פרק ראשון 🔗
א
קולא חזר הביתה לפנות ערב. עייף היה ומחומם, כי היום היה חם מאוד. הגברת גוֹלדפאַרבּ שוב שכחה לפתוח את התריסים אחרי השקיעה, והחדר היה בו כדי להיחנק. קולא פישק את שני החלונות לרווחה ואת הפתח המוביל אל הגן השאיר פתוח, וחיכה בפתח שהתחיל לאוורר.
השמש היתה במדרון, השמים הזהיבו פז והאוויר היה זגוּג ושקט. על הדשא שליד הבית חגה הממטרה והמים התנופפו במעגל נוצץ. דומה לזרועות מחוֹללת, הירהר קולא. הדשא היה גבוה וקצת פרוע, ופה ושם היו ראשי הגבעולים חרוכים בשמש. קולא שקל בדעתו אם עוד לעבוד היום בגן. מאז עבר הנה בראשית השנה התרגל לעבוד בגן שעה או שעתיים בערב, אך היום הרגיש עצמו עייף מדי. הוא רצה להחליף בגדים ולהישאר בגן בערסל. עד שהגברת גולדפארב תביא את ארוחת־הערב.
בדלת השניה נשמעה דפיקה מהוּססת.
“יבוא!” קרא בקול.
נכנסה הגברת גולדפארב. הבית היה שלה, אך היא לא גרה אלא בחדר אחד, ואת השני הגדול־יותר, השכירה לקולא: כל ימיה היתה מהלכת בפחד שמא תמות ברעב במוקדם או במאוחר. פחד זה היה מרטט בדפיקתה המהוּססת, בקולה הבכייני ובצייקנוּתה. קולא לקח את לבה בטפחו את הגן על חשבון עצמו ונתן לה לקחת ירקות למטבחה.
“ערב טוב,” אמרה הגברת גולדפארב עצוּרה. “אדון מילק היה כאן וחיפש אותך.”
“ערב טוב,” ענה קוֹלא. “את שוב שכחת לפתוח את החלונות. מה רצה אדון מילק?”
“אינני יודעת. כן, החלונות… הוא אמר שיחזור בקרוב. הערב תהיה אסיפה.”
“אינני הולך לאסיפות. מי זה מתאסף?”
“המושב. האנשים… ודאי בענין המים. אין איש רוצה לשלם בעד המים. לבסוף יסגרו את הברז והמושב יישאר בלי מים.”
“בסדר. אדון מילק יבוא איפוא עוד פעם, ונשמע מה הוא רוצה. כעת הייתי רוצה להתרחץ ולהחליף בגדי. עדיין חם מאוד. והייתי רוצה לאכול בעוד יום.”
הגברת גולדפארב הבינה שעליה להיעלם, ופנתה במפח־נפש ללכת. היתה לה חולשה לשיחות אין־סוף כאלה, שקולא הפסיקן למורת־רוחה.
מילק חזר כעבור חצי שעה. קולא ישב בכיסא־נוח וקרא בעתון, שהניחו עם הופעתו של מילק בפתח הגן. מילק היה לבוש כותונת פתוחה ומכנסיים קצרים, ורגליו היחפות היו תחובות באנפילות שחוקות ומאובקות. הוא גר בבית השלישי וקולא לא הכירו אלא כלאחר־יד.
“ערב טוב,” אמר מילק והתבונן בגן.
“נא לגשת. שמעתי שחיפשת אותי.”
“כן…” מילק התקרב ועמד לפני קולא כשידיו בכיסיו. “כבר קראת את העתון?”
“כן.”
“גם וועדה זו אינה טובה מן הראשונות. החושב אתה שוועדה זו תצליח להתקין סעוּדה טובה יותר?”
“אינני יודע…” אמר קולא במוֹרת־רוח; “באביב, כשמינו אותם, חשבתי שזה מאורע גדול. בכל אופן, הנה האנגלים הודיעו שרוצים הם ללכת, כעת אינני יודע… כשקוראים את הצהרתו של המזכיר הראשי – – – אין זה נראה כאילו באמת אומרים הם ללכת.”
“זהו הדבר. לא יעלה על דעתם ללכת. אך בינתיים הולך המצב ורע והם פוסקים פסקי־דין־מוות בזה אחר זה, ואין לדבר סוף.”
“אולי יהיה פעם סוף גם לזה…” אמר קולא כמתרצה. “דע־נא שהחיים ממשיכים בדרכם מיום ליום הלאה, ואין להפליג בחשיבותם של מקרים. סוף־כל־סוף יבוא פעם הפתרון.”
“שטוּת!” נהם מילק נזעם ומפוזר. “כל זמן שהאנגלים כאן, לא יבוא הפתרון. מה רציתי לומר?… כן, הערב תתקיים אצלי אסיפה.”
“הגברת גולדפארב כבר הזכירה לי זאת. מהו הענין? אולי בענין המים? הרי לך קוֹלי־שלי. אני מסכים לכל אם אינני מוכרח לבוא בעצמי.”
“אתה מוכרח לבוא. לא על המים עלי לדבר. רוצה אני לדבר על המשמר.”
“על מה אומר אתה לשמור?”
מילק חתר בבוֹהן רגלו בחול, הסתכל בשים־לב בגומה הקטנה שחפר ושוב הרים את ראשו ואמר זעום:
“על עצמנו.”
“על עצמנו? אה, כן… אני מבין. זאת אומרת – – – אני מבין אותך. ואני חשבתי שיש לנו שומר לילה…”
“שומר־הלילה שלנו הוא ערבי. חוששני, שבמוקדם או במאוחר יהיה עלינו לשמור על שומרנו. אם לא ייעלם בינתיים.”
