שתתה לילות אחדים לשכרה כדי להיפטר סוף־סוף מן החלום ההוא. זה היה לא יפה, אך הועיל לה. ולמזלה איש לא הרגיש בדבר. אחר־כך הלך גם זה ועם הזמן נמצאו אחרים.

מתי התחיל שוויון־נפש זה, שריוֹן זה שאינו נותן לגשת אליה ושאין דבר חשוב לפניו? האם זה התחיל אז, או עוד קודם לכן?

“שעה שתיים,” אמר קארל בקול רם. “אתם רוצים ללון כאן? אני מציע לשים קץ.”

הלן נעורה מהירהוריה וגמרה מהר את הרשמותיה, סידרה את ערימת הדרכונים והטפסים והעבירה אל קארל.

“כל זה גמור?” שאל קארל.

“כן.”

“הלא את עובדת כאילו בעד משכורת! את באמת נערה מתמידה, הלן.”

הלן חייכה בביטול, אך בליבה פנימה נעם לה שבח־מעט זה.

ו

קולא צעד לאיטו לאורך הרחובות. הבטלה, ריקנות הזמן, גרמה לו אי־מנוחה שבאכזבה. הוא קיווה שענין הרשיון וההכנה להמשך נסיעתו יסודר במהירות, אך ידרוש עבודה רבה, מהלכים וטרדות שימלאו את יומו. והנה בסך־הכל עשה דרך אחת, חיכה לא יותר משעה אחת, וזה היה כל מה שביכולתו לעשות. כל השיחה היתה כבדרך־אגב, בלא יחס לחשיבותו של הענין! אני רוצה ללכת אל ניני… אמר בליבו. איך אפשר לבאר למישהו מה זה בשבילי לראות את אחותי? אפילו לעצמי אינני יכול להקיף את כל פרטי חשיבותו של הדבר.

אך מה תועלת בדיבור על כך? לעולם אין מדברים עם השלטון, שההכרעה בידו. שלטון המישרה אין לו דמות, אין לו תפיסה; הוא אלוהים. לאלוהים אפשר להתפלל וצריך להאמין שהוא שומע, שהוא כל־יכול, כל־שומע וכ־־רואה. השלטון אינו רואה לא לב ולא פנים, הוא אינו רואה אלא טופס־שאלות, כתב־בקשה. זה גורם פחד.

האפשר לתאר חיים, בהם המדינה ועושי־דברה אין פרושם אימה ופחד ומוסר־כליות? הכל תלוי ברשיונות, וזה פירוש קודם כל:שכל מה שאין עליו רשיון – אסור.

מורת־רוחו של קולא הלכה והתגברה. היה מוקדם מידי ללכת אל ברודי. לבסוך הגיע אל כיכר־וונצל ועמד. הוא אהב את המקום הזה, לבה בעל מאה־הקולות של העיר, מוסיקה זו של אור ומֶלֶל, של זכוכית, אבן ואוויר, של הגבעות הרכות, המעקה החגיגי, המעלה אל פסלו של המלך הקדוש. כעת היה הכל אפור, הפסל והבתים היו עטופים בווילון־השלג, ובכל זאת היה הכל יפה עדיין.

פתאום התעורר בבהלה והביט סביבו זעף. נשמע קול־תרועה, תרועה בת מאה קולות, לחן על־אנושי כנהימת מפלצת־אגדה טורפת שאין מפלט ממנה, הבאה מכל רוחות־השמים. הבריות עמדו מלכת, אך נראה שהיו רגילים לקול זה; איש לא נבהל כמו קולא. “השעה שתים־עשרה!” נהם הקול. “הרי לכם החדשות!” קולא נשם לרווחה. על עמודי הפנסים הותקנו רמקולים, ושוב נשמע הקול וטירטר על פני הכיכר.זה היה קולו של אדם היושב בתא־זכוכית קטן, לפניו גליון־נייר ממנו הוא קורא בקול לגמרי לא רם ובמבטא קפדני ביותר. ועד שהקול הגיע לכיכר חל בו שינוי והוא הפך לבלתי־אנושי ומחוץ־לאנושי:לקול המדינה, המודיעה לאזרחיה מה מותר להם ומה חובתם.

לבסוף נגמרה ההרצאה, שיר־לכת רעם וטירטר על פני הכיכר,ואחר־כך שוב קמה מנוחה וההמון שב וחזר לנוע.

ז

ברודי היה גר מעבר לנהר, ברחוב קצר ושקט שבתיו שווים, גדולים ומחרישים. אצלנו פתוחים הבתים, הרהר קולא והרגיש פתאום געגועים הביתה. כאן סגורים הם, אילמים: כל בית וסודו שלו…

הוא עלה במדרגות. על דלת הדירות היו פה ושם עקבות של פתיחה־בזרוע: במקומם של שלטי השמות לא היו אלא פיסות־קרטון, ועליהן שמות בכתבתוב מהיר. קולא הביט בכעין אי־אמונה ומהורהר בכרטיסו של ברודי על הדלת בדיוטה השלישית. לבסוף צילצל ואשתו של ברודי פתחה את הדלת.

“הלוֹ, קוֹלא.” אמרה בשקט ובצחוק. הנעימה היתה אנגלית ביותר –נראה שפעמים רבות הביעה את מלת־הברכה באנגליה: ויחד עם זה היתה זו לגמרי לא אנגלית. הצילצול פראַגאי מובהק. פראַג נשארה בלתי־מנוצחת, וקולא צחק.

“הלוֹ, מילאַדה.” ענה בצחוק ובהכנעה.

משסגרה את הדלת אחריה אמרה מילאדה:

“לא רציתי לדבר גרמנית שתישמע על המדרגות; אין אנו רוצים להיות מוחזקים גרמנים. אתה מבין, לא כן?”

“מובן מאליו… מה שלומך, מילאַדה. אני שמח מאוד לראותך שנית.”

“גם אני אותך. הבה ואראה. לא בהרבה השתנית. קצת שיבה זרקה בך… ועדיין לא עבית!”

“מה שאין כן אַת!” צחק שוב קולא “מראך משמח לב. כנראה לא רעבת באנגליה.”

“לגמרי לא.” צחקה מילאַדה בנחת. היא לא היתה יפה לגמרי.בנעוריה היו פניה כפני חתול שחרחר, וכעת היו כפני חתול שמזונו בשפע. אך צחוקה היה ידידותי ועיניה, שתמיד דאגה היתה ניבטת מתוכן, היו חמות וטובות. “עלינו עוד לחכות קצת. ברודי חוזר בשתיים בערך. שב־נא, קולא. אתה רעב? שמע, עליך להגיד לי. יש לנו די…כן, סיגריה אני לוקחת ברצון. תודה. מה שאנו מקבלים כאן לעשון הוא קש…”

“את לא היית מעשנת קום לכן. לא כן?” "לא. התרגלתי לכך באנגליה בימי הבליץ! כשישבנו לילות ארוכים

במקלט. ומאז אני מעשנת."

“ואיך היה שם באנגליה בכלל?”

“הלא יודע אתה… נשארים בחיים ונשארים בני־אדם. וזה הרבה. עלינו להיות מרוצים. לא הפכנו לאנגלים ואני הייתי מאושרת כשחזרנו סוף־סוף. לא טוב להיות שבע שנים בנכר.”

“אני חשבתי שאת תבואי אלינו.”

“צריך היה לחכות זמן רב, שנתיים או שלוש. אני יודעת אפשר גם בדרך אחרת: רבים נוסעים בלי לבקש רשיון ובלי לחכות. אך זה לא בשבילנו… אדם רוצה סוף־סוף מנוחה. אנו גם לא צעירים ביותר.וכאן היינו על כל פנים בבית.”

“ואת מרגישה עצמך בטוב כאן?”

“כן, מדוע לא?” ענתה מילאַדה בפשטות. “הבט קולא, אנו איננו עוסקים בפוליטיקה. זה לא בשביל אנשים קטנים כמונו. בסך־הכל רוצים אנו שיתנו לנו לחיות ולעבוד באין מפריע… זה הכל. ברודי יש לו עבודה ומשתכר די מחייתנו. אין לנו על מה להתאונן.” היא הרימה את עיניה, חייכה מודאגת ושאלה: בעיניך זוהי בגידה, מה?"

“שאַת לא באת אלינו? אַ, לא. אני שמח שמצבך טוב. אני אינני קנאי.”

מילאדה אמרה בתודה:

“לא כן… מוכרחת הייתי. גם דעתך היא שאדם צריך להיות נבון.אין הגיון לנגח את הקיר בראש… אתה יודע, אני קוראת הכל על הארץ בעיתונות. האדם רוצה לדעת. אך אני שואלת וחוזרת: מה תכליתו של הדבר? הרציחות הללו, ההתנפלויות, כל הטרור הזה.אתה חושב שזה יועיל?”

“גם בעלך שאל אותי זאת.” קולא צחק מרוגז. “לא דעתי היא, שזה מזיק לנו.”

“וכמה אומץ ועוז מתבזבז על כך! וכמה קרבנות! הנערים הללו מעוררים התפעלות…”

“מרחוק קל להתפעל מהם. כאן אין התוצאות נוגעות בבשרך.”

“אתה בוודאי מבין בזה יותר, אני יודעת. אך הבט, נעים לדעת שסוף־סוף ישנם יהודים שאינם מנענעים בראשם לכול. המחזירים מכה תחת מכה…אני רק מפחדת, שאינם חזקים עדיין למדי. והאם יהיה טוב יותר כשהאנגלים יעזבו את הארץ?”

קולא משך בכתפיו:

“אינני מאמין, שהאנגלים יעזבו את הארץ לגמרי. הם מדברים על כך וגם מאיימים, אך אין בדעתם לעשות זאת. אם יהיה טוב יותר כשיעזבו?… אינני יודע.” אמר וקם והתהלך בחדר אילך ואילך ושוב נעמד ליד מילאדה.“אספר לך דבר־מה… זה היה בשעה שנסענו אל שדה־התעופה. על יד הכניסה עמד משמר. כשהגענו לשם, תחב איש־המשמר את ראשו דרך החלון, בירך אותנו בברכת־הבוקר וביקש את הדרכונים וכרטיסי־הטיסה להוכחה, שאנו באמת טסים ולא טרוריסטים…האיש היה אדיב ולגמרי לא עוין… ובכל זאת… זה היה מרגיז ומשפיל. קודם כל, משום שאיש לא היסס אף רגע אלא הכניס מיד את ידו לכיסו ומיהר להראות את הכרטיס ואת הדרכון כדי להוכיח בשקידה שהוא, אזרח הגון. אחר־כך התביישתי.” ושוב התחיל להלך הנה והנה. “בעצם אינני יודע, למה – – – חוץ מזה, אני חי בשלום גמור עם האנגלים. הם טיפשים, עושים שגיאות שאין לסלוח להן, אך מובן שצריך להשתדל ולהבין גם את נקודת־השקפתם שלהם. בכל אופן, זה נעשה קשה יותר ויותר…” שוב השתתק ואחר־כך אמר בקלות מאומדת: "כן, והנה אני

כאן רוצה לגרמניה, את יודעת? אחותי שם. עלי להעלותה לארץ. ברודי עזר לי אתמול בהרבה. הוא לא השתנה. מכיר הוא המון בני־אדם וכולם מנצלים אותו."

“או, כן…” אמרה מילאדה “הוא לא השתנה. כזה הוא תמיד.” ברגע זה נפתחה הדלת. “הנהו סוף־סוף,” אמרה מילאדה בשמחה.

ברודי נכנס ושיפשף את ידיו, שהיו אדומות מקור.

“ובכן קולא, מה שלומך?”

“תודה… נעים אצלך כאן, ברודי. הדירה נחמדה.”

“כן. היה לנו מזל בשעת החלוקה. היה לי מכר במשרד־הדירות, והוא עזר לי.”

מילאדה חזרה מן המטבח ובידיה סיר־המרק:

“בואו לאכול,” קראה. “המרק יתקרר.”

קולא שאל בבת־צחוק:

“את מי אינך מכיר, ברודי?”

ברודי העווה את פיו:

“בימינו אי אפשר לו לאדם בלי מכרים וקשרים.” אמר.

ח

מובן מאליו ש“אסון” הופיע אחר הצהרים בבית־הקפה, עוד בטרם עברו חמישה רגעים מאז ישבה הלן אל השולחן והזמינה את הקפה שלה. הוא נעצר ליד הכניסה, הביט מסביב בזהירות ומיד גילה אותה, ניגש אל שולחנה ונשאר עומד.

“הנה הנך!” קולו היה מוחה ומרוגז. “את מרשה לי?” ובלי לחכות לתשובה, ישב.

“אינני יכולה למנוע אותך,” אמרה הלן זועפת. “אסון” לא הבין אלא דברים כדרבונות.

“אני מחכה למישהו,” אמר כאילו לא שמע כלל את דבריה ותר בעיניו בכל האולם. אך הלן ידעה שהוא משקר. הוא לא בא אלא בגללה.

“מה שלומך, הלן?”

“תודה” אמרה ועשתה כאילו היא ממשיכה בקריאה, אך לא יכלה. היא התבוננה בו בעיניים שפולות. “אסון” היה תמיד לבוש יפה. רק השם יודע מנין לו הכסף לכך.

“מצב רוח רע?” שאל.

“כן.”

“אני מלא דאגות,” אמר בפשטות. “קשה מאוד. בכל מקום הקשיים.”

הלן שתקה והוסיפה לקרוא.

“אל לך להרעים פנים אלי. מה עשיתי? את יכולה לעזור לי.”

“אינני יודעת במה יכולה אני לעזור לך.”

“דבר פעוט, באמת… לא כדאי לדבר עליו, אך בשבילי יהיה בו תשועה גדולה.” הוא נשם עמוק והוסיף במזיגה מוזרה של פיתוי והאשמה ביחד: “יש לי עסק, שאפשר להרוויח בו הרבה כסף. הדבר יהיה פשוט מאוד, אם תעזרי לי. ברור לי, שבשבילך זה דבר פעוט.”

הלן שתקה.

“גם אני יכולה להרוויח בדבר,” אמר “אסון” בשפה רפה. אחר־כך הזיח את כיסאו קרוב אל השולחן, התכופף קדימה והוציא את העיתון מידיה של הלן. “שמעיני,” אמר בלחש ובכעס. “את מוכרחה לשמוע! הדבר הוא לא בכפתורים… אפשר להשיג שעונים. שעונים במחיר כמה מאות כתרים! ובזול! את יודעת שבכל הארץ אין לקנות שעונים. בשעונים אפשר להרוויח הון!”

“אם כן, לך ותרוויח הון,” אמרה הלן בשיניים הדוקות. “למה אתה מספר לי כל זה? לך והרווח את ההון!”

“השעונים הם בברלין, מישהו מוכרח לנסוע לברלין ולהביאם הנה.”

“ומדוע אינך נוסע?” אמרה הלן בלעג. היא התחילה לשער מה הוא רוצה.

“אני לא יעלה על דעתי… אני רק מארגן את הדבר. יש כאן מישהו, הנותן את הכסף: יש מישהו הרוצה לנסוע. אדם הבקי בדברים כאלה. אלא שלזה דרוש רשיון־נסיעה… אין לו רשיון. סירבו לתת לו.אמרתי שאני יכול לסדר את הדבר. שאני מכיר מישהו במשרד. אמרתי…לא כן, הלן?”

“לא. טעית.”

אך – – – אך מדוע זה לא?"

“אינני יכולה לתת רשיונות. אין לי דעה בדבר.”

"את לא צריכה להתענֵו כל־כך! אני יודע – – – "

“כלום אינך יודע. ולכל לראש אינך יודע, שכבר עשר פעמים אמרתי לך שאינני רוצה עוד שום ענינים אתך. לא אתך ולא עם העסקים המלוכלכים שלך!”

“אסון” התחיל לגמגם בהתרגשותו:

“שמעי־נא… רק הפעם שמעי! לא אתן לך ל־להעליב בי, את מ־מבינה? אלה הם עסקים טובים מאוד. עסקים הגונים בהחלט, שאפשר להרוויח בהם! תמיד את בוכה שאין לך כסף, וכשאני נותן לך הזדמנות להרוויח כסף, את זוקפת את חוטמך! הנסיכה! ומה את חושבת, איך מרוויחים כסף?!”

“אינני יודעת. אינני רוצה שום עסקים. ובזה נגמר!”

“זה נוח מאוד – – –” אמר והפסיק, הירהר ושוב התחיל בקול אחר לגמרי, כאילו היה מדבר אל שותפו־לפשע: בקולו היתה גם התרפסות רבה: “באמת זה יהיה לך נוח בהחלט… את אינך צריכה לדעת יותר. את מקבלת ממני את השם והשייך לכך, ואת השאר אסדר אני. וכי אפשר יותר נוח מזה?”

הלן שתקה, והוא הוסיף במהירות:

“מה את רוצה?.. אולי המוּסר מפריע, הלן? מתרוצצת עם פנקס־החבר ולומדת את תכנית־השנתיים בעל־פה?” הוא התכופף עוד יותר כלפיה ואמר מלא שנאה: “זוהי שטות. אסור להיות אדם הגון ויפה־נפש. מי היה יפה־נפש אלינו? חמסו אותנו, תחבו אותנו אל תוך המחנה, רצחו אותנו נפש. אַת לא היית שם, אינך יודעת. חמש שנים הייתי במחנה, עכשיו רוצה אני את שכרי! רוצה אני לחיות בטוב להרוויח כסף לפני ששןב יהיה מאוחר. על כל השאר אני מצפצף!”

הוא נשען לאחוריו ואמר בבוז: “את מתאוננת שאין לך כסף… אינני יכול לתת לך כסף. צר לי מאוד, אלא שאינני יכול. אך יכול אני לעזור לך שתרווחי. גם עליך לעשות דבר־מה. שום דבר אינו ניתן במתנה. האם יש בזה הגיון? אמרי בעצמך!”

“אתה אינך מבין להגיוני,” אמרה הלן בקול רם ללא־צורך. “אמרתי לך שאינני רוצה לדעת כלום על עסקיך, ואמרתי לך שאינני רוצה לדעת עליך ולא כלום. וכעת אני אומרת לך בפעם האחרונה, אתה שומע? צר לי מאוד שנכנסתי אתך בכלל ליחסים כלשהם. ובכן, הברור לך הדבר? ובזה גמרנו.”

“אך הלן…” אמר “אסון” פתאום נכה־רוח לגמרי. “אך הלן! מה קרה לך? את במצב־רוח רע… טוב, זה קורה לפעמים, וכי מה עשיתי?”

“כלום לא עשית!” אמרה הלן. “אתה הנךָ!” היא הריקה בחיפזון את שארית הקפה שלה, בדקה עצמה בראי, העבירה את השפתון על פיה, הוציאה מארנקה מטבע וקראה “לשלם!”

במילה אחת זו כבשה את כל הבוז שלה ל“אסון”. היא לא חיכתה למלצר, אלא הניחה את המטבע על השולחן ובלי לומר מלה ל“אסון” יצאה. בחוץ חששה שמא יבוא אחריה, אך נראה שלא ערב לבו לכך.

אולי הוא גם צודק, הירהרה אחר־כך. אולי אני טיפשה. עולם של זאבים הוא זה, ובין זאבים קל לו לכלב יותר מן השה. היא הגביהה את כתפיה חסרת־ישע והחישה צעדיה. אינני רוצה, הירהרה נואשת. עדיין אינני רוצה – –

ט

כשישבו על יד הקפה, אמר ברודי:

“שלוֹסר בא. אתה זוכר עדיין את שלוסר, קולא?”

“לא” ענה קולא במבוכה. זה זמן־מה שהיה במבוכה, מפני שברודי ומילאַדה שאלו אותו לכמה מכרים־לשעבר, החיים בארץ והוא ידע עליהם פחות מברודי. ועכשיו אינו זוכר את שלוסר – אמר לעצמו.

“אי אפשר שלא תזכור!” אמרה מילאּדה בעירנות “שלוסר הארוך, סוחר הפחמים! היה בחור יפה. מתי בא, ברודי?”

“היום צילצל אלי. השד יודע מאין לכולם כתובתי. היום אחרי הצהרים עלי לבקר אצלו במלון. אולי תבוא אתי קולא?”

“אולי…” ענה קולא באדישות. “מאין הוא בא?”

"מארצות הברית. נראה שהרבה כסף לו. הוא גר בגראַנד־ הוטל – – – "

“שלוסר היה נוהג תמיד כאילו יש לו הרבה כסף,” אמרה מילאַדה בביטול."

“הוא בחור כהלכה,” אמר ברודי ובחש את הקפה שלו תוך הירהור. קולו לא היה נקי מקנאה, ובהערתו לא היה רחש־ידידות. “לאו דווקא דרך שאני הייתי הולך בה בעסקים, אך הוא זריז.”

"ומה הוא רוצה ממך? שאלה מילאַדה.

“אינני יודע. הוא צילצל אלי.”

“ואתה הולך אליו? יבוא הוא הנה, אם הוא זקוק לך!”

“אי, מה!… הוא עסוק מאוד. רק זמן קצר יישאר כאן, ואי־אפשר לדעת…”

“כולם חוזרים!” אמר פתאום קולא. “אלה שנשארו בחיים… נראה שאין בנו הכוח לעזוב. כאילו כל אח השאיר דבר־מה הטעון סידור!”

“נלך?” שאל ברודי. הלך והחשיך, והוא שוב מיהר כדרכו.

"טוב. למה לא? אמר קולא. הוא היה עייף, אך ביסודו היה מכיר טובה לברודי, המציע לו איזה עיסוק.

כשהיו ברחוב, אמר ברודי:

“אפשר ללכת ברגל. הגראַנד־הוטל אינו רחוק.”

הם הלכו בצעדים מהירים. בחוץ היה קר ועם ערב בא הרוח. ברודי הוליך אותו דרך רחובות צדדיים זוויתיים ואפלים, והבתים העתיקים הבהיקו לבנים ומלאי־רזים תחת השלג. קולא שתק: ההליכה באוויר הקר ריעננה אותו.

“העולם־של־מעלה”, מילמל ברודי כשנכנסו אל אולם־הכניסה של המלון, שהיה בו חום־נעים. האור היה מעומם, נשמעו שברי־לשון צרפתיים ואנגליים, ועל יד הכניסה עמדו מזוודות ועליהן פתקי־מסע מחוץ־לארץ. ברודי שאל על שלוסר. הממונה על קבלת־האורחים הרים את שפופרת טלפון־הבית ודיבר אנגלית קשה ומגומגמת. ברודי חייך: נראה ששלוסר הופיע כאן כאמריקני שאינו שומע אלא אנגלית.

“מספר שנים־עשר, בבקשה!”

הם עלו במדרגות ולא חיפשו זמן רב בדיוטה הראשונה. המסדרון היה שקט ומשום כך שמעו ברור את קול־הגבר הרם מתוך אחד החדרים, ואת הצחוק שענה על הקול.

“זה הוא!” אמר ברודי ושוב חייך, משום ששלוסר דיבר צֹ’כית בקול רם ובשטף, ולא היה זהיר שמא ישמעו את קולו במסדרון. הם דפקו בדלת ונכנסו.

המראה בפנים החדר היה מביך במידת־מה; כל אמצעיתו היתה תפוסה על ידי מיטה כפולה. נמוכה ורחבה יותר מהרגיל. לפני המיטה עמדו שולחן קטן ושתי כורסאות־קטיפה אפורות. דלתות הארון הבנוי לתוך הקיר היו פתוחות, וכן גם דלת חדר־האמבטיה הנסמך לחדר. המיטה, השולחן ושתי הכורסאות היו מכוסים ועמוסים חלקי מלבושים, חבילות,תיקי־ניירות, מעטפות־מכתבים. מזוודות פתוחות וסגורות עמדו על השטיח סביב. שלוסר עמד באמצע הסבך לפני הראי והיה עסוק בקשירת עניבתו, ובינתיים דיבר בקול רם אל האשה הצעירה, שישבה על כיסא קטן על יד החלון. כשברודי פתח את הדלת, היתה האשה צוחקת עדיין. צחוקה היה מאומץ, מהיר ונעווה. כשקולא נכנס אחרי ברודי, נאלמה פתאום. קפצה ממקומה ומיהרה אליו.

“ערב טוב סאַמי!” אמר ברודי בקול רם.

והאשה הצעירה קראה:

“קולא!.. אתה כאן?”

ושלוסר אמר בקול מריע:

“ברך הבא, ברודי, ברוך הבא! יפה מאוד שבאת!”

“אֵדית!” אמר קולא מפוקפק “לא ידעתי!” הוא השתדל להסתיר את העובדה שלא הכיר אותה מיד. חייב היה להכיר את קולה הצוחק עוד מבחוץ. אך, כעת, שהיא שוב מדברת, נודע לו מדוע לא הכירה. הקול השתנה לגמרי. כעין צלצול־לוואי לא־טבעי, של־פח, עשה אותו זר באזניו.

“גם אני לא… לא ידעתי כלל, שאתה – – –”

"אינך מכיר את קולא, סאַמי? " שאל ברודי. “סטפאַן קולאַ. לפני ימים אחדים בא מפאלסטינה.”

“כמה זמן תישאר כאן, קולא?” שאלה אדית.

“נעים מאוד!” רעם שלוסר, “נעים מאוד, אולי כבר נפגשנו פעם?”

“אינני יודע עדיין כמה זמן עלי להישאר,” אמר קולא. “הגם את הגעת הנה היום?”

“אתמול בבוקר,”

שלוסר סידר סוף־סוף את הצווארון על העניבה.

"סלח לי על אי־הסדר. לא היה לי פנאי, ושירות אין כאן… כן, אני כבר מזמן באירופה. לונדון, פאריז… עסקים. גם אתה כאן לרגל עסקים?

מהו העסק שלך?"

“לא, אני באתי בענין משפחתי.”

“אני מבין… שילומים, פיצויים וכדומה. לא כן? לא הייתי משקיע בזה רגע כמימרה. דברים יגעים. ואיזה סיכויים? כתרים שחוקים אחדים. ואיך אצלכם שם? ארץ לא נעימה ביותר, מה?”

“ארץ־ארץ ודאגותיה.” ענה קולא צנין ביותר. בכל זאת לא הייתי אומר שהארץ אינה נעימה."

“אי, מה… אני יודע את המצב. אנו קוראים את הכל – האדם סקרן לדעת. ואני תמיד נתתי ביד הגונה כשביקשו ממני תרומה. אך מהי התכלית? קטנה מידי. קטנה מידי, ובלי אפשרויות. יהודים וערבים… לא, אני שמח שאינני שם. טוב…” נראה היה שהתענינותו בקולא ממוּצה בזה, הוא פנה אל ברודי: "עלי לדבר איתך מיד, ברודי. ובמפורט. אני – – – "

“כל כך אץ לך הענין?” שאל ברודי במורת־רוח. “הנני. אין לך פנאי, מה?”

“מכיוון שיש לך אורחים, בוודאי לא תהיה לך עוד עבודה בשבילי, סאם” אמרה אדית וקמה.

“חכי, חכי!” קרא שלוסר. "איני יודע עדיין. יכול להיות דבר־מה. חכי – – – " אמר ומשך את ברודי הצדה: “שמע ברודי. אני מחפש כאן קשרים. עם פירמות שיש להם דברים מיוחדים. מסגולות הארץ,מבין? וגם מלבד זה מוכן אני לקנות. מכל הבא ביד – – – הצעות יציבות, אתה שומע. הלא רוצים אתם דולרים. שלוסר משלם. כסף במזומנים! במה אפשר לסחור כאן היום? עליך להגיד לי – אתה מיטיב לדעת ממני. אך במהירות. תוכל להרוויח כהוגן. מיד חשבתי עליך. עכשיו הזמן לקנות כאן. לא חשוב מה. ובכן מה דעתך? מוכן לעשות דבר־מה?”

"חכה־נא רגע, " אמר ברודי נבהל קצת. “עלי לעיין בדבר. מחר תקבל תשובה.”

“היום כבר אי אפשר?”

“לא. היום אי־אפשר.”

"חבל – – – " שלוסר הביט סביבו ופניו הגדולים, האדומים, אורו פתאום מקורת־רוח. “אם כן, ילדים, נעשה לנו קצת נחת־רוח! לאן נלך? אתם מוזמנים. את מי להזמין עוד? את הפגישה צריך לחוג.נצא ונחוג, מסכימים?”

“לצערי לא.” אמר ברודי. “צר לי מאוד, אינני יכול להודיע למילאדה. אולי בפעם אחרת.”

“לי יש פגישה.” אמרה אדית.

“לצערי גם לי,” אמר קולא.

“זה לא יפה, חבריה!” אמר שלוסר בקול קינה. “אינכם חביבים! משאירים את האדם בודד בלילה – – –”

“אתה תמצא לך חברה,” אמא ברודי וגיחך.

“יש לך עוד ענין עם ברודי?” אמרה אדית “עלי ללכת. אבוא מחר בבוקר. אוכל גם להקדים, אם אתה רוצה. ברגע זה עלי ללכת.”

קולא מיהר ואמר:

“נוכל ללכת כברת־דרך ביחד, אדית, אם רצונך בכך.” הוא הושיט את ידו לשלוסר. “שמחתי מאוד. הצלחה!”

“תודה גם למר!” אמר שלוסר בקול רם.

“מתי אראה אותך, קולא?” שאל ברודי.

“אני אופיע אצלך.”

כשכבר עמדו בפתח, קרא שלוסר:

“מחר בשמונה, אדית!”

במסדרון אמר קולא:

“אדון מייגע קצת.”

“כן, הוא זריז מאוד!” אמרה אדית.

“ולגמרי לא חביב.”

“אוֹ, לא, הוא רק מכביר מילים ובקול רם. ובכל זאת בחור הגון למדי.” פתאום הביטה מסביב ואמרה בלחש: “בוא, תן לי מהר נשיקה – ברכת־שלום – – – אני כל־כך שמחה שאתה שוב כאן!”

קולא שם את ידו הקלה על שכמה ונשק לה נשיקה חטופה:

“לא ידעתי כלל שאת חיה בפראג.”

“אתה בכלל לא ידעת שאני חיה עדיין. וגם לא היה חשוב לך. אחרת היית שואל את ברודי. הוא ידע. אני מבקרת אצלם לפעמים.”

קולא התבונן בה בגניבה תוך כדי ירידתם.

“ו – – – מה שלומך אדית?”

"תודה – – – טוב – – – "

“רק מעט מאוד הייתי עם ברודי, והיה לנו עסק לסדר. אני באמת שמח לראותך.”

הוא לא היה שמח. לא עלה בידו. זוהי אדית, שחשיבות גדולה היתה לה בעיניו בקיץ אחד, משך שבועות אחדים – צוחקת, עֵרה,

צעירה להקסים וקלילה. אחרי כן נעלמה מעיניו. כמעט שלא ראה אותה ש

בשנים האחרונות. זה היה מזמן. היא לא השתנתה אלא במעט, ובכל זאת היתה זרה: באמת לא הכיר אותה אלא בקושי. הפנים והגיזרה היו אותם משכבר, ובכל זאת הכל אחר. כאילו פניה הפכו למסכה זרה, מזויפת. עם הסתכלות מקרוב הרגיש בכך: הפנים היו מתים, עֵרנותה ועליצותה היו כעת מאומצות ומזויפות.

“עליך לספר לי.” אמר קולא שטוף־רחמים. “עלי לדעת מה עבר עליך…”

היא הטילה בו מבט בוחן:

“אין אני עסוקה – אין לי פגישה. לא רציתי להישאר שם עוד.”

“מיד הבינותי. נאכל ארוחת־ערב ביחד ואת תספרי לי, טוב? ומה שלום פרידה?”

“פרידה מתה. וגם פאול מת. וגם הורי. כדי שלא תשאל על כל אחד לחוד.”

"צדקת… אדם אינו מעז לשאול. יותר מדי נעדרים. מפחדים לשאול.

ואת לגמרי יחידה?"

"כן אני בודדה לגמרי, אם לזה אתה מתכוון – – – כן, אני

יחידה לגמרי."

קולא הבין בדבריה רמז לנכונותה שאינה במקומה, ושעוררה בו התנגדות. הוא מיהר ושאל:

“הרבה עבר עליך, לא כן?”

“אוֹ, לי היה טוב ביחס!” ענתה אדית, ושוב היתה העליזות שבקולה מאומצת־עשויה.

בפינת כיכר־וונצל אמר קולא:

“אינני מתמצא כאן. לאן אנו הולכים?”

"לא חשוב… כאן בפינה ישנה מסעדה קטנה. אומרים שהיא לא רעה.

עדיין לא הייתי שם."

הם פנו אל רחוב צדדי ונכנסו למסעדה. קולא בחר לו שולחן, הזמין את הארוחה וביקש יין. הם ישבו במגרע קטן. קולא מזג, שתה לחייה ואמר:

“ועכשיו ספרי.”

“אתה באמת רוצה לשמוע?”

“מובן מאליו!”

“חכה עד שאוכל.”

קולא נד בראשו. הוא לא ידע על מה ישוחח אתה בינתיים. זה שנים שלא ראה אותה, והנערה שהכיר אותו זמן ושעכשיו זכר אותה, אינה שייכת לזו כאן אלא במעט. שכבתי אתה, הירהר באכזריות מרירה. המחשבה על קירבה ומזיגה היתה בזרות נבוכה זו דוחה ביותר. יכולתי שוב – – – הירהר בכעס. היא לא תסרב, ואולי היא גם רוצה..ומדוע לא? הוא לא ידע מדוע לא: רק זאת ידע – שזה אי־אפשר לחלוטין, ושעצם המחשבה ממלאת אותו בחילה. אינני רוצה לדעתה, אמר בליבו לאחר־מכן. יש כאן דבר מה שאינו ידוע לי. היא נמלטה בשעה שהשאר מתו. מוטב שלא אדע – – –

בגמר הארוחה אמרה אדית:

“תן לי סיגריה.”

היא עשנה בשתיקה ותוך הירהורים. אחר־כך פתחה ואמרה:

"היה לי מזל… כן, מזל היה נחוץ לו לאדם וזריזות מיוחדת… לא.זה לא היה באמת אלא ענין של מזל. מקרה. ובכן – – – ההתחלה היתה בזה שאיבדתי את משרתי. זה קרה לכולנו כמעט ביום אחד. אחר־כך הסתובבנו זמן־מה בפראג. מענין, שבתחילה לא התייחסו לכך ברצינות. קצת כסף היה לנו ויכולנו לחיות. הדבר היה דומה לחופשה.

לא ידענו מה יילד יום… כן, זמן־מה השתדלנו לצאת לחוץ־לארץ. אך בכך כבר איחרנו, וגם כסף לא היה לנו עוד. אחר־כך באה המלחמה ואחר־כך טריזיינשטאַט. ישבנו שם עצורים באשמה היחידה שאנוקיימים. וגם את זה לא הבינונו מיד. אולי חשבתי שזה לא יוכל להיות רע כל־כך, כי הלא הדבר נעשה לכולם. הצטמצמנו, כפפנו ראש כאילו גשם יורד, והלא הגשם יחדל פעם… שאותו זמן כבר התחיל בעצם פסק־דין־המוות להיות מוצא־לפועל לא ידענו עדיין זמן־רב. אני על כל פנים לא ידעתי – – –"

שוב הירהרה, והוסיפה בקול קליל יותר:

:אֵי מה… הוכרחנו להסתדר. הכרחי היה להבין ולהשיג את המקום הנכון, להכיר את האנשים הדרושים כי לא להיות מעונים ביותר.באמת היה לי מזל. עבדתי ביוּדן־ראַט, הייתי,כוח־משרדי,. זה היה טוב. הייתי שייכת כביכול לשלטונות, וכך אפשר היה לקשור קשרים.תמיד נחוצים קשרים. כך אפשר לחיות איך־שהוא… והאמת עבדנו שם

יפה. אל תחשוב שתמיד עצובים ומיואשים. זה אי אפשר. את זה אין בכוח אדם לשאת. מפעם לפעם הוא צוחק, האם. ובתחילה גם לא היה רע כל־כך. היו בינינו כל מיני אנשים – אמנים, שחקנים, מוסיקאים,אנשי־קרקס מלומדים. גן־חיות מובהק. ערכנו נשפים והצגות. זמן־מה

הניחו לנו הגרמנים ולא שמו לב אל מה שאנו עושים בתוך חומותינו.ורק את חוש־הזמן איבדנו יותר ויותר. ימים, ימים… ובמשך הזמן איבדנו עוד כמה דברים. כן גיבורים לא היינו… כזאת חושבים רק אלה,שאינם יודעים כלום. לא, לא היינו גיבורים ולא קדושים. וכי למה?לא היינו אלא בני־אדם הרוצים לחיות והחרדים לחייהם הקטנים. היו

גם גיבורים… יחידי־סגולה. אך אני ראיתי איזה שקר איום הוא, שהסבל מאַציל את הרוח. אי, אני ראיתי איך! הסבל משחית, הסבל הוא שודד,החומס אותך אבר־אבר, והשארית העירומה הנותרת אינה אלא גוש־בשר מרושע, אכזרי ועיוור, הרוצה לחיות. למה לספר? והרשעות

לא הועילה ולא כלום: גם הרשעים מתו. וכלום אפשר היה לון אפילו אחד מהם לכף־חובה על שלא רצה למות? ועל ששיקרו שגנבו, שנאפו והלשינו, שלחו אחרים למוות, בגדו בידידיהם כי להימלט מידי המוות?אני אינני מסוגלת להרשיעם. לא באשמתם איבדו במשך הזמן את כל מה

שהיה פעם אנושי בקרבם. לפעמים קשה מאוד להיות בן־אדם ולהישאר בן־אדם – – –"

שוב נשתתקה. היה לו לקולא הרגש, שכבר לא אליו היא מדברת קולה היה חדגוני וחסר־הבעה. כאילו אינה מספרת אלא מקריאה דבר־מה, והיא עצמה אינה מבינה את דבריה… כאילו הזוועה והשנים עצמן מדברות מתוך גרונה שלה.

ושוב התחילה מראש:

"המצב הורע כשהתחילו הטראַנספורטים, וגם אז לא ידענו מיד במה הענין. בתחילה צירפנו בעצמנו את המשלוחים: הגרמנים מסרו לידינו את הבחירה. אנו לא ידענו על דבר אוֹשוויץ – – – אמרוּ לנו שנשלחים הם לפולין, לעבודה פה ושם: ובכלל למה היתה להם אושוויץ – – – כמה לא חזרו מאלה שלא שלחו אותם אלא לעבודה?אותו זמן עדיין יכולתי לעזור לאחותי. עבדתי במשרד וזה זיכני בהרבה.. כן השתמשתי בפרוטקציה. הרבה הירהרתי בדבר, ולא מצאתי תשובה.מובן שלא יכולתי להציל את פרידה לגמרי. אכן אחדים נמלטו על־ידי כך, שזה וזה מבין העובדים במשרד לא נתן להכניסם לטראנספורט. האם היה זה מעשה טוב או רע? שהרי במקום אותו איש שלא נכנס לטראנס

פורט בא שני ונשלח אל זרועות המוות. הגרמנים דרשו תמיד יותר ויותר, והמיכסה צריכה היתה להימלא. ויום אחד הוציאו את הכל מידינו.משהתחיל להיות גרוע ביותר, הודיע היודן־ראַט שאין עוד אנשים בעלי כושר־עבודה. ועל זה נטלו הגרמנים את צירוף המשלוחים מידינו ומאותויום הלך הכל על־פי מיספרים. כל אחד מאיתנו קיבל מיספר. זה ידוע לך. מי שהיה לו מיספר, תורו בא מאוחר יותר, רק אחרי שהובילו את הילדים לאושוויץ – – – "

אדית חייכה פתאום, וחיוך קפוא ונואש זה, שלא היה במקומו, נשארקבוע על פניה בהמשך סיפורה:

"זה היה המחריד ביותר בכל מה שחוויתי. את זה לא סיפרתי עדיין לשום איש. כשהיודן־ראַט נעשה למיותר, שלחו אותי לעבודה אל בית־הילדים. יום אחד הכניסו אותנו לטראנספורט. בקרונות־בהמות, ברכבתמשא. שלושה ימים ושני לילות נסענו. הגענו מאוחר בערב. הגשם ירדבסחף. אני הייתי בקרון האחרון. שם היה לנו ילד חולה: חששנו מפני אשכרה ומשום מה פינינו את הקרון ובידדנו את הילד. שתינו היינו עלידו – אני ועוד מטפלת. שמה היה הילדה. יצור קטן ומכוער. בת־עשרים היתה, אך מראה כבת חמש־עשרה. הרכבת היתה ארוכה מאוד.הגענו והיא עצרה בתחנה. אך אנו בקרון האחרון, היינו רחוקים,מחוץ לתחנה. היתה שם חשכה עבה, והגשם היה סמוך עד כדי עוורון.

פתאום עמדו שני אנשים לפני דלת הקרון. שניהם היו לבושים בגדי־אסירים ורטובים עד העצמות. לאחר מכן שמעתי, שבאמת היו פושעים שהוציאום מבתי־סוהר בפולניה והעמידום להיות כַתָפים.

“היש פה עוד ילדים?” קראו כלפי מעלה. עניתי: “כן, ילד חולה מאוד!” אמר אחד מהם: “תניהו הנה. אנו מקבלים את הילדים ואתן צריכות ללכת לפנינו.” לא שקלתי אף רגע: לא היה מה לשקול: זוהי פקודה ויש למלאה: לזה התרגלנו מזמן. הושטתי לו את הילד וירדתי: למטה עוד כיסיתי את הילד, ואחד האנשים נהם בחפזון:,מוטב בלי ילד ובריאה – – –, הבינותי את כוונתו. הייתי מזת־רעב ועייפה, ומובן מאליו גם נרגשת מאוד. כשהבטתי מסביב, כבר נעלמו האנשים יחד עם הילד. הלכנו לאורך הרכבת, אני והילדה, וראינו במרחק רב אור בהיר מאוד, לבן־מסנוור ומבהיק מבעד לגשם. משקרבנו ראינו, שאנו נמצאות לפני סוללת־רכבת. וכאן תחת לפנס, מתחלקת הסוללה לשני משעולים, אחד פונה ימינה ואחד שמאלה, והם מבודדים

בסורג־תיל זה מזה. ותחת הפנס, על פרשת המשעולים, עומד אדם."

כאן לגמה בלהיטות לגימה אחת והוסיפה בשפתיים רועדות:

"תאר לעצמך… נסה לתאר לעצמך! זה היה הגבר היפה ביותר שראיתי בחיי. הוא היה לבוש מדים שחורים ומעיל־גשם ארוך ושחור, שהתנוצץ בגשם. הוא עמד בלי כובע, שערו השיער הבלונדיני היפה ביותר, ולא הגשם ולא הרוח לא פגעו בו.

“מה זה!” קרא לעומתנו כשהגענו אליו. קולו היה צעיר ועליז. הוא צחק “בת כמה את?” שאל את הילדה.

“בת עשרים,” ענתה ורעדה בכל אבריה. היא היתה נפחדת מאוד מתחילה, וכשראתה גרמני התחילה לרטט בעין.

“עשרים!” חזר בלעג ושוב צחק. “אך לא! את משקרת!”

“לא, בבקשה,” אמרה היא בנשימה קצרה. “אני באמת בת עשרים.”

“טוב, טוב” אמר הוא וצחק צחוק רם יותר. “זה לא חשוב כל־כך.אני רוצה להאמין לך.” הוא הרים את ידו השמאלית, ועשה זאת לגמרי לאט, בשלוות־השקט: הרים אותה עד כתפיו בערך ובבוהן הזקוף הראה פעמים אחדות לאחוריו, בכיוון הסוללה השמאלית. “הנה,” אמר,“הנה תלכי, יפה, הלאה…”

"זה לא ארך כאורך דברי אלה. עמדתי שם ולא שיערתי כלל מה פירושו של דבר. רק הבטתי בו. וזה היה אושר אחרי ימי־זוועה ולילות־חרדה אלו, אחרי הפחד והחשכה והקור. איש צעיר ויפה כזה, שכנראה כוונתו טובה אלינו. אני הבטתי בו ומוכרחת הייתי לצחוק מתוך שמחה.

הוא פנה אלי. הוא התפלא עלי שאני צוחקת, כי התבונן בי ושאל בקיצור:

“ואת? בריאה?”

“ואני עניתי, עדיין צוחקת: אני? בריאה כדג במים!”

"ועל זה שוב צחק ואמר: “טוב מאוד! את רדי כאן. אני אבוא אחריך.” והראה לי ימינה.

“צחוקי נתקע לי בגרוני. הוא שלח אותנו לשני כיוונים שונים. לאן? הילדה הלכה שמאלה ואני ימינה. היא רמזה לי עוד הפעם בידה.השבילים נטו בפינה חדה והתרחקו זה מזה. לא ידעתי לאן פנינו מועדות, ואני לא העזתי להפוך את ראשי. בלכתי שמעתי צעדים מאחורי. הוא בא אחרי. לא עצרתי כוח, התחלתי לרוץ – – –”

פתאום נשתתקה. וכעבור זמן־מה אמרה בקול קר, כאילו כל דמה קפא בה:

"הדרך שמאלה הוליכה ישר אל תאי־הגאַז. הילדים הובאו תיכף ומיד שמה, והמבוגרים חולקו בידי הגבר היפה על יד הפנס למוות ולחיים.הוא עשה זאת בצחוק, בתנועת בוהן ידו. תוך צחוק… ואני צחקתי עמו..משום שהיה יפה, משום ששמחתי, משום שהאמנתי שכוונתו טובה אלינו… והוא השאירני בחיים… המפלצת היפה – – – "

היא נשתתקה. עיניה היו תקועות בכוס, ידה שיחקה שלא־מדעת בפתותי־הלחם שעל השולחן. קולא ישב שטוף זוועה ויחד עם זה חסר־הבנה. אפשר לספר זאת: בחייה של אשה זו שעל ידו הפך הדבר לעליל־מציאות, ובכל זאת אין להבין. בשמיעה לא די. כל התנאים חסרים להבנה: אין אדם, שלא חווה את הדבר בנפשו, יכול להבינו. לבסוף שאל צרוד:

“ואחרי־כן?”