קולא הביט במילק נבוֹך ובמבט חוקר.
“האם הגיע לאוזניך דבר־מה מיוחד?”
“שום דבר מיוחד לא נחוץ… די במה ששומעים! אני רק שקלתי בדבר. עשרים ושמונה בתים לנו כאן. המטעים שעל ידנו הם של הערבים. מימיננו אין לנו שכנים – שדה פתוח. החורשה למטה אינה חוצצת אלא בעד המישקף. עד הכביש הראשי מאתיים מטר, והגבעה באמצע. ואנו אין לנו טלפון. מקום יפה לגור בו, מושבת־מגורים אמיתית – כל זמן ששקט שורר בארץ. מקום שקט, מרוחק, אוויר טוב… אך כלום שקט שורר בארץ? אילו ערבי אני, הייתי יודע איפה לעשות ביקוּר קצר. הייתי יודע איפה אפשר להשתולל בלי להיתקל במשמר או בהתנגדות. כאן!”
“כן, באמת צדקת… אך עד כמה שידוע לי, לא עוללו הערבים דבר כזה עד הנה. ולמה זה להם? הטרוריסטים החביבים שלנו יורים באנגלים, ואילו על הערבים אין להם טענות. והם נזהרים יפה מלירות בערבים…”
“זה נכון ברגע זה, אך בכל זאת ישנה דעה, שאין לסמוך על שלום זה. ישנה דעה, שעלינו להתכונן. ביתר דיוק – להתכונן כל זמן שהשקט שורר בארץ.”
קולא הביט במילק בעין בוחנת:
“ישנה דעה… אולי תגיד לי, אדון מילק, מי הוא בעל הדעה הזאת?”
“לא אגיד. אך אל דאגה, אלה הם אנשים היודעים מה שלפניהם. התבוא?” הוא עשה תנועה כהולך, אך עצר ואמר כבדרך־אגב: “הייתי רוצה שתבוא. ושלא תתנגד לי באסיפה. להיפך.. אנשים מרבים לדבר באסיפות וחוזרים על דבריהם המיותרים עשרת מונים. ועל עניננו זה אין להכביר מלים. הדבר מוכרח להיעשות.”
“טוב, טוב…” אמר קולא בכעין מבוכה. “אבוא. אינני מבין הרבה בדברים הללו, אך אם אתה חושב… מובן שאבוא.”
ב
האסיפה התקיימה לפני מבוא־ביתו של מילק. קולא איחר למדי ומצא שם שתי שורות של כיסאות, שמילק שאל אותם כנראה מאת שכניו. למול הכיסאות עמד שולחן ועל ידו שני כיסאות. לעת־עתה היו מקומות פנויים בשורות. זוהי הפעם הראשונה שקולא ראה את תושבי המקום מכוּנסים במקום אחד. במקרה פגישה מברכים הם זה את זה, ולא יותר. המושב היה חדש – עוד לא עברה שנה מאז נבנה – והבתים עמדו ריקים בתחילה; למרות חוסר־הדירות בעיר, קשה היה להשכיר אותם, כי רבים נרתעו מן המרחק ומקשיי התחבורה. איש מהם לא היה כאן תושב ותיק, ואף אחד מהם לא הכיר את כולם. קולא התבונן בנוכחים והבין, שמילק זקוק לעזרה. מעטים הם הצעירים, ומעטים נראים נלהבים ונכונים לצאת לשמירה. לפי־שעה יושבים הם בשלווה ואין איש מהם נראה יודע במה מדובר. והנה בא עוד אחד – שמן, שחרחר, בכותונת פתוחה בלי צווארון, ועל זרועו ילד בוכה כבן שנתיים.
“האשה היא בעיר!” מבאר הוא בקול גרוני שמן. “אי־אפשר להשאיר את הילד לבדו. ובכן, הבה נתחיל. מה יש?”
גם קולות אחרים גובהים כעת. רוצים להתחיל. השמן גוֹנח בבוז:
“אני לא אשלם אף פרוטה. המים שאני צורך – זה אפס!”
מישהו קורא מקצה השני של השורה:
“איפה מילק?”
מילק איננו. אחד היושב על יד הפתח, עונה:
“הוא הלך לפני עשרה רגעים… הנה הוא בא!”
מילק בא בלוויית אדם שהוא משדלו בשקידה. קולא לא ראה מעולם אדם זה, שהוא קצר־קומה ורחב־כתפיים, דומה לסבל. ראשו מגולח עד קרחה, עיניו קטנות־קטנות ושקועות ושפתיו דקות. פעמים אחדות ניענע בראשו לדבריו של מילק, אך בלי להשמיע מלה. הם באו אל הגן, ישבו אל השולחן, והמחכים נשתתקו. מילק קם, הביט לאורך השורה ופתח:
“… הזמנתי אתכם, רבותי – – –”
מאחור קרא מישהו בקול רועם:
“בקול רם!”
מילק הרים עיניו במורת־רוח והתחיל שנית. קולא ראה בקצת שמחה־לאיד שמילק מרוגז, ומשום כך מדבר הוא קשות ונזעם:
“ובכן… הזמנתיכם, משום שאי־אפשר לו למושבנו בלי שמירה. עד הנה לא היתה לנו שמירה, וכך אי־אפשר להמשיך. עלינו להידבר מה עלינו לעשות.” הוא הביט סביב מוכן למלחמה, כמחכה להתנגדות, אך איש לא התנגד לעת־עתה. מילק הוסיף מרוגע קצת: “אין איש יודע מה ילד יום. והכל יודעים באיזה מצב אנו נמצאים. ככה זה לא יישאר… לא יום־חרדה אחד עבר עלי כאן בארץ. המאורעות האחרונים התחילו בלילה. אסור שיפתיעו אותנו שנית. מושבנו שוכן על גבול השטח הערבי, ועלינו להתכונן. מוטב שנתכונן מיד. רב הוא האספסוף בארץ… זה הכל. אני מציע שנסדר שמירה תמידית. שלושה אנשים צריכים לעמוד לילה־לילה על המשמר. הלילות קצרים בקיץ, וזה לא יעלה בעמל רב.”
“אוֹהו!” קרא מישהו בשורה השניה.
האדם שעל יד מילק הרים את עיניו רגע. מילק אמר מהר:
“מי שיש לו לומר דבר־מה, ירים את ידו.”
האדם שקרא “אוהו” הרים את ידו, קם והתחיל לדבר.
“אסיפה נכבדה!” אמר. הוא ראה לפניו אסיפה אחרת, גדולה בהרבה וחגיגית בהרבה מזו, והיה גא מאוד לדבר אליה. אך אחדים התחילו לגחך, ועל זה קרא בקול רם ומרוגז: “זה לא צחוק, רבותי! זה ענין רציני מאוד, זה חשוב ביותר! אם אדון מילק מדבר כך, הרי שאנחנו בסכנה. האם זה לא ענין חשוב? אבל – – –” הנואם נשם עמוק, משך את מכנסיו על בטנו וחזר ואמר בהטעמה: “אבל – – – אני שואל: האם זה תפקידנו־אנו לשמור על המושב? אני אומר שזה לא תפקידנו־אנו. זה ענין למשטרה ועלינו לפנות אל המשטרה. יש כאן עשרים ושמונה בתים וכשמונים נפש בערך, והם ראויים לשמירה! עלינו לדרוש מאת המשטרה שמירה ולא לעשות שום דבר אחר. אסור לנו לקחת זאת על עצמנו סתם ככה. אין אנו רוצים באי־נעימות!"
“נכון מאוד!” נהם השמן עם הילד, ששוב התחיל לבכות.
מילק קם לדבר, אך חזר בו ושאל:
“מי עוד?”
בשורה הראשונה קם אדם בכבדוּת ואמר בגסות:
“אין אנו יכולים. אלה הם דיבורים בעלמא… אנו עובדים קשה ביום, ועלינו לישון בלילה. אני קם בחמש בבוקר, עובד שמונה שעות בנמל – היודעים אתם מה זה? זוהי עבודה, אני אומר לכם! שם לא יושבים על יד השולחן, כפי שאדונים ידועים עושים; זה נכנס בעצמות. אם מישהו רוצה… אני לא!” כנראה שכח שבתחילה דיבר בלשון “אנו”. הוא הניע בראשו בחזקה וישב. אחר־כך שב וחזר ואמר: “אני אינני יכול!”
“ואם נשלם משכורת?” שאל אדם בא־בימים. הוא היה היחידי שלבש לסוטה ועל ראשו היתה כיפה שחורה. “אני מבקש סליחה.” אמר בנעימה ידידותית, “אינני יודע לדבר עברית כל־כך. צריך לשמור על המושב? טוב מאוד… לזה יש לנו שומר־לילה. הוא לא טוב? טוב מאוד… נשלח אותו. צריך שמירה יותר טובה? טוב מאוד… ניקח שני שומרי־לילה. אינני חושב שזה יעלה בהרבה. אם נחלק את הדבר, יפול על כל אחד מעט מאוד. וכך השגנו את מה שרצינו, המושב נשמר וכולם יכולים לישון.”
“אני לא אשלם!” אמר השמן עם הילד. “כל הענין אינו מוצא חן בעיני. אני אעבור לגור בעיר!”
בחור אחד שבקרבתו התכופף אליו ואמר:
“עשה זאת תיכף ומיד! לך העירה! בעלי־הבתים עומדים שם ברחובות ומתחננים שתבוא לגור אצלם!”
השמן נשף בזעם, אך לפני שהספיק לענות, קם הבחור ושאל בחריפות:
“ונשק? נשק יש לכם?” הוא הביט סביבו בלעג: “על זה לא חשבתם, כמובן! איזה ערך יש לכל השמירה בלי נשק? אין לנו כל כלי־זין, ואיש מבינינו אין לו רשיון לנשק. הייתנו לנו רשיונות לנשק? משום שבלי רשיון – אנו יודעים מה פירוש הדבר כיום. יום־יום מחפשים האנגלים אחרי נשק חבוי… זאת אומרת, אני אינני מפחד, אך עלינו לדעת זאת. עלינו להסתדר על פי זה.”
האיש שעל יד השולחן הטיל בו מבט קצר וניענע בראשו. אחר־כך שאל:
“היש כאן חיילים משוחררים?”
“אני!” ענה הבחור. ומיד הרים עוד מישהו את ידו בשורה השניה. האיש שעל יד השולחן אמר:
“רוצה אני לדבר אתכם אחר־כך.”