היא הרימה את עיניה, החליקה הצדה שערה מעל פניה ואמרה כמעט פזורה:

"אחרי־כן שוב היה לי מזל וביליתי גם את זה. הביאו אותי אל מחנה־נשים. חמש מאות נשים, טענו שם חומרי־יריה. זה היה כבר קרוב לקץ המלחמה, ולא ארך זמן רב. המחנה פונה, אותנו הובילו הנה והלום ואילך, ולבסוף שוב הועלנו על רכבת־משא ונסענו הנה והנה. כבר לא ידעו מה לעשות בנו. האמריקנים והרוסים הלכו והתקדמו במהירות

כזו, שאנו אחרנו בכל מקום, ועד שבאה הפקודה היה גם המקום החדש תפוס. לבסוף קיבל המפקד שלנו פקודה לחסל אותנו. לשם כך קיבל מכונת־יריה. אלא שזה היה כבר בימים האחרונים, הסופיים וכבר לא היה לו אומץ לכך. הוא גילה לנו שקיבל פקודה כזו ושלא ימלא אחריה,

ושנואיל להעיד עליו כי התנהג אתנו באנושיות – – – וכעבור שעתיים נעלמו הוא וכל אנשי המשרד, אך קודם סגרו את הקרונות על בריח כדי שלא נראה אותם בורחים על נפשם. כך ישבנו ברכבת סגורה באיזו תחנה קטנה ואיש לא שם אלינו לב. יומיים לא אכלנו וגם מים לא היו לנו, אותו זמן יצאו שלוש נשים בקרון שלי מדעתן.למחרת גילו אותנו האמריקנים. הם הביאו אותנו לפראג… ובזה נגמר

הכל – – –"

“ומה עשיתן אחרי־כן?”

פניה נתיישרו. שוב רצתה להיות צעירה ועליזה, ובצחוק אמרה:

"שנתיים חייתי על חשבון המדינה בסאנאטוריון, אתה יודע, פני היו יפים כשהוציאוני מן הרכבת. משקלי היה שלושים וחמישה קילו ואת שער־ראשי גזזו. מעולם לא ידעתי שיש לי אוזניים גדולות כל־כך.האוזניים אינן מרזות כיודע. אוזני־פיל היו לי. שבועות על שבועות לא העזתי להביט שנית בראי. אך שבתי לאיתני כבראשונה. ועכשיו פני

שוב טובים, לא כן? איש לא יבחין בי מה עבר עלי, לא כן?"

“בהחלט לא… פניך טובים מאוד!”

“אני באמת בריאה כדג במים!” אמרה אדית ופינקה את פיה. “אחר־כך,” הוסיפה בנעימה ענינית מאוד, “חזרתי לפראג, התחלתי לחפש אחר מכרי ונודע לי שכולם מתו. אחר־כך קיבלתי חדר והתחלתי לעבוד.”

“איפה את עובדת?”

“בקהילה היהודית. במשרד הסעד. זוהי כעת העבודה החשובה ביותר,העבודה מרובה מאוד.”

“ואת מרוצה?”

“לא, אך אין דבר. לא גרועה מכל עבודה אחרת. צריך לחיות. מימרה זו שוב נאמרת גם היום, כאילו זו אמת. האומנם צריכים לחיות? משך השנים האחרונות לא עמדה הנחה זו כל־כך בפני הביקורת. בעצם,לא צריך לשאול אותנו כלל אם אנו מרוצים. מה לענות על זה? דבר־ מה מחריד עבר עלינו, איזו זוועה שאין להביעה במילים. כאילו – – – כאילו סירסו אותנו! עשו בנו דבר־מה, ניתחו מאתנו דבר־מה, ואת החשוב, את הראוי לחיים, אין אנו חשים ומכירים עוד, בעצם, הכל איבד את תכליתו. ואפילו אנו צוחקים ומַשלים את עצמנו שעדיין יש לנו חושים, תחושות ומצבי־רוח, אין כל זה אלא שקר. עושים זאת משום שמוכרחים. מדוע, למה, לשם מה – – – אין איש יודע. אולי היה מוטב אילו סילקו אותנו שם במכונות־יריה. וכך – נשארנו בחיים.ובכל זאת נגמרנו. אין זה אלא מקרה, שאני חיה. ראיתי זאת בבהירות יתירה מדי. בכלל ראיתי יותר מידי. אין לנשוא זאת זמן רב.”

“זה יעבור, את יודעת, גם אחרים חָווּ חוויה זו ומתגברים עליה;מתחילים בחיים חדשים; אינם מאבדים את רוחם. שני חדשים אין די בהם לשוב לאיתנך. עדיין את עייפה מדי, אך במשך הזמן יעבור הכל.”

“יודעת אני שאחרים מתגברים. אני אינני מצליחה בכך. רבים מתחילים בחיים חדשים… יכולה אני להראותם לך. אגב מחר מסיעים טראַנספורט – – – אליכם. עלינו הוטל לצייד אותם. יכולה אני להראותם לך.”

קולא היה שמח, ששוב אינה מדברת על עצמה.

“כן,” ענה בעֵרנות. “הייתי רוצה מאוד לראות. אך כלום יש אפשרות לכך?”

“אם תבוא מחר אל משרדי לקחתני, נוכל ללכת יחד אל תחנת־הרכבת. הם נוסעים בצהרים.”

“בצהרים?”

“מה אתה מתפלא על כך?”

“כלום מותר בכלל לדעת, שהם נוסעים? אצלנו מדברים על כך בלחישה.”

“אי, מה – – – זה גלוי וידוע בהחלט. כלום חושב אתה שאפשר לגנוב רכבת שלמה? או להניעה לדרך במסתרים? זה ענין גלוי לגמרי. משרד־התחבורה מעמיד את הרכבת לשירותנו.”

"זה מפליא אותי – – – אני חשבתי – – – "

"תבוא ותראה. אני אסדר לך. זה היה יפה, קולא, שהקשבת לסיפורי.

אתה הנך הראשון שרצה באמת לדעת מה עבר עלי. פה אין איש שאוכל לדבר אתו על כך. הלא כל אלה שאני נפגשת אתם עברו את הדרך הזאת כמוני. כל אחד רוצה אולי לספר את סיפורו, אך את סיפורו של אחר ודאי שאינם רוצים לשמוע. ואלה הבאים מחוץ־לארץ, גם הם אינם שומעים בחשק רב. לבם נשבר בקרבם… מוטב לשכוח את

כל זה, אומרים הם, כאילו הדבר ניתן להישכח. מדוע רצית אתה לשמוע?"

“אינני יודע… אולי משום שאחותי – – – היא בגרמניה כעת, באחד המחנות. כל השנים עברו עליה כאן. אינני יודע עליה אלא מעט… אולי רציתי לשמוע את מה שעבר עליה…”

“זה גורם לי קורת־רוח,” אמרה אדית והחליקה כלאחר־יד את ידו של קולא. “ואתה? אצלך היה הכל בסדר? עדיין אותו קולא עצמו?”

קולא משך את ידו מתחת ידה:

“לא כבר לא. זקנו בינתיים.”

היא הטילה בו שוב מבט בוחן קצר, שהוא הבחין בו כבר פעמים אחדות.

“ומה שלום אשתך?”

“תודה…” הוא הידק את שפתיו זו לזו, ואחר־כך אמר בלא חשק:“היא כבר איננה אשתי. לפני שנה נפרדנו.”

“לא ידעתי זאת. סלח לי על השאלה.”

קולא הניע בראשו. אחר־כך שאל:

“ואת? לגמרי לבדך?”

“כן.”

“מאופק ועד אופק אין איש?”

“מאופק ועד אופק אין איש! האינך יודע שהגברים פחתו בזמן האחרון? הלא הצעירים הושמדו ברובם הגדול. לא, אין מלאי של גברים בימינו, והביקוש הוא גדול.”

"ושם? זאת אומרת – – – כל הזמן – – – "

“שם – – – היה מישהו. אך גם הוא מת. זה היה לפני זמן רב.הזמן חולף.”

“כן, הוא ע ב ר.”

היא נאנחה חרש והביטה בשעונה:

“השעה מאוחרת ועלי ללכת. עלי לקום מחר במוקדם.”

“אלווה אותך הביתה,” אמר קולא, פנה אל המלצר ושלח ידו אל ארנקו. “תודה, לא צריך,” אמרה אדית החלטית משהתבוננה בו שנית במבט בוחן. “לשם מה? אני גרה רחוק מכאן ורגילה ללכת לבדי.”

ברחוב הושיטה לו יד ואמרה בחופזה:

“הנה שם החשמלית שלי. עלי למהר, קולא. היה נעים מאוד. מחר בצהריים תבוא לקחתני?”

“כן.”

“לילה טוב, קולא…” ושוב הביטה בו במבט שהיה מעמיק ומביע הרבה, מבט בלי מילים, אך ברגע זה היה מגוחך. וקולא אמר בחמלה:

“ליל מנוחה… אוצי, שתשיגי את החשמלית.”

הוא הביט אחריה עד שעלתה, אחר־כך נאנח אנחת־רווחה. סוף־סוף לבדו. והוא הלך לו לאיטו.

עדיין לא היה מאוחר, אך הכיכר הגדולה היתה מוארת באור קלוש וריקה, והעוברים־ושבים המעטים מיהרו, כאילו התביישו להישאר ברחוב בשעה מאוחרת כל־כך. קולא התלבט בלא מטרה: עכשיו התחרט כמעט שלא ליווה את אדית. דחייתה אינה אומרת כלום: אילו רצה באמת,

היא היתה מסכימה מיד. הוא לא התאווה אליה, אך הבדידות לא נעמה לו בשעה זו. הוא היה מדוכא וגלמוד, ואף־על־פי־כן ידע, שהיה אי־אפשרי בהחלט ללוות את אדית. הוא הרגיש כעין סלידה מוזרה וכבושה מפניה.

אין לנגוע בה. כאילו איזה מחלה קדושה נכנסה בה. היא נמלטה מזרועות־המוות, צחקה אל השד היפה והוא דן אותה לחיים. והזוועה מלווה אותה ומקיפתה כחומה. אין לנגוע בה.

קולא החיש את צעדיו כאילו הוא בורח. הלילה היה אפל, הרחובות חשוכים, ובחשכה נרדמת וערה זוועה מעין זו. לבסוף הגיע אל המלון,נתן לשוער דמי־שער כפולים כדי להוציא מפיו לפחות “ליל־מנוחה”מזוהמת, כי פתאום הרגיש צורך נואש בידידות, בקולו של אדם. בחדר

הביט מסביב בסמרמורת קרה. המיטה, הארון, השולחן והכיסא תקעו בו עיניהם ומבטם הזר עבר על־פניו והלאה. הוא התפשט מהר ושכב במיטה. עדיין הצטמרר והשתוקק לחמימות. אותה מיטה גדולה שם בחדר החם בגראנד־הוטל – – – המיטה הגדולה ההיא בגראַנד־הוטל הרגיזה אותו בחלומו – ריחה וחמימותה של אשה לא־ידועה, העוטפת

אותו במיטה זו. הוא דחה את החלום ושוב פקח את עיניו. גלמוד היה וקר לו מאוד. הוא שלח את ידו, תפס את מעיל־החורף ופרש אותו על המיכסה, ולבסוף נפלה עליו לאט־לאט תרדמה עמוקה.

 

פרק שני    🔗

א

במסדרון נשמעו צעדים וקולות, רעש ודפיקת־דלת. קולא הקיץ משנתו ולא הכיר את חדרו. הוא חלם חלום: נוסע הוא ברכבת, או אולי היה זה מטוס? את הרעש שמע בבהירות גמורה. זו היתה נסיעה מופלאה. כן, בכל זאת רכבת, שכל הזמן הגיעה ועצרה ושוב נסעה. ואחר־כך פסק גם הרעש, ונסיעות ועמידות אלו היתה להם משמעות מיוחדת ומאיימת. האם זוהי הרכבת הנכונה? צריך היה בעצם לחזור ולעצור ולהימלך בדבר, אך לא ניתנה כל תשובה. עברו תחנות בלי לוח־שם, שלעולם לא ידע איזה הן ועוד לא הספיק אדם להתיישב בדעתו והרכבת נסעה הלאה והלאה, עד שעלה הספק אם בכלל מתקדמים אל מטרה, או שסגור הוא האדם ומתרחק ממטרתו. החשכה הלכה וגדלה וכעת בכלל לא ידע עוד מה מטרתו. החלום גז. קולא מישמש בעיניו והתעורר לגמרי. קולות ורעש סופג־האבק במסדרון – אלה היו הרכבת. בחדר היה אור, אף־על־פי שהתריסים היו מוגפים. היה מאוחר בבוקר וקר מאוד. קולא קפץ מן המיטה, רחץ, התלבש, ירד, אכל פת־שחרית ויצא אל הרחוב. זה שלושה ימים שלא קרא עתון, ולכן נכנס לבית־קפה. בקושי עיין בשני עתונים טכנאיים, לא הבין אלא מעט, ועל ארץ־ישראל לא מצא אף מלה.

אחר־כך לקח עתון אנגלי, ובעמוד הראשון קרא את הכותרת: “הטרור בארץ הקדושה”. שוב קרה דבר־מה – ירו בחיילים אנגליים. הידיעה היתה קצרה, לא ברורה ורעת־לב. מי עשה זאת? יהודים מזוינים, כך אומרת הידיעה. האם אחד מחברי קבוצת הטרוריסטים, או אחד משלנו? “משלנו” – זוהי “ההגנה”, ואדם אומר סתם “משלנו”, אף־על־פי שאינו שייך אליהם ובעצם אינו יודע כלום על “ההגנה”. גם היא עובדת במחתרת כמו הטרוריסטים, ולפעמים קשה להבחין ביניהם. והאם באמת יש הבדל ביניהם? “ההגנה” עובדת במסתרים וממעיטה לדבר. קבעו עליה, שלעולם אינה עושה דבר לשם טרור בלבד. כשהיא יורה בשוטרים, הרי זה משום שבאה אוניית־פליטים, וכשהיא מפוצצת גשרים, הרי זה משום שמישהו או משהו לא ניתן לו להיכנס לארץ. אך מי יודע פשר דבר? טרוריסטים, או “שלנו”: שניהם עוברי־חוק. העתונים לא העלימו את הדבר, וכלום אפשר לחלוק עליהם? הם פוגעים בחובת נתיני־הארץ למשמעת, וכל המתקומם לחוק, כל המרים יד על שלטון־המדינה, נעשה בן־ עונשים, ובכן – פושע. כך היה זה תמיד ובכל מקום וכך מוכרח להיות; זה ברור בהחלט. כן, זה ברור בהחלט כל זמן שמדברים על “הטרוריסטים”, ואילו “משלנו” לא עשו על דעת עצמם כמו ההם, אלא על דעת פני־היהדות האחראים ורק מדעתם. האם ברורה ומוחלטת היא התשובה? אם כן, איפוא, ישנו בתוך שלטון־המדינה עוד שלטון, המתקומם לראשון ושמכירים בו, שקוראים לו “שלנו”? שני שלטונות בארץ אחת מן ההכרח שיתנגדו זה לזה. ולמי מהם חייב האזרח במשמעת? כאן היה הכרח לבחור, אך לא היתה ברירה בכלל: היו שייכים ל“שלנו”, אף־על־פי שלא ידעו כלום עליהם, אף־על־פי שהתנגדו לאמצעיהם אף־על־פי שרצו להישאר אזרחים שומרי־חוק. קולא הניע ראשו חסר־ישע. ובכן, אפשר שההתקוממות לא היתה עוד בגדר התקוממות, לא פגיעה בחוקים ולא טירוף, אלא מעשה טוב ומפעל גדול, מה שקוּדש אחר כך בשם “מלחמת־השיחרור”. כל מלחמת־שיחרור מתחילה בזה שהשלטון מציין את המתקוממים בשם אימתנים, מורדים, כנופיית רוצחים. ובכך נטשטשו המושגים עוד יותר, שכן הטרוריסטים בארץ־הקודש כונו גם על־ידי המנהיגות היהודית בשם טרוריסטים, מפירי המשמעות־הלאומית. מדוע לא מילאו איפוא את החובה האזרחית לעזור ולמסור את המטורפים והפושעים לידי השלטונות? לא עשו זאת, לפי שזה פשוט לא־נוח.

וכך אבדה כל אפשרות לנקיטת עמדה. הבאמת היה הבדל עקרוני בין “שלנו” ובין הטרוריסטים? האם לא היתה עקרונית יותר ההכרעה, אם המלחמה הזאת היא הכרחית ובלתי־נמנעת? זוהי ההכרעה שכל אזרח צריך להחליט עליה. אינני רוצה! אמר קולא בלבו בכעס. הוא ידע שאין זו תשובה. השנאה, האלימות – הן שנתנו את התשובה, ושנאה זו לא היתה בעצם אלא פחד מפני כוח־הזרוע. אינני רוצה, אמר בלבו, אי אפשי לא בכוח ולא במוות; רוצה אני לחיות. האם המצב הוא באמת לבלתי־נשוא, שאנו מוכרחים להתקומם לו במלחמה ובמוות? צריך אדם להיות נבון… את זה אמר גם אתמול, ועכשיו בכל זאת התבייש עמוק למחשבה זו. לפני זמן רב עמדה אוניית־פליטים להגיע אל החוף, ומשטרת־החוף ירתה בה והרגה שלושה אנשים. ההלוויה עברה בעיר וחמישים אלף איש צעדו בשתיקה, שתקו כשאגרופיהם קמוצים ומחשבה אחת בלבם: מוכרח לבוא יום, שמעשים כאלה לא יישנו. וקולא היה אחד בחמישים אלף אלה. אולי חשבו אחרים כבר אז, שלמען אותו יום צריך להילחם, שכדאית היא המלחמה, ואפילו המלחמה היא לחיים או למוות. מחשבותיו הוא לא הרחיקו אז עד כדי כך; הן נרתעו מפני המלחמה והמוות, וכך עד היום הזה – – – הוא עצם את עיניו. הבאמת בריחה היא נסיעתו זו? הסכנה וההכרעה הלכו וקרבו יותר ויותר, ומה היה בידו להכריע? לא כלום. הוא היה קשור בהם ושייך אליהם. יש לקנא באלה שאינם שוקלים בדבר ואינם צריכים להתגבר, כדי להיכנע להשתייכות זו. מדוע אין הוא אחד מאלה? אולי רוצה הוא יותר מהם והם כולם עיוורים? אם כן, איפוא, יבורכו העיוורים. הולכים הם בדרך שהוא נרתע ממנה, מפני שראה אותה… מכאן רגש זה של חוסר־בטחון מסתמר ובדידות. הוא התאנח. זה זמן רב יושב הוא בלי תנועה, ובידו העתון שכמעט לא קרא בו יותר מן השורות הספורות שתחת הכותרת “הטרור בארץ הקדושה”. כעת הניח את העתון. ואיפה היא התשובה? ממנו היא נעלמה. הוא הביט בשעונו. זמן רב עבר בינתיים. אם יתהלך עוד שעה ואחר־כך יאכל דבר־מה לאט־לאט, יוכל ללכת ולקחת את אדית. ובזה הצליח לסלק עוד חצי יום.

ב

“הרכבת נוסעת מתחנת־המשא”, אמרה אדית, “זה רחוק למדי”. סביבת תחנת־המשא היתה עזובה. אחרי הצהרים לא עבדו בה, והרכבת עמדה הרחק בחוץ – נחש ארוך של קרונות ירוקים־אפורים כבדים, שסללו להם דרך בין תיבות, ארגזים, מערכות־עצים, פסי־ברזל בתוך השלג. האוויר היה מעורפל ואפור. דימדומי אחר־הצהרים ירדו מהר. “מתי הם נוסעים”? שאל קולא. “משיהיו מוכנים. זוהי רכבת מיוחדת. בחזרה תביא שָבֵי־מולדת”. סביב הרכבת היתה תכונה רבה. לפני הקרונות היו מוטלים הררי חבילות, מזוודות־כרטון, חומות, שחורות ואפורות, כולן מלאות עד להיבקע; תרמילי־גב שחורים; תרכוסים גדולים חסרי־צורה; מטפחות ושמיכות; חבילות־נייר קטנות וגדולות שכמה מהן כבר היו רטובות ומשומנות. הכל היו מלאי חששות, שמא תתבקע או תופרץ אחת החבילות ותכנה יישפך החוצה. האנשים רחשו כנמלים מרי־נפש מסביב לגבעות החפצים ועסקו בהטענתם. גברים בחולצות קצרות־שרוולים ופתוחות, הכובע מופשל על העורף, מקנחים ומנגבים את זיעת מצחם, צעקו אל תוך הקרונות בהושיטם חבילות דרך החלונות פנימה. והנשים עם התינוקות בזרועותיהן עמדו והביטו, תרו בעיניהן מסביב בדאגה, מחפשות אחר הילדים הגדולים־יותר, הרצים הנה והנה. הנמלים המסכנות היו זעופות, וכל ההתעסקות הזאת התנהלה בלחש ובחפזון כאילו אינם בטוחים לגמרי, כאילו עליהם לטשטש עקבות לפני שייתפסו. מן התחנה הלכו ובאו כל הזמן קרוניות־גרר קטנות מלאות חבילות אחרי בדיקתן במשרד־המכס. במרחק כל שניים־שלושה קרונות עמדו נערים צעירים לבושים מעילי־עור קצרים ומגפיים גבוהים. גלויי־ראש היו ואפילו בימות־חורף אלה היו שזופים. הם הסתכלו בהטענה. לפעמים ניגשו אליהם מבין הנוסעים ושאלו דבר־מה, ולפעמים היו נותנים הוראות מעצמם.

“אלה הם אנשיך, קולא”, אמרה אדית. “נערים מן הארץ, המלווים את הטראַנספורט. בחורים זריזים”! “אמרי־נא בבקשה”, אמר קולא, “הלא הם מהגרים אי־לגאליים, לא כן”? “אנו אין לנו מהגרים אי־לגאליים. אלה הם כולם אנשים הגונים, שאין להם כאן עבודה והם נוסעים לצרפת לחפש עבודה. בצרפת זקוקים כעת לכוחות־עובדים”. קולא הביט בה בתמיהה. “כן, כן. אנשים אלה כולם יש להם דרכונים וכל הניירות הדרושים, והם נוסעים לצרפת. אך מקרה הוא, שכולם נוסעים למאַרסיי. כנראה שמעו שבמארסיי יש ביקוש גדול לכוחות־עבודה. ובכן, מארסיי היא נמל גדול… מה שהם עושים שם אחרי־כן – לא עסקנו הוא. אין זה שייך לנו”. קולא פרץ בצחוק: “אה, כן! אך מעין להם הדרכונים? מי מסדר להם את האשרות”? “ישנו וועד־פליטים, לא כן? והמדינה הלא מעונינת בלי ספק שהפליטים יסודרו איך שהוא. שלא יהיו למעמסה עליה. פליטים אלה הם בני פולין ורומניה, שנשארו כאן מאז קץ המלחמה, או שהבריחו מאז את הגבול. מה תעשה בהם המדינה? לשם כך ישנו ועד־הפליטים. הוועד מקבל רשימה של חמש מאות שמות ומסדר להם דרכונים. לא דרכונים סדירים, אלא רק לשם נסיעה זו, ולכך הם מספיקים. הם מובלים דרך גרמניה, ושלטונות־הכיבוש נותנים להם שם רשיונות־מעבר. והצרפתים נותנים להם רשיונות־כניסה. למה הם עושים זאת אינני יודעת. יש לשער שיודעים הם במה הכתוב מדבר. הכל יודעים זאת, ורק לדבר על כך לא צריך. ומשכונסו חמש מאות איש אלה, מקבל כל אחד שֵׁם ודרכון. מה חשיבות יש לשם? מוריץ שווארץ מכוּנה לנסיעה זו מוריץ וייס. ורשמית הרי זה טראַנספורט של מחפשי־עבודה, הנוסעים לצרפת”.

“והאנגלים”? “גם הם יודעים את הענין. מובן שיודעים הם את הכל. יושבים הם בוועד־הפליטים ויושבים בגרמניה”. אדית הראתה כלפי סוף הרכבת, שם עמדה קבוצה קטנה. “הנה שם בא־כוח משרד־האוצר, המשגיח על סילוק דמי־המכס. ומישהו ממשרד־החוץ. ומישהו מן הוועד. ואני בטוחה, שגם מישהו מן הצירות האנגלית. עד עכשיו היו נכוחים תמיד באיזו אמתלה”, צחקה אדית בלעג. “עליהם לדעת בעיתה על ההפלגה, כדי לתפוס את הטראנספורט על הים ולשלחו לקפריסין. אני מוצאת זאת למבדח מאוד”. “כן… מבדח מאוד. זה מזכיר במקצת את הזנות. היא נחוצה ולכן סובלים אותה. המשטרה משגיחה עליה, אך הכל עושים כאילו אינם יודעים עליה, ואם החוטא נתפש סופקים כפיים ומתרעמים ומשתוממים, כאילו שומעים על כך בפעם הראשונה. באמת מבדח”. “מה אתה רוצה? הלא דבר־מה צריך שייעשה באנשים הללו. אל לנו להתאונן. יכול היה להיות קשה יותר. ומי יודע? הנערים שלכם זריזים מאוד; לפעמים מצליחים הם אפילו להביא את הטראנספורט ישר לארץ־ישראל”. “כבר לא. האנגלים שומרים בשבע עיניים. מטוסים, אניות־משחית, סירות־משמר – – – כל הזמן מסיירים לאורך החוף. אנו רואים זאת יום־יום”. הוא פנה וניגש אל אחד הבחורים במעיל־עור: “אתה מארץ־ישראל”? הבחור לא ענה, רק הביט בו במנוחה. קולא בא במבוכה למבטו של הבחור המחכה במנוחה. לבסוף אמר: “גם אני מארץ־ישראל. לפני ימים לא רבים יצאתי משם. רציתי רק לברך אותך. רציתי רק לומר, שאני שמח – – –” “שלום לך”. “האם אתה – – – אתם – – – העברתם את האנשים גם את הגבול? הנה”? “אינני יודע. למה אתה שואל”? “מפני אל תחשוש”! אמר קולא. “אני יודע – – –” “אז אינך צריך לשאול”. "אני שואל, משום שאני נוסע עכשיו לגרמניה.

אחותי שם, ורוצה אני להוציאה. חשבתי אולי תוכלו לעזור לי. לא כן"? “יש לנו משרד בפראג. אינני יודע אם הם עוסקים בענינים כאלה. על כל פנים, תוכל לפנות אליהם”. הבחור פנה ממנו וקרא אל אחד הקרונות; היה ברור שאיננו רוצה להמשיך בשיחה. קולא הרגיש עצמו נעלב ונפגע. הוא נענה בסירוב ונעלו בפניו את הדלת. הבאמת לא ראה הבחור הטיפש שהוא מאנשי־שלומנו ושאפשר לדבר אתו בגלוי? הוא חזר אל אדית במורת־רוח. “הרוצה את ה לראות את הרכבת פנימה”? שאלה אדית. “כדאי. יש לנו קרונות־שינה בשביל הילדים, וקרון־חולים, וקרון למטבח, וקרון בשביל הנהלת הטראנספורט. תוכל להיכנס ולראות. עלי עוד לרדת ולשאול אם הכל בסדר”. “ואחר־כך תחזרי הנה”? “כן”. טעינת החבילות נגמרה, וקולא עלה על הקרון הקרוב אליו. הקרון היה ארוך מאוד, קרון־משותף, ישן, בלי תאים ומעבר באמצעו, שהיה מלא עד אפס־מקום. חלק הנוסעים כבר ישב, אחדים עסקו בהכנת מקום־מושב לעצמם, וכמה מהם בסידור חבילותיהם. הם דיברו בקול רם והרבה. קולא עמד והתבונן בתכונה. נראה שאי־אפשר ללכת הלאה, ופתאום הרגיש, שלא נאה להיות מסתכל, להתבונן בנעשה בעיניים סקרניות של תייר בארצות זרות. בתחילה לא הרגיש, שעל־אף ההמולה והעבודה החרוצה שמו אליו לב. מישהו הביט אליו ומיד קמה סביבו דממה. הדממה הלכה ופשטה עד שהשתלטה בכל הקרון. הנוסעים הרימו עיניהם, הביטו בו ומיד השפילו ראשיהם. אחדים הפכו ראשם ושמו אצבע לפה לאות שתיקה, התלחשו ופנו אליו עורף, התכופפו והוסיפו לטלטל בחפציהם, ועשו כאילו אינם רואים אותו בכלל. הדממה היתה מוחלטת. עבר זמן־מה עד שקולא תפס את הענין. הדממה קמה לפניו כמחיצת־קרח מרטטת ומלאה פחד. הם לא פחדו לראות אותו, הם פחדו להיות נראים. לא מהגרים הם אלא פליטים, והנה עומד כאן מישהו בפתח, לבוש יפה, מכולכל יפה ובטוח, אדם שאינו שייך אליהם, שאין מכירים אותו, והמתבונן בעיניים בוחנות אל ארחם ורבעם. אדם נכרי, זאת אומרת: מסוכן. אדם מן החוץ, אולי מן השלטונות, בא־כוח הממשל; אין לדעת דבר וצריך להיזהר, לשתוק ולכוף ראש. לא צריך לפחד, רצה קולא לומר. אני בא משם, אני יודע… שאתם רוצים שמה – – – מלה אחת יכולה אולי לשבור את הקרח. אך המלה לא עברה על דל שפתיו. השתיקה חזקה ממנו, ואולי גם לא היה לו מה לומר. הוא פנה פנייה נמרצת וירד מן הקרון. אדית לא חזרה עדיין, אך הוא לא רצה להישאר עוד יחידי ובלי להביט מסביב הלך ומיהר יותר ויותר. בסוף הרכבת פגש בה. מרחוק ראה שהיא צוחקת, רוקדת מרגל לרגל, פונה ותרה אילך ואילך. הבובה השקדנית, המרקדת לפי חוטים. הוא מצא את הדבר למרגיז. הפקרות היא לצחוק כאן. “קר לי”, אמר זועף. “יש לך עוד עבודה כאן”?

“האינך רוצה לחכות עד שיסעו? הם יסעו מיד. הייתי רוצה להישאר עוד”. “אני מוכרח ללכת. אך אל יפריע לך הדבר. תודה רבה לך”. “לא־לא”, אמרה מהר. “זה לאו דווקא. אם אינך יכול לחכות – – – אני אלך אתך”. קולא היה בוחר ללכת לבדו, אך לא יכול לדחותה, והם הלכו. לאחר מכן, כשכבר ישבו במכונית, הרגישה סוף־סוף שקרה לו דבר־מה. זמן רב שתקה, ואחר כך שאלה בהיסוס: “מה אתה עושה הערב”? קולא ענה כמתגונן: “אינני יודע עדיין”. "אולי נלך לתיאטרון – – – " “לא. היום לא. סלחי לי”. הוא השתדל לדבר בסבר־פנים. זה יהיה עוול כלפיה; מה שקרה לו אין לזקוף על חשבונה. שוב שתק, ורק כעבור זמן אמר: “זה נורא”! היא הביטה בו תמוהה וענתה בקרירות: “נוראים היו הטראַנספורטים שסידרנו בגטו. היום? מהו הנורא שבהם”? הוא לא ענה, חיכה עוד קצת, ואחר־כך דפק בחלון־הנהג כדי לעצור את המכונית. “שכחתי”, אמר בחפזה, “עלי לרדת כאן. יש לי כאן ענין”. וכדי להיפטר מהר, הוסיף: “מחר או מחרתיים שוב אצלצל אליך”.

ג

“אַת כוח מצוין, הגברת רנאֵי”! אמר סיניוֹר באַרטוֹליני ושילב את ידיו בהנאה על בטנו, גילגל את עיניו אל התקרה והוסיף תוך הירהור: "כתבי־נא בבקשה… ז’יראַר ושותפיו, פאריז. שלושה העתקים, בבקשה. לא נייר־דואר־אוויר – – – " סיניור בארטוליני היה מאנשי־חוץ־לארץ, שהלן היתה מסדרת להם בשעות אחר־הצהרים במלון “אַמבאַסאַדור” את חליפת־המכתבים שלהם. כבר כמה פעמים עבדה בשבילו. הוא היה חוזר בהפסקות קצרות או ארוכות מפאריז ומזמין אותה תמיד. בתחילה חשדה בו הלן שגם הוא אחד מאנשי שיער־הגמלים, אך כעת מתחילה היא לראות שאין יסוד לחשוד בו. סיניור בארטוליני היה אדם על סף הזיקנה, קצר־קומה ומסורבל; פניו העגולים והצהבהבים היו מקומטים, תחת עיניו היו תלויים כיסים כבדים ומבטו היה עייף מאוד. מלבושיו היו כלולים בהדרם, ועל זרת ידו הימנית טבעת־זהב עבה וחלקה ובה יהלום גדול, המנקר עיני כל. סיניור בארטוליני היה סוחר בינלאומי, מוצאו ממילאנו וסניפים לו בפאריז ובלונדון. זמן קצר כל־כך אחרי גמר המלחמה היה זה קצת דבר שאינו מתקבל על הדעת – ובכל זאת עובדה. עסקיו היו גדולים ותמיד קצת לא־שקופים. הלן היתה נרגזת בשעת הכתבתו, מפני שבתחילה היו הדברים נראים כפשוטים, אך בביקורו הבא נעשו סתומים ומסתוריים. קשה היה ללכת בעקבותיו. הכל בו ריח כסף היה נודף הימנו – מזוודתו, בגדיו, וגם נייר המכתבים שהשתמש בו. וחיבה יתירה נודעה ממנו לגליונות גדולים, כבדים וקשים. המכתבים שהלן היתה כותבת בשבילו נדמו כמיסמכים דיפלומאַטיים. “ז’יראַר ושותפיו”… אמר כהוזה. דיבורו הצרפתי היה איטי, זהיר ומדויק ביותר, שמיד הכירו בו את האיטלקי, אך את הלן היה קורא “מיס”, מפני שידע כי היא עובדת אצל הצירות האמריקנית. הוא הכתיב לה את המכתב כולו ושוב אמר פתאום: “כן, אַת כוח מצוין. מאין יודעת את צרפתית כזו”? “שמי רנאיי”… ענתה הלן בבת צחוק. “השם נותן לשער קשרים צרפתיים. עדיין לא שמת לב לשמי”? “אמנם כן, אך האם צרפתיה את? הלא נולדת כאן, אם היטבתי להבין”. “אבי נולד בצרפת, ואמי היתה מפראַג. אני נולדתי כאן וחלק מילדותי ביליתי כאן”. “אם כן, את הצרפתית ירשת מאביך”? “בחלקה. הייתי שנים בצרפת, בפנימיה”… אחר הוסיפה בהיסוס: “את אמי לא הכרתי. היא מתה בלדתה אותי”.

“אוּה”… אמר הוא בהדרת־קודש. “זה מעציב”… והביט בה ארוכות עד כי חששה שמא יהיה לרגשני. מעולם לא התענין במצבה הפרטי. זוהי הפעם הראשונה שהוא מתייחס אליה כאל בן־אדם חי, ממשי, ומטבע הדברים היה שכעת יגלה רגשנות. אך הדבר לא קרה. והלן היתה פתאום מיואשת, מלאה צער שבתשוקה. הוא אינו יכול לראות אותי כלל! אמרה בלבה. אין ביכלתו להופיע אתי יחד. יודע הוא בוודאי, שאין לי במה להתלבש. ומיד עברה במוחה קללה צבאית קצרה ונמרצת. מחר או מחרתיים שוב יסע; אולי ישוב בעוד חדשיים או שלושה, ואולי בכלל לא ישוב עוד. היא הניחה את העפרון, נטלה סיגריה והשתדלה לדבר בקרירות ובשיקול־דעת: “אתה מרוצה ממני, סיניור בארטוליני, ואני שמחה מאוד… אני עובדת בשבילך בחפץ־לב, ולכן עלה בדעתי לפני ימים, שאולי יש אפשרות, שעבודתנו המשותפת תהא תמידית”… היא הפסיקה. לפסוק זה הרגישה גאווה בלבה; ביחוד בצרפתית התאים צילצולו בהחלט למיסמכיו של סיניור בארטוליני. בכלל לא “לפני ימים”, אלא עכשיו, ברגע הנואש, עלה הדבר על דעתה. הלן היא באמת בחורה מצוינת, אמרה בלבה חיש־מהר. “מה כוונתך בזה, חביבתי”? קולו של סיניור בארטוליני היה זהיר מעט יותר מברגיל. “אילו נמצאה בחוץ־לארץ אפשרות עבודה מתאימה, הייתי מוכנה בתנאים מסוימים ליתן דעתי ולעבור לחוץ־לארץ”. גם זה היה בסגנון מיסמך דיפלומאַטי, אך היא לא ידעה להמשיך בו, ולפיכך אמרה בפשטות ובלב גלוי: “אולי יש לך במילאנו, או – – – בפאריז – – – מישרה בשבילי? רוצה אני לצאת מכאן”. “אינך מרוצה כאן”? “לא”. “חשבתי, שאת במישרה טובה. כעין עבודה דיפלומאטית. אם אינני טועה, פעם הזכרת לי – – –” בקולו היתה כעת אכזבה ברורה. “זה נכון. אינני בלתי־מרוצה בעבודתי. אני עובדת במתן רשיונות־הכניסה לגרמניה במשלחת־האומות־המאוחדות, וזה מענין למדי… אך אין זאת עבודה תמידית, שאדם יודע לשם מה הוא עובד ושיכול לבוא לידי תכלית. כמה זמן יישאר סדר זה של מתן־רשיונות? לאחר־מכן אשאר בידיים ריקות”. “אם תשאלי אותי – הרי זה יישאר עוד זמן רב”! “אך אני אין לי חשק לכתוב רשיונות לאורך ימים… ולא רק העבודה. הלא כבר אמרתי… כל החיים הללו כאן. זה קשה מנשוא. אתה, אדוני, אינך יודע זאת. אתה איש חוץ־לארץ”. היא הרגישה שכל מה שאמרה עד הנה לא נגע בלבו כלל. חיש מהר אמרה: “יש לי דרכון כשר. זה דבר נדיר מאוד כאן בימים אלה. כוחו יפה עוד לתשעה חדשים. ולכל אירופה”. סיניור בארטוליני כמעט שלא הסתכל בה עד הנה; כעת הרים את עיניו והתבונן בה במבט בוחן ובסקרנות גלויה, כאילו רואה הוא אותה בפעם הראשונה. לבסוף אמר בנעימה מאריכה: “ככה… כן… הדבר טעון שיקול דעת, חביבתי. אני הנני בדרך… וענין העובדים בסניפים שלי אינו נהיר לי כלל. אינני רוצה לתת הבטחות מַשלות. עלי לראות מה אוכל לעשות למענך. דבר שיש בו ממש, כמובן… אַת כוח מצוין, עצמאית ונבונה”… הוא מדבר בדומה למנהל־תיאטרון, אמרה הלן בלבה. שוקל הוא איזה תפקיד לתת לי. לא, הוא מדבר כסוחר־סוסים; מיד ירים את שפתי ויבדוק את שיני… הלן יש לה שיניים בריאות, הירהרה ופרצה בצחוק קל. הצחוק בא בשעתו. הוא לא ידע על מה היא צוחקת, ויכול היה לראות בצחוק זה סימן לשמחתה. הלן אמרה: “כן, בבקשה… עשה־נא זאת. שקול נא בדעתך וראה מה תוכל לעשות למעני – – –” “אני אשמיעך דבר. היי בטוחה שלא אשכחך. אולי עוד מוקדם יותר משתצפי. אפשר שאוכל להציע לך דבר־מה שיהיה לתועלת לשני הצדדים”. זה היה אמור בסגנון־בארטוליני מובהק, ואפילו אמיתי. פיו ולבו היו שווים. הלן לא צחקה עוד. באורח מוזר הרגישה פתאום פחד גדול. היא הביטה בו: ידיו היו משולבות על כרסו. כעת ראתה שידיו אינן כלל רכות ושמנות כל־כך, ושתחת לפניהן קשות הן ואכזריות. כעת ראתה זאת. על פניו לא ניכר כלום. עיניו העצובות, העצומות למחצה, שוב היו מכוונות אל התקרה. נראה היה כמעמיק במחשבותיו.

“היש עוד דבר־מה בשבילי, סיניור בארטוליני”? שאלה כעבור רגעים. “כן, בבקשה – – –” ענה והתעורר. “יש עוד ענינים קטנים… נא לכתוב – – –” הלן ישבה אל שולחן־הכתיבה בידיים רוטטות. אני רוצה לצאת מכאן, הירהרה. הלאה מכאן… אולי דרושה היתה שיחת־אלתר זו כדי להבהיר לה מה עליה לעשות. היא התחרטה על השיחה ושוב לא התחרטה עליה. כעת יודעת היא מה היא רוצה… היא הרכינה ראשה והתחילה לכתוב מה שקולו העצוב והחדגוני הכתיב לה.

ד

הלן עזבה את המלון בשעה שש בערך. ברגע זה לא ידעה לאן עליה ללכת. הערב נראה לה אין־סופי. היה מוקדם מדי ומאוחר מדי להתחיל בדבר־מה. ובמה יכולה היא להתחיל בכלל? בחדרה מחכים לה קור ובדידות. היא הלכה לאיטה לאורך התעלה, עצרה לפני חלונות־הראווה וראתה חפצים יפים שאין ביכלתה לקנותם. כבר התרגלו לכך, שאי־אפשר לקנות את הדברים היפים. הם מיועדים רק לאנשי־חוץ־לארץ, ואולי רק לראווה. והיא לא התפלאה על כך ששוב עמדה לפני בית־הקפה הרגיל שלה. שלא מדעתה חשבה לבוא הנה; הן זה היה הפתרון המובן מאליו. ברגע זה היתה בכך הצלה. היא נכנסה ועמדה. על פי רוב באה לכאן לעת־צהרים, כשהמקום היה שקט וריק, אך כעת היה כל שולחן תפוס, ואפילו כיסא פנוי לא ראתה. לבסוף גילתה מאחור, על יד הקיר, שולחן שרק אדם אחד ישב על ידו. מאצל הדלת לא יכלה לראות אם נמצא גם כיסא פינוי על יד השולחן, אך על יד האדם היושב על הספה היה מקום רחב למדי בשביל עוד מישהו.

הלן נדחקה עד אותו שולחן, עמדה ושאלה: “המקום הזה פנוי, אדוני”? קולא, שישב בראש מושפל וכתב במחברת שעל ברכיו השלובות זו על גב זו, ענה בלי להרים עיניו: “כן”. הלן ישבה. בא המלצר. הלן רצתה להזמין קפה, אך נמלכה פתאום ואמרה: “כוס וֶרמוּת, בבקשה”, ידו של קולא נעצרה. הוא הרים ראשו, הביט בה ואמר: “כמדומני שאנו מכירים… לפני ימים אחדים הייתי אצלכם במשרד. הגשתי בקשה לרשיון־נסיעה לגרמניה”. “כן”, אמרה הלן באדיבות. “אני זוכרת. אך את שמך שכחתי. יותר מדי שמות אני שומעת”… “שמי קולא. סטפאַן קולא”. “כעת אני יודעת: אתה הוא מארץ־הקודש”. “כן. הכרתיך על פי קולך”. היא טעמה מכוסה. כמעט שלא לגמה; יותר מששתתה מן היין, נשמה ריחוֹ. קולא לא ידע איך להמשיך את השיחה. כעבור רגעים התחיל שוב: “אני שמח שנפגשנו כאן. במשרד לא יכולתי לשאול את כל הנחוץ לי. אנו באנו מחוץ לתור, ואני לא רציתי לעכב את קאַרל. עלי לקרוא אותו בשם קאַרל בלבד, משום שאינני יודע את שם משפחתו”. “אה, קארל… חשבתי שאתה מכירו”. “לא. ידידי מכירו; זה שהכניסני”. “קאַרל הוא בחור טוב. הוא עוזר באשר יוכל”. “ואת חושבת שהוא יעזור לי”? היא לא ענתה. קולא אמר: “בעצם אין לי הרבה לשאול. רציתי רק לדעת, כמה צריך לחכות לסידור כזה. מה דעתך, למתי אוכל לקוות לתשובה”? “אינני יודעת. אם לא יעלה דבר מה בינתיים, אם הכל ילך כשורה, מעשרה עד שנים־עשר יום”. “כל־כך הרבה”? “זה לא הרבה. אתה קצר־רוח מאוד”. הלן הביטה בו ואמרה בחריפות: “איזה ענין דחוף יש לך בעצם בגרמניה”? כנראה שקולא לא הרגיש בהשתנות קולה; הוא ענה בפשטות: “רוצה אני אל אחותי. היא השריד היחידי למשפחתי, ואני רוצה לראות. רוצה אני להעלותה אם אפשר… אלי”.

פניה של הלן נתפשרו. היא שאלה ביתר חביבות: “אתה חיית כאן”? “אני נולדתי כאן ועד הכיבוש חייתי כאן”. “ואחותך”? “גם היא. אחרי נישואיה נסעה מכאן”. “ומדוע אינה חוזרת הנה”? “אינני יודע. רק מעט פרטים אני יודע עליה. רק לפני זמן קצר שמעתי שוב עליה. אחרי מכתבה הראשון הכינותי מיד את עצמי לנסיעה. אני מוכרח לראותה”. “כן…” אמרה הלן ולא שאלה יותר. היא תפסה בכוסה וסובבה אותה לאט־לאט כנגד האור. היא התבוננה תוך הירהור בניצוצות־האור שביין. כעבור רגעים אמרה: “ספר־נא לי… מה קורה שם היום בארץ? הבהרבה נשתנתה”? “סמוך לפרוץ המלחמה באנו שמה. כמעט שנתיים חייתי בה. אחר־כך נכנסתי לצבא. אתה לא היית בצבא”? “מתי היית שם”? “לא… הייתי כבר למעלה מגיל־הגיוס. היתה לי הרבה עבודה בימי המלחמה. וגם אינני מיליטראי להוט”… אמר קולא וחיכה לתשובה, אך היא שתקה. אחר־כך אמר בתוקף מפתיע: “את יודעת איך היה אז. עשו תעמולה גדולה להתנדבות. מנסיוני ידעתי, שמעטים היו המתנדבים שדחיפתם לכך באה מכוח הרעיון. רובם הגדול נסיבות חייהם הכריעו אצלם. אורח־חייהם, שאינם מרוצים ממנו. הצבא היה מפלט מחיי יום־יום, ההרפתקה, וגם חיים שאין בהם דאגת קיום. כך זה היה… במלחמה, בצבא, לא היו החיים בטוחים, אך הקיום בחיים היה בטוח”. “במלים אחרות”, אמרה הלן בלעג, “אתה היית מרוצה מחייך, ולפיכך נתת לאחרים ללכת ואתה לא התנדבת”. “לא. בהחלט לא הייתי מרוצה מחיי. והיה זמן שאפילו שקלתי בדעתי אם להתנדב”. “ומדוע לא התנדבת”? “מפני שהרגשתי, שגם אני אינני רוצה אלא להימלט”. “ובכן”? “אין אדם נמלט מפני חייו. אין עצה. מוכרחים לחיות אותם”. “אימרה יפה מאוד. חוששת אני, שאין זו אלא מליצה יפה. אני למשל ניסיתי והצלחתי. אין אני מתביישת שהתנדבתי מתוך מורת־רוח לחיי, מתוך רצון להימלט. אם אין באדם אומץ אפילו לכך, הרי אין תכלית בכלל לעשות דבר־מה. הרי צריך להתפשר עם הכל”. “וזה באמת הועיל לך”? “כן”! ענתה הלן ברוגזה. היא פנתה ממנו ובשפתיים הדוקות תקעה את עיניה באולם. קולא חיכה קוצר־רוח. הוא הרגיש פתאום עליצות קלת־דעת מפתיעה. את יפה בהרבה כשאת מצטחקת ואינך מרעימה פניך"! אמר בשקט. “הייתי רוצה לומר דבר שיעורר בך בת־צחוק”. היא החזירה את מבטה אליו ורצתה להסתיר את קורת־רוחה, אך הוכרחה לחייך:

“תודה… חביב מאוד. אני לא התרגזתי. וכעת ספר־נא לי על פאלסטינה”. “האם ברצון היית שם”? “כן. מדוע”? “על הארץ אפשר לספר לאדם, שהיה שם ואוהב אותה. רובם של סיפורינו על הארץ אינו מתקבל על לב השומע הזר ובלתי מובן לו. ואדם שאינו אוהב את הארץ, אין הפלאות שלנו פלאות ואינו מסוגל להבין שזה יפה”. בת־צחוקה של הלן העמיקה. התשובה נראתה לה. “אתה יכול לספר במנוחה. אני הייתי שם ויודעת שארץ יפה היא. לא הייתי מאושרת שם ביותר, אך לא הארץ אשמה בכך. הארץ היא באמת יפה”. “כן. לא נכון”? אמר קולא מכיר־טובה. “אך זה זמן קצר שעזבתיה, ושובי הנה הלא הוא חוויית־התראות, והנה אני כבר מתגעגע הביתה. השמש חסרה לי – – –” הוא נשתתק. מבטו נפגש במבטה של הלן וזה הביכו. “את זה אמרת בפגישתנו הראשונה: שם אור שמש… היא חסרה לי. אינני יודע, אולי עיני השתנו במשך השנים? לי נדמה כאילו הארץ הולכת ויפה משנה לשנה. כשבאתי שמה, לא ראיתי אלא חול ואבנים. היה קיץ, הייתי מאוכזב מאוד, חסרו לי הפרחים, האחו, היערות. והיום כמעט שאינני רואה עוד את החול. רואה אני שקלחי־המטאטא, שהיו תקועים אז בחול, היו בינתיים לעצים־ממש. פרחים יש לנו בכל העונות, וכעת, כשטסתי משם, ראיתי שהארץ היא ירוקה כולה. יפה מאוד אצלנו היום”. “בימי המלחמה הייתי במצרים. שם יותר שמש. כאן חסרה היא לי מאוד”. היא דיברה בקול רפה. היתה בזה כעין לבביות ענוגה משותפת. “ומדוע לא חזרת לארץ־ישראל”? “לא היה לי לאן לחזור. בשבילי השתנה שם בינתיים הכל”. “וכאן היה לך לאן לחזור”? “לא. חשבתי… אַי, אינני יודעת אפילו מה חשבתי. ואולי שוב אלך מכאן. כן, נדמה לי ששוב אלך מכאן. מציעים לי”… “אצלנו יפה מאוד”… אמר קולא שנית. אחר כך הצטחק: “הגם לאחרים זה כך? שם בבית אפילו לא חשבתי על הדבר. כאן בחוץ־לארץ אני מרגיש עצמי כאילו אחראי לכל מה שנעשה שם. רוצה אני כל הזמן לחזור ולומר, שאצלנו הכל טוב ויפה. לצערי הרב לא הכל טוב ויפה כל־כך”. הוא נשתתק. מבטו נפל על ידיה של הלן, המונחות על השולחן, והמראה סתם את דיבורו כמו מבטה העונה והחוקר לפני כן. ידיים נדירות היו אלה שלא ראה כמותן: חוורות ורזות מאוד דומה היה כאילו היו מצורפות בשרירות משני חלקים שונים. כף־היד היתה צרה וענוגה, שאפשר לראות בה את מישחק הוורידים העדינים ואת זהרורי הגידים על הגב הרגיש. האצבעות ארוכות שלא־מן־המידה, גרמיות וקשות, וכל חוליה מסומנת לחוד עם פרקים כמעט קיצעים וצפורניים ארוכות וצרות. ידיים מלאות סתירות, תמימות ובעלות נסיונות עמוקים, חשופוּת להפליא, עייפות ומגרות, שעוררו בו תשוקת־פתאום וסיכויים. הלן לא מיהרה לענות. היא לא הקשיבה בדיוק לדבריו. ההתפעלות שבנעימתו נראתה לה, אך היא היתה גם מגוחכת במקצת. לחינם אתה מתפעל מעשה־נעורים, אמרה בלבה; כבר אינך צעיר כל־כך, ונוסף לזה הקמטים שסביב פיך עמוקים מדי, והפה מתוּח ביותר. פתאום הרגישה חשק להחליק לו בקצות אצבעותיה על קווי פניו וקמטיהם. זה לא היה רצון ללטיפה, אלא סקרנות, תאווה־להכיר, שתקפה אותה. אתה אינך טיפש, אמרה בלבה יחד עם זה. לא, אינך טיפש! זה היה כאילו רוצה היא להגן עליו, אך כרגע שינתה האימרה את מובנה. לא, אינך טיפש, אמרה שוב בלבה בלעג. הבה נראה את מישחק תעלוליך; אני יודעת את כוונתך; לחינם אתה פיקח ומתפעל כל־כך; אני יודעת, ואולי עוד קודם ממך… אני מוכנה… נכונותה היתה אורבת ואכזרית, כאילו להתנקם על דבר־מה שעכשיו באה שעתו סוף־סוף; אך לא ידעה על מה להתנקם. היא רק הרגישה שכל הצפורניים והעוקצים מוכנים ושכל ההתכוננות הזו היא גם נעימה איך־שהוא. היא הרימה את כוסה, לגמה לגימה שהישהתה אותה על לשונה להמיסה לאט־לאט, ואחר־כך אמרה: “אני מבינה. ובכן, איך בעיניך כאן”? "טוב… הרבה השתנה כאן. לי זה רגש מוזר. אדם זר, שהכל קרוב לו ביותר. אני רואה הכל בבהירות יתרה – – – " עיניו חזרו אל ידיה: “סלחי נא לי”, אמר בהיסוס, “סלחי לי… לא תפשתי אז את שמך”. “רנאיי. הלן רנאיי… לא, אין אנו הוגנוטים אציליים. אבי היה צרפתי”.

“אך את צ’כית”? הלן הטילה בו מבט קצר ואמרה פתאום בהחלטה: “כן”. “רנאיי… יש לי בקשה אליך, הגברת רנאיי”. “מה למשל”? “הייתי רוצה לראות את כתב־ידך”. “אתה מומחה בכתבי־יד”? “לא ביותר… עסקתי בכך זמן מסוים וקראתי על זה כמה ספרים. אני רואה יותר בחוש מבעזרת המדע. הייתי רוצה לראות את כתב־ידך”. הלן פרצה בצחוק־לחש. עייפות ודכאון־רוחה חלפו. היא הרגישה בחומו של היין שעלה בה והעליז אותה. ברור שרק היין גרם לכך. “תן לי פיסת־נייר”. הוא הושיט לה דף חלק והיא כתבה עליו: “שמי הלן רנאיי”. “הלן”… חזר על שמה בשפה רפה. זה היה כאילו מנסה הוא לטעום משמה, כאילו רוצה הוא להקשיב מה אומר השם. הוא הביע את שמה כאילו שלא בפניה. קולו פיכפך עליה רסיס־טל והשאיר שריד־חום קל. הוא התבונן בכתב־ידה, והיא הרגישה פתאום אי־בטחון חרד; אולי גם התחרטה על שמילאה את בקשתו. הוא שתק זמן רב; כנראה הבין יותר משגילה לה. לבסוף שאלה בקוצר־רוח: “ובכן? מה אתה רואה”? “הרבה… יש לך כתב־יד מענין מאוד”! “גאוני! זוהי ההקדמה הרגילה שלך”? “רק בלי לעג. אני מוכן לומר את מה שאני מוצא למענין. אך בתנאי, שאת תודי בלב גלוי אם אראה דבר־מה כמות־שהוא”. “מובן מאליו”. הלן הביטה במשפט הקצר שכתבה ואמרה בלבה בקצת פחד: הלא יכולה אני לשקר. הוא אינו יכול לעשות לי כלום. ובקול אמרה: “ובכן, נא לדבר”! “כשאת מדברת, את גלויית־לב. אך את אינך מרבה לדבר. את חשדנית מאוד – – – ומרת־לב במידת־מה. נכון”? “נכון”. “את חיה בודדה ואת בודדה… את גלמודה מאוד. בעצם, אין את אוהבת להיות בודדה. כלומר… בלי אדם קרוב ללבך. אלא שזה מזמן אין לך אדם כזה. נכון”? הלן ניענעה בראשה להסכמה. “אסון” אינו בא בחשבון, אמרה בלבה מיד. “אסון” אינו קרוב ללבי. ופתאום התביישה על שנכנסה ביחסים עם “אסון”, ולא ידעה את סיבת הבושה הזאת. אך שמחה היתה שקולא לא ניחש כלום מתוך הכתב על “אסון”, ורחשה לו תודה על כך.

הוא באמת מבין בכתב־יד ואם אינו רואה כלום על “אסון”, הרי זה סימן, ש“אסון” אינו חשוב לה בכלום. “זה אולי תלוי גם בך…” הוסיף קולא. “את הנך… איך להגיד זאת נכונה? כן, את גזע משובח, אך מחשיבה את עצמך פחות משיכולת לעשות זאת”, קבע והרים את עיניו בחיוך. ולהפתעתה מצאה את חיוכו כמעט לאינטימי, כמעט לשותפות־בעבירה. “את רשלנית כלפי חייך, גברת רנאיי. מחליטה ואינך מקיימת, כאילו לא כדאי לך להתאמץ. כאילו כלום לא איכפת לך בעצם”. הלן השתדלה להסתיר את מבוכתה: “אתה באמת רואה זאת בכתב־היד? במה אתה רואה זאת”? “בהרבה סימנים… אך כבר אמרתי לך, שאין אני מתבונן בכתבי־יד על פי ידיעות מדויקות”. “ומה עוד אתה רואה”? קולא לא הביט בה. הוא כבר ידע קודם־לכן מה עליו לומר: “את חושנית מאוד”. הלן נתרטטה. היא חיכתה שירים את עיניו אליה, שיביט בה, אך הוא ישב בלי־נוע, עיניו תקועות בכתב־ידה. ועל זה אמרה בהחלטה, בהַשָאָה: “וזוהי תכונה טובה”? קולו היה קשה, גובל כמעט בגסות: “בעיני היא תכונה טובה. את הנך אשה”.

“בכל אופן את זה אין להכחיש. מפליא איך ניחשת זאת”! “את יודעת יפה מהי כוונתי. לא זאת רציתי לחדש, שאת יצור ממין נקבה, אלא שאת אשה אמיתית. מעטות הן להתמיה הנשים, שאפשר לקבוע בהן זאת”. “תודה”, אמרה הלן באדיבות מודגשת. ואחר־כך, בקול אחר לגמרי: “ובכן, די. כעת רוצה אני לראות את כתב־ידך”! הוא פתח את הדף, שהיה מונח על ברכו. “אינני רואה”, אמרה הלן בחוסר־בטחון. “כתב־ידך קשה לקריאה. מה הלאה”? “לא כלום”, ענה קולא בצחוק ושוב סגר את המחברת. “למה לראות?… די לנו בכתבי־יד! אמרת לי שעלי לחכות כעשרה – שנים־עשר יום. היודעת את שאינני יודע במה לבלות את הזמן הארוך הזה? אינני רגיל לכל־כך הרבה פנאי”. “מילא. לזה מתרגלים מהר”. “לי קשה הדבר. יותר מדי זמן פנוי לי ואני בדד לגמרי”. שוב נשם אחת ושאל: “התואילי לבלות אתי ערב אחד? המותר לי להזמינך לשבת לארוחת־ערב”? הלן הביטה בו. הוא אינו יודע מה עשה בעצם… מבטה, שבו היא עונה על הזמנות כאלה לארוחות־ערב, הופיע בלעגו המוכן וחיכה לתגובתו, אך הנה – התגובה שחיכתה לה לא באה. הוא לא גימגם, לא בא במבוכה ולא חזר בו מהזמנתו – אלא שתק ונשא את מבטה במבט גומלין, והיא הבינה אותו. עיניו אמרו: אני יודע מה כוונתך. זאת ולא אחרת. העיניים היו ברורות, אכזריות ומביישות בבהירותן, ויחד עם זה היה בהן יגון חשאי, בקשה מהססת. גזירה היא, אמרו העיניים, אל לנו להכאיב זה לזה… הלן השפילה את ראשה לאט, ומבטה גלש מעליו בשתיקה ובמבוכה גדולה. לפי שהיה עליה לענות, לפי שלמעלה מכל ידעה כבר את התשובה ולפי שמשהו בקרבה כבר נתן לה לפַלֵא את התשובה עוד לפני ששקלה בדעתה כהלכה. זה חימם את קולה לָרזִי וצימצם את תשובתה במלה אחת: “ברצון”. הקו המתוח סביב פיו רפה. “תודה”, אמר מהר. “איפה עלי לקחתך”? “אינני יודעת איך אוּכל לעבודתי. חכה לי בשמונה במסדרון המלון ‘אַמבאַסאַדוֹר’, כך שלא איכפת אם אאחר קצת. אשתדל להיות דייקנית”. “בסדר”.

הלן קמה. פתאום קצרה בה רוחה איך־שהוא, כאילו לא באה הנה אלא כדי לסדר פגישה זו, ומאחר שהדבר נעשה, אל לה להישאר עוד, חשוב מאוד שתלך כעת. “אחרתי. עלי ללכת”. היא ראתה את פניו המאוכזבים ונמלכה בדעתה אם לא להישאר עוד, אך כבר אמרה יותר מדי ואי־אפשר לה לחזור בה. והוא אסור לו לדעת, שהיא הולכת אל תוך ערב ללא־תכנית וללא־תוכן, שנפשה סולדת מפניו. אך פניו המאוכזבים גרמו לה שמחה. היא ראתה על השולחן את גליון־הנייר, שעליו כתבה את המשפט. שוב פשטה את הכפפה מעל ידה הימנית, נטלה את עטו וכתבה בקפדנות: “אני שמחה לקראת שבת בערב”. פניו אורו. הלן צחקה והושיטה לו את ידה. הוא תפס אותה והחזיק בה בכוח. “להתראות”, אמרה בשקט. “להתראות”, אמר קולא. היא משתה את ידה מתוך כפו ומיהרה החוצה. בפתח שוב פנתה לאחור. הוא עמד והביט אחריה.

ה

ברודי בא בשבת בצהרים אל המלון. “דיברתי היום עם קאַרל; עדיין אין תשובה. אך בתחילת השבוע הבא, כך הוא חושב, ודאי שתבוא התשובה מברלין”. בדבריו היה דבר־מה שהרגיז את קולא. “תודה רבה”, ענה באדישות. “אגב, בינתיים מצאתי לי עוד קשר עם המשרד. אני מקווה שגם מצד זה יעזרו לי”. אף־על־פי שדבריו אל ברודי נאמרו באדישות קצת מופרזת, כדי לעורר בו קנאה, הרי התאכזב. ברודי הבין בכל אופן, שקולא אינו רוצה לדבר על יחסיו אלו החדשים. בדברים כאלה צריך לשמור על הסוד. “מצוין”, אמר בכובד־ראש גמור. “כן, שלא אשכח: אולי רוצה אתה לבוא אלינו הערב? הזמנתי אנשים אחדים. אתה יודע שרבים רוצים לשמוע על הארץ. אם תבוא”… "באמת צר לי מאוד, ברודי. אתה יודע שברצון אני הולך אליך, אך לדאבוני הרב כבר הבטחתי להערב – – – " “חבל”! אמר ברודי, וכנראה שהיה באמת מאוכזב. “אם כן, אם לא הערב, הרי בשבוע הבא. מילאַדה כבר שאלה מדוע לא באת שנית”. “בשבוע הבא אבוא בלי כל ספק. בינתיים נא למסור את ברכת שלומי”. הוא היה מרוצה, שברודי הלך סוף־סוף. את כל היום בילה בקריאה ובכתיבת מכתבים בחדרו, ולא עזב את הבית אלא בשעה מאוחרת אחרי הצהרים. שוב ירד שלג זה כמה שעות. הלן… הירהר קולא. שוב ושוב נזכר בה. מה קרה בעצם בפגישה מקרית זו? ברגע זה גירתה אותו מאוד. תשוקתו אליה עלתה בו ערומה ובתוקף כשהירהר בה. אך הוא לא הרגיש שמחה בדבר. התשובה היתה מרה ורעה. לא טוב היות האדם לבדו, אמר בלבו בשאט־נפש. בעלי־חיים אנחנו ורעבים, והרעב חוזה חלומות. הוא ראה אותה בבהירות יתירה: הידיים המוזרות, הפה המעגב, השיער הרך. הוא שמע את קולה הרפה, הצרוד, ואת קסמו שאין לבארו. רוצה הוא באשה זו, מהר, בימים הספורים הללו; זהו מה שנחוץ לו כעת. והיא ידעה במה הוא המישחק, היא הבינה – – – היא לא הבינה כלום. בעצם לא היתה התרגשות זו חשובה לה, אלא לו – תמיד ותמיד רק לו. כי מהו בעצם “כיבוש” כזה? מציאת־עצמנו שנית, אישור קיומנו… בעצם בוגד אני בכולן, אמר בלבו. לא אותה אני צריך, אלא את עצמי. ובגידה זו גורמת הנאה עזה מופלאה, תגמול מלא תאווה זדונית. הן עצמן אשמות בדבר שלא ידעו זאת, שהן נותנות כביכול מה שהוא מחפש ובכל זאת נשארות חייבות. ובכן, הוא מחפש יותר מזה? כלום יש עוד יותר מזה? חלומות… רק הצפיה היא באמת יפה. הצפיה, התוחלת. זהו תמיד היפה ביותר. הוא ראה עצמו בראי, רזה וגבה־קומה, במכנסיים הארוכים הראשונים, שסוף־סוף יכול ללבשם, וניסה להתיידד אל בבואתן בראי, מה שלגמרי לא התאים לתוחלתו… הוי, מתיקותן של אותן שעות אחרי־הצהרים בשבתות ושל שעות־הריקודים אצל האדון וילצק, באולם שמאלה בחצר! רצפת החצר היתה גבשושית ופנסי־הגאַז ניצנצו עכורים, אך שם באולם פנימה נגה חלומה של ההרפתקה המתוקה. האדון וילצק היה בן שבעים, צבע את שפמו, וחבש מחוך כדי להיראות תמיר, ומשום כך היה מתהלך כסוס־קרקס המופיע באסכולה הגבוהה. אך אשתו היתה צעירה, השלישית או הרביעית לו, ובלונדית ורוּדה. פיה היה תמיד פתוח למחצה ואדום ולח, כאילו אך זה נשק. קולא נשם שוב את ריחה שהיה נודף ממנה, אותו ריח משגע של הגופני־הרגיל שאין לעמוד כנגדו, המהנה פראי־חלומות הלוחצים את הדם אל תוך הלחיים, שאיש לא היה מדבר עליהם ושכולם הירהרו בהם כשראו אותה… החיוך הבוּבתי שלה ניתן לכולם, אך כל אחד נטל אותו לעצמו בלבד. בת־חיוך זו היתה גורמת פחד, מכווצת את בית־הנשימה ומביאה מבוכה על האדם… הגברת וילצק היתה מרקדת עם הנערים, מחזיקתם במרחק־מה מעצמה ומביטה ברגליהם אם הם צועדים כדין, האדון וילצק היה צועק “חַת־שתים־שלוש, חת־שתים־שלוש” והם היו עושים שגיאות ונותנים לו להעליבם ובלבד להאריך את הריקוד אתה, להרגיש ברעד את ידה ואת גבה הרך.

הנערות היו מסתכלות ושונאות אותה ובזות לה ומחקות את תנועותיה; כולן היו רוקדות כמוה ואולי גם פתחו את פיהן למחצה כמוה והרטיבו שפתותיהן כמו אחרי נשיקה, אלא שלגבי הנערות לא היו מעלים מחשבה זרה; על הנערות היו מתלוצצים בחשאי ולא ידעו איך לנהוג בהן; בנערות היו מאוהבים ומתביישים בכך; הנערות היו אלילות. מה היה מאז על כולן, על הגברת וילצק ועל האלילות? ומה על ההתרגשות והתוחלות שבשבתות אחרי הצהרים, על אותו אוצר של חוסר־ידיעה ונסיון? ההתרגשות שוב באה, אך לא עוד אותה הראשונה. היום היא מרה ורעה ומנוסה, חסרת־בושה ועצורה. ולא עוד רחוקה ונשגבה מלהשיגה – לא צריך אלא לשלוח את היד ולהשיגה. אלא שהידיים אינן חולמות עוד, מפני שיודעות הן יותר מדי ואינן אלא חוזרות על ההישגים שאינם, ומה שהן חוטפות כוזב הוא. לעולם אין אנו מאמינים, אמר קולא בלבו כשחזר לאיטו אל המלון. כשאנו רעבים, אין אנו מאמינים שהשובע אינו אושר. אך מכיון שאנו חוזרים ורעבים כל הזמן, עשויים אנו לשכוח את האמת…

ו

הלן ישבה על יד השולחן והברישה את שערה לפני הראי הקטן. רוחה היה טוב עליה, והיא היתה שמחה לערב בחברת האיש מארץ־הקודש, המנחש מתוך כתב־היד. היא ראתה אותו ברורות לפני עיניה, והוא לא היה נגד טעמה. אוהב הוא לדבר הרבה ופה ושם מלווה הוא את דיבורו בתנועת־יד, הפוסקת מיד. יש לו ידיים פקחיות, ונראה משוכנע מאוד שכל מה שהוא אומר הוא נכון בהחלט, וזה מעורר, זה משיא להתנגדות. קולו גבוה ביותר ולא נעים כל־כך, ופיו מלא חיים. כן, היא ראתה את מבטו וידעה את כוונתו. המבט היה ברור בהחלט: העירום, האכזריות, הבקשה… אולי חבל שלא ידע באיזו בהירות ראתה והבינה, כך היה הדבר קל יותר ופשוט יותר. הוא רצה מה גברים רוצים מן הנשים, ואם הגבר הוא כהוגן, הרי “הענין” הוא נחמד, ולפעמים אפילו נחמד מאוד ואין צורך להשתמש במליצות רמות. “נחמד” היא המלה הנכונה – – –. הערב יפתו את הלן ויכבשוה, אמרה בלבה בבת־צחוק נעווה. עלובים הם הגברים – רוצים הם לכבוש ואינם יודעים שאינם אלא מקבלים מה שאנו מוכנות ליתן במתנה. קל בהרבה לכבוש מלקבל מתנה. המתנה פוגעת בגאוותם, ומשום כך אינם רוצים להאמין במתנה וחושבים שאין לה ערך; אחרת אין נותנים אותה… ומדוע איפוא קוראים לזה התמסרות? איך אפשר להתמסר בלי לתת במתנה? עלובי־עולם טיפשים… מכל מקום, אם האשה מוליכה אותם כהלכה כשהיא נותנת את עצמה לפיתוי, הרי הם מרגישים מה שהאשה רוצה מהם: את המישחק היפה, את החשק. הלן היתה סקרנית לראות איך הוא ימשיך במישחק. לעת־עתה עשה את מלאכתו בזריזות.

הניחוש בכתב־היד היה באמת רעיון מוצלח; תוך־כדי־דיבור נודע לו מה שרצה: שהיא פנויה ויש לה חשק… כן, חביבי, אני פנויה. ואם יש לי חשק, עדיין אינני יכולה להגיד לך. ואם חושב אתה שכבר עניתי לך, אינך אלא טועה. הערב יגיד אם יהיה לי חשק. אם תיתן לי חשק. הלן למדה את תורתה. זה היה מר כלענה וחלף ועבר. כעת רוצה היא את חשקה. היא תלך אתך אל המיטה – לידי סוף זה יבוא הדבר בלי מיאון. האם תדע עד כמה סוף זה אינו אלא התחלה ובאיזו סכנה אתה מכניס את ראשך? הא לך הזדמנות, אך היזהר! אני יודעת הרבה, הרבה מאוד; שוב אינני מוכנה לרחמים ולא אסלח עוד… אני לא אעזור לך. איך תתחיל את דברך? דומני שבעל־נסיון אתה… או אולי בטלנים אנו כולנו עם ההתחלה על אף כל נסיונותינו? ואולי אין אנו בטלנים כלל, אלא יודעים בסתר יותר מדי ואיננו יכולים לשכוח לגמרי שאנו מגוחכים בעצם בשעת יחוּמנוּ?

כן, אנו מגוחכים… ואילו יכולנו לצחוק באמת ובתמים לגכחותנו זו, היה לנו קל יותר – – – היא נשענה לאחור ורישלה את זרועה העייפה מהברשה. הלן, המחטיאה הגדולה, אמרה בלבה לעגנית ובמורת־רוח. בשנה זה לא הצלחתי אלא עד כדי “אסון”, ו“אסון” חרפה הוא… את עיניה תקעה בראי וניסתה לראות את עצמה בעיני גבר. היפיתי בעיניך? רוצה אני להיות יפה בעיניך. שתגיד שאני יפה, שאתה רוצה בי, זהו הדבר הראשון שאני דורשת ממך. השאר אינו בידיך עוד, לא ברשותך הוא אם תוכל לתת לי די־צרכי. לא תוכל, אמרה בלבה בפראות־פתאום בצחוק ובחן. ושוב הביטה בראי. הלן היא יפה, הירהרה נואשת, וידעה שזה לא נכון, שטיפשי הוא וילדותי לדרוש ממנו את הנמנע: שיסלח את הפגם ויבין את הסוד. שיבין שהיא איננה יפה ואינה יכולה להיות יפה כשהוא רואה אותה בעיניה־שלה ולא בעיניו־הוא. איך הוא יכול לנחש זאת? והיא גם לא רצתה שינחש. אפשר שתהיה שלו, גופה וכל חשקה שבכוחו לעורר בה. אפשר שיגיע עד בשרה הערום. עדיין הוא רחוק מזה – – – אך לא יותר מזה. לא קרוב ביותר; קרוב זה כואב, מבשרה למדה זאת. היא הביטה בשעונה וקמה. הגיע הזמן להתכונן. היא תיתן לו לחכות. מובן שעליו לחכות, אך לא יותר מדי…

ז

“אני מציע שנלך אל ליפרט לארוחת־הערב”, אמר קולא אחרי ברכת השלום. “מסכימה”? “מובן”! ענתה הלן בשמחה. אל ליפרט הולכים העשירים ונשואי־הפנים; והלן לא היתה לא עשירה ולא נשואת־פנים בימים אלה, ומאז המלחמה לא אכלה עדיין אצל ליפרט. הצעתו נתנה שמחה בלבה, ולגמרי לא היה חשוב לה אם קולא זה יש לו כסף או לא. אחרי “אסון” אין להכחיש שזה נעים – לפגוש באדם שאינו רוצה להתחיל דווקא אצלה בחסכונות בשביל ימי זקנתו. להפתעתה אמר קולא: “התאמיני לי שלפני מלחמה, כשהייתי גר כאן, מעולם לא אכלתי אצל ליפרט”? “מדוע? לא היה לך כסף”? קולא צחק: “בוודאי יותר מהיום… אך אז היה זה בעיני קלות־דעת פושעת. המצווה הקדושה ביותר במשפחתנו היתה אורח־חיים זהיר ושיקולים בכל ההוצאות. תמיד הייתי רוצה מאוד לבקר אצל ליפרט, אך מעולם לא עשיתי זאת”. היא מצאה זאת למגוחך קצת ושאלה בלעגנות: “וכעת מתמלאת סוף־סוף משאלתך הגדולה”? הוא הביט בה ואמר הדגשה: “כן… כעת מתמלאת משאלה גדולה”. היא התבוננה בו בעין חדה תוך כדי עלייתם במדרגות והיכנסם אל אולם־הסעודה. הוא לא איכזב. הוא תר לו במנוחה את השולחן הנוח להם ביותר, וגם ידע שהיא אינה אוהבת להישאל מה בקשתה לאכול ולשתות, ושהוא המארח הצריך לבאר ולהזמין,והוא בחר נכונה. היא הרגישה עצמה במצוין והחזיקה לו טובה על שהעניק לה את השולחן הערוך יפה, את החום והאור הטוב, את ניצנוצם של כלי־הזכוכית והאוכל ואת הליכתם השקטה הנה והנה של המלצרים השוקדים על השירות. הלן שתתה לחייו בבת־צחוק ושאלה: “וכעת שוב אינך חסכן וזהיר עוד? או ששקלת יפה את ההוצאות”? “שקלתי לאן אוליכך… לא, אינני חסכן. להיפך: בוודאי אין זה אלא מקרה־הסביבה שלא הייתי לרב־נוכלים. הכשרון לכך יש לי”. “אין לי ענין רב בנוכלים”. “מדוע”? “משום שרוב בני־האדם נוכלים הם”. “אותי מעננים רבי־הנוכלים. מובן, לא הרמאים הזעירים, המסתבכים ונתפסים; הנוכל האמיתי גדול־המידה הוא תופעה מיוחדת במינה. זהו אדם האוהב את הבריות ומבזה אותם, היודע לחשוב כשאר בני־אדם אך יחד עם זה גם בשונה מהם לגמרי… הנוכל הגדול הוא טבע־יוצר, הוא המהפכן המובהק ביותר; אדם המוכן בעוז להיות אחר ויותר משהוא באמת, המבטל בלבו בשתיקה את החוקים; אדם העושה מה שהוא רוצה ומשיג את מטרתו לא בכוח הזרוע אלא בכוח הרוח”. “ולכל זה יש לך הכשרון”? “זה אולי מוגזם. יש לי ההבנה לכך, יש לי הנטיה לכשרון כזה”, אמר קולא והביט בה. אחר הוסיף ביתר רצינות: "אני הנני אזרח. על כל פנים בימינו אלה זוהי כמעט מירמה.

ואני לכל־הפחות יודע שאין זו תכליתה העליונה של תשוקת אדם עלי אדמות להיות אזרח. יש לי חוסר־הבטחון ומוסר־הכליות הנאים היום לאזרח. בזה עליתי בהרבה על אבותי". “בכל אופן עוסק אתה בפיענוח כתבי־יד. בזה את היוצא ידי חובת הרב־נוכל שבך”. “האם פשר כתבי־יד נוכלוּת היא בעיניך”? “חס וחלילה… פשרך שלך לכתבי־יד הוא נוכלות בעיני”. “אולי… אך הוא עושה שירות טוב”. “אפשר לעשות את עצמנו בו למענינים, לא כן? לעשות כאילו יודעים יותר משיודעים באמת… לזה אתה מתכוון בוודאי”! היא התכעסה פתאום על שלא בא במבוכה. הלא עליו להבין שהיא רואה ללבו. “לא, לא לזה התכוונתי”, אמר באדישות. “הביטי, האנשים אוהבים על פי רוב לשמוע על עצמם. נותנים הם לנחש להם מתוך כף־ידם, לפרש את כתב־ידם, מאמינים הם במנחשות, בהוברי־שמים, בצוענים, ושמחים כשהמנחש אומר להם דברים הידועים להם מזמן, או לכל הפחות שעליהם לדעת. שמחים הם אם מכירים אותם… הרי זה יש לו גירוי שלו, התערטלוּת־עצמית זו, הושטת־עצמו זו, ובלי תוצאות נוספות. ולי זה גורם הנאה. אני תמיד סקרני שוב ושוב למעט שהכתב מגלה לי ולהרבה שהאנשים עצמם מגלים”. “למה”? קולא משך בכתפיו. “אתה באוכלי־אדם”? הוא שקל את תשובתו זמן רב יותר משחשבה. לבסוף אמר בהיסוס: “לאו דווקא”. “יכול אתה להודות לכך במנוחה, משום שאני הנני. עוד בימי ילדותי הייתי מרטשת את בטן בובותי. רציתי לראות מה נמצא בפנים. ומשראיתי – זרקתי את הבובה. לא מצאתי בה עוד ענין”. “זה יעורר כאן קצת תמהון, אם אחשוף את בטני. היא תעמוד לרשותך בזמן הנכון”. “תודה… כבר אינני סקרנית כמו בילדותי”. “אם כן, בכל זאת אינך אוכלת־אדם”? “אני הנני אוכלת־אדם מאוכזבת. אל ירצה אדם לדעת מה בתוך קרבם של אחרים. כל הנראה מקרוב מכוער הוא. אל לו לאדם לדעת יותר מדי. זה מכביד את הדברים”. קולא הביט בה במבט תקוע: “יודעת אַת שאת יפה בהרבה בחיוכך”… אחר־כך הוסיף בלחש: “אל פחד… אין לך מה לפחד”. קולו היה רך. הלן עצמה שלא־מדעת לרגע קט את עיניה והקשיבה לקולו, למגע הקל והענוג מאוד: מאין לו שהתגוננותה באה מתוך פחד? “אין אני מפחדת”, אמרה. “בכל זאת… את חשדנית מאוד ומלאה עוקצים. בוודאי היה לך בעבר יסוד לכך. אך כיום אין לך ממה לפחד”. “אין לי כל פחד”, חזרה ואמרה הלן. קולא הביט סביבו. האולם הלך והתרוקן לאט־לאט. הוא הביט בגניבה בשעונו ורמז למלצר. תוך כדי חיכוי לחשבון אמר: “הייתי רוצה לרקוד אתך. אולי נלך”? “לא”! ענתה הלן נזעמת. “אני רוצה להישאר עוד”. ועד שלא הספיק לענות, שוב הצטחקה ואמרה בסבר־פנים: "כן, כמובן. לפי כל כללי האמנות זוהי הנקודה הבאה – – – " היא ראתה את פניו המשתאים והפצועים. סוף־כל־סוף הצליחה להביאו במבוכה – ולהשתוממותה צר היה לה על כך. היא שמה את ידה שימה קלה על ידו: “לא ברצינות אמרתי. אני אוהבת לרקוד. נלך לרקוד אם יש לך חשק לכך – – –”

ח

היה ברור לה בהחלט למה הוא רוצה לרקוד אתה. זו היתה נגיעה ראשונה, ראשית ומעבר; מובן מאליו שרצה להתקדם בפיתוּיוֹ… הידיעה הפריעה לה כעת. היא היתה מאוכזבת שלא מצא דבר־מה שהיא לא חָוותה עדיין, ולתוך אכזבה זו שוב התערבה איזו חמלה נבוכה, לא מובנת, שיחד עם זה היתה גם ענוגה וגם מאוסה. הוא רקד לא רע, אך הלן רקדה מצוין, ומיד ראתה שאין הוא רגיל הרבה בריקוד. עושה הוא את הצעדים הנכונים בהתאמצות רבה וגם באדישות. האין זה גורם לו הנאה? ולמה הציע? היא חשבה שיודעת היא את הסיבה, והנה הוא מחזיק אותה בריחוק מעצמו, בקלוּת, כמעט במקרה, כמעט שאינו מוליך; עליה לנחש מה הוא רוצה. והוא לא דיבר, והביט ממעל לראשה.

המוסיקה היתה רעשנית והרצפה צפופה, לא היה מקום לצעדים מעשי־אמנות, האדם נדחף לכאן ולכאן, ולא היה בכך עונג גדול ביותר. החמלה הקלה שבה חלפה ואכזבתה גברה. ופתאום ראתה שהוא רועד. היא הרגישה זאת בקצות אצבעותיו על גבה וגם בידו, שהחזיקה בידה השמאלית. קולא רעד. הוא התחרט על הצעתו, משום שרק נדירות היה רוקד ויצא מן האשגרה; אך יצר כבודו השיאו ברגע זה לרקוד דווקא יפה, והוא הרגיש שעמלו עולה בתוהו. היה עליו להיזהר ביותר, משום שהיא היתה רקדנית מצוינת, נתונה בקלילות בזרועותיו, שיערה כל צעד שלו מראש ואסור היה לו להפריע לה… ויחד עם זה היה מרוגז מיצר־הכבוד שבו הניקלה והמגוחך. תרנגול־הבר המעגב מסבב בדרכים נלוזות, אמר בלבו במרירות. האימרה נראתה לו כמתוך ספר־לימוד־לשון. החום והצפיפות העיקו עליו. הוא הרגיש את גבה בידו, את הגב הישר, הרזה, הקפיצי. בלוטי־השדרה הגרמיים הקטנים היו תחת אצבעותיו, ומישחק השרירים לפי תנועותיו־שלו. את זה הוא רצה, את הגב הזה, את האף הזה, בלי כל עקיפין ומישחקים וקשיים, ומה שהשיג אינו אלא הלעג שלה… הוא הוריד את מבטו אליה, משך אותה פתאום אל עצמו לגמרי, כמעט בגסות, והרגיש בנצחון שהיא נענית לו; מובן שעליה להיענות, ואולי גם חיכתה לכך. גסות התנועה היתה כעין הקלה. “אל תלחצני כל־כך”, אמרה בלחש, “אינני יכולה לנוע כהלכה”. “אני רקדן רע…” אמר קולא אבוד־תקווה. “עליך לנהוג בי סבלנות. זה זמן רב שלא רקדתי”. “לא נוח לי כשאתה מחזיק בי כך…” אמרה הלן מפוזרת, הביטה אליו והוסיפה בסבר פנים: “בצפיפות זו קשה לרקוד”. “אך את אוהבת לרקוד”? “כן”. המנגינה נגמרה פתאום בנעימה ארוכה ממושכת. הוא עוד החזיק בה רגע בזרועותיו, אחר־כך חזרו אל השולחן. קולא מזג שוב ושאל מיד: “מדוע לא חזרת אלינו אחרי המלחמה”.

הלן ענתה בעל־כרחה, ברורה ודוחה: “על זה כבר עניתי לך. לא היה לאן לחזור”. הוא שתק והוסיף להביט בה. היא ידעה שהוא מביט בה, אך לא רצתה לדעת זאת, אלא ישבה בראש מופנה הצדה ואמרה כנגד רצונה: “הייתי נשואה כשבאתי לארץ־ישראל. שם נשבר הכד. לפיכך הלכתי לצבא. מבין סוף־סוף”? הוא ענה בשקט: “כן… מבין”. “אתה אינך מבין כלום”! אמרה הלן עזות. “הייתי מאושרת בהחלט עם בעלי. הוא היה כנראה הגבר בשבילי”. “אם כן, מדוע”? “כנראה משום שאני מאוכלי־אדם. משום שגם אצלו רציתי לראות ולדעת יותר מדי. ומובן מאליו, שלבסוף מאסתי בו… וזהי הצרה. אי־אפשר להיזקק לאדם לאורך ימים, אלא אם כן אתה עשוי לסמוך עליו. וזה מתברר רק כשהחיים נעשים קשים באמת. מצבנו היה שם קשה מאוד, וכך התברר הדבר. התברר, שאין על מי לסמוך. ולא אשרי אתו ולא אשרו אתי בעבר לא הועילו. המצוקה משכיחה ומרגזת. כך הוא הדבר. ומאז למדתי זאת נהיו חיי פשוטים ביותר”. כאן הרימה את ראשה בתנועה נמרצת והוסיפה: “הן את זה עליך לדעת, לא כן? אתה הסקרן המועד! אתה אמרת זאת…” “אינני רוצה לדעת יותר משאת בעצמך רוצה לספר”.

“אינני רוצה לדבר על כך”, אמרה בלחש ובהתרגשות. “זמן רב עבר מאז, עבר ואיננו, ואין לי רצון לדבר על הענין”. קולא לא ענה. כעבור זמן מה הרים את זרועו והניחה על משענת כיסאה והעביר את ידו על גבה. היא קיבלה את מגעו בלי־נוע. שוב חזר על תנועתו זו ואמר בלחש: "הלן – " היא הפכה פניה אליו והביטה בו בשתיקה. "לנו קשה – – – " מילמל ונשתתק. על שפתיה הופיע רמז לחיוך, באכזריות נסתרת ותאוותנות. וכך שאלה בלחש: “מה קשה לנו”? קולא הוריד את ידו, נשען לאחוריו וענה במתינות: “הרבה יש על מה לדבר; ואילו היינו צעירים, היה זה קל… אלא שאין אנו ילדים עוד, אַת ואני. אנו יודעים במה הוא המישחק. הנה נפגשנו… מאחורינו הרבה ימי־עבר, אך אנו אין לנו אלא המתרחש עכשיו. כאן. בינינו”. הוא מתח בידו עיגול סביב שניהם, והיא הורידה את ראשה ושוב לא הביטה בו. "לנו קשה, לפי שיודעים אנו כל־כך הרבה – – – " אמר בקול רפה. “כל מה שנעשה לא יהיה אלא חזירה; הדרכים, העקיפים, המלים הרבות ידועים לנו… אין אנו יכולים לעשות או לומר כלום בלי להיזכר. וזה מקשה עלינו”. “ואתה אינך רוצה, שאקל מעליך”? "אה, לא… לא לשם כך אני אומר – – – " מששתקה הרים את ידו לאט ושם אותה על כתפה, נטה אליה קרוב יותר ונשק לה על הגוּמית שבין הצוואר ובין הכתף, שהחשיפה שמלתה. היא לא זזה. הוא הרגיש שהיא אינה משתמטת ושאי־תזוזתה אינה אלא חיכוי. זה גרם לו הקלה פרועה. שוב נשק לה, וכעת זזה זיזה כלשהי, כמעט לא־מורגשת, אך הוא הרגיש בדבר. תנועה פעוטה זו עשתה לו מקום: עכשיו היה ראשו מונח שקוע בין צווארה ובין כתפה. ושוב נשק לה וחזר ונשק לה – וסמרמורת קלילה עברה בגופה. עכשיו הרימה את ראשה ודחתה אותו מעצמה, והוא ציית. ברור היה לו שהיא נענתה, ועל זה הזדקף. שמאלו עדיין על שכמה, הרים בימינו את הכוס, שתה כלפיה ואמר צרוד: “לח… לשלומנו”! הלן פנתה אליו, רצתה לומר מה, להתנגד. היא התגוננה מפני נצחון מגעו ונשיקותיו, ובו ברגע הרגישה בהתרגשות גופה, בהימשכותה, בהתעוררותה, ורצתה לעכב, להשהות, למצות, וידעה שהיא כבר ענתה לו. ראתה את חיוכו ומרידה פרועה ויהירה חלפה בקרבה, התקוממות לעירום, לחד־המשמעות, לשותפות־לעבירה שבחיוך זה. אך מיד גם ידעה שחיוך זה היה טוב ושאין לעמוד כנגדו, משום שאמת בפיו. ופתאום הרגישה עצמה מלאה עליצות קשת־רוח ושיכרות שלא ידעה מעולם, הרואה ויודעת את הכל והמוחה מאושרת כל התנגדות שהיא. היא הרימה את כוסה ושתתה לו בלי מלה – תשובת מתיקות־עיניה שהתעוררה פתאום.