מילק התכופף אליו, לחש לו דבר־מה ושוב הזדקף מהר:
“רוצה עוד מי לדבר? אין איש… ובכן, די. עלינו להחליט. הרוצים אתם לסדר שמירה או לא? לי לא איכפת אם אינכם רוצים, אך עליכם לדעת שכל מה שדוּבר כאן הוא שטוּת. כן, שטות… המשטרה! יש לנו הרבה שוֹטרים, אפילו יותר מדי! אך האנגלים יש להם דאגה אחרת מלשמור עלינו. ומשטרת־הישובים שבחורינו משרתים בה אין בידיה לשמור עלינו. אנחנו שאלנו. הם מעטים מדי, ואינם יכולים לשלוח לנו אנשים. זהו המצב… אין אנו יכולים להחזיק לכם שומרים; זה עולה יותר מדי. שני אנשים הרוצים לשמור בלילה צריכים לישון ביום, והשמירה בלילה היא־היא עבודתם. בעד זה צריך לשלם כראוי ואנו אין לנו יכולת לפרנס שני אנשים.” הוא נשם לרווחה והוסיף במנוחה: “אני רוצה לומר לכם מה באפשרותנו לעשות. אפשר לנו להכניס כעת אחדים מבינינו אל תוך משטרת־הישובים. שם יקובלו כשוטרי־עזר ושירותם יהיה שירוּת־השמירה במושבנו…” הוא נשתתק, ונראה היה כאילו אין לו מה לומר עוד. עיניו עברו מאיש לאיש ולבסוף נדבקו בקולא.
עד הנה הקשיב קולא פעם בבדיחות־דעת ופעם מרוגז. הוא מצא שמילק צוֹדק ושדיבר לא במקומו: בחוג זה קשה לקבל את כל הענין ברצינות, אך כנראה שהוא רציני בכל זאת. קולא קם ואמר בקצת קוצר־נשימה:
“עלינו לראות את הדברים כמו שהם. מצב מושבנו… אם לשקול כהלכה, הרי מוכרחים לפחוד. מטעי הערבים, שדות הערבים אחרי החורשה, מאתיים מטר גדושים עד הכביש הראשי; ובינתיים עומדת גם הגבעה; ובמושב אין טלפון…” הוא הפסיק פתאום. לעת־עתה רק חזר על דברי מילק, אך מדוע לא אמר זאת מילק עצמו כאן? “אינני מבין הרבה בדבר, אך ברור שאפשר לגשת אל המושב משני צדדים ובלי שירגישו בדבר. במקרה של מאורעות זה מסוכן. השאלה היא איפוא, אם יגיע המצב לידי מאורעות. אני אינני יודע את התשובה על כך…” הוא השפיל את ראשו. הוא אמר זאת כדי להניע את מילק לדיבור, או את האדם שעל־ידו, שמרגע הופעתו הירהר בו. אך שניהם הביטו בו ושתקו. קולא היה נבוך ביחס להמשך דבריו, ופתאום נדמה לו בהכרה מוזרה אך ברורה בהחלט, שכבר היתה לו שיחה דומה לזו, לאו דווקא במלים אלו, אך הוא שמע קול ומשפטים שלא זכר אותם ובכל זאת הבינם כמו בחלום. כל זה אינו אלא חזרה על הדברים. הוא הרים את עיניו ואמר מהוּסס, כאילו מקשיב: “אם אנו בסכנה, עלינו להתקין בעצמנו את השמירה. למי זה חשוב יותר מאשר לנו? שום איש לא ישמור עלינו במידה שאנו בעצמנו יכולים לשמור על נפשנו. יש לנו כשלושים גבר במושב אם שלשה אנשים יעמדו על המשמר בכל לילה הרי תורנו יגיע בכל עשרה ימים. זה לא רע. הלילות יפים כעת בקיץ…” מישהו צחק, אך היתה בכך כעין הסכמה. “באמת, למה לדבר הרבה? זה לא ענין להצבעה. הפתרון באמצעות משטרת־הישובים הוא כנראה הנכון. אני מציע לא לדבר עוד על כך, אלא לעשות.” שוב חיכה, ואחר־כך אמר פתאום: “אני מוכן לכך.”
האיש שעל יד השולחן הרים את עיניו ושאל:
“מי עוד?”
שני החיילים־המשוחררים הרימו את ידיהם, ואחריהם עוד אדם, בשורה השניה.
“המתנדבים יגשו הנה אל השולחן.”
ארבעת האנשים עדיין לא הגיעו אל השולחן, והנה קמו עוד שניים, ואחר־כך עוד אחד; ואחר־כך עבר פתאום צחוק בין השורות, והאנשים קמו בזה אחר זה וניגשו אל השולחן. לבסוף לא נשארו יושבים אלא שלושה או ארבעה זקנים יותר, ואותו אדם עם הילד, שכעת קם נעלב ויצא. האנשים שעל יד השולחן היו במצב־רוח מרומם.
“ובכן, הנה!” נהם מילק משהתחילו האנשים לרשום את שמותיהם. “האם לא יכולנו להתחיל תיכף מזה?” אמר וחבט על שכמו של קולא. “עשית את מלאכתך כהלכה. דברים כדרבונות.”
קולא רק הניד בראשו, חיכה עוד ששמו נרשם, והלך. הוא הרגיש אי־מנוחה עמוּמה ושאל את עצמו, במה הכניס את צווארו בעצם. ועדיין הירהר במה נזכר בשעת דיבורו, איזה קול שמע שהניעו למתן הודעתו…
הוא לא נזכר אלא כששכב כבר במיטה וכיבה את האור: הוא ישב בתא הקטן, בחדר־המחסן שעל־יד המתפרה. היה מאוחר בלילה וניני דיברה. ניני עמדה בכותונת הכחולה והמכנסיים הארוכים, משכה תוך סמרמורת את המטפחת על כתפיה ואמרה: “עינוי כזה… שהיינו חסרי־מגן. שלא יכולנו לעשות כלום – – –”
זהו. מאותו ערב עברו חדשים. הוא חזר וניני עדיין בפירנה. היא כתבה מאז פעמים אחדות, ומעט הוא מה שידוע לו עליה. אותו ערב ראשון והערבים שאחרי כן, שכולם נגמרו בלא־גמר ובלא־פרי…
עם כל ערב וערב ידע פחות מה לענות לה, ולא רצה להגות בדבר. אך ניני חזרה ושבה כל הזמן נגד רצונו.