ט

קולא נעמד ברחוב האפל ושאל: “את גרה רחוק מכאן”? היא זרקה בו מבט חטוף, ואחרי־כך אמרה בפשטות: “לא. נלך ברגל”. הוא שילב זרועו בזרועה. נעים היה ללכת אתה; צעדיה היו רחבים. הלילה היה קר, הרחובות בלי מאור ועזובים. כך הלכו בשתיקה. קולא לא ידע באיזו דרך היא מוליכה אותו. הרחובות הלכו וצרו, ולפעמים היו מוכרחים לרדת מן המדרכה שהיתה צרה בשביל שניהם ביחד. לבסוף האטה הלן את צעדיה; כמעט נראה כאילו מחפשת היא דבר־מה, ועמדה מלכת. “כאן… כאן אני גרה”, אמרה, הוציאה זרועה מזרועו, הביטה בו והושיטה לו יד: “לילה טוב”. קולא תפס את ידה והחזיקה בכוח. הוא חייך מופתע קצת שהיא ממשיכה עוד במישחק. הלא היא ידעה… אך הוא היה מוכן להסכים. “לילה טוב”… מילמל גם הוא, והוסיף: “עכשיו אינני יכול לעזוב אותך. תני לנו להישאר יחד. אני מבקש – – – אל־נא תתני לי לבקש, הלן”. “אל תבקש. אי אפשר לך לבוא אתי”. “מדוע”? “אי־אפשר, האינך מבין”? היא הביטה סביבה ואמרה מהר: “אינני גרה לבדי… אני שוכרת חדר, ובעלת־הבית גרה בחדר הסמוך. מבין”?

הוא חטפה באין־אומר אל עצמו. פיו היה פראי ושוקק, והלן ענתה לנשיקתו בהתמסרות צורבת. ידיה לחצו את ראשו, החזיקו בו בכוח ומשכוהו אליה – אחר כך הסיטה אותו מעצמה, אך עדיין החזיקה בו. נשיקתו החייתה אותה. היא לחשה כעוסה: “אתה טיפש… חשבתי שאתה יודע זאת… עליך למצוא מקום יפה, שם נהיה לבדנו. רוצה אני שיהא יפה… רוצה אני שיהא יפה ביותר בשבילנו – – –” והתלטפה אל תוך זרועו והחליקה לאורך פניו: “אני מבקשת”… “אני באמת טיפש”! נהם קולא בחרטה מרוגזת. “אני כאן זר, לא ידעתי – – – " “ליל מנוחה”, אמרה בלחש. קולא שאל מרוגז: “מחר”? “הן”. “אחרי הצהרים”? “בשעה שאתה רוצה”. “בחמש אבוא הנה”. “לא, לא הנה… לא תמצא את המקום. ב’אַמבאַסאַדור'… כמו היום”. “בחמש”. “כן. ועכשיו לך”. היא הרימה אליו את פיה, והוא נשק לה. עכשיו היתה זו נשיקה חטופה, כמעט אדישה. “אחכה עד שתפתחי”. “לא, לא. לך… אני רוצה לראות שאתה הולך הביתה. תלך מכאן אל עבר הפינה, והרחוב יוליכך ישר אל כיכר־וונצל”. קולא הביט בה משתאה, אך הלן לא אמרה יותר אלא עמדה וחיכתה. לבסוף מילמל עוד פעם: “לילה טוב, הלן”. והלך. היא הביטה אחריו והקשיבה עד שהד עקבותיו נאלם – אחר כך התעטפה בצווארון מעילה והמשיכה בדרכה בברכיים רועדות עד שהגיעה אל ביתה. כאן חייכה לעצמה: הוא חושב שיודע הוא איפה אני גרה… היא לא תיכנה את הערמה מראש, לא חשבה שהדבר יבוא לידי כך, אך בלי כל שיקול ידעה מיד שאסור לו לראות את חדרה. אסור לה להסגיר עצמה עד כדי כך, שהוא יראה את ערוותו של חדר זה. בקושי פתחה את המנעול החלוד, גיששה ועלתה במדרגות האפלות ולאורך המסדרון האפל. דלת החדר חרקה. החדר התקרר מזמן וריח־גאַז קל נדף בו. בעלת־הבית… אמרה בלבה ושוב חייכה נואשת. היא גרה בקצהו השני של המסדרון, וגם אי־אפשר להעירה אפילו בחצוצרות. אולי אגלה לו זאת פעם… אולי – – – אם אצליח… אם הדבר יגיע לידי כך, שלא אתבייש לספר לו את הכל. החדר ומזרון־הקש והקור ו…”אסון“. מפני “אסון” לא התביישתי, משום שהתביישתי בו… אולי היתה מחשבתה ב”אסון" המעצור החזק ביותר בחייה.

“אסון” היה בחדר זה ושוכב על המזרון הזה… אולי אספר לו פעם את הכל. לעת־עתה אי־אפשר… היא התביישה כאילו היא עצמה אשמה בקור, במזרון־הקש ובעוני שלה. היא התפשטה ורעדה. טיפש שכמוך, אמרה בלבה בלטיפה ואכזבה. אתה לא חשבת על כך, היית בטלני, שיחקת לא כהלכה… מענין שלא כעסה עליו. היא היתה מרוגזת ומאוכזבת, ובכל זאת מרוצה להפליא שהוא לא תיכן מראש את כל הענין. המיטה היתה קרה ורטובה. היא כיבתה את האור ושכבה בעיניים פקוחות בחשכה. עדיין רעדה, ולא ידעה אם זה מחמת הקור או מתוך מה שהתרחש ומחוסר סבלנות.

 

פרק שלישי    🔗

א

קולא בא רגעים אחדים לפני חמש. הוא הסתכל סביבו: הלן לא היתה שם עדיין. הוא ישב על יד שולחן, ממנו אפשר לשמור על דלת המסדרון בעין פקוחה. הלילה לא ישן די־הצורך, אך רוחו היה טוב עליו. לפני הצהרים עשה הכנות שדרשו שיקול־דעת, החלטות, זמן וגם כסף – הלן תהיה מופתעת ומרוצה. עברו עשרה רגעים והיא עדיין לא באה. החשש שמא לא תבוא בכלל לא עלה על לבו כלל, וכיון שעלה בו עכשיו, הלך וחזק מרגע לרגע. אם לא תופיע מיד, אסתלק. לא חשוב כל־כך. היה חשוב מאוד שהיא תבוא, והוא התבייש שלא הטיל ספק בדבר. הוא לא בחן לה לב וכליות, האמין לה לדיבורה, ולאמיתו של דבר פטרה אותו וסילקתו, רימתה אותו באמתלה טיפשית שקופה ועשתה אותו לחוכה ואיטלולה. הרי היה עליו להבין שהיא אינה רוצה בו. הדלת נפתחה והלן הופיעה. הוא קפץ ממקומו ותך כדי גישתה אל השולחן הרגיש שמחה בהולה וצוחקת. “שלום לך”, אמרה הלן. “הרבה השהיתיך כאן”? קולה היה עליז וידידותי, קליל כמו בשיחה שהעיקר בה אינו עולה על השפתיים. “שלום וברכה”, ענה קולא והביט בה בעיניים פקוחות לרווחה. “את יפה… לא ניכר בך כלל שאמש התאחרת כל־כך”. “תודה. ישנתי הרבה. הלא יום־ראשון היום. רק בצהרים קמתי”. קולא רמז למלצר: “כוס ורמוּת, לא כן? אני מקנא בך. אני לא יכולתי לישון הרבה. הייתי עסוק”. “ביום ראשון? חשבתי שאין אתה אלא מחכה כל הזמן”. “היום הייתי עסוק. את כנראה שכחת… חיפשתי מקום ראוי. ומצאתי, הלן”. היא הביטה בו מופתעת, לגמה בלהט לגימה ואמרה בלעג חשאי: “כל הכבוד. אתה בחור כהלכה. מהיר לעשות”! “את מתפלאה”? "כן. חשבתי – – – חשבתי שאתה זר כאן. חשבתי – – – " שוב לגמה, היפנתה ראשה נמרצת ואמרה בפשטות גמורה: “בסדר”! ואחר־כך בתוקף: “אך כעת אל תפציר בי, בבקשה. אני הולכת אתך, ובלבד שלא תאיץ בי. אין לי חשק לקום שוב וללכת. אך זה באתי”. “לא עלה על דעתי. לא חשבתי כלל ללכת מפה מיד”. זה היה כמעט אמת לאמיתה. והעובדה שאיבדה משום כך את בטחונה ולכן התרגשה, הביאה בלבו שמחה קנטרנית ענוגה. שוב היה בטחונו שלם. ונכונותה הפתוחה, שהובעה במלים יבשות, היתה מגרה. הוא הרגיש את להטו התהומי של החשק בגילוי פשטני זה, והיה מוכן לחכות.

“בואי, קחי סיגריה. אינך רוצה לדעת כלל איה המקום”? היא צחקה בלחש: “אני סומכת עליך. אמש הוכחת שיש לך טעם טוב”. “עברתי היום אל ‘גראַנד־הוטל’. וכיון שהחוק מחמיר כאן בארץ, שכרתי חדר גם על שמך”. הוא התאכזב על שהיא הראתה סקרנות מעטה כל־כך. היא אינה צריכה לדעת, שלא לשמה החליט זאת, שהיא לא שימשה אלא הזדמנות ונימוק לכך; היא אינה צריכה לדעת על ביקורו אצל שלוסר, וגם לא שבזה מילא לעצמו משאלה, שבלעדיה לא היה ממלאה. היא צריכה להיות מופתעת, ולומר שהיא מרוצה מאוד. “אתה באמת רב־נוכלים או מיליונר נסתר”, אמרה הלן. “מה משניהם רצוי לך יותר”? “רב־נוכלים”. “אני באמת נוכל, אך רק לימים אחדים… הלא זמננו קצר כל־כך”! “מדוע”? “הלא יודעת את. משאקבל את הרשיון לגרמניה, אסע שמה מיד. הלא לשם כך באתי לאירופה. ועכשיו אין זה אלא ענין של ימים; בעצמך אמרת זאת”.

“כן… כן, מובן. הרשיון… שכחתי. ואחרי־כן”? “אחרי־כן אשוב. פעם… ואסע הביתה. אינני יודע מה יהיה אז. לעת־עתה אין אני יכול לשער, משום שמחשבתי עסוקה כל הזמן איך לעבור את הגבול, ושאני רוצה לראות את אחותי. שנים רבות לא ראיתיה. משום כך אינני חושב באחרת. את מבינה”… "מבינה. באמת. כן, הזמן קצר. באמת – – – " “אלא שהזמן העומד לרשותנו אינו נמדד בשעות בלבד. בידינו להאריכו או לקצרו. כמה נוכל לחווֹת בו – זה לא ימד בשעות”. “את זה שוב אמרת יפה”, אמרה הלן וציחקקה וקמה. “בוא, נלך! כדי שחשבון זמנך לא יתערער… אך עלי ללכת עוד פעם הביתה. הלא עלי לקחת אתי דבר־מה”. “הבאתי מזוודה קטנה. לא ידעתי אם יש לך”. “אדם בעל נסיון אתה. חושב על הכל”. "לא ידעתי – – – " “זה חביב מאוד. לא ברצינות אמרתי. באמת חביב… יש לי מזוודה קטנה, אך אשתמש בשלך. שעמלך לא יהא לבטלה”. בדרך שקלה בדעתה איך לנהוג, שהוא לא ירגיש בערמתה בענין דירתה. היא התנחמה שבחושך וברחוב הזר לו לא ראה בוודאי את הבית בדיוק, ושגם עכשיו ערב והרחוב אינו מואר כהלכה. בפינת הרחוב עמדה מלכת ואמרה בחפזה: “חכה לי כאן. מיותר לך ללכת יותר. מיד אחזור”. “טוב, אחכה לך כאן”. היא התפלאה בלבה שהוא אינו מתנגד. תוך כדי לכתה פנתה לאחור פעמים אחדות. קולא לא הלך אחריה; הוא עמד בפינת הרחוב והדליק סיגריה, נשען אל פנס־הרחוב ועישן.

אולי אספר לו פעם… היא רחשה לו תודה על שלא שאל ולא הלך אחריה. כשחזרה לקח קולא את המזוודה מידה ושאל בקוצר־רוח: “איפה נשיג כאן מונית”? “אפשר ללכת ברגל. העיר אינה נהירה לך, אך באמת זה לא רחוק מכאן”. “אני יודע. לא משום כך. אין אדם בא למלון כזה ברגל”. “אה, כן… שכחתי שאנו אפרתים ברגע זה”. הוא לא ענה. כל הדרך במונית שתק, וגם במלון, בעלייתם אל החדר. היא היתה מאוכזבת. היא חיכתה שינשק לה במונית. עדיין לא נשק לה היום. או שלכל הפחות יקח את ידה בידו. אך הוא שתק ולא עשה כלום להמתיק את המבוכה שבנסיעה זו. פירוש השתיקה הוא, שדי בדיבורים; אין עוד מה להגיד ואין לפניהם אלא המעשה. והאם אין הוא צודק? לא היה לה לקוות אחרת. החיבתנות שהורגשה פה ושם מקולו לפני כן ונגעה בה, היתה פתאומית ונגד כל הכללים, ושתיקה זו היא מובנת מאליה… אך השתיקה חשפה את מערומי הדברים והציגה אותם עלובים – מה קרה שהוא לא נשמר מכך? היא עמדה על יד הדלת. משרת־המלון העלה את האור, הניח את המזוודה על הכוננית והלך. הם נשארו לבדם. הלן עמדה ועיניה תרו את כל החדר, את הראי הגדול הנוצץ, את השולחן עם הכורסות, את הארון ואת המיטה הגדולה, הנמוכה והמוצעת, והרגישה התנגדות וסלידה. אני רוצה שיהא יפה… אמרה בלבה בפחד. שוב לא רצתה להילחם ולהתגונן. לא מפניו פחדה, אלא ממה שיוכל לגרום לה. אסור שיהא עצוב ורע. אין הרבה שהות לתקן. קולא העלה את האור הקטן שעל שולחן־הלילה, כיבה את האור הגדול ונשאר עומד באמצע החדר. הוא החליק בידו על מצחו בתנועה כאילו הוא מתעורר. אחר־כך ניגש אליה ושאלה בלחש: “אולי תניחי”? היא ניענעה בראשה בשתיקה. קולא לקח מידה את הכובע ואת המעיל, ניגש לאט אל הכורסה שבפינה, ישב ומילמל:

“בואי”… ואחרי דממה קצרה: "יקירתי – – – " הלן ניגשה אליו ועמדה לפניו. הוא תפס בידה ומשכה אליו, הרימה בעדינות אל חיקו ולקחה אל תוך זרועותיו. היא לא התנגדה לכלום. כעת חיכתה שהוא ינשק לה, וידעה שלא תתנגד גם לזה, אך רוצה היתה שלא יעשה זאת. באורח פלאי הרגישה עצמה חלשה וכבושה; ודאי החכימה לעשות אילו קמה כעת והלכה, משום שזה לא זה… פתאום היתה עייפה מאוד, קרה ולא הרגישה כלום. הוא לא נשק לה, אך החזיק אותה בזהירות ובמנוחה, ורק כעבור זמן הרים את ידו והתחיל לוטף את ראשה ולחש: “שיער יפה לך”… היד נעמה לה. היא התאנחה וגופה נפשר. בשתיקה התרפקה יותר אל תוך זרועותיו. כעבור רגע ראתה בגניבה שעיניו אינן מופנות אליה, אלא הביטו אל מעבר־לה, לתוך דימדומי החדר, כשהן עצובות ואובדות. התנגדותה חלפה לגמרי. היא הרימה את ידה ומשכה את ראשו אליה, היפנתה אותו אל עצמה, התרוממה קצת, נשקה לו בנגיעה קלה על עיניו ואחר־כך על פיו. נשארה שם, החזיקה בו ונכנעה לו. ידו החליקה לאורך אפה והיתה כעת ענוגה, חמה ומרגשת מאוד. היא נשמה עמוק. זה היה יפה… היא עצמה את עיניה וגופה היה כולו מורק וחסר־משקל, כאילו טבלה במרחץ חם נפלא, משתהה ובכל זאת קצרת־רוח. לבסוף הירפתה משפתיו ולחשה: "עכשיו צא… וחזור כעבור חמישה רגעים – – – " קולא הרים משתאה את ראשו, חייך, שיחרר אותה, קם ויצא. כעת קמה גם היא והביטה בהיסוס בחדר מסביב, כאילו לא היה ברור לה לאן הגיעה ורצתה לסמן לה את הדרך מכאן חזרה. לבסוף התפשטה גיבבה את בגדיה לערימה קטנה ושמה אותה בארון. כך עמדה רגע ערומה לפני המיטה וראתה בראי הגדול את תמונת גופה הערום, הצר ולבן מאוד.

היא ניגשה אל השולחן על בהונותיה, נטלה את המפה הרקומה, קיפלה אותה וכיסתה בה את המנורה הקטנה. עכשיו כמעט שלא נראה כלום בחדר. הלן נרעדה מקור, הרימה את השמיכה והטילה עצמה אל המיטה, והתכסתה עד סנטרה להתחמם. המיטה היתה קרה, אך רכה ונעימה. אחר־כך שמעה את צעדיו של קולא בפתח. גופה הצטמצם בתאוות־פתאום עצובה וכאובה. כעת שלחה את ידה וכיבתה לגמרי את האור. קולא פתח את הדלת בשקט ונשאר עומד בחשכה. המיטה חרקה בחשאי. הוא נעל את הדלת במפתח וגישש אל המיטה. אחר־כך מיהר והתפשט, פשט את ידו ונתקל בידה השלוחה. הוא תפס את ידה והתכופף אליה. היד אחזה בו בחזקה ומשכתו למיטה, הגוף הדק נפתח לפניו וקיבל אותו.

ב

“אני רעבה”… אמרה הלן בלחש, התרוממה וניסתה לראות את קולא בחשכה. הוא שכב בלי תנועה ושתק, וכך נשאר גם אחרי שהיא זזה, ושתיקה זו מילאה אותה קורת־רוח גאה ותקיפה. היא הרגישה עצמה קלילה ושבעה להפליא. שתיקתו העייפה היתה אות לנצחונה; היא קיבלה את כל מה שבכוחו לתת, והוא נתן את הכל. “כן”… אמרה שנית ענוגות. “עכשיו אני רעבה מאוד”.

קולא מילמל בעיניים עצומות: אַת – – – אַת טובה להפליא"… אחר שלח את ידו והעלה את האור. הלן ישבה בברכיים מכווצות אל סנטרה, זרועותיה שלובות סביב רגליה, והביטה אליו. הוא הרים את ידו, העבירה לאורך שדרתה, הרגיש איך היא מתפרפרת למגעו וצחק. "מעולם… מעודי, משך כל חיי – – – " הוא הרשיל את ידו, עצם את עיניו ואמר בעצלתיים: “כאן אין לנו מה לאכול. את באמת רעבה כל־כך”? “כן”, אמרה הלן בהדגשה וצחקה. “וכיון שכאן אין מה לאכול, נקום ונלך לאכול. מה השעה”? "תשע וחצי – – – " אמר קולא. הוא לא הרגיש רעב; הוא בכלל לא הרגיש כלום. “כלום” זה היה באורח פלאי גם הכל; דממה עמוקה מכל תרדמה, שובע מדהים ושליט בכל גופו, רוויה אטומה כל־כך שאינה מעבירה שום ניד. מצב זה היה כולו גופני וחדש בתכלית החידוש. בשארית הכרתו נזכר, שהשובע והרוויה באו לו מאת הלן; הכל בא ממנה – חשק, עייפות, וחשק חדש. אך ברגע זה היתה גם הלן רחוקה וזרה; הפריעה לו תנועתה, וגם דיבורה. “אַת זקוקה ליותר זמן ממני”… נהם. “עליך לקום. אני יש לי פנאי”. "לא. מה עולה על דעתך! עליך לקום ולעבור אל חדרך.

אינני רוצה שתראה כשאני – – – " ומאחר שלא ענה, הוסיפה בדוחה, אך בקוצר־רוח ברור: “אל־נא תשכח שאתה בחדרי. אינך אלא אורח”. קולא הזדקף ואמר כלאחר־יד: “חשבתי שהחדר הוא שלנו”. “לא”, ענתה עדיין תוך צחוק. “‘שלנו’ זה טעון זמן. לנו אין הרבה זמן. לך, משאגמור, אקרא לך”. קולא עבר אל חדרו, התלבש, ומלובש שוב הטיל עצמו על המיטה. עיניו נתקעו בתקרה. פתאום היה מרוצה להיות לבדו. צורך זה לבדידות אין לו שום שייכות אל ה“לאחר־מכן”, אל אותו הרצון־לברוח המבויש והמכיר־באשמו אחרי המעשה שאינו לגמרי כשורה, עם ההתאמצות הידועה לו כל־כך, לשכוח מהר ככל האפשר דבר המוטל בספק, דבר שבאיסור. ברגע זה לא היה לא עצוב ולא ניחם על פשעו. גופו היה רווי רגש־נחת כבד ומתוק. הוא רצה להיות לבדו, כדי לנחש סוף־סוף מה קרה. דבר־מה קרה ולגמרי במפתיע. זה היה כעין גילוי שבא בהיסח־הדעת, שמשמעותו אינה מובנת עדיין, כמו סוד שפתרונו לפניך ובכל זאת אינך מוצא אותו, כמלה שנשכחה מזמן התלויה על לשונך ואינך יכול להביעה: קרה דבר־מה לגופו שעזבו לנפשו אובד־עצות, משום שחדר לעמקי־נפשו שהוא עצמו לא ידע עליהם. היא יודעת את סודי, אמר בלבו שוב בחלום־למחצה. הוא לא ידע מהו סוד זה וגם לא אם רוצה הוא שתדע, או שמתגונן הוא מפני ידיעתה. כעבור זמן, כשישבו על יד השולחן, אמר פתאום: “אני אינני יודע עליך כלום”. “כן. וגם אני לא עליך… וכי צריכים אנו לדעת”? “דומני שכן”. “למה”? “כלום אין זה חסר לך”? “לא”. “אולי צדקת”… אמר קולא מופתע ומאוכזב ביותר. “אולי אין זה אלא רגש־חובה, לדעת – – – אחרי־כן”. "באמת אין הרבה לדעת, עלי – – – " “היום – – – היה יפה מאוד אתך”… קולא הפסיק ואחר־כך פרץ בפראות זרה לו־עצמו, מאופקת בקושי: “נפלא אתך, הלן! זהו מקרה שלא בעטייך ולא בעטיי, לא בזכותנו ולא באשמתנו, שאנו מתאימים זה לזה”. הוא הביט בה ואמר פתאום בחביבות רכה: “משום שזוהי עובדה, לא כן, הלן”? היא הסבה את פניה מנגדו; לא רצתה לראותו, לא הבינה לגמרי מה כוונתו, והרגישה שמחה לא ברורה, מבוכה וגם פחד, כאילו גילה בהתגוננותה, שלא־מדעתו, מקום־תורפה שבעזרתו יוכל לחדור בה ולהכריעה. "אולי – – – " אמרה בלחש. “יכולה את להודות במנוחה. אני יודע”. “אני מודה. ומה הלאה? בעצמך אמרת שמקרה הוא. צדקת. שמח־נא איפוא למקרה. ומה אתה רוצה עוד”? “אותך. רוצה אני ממך יותר ממקרה”. “אינני חושבת שאוכל לתת לך יותר”. “אני יודע שאת יכולה לתת הרבה יותר”. "אִי, אתה טיפש – – – " הביטה בפניו והוסיפה קשות: "אל תדרוש יותר מדי!

לא תדע מה לעשות בו… הנה, אני לא שאלתי כלום. אולי היה גם לי מה לשאול, לא כן? לא שאלתי כלום. אין לך להתאונן שהרביתי לשאול. לא הכבדתי עליך, הייתי מוכנה לאלתר, לא כן? המקרה הפגישנו… ואני שמחה למקרה. נעים מאוד אתך. תן ונשאר בכך. פגשנו זה את זה, מצאנו חן־גומלין, יש לנו עוד זמן קצר ואנו מנצלים אותו… זה הכל". שוב הירהרה, ואמרה במנוחה גמורה: “עוד מעט ואתה שוב אינך. למה לך לדעת הרבה, ולמה לי לדעת? אתה נשאר אתה, ואני נשארת אני… אמש אמרת זאת יפה כל־כך: שלנו הוא רק זה שמתרחש בינינו. בינינו… היה חכם והסתפק בכך. גם אני עושה זאת”. הוא שתק. הוא הרגיש אכזבה נבוכה ומבוישת ויחד עמה גם הקלה נרפה ומתפלאת. “את מדברת כפי שגברים רגילים לדבר”! היה בקולו אישור זועם. “אין אנו ילדים. בעצמך אמרת זאת אתמול… יש לי זכרון טוב לשיחות. מה שאנו עושים מותר לנו לעשות רק משום שאין אנו ילדים. אל לך לשכוח זאת”. היא נשתתקה. אולי שקלה בדעתה גם המשך, אך פתאום חייכה ואמרה בקול אחר לגמרי, קלילה וחביבה: “וכעת אני שבעה מאוד, ואם רוצה אתה נוכל ללכת. השעה מאוחרת ואתה עייף”. “לא, אינני עייף כלל”, אמר קולא בעליזות. היא הביטה בו בשתיקה, ולו נעשה חם ממבטה.

“און וררה”… מילמלה לבסוף.

ג

הלן הקיצה מאוחר בלילה. היה שקט, והיא שכבה והאזינה בחשכה. קולא ישן, נושם במנוחה ובשקט. היא שכבה זמן־מה בלי לזוז, כי לא רצתה להקיצו. היא הרגישה את חומו של הגוף הישן. הוא שכב צמוד אליה במיטה הרחבה כששמאלו מוטלת על אמצעיתה, כאילו נפלה עליו התרדמה תוך כדי חביקה, כאילו גם בשכחת השינה אינו רוצה להרפות ממנה. היא כבר לא זכרה מתי נרדמה; בדממה העייפה והמתוקה קרה הדבר בלי תשומת־לב. כעבור זמן־מה הרימה את ידה בזהירות והעלתה את האור. מפת־השולחן הרקומה היתה מוטלת עדיין על גבי המנורה. היא נשארה זקופה והתבוננה בגבר שעל ידה בסקרנות קצרת־רוח ודוחקת, כאילו ראתה אותו בפעם הראשונה. הוא ישן שינה עמוקה מאוד. גבר זה… אמרה בלבה מופתעת מאוד. אתה ישן! אתה – ילד, משחק. צריך לעמוד על המשמר מפניך – – – בהקיץ צריך לעמוד על המשמר, מוכנה תמיד להתגוננות. עכשיו ישן הוא ואינו מסוכן, חסר־הגנה ומופקר. אך פעם תבוא גם התקפתו, זאת אין לשכוח.

אין הוא שונה מכל שאר הגברים… ואולי כן? עדיין הביטה בו והתפלאה שלא־מדעת, שמבטה עוד לא העירו. הבאמת רב כל־כך אמונו בה, שכבר בלילה הראשון יכול הוא לישון על ידה בשלווה גמורה כזו, בשקט מופקר כזה? או אולי היתה זאת דווקא זרועו שהניחה לו לישון? הלא הוא שאל – – – יודע אתה לערוך את דבריך כהלכה, אמרה בלבה בלעג חביב ועוין כאחד. יודעת אני אל מה אתה נדחק, ומה תעשה בו? הֱיֵה מרוצה שאני עונה לך במנוחה קרירה… כן, הוא באמת אינו יודע כלום עליה, והיא לא עליו. היא היתה מופתעת ונבוכה כל־כך, משום שעל־אף־הכל לא היה זר, שבאורח־פלאי ידע וניחש כל־כך הרבה. ועשה בפשטות מובנת מאליה כזו את הטוב בעיניה, כאילו הכיר מזמן את כל נימי גופה ונפשה. ויחד עם זה – המבוכה בה קיבל את מתנתה, הנכונות השובבה, קלת־הדעת והילדותית לתת לה להשתלט עליו. כאילו באמת יש לו אמון בה, כאילו בכלל אינו מתירא להיות ערום, ערטילאי לגמרי, וברגעים מסוימים כאילו באמת רוצה הוא בכך, כי לכך השתוקק; בקוצר־רוח מתמלט, נואש ומלהיב: הכליון, ההכרעה… הבאמת אין הוא יודע את הסכנה, אינו יודע שאפשר לקח הכל ולתת הכל, ובכל זאת צריך לשמור על שארית אחרונה, על “אני” חבוי וטמיר, שאסור לתתו אם אין רוצים בכליון חרוץ? היא יודעת זאת, היא למדה זאת – – – היא לא הבינה את אמונו זה. הוא היה משוכנע בבטחון כה מובן־מאליו, שהיא טובה ורוצה בטובתו! והיא לא היתה טובה. צריך אדם לעמוד על המשמר בעולם זה של זאבים – ומדוע ניסה להטעותה, מדוע רצה להשלותה שהוא איננו שייך אל הזאבים? כאן, היום, אין זה אלא שביתת־נשק חולפת, משום שניהם חיפשו אותו הדבר ומצאוהו זה אצל זה; אסור לשכוח שאין זה אלא רגע קט. מדוע שיקר לה עד שיכחה, וישן כאילו הם בביתם שינה רכה ומופקרת, כאילו הוא באמת שלה, ומשום כך בבטחון גמור? היא כיבתה את האור וחזרה ושכבה. לא טוב להיות עֵרה לבדה ולשאול… הוא קל לו לישון, הוא אינו חי אלא לשם הרגע ויודע בלי לשאול שאחרי־כן תבוא השכחה – – – קולא התנשם עמוק ובמנוחה, והיא האזינה לנשימתו ונשמה גם היא. היה טוב ומיטיב. החמימות, האפלה, הגבר הישן והרגשתו הטובה של הגוף השבע – כל זה היה טוב, היה פשוט עד לגיחוך וטוב, טוב מאוד. מתי ראתה את קולא זה בפעם ראשונה? אפילו לא לפני שבוע בא המשרד וביקש רשיון. והנה הוא שוכב במיטתה. ומחר או מחרתיים, כשיבוא הרשיון, ילך לו. מובן שעליו ללכת; זהו הסדר; יש לו ענינים חשובים יותר… ובזה תבוא מירמתו הגדולה והמרשעת לקצה! במשך הימים הקצרים הללו יעלה בידו לשמרו על כזבו, על ההפתעה, השמחה, התאווה הגדולה ללא־ליאות, החביבות, הידיעה הכשפנית. הוא ילך לפני שמסכתו תפול, לפני שיתברר שאין הוא שונה מאחרים ולא טוב מהם. היא לא רצתה שימהר כל־כך ללכת. היא עיקמה את פיה בחשכה. מדוע לה להיות מרומה? היא לא רצתה שילך כה מהר, משום שהיה טוב כל־כך אתו. הפגישה לא היתה אלא מקרה, אך מה שמקרה זה העניק, הוא שלה בדין בהחלט. הכל שלה! החמימות והלילות היפים, המיטה הרכה והגבר הלזה; זוהי זכותה – זה, ולא מזרון־הקש, הקור ו“אסון”! מדוע לא תבוא על צדקתה אלא שניים־שלושה ימים? ומדוע לא ארבעה או חמישה, מדוע לא שבוע ימים? כשרק עולה על הדעת שעליו ללכת, כשאין שוכחים שכל זה מוגבל בזמן… הוא דיבר על ימים אחדים, הוא לא חשב על יותר, משום שהיא עצמה אמרה לו כך. ומה אם עליו לחכות יותר? אם – – – אם לא יקבל את הרשיון? ברגע שיקבל את הרשיון יבוא הקץ לבילוי־זמנו הנעים. הוא אמר זאת, הוא הקדים לה זאת כמסתבר מאליו. כעת הרגישה פתאום ובקוצר־רוח זועם ששניים־שלושה ימים אלה לא יקררו את דעתה.

ברגע זה שנאה אותו, לפי שהוא שוכב וישן על־ידה, לפי שאפילו במועד קצר ויקר זה מחמיץ הוא שעות בשינה ואינו מזה־תאווה כמוה, שלא ידעה שבעה. היא הרימה את ידה להעירו, ושוב הורידתה. היא עצרה את נשימתה, שכן ראתה דרך־מוצא לדבר, אך עדיין אל העזה להאמין באפשרותו. עדיין לא רצתה לראות את הרעיון כמציאות, וכבר שקלה איך לבצעו. היא שכבה בלי תנועה, קפואה ויחד עם זה ערה לגמרי, והירהרה בדבר. גבר זר, אמרה בלבה בלטיפה כועסת, ישן־נא… בידי אתה. רשיון־הנסיעה שלך עובר דרך ידי – – – אנוכי אתננו לך! אך לא לאלתר. עדיין לא… אתן לך אותו אחרי שאומר די, אחרי שבאמת אהיה שבעה, אחרי שעמדתי על כל שעיפי־נכלך, אחרי שאדע שאין לך עוד מה לתת לי ואוכל להשליכך מעל פני. אתה תלך כשאני ארצה בכך, ולא ברצון המקרה. אל תפחד, בטובתך אני רוצה – שתקבל אפילו יותר ממה שאתה בעצמך רוצה. ואז תלך לך – – –. זה היה פשוט בתכלית. כל המתקבל בדואר־המשרד עבר דרך ידיה. היא המכינה לקאַרל את הניירות בצירוף התוספות. אין איש מלבדה צריך לראות, שהרשיון נעלם לימים אחדים במגירת־שולחנה. וגם אין צורך בעשייה מרובה; מלה אחת לקארל דיה – הערה קצרה על הצורך בשאלה נוספת… פשוט מאוד: מלה קצרה אחת יכולה לגרום תוצאות חשובות. היא הצטחקה בחשאי. הלן היא נערה פיקחית, אמרה בלבה, תפסה את ידו של קולא ומשכה אותו אליה, התרפקה עליו לגמרי ועצמה את עיניה. עדיין צחקה ־ עד שלבסוף באה התרדמה.

ד

ביום שני בבוקר יצא קולא אחרי ארוחת־הבוקר, אך ברחוב נשאר עומד בהיסוס ובמורת־רוח. הוא הרגיש עצמו עייף ורדים. ליאותו הפכה בו ליגון עמום, כאילו בא לידי הכרה שהחמיץ דבר חשוב ועיקרי, ורוחו קצרה להשיג את מה שאיחר. אלא שזה לא קל כל־כך; מה שהחמיץ לא ניתן למצוא עוד. הוא נד בראשו בכעס. מה שהחמיץ לא היה אלא חוסר־הסבלנות שבצפיה, ששכח אותה תוך יומיים אלה. על כל פנים, את חוסר־הסבלנות הזאת חשב לחובה לעצמו; לא לשם כך בא מעבר־לים – לא כדי לבלות יפה, לא לשם חוויית־אהבים שחריפותה בילבלה אותו. הוא הרגיש עצמו כמתאבל ששכח את אבלותו לשעות אחדות. הלן… אמר בלבו. עכשיו לא היה נעים לחשוב על הלן, אך מוכרח היה, ובכל זאת חשב עליה בשנאה אפלה ובזויה לאין־אונים. הוא פחד מפני הלן. הפחד היה מעבר לכל תבונה, פחד־לילות ומוגזם ביותר. כעת נדמה לו כאילו באמת נפל בקסמה של מכשפה. היא הסירה מעליו צעיף שאפילו הוא עצמו לא העז מעולם להרימו. הכרת העירום, להיות חשוף בפניה, היתה מענה אותו כעת, אחרי המעשה. הוא הכחיש מלא שנאה שכאילו התאווה לכך אפילו בחלומותיו הכמוסים ביותר. ובכל זאת ידע שאפילו עכשיו, בהקיץ וביום האכזר, כָּמֵהַ הוא עדיין לכך – לאפלה, לשאול־תחתיה, לקסם הרע והמשחרר. מאז בואו לא התרחש כלום מלבד פגישתו עם הלן. זה היה משום־מה מגונה ואסור. והיזכרו בכל פרטי הפגישה היה עכשיו, בקור ולאור היום והרחוב, מגונה ואסור פי־שבעים. אלא ששבוע אחד הוא זמן קצר מדי – אמר בלבו להרגיע את עצמו. היה עליו להתחשב במועד זה. ואם יבוא הרשיון בימים הקרובים, הרי זמן־הצפיה יהא קצר ומתאים בהחלט. אם הרשיון יבוא… וזה שוב העלה לפניו את דמותה של הלן. יחסיו עם הלן היה להם לכל הפחות היתרון שאין הוא מוכרח לרוץ יום־יום אל המשרד ולשאול; היא תביא לו את התשובה ברגע שתגיע – אם כי ביקורו יום־יום במשרד היה מעסיקו שעות אחדות משעות־הבטלה שלו. ומלבד זה היה עיסוק זה לא־נעים, כעין הסתגפות, וזהו מה שרצה עכשיו בסתר־לבו. והנה אין באפשרותו לעשות זאת. קולא נזכר, שהבטיח לאדית לראותה שנית, ועוד לא קיים את הבטחתו. מצב־רוחו הוטב. מאז פגישתו את הלן, מנע עצמו מפני אדית; כעת לא איכפת לו להיפגש אתה. אין הוא חייב לתת לה דין־וחשבון. אולי גם יוועץ אתה, שהלא גם להלן אין הוא חייב בדין־וחשבון. עצם ביקורו הוא כבר נקמת־מה בהלן. היא לא ידעה על אדית, היא חשבה שהוא מופקר לה לחלוטין… הוא צחק בלבו והמשיך בדרכו. וכיון שהיתה לו כעת מטרה, היתה ההליכה באוויר הבוקר הקר מרעננת אותו. בבית־הקהילה הוכרח לשאול כמה פעמים עד שהגיע אל חדר קטן בדיוטה השניה, שכמעט לא היה אלא מעבר. כאן עבדה אדית, אך הוא לא מצאה בו. על שאלתו ענו לו, שכעבור רגעים תחזור. קולא ישב על כיסא וחיכה. הקירות היו כאילו בנויים תיקים ומיסמכים, וכונניות־עץ הגיעו עד התקרה ובקושי נתנו מקום לחלון אחד. אטומים היו התיקים האפורים, הצהובים והירוקים. בין הכונניות עמדו שני שולחנות־כתיבה, והמקום היה צר כל־כך, שכדי לעבור אל החדר השני הוכרח המבקש לעקוף את השולחנות בקשת רחבה. גם השולחנות היו מכוסים מכתבים, ניירות ומיסמכים. היום היה אפור, מאמצע התקרה היתה תלויה מנורה, אך אורה כאילו אבד בהמון התיקים והניירות, וגם האור עצמו התגוון בגוון־עפר. היה לו חשק לקולא לפתוח את החלון, שכן האוויר שבחדר היה יבש ומופג, אך בחוץ היה קר והוא לא ידע אם מותר לו לעשות זאת על דעת עצמו. אדית נכנסה ועמדה משתאה לו. שתי זרועותיה היו מלאות ניירות, ורק בקושי יכלה להושיט לו יד־שלום. “חשבתי שאתה כבר בגרמניה! לא הופעת מאז”! “הייתי עסוק… לא, עדיין אינני בגרמניה; אני מחכה לרשיון. זה נמשך כעשרה ימים עד שרשיון כזה מסתדר”. “אם כן, הלא אינך ממהר כל־כך”! אמרה אדית, הניחה את התיקים וישבה אל השולחן. “להיפך, הדבר דחוף לי ביותר”! אמר קולא מרוגש. הוא שמע בקולה כעין תוכחת, שהיתה לה הצדקת־מה בלבו פנימה, ומשום כך אסור לו להודות בה.

“הדבר דחוף לי מאוד! אך מה אני יכול לעשות? קוצר־רוחי לא יועיל לי. עלי לחכות. זה דורש זמן”. אדית צחקה: “אדם ישר באדם! כמעט שאפשר לחשוב, שפניך מועדות לשוק השחור. רק אנשים בעלי עסקים שחורים להוטים כל־כך אחרי רשיון כדת, רשיון מלא חותמות נחוצות, ואם אפשר גם לא־נחוצות. היש לך יד בעסקים שחורים, קולא”? “לא. את יודעת למה עלי לעבור, ומדברת… אך אני בכלל רגיל לשמור על הוראות החוק. ומלבד זה אין אני יודע ברגע זה דרך אחרת לעבור את הגבול”. “וכלום חיפשת דרך”? “לא, אין לי סיבה לחפש. מיד אמרו לי שהסידור יימשך משמונה עד שנים־עשר יום. והמועד לא עבר עדיין”. “אם כן, הכל בסדר. ובינתיים אתה טועם טעם חיים”? “אל תצחקי לי”! אמר קולא בקוצר־רוח. “אינני יודע מהי כוונתך. הלא מבינה את שאני ממהר”. “אינני מפקפקת בדבר. אני משערת שאתה עומד כל הזמן מוכן לדרך. צילצלתי לך למלון ואמרו לי, שהעתקת משם. זה היה שלשום. משום כך חשבתי, שכבר עברת לגרמניה”. “לא נראה בעיני שם במלון”, אמר קולא והדליק סיגריה והוסיף שקט יותר: "את בקיאה בדבר יותר ממני, אדית. אולי חושבת את שלא אקבל את הרשיון? ואולי יודעת את איזו דרך אחרת? את מדברת כאילו ברמזים – – –

"אינני יודעת דרך אחרת… אך אני מכירה אנשים, שאולי יודעים דרכים אחרות. אתה חי על הירח, קולא. האם שכחת את הרכבת, שראינו שנינו לפני ימים? החשוב אתה שחמש מאות האנשים ההם כתבו כל אחד בקשה לרשיון וחיכו להיתר לפני שעברו את הגבולות הנה? בימים הללו אין זה מעשה־גבורה כלל לעבור את הגבול. צריך רק לדעת איך להשליך את החכה. הגבולות הם נייר, כידוע. יהודים המוכרחים לעבור גבולות, מציאות הם. לא בניירות עלינו להיאחז בימינו אלה כי־אם במציאות. את זה מחוייבים לדעת ביחוד אלה הנמצאים בדרך – – – " "זה לא בשבילי. זהו – – – " קולא הרים פתאום את ראשו והביט באדית בעין בוחנת: “איך עושים זאת במקרה כשלי? זה בעצם אינו בא בחשבון, אך נניח שלא אקבל את הרשיון, מה עלי לעשות כדי ‘להשליך את החכה’ כהלכה”? אדית הירהרה קצת, ואחר־כך שאלה: “אולי מכיר אתה מישהו ממשרד־פאַלסטינה? הלא עליך להכיר את הבחורים שם. גם הם באו מארצך”.

“אינני מכיר את כל הבא מארץ־ישראל. עד כדי כך אין הארץ קטנה עוד. דיברתי אז עם בחור אחד בתחנת־הרכבת, אך הוא לא אמר לי כלום”. “סימן, שלא השלכת את החכה כהלכה… אם רוצה אתה, אתן לך כתובת”… ושוב התבוננה בו תוך הירהור. המשרד הפלסטינאי שוכן כאן, בבית זה. אם אתה רוצה… אוכל לצלצל שמה ולהודיע עליך. אומר להם שאתה אחד משלנו, שבאת משם ושאין להם מה לחשוש… הם שם סומכים עלי"… “אם את רוצה לעשות זאת… זאת אומרת, על כל פנים – – – זה לא יזיק. חביב מאוד מצדך”. אדית יצאה וכעבור זמן־מה חזרה: “הכל בסדר. עלה־נא ושאל לשמעון. הוא בקי בדברים”. “תודה רבה”, אמר קולא ונשאר יושב. “זוהי עבודתך”? שאל והראה על התיקים שעל השולחן ובכונניות. “כן”. “ומהי עבודתך בעצם”? “אלה הם תיקי הילדים, שאנו דואגים להם. ילדים שהוריהם ניספו ושאין להם קרובים, או הזקוקים לתמיכה”. “כל התיקים הללו”? “כן, כל התיקים הללו”. קולא הביט משתומם לאורך הכונניות ולרחבן. כמה תיקים ישנם כאן? מאות, ואולי אלפים; מי יודע? פתאום לבשו התיקים פני ילדים והתחילו לדבר. ילדי המקרה, ששרדו בזכות איזו רשלנות עיוורת רחומה, בזכות מאות רשלנויות כאלו באמצע ההשמדה הגדולה; ילדים בלי הורים וקרובים, בלי כל שייכות ובלי בית, מטולטלים אילך ואילך על גלי המבול ונזרקים אי־שם על היבשה… עכשיו הם שורות־תיקים בלי סוף. “ומה אתם עושים בילדים”? “לפי שעה אוספים אותם במעונות־ילדים או בבתים פרטיים… ומשלמים דמי־סיוע, מחלקים להם בגדים, דואגים לחינוכם וכן הלאה… ועם בוא הזמן אולי יעלו לארץ”. קולא שוב שתק. בגדים, בתי־ספר, סיוע, זה הרבה מאוד ומעט מאוד. ומי נותן להם את החסר עוד? מי מזכיר להם את הדברים שלא זכו לחוויותיהם? מי מחזיר להם את הצחוק ואת החמימות, מי נותן להם את בעלי־החיים, הפרחים, השעשועים, את האמהות והאבות, את המלים הפעוטות הטובות, את הפינוק החביב ואת ההרפתקות, מי יחזיר להם את ילדותם? “עליך לראות את הילדים אצלנו”! אמר קולא פתאום. "הם שונים לגמרי משאר הילדים… הם קולניים ומחוצפים ואינם יודעים פחד… לא מפני אדם ולא מפני חיה. הם בריאים כל כך – – – " שוב הביט סביבו. “זוהי כאן עבודה מעציבה”. אדית משכה בכתפה: "למען הילדים הללו אפשר עוד לפחות לעשות דבר־מה. באים הנה הרבה אנשים, שאין עוד לעשות למענם כלום. מתרגלים לכך… גם הרופאים אין ביכלתם לרחם על כל חולה וחולה שהם מטפלים בו; לולא כך לא היו עומדים במקצועם. במשך הזמן נהיים החוֹלים ל’מקרים' שמטפלים בהם ומסדרים אותם כיד היכולת הטובה עליהם. במוקדם או במאוחר – – – " היא הפסיקה ושאלה: “ואיך עסקיך שלך”? “תודה רבה… בסדר”. וכאן היה המקום לעבור לנושא־שיחה אחר, לשיחה שתסתיים בהתנאה, בהזמנה, אך הוא שוב לא חשב עכשיו על כך; מובן מאליו שהרעיון על התנאה כזו עם אדית לא היה עולה אלא כדמיון־שווא, שהועלה בידי ההתגוננות הטיפשית מפני הלן. “בסדר. מטריד אותי, שאין לי מה לעשות. אינני רגיל לכך”. “ומה אתה עושה בכלל בחופשתך”? “אני אינני כאן בחופשה”.