והערב לא התנגדה כנראה לדבריו; הערב היתה בוודאי מרוּצה ממנו ומסכימה לו. הוא חייך. געגועים חזקים תקפוהו עליה.
ג
גאַליאַנו, הנגר, הציע את עליית גג־ביתו למקום־משמר, וההצעה נתקבלה, משום שהבית עמד במקום הגבוה ביותר במושב. בערב אחרי האסיפה עשה גאליאנו סולם, לעלות בו על הגג. אנשים מילאו על פי הוראותיו של מילק שקי־חול, סחבוּם על הגג ובנו מהם חומת־מגן מרוּבעת. אדם שכרע מאחורי החומה היה מוגן, אלא שבכריעה אי־אפשר היה להשקיף אל מעבר לה, כי אם רק בעמידה. אך האנשים היו עייפים מסחיבת השקים, השעה היתה מאוחרת, ובינתיים ירדה החשכה, וכך החליטו שהחומה מספיקה לעת־עתה.
קולא טיפס בזהירות על הסולם והנשק בידו. עלייתו היתה כבדה ומופרעת, מפני שהנשק היה כבד והבגדים העליונים, שקיבל מאת המשטרה, היו צרים וחמים. היתה חובה ללבשם כל זמן השימוש בנשק, כדי שהשוטרים האנגלים, העשויים לבקר במושב, לא ימצאו איזו מגרעת. דבר זה שיננו להם בהדגשה מיוחדת.
קולא חייך במורת־רוח. למעשה היו לדבר פנים אחרות משתיארו להם קודם לכן.
בשבת שעברה הזמינו את אנשי המושב אל משטרת־הישובים. לתמהונו האילם של קולא לא שאל איש לסיבת הפקודה, ורגעים אחדים אחרי הזמן הקבוע הופיעו כולם ומצאו במקום דלתות סגורות. רק כעבור כמה רגעים בא סמל ושאל:
“האתם הם אנשי גן־יוחנן?”
“כן, כן! אנו מחכים כבר שעה!”
“אין דבר! הבוקר הוא יפה והגן מכוסה צל. ישנתי מעט מדי.”
הסמל פתח את הדלת והכניסם. חדר־המשמר היה מובדל, ואל הקיר האחורי עמדה כוננית ועליה כעשרים רובה. על שאר הקירות היו תלויים תרשימים ותמונות של חלקי רובה עם ביאורים באותיות שמנות ומודעה גדולה עם תצלומי טרוֹריסטים, שהמשטרה מחפשת אותם ושהמוסרם למשטרה יקבל פרס. הסמל שאל בלעג ובלי לחכות לתשובה:
“אין ביניכם אחד מאלה? ובכן… מי הם הגיבורים המתנדבים?”
אנשי גן־יוחנן הביטו סביב בסקרנות. לא היה כאן הרבה לראות, ולא פעם ראו משרד־משטרה, אך לרובם היה בדבר מן החידוש ומן המגרה, שהנה גם הם שייכים הנה, ושנותנים להם להיכנס ומקבלים אותם מחוץ לשעות הרשמיות. מילק ניגש בראש ומסר את רשימת עשרת האנשים הרוצים להתקבל כשוטרים־מוספים. קולא לא ידע מי בחר בהם. מילק לא מסר לו אלא זאת, שגם הוא בתוכם. הוא אמר זאת בנעימת־פקודה, כאילו לא התנדב קולא אלא גוּיס על־פי פקודה, שמקורה נשאר בסוד אך יש בה גם מן הכבוד.
“כל העשרה נוכחים?” שאל הסמל.
“כן.”
“התיצבו!”
הסמל הסתכל בהם בשוּרה, אחר־כך פנה ופתח את השרשרת הסוגרת על הנשק, לקח וחילק לכל אחד רובה ושאל: “מי מכם יודע להשתמש ברובה?”
מילק, שני החיילים־המשוחררים ועוד איש אחד הרימו את ידיהם.
“ובכן,” אמר הסמל. “וכעת נצא קצת לטייל. בחרו לכם מעילים שם בארון. עליכם לשמור עליהם כל זמן שהנשק אצלכם. זה חשוב מאוד. אל תשכחו זאת!”
אחר־כך יצאו באמת לטיול לשעה ארוכה, ומאחר שעזבו את הכביש, ועברו לבוֹסס בחול עמוק, היתה ההליכה קשה עליהם. הסמל הוליך אותם אל כר־דשא קטן, המוקף מטעי־פרדס ישנים משלושת צדדיו. איש לא נראה שם במלוא העין. חלק הכר היה מוטל עדיין בצל. הסמל ניגש שמה ועמד.
“ובכן…” אמר שוב. “שבו במעגל סביבי. ואתם שניכם, אתה ואתה… אתם שובו בדרך קצת חזרה. ואתה שם לך אל שולי כר־הדשא… אתם תשמרו שאיש לא יפריע לנו, מבינים? אם מישהו הולך ומתקרב, עליכם להודיע מיד. אחרי־כן יחליפו אתכם.” עכשו פנה אל השאר ואמר חשאית יותר: “כעת אבאר לכם איך להשתמש בנשק. על כולם ללמוד זאת, אתם יודעים למה ומדוע. אך עליכם לדעת שזה אסור. לעת־עתה… רק עשרה מכם קיבלו ממני נשק. מבינים? אם – – – אם מישהו יבוא, הרי השאר אינם שייכים הנה, להם לא אמרתי כלום; הם במקרה באו הנה. הבינותם?”