“ואם – – – אחרי שתסדר שם את הענין… התחזור הנה”? “אינני יודע. הייתי רוצה חופשה אמיתית. לעת עתה אני רק מחכה”. “כמה פנאי יש לך בעצם”? “כמה שאני רוצה – – – ולא כלום. יכול אני להיעדר זמן מה, אך לא זהו החשוב… אלא שלנו מוטב כעת להיות שם… במקום המעשה, אם אפשר לומר כך. אין לדעת מה ילד יום”. “מה לך ולנעשה שם”? "לא כלום. ורק זה: ששם ביתי. וכשקוראים את העתונים – – – " “שוב קרה דבר־מה”? “לא. אך יוכל לקרות, וזה גוזל את המנוחה ואת הסבלנות”, אמר קולא וצחק כלאחר־יד: “ארצנו יש לה אספקלריה הפוכה: כל־מה שאתה רחוק ממנה, כן נראים לך הדברים המתרחשים שם קשים יותר ומעוררים דאגה. מעולם לא הירהרתי בוודאי כל־כך הרבה על הארץ כמו בימים אלה מאז עזבתי אותה”. “מיסכן! במה אוכל להמתיק לך את גורלך”? צחקה אדית, וקולא הבין שבת־צחוק שוב אינה אלא הצעת־עצמה, ורק שכעת לא היה בוודאי צורך להכביר מלים כדי להשיג אצלה כל ויתור שירצה; היא עשתה זאת יפה מאוד; ראויה היא באמת לכך שיראה לה כמה הוא מעריך את הוויתור הזה – והוא בכל זאת ענה בלי היסוס: “את אינך יכולה לעשות כלום, אך גם אינך צריכה לרחמני”. ושוב נאלץ פתאום לחשוב על הלן, ומוזר שזה היה כעת קל בהחלט ומובן מאליו. הוא קם והושיט לה יד: “אני עולה מיד. רב תודות לך… משיוודע לי דבר, אבוא ואספר לך”. אדית שוב ציחקקה בבת־צחוקה ההתלנית והפזיזית, שהפכה את פניה למסכת־בעל־כרחה. “ובכן, טוב, לך־נא. ואל תהא קל־דעת”! “לא. לא. אל תדאגי”. “להתראות”! אמרה אדית ופנתה אל התיקים שלה עוד לפני שקולא עזב את החדר.

ה

שמעון היה גוץ וצנום, ובשום אופן לא היה דומה לאותם הבחורים שקולא ראה בתחנת־הרכבת; יותר מזה היה נראה לפנקסן קרתני בבגדי־השבת שלו. קולא היה מופתע במקצת, שכן שמעון היה כנראה אישיות חשובה – היה לו חדר מיוחד, שלא היה קל כל־כך לגשת אליו, וקולא הוכרח לחכות ולא ניתן לו להופיע בפניו אלא אחרי שהפקידה שאלה בפרוזדור לשמו ולענינו וקיבלה הוראה לכך. “שלום עליך”, אמר שמעון. “אתה בא מן הארץ”? כנראה שהמלצת אדית יש לה ערך, כי שמעון קיבל אותו בידידות, כאילו הכירו מימים ימימה. פניו היו מוכרים לקולא. אולי נפגש בו שם בארץ ברחוב, ואולי לא היה זה אלא השפעת הלשון והנעימה בכלל, וגם משום שפניו היו דומים למאות פנים אחרים. קולא ישב וענה: “זה כשבוע ימים שבאתי משם”. “ואני כבר שמונה חדשים כאן. איך הענינים שם? שוב הייתי רוצה להיות שם”. קולא צחק: “בעצם לא השתנה כלום בכללו של דבר מאז שמונה חדשים. תמצא את הכל עדיין בעינו כמות שהיה”.

“מי יודע?… טוב להיות קצת בחוץ־לארץ, אך שמונה חדשים הם יותר מדי. יש לי שם אשה וילדים, ושוב הייתי רוצה להיות בבית”. “יש לך ילדים”? “כן, מדוע לא? שני בנים”. “בן כמה אתה”? “שלושים”. “חשבתיך לצעיר מזה. כן, בן שלושים יכול להיות אב לשני ילדים”.

“ואתה יש לך ילדים”? “לא”. “איפה אתה עובד”? “יש לי עסק קטן”. “מתי עלית לארץ”? “לפני תשע שנים. איפה אתה גר בארץ? נדמה לי, שנפגשנו פעם”. “יתכן”… אמר שמעון באדישות ונקב בשם מושב, שקולא לא ידעו אלא לפי שמו. “הייתי שם גנן”, אמר, “אולי היית פעם אצלנו. יש לנו מטע ־פרחים יפה מאוד, ואנו מספקים הרבה פרחים לעיר. לגמרי לא טוב שאני נעדר משם זמן רב כל־כך. יש שם עכשיו הרבה עבודה”. “מעולם לא הייתי שם, אך ידוע לי שאתם מגדלים פרחים יפים. אולי נפגשנו פעם בתל־אביב. אני גר בתל־אביב”.

“כך… אין עצה, עלי להישאר כאן עוד זמן־מה”, אמר שמעון ונשען אל כיסאו ושיפשף את ידיו הקרות. אחר־כך שאל בבת־צחוק: “ובכן, אתה רוצה לגרמניה”? בת־צחוקו לא היתה שמחה ביותר, ודמתה יותר למהרהרת ולעגנית. “אדית מסרה לי שאתה רוצה לעבור. מה יש לך שם”? "אחותי שם. רוצה אני לבקר אצלה. זה תשע שנים שלא ראיתיה. אני רוצה – לך יכול אני לגלות – שתבוא אלי. אנסה – – – " “אם היא רוצה לעלות, תעלה בלי ספק כעבור זמן. כל אלה הרוצים לעלות יעלו במועדו”. “במועדו! אינני רוצה שהיא תחכה זמן רב. אני רוצה שתבוא מיד! היכול אתה לעזור לי בזה”? “זה ענין… שאינני יכל לענות לך עליו בקלות יתירה. זה תלוי בנסיבות רבות. זה לא פשוט כל־כך… אתה יודע את מקומה”? “כן, במחנה פירנה. אינני יודע אם נהיר לך המקום. זה לא רחוק מן הגבול”. “אני יודע”… אמר שמעון כבסלחנות. “כך בפירנה. זה אומר דבר־מה. יודע אתה, פירנה איננו מחנה רגיל”. “אלא מה”? “פירנה הוא מחנה־הכשרה. בעצמנו הקימונו אותו, כדי להכין אנשים לארץ, לפירנה מכניסים אנו בחירי־פליטים. אגב… לפני חדשיים הייתי שם”. “היית שם”? “כן”. “אולי ראית את אחותי”? “אפשר. אינני זוכר. אתה תסלח לי – אני רואה כל־כך הרבה אנשים ושומע כל־כך הרבה שמות”. “מובן, מובן… אתה אומר שפירנה הוא מחנה טוב”. "טוב?… אין מחנה טוב. אדרבה, נסה לתאר לך מחנה טוב. אנו עושים מה שביכולתנו, וכדאי הוא הדבר. זה הכל. “כן”, אמר קולא במבוכה. קמה דממה קצרה, עד ששמעון שאל את שאלתו הבאה: “מתי אתה רוצה לעבור”? “ברגע שאפשר יהיה. הגשתי בקשה לרשיון. הוא צריך להגיע תוך שבוע זה”. "אה, כן… אתה הגשת בקשה לרשיון! על זה לא סיפרה לי אדית. אם כן, לא נחוצה לך עזרתנו… אדית אמרה שאתה זקוק לעזרה. שאתה – – – " “לא, לעת עתה לא נחוצה לי עזרה”, אמר קולא מרוגז במקצת. אחר־כך התחרט: "אינני יודע… הן אין אני בטוח שאקבל את הרשיון. אמנם הוא הובטח לי, ואני מעלה זאת בחשבון, אך בכל זאת… עלי לעבור בין שאקבלו ובין שלא אקבל. אדית יעצה לי לדבר אתך על כך בכל אופן.

לעת עתה אינני רוצה אלא לדעת, אם תוכל לעזור לי אם יהיה לי צורך בכך". “ומדוע לא תקבל את הרשיון? אגב… גם אני אין לי רשיון, ואני שוב אעבור תוך שבוע זה. אם רוצה אתה, אוכל לקחתך אתי”. קולא הביט בו מופתע: “זה – – – זה פשוט כל־כך”? “לא, לגמרי לא פשוט. אך ניתן לעשות”, אמר שמעון ובחן את קולא במבטו. “אתה מתירא”? “לא”. “אם כן”… אמר שמעון וקם והלך אל החלו תוך שיפשוף ידיים. ושוב אמר, נשען אל החלון: “לא פשוט כל־כך, אך תמיד ישנם דרכים לדבר. אל לך לפחד… אינני רוצה לפתותך, אך לא נורא. אני לא פעם עברתי כך, ושוב חזרתי. יש לי אשה וילדים ואינני רודף הרפתקות. אפשר לסמוך על בחורינו”. הוא חזר אל השולחן ואמר כמעט כלאחר־יד: “אם אתה רוצה, אוכל לקחתך אתי השבוע. אני אמשיך את דרכי הלאה, אך את הגבול נוכל לעבור יחד. ואולי אלך אתך גם לפירנה”. “איך – – – זאת אומרת, באיזו דרך… זאת אומרת, איך עושים זאת”? “את זה אינני יכול לגלות לך מראש. זה לא לפי סדר־מסעות. מחפשים בעצם דרך בטוחה ביותר ברגע מסוים. נוסעים אל קרבת הגבול ושם מחפשים מקום שאפשר לחמוק בו ולעבור”. ואחרי שיקול־דעת אמר: “מחר צריך לחזור משם בחור, ומפיו אשמע פרטים. כפי הנשמע מצא דרך טובה ביותר”. קולא שאל בהיסוס: “אמור־נא לי מדוע עובר אתה בעצם את הגבול בלי רשיון? האינך יכול להשיג רשיון? זאת אומרת – – – אם אין כנגדך איזה דבר מיוחד, אולי אוכל לעזור לך. יש לי יחסים עם המשרד”. קולא הרגיש צורך מיוחד להראות לשמעון שאין הוא נזקק דווקא לעזרתו, ולהיפך, אולי יכול לעזור לשמעון. שמעון צחק במתינות: “תודה… גם לנו יחסים, ובוודאי הייתי מקבל רשיון. אך מה זה יועיל לי”? “הלא אמרת… מובן שאתה זהיר, אך הלא בעצמך אמרת שבכל זאת יש סכנה בדבר. ואילו קבלת רשיון – – – " אני מסתבר שהייתי מקבל את הרשיון, אך לא האנשים שעלי להעבירם הנה. וכדי להעבירם, עלי לדעת את הדרכים בשבילם. אין בידי לבחור את האנשים להעברה, אם אינני יודע את הדרכים. כן אינני יכול להועיד איפה ומתי עליהם לעבור. כל זמן שהדרכים אינם נהירים לי”. "אתה מביא אותם – – – " “אני וגם אחרים. זה לא חשוב. על כל פנים עלי ללכת באותם הדרכים עצמם. בינתיים לא הייתי שם זמן רב ונצטברו שם דברים אחדים, ולכן עלי ללכת שמה עוד השבוע”. “אני שמח מאוד, שבאתי אליך. לא ידעתי כלל – – – " אין זה סוד כמוס, שאנו מעבירים את אנשינו הנה ומכאן הלאה. ומלבד זה, הלא אתה מאנשי שלומנו ואדית אמרה, שאפשר לדבר אתך – – – אני יש לי אמון באדית. בחורה ישרה באדם ובת־סגולות”. “כן, מובן. ובכן טוב… ברור, שאני בוחר לנסוע ברשיון, אך במקרה שלא אקבל אותו, הרי טוב מכל יהיה ללכת אתך, לא כן”? “אל לך להתבייש. גם אני הייתי בוחר לנסוע ברשיון. אני לא נולדתי מבריח ־ נפשות… אף־על־פי שמוכשר אני לכך. משום שאיש אינו חושד בי. ובכן, טוב… אינני יכול לומר לך בדיוק מתי אני נוסע. מחר, משיחזור הבחור, אדע יותר. צלצל־נא אלי מחר. מסתבר שאוכל להגיד לך פרטים. או ששוב תצלצל אלי כעבור יום. עליך להתכונן… תתלבש חם. אין אנו יכולים להצטייד ביותר ממה שעל גופנו. בלי שום חבילה”. “כן, כך שיערתי לי”, אמר קולא והופתע שקולו חסר־בטחון הוא פתאום ומרוגש. הבאמת רצה בדרך זו? איך זה בא לידי כך, שכבר מדברים על פרטי הדבר? הוא לא רצה ששמעון ירגיש בהתרגשותו, ולכן קם ואמר: “מחר אצלצל אליך. בכל אופן אודיע לך על מצב הרשיון שלי. ואתה אם תקדים ללכת, תודיעני, לא כן? אני – – – אני גר בגראַנד־הוטל”. ושוב היה נבוך.

הוא מצא, שלא במקומו הוא לספר לשמעון שהוא גר במלון מיוחס כזה. “רב תודות לעת עתה”! אמר במהירות. “אין על מה”, אמר שמעון. “עד שלוש אחרי הצהרים אני כאן יום־יום”. קולא יצא וירד במדרגות. הוא היה מרוגש; פתאום תקפתו מתיחות של חשק־פעולה מוזר, אך גם שמח. תוצאתה העיקרית של שיחה זו היתה ההכרה, שחשיבותו של הרשיון אין הנשמה תלויה בו כפי שהוא חשב עד עכשיו. יש מוצא, ישנן דרכים… אמנם סכנות כרוכות בהם, הפרת־חוק גלויה, ואם אין מצליחים בהם, הרי אין לראות את התוצאות מראש. מוזר שדווקא יסודות אלה, הפרת החוק והסכנה, קסמו לו ברגע זה, ועובדה זו היתה מפתיעה ומרגשת. אי־שם בחביון־נפשו היה גם רגש זה קשור בהלן. כאילו מוכיח הוא לה בזה דבר־מה שאין להוכיחו באופן אחר. ואולי זהו היסוד למצב־רוחו הטוב… ואף־על־פי־כן קיווה בסתר־לבו שכל הדרכים הללו לא יהיו הכרחיים לו למעשה. וכעת, מאחר שמצא את המוצא והוא מוכן ללכת בשעת הצורך בדרך־החתחתים, הרי ודאי שיקבל את הרשיון, כפרס לרוח־הגבורה שבו – – – הוא נד בראשו. הירהורים אלה הם לבטלה. אחרי הצהרים תחזור הלן, והוא ישמח לה. היתה לו הרגשה כאילו עשה איזו עבודה קשה בשעות האחרונות, ובזה קנה לו את הזכות לנופש ולקורת־רוח. היהוריו בהלן שוב גרמו לו עונג ניכר. מובן מאליו שלא יעלה לפניה אף מלה מכל השיחות הללו. ברור, ומובן, שהיא תשדלו להימנע מהרפתקות כאלו, ומלבד זה הלא היא בכל אופן שייכת לפקידות. הוא נכנס אל החנות הקרובה ביותר וקנה צרור פרחים להלן. רוצה הוא לראותה מחייכת עם קבלת הפרחים. יפה היא מאוד כשהיא מחייכת, ואיזו אשה אינה שמחה לפרחים? יש לשקול יפה מה לעשות בה הערב…

ו

אותו בוקר יום־שני הקדימה הלן לבוא אל המשרד. איש מבין הפקידים לא היה שם עדיין. בחדר הסמוך עבדה האשה הנקתנית, היה קור חזק, והחדרים נדפו אבק־טחב וריח פחם הבוער בקושי, כי אך זה הסיקו את התנורים. היא הדליקה סיגריה, הטילה מבט על השולחן הריק וניגשה לאיטה אל החלון. עד שהדואר לא בא, לא יכלה להתחיל בעבודתה, ועל כן עמדה על יד החלון ועיניה תקועות ברחוב האפור. עייפותה נתנה אותותיה כעת רק בקוצר־רוח חסר־שינה, רעֵב ומתוח. קולא הישן עלה לפניה ועורר בה בת־צחוק. שמו סטפאַן, השתאתה בלבה. לא עלה על דעתה עד הנה לקרוא לו בשם זה, וזה אופייני. בעצם היה הוא איש זר; למעשה לא ידעה עליו אלא מעט מזעיר. לא היה צריך בוודאי ללחוץ עליו הרבה כדי לדעת עליו יותר. השיחה על יד השולחן אתמול שימשה הוראת־אצבע לכך… אך בהחלט לא היה חשוב להיוודע יותר. הזרות נשכחה מזמן. לא בידיעה ובמלים היה הדבר; ידיעת־הגוף הספיקה. היא נדה בראשה. מה־חשוב קרה בעצם? ערב אחד של אכילה וריקוד, אחרי־צהרים ולילה אחד… לא זוהי הרפתקתה הראשונה ממין זה ובתהליך זה במשך השנים. אין כל חשיבות בדבר – לא קרה בזה ולא כלום. על כל פנים הגילוי המוזר קרה והיה; היא ידעה עליו בלי כל שאלה את מה שיודעת היא על עצמה, וזה הרבה. הלן היתה מקדישה מאז ומתמיד לעצמה ולרחשי גופה תשומת־לב, שהיתה מתוקה וחסרת־בושה. היא אהבה את עצמה במסירות ובפינוק לאין־גבול, שמן ההכרח היה כי יערערו במוקדם או במאוחר כל מאהב אמיתי, לפי שהיתה מעוררת קנאה ורגש של חוסר־יכולת. מי זה יכול לתת את מה שהיא מסוגלת לתבוע? וגבר מענין זה אפילו לא עלה על דעתו לחלוק על תביעתה זו; הוא מצא אותה למוצדקת בהחלט, לפי שגם הוא תבע זאת לעצמו… הוא היה דומה לה, והיא הרגישה בכך ברגע המגע הראשון. כנראה ששניהם ידעו יפה את הכמיהה לצלול, וברגע הצלילה לעצור, כדי להראות עליו, להחזיק בו, בקטע־הזמן הנוצץ, הרוצה לברוח ושאסור לו לברוח כל זמן שלא נתן את הזיק האחרון שבתאווה. לשניהם אותה הנכונות השוקקת והנואשת לרדת אל הסבך העמוק ביותר, אם רק יש בו עוד טיפת־רוויה אחת. לא די בחוויית התאווה – צריך לראותה, לשמעה, להריחה; צריך להכווֹת כל רחש בתודעה, את הפלא הטיפשי, המופלא, הבהמתי והמגוחך הזה, את אלף־פניה הדומים והשונים לעולם של הגאולה המצמיתה… לפעמים היה גבר זה כמעט חסר־אונים בתמהון־לבו, וגם זה היה ידוע לה עמוק־עמוק; מה שעשו, נהיה לפשוט יותר ויותר – – – ומה שהיא רצתה, היה גם כן פשוט בתכלית. היא רצתה שאדם זה יהא שלה, שתחזיק בו כל זמן שהתאווה בעינה עומדת. ושוב הצטחקה. הוא היה מסור בידה… היא היתה עייפה והרגישה עצמה בנעימים. אחרי הצהרים שוב תלך אליו. עדיין לא הגיע הדואר, והלן היתה קצרת־רוח מאוד. היא רצתה לקבל את הדואר לפני שקארל יבוא. אף־על־פי שאין להניח שקארל יתבונן בה בטפולה בחומר המגיע, שכן מעולם לא עשה זאת עד עכשיו, בכל זאת אין לדעת. ואולי לא יבוא רשיונו של קולא גם היום. כבר היו מקרים פשוטים בהחלט, שהשתהו בלי כל סיבה מיוחדת; הדבר יכול להימשך עוד שבוע ימים, ואז כל יגיע־מוחה יהיה למיותר. אם יימשך הדבר שבוע תמים, לא תצטרך עוד לעשות כלום; זה יהיה לה די בוודאי; כעבור שבוע יוכל ללכת במנוחה. אך לא עכשיו, לא היום, ולא מחר; עדיין אסור שהרגע יעבור, דרושים לו עוד ימים ולילות כדי שסאתו תתמלא. רשיונו של קולא היה המשלוח השני בדואר. היא החזיקה בידה את פיסת־הנייר הקטנה ותקעה את עיניה המדומדמות במלים המעטות. כעת ראתה שטיפשות היתה בה לקוות להשתהותו של הנייר; מתנה כזו אינה ניתנת לו לאדם – – – עדיין לא קרה כלום, אמרה בלבה מלאה שנאה. הוא אינו יודע עדיין; איש אינו יודע. אם אעלים את פיסת־הנייר בתוך מגירתי, אם אקרע אותה, איש לא ידע על הדבר. אך הנחמה לא הועילה. לא די בהשמדת הנייר… פתאום ראתה שטעות תהיה זו ומסוכן להעלים את הרשיון בשתיקה ועל דעת עצמה. עצם נתינת הרשות צריכה להיבטל. וכרגע היתה קרה ושקטה. היא קמה ועברה אל קארל. “מה שמו של אותו אדם מפלסטינה, שהיה כאן לפני שבוע”?

היא דיברה בבטחון סהרורי. בעצמה לא האמינה שקולה יכול להיות בטוח ואדיש כל־כך. “קולא”… ענה קארל. “רשיונו הגיע? זה טוב”. “כן, הרשיון כאן… שמע, קארל. אינני יודעת אם למסור לו אותו. אתה מכיר אותו יפה”? “אני – – – אינני מכיר אותו בכלל”. הלן שמעה בשמחה פרועה שקולו נעשה כבר עם שאלתה הראשונה מהסס וחסר־בטחון. קאַרל הביט אליה ואמר בחפזון: “אותה שעה ראיתיו בפעם הראשונה. בכל אופן אני מכיר את ידידו, שהביאו הנה. ההוא ודאי בסדר גמור, משום כך אני מניח שגם קולא בסדר גמור”. "לא מן ההכרח שידידו יודע את הכל. ואולי עליך לשאול מפי עוד מישהו… אינני אומרת בזה כלום, אך אינני יודעת אם כבר אפשר למסור לו את הרשיון. אתמול שמעתי במקרה על קולא זה…. בזמן האחרון הלא היו לנו די אי־נעימויות על שנתנו רשיונות לאנשים שלא היו ראויים לכך. אתה יודע שזה ישוב אל חיקנו־אנו – – – " אמרה הלן והרגישה, שדי לה במה שאמרה ושאסור לה לומר יותר מדי. “מה שמעת עליו”? שאל קארל מרוגז. היא לא גרעה עין ממנו, צחקה בביטול ומשכה בכתפה בלי לענות. קארל הירהר קצת, צייר דמויות פעוטות על הנייר שלפניו, ופניו הביעו בגביניו המקומטים ארשת נער בית־ספר הנבוך בתשובתו. “אינני מאמין”… אמר לבסוף במורת־רוח. לא הוברר מה אינו מאמין. “אך מובן שאת צודקת. עלינו להיות זהירים – – – אני אתעניין. לא יזיק לו אם יחכה עוד קצת. שימי לפי־שעה את הרשיון הצדה. ואם יבוא, נגיד לו, שהרשיון לא הגיע עדיין. אין הדבר נראה לדחוף כל־כך, שאם לא כן היה כבר בא. אני אתעניין בדבר”. התאמצות כבירה היתה דרושה להלן כדי לשמור על שקט פניה. הלן היא נערה פקחית, אמרה בלבה בנשימה קצרה. איש אינו יודע כמה פקחית היא. "נכון – – – " אמרה בקול חנוק ומיהרה להסב את פניה מנגדו, כדי שלא יבחין בצחוקה שכמעט פרץ מקרבה.

ז

היא רצתה למסור לקולא מיד את הידיעה. רוחה קצרה בה למסור את הבשורה המזויפת הנפלאה, וקוצר־רוח זה היה כפול ומכופל. חוסר־בטחון כמוס היה ספוּן בו וגם סיפוק שבנצחון, שרצתה למצותו לכל הפחות במסתרים. וכן רצתה להיות כבר מאחרי ההודעה, כדי שלא תקפח לזמן רב מדי את מצב־הרוח הטוב שבהתייחדותם. היא לא הוגיעה את מוחה הרבה על משמעותו של צעדה זה לקולא ואילו תוצאות יביא לו. הוא רוצה לעבור לגרמניה, רוצה לראות את אחותו – ובכן טוב, יאחר קצת לראותה… היא הרגישה את עצמה זכאית בהחלט לעשות מה שעשתה.

ישלם־נא! אמרה בלבה, ולא בכסף משמע. הוא איקלע לה בדרכה, ובעד זה עליו לשלם, לשלם בשעותיו, בימיו, בשהותו כאן, בהימצאו־כאן־בשבילה. היא לא עשתה בזה שום רע. ובכל זאת היתה מפוקפקת, לפי שלא ידעה אם בזכיה זו במשחק היום זכתה לחלוטין. עליה לדעת בהקדם מה יעשה קולא כדי לקבל את הרשיון למרות כל אלה. על קארל קל להשפיע, ואם קולא יצליח להשיג קשרים אחרים אתו, או להביא לו המלצה טובה לעצמו, הרי בין־רגע יהפוך את לבו של קאַרל לטובתו ומיד יקבל את הרשיון, שהרי מונח הוא מוכן ומזומן. וכך חיכתה בקוצר־רוח לפגישתם אחרי הצהרים. ברגע שעברה את סף החדר שכחה את חוסר־סבלנותה. קולא כבר חיכה לה. הוא סכך את החלון ולא השאיר אלא את האור הקטן שעל השולחן, לידו ישב וכתב.

הוא קפץ בשמחת־פתאום גלויה לקראתה, הסיר מעליה את מעילה, תפסה ונשק לה ארוכות. אחר־כך צילצל והזמין תה ועוגות, הוציא מן הארון את גלימת־הלילה שלה, עמד על כך שתשכב על הספה, כיסה אותה והגיש לה את פרחיו. חביבותו העליזה בילבלה אותה. היא התבוננה בו בגניבה, ניסתה לגלות בו תמורה, לנחש את כוונתו, אך לא ראתה כלום. הוא שמח שהיא שוב כאן – – – “בוא הנה”! אמרה בלחש. הוא ניגש והתכופף עליה. היא משכתו מטה יותר ונשקה לו על עיניו. “אתה חביב מאוד”, מילמלה. קולא ישב לידה ושוב נטלה בזרועותיו. היא התרפקה אליו ועצמה את עיניה, ושוב לא היתה קצרת־רוח. אולי לא להגיד לו כלום היום; כל זמן שאינו יודע לא יוכל לעשות דבר, והעובדה שהוא אינו שואל כלל על אודות הרשיון מוכיחה, שבכלל אין הוא קצר־רוח כל־כך… כעת אי־אפשר לה לדבר על הענין. הערב הולך ובא והכל יפה כל־כך – לשכב בזרועותיו, לתת לו ללטף אותה; ידיו חמות וטובות, וזמן רב כל־כך עבר מאז היה מישהו חביב אליה ופינק אותה. היא שתקה. מאוחר בלילה אמרה פתאום בחשכה: “הייתי רוצה לדעת, איך אשתך”. היא שכבה פרקדנית, זרועותיה תחת לראשה, וקולא עישן על ידה. היא לא ידעה מאין עלתה בה שאלה זו; היא באה בלי כוונה תחילה והפליאה אותה, לפי שבכלל לא רצתה לשאול שאלה כזו; היה זה בניגוד לכל כללי המישחק. הוא לא הזכיר את אשתו אף במלה. הגברים הם מומחים לשכוח את נשיהם לחלוטין כשהם שוכבים על יד אשה אחרת, כאילו באמת אין להם בחייהם אלא הרגע והאשה שבאותו רגע. הלן הרגישה פתאום קנאה שבילבלה אותה: היא היתה מקנאה לא רק על האשה השניה ההיא, אלא גם בשם האשה ההיא לגבר זה, ששכח אותה עד כדי־כך. היא מנתה לו את השכחה ואת הבגידה… וכי מה איכפת לה אותה אשה? תהי מי שתהיה, הלן אינה יכולה להתמודד אתה. הגבר הן שייך לה על פי החוק. אלא שהלן היתה אשה גם היא, ורצתה להחזיק בגבר ולא יכלה. היא היתה הלן, והלן היתה היא, מפני שכל אשה בעולם יש לה בחיים רגע, בו היא רוצה להחזיק בבעלה, אך הוא נשמט מידיה. הלן הרגישה עכשיו מה שהיא ראויה לו… ויחד עם זה בזה לאותה אשה ולא יכלה להאמין במציאותה.

כאן, בשקט האפל והחם, בקירבה רווּיה ותאוותנית זו קשה היה להאמין שהוא חי פעם עם אשה אחרת, שנתן למישהי פינוקי־לטף, התרגשות ואושר שהוא נותן לה ברגע זה. וכלום לא אמר הוא עצמו אתמול, שעוד לא – – – קולא שאף מן הסיגריה. הגחלת האדומה הקטנה להטה בחשכה ושוב החוויה. “אין לי אשה”, אמר בשקט. היא הטילה עצמה על צדה ונשענה על זרועו: “הלא אמרת – – – כתוב בדרכונך שאתה נשוי”… “הייתי, בשעה שכתבו את דרכוני. זה היה לפני שלוש שנים. בינתיים התגרשנו. לא חשבתי כי עלי לשנות זאת בדרכון. לא חשוב. זאת אומרת, השלטונות שיש לי עסק אתם בנסיעתי, ודאי שאין להם ענין לדעת אם אני נשוי או לא”. “נכון… לא חשוב”, אמרה הלן והרימה את ידה בלי תכלית. אצבעותיה השטוחות נגעו בחזהו, מתחו שם עיגולים קטנים והרגישו בשמחה נואשת את תשובת עורו. “ואת”? שאל קולא ברשלנות. “לך היו הרבה אנשים – – – " “זוהי קביעה, או שאלה”? “שאלה”. “כן… היו לי הרבה גברים. האם זה חשוב בעיניך”? “לא. וכי למה יהא זה חשוב לי”? “חשבתי סתם… על־פי־רוב מחשיבים זאת הגברים, מתוך קנאה. כולם רוצים להיות היחידים”. קולא צחק בלחש: “אמרי־בינה שלך! לא, לי זה לא חשוב. טיפשות היא לקנא על העבר”. “כן, צדקת…” אמרה הלן במורת־רוח תמוּהה; זוהי טיפשות”. שוב שכבה פרקדנית ושאלה אל תוך האפלה: “אם כן למה שאלת”? “אינני יודע. אולי רציתי לדעת אם השערתי נכונה. כך שיערתי לי”. ואחרי שתיקה קצרה: “והגבר שהיית נשואה לו? ההרבה זמן היית נשואה לו”? “אמרתי לך שאינני רוצה לדבר על כך. למה אתה חוזר ושואל עליו”? “אולי אני מקנא לך על אדם זה”. “חשבתי, שטיפשות היא לקנא על העבר”. “אך אינני יודע אם זה באמת עבר”. “כן, זה עבר. אמנם לא בלי כל זֵכֶר. מה שכואב כל־כך אינו חולף בלי זכר. לעולם אין האדם אחרי זה מה שהיה קודם לכן. אין שוכחים… אך בכל זאת עבר. זה היה מזמן”. היא פנתה אליו, נלחצה אליו בגופה ולחשה פתאום: “אין לך כל יסוד לקנאה. טוב, טוב מאוד אתך”… מאוחר בהרבה, ושוב אחרי שתיקה ארוכה, הרימה את ראשה ואמרה בהיסוס: “שמע… יש לי הודעה לא נעימה בשבילך”. הוא חרד מנימנומו ושאל מבוהל: “מה יש”? “בקשת־רשיונך נדחתה”. הוא הזדקף בתנועה נמרצת: “ברצינות”? “כן”. "כך – – – " היא חיכתה בנשימה עצורה שיוסיף לדבר, אך הוא שתק. אחר כך העלה את האור, שוב לקח סיגריה ונשאר יושב בברכיים כפופות. רק כעבור זמן רב שאל: “מדוע”? “אינני יודעת”. הוא הביט בה וחיוך סתום חלף על פניו: “ואת זה העלמת ממני כל היום וכל הערב”! היא השיבה בבת־ראש קלה, מבלי שידעה אם תוכחה היא זו או חביבות. פתאום תקף אותה פחד. היא ראתה את פניו באור־המנורה: הפנים היו קשים וזרים. כרגע שכח אותה… האם עוללה שלא־מדעת יותר משחשבה? לרגע כמימרה השיאה אותה נפשה להודות בכל ובלבד להיפטר מן הפחד, להחזירו לרגע אל עצמה. אך מיד הוברר לה שלעולם לא תגלה לו, שאסור להודות בדבר, דווקא משום שהמעשה שעשתה הוא כנראה חמוּר בהרבה מששיערה. קולא שתק שוב. היא החרידה אותו בתחילת שנתו, ועבר זמן־מה עד שתפס את דבריה. לאט לאט עלה בו חרונו. הוא היה מאוכזב במידה איוּמה. זה היה טיפשי וחסר־יסוד כל־כך! הוא היה בטוח שיקבל את הרשיון… וכעת עליו ללכת בדרכו של שמעון. לפני הצהרים היה מוכן לכך, וכעת היה מרוגז ומלא צער כמי שנעשה לו עוול גדול. “זה רע מאוד”, אמר לבסוף. “אני חשבתי באמת… מה אעשה עכשיו? מה את מייעצת לי, הלן”? "תן גם לי סיגריה – – – " הלן שאפה עמוק את העשן וענתה מהוססת: “איני יודעת…” ברגע זה לא ידעה באמת מה לעשות. לא עלה על דעתה שישאל ממנה עצה. “צריך לשקול…” “אולי אדבר עם קאַרל”? שאל בקוצר־רוח. “לא. זה בוודאי לא”! “מדוע”? היא היהרה קדחתנית ואמרה בהתנגדות: “משום שקארל אינו יודע עדיין בכלל על הסירוב”. הוא הביט בה בתמיהה. והיא חזרה ואמרה חנוקה: “הוא אינו יודע. אני – – – לא סיפרתי לו”. “מדוע”? “משום שזה יוכל להכביד את הדבר. לעת־עתה רק אני יודעת על הסירוב. מה תדבר עם קארל? הלא אסור לך לדעת זאת… הוא יכול לומר לך שהרשיון עוד לא הגיע”.

“אולי מוטב שאת תספרי לו, ואז אוכל להיוועץ בו מה לעשות”. “לא. אני מכירה אותו יותר ממך. לעת־עתה ודאי שאסור לך לדבר אתו על כך”. “אם כן מה עלי לעשות”? קרא קולא מרוגש. היא הניחה את זרועה על כתפיו ואמרה פוצרת ומלטפת: “יקירי… אל לך להתבלבל מיד. עליך להתאזר סבלנות ולחכות”. “מה, לחכות עוד”? “אינני יודעת מדוע נדחתה בקשתך. שום סיבה לא צוינה. חכה ימים אחדים ואל תעשה כלום בעוד ימים אחדים שוב אשלח בקשה לברלין. זהו הפתרון הטוב ביותר. אנו נעשה כאילו אין אנו יודעים כאן על סירוב ואגיש שנית בקשה. אולי לא ירגישו שם בדבר. הלא יודע אתה איך זה במשרדים… משיעברו ימים אחדים, אפשר מאוד שתקבל את הרשיון”. אחרי כל מלה חיכתה שיפסיק אותה, ומששתק, גבר בה אומץ־לבה. “את זה אעשה. ולפי שעה חכה”. “לחכות”! אמר מאוכזב ובשאט; “זה יותר משבוע שאני מחכה”! “וזה מצער אותך”? הוא חייך כלאחר־יד: “לא… על הימים האחרונים ודאי שאינני מצטער. אך עליך להבין… את מוכרחת להבין… הן לא לשם זה באתי. אין אני יכול לחכות סתם בעולם. מה דעתך, כמה זה יכול להימשך”? “אינני יודעת…” אמרה בקול חרור, ועצמה את עיניה. אני רוצה בך! אמרה בלבה, אתה, אתה, אתה – – – ועכשיו, שבכל זאת קרה כנראה מה שהיה רחוק מן הדעת ולפי כל הסימנים אין לו מוצא אחר ועליו לעשות לפי עצתה, עכשיו להט בה מבוקשה עוד יותר: “אולי שבועיים או שלושה. ואולי גם פחות מזה. ימים אחדים אינם מעלים ואינם מורידים. אתה מבין, אין הגיון בדבר לחזור ולבקש מיד. כל־מה שנחכה יותר, יגדלו הסיכויים”. “ודרך אחרת אין”? “אין”. “שבועיים או שלושה…” חזר על דבריה בלעג, ולתמהונה לא אמר יותר. הוא שכב שוב ושתק.

היא לא העזה להפריע לו שתיקתו. קולא הירהר בדבר. מה שהיא אמרה מתקבל על הדעת; הוא החזיק לה טובה. כנראה שעשתה עמו טובה רבה בהסתירה את הסירוב, שהרי ברור שאם יוודע הסירוב רשמית, יהיה הכל קשה יותר. בעזרת ברודי אפשר אולי לקנות את לב קארל אל הענין, אלא שקארל אמר שהוא אינו מכריע, ואם ברלין סירבה לא יוכל גם הוא אלא להגיש שנית את הבקשה. אך גם זה ידרוש זמן לא פחות מעצתה של הלן. היא לא יכלה לדעת שהצעתה אינה בת־ביצוע בשבילו. זמנו היה מוגבל, ועוד יותר אמצעיו. הלן היא נפלאה, אך יקרה מדי. ברגע זה שכח שהוא עצמו קבע את המחיר הזה בעברו אתה יחד אל הגראַנד־הוֹטל, ושעשה זאת יותר לעצמו מאשר לה. וכעת הוא מונה לה זאת. ויחד עם זה למורת־רוחו הוא לומר לה אף מלה על כך. יכולה היא לכנותו בהלצה בשם רב־נוכל, אך אסור לה בהחלט לדעת שאין כיסו מגיע ליותר משלושה־ארבעה ימים. אחר כך נתברר לו, שלגמרי לא בכסף ולא בהוצאות שהותו הדבר. יכול הוא להשיג כסף אך פתאום הוברר לו, שלמען רצון־עצמו אסור לו להישאר כאן. הרי עליו לעשות למען מטרתה ומגמתה של נסיעה זו: לעבור לגרמניה… אמנם נעים מאוד עם הלן – יותר מדי נעים. וכמו בבוקר שוב התקומם, ומשום כך היה ברור לו מה עליו לעשות. עליו ללכת בלי לחכות לעזרתה; יוכיח לה שהוא חזק למדי לבצע את רצונו. ועל כן נרגע לגמרי, משום שידע מה יעשה ומשום שבהסתרתו את כוונתו מפני הלן היה טמוּן סיפוק חבוי וקנטרן, שהמתיק את אכזבתו. בקול שקט, כמעט עליז, אמר: “כך הוא הדבר. מכריחים את האדם… אולי טוב מאוד כך. בלי הכרח לא ייעשה הדבר”. היא לא הבינה את דבריו, לא העזה להבינם כפי שרצתה, התכופפה עליו והחליקתו בראשו: “אל תהא עצוב”… מילמלה. "יהיה לנו טוב מאוד – – – " “כן”, אמר הוא בקול יבש. אחר־כך ציחקק, והיא חשבה שבת־צחוק זו באה לו בהתאמצות. על כן נמלא לבה חביבות ענוגה מתחרטת ונכנעת. ושוב העבירה את ידה על ראשו. הוא התישב, תקע בה את מבטו כאילו אינו מאמין לעיניו, כאילו רוצה הוא להטביע אל קרבו לזמן רב את מה שהוא רואה. אחר־כך פשט את ידו וכיבה את האור.

ח

ברודי ומילאַדה היו נפשות טובות־מזג. כשהופיע אצלם קולא בצהרים, לא הזכירו לו אף במלה שלא קיים את הבטחתו ושמאז ביקורו הראשון לא היה אצלם. שאלתו הראשונה של ברודי היתה אם כבר אכל, ומילאדה גם לא חיכתה לתשובתו, אלא הביאה מיד צלחות וכלי־אוכל. “רב תודות”, אמר קולא במיאון. “כבר אכלתי”. ומכיון שהם לא באו אליו בטענה, הוסיף בהתנצלות: “זה ימים שאני מתכונן לבוא אצלכם, ותמיד בא דבר־מה ומעכב”! “דבר־מה יפה”? שאלה מילאַדה. קולא צחק ולא ענה. הוא הביט בברודי: “חדשות אחדות בפי, ברודי. בקשתי נדחתה”. ברודי הניח את הסכין והמזלג ואמר בפה פטום: “אי אפשר! דיברתי ביום־שישי עם קאַרל והוא היה משוכנע, שהשבוע תקבל את הרשיון”! “ובכל זאת נדחתה הבקשה. ידידך קאַרל אינו יכול לעשות בזה כלום – לא בעד ולא נגד”. “אמרת לי שיש לך יחסים גם מצד אחר”? “כן… וגם יחס זה לא הועיל”. “מיד אגמור… תיכף נלך אל קארל. ביחד. זה – – – זה מגוחך”! “לא נלך אל קארל. קארל אינו יודע כלום על הסירוב”. “אינו יודע”? “לא. לי נודע שלשום בערב, אך הוא אינו יודע”. “את זה אינני מבין. הלא צריך שידע ראשון”! “לא. אותה – – – אותו איש־שלומי אינו יכול לסדר לי רשיון. אך יכול הוא לכל הפחות לעכב את הסירוב. ואם נלך עכשו אל קארל, הרי אוסר לי לגלות לו שאני יודע על דבר הסירוב, וכך אין הוא יכול אלא לענות לי, שעדיין לא קיבל תשובה. ואם נלחץ עליו, יפנה לברלין בשאלה וכך יוודע לו הסירוב”. קולא שמע תוך כדי דיבור את קולה של הלן וחזר שלא־מדעת על דבריה. ברודי הקשיב בקוצר־רוח, ומשגמר קולא, אמר מרוגז: “שבועיים, שלושה שבועות… אך אם הבקשה נדחתה, הרי אינני רואה סיבה שבקשה חדשה לא תידחה. מה אתה אומר לעשות, קולא”? “מה אתה מייעץ לי”? “אני בכל זאת רוצה לדבר עם קארל. יכולה להיות גם טעות”. “כבר אמרתי לך, שאינני יכול. אני – – – עלי להתחשב עם גורמים – – – האינך מבין”? “כן, כן… אם כן, מה בדעתך לעשות עוד”? “אני לא אחכה עוד. אני אעבור הלילה את הגבול בלי רשיון”. הוא דיבר בכוונה לאט, כדי לראות את רושם דבריו. תשובתה של מילאדה הניחה את דעתו. היא אמרה מיד: “לא”! ברודי הירהר ואמר באדישות: “באמת… זהו הדבר היחידי שאתה יכול לעשות בנסיבות אלו”. “זוהי גם דעתי”, אמר קולא מאוכזב קצת. אחר־כך התבייש על שהיה להוט כל־כך לדאגתו או להערצתו של ברודי, והוסיף בנעימה ענינית מאוד: “רציתי שתדע על כך, ורציתי לשאול אם אוכל להשאיר אצלכם את חפצי. אינני יודע לכמה זמן איעדר מכאן; ואנו הולכים בלי כל חבילה”. “אני מתנגדת לכך בהחלט”! קראה מילאדה. “אתה זר כאן, אינך מתמצא; מרחוק אפשר לראות בך שאתה בא מחוץ־לארץ. יתפסוך, וזה רע מאוד”!

“הניחי לו”, אמר ברודי. “מדוע זה יתפסו דווקא אותו, כשאין תופסים מאות אחרים? סמכי־נא על קולא; יודע הוא מהו עושה. כן, מובן מאליו שאתה יכול להשאיר אצלנו את חפציך”. “המזוודה שלי היא כאן בחוץ. רק מתוך נימוס שאלתי”. הם צחקו. מילאַדה קמה מהוססת: “אם כן… אארוז לך קצת צידה לדרך. לא יהיה מיותר”. כשיצאה, שאל ברודי בקול עמום: “לא רציתי לדבר על כך כל זמן שהיא היתה כאן… האם יודע אתה איך עושים זאת, קולא? באיזו דרך אומר אתה ללכת”? “איני יודע; זה לא לפי תכנית־נסיעה… בדרך הטובה ביותר ברגע זה”. ברודי ציחקק: “אני מבין. אתה הולך עם אחד הבחורים, המעבירים את אנשינו שמה וחזרה. זה טוב. עליהם אפשר לסמוך”. “כן. גם אני חושב כך. לפני יומיים נדברתי על כך ושידלוני שם. על כל פנים… והיום לפני הצהרים הודיעו לי שעכשו, אחרי הצהרים ניסע – – – בעוד שעתיים. ולפנות־ערב נהיה על הגבול. אחרי־כן… אחרי־כן נראה”! קולא קם: "עלי ללכת. רציתי שתדע על כך, ברודי. באם יארע דבר־מה בכל זאת – – – " גם ברודי קם. הוא ציחקק את בת־צחוקו העגומה, החבויה: “אתה מפחד, קולא”? "קצת – – – " הודה קולא בהיסוס. הוא הרגיש תודה לברודי על שאלתו; פתאום נעם לו שיכול להודות בפחדו. ברודי אמר מהר: “אִי, מה! איזו עצה אחרת יש? אל פחד, קולא. תלך ותצליח”!