הם הבינו. היה קרוב לשעות הצהרים כשהסמל גמר אתם ושלחם אחרי שהזמינם שנית לשבוע הבא.
כזה היה מצב הדברים. במעיל זה ועם פיסת־נייר חתומה מותר היה לשאת את הנשק מטעם הרשוּת, ולא עוד אלא שנושאו היה על פי שמו גם בא־כוח קטן של מימשל המדינה. בלי מעיל זה ובלי פיסת־הנייר היה האדם פושע.
אפשר היה, לפי מצב־הרוח, להתבדח או להתמרמר על שאפילו להגנת חייו ורכושו מוכרח אדם לדאוג בעצמו, ושלמטרה זו צריכים להשתמש בדרכי־עקיפין. אך לא ההתבדחות ולא ההתמרמרות אינה ממצה את החשבון. השמירה הכרחית היא, אך האִם דרכי־עקיפין אלה משמשים באמת הכרח זה? לא רק מילק והסמל, אלא גם רובם של האנשים שבאסיפה הראשונה היו עדיין חסרי־הבנה ואדישים כל־כך, דיברו עכשו לא רק על שמירת גן־יוחנן, כאילו נודע להם בינתיים ששמירה זו אינה אלא פרט קטן, התחלה, מעבר, מסכה, שתחתה מסתתר יותר מששיערו זאת בתחילה. שמה של ה“ההגנה” נשמע הפעם, וגם פה גם שם העלו אותו ורמזו עליו. האסיפה עם דרישתה להחליט על פי רצונם ולהתנדב לא היתה אלא משחק, או נסיון חיפוי; למעשה הוכנסו פתאום אל מסגרת של פקודה. אותו אדם שותק שעל־יד שולחן־האסיפה היה בלי ספק שליחה של ה“הגנה”, ויש להניח שמילק שייך אליה מזמן; איש לא ידע זאת – מילק הוא איש־סודות – אך הדבר מתקבל על הדעת.
אולי טוב יותר לא לשאול ולא לחטט הרבה אלא להצטמצם במה שצריך לעשות מיד. על המושב מוכרחים להגן… זה משמש לפי שעה צעיף מפני מראית עין.
בכל אופן ידע קולא שצעיף זה שקוף למדי, ושהוא מרמה את עצמו אם יוסיף להחזיק בו. מכאן אי־הנעימות שלו. הוא נכנס לתוך דבר ועושה מעשה ההולך ומתנגד בלי־משים ובאין־מעצור לכל מה שחשב ודיבר לפני חדשים ואפילו לפני שבועות. לתמהונו הרב לא ראה בכל זאת סתירה בדבר. היום דורשת הפקוּדה שמירה ועמידת־הכן, ועדיין לא ידוע מה תדרוש מחר. עדיין לא ברור מאין יוצאת הפקודה, ובכל זאת אין להימנע ממנה. בכלל אין היא באה ממקום מסוים; גם אלה שמסרוה קיבלו אותה מכלי שני. נראה היה שהפקודה נובעת מתוך אור־היום והנוף, מאת השלום שבערבים הבהירים והגנים הצעירים, מתוך הבתים והרחובות, מאת כל מה שחי ומשגשג כאן תוך איום גוזר ובא, תוך קיום סמוך לאבדון. הפקודה נראית כבאה במלים, בשמועות, בהודעות מכל המקומות, כאילו הכל חוזר עליה כל הזמן. ומשניתנה, אין להתנגד לה; אין כל אפשרות, אין דרך לחיוֹת מחוץ לפקודה. מי שחי כאן אינו יכול להשתלף ממנה. ובכל זאת, למרות אי־הנעימות והשאלוֹת המדאיגות היה האדם מלא עד להתמיה גם אותה חדווה מגרה ומשעשעת שכבר הרגיש פעם כשהענין היה לפגוע בשלטון על מעשי עוול, כלומר מעשה נבזה, ולעבור את גבול המותר.
קולא השעין את הרובה בזהירות אל המעקה. בסתר לבו עדיין נראה לו הדבר למתמיה ומגוחך שעליו לסחוב רובה וגם ללמוד להשתמש בו. הוא הרגיש כעין הערצה מפוקפקת למישחק רב־התבונה שבמנגנון, לפיקחות שבמכשיר, שכח את מטרתו האמיתית ובמידה מסוימת הרגיש מופתע ונכלם שעכשו, כאן על הגג, מעניק לו הדבר למעשה רגש של בטחון מרומם.
הוא הביט למטה. שלושה הם, והוא היחידי הלובש את המעיל משום שיש לו רובה. גאליאנו הנגר ובנטוב מוכר־הירקות עמדו עדיין למטה לפני הבית ושוחחו עם אשתו של גאליאנו. היתה שעת עשר בערב. שעות־השמירה הראשונות לא היו אלא חיכוי ושעמום, כי עד חצות נשארו רוב הבתים מוארים, האנשים ישבו לפני הבתים, ביקרו זה אצל זה, התהלכו במשעולים אילך ואילך. בקיץ שכבו לישון במאוחר.