ט

קולא חזר העירה. הוא סידר הכל לפני הצהרים, היו לו עוד שתי שעות, ולא ידע מה לעשות בהן. פתאום נזכר, שעדיין אינו יודע איפה גרה הלן. פעמיים היה בערב לפני הבית, אך לא ידע לא את שם הרחוב ולא את מספר הבית, ואת הלן לא שאל. כעת החליט למלא את החסר. בלי כל עמל מצא את הרחוב ואת הבית. אז עמדה הלן על יד בית־הפינה – ממול הבית ראה את הפנס שתחתו חיכה להלן. הוא עבר מהוסס את סף־השער, ראה שורה של מגירות־דואר חלודות על הקיר וניגש, חיפש את שמה של הלן ולא מצא אותו. שוב קרא את כל השמות, אך שמה לא נמצא שם. אחר־כך נזכר, שהלן היא דייר־מישנה, ואולי משום כן אין שמה בין השמות. הוא עשה צעדים אחדים וצילצל בדלת הראשונה. כעבור רגע הופיעה בפתח אשה מזקינה בגלימת־לילה ועטופת סודר. “סלחי־נא לי, בבקשה… אולי תוכלי לומר לי איפה גרה הגברת רנאיי? היא גרה בבית זה”. האשה התבוננה בו בחשד. “רנאיי? אינני מכירה גברת רנאיי”. השם ציצל בפיה זר ומוזר וקצת קשה. “כאן אינה גרה גברת רנאיי”. “אני יודע ברור שהיא גרה כאן, ורק אינני יודע באיזו דירה”. “יאַן”! קראה האשה אל תוך הדירה. “אתה יודע על דבר גברת רנאיי”? אחר־כך פנתה אל קולא: “לא, כאן, בבית זה אינה גרה גברת רנאיי”, אמרה וסגרה את הדלת עוד לפני שקולא יכול לומר לה דבר. הוא עמד חסר־עצה; אין הוא מאמין לאשה; הוא הכיר את הבית ללא־ספק – זהו הבית שעל ידו נשק להלן, שממנו שלחה אותו הביתה… אחר־כך עלה על המדרגות וצילצל בקומה הראשונה, ושוב אותה התשובה – אין איש מכיר גברת רנאי.. לבסוף ירד אל הרחוב והתבונן בבית מלמטה, עמד והירהר. הלן עמדה אותו ערב על כך שהוא ילך לפני שהיא תפתח… הוא התפלא אז רגע. כעת הבין, שהנשים הללו אמרו את האמת. היא באמת אינה גרה כאן; מתוך איזו סיבה הטעתה אותו והיתלה בו. הוא עבר עוד צעדים אחדים ושוב עמד מלכת. מוכרח הוא למצוא את הבית שהיא גרה בו! הטעייתה הרגיזה אותו. עד עכשו לא היה חשוב לו איפה היא גרה; הוא לא בא הנה אלא לבלות את זמנו. אך כעת כאילו איבד פתאום את הלן. מוכרח הוא למצוא אותה! בעצם היה בדעתו להשתמט ממנה, אך מאחר שהיא חמקה ממנו, לא יוותר עליה. והצורך דווקא למצוא את הבית ואת דירתה גם הוא לא היה תמוּה אלא עד שהודה, שרוצה הוא שוב למצוא אותה… בזה אפשר להודות במנוחה. אחרי שהוכיח שיכול הוא לעזוב אותה בשעה שירצה, יכול הוא גם לחזור אם יהיה לו חשק לכך. ויהיה לו חשק לכך… הוא חייך. אפשר היה לשער שהלן לא תקבל את פניו בחביבות יתירה אחרי בריחה זו. הוא יוכרח לפייסה, אך זה אינו מטרידו ביותר. יחסו אל הלן נראה לו עכשיו פשוט וברור: היא משמשת מטרה מסוימת ששניהם רוצים בה, והיא עשתה את שליחותה להפליא ושוב תעשה כשתהיה הזדמנות לכך – – – הוא התבונן בשיקול־דעת לאורך הרחוב. הרחוב היה קצר ולו היה עוד פנאי. אפשר היה להניח שהלן גרה לפחות ברחוב זה, ובכן אין לו אלא לעבור את הבתים האחדים הללו. לא היה עליו ללכת הרבה. הלן היתה גרה בבית השלישי. הבית היה הישן והרעוע שבכולם. מבוא־השער היה אפל כל־כך, שקולא הוכרח להדליק גפרור לקריאת השמות. הלן גרה בקומה השלישית אצל האלמנה מאריה הוֹמוֹלקה. קולא עלה מהר במדרגות, נכשל וכמעט שנפל; המדרגות היו צרות וגבוהות וכמה מהן היו מכוסות שכבת־קרח דקה. הן הוליכו אל מסדרון פתוח, העובר את כל החצר. קולא סובב את כל ההקפה אך לא מצא את דירתה של האשה הוֹמוֹלקה. לבסוף גילה מבוא סתום אל תוך הבנין, ובקצהו דלת ועליה כרטיס, שקולא הכיר עליו גם באפלולית את אותיותיה הדקות והחדות של הלן. כאן היא גרה. קולא הביט סביבו תמוה. הדלת היתה עשויה קרשים כבדים ותפוסה חישוקי־ברזל. ממעל לכרטיס היתה אשנבית קטנה סבוכה, שסגוֹרה פתוח; זה היה מאורו היחידי של המבוא. קולא הציץ פנימה. החלון ממול היה פתוח, ודרכו נראה היה גגו של הבית שכנגד. שמים לא נראו, רק הגג האפור עם כתמיו האפורים של השלג המפויח. תחת החלון היתה מיטה צרה וקצרה, שצבעה הלבן־לשעבר היה שחוּק בהרבה מקומות. קרוב יותר אל הדלת עמד ארון במצב דומה. ממול המיטה עמד שולחן ולידו כיסא אחד יחידי, וממול הארון כוננית־רחצה עשויה ברזל וראי קטן. זה היה כל מירהטו של החדר. על השולחן עמדו כוס־למים ריקה ועששית־נפט; מאחור, נשענים אל הקיר, שורת ספרים. לא יותר. קולא עמד לפני החלון המסורג ותקע עיניו פנימה, אל תוך תא זה של עוני ושממון ערטילאי ואלמון מוחלט. עבר זמן־מה עד שעלה בידו לקשר מלוֹן־עניים מכוער זה בדמותה של הלן, וכך הבין למה הטעתה אותו. היא לא רצתה שיידע על כך; התביישה.

הוא הרגיש כעין בושה נאשמת מרתיעה על שגילה את חרפתה וריגל וארב לסודה בערמה. ויחד עם זה היה מרוצה להתמיה שבא הנה, כאילו נודע לו כאן דבר חשוב מאוד. חדר זה גילה דבר, שהלן לא היתה מגלה לעולם. הוא שיער לעצמו כמה סובלת היא תחת קורת־גג כזו. אף במלה אחת לא רמזה על כך, שיקרה לו והתעתו כדי שלא להיאלץ לגלות לו. קולא הרגיש חמלה קצרת־רוח וענוגה והיה רוצה שהלן תהא כאן עכשו, שיוכל לנחמה. אך היא לא היתה כאן, וטוב היה כך. חמלתו ועניגותו היו לחינם, שכן היום או מחר עליה לחזור הביתה, והלא הוא המחזיר אותה הנה. וגם את זה אין לשנות. הוא משך בכתפיו חסר־ישע ופנה באנחה ללכת, ירד בזהירות במדרגות ומהן הלאה, אל הרחוב. החיפוש ארך בכל זאת יותר משהניח, זמנו הלך וקצר ועליו למהר, כדי להגיע אל חצר בית־הנתיבות במועדו.

י

הלן חזרה לעת־ערב אל המלון. בשריקה לחושה עלתה במדרגות – למעלה מחכה לה קולא. שומעת היא את קולו השמח, איך הוא מקבל אותה והיא שמחה לו. וגם דאגה בינתיים לכרטיסי־תיאטרון ולכן איחרה לבוא, אך עוד יש די שהות והוא ישמח לכך. היא רצתה לגרום לו שמחה, והנה הוא נשאר אף־על־פי שלא ידע כי היא שגרמה לכך. אך זה לא חשוב. היא הבטיחה לו שיהיה נעים… כנראה שלא קל לו להישאר. אתמול הרגישה וחזרה והרגישה בו מתיחות והתרגשות, שהיתה זרה ולא לה היתה מכוונת, אך עדיין היה טוב, טוב מאוד אתו יחד. אפשר כל היום להרהר בו, ובערב לבוא אל העולם החמים והמענג, שקולא מחכה לה שם. לפני דלת חדרה עמדה והקשיבה. אולי שמע את צעדיה ויפתח לה? במסדרון היה שקט ביותר, באחד החדרים פתח מישהו את הברז והמים שטפו ברחש מלחש. מקצהו השני של המסדרון הולך מישהו וקרב. בחדר שקט כשהיה. אולי ישן הוא… היא חייכה בלטיפה בדוחה; יש לו יסוד־מה להיות עייף. לבסוף לחצה על כף־המנעול ושוב הירפתה ממנה. הדלת היתה נעולה. החיוך גז מעל פניה. היא שמחה כל־כך להתראות אתו, והנה מפח־נפש. אפשר שהוא בחדר האחר, שלו; ואף־על־פי שכמעט לא השתמש בו עד עכשו, מכל־מקום אפשר להניח זאת, ומיד גם החליטה לא לחפש אחריו. הבה, נראה כמה זמן יעבור עד שירגיש בחסרונה, עד שרוחו תקצר ויעבור הנה. מדוע איננו כאן? ואולי טוב שאיננו כאן. יכולה היא לנוח ולהתכונן במנוחה לפגישת הערב. המעלית עלתה ועצרה. ודאי קולא בא. אדם יצא ממנה. הלן חיכתה באכזבה עד שהלה ההלך, ואמרה לאיש־המעלית, שהחזיק את הדלת פתוחה: “שכחתי למטה את המפתח. חדר 78. אולי תואיל להעלותו לי”? בינתיים התהלכה במסדרון אילך ואילך. טוב לכל הפחות שאין אדם צריך לעשות את הכל בעצמו… היא פתחה את הדלת בלי חשש, העלתה את האור, הסירה את כובעה ומעילה והביטה מסביב. מבטה היה כעין ברכת־שלום והיאחזות. עבר זמן־מה עד שהרגישה בשינוי. דבר־מה השתנה כאן. פתאום דיכאו אותה השקט והדממה שבחדר. מדוע קולא איננו? שוב צעדה אחת קדימה וראתה את המעטפה שעל שולחן־הכתיבה – והתחלחלה. עדיין לא שיערה את תכנו של המכתב, אך מיד ידעה כי בשבילה הוא. מרחוק ראתה שאין על המעטפה בול, וניגשה בחדש. אם לא יבוא מיד, נאחר לתיאטרון, אמרה בלבה מבוהלת. היא הרימה את המעטפה, התבוננה בדאגנות עוינת באותיות של כתב־ידו הנוקבות בשמה והיססה עדיין, לפי שעד שהוא סגור בידיה, עדיין אפשר להכחיש שתכנו משוער כבר… אחר־כך קרעה את המעטפה, ניגשה במצח מקומט אל תחת סוככת־המנורה וקראה: “הלן יקירתי. יכולתי להגיד לך שאי־אפשר לי לחכות שבועיים או שלושה תלוי ועומד. את יודעת שאני מוכרח לנסוע לגרמניה. ומכיון שלא קיבלתי את הרשיון, אנסה לעבור היום בלי רשיון. אל תדאגי, הכל מוכן ושקול. ואל־נא תכעסי עלי. את מבינה שזה חשוב לי מאוד, אחרת לא הייתי עושה זאת. היה לי נעים מאוד אתך, ואני מחזיק לך טובה על כך. אם הכל ילך כסדרו, מקווה אני לראותך כשאחזור”. ובסוף המכתב באותיות קטנות: “החדר שולם עד מחר בערב, אינך מוכרחה לעזבו מיד”. היא עמדה והמכתב בידה.

אין בו הרבה לקרוא. היא ישבה על הכיסא הקרוב ותקעה עיניה בעציץ הקטן שעל השולחן, בו היו עדיין הפרחים שהוא הביא לפני יומיים. כל גופה היה חדור ריקנות סתומה ומשתקת. שום כאב – רק ריקנות הרגישה. קולא הלך. אפשר לדעת זאת בקצות האצבעות, בזרועות, בעיניים, בלי כל מחשבה. הוא הלך בלי להגיד לה אף מלה קודם; ברח… הערים עליה. היא ניסתה לעצרו ודווקא בזה גירשה אותו. היא חשבה שבידיה הוא, והוא חמק ממנה. שוב קראה את המכתב, אחר־כך התחילה לקרוע אותו בישוב־הדעת, ביסודיות יתירה, לקרעים קטנים. כעת התחיל לעלות בה הכעס, כבד ומחניק, כמו חלשות. אחר־כך חשבה להיחנק. חרונה לא מצא לו פורקן ולא מוצא. העלבון חדר אל תוך מוח־עצמותיה, והיא עמדה חסרת־אונים לגמרי כנגדו. רחש־תודעתה הראשון היה: שנאה, שנאה עיוורת, אין־אונים ורצחנית, שחלפה בקרבה בכאב גופני חריף. היא היתה מרוּמה, מושפלת, בזויה. אין מלת־גידוף, אין קללה, אין פעולה לגמול בה את הצער שבעלבון זה ולהשיבו כלא־היה. ואם גם איש לא ידע זאת, היא עצמה יודעת ולא תשכח לעולם. עם כל רגע שחלף נחרת בה העלבון לבלתי־נשוא עמוק יותר ויותר. זה יעבור, אמרה בלבה בלי הכרה. בוודאי יעבור… וכעבור זמן־מה באמת נתבהרה פתאום ונרגעה. זו היתה מנוחת־נפש לא־מובנת, שהכל נראה בה לעין בבהירות ובדקות לא־טבעית. עכשו ראתה שכאילו שיערה כעין זה מלכתחילה. היא הרגישה מיד שאין לתת בו אמון – לא להאמין בשנתו ולא באמונו, לא בידיו הטובות ולא בדבריו הטובים; מן ההכרח שתבוא פעם המזימה. כן, מובן שידעה מראש שהכל אינו אלא מירמה וכזב שאופשרו בשל הזמן הקצר. והנה נחשף הדבר… היתה בכך נחמה מרה והכרחית בכל זאת, שידעה זאת מראש וחיכתה לכך; אחיזה להיאחז בה: לא קרה כלום, אלא מה שחיכתה לו… ורק שכחה שזה יגרום כאב. וזה כואב מאוד. ופתאום, אחרי שנרגעה, שוב עברה להתמרמרות הסותמת את בית־הנשימה. ואם תקרע את פיסת־הנייר העלובה עוד לאלף קרעים, לא יועיל לה. הדבר קרה והיה; הוא ערב את לבו ועשה, וידה קצרה לעשות כנגדו. היא חסרת־מגן ועליה לשאת את צערה. הרגעים עברו. היא רצתה שהוא יהא כאן, והוא איננו. הוא איננו – האם היה פעם? כל מה שהתרחש אתו, כאילו לא־ממשי; אולי היא רק חלמה את הכל? הוא איננו. אילו הופיע כעת פתאום, היתה חונקת אותו בתאווה. אצבעותיה מתכווצות שלא־מדעת בתנועת־תענוג אכזרית; ידיה, פיה, שיניה, מתניה, כל גופה עורגים לענותו בכל כאב יתואר, ויחד עם זה ידעה בבירור חסר־בושה שכל כאב, כל עינוי שהיא רוצה לגרום לו, אין פירושם אלא חביקה שהיא כמהה לה. שלטונה על גופו, כניעתו, השתררותה עליו, עייפותו החמדנית השמה ללעג כל מה שהוא גבר בו, היו לה מזור יחידי, פיצוי יחידי, ועדיין לא לגמרי שלם. היא היתה בטוחה בשלטונה זה, ואת הבטחון הזה הרס – וצריך להכחידו כלא־היה. אך כל זה אפשרי רק כשהוא כאן, והוא איננו כאן. אתמול היה עוד כאן, שכב על ידה ושתק. ובכן, הדבר היה במחשבתו תוך כדי קבלתו את לטיפותיה וענותו עליהן – זאת היתה איפוא סיבת מתיחותו ורגשנותו – – –

וכעת איננו עוד. היא קמה בכבדות, חיפשה סיגריה ועישנה בתאווה. טעמו של העשן היה חם ומריר, וכל פיה היה חם ומריר. לבסוף קמה והתחילה להלך בחדר אילך ואילך. היא אילצה עצמה לכך; גופה היה עייף וחסר־רצון, אך היא אילצה עצמה. ההילוך הראה עצמו כהירהור ושיקול־דעת כביכול, אך לאמיתו לא היה אלא מהמם. כעבור זמן התיצבה לפני הראי הפנים שבראי היו זרים, פנים חוורים־אפורים, נעווים וזקנים, והיה דרוש לה זמן כדי להכירם. עיניה נתקעו בראי. היא עיקמה את פיה בלב חרד והפנים שבראי ענו לה, ותשובתם העלובה של הפנים הזרים־הקרובים היתה גאולת־מעט. דבר־מה שרבץ בה כגוש כבד בוער נפשר בקרבה. היא לא בכתה, רק הביטה בראי; כעת, אחרי שגילתה את הפנים שבראי, שוב לא היתה גלמודה ועזובה כל־כך. טיפש שכמוך, אמרה בלבה בבוז ועייפה מאוד. וכי כל־כך הרבה רציתי ממך? ואפילו את המעט הזה לא יכולת לתת. האם לא היה טוב מה שאני נתתי? הלן המיסכנה, הירהרה מיד אחרי זה. הלן המיסכנה… היא הביטה מסביב וידעה שלא תישאר כאן עוד. החדר היה הוא, והוא איננו כאן. אין לה עוד מה לעשות פה. כואב, אמרה בלבה בקביעה סהרוּרית חסרת־הרגשה; כמה זמן עבר מאז קרה הדבר? זה כואב. פירוש הדבר שהיא מתחילה להתרגל. אולי להסתבא שלא יכאב כל־כך? תמיד כואב כשמשהו הולך ואיננו עוד. כלאחר־יד חשבה גם על זה שהוא כותב על התראוּת. ואולי באמת יחזור? היא חייכה במרירות. אסור לחלום חלומות; היא מבוגרת ויודעת את טבע הדברים הללו. כשמישהו הולך, מדבר הוא תמיד על התראות… אך מן הראוי לדעת שאיש אינו חוזר, ושהחזירה אין לה כל ערך. בודד הוא האדם גם בלילות שמרגיש הוא גופו את נשימתו וחמימותו של הגוף השני, ואת היד המלפפת את האדם בתרדמה. בכל זאת גלמוד הוא האדם. האם לא ידעה זאת? היא משכה בכתפיה חסרת־ישע. זהו איפוא המעשה באיש קולא, אמרה בלבה בלעג עייף. חבוי במחתרת־נפשה ארב לה מצפונה, שהכריז כי היא אינה חפה מאשמת תוצאה זו; שעשתה דבר אשר גרם לתוצאה זו. אך אשמה זו אסור לה שתעלה אל הכרתה. ברגליים כושלות ניגשה אל הארון, הוציאה את המזוודה הקטנה והתחילה לארוז לאט־לאט את חפציה.

 

פרק רביעי    🔗

א

שמעון כבר חיכה בצדי המסילה.

“סוף־סוף באת. לא רצינו לעלות ברכבת בלעדיך!” אמר והראה על הבחור העומד מאחוריו. “זהו משה. הוא יעזור לנו. הוא בקי בענינים.”

משה חייך לרוחב כל פניו והושיט יד לקולא.

“אל לך לפחד. אני בקי בכך. נלחמתי עם הפארטיזאנים!”

“אינני מפחד,” ענה קולא עגום, והתבונן בבחור במבט זעום.

משה היה בחור משוגשג וגבוה, והכל בו הפגין אי־סדר וגיחוך. ראשו היה חבוש כיפת־עור, על גופו חולצה קצרה עשויה בד גס, ולרגליו מגפיים שחורים. ידיו היו גלמיות וגסות, ולמרות הקור לא היה נושא כפפות. כשהיה מחייך, נפתח פיו יותר ויותר עד שחצה את כל פניו. עיניו היו קטנות, גבותיו כמעט בלי כל צבע ומבטו היה תקוע בהבעה של עצלנות פקחנית אל תוך העולם.

“אל פחד!” חזר ואמר כאילו לא שמע את תשובתו של קולא. “לפארטיזאנים אין גבולות. יש לי תעודות וניירות. בנו נוהגים כבוד!”

“הבה, נעלה,” הפסיקו שמעון בקוצר־רוח. “אנו מאמינים לך שביד אחת ניצחת לבדך במלחמה הזו!” אמר והביט מסביבו, כמי שרוצה להיות בטוח שאין מתבוננים בו, והלך אל קצה צדי־המסילה.

קולא הלך בעקבותיו בלי רצון. ריח הפיח והעשן, שורות הקרונות הממושכים, טבלות־השמות של ערים וארצות זרות, קיטורו הלבן של הקטר, שיקשוק הגלגלים, קריאות הכרטיסנים והסבלים, אותות־צלצולים ורמקולים, הרעש הרבגוני המהדהד תחת הגג הגבוה – לכל אלה לא היה רגיל ביותר והיה מרוגש מהם.

“זה תשע שנים לא נסעתי ברכבת,” אמר בלחש.

“מדוע?” שאל משה.

“אצלנו אין נוסעים ביותר ברכבת. רק האנגלים והערבים נוסעים ברכבת.”

הרכבת ששמעון קרב אליה והעומדת להסיע אותם אל תוך ההרפתקאה, לא היתה הרפתקנית כלל. היא עמדה בקצה החיצוני ביותר של המסילה, שחלקה זה היה ריק ושקט. בסך־הכל היתה מצורפת מחמש או שש קרוניות קטנות וקטר, גם הוא קטן ובלוי־אופנה. קומץ אנשים עמדו על המסילה, ובכל הרכבת לא היו אלא כמעט תריסר נוסעים. שמעון עלה על הקרון האחרון ופתח שם תא. בפנים היה קר ונדף ריח נעליים ובגדים טחובים וטבק גרוע.

“ובכן,” אמר שמשון ושיפשף את ידיו הקרות, ניסה לכוון את צנור־ההסקה מתחת הספסל ושוב הזדקף מאוכזב. “קר! אולי לא סידרו עדיין את ההסקה.” את תיק הניירות שלו זרק על האצטבה. מלבד התיק הביא אתו שמיכה עבה וחבילה חסרת־צורה ארוזה בנייר לבן המנומר פה ושם בכתמי־שומן.

“רוצה לאכול?” שאל את קולא והראה על החבילה.

“לא, תודה.” קולא ישב על יד החלון והביט החוצה. הרכבת זזה, אך הקור לא פסק. קולא היה לו קר מאוד והדבר הגביר בו את מצב־רוחו הרע.

“יש לנו די,” אמר שמעון. “משה, רוצה לאכול?”

“תמיד!” ענה משה, שישב על יד הדלת בפינה ושמר בעיניו על הכניסה. “כלל פארטיזאני מקובל: אם נותנים לך, אכול!”

“קח.”

“ואתה רוצה לאכול, שמעון?”

“עדיין לא. תודה.”

משה פתח את החבילה, בדק את תכנה ומנה אותו בדייקנות, לקח חתיכת נקניק ולחם ונגס מהם. אחר־כך אמר בפה מלא: “לחם טוב! בימי המלחמה אכלתי גם קליפת־עץ.” הוא אכל ולעס כהלכה, וזמן ניכר עבר עד שמחה סוף־סוף את פיו, לגם מן החמת הצבאית ושוב נשען לאחוריו בקורת־רוח. אחר־כך הראה על החבילה ואמר ברוח טוב:

"אם הכל יהיה כשורה, לא נצטרך לזה כלל. בערב, לפני צאתנו לדרך, נוכל לאכול בתחנה. ומחר בבוקר – – – "

שמעון, שהיה כבר שקוע בעתונו, אמר מפוזר;

“מקבלים נמצאים תמיד לכך. ולילה ער הוא ארוך. כשלא ישנים, רעבים תמיד לפנות בוקר.”

הרכבת התנועעה בכבדות וברעש בין שדות־אחו וכפרים מכוסים שלג תוך האפלה ההולכת ומוסיפה. השמים היו ריקים ואפורים, וכבר התחילו לשקוע בדימדומים. האפלולית הישרתה בדידות. לילה בלי שינה הוא ארוך, אמר קולא בלבו. פתאום הרגיש עצמו כבמלכודת, כאילו נפתה בתמימותו בערמה לתעלולה אווילית ומסוכנת.

“איך ומתי נעבור את הגבול?” שאל מרוגש. “כלום לא אמרתם לי על כך.”

“בעצמנו איננו יודעים עדיין,” אמר משה עליז, כאילו כל הענין אינו אלא הלצה מוצלחת. “אין אנו יכולים להגיד לך, מאחר שאנו בעצמנו איננו יודעים עדיין מה נעשה.”

“אך הלא סוף־סוף כבר צריך לדעת!”

“לעת עתה אנו נוסעים לטטשן. זוהי התחנה הקרובה ביותר אל הגבול. בחפץ לב היינו נוסעים גם הלאה, אך הרכבת אינה נוסעת הלאה. ומשנרד בטטשן, נראה.”

“מה, למען־השם, תראה שם?!”

שמעון הרים את עיניו מתוך העתון ואמר בשקט:

“אל תדאג. מחכים לנו שם. משה סידר זאת אתמול. הוא סידר זאת בכי־טוב, ובוודאי הכל בסדר. שם נשמע איך הוא המצב, ולפיו נחליט.”

“היש משמר על הגבול?”

“מובן שיש!” ענה משה בזילזול. “רק זה חסר עוד, שהגבול יהיה הפקר… אך כלום אפשר לשמור על גבול? אני הייתי אצל הפארטיזאנים ויודע, שאי אפשר. ודווקא משמר חזק יש. משני עברי הגבול. ואתמול מסרו לי, שלא רק משמר־המכס שם, אלא גם צבא. ובלילה יורים.” הוא משך בכתפיו והביט בקולא במבט מגיס: “הלנת כבר לילה ביער?”

“לא.”

“ואני ביליתי חורף שלם ביער. היער הוא טוב. הגרמנים חיפשו אותנו שם יום ולילה ולא תפסונו. אני יודע איך עושים זאת. אך אולי לא נצטרך לכך כלל הפעם. הבה נראה, אמר העיוור…”

הוא צחק ויצא בקורת־רוח. קולא ראהו עוד זמן־מה עומד בפרוזדור לפני החלון. מששוב הביט החוצה, לא היה שם משה עוד.

“אינך רואה עוד,” אמר קולא לשמעון. “כבר החשיך לגמרי.”

שמעון ניסה להעלות את האור, סיבב פעמים אחדות את הכפתור, אך ללא הועיל. אחר־כך אמר מאוכזב:

“רכבת נהדרת! ללא מאור וללא מסקת!” אחר חזר וישב, קיפל את העתון והתכרבל היטב בשמיכתו.

היה ערב. באותה שעה היתה הלן חוזרת בימים האחרונים אל המלון. קולא חזה אותה כעת בבהירות יתירה והתחרט על שלא הודיע לה קודם לכן כלום. צר היה לו עליה. היה טוב מאוד אתה. או, כפי שהיא היתה אומרת: נחמד מאוד… הלן לא דיברה גבוהה; היא קראה לזה פשוט “נחמד”. מה שהיא נתנה, היה יותר מזה. אולי היה זה האושר? חלום, מלה, הרף־עין, רגש נבוך ומביך, שנאלצים לפחד מפניו… החמדה היא יותר מן האושר; היא היתה מציאות, ניתנת לתפיסה, לתפישה, להרגשה, ולא היתה לה משמעות אחרת – היא חד־משמעית בהחלט. מעולם לא חווה זאת קודם לכן בשפע כזה וללא שיור. שוב השתלט עליו זכרונה של הלן. ומיד התבייש. אין זו השעה להרהר בהלן…

הרכבת עצרה וחזרה ועצרה בתחנות־כפר קטנות ושוב נסעה תוך נשיפות וגניחות. כל תחנה היתה צעד קדימה מקרב, ואחר־כך תבוא הברחת־הגבול והיא אינה אלא אמצעי למטרה, לראות את אחותו. זו לו הפעם הראשונה לקולא שהתראות זו, ולכן גם דיוקן אחותו, נעשו דבר שבמציאות. כל אימת שהיה מדבר עליה לפני כן, היה העליל שלפניו מצל עליה. כעת היתה גם ההתראות בלתי־אמצעית לעיניו. אם הכל ילך כשורה, יהיה מחר בצהרים במקום חפצו. וחסר־עצה ואין תקווה שאל את עצמו, איך יהיה הדבר בעצם. היא היחידה! הירהר בעיניים יוקדות. היא חיה, והוא רוצה למצאה שנית. אולי התשוקה לראותה שוב, יותר מאשר השיבה אליה בלבד היא המעוררתו; אולי רוצה הוא למצוא בה שוב יותר מאשר אותה בלבד. אך האם ניתנת היא למצוא אותה עצמה? אולי גם היא אינה אלא דמות־חלום, שמציאותה שקעה מזמן בתהום השנים, והוא לא ימצא אלא אדם זר, שאינו אומר לו עוד כלום ושאין לו להגיד לו ולא כלום… האם יוכל לראותה אחרת מאשר ראה לפני עשר שנים בפעם האחרונה? מה ומה לא התרחש בינתיים! וכבר הרגיש במפח־נפש את השתיקה ואת המבוכה שברגעי־הפגישה הראשונים, וראה לפניו את מציאות־העבר, שלא תיאמן ולא תיתפש כחומה מעוררת זוועה. זה לא יוכל להיות אחרת, ומוטב לו להבהיר זאת לעצמו בעוד מועד… ובשל זה כל התלאה וכל הסכנה?!

הוא הרים את ראשו וראה את גזרתו האפלה של שמעון, שהביט בלי־נוע ובשתיקה דרך החלון החוצה, ושאלו:

“מתי עלינו להגיע?”

“בתשע.”

“כעבור שעתיים?”

“כן.”

ושוב שתקו. כעבור זמן־מה שאל קולא:

“שמעון… למה אתה עושה זאת בעצם?”

“מה?”

“מה שאתה עושה עכשיו. זאת אומרת – – – מילא אני, אני יש לי לכל־הפחות סיבה לכך. אמנם אינני יודע מה ייצא לי מזה, ואולי לא ייצא כלום. אך בכל זאת… אני מוכרח. אך איזו סיבה יש לך?”

“גם אני מוכרח. לא הירהרתי הרבה בדבר. זה מוכרח להיעשות, לא כל? וזה די.”

“מובן, מובן… אך מדוע דווקא אתה?”

“משום שזוהי עבודתי. הטילו את הדבר עלי, ועלי לעשותו.”

“וזה די לך?”

“כן.”

“אינני יודע אם זה היה די בשבילי.”

“מדוע?”

“נראה לי כחסר־הגיון, שדווקא אתה צריך לעשות זאת. יש לך אשה וילדים, אינך אמיץ כוח ביותר, ויש לך שם עבודה שלך… ישנם אלפי אחרים היכולים לעשות כאן לא פחות ממך… למה אתה עושה זאת? האם זה גורם לך הנאה?”

“לא.”

“הרי לך! ובכן למה?”

“הלא אמרתי לך: הטילו עלי!” אמר שמעון והדליק סיגריה, וקולא ראה לאור הגפרור ששמעון מחייך בסלחנות וגם במקצת זילזול. “אתה לא היית מעולם בתנועה?” שאל.

“לא,” ענה קולא.

“אולי משום כך אינך מבינני. אני באמת אינני יודע מה יש פה לשאול הרבה. אתה יודע שישנם עשרות אלפים, ואולי מאות אלפים בני־אדם הזקוקים לעזרה: נפשות השייכות אלינו ואין להם כאן לא חיים ולא בית. מי יעזור להן אם לא אנחנו?”

“כן, כן… אנחנו. אך מדוע בדיוק אתה? אתה, כפרט? הבט… כשאני הולך ברחוב ורואה אדם הזקוק לעזרה ושבאמת רק אני יכול לעזור לו, מובן שאעזור לו. אך כשאינני הולך ברחוב שלו, ואם יקשה עלי ללכת אליו, ואם אדע שישנם אחרים היכולים לעזור לו לא פחות ממני, הרי לא איענה לקריאתו בלי להימלך בדעתי, אלא אציע בוודאי שיקראו למישהו קרוב אליו יותר. זה רק משל, אתה מבין… לא בך מדובר ולא בי, אלא בעקרון שבדבר.”

“זהו, שמדובר בי ובך! המשל שלך הוא משל־אפר. אין אתה הולך ברחוב אחר אלא בשלהם. אנו אין לנו הרבה רחובות, אלא אחד ויחיד, ובו הולך אתה בין שרוצה אתה ובין לא. אתה הנך גם אני ואני הנני גם אתה, משום שאנו יהודים ונשארים יהודים, אחת היא מה אנו עושים, חושבים או רוצים. אולי הולך אתה ברחוב בעיניים עצומות, וכך יכול אתה לחשוב שהולך אתה לשם עצמך בלבד. אך זה אינו משנה. כשאתה בא אלי, או אני אליך, הרי אנו פשוט מרגישים: “אנחנו”. אנחנו, כנגד עולם שלם זר, שונה במהותוֹ. אין אנו טובים ולא גרועים מעולם זה, רק אחרים. וכשאתה אומר “אנחנו”, מתבטלות כל שאלותך אלה מאליהן. שייך האדם לאיזו חטיבה, ולדבר כמובן יש תוצאות וחובות מסוימות. אני משתייך מילדותי לתנועה, ומזמן אמרתי “אנחנו”. האם עלי להרהר מדוע הטילו עלי דווקא את המשימה הזאת? יש לי דאגות אחרות.”

“האם מרצונך אתה עושה זאת?”

“לא.”

“מיד חשבתי כך. אתה ממלא פקודה, נשמע לפקודה משום שאמרת ‘אנחנו’.”

“כן, מובן מאליו.”

“אי, אני חושב שהיום כבר אי־אפשר לומר זאת בקלות, בלי ישוב־דעת; הרי ראינו לאן זה יגיע… קל מאוד להשתייך אל משהו ולצאת! כשאדם שייך אל משהו, מאבד הוא את עצמו. אולי זה באמת מאוויינו הכמוס ביותר בנפשנו פנימה; כשאדם שייך אל משהו, הוא פחות בודד, פחות חלוּש… אלא שזה נוטל ממך יותר מדי אחריות ושיקול־דעת! מישהו שוקל במקומך, מחליט, מכריע, ואין עליך אלא לציית ולמלא את תפקידך… האין זה מזכיר לך את מה שעבר לא מזמן? האם לא ראינו את התוצאות? אתה מאמין בכך, ולבסוף מרמים אותך. האמונה דורשת התגשמות, ואין ההתגשמות אפשרית בלי כוח־הזרוע, ולכן סופה של כל אמונה הרג ורצח, זוהמה וחילול־הקודש.”

שמעון לא ענה. קולא נשען לאחוריו ואמר ביהירות ומרירות:

“החושב אתה שנעים לא ‘להשתייך’, לפי הבנתך־אתה? אני אומר לך, זה קשה מאוד – – – ומעציב במידה רבה. אך נקי יותר… הן לא רצוני הוא להישאר דווקא יחידי; אינני רוצה להיות דווקא שוֹנה מן האחרים; אני מוכן לומר; ‘אנחנו’ אינני מתנגד לכך שגם אחרים ירגישו מה שאני מרגיש ויחשבו מה שאני חושב. אני אומר ‘אנחנו’; אינני מתנגד לכך שגם אחרים ירגישו מה שאני מרגיש ויחשבו מה שאני חושב. אני אומר ‘אנחנו’ מפני שאני אוהב את הארץ ובה אני בביתי והעובדה שאני הוגה מחשבות אלו מוכיחה, שאני מרגיש את עצמי אחראי… עלינו להיות ערנים מאוד. הענין הוא בשאלות הצדק והעוול, הטוב והרע, ואלו הן שאלות שאין להכריע בהן ברוב־דעות ובפקודה. זוהי כוונתי… כשאדם נשאר לפי הבנתי־שלי יחידי ועצמאי, ושואל במקום שאחרים כבר חדלו לשאול, הרי רק במעט אפשר לעזור, או שבכלל אי־אפשר. אך לכל־הפחות אי־אפשר לרצוח. ומה חשוב יותר?”

“המציאות,” אמר שמעון ופיהק. “אינך רוצה לרצוח? יפה מאוד… גם אני אינני רוצה, האמן לי. אך הרצח נעשה בכל זאת, לפי שהשלום תלוי בשניים… זה משום שאתה חי בעולם אחר מאשר אני. כנראה שהוא עולם פיקח מאוד וטיפש מאוד, עולם שבעצם אינו קיים במציאות. נכון בהחלט אמרת, שאם אדם ‘משתייך’, שוכח הוא את חולשת־עצמו. הלא זהו הדבר, לשם זה ישנה התנועה. אנו הטלנו על עצמנו דבר העולה על כוחותיו של יחיד, ואולי יעלה גם על כוחותיה של התנועה כולה, של כל העם. ואת זה עלינו לשכוח. עלינו לשכוח את חולשתנו; אסור שתעלה על כוחותינו! כי מה הטלנו על עצמנו? לחיוֹת… וזהו ענין של עובדות, חביבי! לחינם תעצום את עיניך ולא תשים לב לעובדות – לא תוכל להתעלם מתוצאותיהן; הן משפיעות עליך, מכריעות בגורלך בין שתרצה ובין שלא.”

“האינך רואה, שאנו מדברים בשני דברים שונים? גם אני אינני חי על הירח, גם אני יודע מה שאתה אומר… אתה הוא שכבר אינך רואה די־הצורך. אתה אינך יכול עוד כלל לומר ‘אני’, אלא רק ‘אנחנו’. ‘אנחנו!’… בזה הסכנה.”

שמעון פיהק שוב:

“אין בזה שום סכנה. זה בסדר כך. אצל כל העמים כך.”

“אנו כמעט שאין לנו כלום ממה שיש לעמים אחרים. אך זה כבר יש לנו…”

“יבוא זמן ויהיה לנו גם השאר. הלא זהו מה שאתה אינך רואה. רק ההגשמה באה בחשבון, ולא המליצה היפה. אין אנו בעלי־צדקה בעזרתנו לאנשים שאני נוסע אליהם. הם שייכים אל הגשמתנו. אנו זקוקים להם.”

"אולי צדקת – – – " אמר קולא והיה פתאום עייף מאוד. “אולי העולם שאני חי בו אינו קיים כלל. ובכל זאת עלי להגן עליו, משום שבו רוצה אני לחיות… הנה, אנו נרדפים על צוואר ועושים לנו עוול, אנו מלכדים ואומרים ‘אנחנו’ ותובעים צדק. ואני – – – אני יודע שקל לתבוע צדק ולדבר בשמו כל זמן שאנו הנרדפים. הסכנה מתחילה כשהנרדף מתמיד ועומד על צדקו ועובר אל כוח־הזרוע כדי לבוא על צדקו; מיד הופך הנרדף לרודף, ומי יודע כמה יילחם לצדקו בלבד. היום אתה מבריח נפשות את הגבול, משום שהתנועה מצווה זאת עליך, הדבר צריך להיעשות, והצדק אתך. אך למחר תעשה גם יותר וגם מעשים אחרים, אם התנועה תצווה עליך: תשתמש בכוח־הזרוע ותירה על פי פקודתה. כבר היום יורים אצלנו בקלות מופלאה. ביום הראשון תהיה ירייתך עדיין יריית־התגוננות ובשם הצדק, אך ביום הבא אפשר שתהיה כבר התקפה ועוול. ואיפה הגבול? האם באמת הפקודה מציבה אותו? אתה תציית לה, ואולי גם בחפץ לב, אך זה יהיה שלא־מדעת ומחוץ לצדק, פיתויו וסיפוקו של השלטון… ובזה אינני רוצה. רוצה אני להישאר בתבונתי ולחשוב. מן הדין שיישאר עולם העומד בתבונתו; לשם כך אנו בני־אדם. למרות כל אלה מוכרחת להיות אפשרות לחיות כבני־אדם…”

קולא נשתתק. הוא התפלא ששמעון מקשיב לו בסבלנות, שלא הפסיקו, ושגם כעת אינו עונה לו. לחינם ניסה לראות את פניו, בתא היה חושך ושקט גמור. ופתאום שמע את נשימתו של שמעון, נשימה עמוקה כסדרה. הוא נרדם.

ב

משה פתח את דלת התא ברעש. קולא הוחרד. אולי גם הוא נרדם לבסוף; הוא לא ידע כמה זמן עבר בינתיים, והרים את עיניו. שמעון ישב ועישן בפינתו ועיניו תקועות בחלון החוצה. מרחוק נראו כמה אורות.

“עוד עשרה רגעים,” אמר משה. “בתחנה הבאה.”

הוא הוציא פנס־כיס והתחיל לאסוף את מטלטליהם.

“למה לא אמרת שיש לך פנס־כיס?” אמר שמעון בתרעומת. “אנו יושבים כאן בחשכה. הייתי קורא. איפה היית כל הזמן?”

“אנו נצטרך עוד לפנס. לא לקריאה הבאתיו. תרתי קצת את הרכבת. לעולם אין לדעת איפה מוצאים מכרים, או מתוודעים למישהו שיוכל לעזור פעם. שוחחתי קצת עם הרכבתאי. סיפרתו לו מעשיות.”

“מה סיפרת לו?”

“על עצים ואבנים… הוא גר בטטשן. הוא הזמינני לבקר אצלו בקרוב.”

שמעון פנה אל קולא בצחוק:

“משה יש לו שני כללים. אחד אומר: על כל פנים; והשני: לעולם אין די במכרים. מעניין לראות אם מכרך החדש יחכה לנו באמת בטטשן.”

“בלי כל ספק.”

“ואתה מאמין שהוא באמת יוכל לעזור לנו?”

“כן.”

"אם כן – – – "

האורות רבו, הרכבת נסעה בתיקתוק עולה ויורד על גבי תחלופות, אחר־כך בלמה ועמדה. הם נטלו את נרתיקיהם ושמיכותיהם וירדו. בראש הלך משה, ואחריו קולא בלב נוקף. ההרפתקה התחילה… בשנים הקודמות היה עובר כאן תדירות; אותו זמן לא עלה על דעתו שמאחורי התחנה עם השלט “טטשן” יש גם ישוב. טטשן לא היתה מתמיד אלא בית־נתיבות, מקום־שהיייה לשלושים או ארבעים רגע; עברו את ביקורת הדרכוֹנים והמכס והמשיכו בנסיעה; ואלה לא היו אלא טפסים רשמיים בלבד. אך כעת מוכרחים לעקוף דווקא את הרשמיות הזאת בזהירות רבה; צריך לעבור, אך לא ברכבת – – – זוהי ההרפתקה.

חצר־התחנה היתה מוארת בצימצום ושקטה כאילו היה מאוחר בלילה. הם עברו דרך המחסוֹם. אדם שמן בא־בימים שחיכה מעבר למחסום, עשה צעד לפנים, רמז למשה רמז קל ופנה מיד אל היציאה.

“זהו!” נהם משה בקורת־רוח, והם הלכו בעקבות אותו אדם. המקום לפניהם היה אפל. האיש הביט פעם סביבו, ראה שהם באים אחריו, ניגש אל מכונית שעמדה לא־מוארה על יד המדרכה, פתחה ונכנס. משה ניגש אל המכונית, פתח את דלתה ואמר:

“ערב טוב, אדון גרוס.”

“ערב טוב. נא לעלוֹת. לא צריך שניראה ביחד.”

הם עלו על המכונית, משה סגר את הדלת וגרוס נסע בשתיקה. כעבור שני רחובות עצר.

“ובכן?”

“אלה הם ידידי,” אמר משה בקול. “זהו שמעון, סיפרתי לך עליו… וזהו – – – מה שמך בעצם?”

“שמי קולא,”, ענה קולא רשמית בהחלט.

“נעים מאוד,” אמר גרוס, אף־על־פי שקולו המטרטר והרוגז לא העיד על כך לגמרי.

“ובכן, איך המצב, אדון גרוס?” שאל שמעון דרך עידוד.

גרוס שתק, ורק כעבור זמן־מה פנה אל משה:

“שוב לעבור?”

“כן, אדון גרוס, עלינו לעבור,” אמר שמעון. “על שלשתנו לעבור הלילה.”

“הלילה… זה קשה. זה לא טוב. כעת לא טוב לעבור את הגבול בלילה.”

“תמיד עברנו בלילה עד עכשיו. משה ואני עשינו זאת לא פעם. בחושך קל יותר.”

“שטות!” אמר גרוס בבוז. “אני הבטחתי לבחור זה… משה שלכם אינו טיפש, אתה יודע! אתו אפשר לדבר. אני רוצה לעזור לכם, אנו מבינים זה את זה, גם הוא הבטיח לי… ובכן, האמינו לי שבלילה אין עוברים את הגבול. זוהי שטות.”

“אנו נחזיק לך טובה על עצותיך,” אמר שמעון אדיב מאוד. “ובכן, מה דעתך אתה?”

"בלילה עוברים את הגבול כשיש דרכון ורשיון. אלא שאז לא צריך לעבור בלילה. אך כשאין רשיון – – – אין עוברים בלילה אלא אם יש לו לאדם נשק לכל־הפחות והוא יודע להשתמש בו, ואם הוא מחליט להשתמש בו בשעת־הדחק. אחרת מוטב לעבור בצהרי־יום. מדוע? מה שאדם עושה בצהרי־יום, אינו חשוד בעיני הבריות, ואילו מי שמסתובב בלילה סביב הגבול חשוד הוא. זה ידוע גם למשמר־הגבול, ולכן יורה הוא בלילה מיד כשהוא מבחין דבר־מה חשוד.

“ומשמר־הגבול – בו אין לעשות כלום?” שאל שמעון בזהירות. “אתה מבין אותי, אדון גרוס. אם אתה מכיר… עם המשמר אי־אפשר…?”

“אי־אפשר? תמיד אפשר לעשות דבר־מה, אבל לא אחרי שהמשמר כבר ירה. בלילה אין לעשות כלום. והם גם רבים מדי בלילה. בימים האחרונים הגבירו מאוד את המשמר. ואנשי־הגבול מכירים את הדרכים יותר מכם!”

“זה אני מאמין לך!” אמר קולא ששתק עד עכשו.

“אדם החורש דבר־מה, עליו להיתמם!” אמר גרוס. “לפיכך לכו ביום. כי מה יקרה? יתפסו אתכם? טוב! יצאתם לטיול, חיפשתם פטריות, אספתם פרחים. ובכן מה? תעיתם! ובכן מה?”

“לדאבון־לב אין עתה לא פרחים ולא פטריות”… אמר שמעון בענוותנות.

“אי, מה!” ענה גרוס בקוצר־רוח. “לא חשוב! אומרים דבר־מה, נכנסים בשיחה, ובכלל רואים את הנסיבות… על כל פנים אין יורים. ואחר־כך מנסים שנית.”

“קודם לכן הלכנו תמיד בלילה. בכל אופן, במקום זה לא עברנו מעולם. אם כאן אחרת היא… מה דעתך, משה?”

במקום לענות פנה משה אל גרוס:

"אתה סבור איפוא, אדון גרוס – – – "

“אני סבור שעליכם ללון כאן הלילה.”

“זה אי־אפשר!”

“מדוע?”

"משום שאנו לא נלך למלון להודיע את שמנו. אתה יודע. אין אני עומד דווקא על כך, שייוודע מיד על נכחותנו כאן – – – "

“אתם יכולים ללון בביתי. יחידי אני ויש אצלי מקום, ולא תצטרכו להודיע את שמכם,” אמר גרוס, הסתכל בהם אחד־אחד והוסיף בקולו הזעום: “זה לא יעלה לכם כלום.”

כולם שתקו רגע. גרוס ראה בכך הסכמה, התניע את המכונית ונסע.

“אינני יודע אם עלינו לקבל את ההצעה,” אמר שמעון בהיסוס. “מה דעתך, משה?”

“אני חושב שאנו יכולים להסכים במנוחה,” אמר משה בהדגשת־יתר. “ואיך הלאה, אדון גרוס?”

“הלאה…! מחר אתן לכם עגלה ותוכלו – – – ללכת לקטוף פרחים. אני אראה לכם את המקום המתאים, איפה – – – שיש פרחים ואין אנשי־גבולות,” צחק גרוס: צחוקו עבר לשיעול ותוך שיעול אמר: “אני בעצמי אסיעכם שמה. רק את מחיר הנסיעה תשלמו, לא יותר. אנו מבינים זה את זה!”

“לאן?” שאל משה.

“את הכל רוצה הוא לדעת! ולאן אתם רוצים?”

קולא הקשיב לשיחה בבדיחות גדלה והולכת. כששומעים את גרוס, פוסקת כל ההרפתקה להיות מרגשת ומסוכנת; להיפך, דוקא מאכזבת בפשטותה ומשום־כך מגוחכת במקצת.

“עלי להגיע לפירנה,” אמר קולא.

“טוב, ניסע כולנו לפירנה!” אמר שמעון. “אמנם עלי לנסוע הלאה משם, אך ניסע לפירנה. נלווה אותך, קולא.”

“פירנה – – – " אמר גרוס תוך הירהור, הפשיל את כובעו לאחוריו וגרד את קדקדו. “פירנה”… טוב, אני אביא אתכם מחר לאַיילאַנד.”

“איפה זה?” שאל משה משתאה.

“על הגבול.”

“מעולם לא שמעתי!” אמר משה בפיקפוק ובהסתייגות. הוא לא האמין שבכלל יש ישוב־גבול שאינו ידוע לו.

“הלא זהו!” אמר גרוס בנצחון. “על איילנאד אין איש יודע. זהו כפר שכרגיל אין עוברים בו את הגבול. הוא נוצר כאילו בשבילכם. תלכו קצת ברגל, לא מרחק רב. ובכפר הבא בוודאי תקבלו כלי־רכב. באמת לא רחוק.”

“מסכים,” אמר שמעון. “ובכמה זה יעלה, אדון גרוס?”

“אי, מה!… יעלה מה שיעלה. נשתווה.” ושוב הראה על משה: “נשתווה עם הבחור הזה. הוא אינו טיפש, יודע הוא מה שרוצה ומה שאני רוצה. אנו מבינים זה את זה, לא כן?”

משה טפח לו על שכמו. “נכון, אדון גרוס, אנו בעצה אחת,” אמר משה ופנה אל קולא: “לא תצטרך לישון ביער. צר לך על כך?”

“לא.” אמר קולא – ובהקלה כזו שכולם צחקו.

“הגענו!” הודיע גרוס ועצר על יד בית רחב בעל קומותיים. אחר־כך ירד בכבדות והם אחריו. הוא פתח את שער הבית ואמר: “זהירות, אין אור בפרוזדור!”

בקומה הראשונה פתח גרוס דלת, העלה את האור, נורית גחל יחידה בלי סוככת, שהאירה את החדר בדוחק.

“זהירות!” חזר גרוס והלך הלאה.

באור המצומצם נראה החדר גדול ביותר; הקירות היו מצופים עץ כהה, ועל הרצפה נראו על אף הליכלוך והאבק הכתמים במקומות בהם היו מונחים פעם שטיחים גדולים. החדר היה ריק לגמרי.

“היכנסו,” אמר גרוס.

הם נכנסו בהיסוס. גם החדר השני היה מפתיע בגודלו וקירותיו מצופים עד התקרה. באמצע עמד שולחן כבד מחוטב, סביבו ארבעה כיסאות חומים־בהירים, קלים, רגילים לגמרי. אל אחד הקירות נשענה כוננית רחבה, גם היא מחוטבה. אלה היו כל רהיטי החדר. על הכוננית עמדו שני תצלומים קטנים וכד־מים עם שתי כוסות. גם חדר זה היה מואר בנורית־גחל יחידה.

“ובכן, יש די מקום?” צחק גרוס מזועף.

“כן, אדון גרוס!” אמר שמעון. עדיין הביטו סביבם בתמיהה.

“שלושה חדרים כאלה לי. כאן היה גר גנראַל־דירקטוֹר גרמני, גנב שבגנבים. כעת אני העני הגנראַל־דירקטור ואין איש גר כאן מלבדי. את הבית קיבלתי מאת האפוטרופסות. הלא אין איש רוצה לבוא הנה. הבית ריק, בית־החרושת ריק, כל השטח ריק. לי זה די… גם הגרמנים מוח להם בקודקודם. מה שלא היה כמסמר נטוע קנו במשיכה. כנראה שהשולחן והכוננית היו כבדים מדי. טוב… נא לשבת. אני אחזור תיכף.”

משנשארו לבדם, פנה שמעון אל משה ושאלו בלחש:

“איפה העלית את זה בחכה?”

"במקרה. אדם הולך, מתוודע, נכנס בשיחה – – – " ענה משה וניגש אל הכוננית, התבונן בתצלומים והראה על אחד מהם: “זו היתה בוודאי אשתו.”

“אך מיהו אדם זה? מה מעשהו כאן?”

“הלא סיפרתי לך. הוא קבלן־לטכסטיל. זאת אומרת, יש לו שניים או שלושה כלי־רכב נושנים, שהוא מסיע אותם הנה והנה. קודם לכן היה סוחר־סיטונאי, היו לו שלושה ילדים ואיבד את כל משפחתו באושוויץ. גם הוא היה שם וחזר, והשתכן כאן על ידי הממשלה. אדם אומלל. בן חמישים וחמש. די לך בכך?”

“כנראה שחקרת ודרשת אותו על בוריו. מאין לך כל זה?”

“מפיו. לא היה צורך להרבות אצלו בשאלות. הוא סיפר מאליו, לפי שיחידי הוא בעולם ושמח שיש לו היכולת לספר. גם אני סיפרתי לו.”

“מה סיפרת?”

“על הא ועל דא. על הפארטיזאנים ועל המלחמה. ועלינו ועל טיולינו!”

“אני מקווה שלא סיפרת יתר על המידה. אתה בטוח שאפשר לסמוך עליו?”

“כל זמן שאתה רואה אותו, תוכל לסמוך עליו בהחלט. הוא שומר עלי כעל בבת־עינו.”

“על כל פנים… כנראה גילה בך טיפש הגון,” אמר שמעון והתבונן במשה. כנראה שקשה היה לו להבין מה יכול אדם למצוא במשה זה. ומשה נתן להתבונן בו במנוחת־נפש. שמעון הירהר קצת ושאל בחריפות:

“מה הוא שומר עליך כל־כך?”

“משום שגם הוא רוצה לעבור!”

“לגרמניה?”

“לארץ־ישראל, חמור! כשל כוח סבלו כאן. הוא אומלל, כפי שאמרתי לך. ואני הבטחתי לו שאעבירנו. שנעביר אותו… אמרתי לו שעליו להישאר עוד זמן־מה כדי לעזור לנו בחדשים הבאים. שנשלם לו בעין יפה את דמי־ההסעה שלו, והוא הלא אדם בא בימים, ויתרונו כשישתכר פרוטות ויוכל לנוח קצת. כן אמרתי לו שעליו לקנות לו זכות כנגד השתדלותנו בעדו. עליו לעזור לנו בעבודתנו. הוא נהיר לו המקום; זה יותר משנה שהוא גר כאן ויש לו כלי־רכב… הוא יעזור לנו הרבה. זמן רב חיפשתי אדם כזה. ולכן הבאתיך הנה, שתדבר אתו איך נעשה זאת בעתיד.”

משה חזר אל השולחן, ישב ופשט את רגליו הארוכות והביט בשמעון בחיוך רחב.

“כל הכבוד!” אמר שמעון. “יפה עשית זאת, משה!”

“כן,” הסכים משה ברשלנות. “יפה עשיתי זאת.”

גרוס פתח את הדלת בבעיטה ונכנס, כשבידיו טס טעון צרכי־סעודה. הוא סידר צלחות ואבזריהן על השולחן ואחר־כך העמיד עליו קערה מלאה נקניק, גבינה וביצים, והוציא מתוך הכוננית בקבוק יי"ש וארבע כוסיות.

“קחו!” אמר גסוֹת. “יש די והותר.”

“זה באמת מיותר, אדון גרוס,” אמר שמעון, “אנו הבאנו אתנו אוכל. באמת לא רצינו להטריח אותך.”

“אי, מה… אנשים צעירים יש להם תיאבון. מה שהבאתם לא יזיק לכם מחר… לי יש די,” אמר גרוס ומזג, הגיש לכל אחד מהם כוסית ואמר ברשמיות מפתיעה:

“לחיים! אורחים משם… זה ראוי לחגיגה!”

ג

העיירה ישנה עדיין כשיצאו לדרך בהשכמה. נהר־האלבה היה מכוסה ערפל אפור־קרחי, והרחובות היו ריקים. הם לא פגשו באיש. גרוס נסע במהירות, ועל אבני־המרצפת המקורחים נזרקה המכונית לכאן ולכאן בהחליקה על אף השלשלאות שעל גלגליה. משעזבו את העיר, הוטבה הנסיעה. הכביש היה מכוסה שלג קפוא, והמכונית הקטנה נטרדה תוך אנחות וטירטורים קדימה. השמים התבהרו והלכו ממעל לשדות השלוגים והבטיחו אור־שמש.

קולא ישב על יד גרוֹס, ששתק כל הזמן. משה נשען בפינתו וישן בפה פתוח למחצה. שמעון ישב מכורבל בשמיכתו וניסה לקרוא.

קולא היה אחוז־שינה, אחרי שלא ישן אלא שעות אחדות, וגם זו היתה שינה שטחית, מטורדת; אך כעת לא הרגיש עייפות, אלא התרגשות של קוצר־רוח ועליזה להתמיה. הכביש עלה תוך מיפנים תדירים והיער הלך והתקרב; פעם היה לשני הצדדים והעצים שבשולי־הדרך מכוסים למחצה גלי־שלג, פעם נפתח משעול־מַער ובעדו מישקף חפשי אל העמק, אל גבעות לבנות רכות, שרק מרובעים שחורים של גדרות שלוּגים למחצה או כתם כהה של חצר הכתימו פה ושם את ריקנותן הצחורה. לקולא היה כל זה התראוּת־פתאום, שעוררה בו תמונות חביבות. שוב נתגלו לו הרים ובקתות, שדות־אחו לבנים והיער החולם – הבאמת היה בדרך לעבור את הגבול נגד החוק? הנסיעה איבדה את מוראה; אין זה אלא טיול בהרים, לא יותר; השלג והבדידות היו מולדת קרובת־לב, אושר־חשאין.

"אמור לי − − − " הפסיק גרוס את השתיקה. הוא דיבר בלחש, כאילו נזהר שמשה ושמעון לא ישמעו. “אתה מזמן חי שם?”

קולא, שלא היה לו חשק רב לשיחה, ענה בקיצור:

“כן.”

“ואיך שם?”

“טוב.”

“אי, מה… גם אני רוצה שמה, אתה יודע. אך אינני מתאר לי בשום באופן איך שם. איך חיים שם?”

“באמת קשה לתאר.”

“שמע־נא, הלא אתה איש משכיל… החושב אתה שאמצא לי שם אשה?”

קולא הביט בו מופתע:

“כן, מדוע לא? לא ידעתי שאתה רוצה לשאת אשה.”

“ומה… אי־אפשר לחיות לבד.”

“ולמה אתה מחכה עד שתהיה שם? שמעתי שמאוד נחוצים כאן גברים כיום. אומרים, שהנשים מרובות בהרבה מן הגברים. אם רוצה אתה, תוכל למצא לך כאן אשה.”

“לא. אין כאן אשה בשבילי.”

“מדוע זה?”

“מובן, שאינך מבין זאת! הנשים כאן עבר עליהן מה שעבר על אשתי… ורק שההצלחה האירה להן פנים יותר מלאשתי והן בילו את האסון. אך את זה אין לשכוח, על זה חוזרים ומדברים כל הזמן. האם עלי לזכור כל הזמן שאשתי לא הצליחה כמוהן ונספתה? אינני יכול לחסום את פיה של החדשה… לא, כאן אין אשה בשבילי.”

“כן, אני מבין.”

“אינני פר צעיר, שהאהבה עולה בו על גדותיה. איש בא בימים אני; היו לי ילדים וגידלתי אותם. אך אי־אפשר לו לאדם להישאר לבדו לעולם. אין בזה כל הגיון. אדם מצטרך למישהו… החושב אתה, שאמצא לי שם אשה?”

“בלי שום ספק, בהחלט!”

“אינני יודע… משום שאם היא איננה מכאן, אין היא יודעת מה עבר עלינו, אין היא מבינה כלום, ואני לחינם אדבר אליה. היא תהיה זרה לי לגמרי. והלא אין אדם נושא אשה כדי לחיות עם נפש זרה לו. השאלה מביאה אותך במבוכה, מה? חשבתי שתוכל להשיא לי עצה. אך גם אתה אינך יודע יותר ממני… יש לך ילדים?”

“לא.”

“אך אתה נשוי?”

“לא, אינני נשוי.”

“אה, כן…”

גרוס נשתתק.

הכביש נעשה צר יותר והתחיל לעלות בתלול. המכונית הקטנה זחלה וטיפסה בכבדות על ההר. לפעמים נדמה היה, שעוד מעט ותיתקע בשלג, אך ברגע האחרון שוב אזרה את כוחותיה ויצאה בנצחון. ומשהגיעה אל הפיסגה, היטה אותה גרוס לצדי הדרך ועצרה.

“הנה שם איילאַנד,” אמר.

במרחק כמה מאות מטרים רבצה שורה קלושה של בתים בשולי הדרך. איש לא נראה, אך מתוך מעשנות אחדות עלה עשן דק. מאי־שם נשמעה נביחת כלב.

“אחורי הבית האחרון שם נמצא הגבול,” אמר גרוס. “אתם רואים את העמוד? אפשר לראותו מכאן… ההרים שמנגד הם כבר גרמניה.” הוא פנה לאחור וקרא אל משה:

“הי, בחור! הגענו!”

משה התעורר, שיפשף באגרופיו את עיניו הרדומות ושאל זעוף:

“איפה?”

“במלכות השמים! ואיפה אמרת? על הגבול כמובן. שם למטה איילאַנד!”

משה רישל את אגרופיו ותקע את עיניו בדרך למטה. הוא שאל בחשד:

“זה שם?”

“כן.”

“אם כן…”

שמעון שאל:

“ומה נעשה עכשו, אדון גרוס?”

“עכשיו ניסע למטה ונשתה כוס תה. או יין־לוהט, אם אפשר. לי קר.”

“מצוין! ואחר כך?”

"אחר־כך, אחר־כך… אחר־כך יש בית ובו אדם אחד. נראה − − − "

הוא התקדם בזהירות ונתן למכונית להחליק במדרון, ועצר על יד בית ארוך בראש הכפר. לפי הבית עמדו שתי עגלות־סולם; זה זמן רב שלא היו בשימוש, והשלג כיסה אותן בשכבה עבה. על גבי דלת־הכניסה תלוי היה שלט חלוד ועליו כתובת: “יוהאַן קינקל, מלון ומסעדה”. השלט היה תלוי במשופע, כאילו עומד הוא ליפול בכל רגע. גרוס לחץ על הדלת והם נכנסו אל המסבאה.

“שבו. אני חוזר תיכף ומיד!” אמר אל נוסעיו ונעלם אחורי הדלת השניה, המוליכה אל החצר.

חדר־המסבאה היה כמעט ריק. על יד אחד הקירות עמד ספסל־עץ ארוך וצר. וממולם ספה נמוכה, שציפויה היה קרוע בכמה מקומות. לפניה עמד כיסא יחידי. הרצפה היתה מלוכלכת, ועל הקירות נראו כתמי־עובש גדולים.

משה ישב ברגליים מפושקות ודילדל את זרועותיו בין הברכיים. אחר־כך אמר בחיוך:

“הייתי רוצה לדעת, איפה הוא יוהאַן קינקל זה כעת?”

“מי זה?” שאל שמעון משתומם.

“האיש שמסבאה זו השתייכה לו פעם. האם לא ראית את השלט?”

“ומי יושב כאן כעת?”

“מתיישבים. איילאַנד היה מושב גרמני. הגרמנים עזבו כולם.”

קולא אמר כבסמרמורת:

“נראה כאילו אין איש גר כאן.”

גרוס חזר בלוויית אדם רזה בשנות העמידה. הלה היה כפוף קצת לפנים ואגרופיו תחובים בכיס חולצתו הקצרה.

“אלה הם האדונים,” אמר גרוס בקול רם. “רוצים הם לעשות טיול.” הוא השתעל בחזקה. “טיול! עליך לומר, כמה זה יעלה.”

“מהמ…” נהם האיש והביט בהם בעצלתיים וגם בחשדנות.

משה הביט בו ושאל פתאום בסלובאַקית:

“מאין אתה, דודיון?”

האיכר הרים את ראשו מופתע.

“מפוֹלוֹנינה.” אמר כמי שרק עכשו התעורר.

“כן, כן,” אמר משה משתאה. “הלא הייתי שם. היתה לנו שם פעם עבודה! אני הייתי אצל הפארטיזאנים, אתה יודע. וכך באנו פעם לפולונינה. אך אותה שעה אולי אתה כבר לא היית שם. כפר יפה פולונינה! גש־נא הנה, דודיון. הבה, נידבר על כך בשניים. כמה זה יעלה. הלא אנו בני־מכורה למחצה!” הוא שם את זרועו בחיבה סביב כתפיו של הלה, משכו הצדה והתחיל לדבר על לבו בשקידה רבה.

“זה מבין בדבר!” נהם גרוס בתהילה. “זהו בחור!..”

שמעון צחק בלחש:

“אני כמעט בטוח, שהוא מעולם לא היה בפולונינה. כששומעים אותו אפשר להאמין שהיה בכל מקום, אך בפולונינה ודאי שלא היה. איפה זה בכלל?”

גרוס משך בכתפיו:

“אינני יודע. וגם לא חשוב, אם היה שם. שיסביר־נא פנים לאדם זה, כי הוא יעביר אתכם. נהיר לו המקום הזה… הוא אומר שאפשר לנסות היום.”

“אתה מכיר אותו?”

“כבר היה לי פעם עסק אתו. וכי למה להכיר אותו הרבה? האדם רוצה לחיות. וממה יחיה? המן השלג? מן הבית הריק?” אמר גרוס וקרץ עין בזילזול. אחר־כך אמר: “לא הרבה עליכם ללכת; הכפר הבא אינו רחוק.”

דפקו בדלת־החדר. גרוס מיהר שמה. פתח חרק וחזר ובידיו מגש עם ארבע כוסות־תה מהבילות.

“יין אין להם… שתו.” אמר וחימם את ידיו בכוסו והביט בצפיה אל משה, שעדיין עמד והתלחש עם האיכר. לבסוף בא משה ואמר:

“שלוש מאות כתר בעד כל אחד. זה הרבה?”

“לא,” ענה שמעון. “מתקבל על הדעת.”

“הנה, אתה רואה, דודיון! אנו אנשים הגונים. אין אנו עומדים על המיקח! משום שאתה מפולונינה… לך והתכונן! עלינו ללכת!”

האיש הניע בראשו ויצא מסתחב. גרוס שאל:

“מתי אומרים אתם לחזור?”

שמעון פנה אל קולא:

“מתי אתה רוצה לחזור?”

“עדיין לא חשבתי על כך…” ענה קולא במבוכה. “עוד לא עברנו לשם וכבר אתה שואל מתי אשוב! כמה תישאר אתה שם, שמעון?”

“אני לא אמהר לחזור הפעם. הרבה עבודה לי שם. לי אל תחכה. אתה תחזור עם משה. אתה, אדון גרוס, תחכה לנו כאן?”

“כן, כי איך תחזרו?”

“חביב מאוד, אדון גרוס. עליך לשאול את שניים אלה. ובכן, קולא, כמה זמן רוצה להישאר שם? יומיים, שלושה, שבוע?”

“שבוע? מה פתאום שבוע? אני רוצה לשהות יותר. הלא לשם כך באתי בעצם לאירופה!”

“תוכל להישאר יותר,” אמר משה בישוב־הדעת, “אך אין לדעת, אם דרך זו כאן תהיה פתוחה עוד. לפי שעה שניים־שלושה ימים, שבוע ימים, תהיה בוודאי פתוחה. מה שיתרחש אחרי־כן אין לדעת. ואתה הלא אינך אוהב לישון ביער. לי לא איכפת. יש גם דרכים אחרות, אני בקי בענינים; אך נוחות כזו, כמו עכשו, לא אוכל לסדר לך בכל מקום.”

“אם כן – שבוע ימים,” אמר שמעון.

“היום יום חמישי,” אמר גרוס. “ביום החמישי הבא לעת צהרים שוב אהיה כאן. מוקדם מזה, בשעות הצהרים, לא תוכלו להיות כאן בדרככם חזרה.”

שמעון קם ואמר בכעין מבוכה:

“בסדר… אך כעת עלינו לברר כמה אנו חייבים לך, אדון גרוס.”

“אי, מה − − − את זה נסדר יחד עם בחור זה עד שאתם תחזרו − − − עדיין העסק לא נגמר,” אמר גרוס וחבט לו למשה על שכמו: “לא נתמקח ביותר, מה, בחור? אני אינני מפולונינה!”

“נכון, אדון גרוס,” אמר משה בקול.

האיכר חזר, לרגליו מגפיים גבוהים, ראשו חבוש כיפה ובידו מקל ארוך.

“ובכן, אנו הולכים!” אמר שמעון.

קולא קם מהר. פתאום הרגיש את דופק לבו בגרונו.

“תבלו בנעימים,” אמר גרוס. “אני אחכה כאן עד שהאיכר יחזור. שמא יהיה גם עליכם לחזור…”

“כעבור שבוע,” אמר משה. “היום ודאי שלא. להתראות, אדון גרוס!”

שמעון הושיט לו את ידו:

“אני לא אחזור בעוד שבוע, אך אנו בוודאי נתראה עוד. היה בטוח בכך, אדון גרוס!”

“טוב, טוב…” נהם גרוס. הוא נשאר עומד בפתח והביט אחריהם.

ד

האיכר הוליך אותם חזרה בדרך שבאו ואחורי הכפר נטה הצדה. הם התחילו לעלות בהר. השלג היה עמוק, האיכר הלך בראש ופילס עקבות, והם השתדלו ללכת בעקבות רגליו, אלא שגם כך טבעו וחזרו וטבעו בשלג עד הקרסוליים. העליה היתה קשה, השמש יצאה, והם נשמו־נשפו והזיעו מאוד. בשולי המדרון התחיל היער. האיכר עמד, חדר במבטו אל הכפר למטה ורמז להם בקורת־רוח. שום תזוזה לא נראתה מלמטה. הוא המשיך לאט בדרכו, אל תוך היער.

משה אמר בלחש:

“מעברו השני של הכפר, שם, בית־המכס. אך הם לא ראו אותנו. גרוס הוא בחור כהלכה.”

ביער שוב התגבר הקור, אך ההליכה קשתה עוד יותר. תחת השלג העמוק היו מונחים עצי שיחים וסבך, שהכשילו תדירות את הרגליים שנלכדו בענפים המכוסים. רגליו של קולא הורטבו וכוסו כפור. ביער היתה דממה מוחלטת, שרק נשיפת ההולכים ועקבותיהם המדשדשים והחורקים הפריעו אותה. האיכר הוליך אותם בקשת רחבה דרך היער, ושוב התחיל לרדת בהר עד שהעצים התקלשו לאט־לאט. פעם עמד האיכר מלכת, האזין, התבונן בעקבות שבשלג שצלבו את דרכם והוליכם חלקת־דרך חזרה. לא קרה דבר. הכל נשאר שקט. כעבור זמן לא שתקו עוד מתוך זהירות ומחמת הטורח, אלא מתוך שהדממה עצמה השתיקה אותם. הם הלכו והעמיקו ביער ודרכו בתוך יער צעיר בגובה אדם, ששח תחת עומס־השלג. לבסוף עמד האיכר מלכת, רמז בידו, התקדם, הציץ בזהירות לבין העצים ורמז להם לבוא. כעבור צעדים אחדים הגיעו אל הכביש.

“אתם עומדים על אדמת גרמניה,” אמר האיכר. “אם תמשיכו בדרך זו, תגיעו לליטלאַך. שם תשאלו לאיכר האַנרקה. הוא יוליך אתכם הלאה.”

הוא נשאר עומד ונשען על מקלו. משה הוציא את נרתיקו ושילם בדייקנות רבה תשעה שטרות־כסף בני מאה כתר.

“הרי לך, דודיון. עשית את שלך באמונה. כעבור שבוע שוב תחזיר אותנו, מה? הלא מוכרח אתה לחיות, לא כן?”

האיכר חייך.

“האַנרקה…” חזר משה על השם. “בשבוע הבא ביום החמישי, בשעה זו, תהיה אצל האיכר האנרקה, הבינות?”

האיכר ניענע שוב בראשו.

“להתראות, דודיון. שוב בהצלחה הביתה!”

האיכר ניענע את ידו של משה ופנה חזרה אל היער.

“ובכן, הנה אנו כאן…” אמר משה. “וכעת נמצא את ידידנו האנרקה?”

קולא הביט בשעונו. היתה שעה עשר לפני הצהרים. הברחת־הגבול, הסכנה, הרפתקת־הלילה הקודרת ארכו כברת משעול של יותר משעה בשלג ובשמש. לא יותר. הזהו הכל? אמר בלבו מאוכזב, ורגש־אושר צוחק, מקל, טיפשי ומלהיב התגבר עליו.

ה

דימדומי ערב. שני סוסיו הרזים של האיכר האנרקה שוב עברו לריצה לזמן קצר, לפי שזה היה במדרון. הסביבה היתה גבעתית ולאט־לאט עברה למישור. הכביש היה ריק, ובסך־הכל פגשו בהם משך כל הנסיעה שלוש או ארבע מכוניות־צבא. עם הראשונה נבהלו מאוד – המכונית שהיתה מלאה חיילים עצרה כשנראתה העגלה. אך לא קרה כלום; המכונית חיכתה רק עד שעברו והמשיכה את דרכה. איש לא שם אליהם לב לא בדרך ולא בכפרים שעברו בהם. האיכר האנרקה לא היתה לו אלא עגלת־סולמות, ונדרש להם זמן, עמל וכסף עד שהניעו אותו לנסיעה. הוא פחד שמא ייתקע בשלג. ואולי לא רצה גם הוא אלא לסחוט מהם עוד קצת כסף, שכן עכשו התברר שהדרך חפשית היא לגמרי. איך שיהא, עד שזזו לנסיעה היה אחרי הצהרים. מיד התחילה השמש לשקוע, ובא הערב. עצים כחושים עמדו באפלולית כעכבישים שכורים בלובן הריק, ובשולי השמים רבצו עתרות ערפל כחלחל־שחום.

“אתה מרוגש?” שאל שמעון. “עוד מעט ואנו בפירנה.”

קולא הביט בו וענה באדישות:

“לא. אינני מרוגש.”

הוא השפיל את ראשו ושוב הביט נכחו. קר היה לו. ועייף היה. הנה עוד מעט והגיעו למחוז חפצם. האם נמצאת ניני עדיין בפירנה? עליו להתאזר בסבלנות. לחכות. שוב לחכות…

הוא באמת לא היה מרוגש. בתחילת הנסיעה היה מרוגש ואחרי הצהרים היה מענה אותו מפעם לפעם קוצר־רוח חריף לאין־נשוא. הוא התאפק בקושי רב שלא לגעור באיכר האנרקה או לחטוף מידו את המגלב ולהטיחו בסוסים המדשדשים בעצלתיים, שיעברו סוף־סוף לתנועה מהירה יותר. אחר עבר הדבר, וכעת הרגיש הוא כמעט בנעימים את עייפותו, שרבצה על התרגשותו חסרת־ההגיון כקיפאון מדהים ומרדים.

אך יחד עם זה הרגיש כעין בושה מצערת באדישות עייפה זו. הוא התעורר למשך רגעים וניסה לנער את עצמו ולהביע לעצמו במלים מה צפוי לו. כמה חיכה לכך! וגם זה לא העלה בו כלום. נוסע הוא לשם כאילו נסחב בעיניים עצומות, כאילו הולך הוא לא לפי רצונו והוא חלש מכדי לשאול על מטרתו. זמן־מה גם ידע שמפחד הוא, ושפחד זה מעכבו ואינו נותן לו להרגיש כלום. אך גם הכרה זו לא הועילה. הקיפאון חסר־הרגש נשאר כמקודם.

הזמן חלף. היתה חשכה. במרחק הופיעו אורות.

“פירנה!” מילמל שמעון.

האיכר ניענע ראשו בשתיקה. קצת הלאה נטה אל משעול־שדה. על הגבעה נראו אורות מתחת קבוצת־עצים, וקווי־גיזרה שחורים של בתים.

“זהו המחנה,” אמר משה בקורת־רוח. “סוף־כל־סוף… אני רעב!”

העגלה התגברה על השלוליות הקפואות העמוקות של הדרך ועמדה מלכת.

“עליכם לרדת,” נהם האיכר האנרקה. “לעליה למעלה לא אכלו הסוסים.”

הם טיפסו בכבדות מעל העגלה קפואים מקור ומישיבה. משה הציג ריקוד־אינדיאני קצר כדי להתחמם, דישדש אילך ואילך וניפנף בזרועותיו סביב גופו, אחר־כך הפסיק, תחב את שתי אצבעותיו אל פיו והשמיע שריקה צורמת ארוכה.

“תן את הפנס שלך,” אמר שמעון בקוצר־רוח, “עלי לראות כדי שאוכל לשלם!”

“רגע!” אמר משה וחזר על השריקה, אחר־כך הוציא את הפנס וניפנף בו בעיגול פעמים אחדות. מיד באה התשובה מלמעלה באותם הסימנים עצמם. לבסוף האיר משה על ידיו של שמעון.

“תודה רבה,” אמר שמעון בסבר פנים והושיט לאיכר את הכסף. “דרך צלחה הביתה!”

“גם אני מודה לכם,” נהם האנרקה, עלה על העגלה, משך במושכות ויצא לדרך.

הם עלו על הגבעה. באמצע הדרך באו לקראתם צעדים וקול חזק קרא:

“מי אתם?”

“אנחנו, משה ושמעון!” ענה שמעון.

“שמעון!” קרא הקול מופתע. “איך באתם הנה?”

שני אנשים צעירים עמדו בדרך, לבושים מעילי־צבא ארוכים שצווארוניהם זקופים ובידיהם מקלות ארוכים. הם בירכו את משה ושמעון כמכירים משכבר הימים. שמעון הראה להם על קולא:

“זהו ידיד שבא עכשיו מן הארץ. אחותו נמצאת כאן במחנה.”

השניים לחצו את ידו של קולא. אחד מהם שאל:

“מה שם אחותך?”

“קולאַ… מאַריאַן קולא.”

“לא ידועה לי,” אמר הצעיר בניד ראש ופנה אל שמעון.

הם הגיעו אל הכניסה, ואחד מהם פתח את השער הכבד, הבנוי בתוך החומה המקיפה.

“הלא אתה בקי כאן, שמעון. אנו נישאר בחוץ. על המשמר אנחנו הלילה.”

הם עמדו בחצר גדולה, המוקפת – עד כמה שניתן לראות באפלה – בתים משלושת צדדיה. נראו אורות ומאחד הבתים נשמעה זמרה. אי־שם נסגרה דלת. פה ושם הלכו אנשים לאורך הבתים. כל מאור החצר בא לה מן החלונות ומבוהק השלג, והיא נראתה גדולה מאוד.

“לאן נלך כעת?” שאל קולא.

“אל המינהלה,” ענה שמעון. “שם נקבע מיד איפה אחותך.”

הם ליכסנו דרכם על פני החצר וניגשו אל הבית הראשון. שמעון דפק בדלת, שבעדה נשמע תיקתוק מכונת־כתיבה, והם נכנסו.

“הנה הננו!” אמר והניח את תיקו על־יד הדלת. “שלום עליכם!”

החדר היה קטן ונמוך. שתי עששיות־נפט דלקו בו. על הקיר היתה תלויה תמונת הרצל על שני דגלי תכלת־לבן צלובים, על יד מפת ארץ־ישראל דבוקה בנעצים ולוח שחור ועליו הודעות כתובות במכונה. על יד שולחן־הכתיבה ישב אדם גוץ בשנות העמידה והכתיב לנער, שישב לימינו על יד מכונת־כתיבה. שניהם היו לבושים מכנסי־בד וחולצות כחולות וחזיות־סרג אפורות. כשנכנסו קפץ האיש ממקומו וקרא בקורת־רוח:

“שלום לכם! בשעה מאוחרת כזו כבר לא חיכינו לכם כלל! הכל עבר בסדר?”

הוא הטיל מבט קצר ובוחן בקולא. שמעון אמר:

“זהו סטפאן קולא. בא עכשיו מן הארץ. רוצה הוא לבקר אצל אחותו הנמצאת כאן.”

“נעים מאוד! שמי לדרר! בוודאי יש לך הרבה לספר. איך המצב שם? לנו ידוע רק מעט.”

שמעון צחק:

“עוד תספיק לדעת את כל הניתן לדעת. קודם כל עלינו לעזור לו למצוא את אחותו. ועליך לדאוג לארבע מיטות.”

“כן. כן, יש לנו מקום… מה שם אחותך?”

קולו של קולא ריטט בלחש; שוב היה קצר־רוח:

“מאַריאַן קולא.”

“השאר אוכלים ברגע זה,” אמר לדרר בהיסוס, “ואני אין לי המפתח. הכרטיסיה סגורה בארון. אתה בטוח שאחותך היא כאן?”

“כן. היא כתבה לי מכאן כמה פעמים. היא בלי ספק כאן.”

קולו היה מגוּרה. הוא הרגיש עלבון שגם לדרר אינו מכיר את אחותו, ושאינם יכולים לומר לו איפה היא.

“אינני זוכר שם כזה,” אמר לדרר ובחן את קולא במבטו. “מה מראה של אחותך?”

קולא הוציא את נרתיקו והושיט ללדרר תצלום קטן. אחר־כך אמר זעוף:

“כזו היתה פעם. זה תצלום נושן. אינני יודע מה מראה היום.”

כנראה שלדרר לא הרגיש בקוצר־רוחו של קולא. הוא התבונן בתצלום תוך הירהור והבחנה. הנער, שישב על יד מכונת־הכתיבה והקשיב בשתיקה, קם ונטה את צווארו לראות גם הוא את התמונה. אחרי רגע אמר בלחש:

“זוהי מרים. מובן, שזוהי מרים… אני מכיר אותה. גם אתה מכירה, לדרר. היא עובדת במתפרה. בקיץ עבדה בגן, אינך זוכר?”

“אה, כן, מובן…” אמר לדרר בשמחה. “איפה הן עיני… אתה צודק!” ואל קולא: “אתה אמרת איזה שם אחר?”

קולא צחק בהרווחה:

“שמה מאַריאַן. אני לא ידעתי שעכשו שמה מרים. איפה היא?”

“אני יודע איפה היא גרה,” אמר הנער. “הבית השלישי בצד הזה של החצר. שם תשאל על מרים.”

“לך אתו ואמור לשני, שאני כאן,” אמר שמעון. “יש לנו ענין להידבר. ואני רוצה לנסוע מחר. אנו נתראה לאחר־מכן, קולא.”

קולא ניענע בראשו בשתיקה. הם הלכו לאורך החצר. הבתים היו מרוחקים זה מזה מרחק הגון, והיה לפניהם מהלך רב למדי.

“מה היה פה קודם לכן?” שאל קולא. “המקום אינו דומה למחנה.”

“היתה פה אחוזת־אבירים, לפיכך המקום מתאים למטרתנו. פה מחנה־הכשרה.”

“כן, אני יודע.”

הנער עמד והראה על הבית הבא:

“זהו הבית. עכשו עלי לעבור את החצר ולהודיע לשאר.”

“כן, תודה לך!” אמר קולא בחפזה. הוא היה מאושר שהנער עזבו לבדו, והמשיך את דרכו. הבית היה בעל דיוטות ולאורך הדיוטה התחתונה גזוזטרה מכוסה הנשענת על עמודים. דרך השער האיר אור קלוש. חוץ מזה לא היה הבית מואר.

קולא צעד כלפי השער ופתאום עמד מופתע. על־יד הכניסה, נשענת אל עמוד, עמדה אשה. הוא לא ראה אותה אלא כשעמדה קרוב אליה; את פניה לא יכול לראות. על כתפיה היה סודר גדול, שהחזיקה בו בידיים צלובות. היא לא שמעה את צעדיו, או שלא שמה אליהם לב.

"אולי תוכלי לומר לי – – – " התחיל קולא והפסיק. האשה זזה ותוך רגע כמימרה ראה את פניה. היא נתחלחלה, נטתה כלפיו והוא אמר בנשימה קצרה: “זה אני – – – סטפאן…”

“אתה!” אמרה האשה. ועוד פעם, בלי להאמין, אובדת־רוחה, בהברה ממושכת וגוֹאה לצעקה: "אתה – – – "

הוא החזיק בה בחזקה, והיא תחבה את ראשה אל בין כתפיו ונלחצה אליו. הוא הרגיש את תפיסת־ידה הקשה ושמע המוּם את קולה החנוּק, שחזר עוד פעם ועוד פעם על המלה כאילו חוששת היא שזה לא הוא ורוצה לקבוע בכל התוקף שבכל זאת הוא־הוא.

“כל־כך הרבה זמן חיכיתי…” לחשה כעבור זמן־מה ושוב נשתתקה. קולא הרגיש את רטטה. היא בכתה, בכתה בלי קול ובלי דמעות. הוא עמד בלי־נוע, עיניו צרבו וגרונו היה פחד מגחל. כך עמד חלוש ונתון בידי בכייה אילמת זו ובידי ההכרה, שהכל הוא אחר משתיאר לו קודם לכן. בבת־אחת תפס מדוע לא יכול היה לתאר לעצמו את ההתראות הזאת. מפני שכל מה שהרגיש וחשב היה כלא־היה, ומפני שחזונו זה בא לו מרגשותיו וממחשבותיו שנבעו מקרבו. והנה פה היתה מציאות אחרת, ושוב היתה זו אותה מציאות מיוחדת של המבוגרים־באמת, שבה אמיתיים הם היסורים, אמיתית הסכנה ואמיתי הוא המוות, בכל עירומם ואכזריותם, ושהוא לא היה לו חלק בהם. והכרה זו, של בר־מזל לגבי אחותו, באשמתו שאין לה כפרה, חילחלה בו עד היסוד. שום מלה לא נאמרה על כך, אך הוא הרגיש עצמו אשם בכל יסוריה שהיו חבויים בתוך בכייה זו, בכל המדווים שבכייה אילמת וחסרת־דמעות זו ספוגה אותם; הוא אשם בכך בפני שבכייה זו לא יכלה לבכות עד היום, מפני שהוא לא ידע, הוא לא הכיר את העבר שמאחורי בכייה זו ונבצר ממנו לעשותה כלא־היתה. לבסוף אמר בלחש ובגימגום:

“אל תבכי. הנני כאן. כעת הנני כאן. אל־נא תבכי…”

הוא החזיק בה בכל הכוח, ליטף בידיים מהוססות את ראשה, את כתפיה, את גבה, הרגיש בעניגות נבוכה את המטפחת הגסה, את שערה היבש והקשה, את גרמי־הכתפיים הקשים, ונשם את ריחו החלש של סבון זול שנדף ממנה – מבויש, מאושר ומלא־יגון.

“אין דבר…” מילמלה היא. “כל־כך הרבה חיכיתי ולא ידעתי מתי תבוא…” ומשכה אותו פנימה: “בוא, היכנס… אתה בוודאי עייף. ואני רוצה לראותך…”

"ניני – – – " אמר קולא מהוסס ובכל זאת בקוצר־רוח. מוכרח היה סוף־סוף לבטא את השם הזה, את שם־הלטף הטיפשי הקטן, שהיה מכנה בו אותה בילדותו ושנשאר בינם לבין עצמם. הוא לא ידע אם אפשר לו כבר לבטאו ובכל זאת רצה בו, כאילו היה לחש־קסמים, השבעה המרפאה את הכל בהבל־פה, השמה לאל את כל הבדידות שהפרידה ביניהם. "ניני… אני כל־כך מאושר שסוף־כל־סוף באתי ושאת הנך כאן – – – "

ו

מאוחר בלילה ישבו עדיין בחדר הקטן, שהיה משמש מחסן על־יד המתפרה. חבילות לבנים היו מונחות על שני השולחנות שתפסו את רובו של החדר, וגבבים קטנים של קטעי בגדים, שחיכו לתיקון ולהטלאה, היו מונחים פה ושם. מרים הביאה אותו הנה, אחרי שהביאה לו אוכל וקבעה איפה עליו לישון. זה היה החדר היחידי שיכלו להישאר בו ביחידות בלי הפרעה. היה קר, האוויר היה כחול מעשן, וקולא לא ידע כמה זמן כבר ישבו כאן.

“ובכן, זהו הכל…” אמרה מרים. “מה עלי לספר עוד? אינני יודעת. באמת אינני יודעת…”

היא משכה במטפחתה והידקתה יותר סביב כתפיה ותקעה עיניה בתקרה. אחר־כך קמה והתהלכה בין השולחנות אילך ואילך.

קולא שתק. הוא שתק גם בהפסקות שחזרו ונשנו בסיפוריה של מרים. הוא לא ידע מה לשאול וכל־מה שהפליגה לספר, גדל פחדו לשאול דבר־מה, לפי שכל שאלה עלולה לגרום לה כאב. והוא הרגיש גם עכבת עמוקה יותר שלא הודה בה לגמרי, כאילו חשש לחשוף אותה שלא־בכוונה על ידי שאלה, להיוודע יותר מדי, יותר משזה הוגן לאח. כך היה מתמיד ביניהם. הם אהבו זה את זה. וזה היה די; מעולם לא שאלו כלום. אלא שמרים השתנתה, ואולי השתנה בינתיים גם הוא, וכל מה שיידע לא יהיה די. היא דיברה בשקט ובחירות גמורה. נראה היה שמודה היא בהחלט שמאחר שבא, זכותו לדעת את הכל. “מה עלי לספר עוד?..” שאלה בדאגנות אמיתית, כחוששת שמא שכחה דבר־מה.

הוא התבונן בה כשהיא מהלכת אנה ואנה. היא היתה נמוכה ממנו כמעט, רזה בהרבה מבזכרונו, זקנה בהרבה ועדיין יפה. זה היה יופי חבוי ולא־גמיש. היא היתה לבושה מכנסיים ארוכים עשויים אריג גס וחולצה כחולה וחזיה סרוגה כמו הגברים. שערה היה מנועץ על ערפה בצומת פשוט ולא לגמרי מסודר. קווי־פניה התחדדו יותר, שפתיה היו דקות וחיוורות, העור מסביב לעיניה היה כהה יותר ומשובץ קמטים. היא היתה יפה עדיין. העיניים העייפות נשתמרה בהן עדיין גחלתן האפלה השוקטת; בשפתיים הדקות חי עדיין תרשימן האציל, והגוף הרזה גם הוא התהלך עדיין קוממיות בלבושו העני. זוהי ניני, אמר קולא בלבו. היא היתה זרה, אשה מיסכנה, אדם מיסכן. עדיין היא יפה. וגם יופי זה היה לו לקורת־רוח עמוקה, כשם שהעניות והזיקנה נשארו קיטרוג לאין־עירעור כנגדו. הוא ראה את יופיה כדבר נכון ומובן מאליו מבחינת הצדק העליון; על אף השינויים שבה נשארה קרובה לנפשו ומשתייכת אליו, קירבה אחרת מכל אדם אחר בעולם, דם מדמו, חלק ממנו מטבע ברייתה. עליה להיות יפה ולהישאר יפה.