הלילה היה יפה, והאוויר חם, יבש ובלי תנועה. במרחקי המערב, בשולי האוֹפק, שכנה שלשלת־עננים אפלה; שם הים; אך ממעל־לה גבהו השחקים המוארים כוכבים. הדרום היה לוּטה הבל־חלוּדה; שם שוכנת תל־אביב. המישור היה זרוע ניצוצותיהם של שאר הישובים והכפרים, ביניהם אפלתם הרחבה של השדות, ופה ושם בשדות נקודות־אור קטנות, מבהיקות באדום, לוהטות – מדורות־המחנה של רועים ערביים. שם יושבים הם – ומה במחשבותיהם? האם זוממים הם שוד והתנפלות? מי יודע… סמוך, בשולי המושב, עמדה החורשה – עצי־אקליפטוס ישנים עם ענפיהם התלויים למטה; צלליות העצים נשתרטטו שחור וחד על פני השמים הבהירים. מאחוריהם לא נראה כלום, וגם לא בתוך החורשה, בין העצים. האם אפשר יהיה להבחין אם יבוא מישהו בלילה מתוך החורשה? צריך לשים עין פקוחה אל נקודה זו… לשמאל – הפרדס, גוש־עצים נמוכים וסמוכים, עגולים ואפלים כעדר בהמות מנמנמות. מהו הבוהק הלבן שם בשולי העצים? קולא עצר את נשימתו. צל לבן, דמות, מישהו עומד ותר את המושב. למטה, לפני הבית ובמשעולים, משוחחים וצוחקים. כולם חושבים בוודאי שאין להם מה לחשוש; שומרים עליהם. ואנשי המשמר עומדים גם הם ומשוחחים. שוכחים הם שכבר בשעות אלו צריך לעמוד על המשמר. שם, בשולי המושב, עומד מישהו ומחכה; בלי נוע, בהקשבה… דמות לבנה. הערבים לובשים כותנות ארוכות ולבנות כאלה. קולא התכופף על המעקה וקרא בחשאי:
“גאליאנו?”
“מה יש?”
“עלה! אני רואה דבר מה בשולי הפרדס. דמות לבנה. זמן רב היא עומדת שם ואינה זזה!”
גאליאנו עלה לאט, ואחריו בנטוב.
“איפה אתה רואה?”
הוא הביט בכיוון שקולא הראה לו וצחק בחשאי:
“זוהי חבית־הסיד הריקה, שנשארה מן הבנין. זה חדשים שהיא עומדת שם. העדיין לא ראית אותה?”
“אה, כן…” אמר קולא בהקלה ומבויש. “עלינו לעשות סיבוב ולבדוק את הכל. בלילה מקבלים הדברים צורה אחרת.”
“יש לנו פנאי… אחרי כן,” אמר גאליאנו באדישוּת. הוא הביא אתו שמיכה וכר ושכב. “אחד מבינינו יכול תמיד לישון. אנו יכולים להתחלף תמיד.”
“לא, לא – – – אני לא אישן!” אמר קולא וחזר אל המעקה.
ד
לאט־לאט השתררו שקט ואפלה במושב. על פני השדות שכן ערפל דליל, והאוויר נעשה צוֹנן יותר.
גאליאנו ישן ונחר. בנטוב ישב על המעקה על יד קולא ועיניו תקועות באפלה בשתיקה. הוא ישב בגב מעוגל, כפוף החוצה. לפעמים הרים את ידו והחליק מהוּסס לאורך הרובה, שעדיין עמד נשען בין שניהם אל המעקה. פתאום פנה אל קולא ושאל מרוגש:
“ובכן, אתה חושב שבאמת יש בזה הגיון?”
דבריו היו מוּבנים בקושי; הוא דיבר חיכית וקשה. קולא נתחלחל; מחשבותיו הפליגו במרחקים.
“ומה דעתך אתה?”
“שאנו רבוצים כאן ומסתכלים אל תוך הלילה. לי לא איכפת, אני נדוּד־שינה. אחת היא לי אם אני יושב כאן, או בחדרי – – – שלושה אנשים ורובה אחד ועשרים כדוּר. ובמקרה רציני ודאי שלא ידעו מה לעשות בנשק. החושב אתה שיש בזה תכלית?”
“מסתבר, שיש תכלית. הזהירות היא במקומה, ולפי־שעה זה די.”
“כן, לפי־שעה… משום שלעת־עתה מיותר הדבר. אם אנו מחכים שהערבים יבואו ויפגעו בנו, הרי יכול אתה לשכב במנוחה על ידו כאַן ולנחור אתו בהתחרות.”
“אם הדבר מיותר בעיניך, למה אתה משתתף בו?” שאל קולא זעוּף.
“משום שזקן אני בשביל עבודה טובה יותר. והלא אמרתי לך, שלא איכפת לי אם כאן או בחדרי אני יושב… כאן אוויר טוב יותר.” הוא נשתתק רגע, אחר־כך הרים שוב את ראשו ושאל: “אם יעלה על דעת האנגלים לשלוח הנה הלילה פטרול־חיילים, האם תירה בהם?”
“אתה כנראה דעתך נתבלבלה. מדוע זה אירה בהם?”