היא עמדה לפניו, מבטה נפגש במבטו והיא חייכה, אחר־כך שוב כבה חיוכה לאט־לאט. לבסוף אמרה תוך הירהור:

“אולי אינני צריכה כלל לספר את הכל… הלא אתה שמעת בוודאי גם מפי אחרים. גורלי לא היה שונה משל אחרים.” ושוב הירהרה ואמרה: “לפעמים אני מתפלאת, שהנשארים בחיים רוצים תמיד לספר על סבלותיהם. על הרעב, העוני, האכזריות; ועל המורא… הקשה לי ביותר היה אולי באותם הימים שעדיין לא התרחש הרבה. אך אולי עבר על כולם זמן כזה, וחשיבות רבה ביותר היתה בכך, איזו תשובה נתן האדם.”

“מה כוונתך בזה?”

“שכל אחד ואחד צריך היה להודות שכל מה שהיה קודם־לכן עבר וחלף בהחלט לבלי־שוב, ושעל האדם להסתגל מהיום והלאה אל דבר־מה חדש ואחר לגמרי. זה נראה כטיפשי ופשוט ביותר, אך אתה לא תאמין כמה קשה ואכזרי זה היה. צריך היה להבין שלא אסון קרה לנו כפי שקורה בחיים בכלל – מחלה, תאונה, מהלומת־גורל הגורמת סבל, המסכנות את חיי־האדם אך לבסוף מתגברים עליהן. על כגון אלה מתגברים תמיד בנשק מן החיים שמקודם־לכן. קשה להאמין כמה חזקים הם החיים שכבר נתהוו והתפתחו, כמה מהם חזקים את החי ותומכים בו. וגם יש לו כל העזרה והאהדה של סביבתו; מובן הוא מאליו שעוזרים לו לסובל, שמאחלים לו שיתגבר על היסורים… ואילו אנחנו מוכרחים היינו לעמוד על כך ולהודות, שהפעם נשמד ונצמת כל מה שהיה קודם לכן. לא היה עוד חשוב מה ומי אנחנו, אפילו לא השם; היינו לאפס, אפס גמור ומוחלט, מפני שעולמנו כוּבּה מתוך איזו סיבה בלתי־מובנת, ובהווייתנו זו הנוכחית היה זה בסדר שאנו סובלים ונשמדים… את זה היינו חייבים לדעת. אסור היה לנסות להציל ולהשאיר מן העבר אפילו כמלא נימה. עם זה נצטרכו להשלים עד התג האחרון ובלי כל תנאי, ורק אחרי־כן עוד לרצות לחיות. וכך אפשר היה אולי לבלות את הדבר, אם היה לנו מזל… המזל היה הכרחי, שכן כבר לא היה לנו אפילו שם, ופסק־הדין היה בלי שם ויכול היה לחול על כל אדם.”

שוב שתקה, עשתה פסיעות אחדות אילך ואילך ואמרה בלחש:

“את זה היה הכרחי ללמוד: אסור היה לסבול. ומי שלא למד זאת, מי שהיה באמת מוכן עוד לסבול, נשבר מבלי יכולת לנשוא. מי שלא מסוגל לבלות את אלה, מוכרח היה לצאת מדעתו.”

היא הביטה נכחה:

"היתה אתי נערה צעירה. כשבאנו אל הגטו היתה עדיין ילדה למחצה. שׁדית קטנה, שובבה ופראית ופיקחית. מלבבת היתה, וכל הגטו רחש לה חיבה. ובאחד הימים היגלו את הוריה. הנערה הסיחה את דעתה מכל הענין להפתיע. חשבתי שהיא אינה תופסת מה קרה לה בזה, וקינאתי בה… ויום אחד נשקטה פתאום ונשארה כך; היא השתנתה לגמרי. לבסוף שאלתיה מה קרה; קשה היה לי להאמין שזה קשור בגלות הוריה. היא לא ענתה והלכה לה. אך למחרת בערב שוב באה אלי וסיפרה, שקרה לה כעין נס, שפתאום נזכרה בכל מה שלמדה פעם בשיעורי החשבון והיא מבינה בבת־אחת את הכל. הכל ברור כל־כך ומובן מאליו, שאפשר לנחשו ממילא; סוף־כל־סוף מבינה היא שהמיספרים ויחסיהם אינם אלא סימנים; הכל בעולם הוא לאמיתו של דבר יחס־מיספרים; אלוהים והעולם ובני־האדם וכריסטוס… אלה היו דבריה, אני זוכרת בדיוק. את כל מה שמתרחש אפשר להביע במיספר ומשוויה, וכשמבינים זאת סוף־סוף, יודעים גם את כל החוקים ומה לעשות. ואז הכל קל בהחלט… היא חייכה. והנה, קודם לכן לא היתה בכלל יפה כל־כך, ועכשו, בחיוך זה, בעליזות שקטה זו שבחיוכה, היתה יפה להפליא, עד כדי לעורר פחד. אינני יודעת איך לתאר זאת… כאילו יד האמן־היוצר עברה על פניה וקילפה מעליה את כל מה שהיה עוד בלתי־גמור, בלתי־מושלם. הרגשתי שרואה אני מה שאיש מלבדי אינו רואה – החזון המושלם, הגמר בלי שיור, תכנית־החלום… שאלתיה מה תעשה עכשו, והיא ענתה בלחש, עדיין באותה עליזות אראלית יפה ומחייכת: ‘עלי לקפוץ בעד חלוני ואז תתמצא המשוויה שלי’.

"היא אמרה זאת בקלות ובשקט כזה, כאילו בטוחה היא שגם אני צריכה להבין זאת. אני נבהלתי עד לזוועה; ידעתי שאסור לי לתת לה להרגיש בדבר, והצלחתי אפילו לחייך. אמרתי לה שהערב אני חפשית ושמיטה אחת פנויה אצלי, שיכולה היא ללון אצלי. היא לא סירבה, נשארה בחפץ־לב, ואני הצלחתי להשיג אבקת־שינה, דבר שכבר היה קשה באותו זמן, אך הייתי בידידות עם הרופא. שמתי את האבקה לתוך התה, שעדיין עמד על האש והיא שתתה מבלי לחוש באבקה. אחר־כך השכבתיה ונשארתי ערה עוד זמן רב. שקלתי מה לעשות וכך נרדמתי גם אני. אחר־כך התעוררתי מתוך שהיה קר לי. החלון היה פתוח ומיטתה ריקה. איש לא הרגיש בדבר – היא היתה מוטלת למטה מתה − − − "

מרים עצמה את עיניה ואמרה בקול רועד:

“היא היתה מוכרחת למות, משום שעדיין חיפשה את ההגיון שבדברים, את החוק, את הסדר… משום שלא תפסה שאנו הוטלנו על כוכב־לכת של חוסר הגיון וחוסר־חוק מוחלט… וכשאני חוזרת וזוכרת היום, שאסרתי על עצמי את הסבל ושעמדתי בכל הדברים הללו מתוך שהסתמכתי כל הזמן על איסור זה, הרי אינני יודעת אם אני עצמי לא הייתי מטורפת לפעמים ובטירופי נעזרתי. איך שיהא, אני ביליתי את הדבר… משום שהיה לי מזל; מאחר שהכריחו אותי למות, נשארתי בחיים. מפליא הדבר כמה מעט נחוץ לו לאדם כדי שיחיה. כמה הוא יכול לתת… בעצם הדבר דומים אנו לשלשול: כשמקצצים אותנו לחתיכות, מוסיפות החתיכות לחיות. נניח לזה. די…”

היא נטלה סיגריה ושאלה בנעימה קלה:

“ואתה? אני דיברתי דיי. מכתביך לא היו גדושים ביותר ידיעות. חיכיתי לך… שוב צריכים לדעת אחד על השני. אך גם אני איני יודעת עליך יותר משאתה עלי. כעת אתה יודע… אמור־נא, למה התגרשת מאשתך?”

היא שאלה זאת בזהירות, אך קולא בכל זאת נתרטט. זה זמן רב ישב בלי לזוז, ואולי אפילו לא הקשיב עוד בסוף. מה סיפרה בעצם? שלא היו חוויות מיוחדות, אמרה, ונראה היה שאינה יודעת כי דווקא זה היה איום מכל: גלגל־הזוועה ההולך וחוזר כל הזמן עם תמורותיו בלי סוף. ובפיה קיבל הדבר חריפות נוספת, משום שנתנסתה בו; והוא הרגיש בלי שיקול־דעת ובלא־יודע שמשום כך עבר כל המסופר גם עליו. זה היה סיוט מחריד, והוא לא ידע איך ומה היה לו. ניני סיפרה והוא לא יכול להתגונן, סבל בעל־כרחו יסורים כאילו כל אבריו אסורים באזיקים.

והנה היא שואלת את השאלה הזאת. אחרי כל אלה מסוגלת היא לשאול את השאלה, הסוחבת אותו אל תוך חיים אחרים, אל תוך חייו, שהוא מתבייש בהם כעת. מה נשאר מן החיים הללו, כשרואים אותם מתוך צל־המוות? איך יכול הוא להתוודות, איזה הבלים היו מאורעות־חייו בימי זוועתה האיומה של ניני? הוא התחלחל ותקע בה את עיניו, כאילו לא הבין את השאלה. לבסוף אמר באי־רצון:

“אין מה לספר הרבה… וגם זמן רב עבר מאז. זאת אומרת, שום דבר מיוחד… זה נמשך זמן רב עד שפעם נגמר. אינני יודע איך מתרחש דבר כזה… פתאום רואים, שעשו טעות. אחר־כך מנסים לתקן את הדבר. חוזרים לאחור ומחפשים את מקום־השגיאה. חזרה, חזרה, ולפעמים חושבים שמצאו אותו, ורואים באכזבה שבנקודה זו טעו אך ורק משום שכבר קודם לכן עשו שגיאה… ולבסוף מגיעים עד ההתחלה ומגלים, שעצם ההתחלה היתה טעות מעיקרה ושאין לתקן את הדבר. וזהו הסוף. שום דבר לא ניתן לתקן בין בני־אדם… אפשר רק לשכוח. אך האם באמת שוכח אדם מה שאינו יודע עוד? עדיין זה חי אי־שהוא. בך ובשני…”

הוא הרים את עיניו והמשיך:

“זהו. אינני יודע אם את מבינה זאת. אני בעצם ההתחלה עשיתי שגיאה, ומשראיתי שאין לתקנה, עזבתי. אולי הייתי פחדן; יכולה את לומר כך במנוחה, אם זוהי דעתך… לא יכולתי להמשיך. רציתי להתחיל מבראשית אחרי שטעיתי פעם. מובן שאינני יודע עדיין, אם הצלחתי בדבר. אינני יודע אם את מבינה זאת…”

כן… מבינה."

“ניני…” אמר קולא זעום וחסר־ישע, "עם שום אדם לא דיברתי על כך. לא יכולתי. אולי משום כך התגעגעתי עליך כל־כך; חשבתי שאתך אוכל לדבר על כך. היו לי געגועים עזים. בודד אני כעת − − − אך ברגע זה אינני יכול לדבר על כך גם אתך. לפי שבינתיים עבר עליך כל זה. אני מתבייש עכשו. משום שבאותו זמן עצמו עבר עליך חוויה זו. אינני יודע מדוע, אך אני לא הייתי מוכן שגם עליך תעבור כוס זו. זה היה יותר מדי − − − "

“הלא ידעת זאת! זה לא היה חדש בעיניך.”

"כן, ידעתי. ובכל זאת לא ידעתי. אולי לא רציתי לדעת כהווייתו. רק היום נודע לי − − − " הוא קם ועשה צעד כלפיה: “לא לשם כך באתי, לא כדי לדבר אתך עלי. באתי כדי לראותך וגם − − − ניני, הלא אין את יכולה להישאר כאן עולמית. אני רוצה שתבואי אלי. עדיין אינני יודע איך אעשה זאת לפרטיו − − − ובכלל… אך רוצה אני שתבואי אלי!”

מרים אמרה בלחש משתאה:

“כן. מובן מאליו. גם אני רוצה לעלות. כולנו פה רוצים לעלות. וגם נעלה.”

“אל תחכי לכך. אינני יודע, מה יהיה על השאר. אל תחכי לכך. מוטב מכול שתבואי אתי מיד. ואת השאר נראה.”

“אתה חביב מאוד, סטיפאן,” אמרה בצחוק־קל. “אך זה אי־אפשר. זה מן הנמנע.”

“אין נמנע בעולם! אני עברתי את הגבול בלי רשות. חשבתי שזה אי־אפשר, והנה הדבר פשוט מאוד; כעת יודע אני איך עושים זאת; ראיתי. צריך אדם להיות זריז, צריך לראות מה ניתן לעשות. ודאי שנמצא את הדרך. אולי יעלה בכסף, אך דבר זה אל יגרום לך דאגה.”

היא חייכה עדיין ואמרה בחביבות:

“אתה ילד… כנראה, שבאמת אינך יודע איך עושים זאת, אחרת היית יודע שאי־אפשר. וכי מה הועלנו בכך אם תביאני לפראג? הלא יודע אתה מה הלאה. בשביל יחידים, כמונו, אין דרך. וגם… זה גם לא חשוב ברגע זה. משום כך אי־אפשר.”

“ומלבד זה מדוע?”

“אולי אינך יודע עדיין, שכל אלה הנמצאים כאן רוצים לעלות. לא במקרה יושבים אנו כאן; זוהי ההכשרה שלנו. אינני יכולה להפסיק בין־לילה ולעזוב את קבוצתי בזכות זה שבאת לכאן. זה אי־אפשר; זה מובן לך, לא כן? אני שייכת הנה − − − ואל תדאג; כולנו נבוא בלי כל ספק. אין לנו כלל הרבה זמן, אני יודעת. אנו באים.”

“ניני, זוהי הדרך לאין־קץ, שאסור לך לחכות לה! כנראה שאני בכל זאת מיטיב לדעת את הדבר כהווייתו. אלה הרוצים לבוא בדרך זו נתפסים ונגלים. היום יושבים עשרות אלפים אחורי גדרי־תיל ומאות אלפים מחכים כאן… אל הארץ איש אינו בא; האנגלים תופסים את כולם. זוהי דרך בלי סוף. אינני רוצה שאת − − − די!”

“אולי בלי סוף ואולי לא. אנו בכל אופן מוכרחים להטילה על עצמנו, משום שאין לנו אחרת. אך כולם מוכרחים לבוא. אני לבדי לא העליתי כלום, ואני לבדי גם אינני חשובה. כולם צריכים לבוא, ואז ישתנו שם פני הדברים.”

קולא ישב ואמר:

“אִי, את מדברת כמו באסיפות ובעתונים. חייב אדם להיות נבון… אצלנו ענין רע; אני גם אינני בטוח כל־כך אם זה טוב שתבואי אלינו. בטחון ושלווה אין אצלנו, ואין איש יודע מה יילד יום. אנחנו חלשים כל־כך, טיפה מן הים. ואין אנו רוצים לדעת זאת; איננו רוצים לדעת את האמת; אנו צועקים ומשכרים את מוחנו במליצות רמות… עלינו לראות את הדברים בתבונה. לא בלשון מדברת גדולות. וגם בכוח לא נשיג הרבה. עליך לחשוב על עצמך. לא עלינו לפתור את השאלות הגדולות.”

מרים הקשיבה בסבלנות. אחר־כך אמרה תוך הירהור:

“היודע אתה מה היה סיגוף־הסיגופים בימים שסיפרתי לך עליהם? שהיינו בהמות לטבח, לא יותר; שלא יכולנו לעשות כלום. ולמדנו לדעת שפלוני או אלמוני עבר במקרה חיים את הגיהינום, אך שהחיים אינם ניתנים במתנה מידי החיים. אנו לא נחיה, אם לא נילחם לכך. אינני יודעת באיזה אמצעים יהיה עלינו להילחם; לפי־שעה נלחמים אנו בעצם עלייתנו. אנו הננו הסבלנים יותר, ואנו נבוא ושוב נבוא, משום שאין לנו דרך אחרת. לך בוודאי אין אני צריכה להסביר זאת, הלא אתה אינך אנגלי!”

“לא, לא, ודאי שאין עלינו לדבר על זה כעת…” אמר קולא תוך התאפקות בקושי; הוא הרגיש מבוכה זועמת וחסרת־מגן: מתוך דבריה קראה לו אזהרה, איום נסתר, שאולי גם לא היה בהם ורק הוא שמע אותו: “למה בכלל להכביר מלים,” אמר בקוצר־רוח. “הנני כאן ורוצה לעזור לך. למה אינך נותנת לי לעזור לך?”

"לא תעזור לי, אם תעזור לי לבדי. הייתי רוצה כל־כך שתדע זאת. אני שייכת לכל אלה כאן. אינך יכול לעקור אותי מפה – – – "

"אני מבינה אותך יפה מאוד. אך – – – אני חושבת שגם כאן זקוקים לי. ואני זקוקה להם. ומכין שהדבר מנוי וגמור – – – "

“גבר?” שאל קולא בכעס.

“לא, לא גבר הוא,” אמרה מרים בצחוק לחש ועצוב, ניגשה אליו, הניחה את זרועה על כתפיו ושאלה בחביבות עליזה: “ואילו היה גבר, היית מבין – – –? לא, לא גבר. אך אם תתיישב בדעתך במנוחה, תודה ותסכים עמי. אתה יודע… בשעתו, כשחזרנו, כשידענו שבילינו את הכל, היינו במבוכה קשה; לא ידענו מה לעשות בחיים הללו שהצלנו אותם. כי לא היו אלה אלא חיים עירומים שערכם קטן ביותר, כי הלא כל מה שהיה קודם־לכן, שבו חיינו לפני כן, לא היה עוד ואי־אפשר היה לחזור פשוט ולהמשיך במקום שהפסקנו, כי לא היה במה להמשיך… אפשר היה רק להתחיל מבראשית. אותו זמן באתי הנה. והנה אני כאן, ואני משתייכת לאלה הרוצים את מה שאני רוצה. ושום דבר אחר אין בו בשבילי לא הגיון ולא מטרה. אין זה מעשה נעלה כל־כך, כי זה לתועלתי־שלי. אמנם אין אני מאמינה שאתה באמת מסוגל להעלותני לארץ, אך אני לא הייתי הולכת אתך כעת, גם אילו יכולת לעשות זאת. אחרי כל מה שעבר עלינו, אין באמת כל הגיון בדבר.”

היא עדיין החזיקתו בזרועה. ומשלא ענה, ניערה אותו קלות:

“בוא… מאוחר מאוד. אין צורך לפתור את כל השאלות דווקא בערב הראשון. עוד נדבר על כך… אתה עייף. נלך לישון.”

קולא לא זז. הוא תקע בה את עיניו ומילמל:

“כן… נלך לישון.”

הוא קם בכבדות וחיכה בפתח עד שהספסל הוחזר למקומו והאור כובה. היא ליוותה אותו אל עבר החצר עד חדר־השינה שבו הכינו לו מיטה. בכניסה נפרדה ממנו.

“המיטה השלישית בצד שמאל… אין אתה צריך לקום יחד עם כולם. הם משכימים לקום. אני אכין לך ארוחת־בוקר גם אם תאחר לקום. אבוא לקחתך,” אמרה ונשקה לו והלכה.

קולא הביט אחריה, אחרי הצל האפל הממהר על פני החצר המשולגת ונעלם באפלה. אחר־כך פתח בזהירות את הדלת, גישש באפלה אל מקום־משכבו וישב. המיטה לא היתה אלא ספת־עץ ועליה מזרן־קש; הקש חרק בלחש. האוויר היה קרחני ועם זה ספוג הבל ונשימת הישנים, ריח־זיעה, אֵד בגדים ומגפיים רטובים, ריח שמיכות ועובש־הקירות ועששית־הנפט, הדולקת בלילה. זה היה ריח רב־מינים, קשה וחריף שנדף לקראתו וכבר עטף את כולו. החדר היה ישׁן, והאנשים שקועים בתרדמה. קולא לא ידע כמה הם; רק את רחש שנתם שמע. מישהו התרומם והשתעל שיעול קשה ויבש; אחד דיבר בשנתו ופירפר הנה והנה; אחדים נחרו בקול. קולא עדיין ישב, ורק כעבור זמן הרגיש שהוא רועד. הוא שלף את נעליו, פשט את חולצתו ומכנסיו ונכנס מלובש־למחצה אל המיטה. שתי שמיכות הכינו לו, שמיכות־סוסים עבות וכבדות. הוא התכרבל עד צוואר ועדיין היה לו קר. אחר־כך שכב בעיניים פקוחות ותקע אותן באפלה. נשימות, אד ושינה… אלה הם האנשים שניני שייכת אליהם, שאצלם איבד אותה, שלמענם בגדה בו ועזבתו. הוא בא אליה, היא היתה מטרת הנסיעה הארוכה, והיא סירבה לו. זה קרה היום; כל הדיבורים היו לחינם, רק מובן אחד להם; היא דחתה אותו. קולא הרגיש אכזבה מרה וחסרת־אונים וגם צער, געגועים, קנאה ודחיה.

היא אינה יודעת מה היא עושה, אמר בלבו לאחר־מכן. עלי לדבר אתה שנית מחר… וכבר ידע, ששום דיבורים לא יועילו. ניני אינה יודעת אלא תשובה אחת, ואת זו הוא אינו יודע. כך היה זה תמיד. ניני התקשתה בלימודיה, אך מה שידעה פעם נשתמר בה, ובראשה היה סדר. מעולם לא הכבירה מלים, יפה היתה ושקטה ובמקרים מסוימים הוכרחו לפחד מפניה בחשאי, משום שהיתה חמוּרה ולא דיברה אלא משהיה ברור לפניה מה רצונה לומר; היא לא ידעה שום “בערך” או “בקירוב”, ומה שהוציאה מפיה היה שריד וקיים. גם היום היה כך, בדיוק כך ולא יותר… מן הסתם יגעה הרבה עד שמצאה את התשובה ולמדה אותה, וכעת אין להזיזה. היא החליטה בלי לשאול את פיו, בלי לחשוב עליו. היא משתייכת הנה, אל חשכה זו הנושמת, הנודפת ריח וחסרת־הדמות, שהוא אינו בה אלא אורח ארעי ומתנגד. הוא קרא לה, אך אין להשיגה.

הוא שכב ער, זרועותיו תחת לראשו והשעון שעל ידו תיקתק בלחש. כעת היה לו התיקתוק כעין דפיקות של צעדים רחוקים, צעדי־לחש שאינם יודעים נסיגה, ההולכים בתוך הלילה. הוא הקשיב. דרך הלילה, דרך החשיכה, דרך השתיקה עוברים לפניו, זה אחר זה עוברים לפניו, ואחד מהם היא ניני. הם אינם יודעים מה הם עושים; הם עיוורים אולם רואים מטרה הסמויה מן העין. הכל הולך – הנשימה והריחות, העייפות והחולשה, בני־האדם המיסכנים בלי דמות ובלי שם, צעד בצעד, שעל בשעל, עייפים וקשי־עורף, הולכים והולכים. לפני מטרתם אורבים גדרי־תיל וגלות, והם הולכים, עוברים לפניו; רוצה הוא לעצרם, לעכבם, להזהירם, כי אי־שם בתוכם הולכת ניני, וניני מוכרחת להינצל מסכנה ומוות. כבר לא ראה אותה ואי־אפשר היה להדביקה; הוא איחר לבוא; הוא שוכב ואינו עושה כלום, שוכב משותק מפחד. ניני ידעה את התשובה. אולי הצעדים והחשכה והטירוף, והעקשנות היו התשובה והפלא הגדול, והם עברו לפניו.

אי־שם קרא תרנגול. הוא שמע ולא ראה עוד כלום. הוא נרדם ונשימתו היתה כבדה.

ז

הלן הניחה את אגד הדרכונים המוכנים על שולחנו של קאַרל ואמרה:

“היום היו שמונים.”

היתה שעה מוקדמת אחרי הצהרים, אך האור היה עכור כאילו היה ערב, והיא הרגישה עייפות כאילו אכן היה כבר ערב. היא תקעה את מבטה הקפוא המר בגל התעודות. כל אחת מהן היתה אויב.

“אינני יודעת מה רוצים שם כולם. מה מחלקים שם?”

קארל הוציא את אחד הדרכונים ודיפדף בו מפוזר.

“כל אחד יש לו לחפש דבר־מה. מה אני יודע… שמעי־נא, כמעט ששכחתי… היודעת את שצריך להעמיד אותך לדין באשמת דיבה?”

“באמת? למה?”

“הרהרי נא קצת… אותו אדם מארץ־הקדושה, שאת דיברת עליו בשבוע שעבר, את זוכרת? קולא, לא כן?”

“אה, זה…” אמרה הלן ופנתה הצדה, שקארל לא יראה את פניה ושאלה בזילזול:

“מה אתו?”

“לא כלום. הלא זהו! אנו לא מסרנו לו בשעתו את הרשיון משום שאמרת שאת – – – מה זה שמעת עליו? אני התענינתי בינתיים – שאדם זה הוא הגון בהחלט, בסדר מכל הבחינות; באמת רק את אחותו רצה לבקר שם.”

“כך… אם כן הרי יכולים אנו למסור לו את הרשיון. אני ארשום לי.”

“הוא לא הופיע במשך השבוע?”

“לא,” אמרה הלן והתכופפה כאילו רצונה להרים דבר־מה. בקושי הצליחה להישאר שקטה. לא עלה על דעתה שתצטרך עוד אפילו לדבר על קולא; היה זה כאילו יד זרה ואכזרית נוברת באצבעותיה במקום כאוב בגופה, ולאט־לאט התחילה גם להרגיש פחד, משום שקארל המשיך בשיחה והאריך בה.

“לא,” אמר קארל בלעג. “הוא לא הופיע. יש לו שכל בקודקודו ולא חיכה. טייל ועבר בלי רשיון.”

“הנה. הייתי רוצה לדעת למה עובדים אנחנו, אם האנשים יכולים בכל זאת לטייל לשם כחפצם?”

“את אל תשאלי זאת, שהרי במקרה זה את אשמה בכך, חביבתי! את צריכה לבקש ממנו סליחה… יש לי הרגש, שאת שמת לו איזה מכשול. בכל אופן, לעבור בלי רשיון איננו תענוג גדול.”

“אם כן, אתה יודע שהוא עבר לשם?” בין־רגע התחרטה על שאלתה, אך לא עצרה כוח לדכאה בקרבה.

“אני אינני יודע, אני רק שמעתי שיצא לדרך. ומכיון שהרשיון מונח כאן זה שבועיים והוא לא הופיע, הרי אפשר לשער שגם הגיע שמה. ובכן, לא תצטרכי לבקש סליחה.”

“כן…” מילמלה הלן והזיחה את אגד התעודות קצת הלאה. היא שאלה מהוססת: “אמור לי, קארל… זה מזמן רציתי לשאול אותך” המוצא אתה סיפוק בעבודתך זו?"

הוא הרים את ראשו מופתע:

“מהי שאלה זאת? הדבר טעון שיקול־דעת יסודי… לא. אך מה כוונתך… הלא יודעת את איך זה. צריך להיות מרוצים. יכול להיות גרוע מזה. למה את שואלת?”

“אל פחד, לא אבגוד בך. אני אינני מוצאת עוד כאן שום סיפוק. לא בעבודה ולא בחיים. אולי משום שחייתי זמן רב בחוץ־לארץ. אינני נושאת זאת יותר.”

“ומה, מה יש? מה נשתנה כאן?”

“לא כלום.”

“אם כן, ומה את רוצה?”

“ללכת מכאן.”

“ללכת? לאן?”

“זאת אינני יודעת!” אמרה הלן זעומה. “לחוץ־לארץ. עלי לעזוב. משום כך סיפרתי לך. אולי יודע אתה איזו דרך?”

“לא. מאין לי? אני אינני יודע כלום.”

"אולי אני יודעת דבר־מה… לפני ימים אחדים עשיתי את הצעד הראשון – – – " מאז שיחתה עם סיניור באַרטוֹליני לא עברו אפילו שלושה שבועות, אך כעת נראה כאילו היה זה בעבר הרחוק. מאז לא שמעה דבר על בארטוליני, ובינתיים התרחש המאורע עם קולא. והנה, שוב הופיע. הכל נראה היום כקשור ודבוק בקולא.

“איזה צעד ראשון?” שאל קארל.

הלן נזכרה שהוא אינו יודע כלום על דבר עבודתה ב“אַמבאַסאַדור”, וגם עכשו לא רצתה שיידע על כך, ולכן אמרה בעקיפין:

“הכרתי אדם שאולי יש לו האפשרות. בצרפת או אולי באיטליה… לי אחת היא, ובלבד שאלך מכאן.” אמרה בחכמה; דבר זה מסיח את הדעת מכל חשד בקשר אל קולא. הכרתי אדם… קולא.

“מובן…” נהם קארל. “את בוודאי יודעת מה שאת עושה – – – אל תעשי שטויות, הלן. אין המצב רע פה עד לבלתי נשוא. כאן את בבית וכאן עבודתך. לא עבודת־פרח, אך גם לא עבודת־פרך… צריך אדם לשקול יפה לפני שיחסל את מה שיש ויצא להרפתקאות.”

הלן פנתה ללכת.

“אה, לא, אינני עושה שטויות, בכל אופן אני משתדלת בכך…” הענין עם קולא היה שטות גדולה. היא הצטערה על שבכלל פתחה בשיחה עם קארל, שלא ידע כלום ולא הבין כלום ואינו יכול לעזור לה. אך קארל היה בין כך פותח בוודאי בשיחה; הלא הוא רצה להודיע לה על דבר קולא… השיחה רק גרמה לה שתחזור ותחשוב עליו.

היא לא רצתה לחשוב עליו. הרצון ללכת מכאן היה חי בה עוד לפני פגישתה אתוֹ, אך כעת היה ברור לה למדי שגם רצון זה נקשר בקולא, ושאינו אלא צורה אחרת, עזה יותר, של הרצון לא לחשוב עליו. היא לא רצתה לחשוב עליו, אלא שאין שוכחים מהר כל־כך. בסך־הכול עבר שבוע ימים מאז היעלמו; זה נראה עכשו זמן ארוך, אך בכל זאת לא עבר אלא שבוע אחד.

בבוקר הראשון לשבוע זה לא האמינה עדיין כל־כך בהיעלמו. היא הקיצה ובעיניים עצומות שלחה את ידה אל קולא הישן לצדה. אך הוא לא היה – היא נשארה לבדה. אחר־כך פקחה את עיניה ונואשת ומשתאה קבעה שזוהי עדיין האמת, שלא היה זה סיוּט־לילה בלבד. מסתבר שרק אחרי יקיצתה תפסה שהוא באמת איננו עוד.

בינתיים הסתגלה אל הכרה זו. בינתיים אמרה לעצמה כמה פעמים: הלן היא נערה פיקחית ואסור להפריז בדברים; ענינים כאלה מתרחשים וחולפים. מוטב מכל לא להרהר בדבר. זה היה נכון ולא־נכון; עם כל הדוֹמה שבפגישה זו עם קולא לפגישות ממין זה בעבר, היתה זו בכל זאת שוֹנה מהן, ואי־שם לא התאזן החשבון כל־עיקר. זוהי אשמתך, אמר קאַרל. עליך לבקש ממנו סליחה… שטוּת. קארל אינו יודע, אינו יכול לדעת, שהעוול נעשה לא לקולא – אלא לה. כעבור רגע היה גם זה לא נכון עוד. קארל אמר את האמת סתם, בלי לדעת. היא עצמה גרמה והביאה את הדברים לידי כך. בערב הראשון אחרי היעלמו של קוֹלא עדיין דיכאה את המחשבה והסתירה מפני עצמה; כעת חזרה אליה והתגברה. כעת עליה אפילו להבין יותר ויותר, שאולי אשמה כפולה רובצת עליה. היא הרעה לא רק לעצמה, אלא דחתה גם את קולא אל הרפתקה שלא היתה בלי סכנה.

אף אחד מאלה אין לשנות בכלום. צריך להוציא את כל הענין מן המחשבה – דרך אחרת אין. אולי צריך לנסות אפילו לחזור אל “אסון”, שהכל יהא כפי שהיה, והדבר ישמש במידה ידועה גם עונש על עוון, עד כמה שישנו. “אסון” נעלם מזה שבועות. אולי נסע הוא עצמו לגרמניה כדי להביא משם את השעונים? צריך להשתדל להתרחק מכאן. אולי ישנם פלאוֹת גם בעולם הזה של זאבים וסיניוֹר בּאַרטוליני יקיים את דבריו, יחזור הנה ויקח אותה אתו… אם תלך מכאן, לא תהיה נאלצת לחשוב עוד על קולא, לא תארוב לה הסכנה להיפגש אתו פעם. בערב היעלמו שנאה אותו וחפצה בו כדי להתנקם. כעת משתק רגש־האשמה שבה גם את השנאה, ולא נשאר לה אלא החפץ לא לחשוב עוד על דבר.

ח

היא ידעה מיד דפיקה זו מה היא. הדבר היה בבוקר השכם. החדר היה אפוף דימדומים עדיין, והיא הקיצה על ידי הדפיקה וידעה מה פירושה. היא שכבה אחוּזת שינה והקשיבה סרה ומבולבלת. חלמתי, אמרה בלבה וניסתה לחייך. זה אי־אפשר. הלא הוא אינו יודע אפילו איפה אני גרה; לא גיליתי לו. והיא חיכתה. הדפיקה נשנתה. היא התרוממה ובשיניים הדוקות הביטה כלפי הדלת. זה הוא. אולי ילך לו כשלא תענה לו. אם תתמיד בשתיקתה, ודאי שילך, יחשוב שאינה בבית ושלחינם ידפוק. ואולי יחשוב שהיא לנה אצל גבר אחר. מי יודע מה יוכל לחשוב; יחשוב לו מה שירצה ובלבד שילך סוף סוף. עד כמה תגיע סבלנותו, כמה זמן עליה לשתוק, כמה דרוש לו כדי להבין שהיא אינה כאן?

קולה היה צרוד וזר כששאלה:

“מי – – – מי שם?”

תשובתו היתה לוחשת וקצרת רוח:

“אני… קולא. פתחי.”

היא קפצה ממיטתה. התעטפה בגלימת־לילה ועיניה תקועות עדיין בדלת.

“עליך לחכות,” אמרה זעוּמה, כיסתה בחפזה את המיטה, גילגלה בגדיה יחד וזרקה אותם אל הארון, הרטיבה בידיים רועדות כנף מגבת והעבירה אותה על פניה, סירקה את שערה לאחור והידקה עוד יותר את גלימתה. “אל פחד!” קראה בלעג החוצה. “אין אצלי גבר אחר – – אך עליך לחכות!” הלא אתה כבר ראית זאת, אמרה בלבה בלי נשימה. ראית את מיטתי מוּצעת, ראיתני ישנה ועֵרה ועירומה בכל הצורות; אך זה היה כשאתה היית עדיין שלי. עכשו אסור לך לראות; בכלל אסור לך הכל – עליך ללכת; מדוע לא הלכת עדיין? ואולי טוב שלא הלכת עדיין, שכן כך יכולה אני לשלחַ אותך, לגרשך – – –

היא ניגשה מהוססת אל הדלת, הזיחה את הבריח, פתחה את המנעול ואחר את הדלת.

הוא עמד בידיים מרושלות, נשען אל מזוזת־הפתח. צווארון מעילו היה זקוף, ובדימדומים האפורים לא ראתה ברור את פניו וכמעט שלא הכירתו. הפנים היו אפורים, מקומטים וירודים ומכוסים קישוֹשת־זקן של ימים אחדים.

“קר לי מאוד…” מילמל וניסה לחייך. "כל הלילה היינו בדרך – – – "

היא הביטה בו אובדת־רוח. הוא היה בלי כובע, שערו מדובלל ורטוב, נעליו היו מרופטות ומרוּטבות. היא צעדה הצדה בלי־אומר. בכבדות נפרד מן המזוזה ונכנס והיא סגרה את הדלת. הוא הביט מסביב – מעילו ומכנסיו מקומטים ומלוכלכים, ובמקום אחד היה קרע במעיל. הכל היה ידוע לו בחדר – פשט את המעיל והטילוֹ על הכיסא, ניגש בצעדים מַטים אל המיטה וישב עליה.

“מה שלומך?” עדיין היה החיוך על פניו, אך בלי חיים, כאילו נשאר על הפנים רק משום שהיו עייפים מכדי להחליף את ארשתם. “אני מצטער – – – לא רק הלילה היינו בדרך, אלא גם בשני הלילות הקודמים. ואתמול כל היום.”

היא ניגשה בהיסוס קרוב יותר, חבקה זרועותיו והידקה אותן אל גופה.

“מה קרה?”

אלה היו המלים הראשונות בפיה מאז פתחה את הדלת.

“לא כלום… לא הצלחתי. הבריחה לשם היתה משחק־ילדים, אך בחזרה לא היה הענין כשורה. נאלצנו לנסות שלוש פעמים בשלושה מקומות שונים. לפני כשעה הגעתי.”

היא עמדה בלי לזוּז, הביטה בו לכל ארכו ואמרה בקול יבש:

“שכב קצת.”

“אי, לא… לא רציתי להעירך במוקדם כל־כך. הסתובבתי כשעה; לא ידעתי לאן ללכת. לבסוף קפאתי מקור.”

הוא נשען לאחוריו ועצם את עיניו. מיותר היה להגיד לה – היא ראתה שהוא עייף עד מוות. לרגעים אחדים שוב הרגישה שהיא רק חולמת, שלפניה המיטה הריקה, שחלום מגוחך החריד אותה מתוכה. לבסוף אמרה בקוצר־רוח:

“מה אתה מחכה? שכב כהלכה!”

הוא כמעט לא שמע אותה. ראשו היה נשען אל הקיר. אולי ישן כבר.

“אבשל לך קפה,” אמרה בשפה רפה ופנתה ממנו.

היא הדליקה את מיחם־הגאַז והביטה במצח מקומט אל תוך הלהב הכחול הקטן, שפתה את הסיר והחזיקה את כפיה מעל לאש; קר היה לה מאוד. לא לחשוב על כך, אמרה בלבה. הוא בא, היא לא גרשה אותו, היא הכניסה אותו ולא אמרה כלום. הבאמת אין הוא יודע כלום? האם הוא מטומטם, טיפש ואכזרי כל־כך עד כדי להעז ולחזור אליה כך, כדבר מובן מאליו? והיא לא התנגדה ולא אמרה מלה… אך במצבו זה ודאי שאינו יודע כלוּם; שוב הערים עליה. וחסרת־עצה ומבולבלת גילתה שלאמיתו־של־דבר אין היא מאשימתוֹ עוד כלל. קולא המלוכלך, העייף, עורר בה חיבה פשוטה ודאוּגה, שלא ידעה כמוה. כמה רגעים קודם־לכן רעדה עדיין וחישבה להיחנק במלים, בפחד ובהתקוממות שלא הובעו; עדיין ידעה את הכל, ובכל זאת היתה שקטה כעת, עמדה במצח מקומט לפני האש ולא חשבה בעצם כלום, חיממה את ידיה וחיכתה שהמים ירתחו כדי שתוכל לתת לו לשתות. לפי־שעה לא היה מובן איך בא אל דירתה; זה היה מפתיע כחזירתו של אדם נעדר שחשבוהו למת – אך הנה הוא כאן, ולהתמיה היה הדבר בסדר.

היא הכינה את הקפה והגישתו אל המיטה.

הוא ישב מדומדם, והיא ניענעה אותו בכתפוֹ. משפקח את עיניו, אמרה: “שתה!” הגישה את הספל אל פיו והכריחתו לשתות.

הוא גמע בתאווה והיפנה את ראשו הצדה:

“יותר מדי חם!” כעת שוב היה ער.

“אין דבר… התפשט בינתיים.” היא עזרה לו להתפשט והביטה בו כשהוא חולץ את נעליו, שבינתיים השאירו תחתן כתם בוץ קטן. אחר־כך הפשילה את המכסה לאחור: “תוכל לישון כמה שתרצה.”

הוא לא התנגד ושכב. עוד שלח את ידו אחרי הספל, לגם לגימה והניחו, הטיל בה מבט כלאחר־יד ומילמל:

“וכל ההרפתקה היתה בלי תועלת רבה.”

“האם לא מצאת את אחותך?”

"מצאתי אותה – – – " אמר בקיצור ושוב לגם. “אך לחינם.”

היא חיכתה להמשך, אך הוא לא המשיך והיא לא רצתה לשאול. אחר־כך קמה והלכה אל המיחם ותוך כדי עיסוק שם שאלה בלי להביט בו:

“איך מצאת את הדרך הנה?”

“הייתי כאן לפני שנסעתי. רציתי לדעת… חיפשתי עד שמצאתי.”

"כך… אתה היית פה – – – "

הוא שתק, הריק את הספל והניחו על השולחן, שכב ואמר שוב בעיניים עצומות:

"וכעת עלי לנסוע הביתה. בהקדם האפשרית – – – "

היא עמדה בלי לזוּז, והוא חזר ואמר, כבר מתוך שינה־למחצה אך בעקשנות: "הביתה… היום או מחר – – – " ומיד נרדם.

היא חזרה אל השולחן, ישבה והשעינה את ראשה על כפה. היא היתה עייפה מאוד, עיניה יקדוּ ובפיה עמד טעם מר. אחרי־כן נטלה סיגריה ושוב תקעה בו את עיניה, שכבר התבוננו בו פעם כך בשנתו, באותו לילה ראשון שבו החליטה לא לתת לו ללכת והתפלאה על אמונו בה ללא־גבול. וכעת שוב ישן הוא, אך כבר לא בלילה, הבוקר אור. אך היום זוהי שינה אחרת; הוא כבר שכח אותה, ואחת היה לו איפה הוא ישן; אולי היה נרדם גם על מזוזת־הפתח לולא הכניסתו. אלא שהדבר בכלל אינו חשוב עוד. יכול היה לשכוח אותה במנוחה בשנתו, אך בכל זאת בא אליה, חזר אליה; זה היה בעיניו דבר המובן מאליו שהוא חזר והיא נתנה לו את מיטתה.. זה ולא יותר, והמעט הזה היה דיוֹ לעורר בה גאווה לעגנית ועזה גם יחד.

היא חייכה בבוז. לאמיתו־של דבר לא היה לה יסוד לגאווה. וכי איזו חשיבות יש לשיבתו אליה? כמה זמן יישאר? שעות… וגם מאוחר כבר ביותר. מאוחר לכול. שום דבר לו ניתן להחזיר, שום דבר לחזור עליו; היא לא ידעה וכעת יודעת היא: מאוחר, חלף ועבר – בין שהוא יסע ובין שיישאר. ובכל זאת השמחה הגדולה, מרה בחשאי ומאכזבת ויחד עם זה שוב יהירה. מה קרה לו? היא לא הבינה את דבריו והוסיפה להביט בו. הוא השתנה. היא לא ידעה במה השינוי; אי־אפשר שרק העייפות גרמה לכך. דבר־מה אירע לו… “כל ההרפתקה היתה לחינם”. “אשמתך היא; עליך לבקש את סליחתו…” זה עבר. כעת חלף הכל. “עלי לנסוע הביתה. בהקדם האפשרי…” היא ידעה שלא תוכל להתנגד לו. לא היה עוד מה לומר ולא מה לשאוֹל, וגם לא מה שלא הובע, משום שעבר ואיננו. רק עוד השעות הללו נשארו עד שילך, אך הן אין להן מה לתת. לא צריך להיאחז בהן וגם לא לפחד מהן. מה שהיה עבר.

עלי ללכת מפה, אמרה שוב בלבה פתאום, ומיד נקבה בה השאלה: מדוע לא אלך אתו יחד? דרכון יש לה ויכולה היא לנסוע; אין דבר מעכב אותה כאן – אולי רק זה שהוא אינו יודע כי היא יכולה ללכת וגם רוצה, ואילו אמרה מלה היה לוקח אותה… לא, היא אינה רוצה. הלן היא נערה פקחית; אסור לה לאבד את רוחה משום שהוא שוב בא לשעות אחדות; אין לכך כל חשיבות; צריך אדם להיות נבון ולא לחשוב עוד על כך… אולי גם אין צוֹרך עוד שתלך מפה, מאחר שהוא בא ושוב הולך. אולי גם זה עבר ולא נשאר עוד אלא השקט, השינה הזאת והשתיקה.

הוא התהפך על צדו ושלח את ידו:

"קר – – – " נהם. “בואי אלי…”

היא התחלחלה, אך מיד חייכה שלא מדעת. אחר־כך קמה לאט, התקרבה מהוּססת בגלימתה, הפילה אותה מעליה, התכופפה ושכבה על ידו. הוא נלחץ אליה, וזרועו נפלה על חזה ונשארה שם. היום לא אלך לעבודה, אמרה בלבה מפוּזרת. אחר־כך משכה את השמיכה מעלה על שכמו ונשארה שכוּבה בלי נוֹע, שמעה איך נשימתו הלכה והאטה ועמקה – ותקעה את עיניה בחלון הפונה אל הגג שכנגד, שלשונות־הקרח שעליו התחילו להתנוצץ בשמש.