“כן, כן, מדוע זה…” בנטוֹב הביט כלפי הכביש הראשי ואמר במתינות ובהנאה: “הם יבואו בוודאי משם. הם אינם יודעים איפה אנו יושבים. לפני שיעמדו על כך, אפשר להפיל מהם שניים שלושה אפילו ברובה אחד. מובן, לא כן, מדוע זה תירה בהם… משום שהם האויב שבו עלינו להילחם, לכן עליך לירות! אך מובן שאת זה אי־אתה מבין. לא אתה ולא השאר… הכל מריחים שיש דבר־מה באוויר, שדבר מה מוכרח להתרחש, ומה מתרחש? נותנים לך רובה ביד, עליך לשמור על גן־יוחנן, ואתה אפילו גא על כך בוודאי; יושב אתה על הגג ותר אחרי ערבים, שאינם רוצים לבוֹא. שבינתיים נשלחים אנשינו בידי האנגלים אל הצינוק ונשמדים – את זה אינך רוצה לדעת. כן, אינך רוצה לדעת שבנינו נשרפים או ניתלים בידיהם. וגם לא זה, שארצנו נשדדת בידי זרים. אתה נותן עצמך בהגינוּת להעמידך על המשמר ובזה הצלת את המולדת; נותן עצמך להרדימך במלים יפות ואינך מרגיש, שנוסף על כל האסון הזה אנו נמכרים גם בידי אנשינו־אנוּ הבוגדים בנו.”
קוֹלא הפסיק אותו תמה וקצר־רוח:
“שמע, איזה שטוּיוֹת אתה מדבר?! מי בוגד בנו ומוכר אותנו? אינני טיפש לגמרי כפי שאתה משער, אך באמת אינני מבין במה אתה מדבר!”
“ואני כן יודע!” השיב לו בנטוֹב בכעס. “במנהיגינו אני מדבר. בפחדנים האומרים שבשמנו הם מדברים ובולעים כל פגיעה הרצויה בעיני הזדים. אני מדבר בטיפשים, הכותבים מכתבים. מוסרים מודעות, תובעים תביעות וחובקים ידים במקום לעשות מעשה. בבוגדים המגלגלים עיניהם ומתמרמרים בצדקנוּת על אלה העושים דבר־מה במקום לפטפט סתם. בנבזים, המשמיצים ורוצים לעכב את אלה המוצאים בלבם אומץ להילחם באויב האמיתי. באלה אני מדבר – אולי תבין סוף־סוף?”
“אה, כן!” ענה קולא נרגז ומבוּדח כאחד. “אינני קשה־שמועה, חביבי. אם תצעק כך, הרי לא רק אני אבין אלא כל המושב כולו!” הוא נשען אל המעקה והוסיף בלעג: “במולדתוֹ הקודמת אמר אחד גדול דבר מחוכם: ‘מי שצועק, אינו צודק’. כך אמר.”
“אותו אחד גדול שלך היה טיפש גדול. העוול צועק מאליו והכאב מרים קולו!”
“אם כן, אתה חושב שאנו כאן מבזבזים את זמננו לריק? אתה חושב את הערבים לידידינו, ושמוטב לנו להכריז מלחמה על אנגליה, לא כן?”
“מלחמה זו כבר הוכרזה, והיא גם נטושה כבר, אם אינך יודע עדיין! מלחמה הנטושה כבר במלוא להטה! אלא שבחיילינו נוהגים במלחמה זו כמו בפושעים, ואנשינו עצמם מתכחשים להם, מלשינים עליהם, רודפים ומכשילים אותם! זוהי חרפה ופשע! זוהי דעתי ולא אחרת!”
“אם כן איפוא, מה שמתרחש כאן היא מלחמה בעיניך! שתופסים חיילים אנגלים בבריכת־רחצה וחוטפים אותם, שחיילים בחופשה נורים ברחובות עיר, שמפוצצים בניני־ממשלה ומקפחים את חייהם של אזרחים, שזורקים פצצות בלי הבחנה ואין חוששים שכל האוכלוסין יסבלו וישלמו בעד זה – את כל אלה אתה מכנה בשם מלחמה?”
“כשגוזרים עצים, נושרים קיסמים!” אמר בנטוב בקרירות. “אין אנו מחונכים יפה; לא. אין אנו משחקים במלחמה כמו בכדורגל. עלינו להלחם בכל כלי־זין שיש לנו. לנו מותר הכל, לפי שאנחנו הננו החלשים והמצוקים.”
“אם זהו באמת הלך מחשבותינו, הרי אנו רוצחים!” קולא נמלך בדעתו ואחר שאל בשקט יותר: “אמרת שאנו הננו החלשים. החושב אתה שנוכל לנצח במלחמה זו?”
“כן. יבוא יום וננצח.”
“טיפש אתה, בנטוב. אתה אינך יודע מה אתה מדבר.”
“אני אינני יודע מה אני מדבר…” חזר בנטוב במרירות, אחר־כך התכופף לפניו ושאל בשנאה: “אתה אינך יודע כנראה, שיש לי בן. בן, היושב זה שנה בסוהר בעכו. הם דנוהו לחמש שנים ובוודאי היו תולים אותו, לולא היה בָּסיר עדיין. אתה רוצה לומר לי בפני שבני הוא רוצח?”
קולא תקע בו עיניו ושאלו במבוכה:
“מה עשה בנך?”
“הוא משתייך ללוחמים, לאלה המוכנים להביא קרבן. הנה, כעת אין לך עוד מלה בפיך; כעת אתה מאמין לי שיודע אני מה שאני מדבר! מה אתה חושב, כלום אני לא שאלתי כל הזמן? מוכרחים לשאול כשהלילות ארוכים והשינה נודדת, כשהאשה שוכבת וממסה את הכר בדמעותיה ואין מה לומר לה; כשמרשים לי לנסוע אליו פעם בחודש ועלי לחכות שעות עד שמותר לי סוף־סוף לדבר אתו עשרה רגעים בעד הסבכה. הסבור אתה שלא שאלתי מאה פעמים למה עשה זאת, ואם זה מוכרח להיות ככה? בני הוא נער הגון…” אמר פתאום חסר־ישע. “רוצים אנו ללמדו. הוא תלמיד מצוין. חשבנו שיהיה פעם – – – אין אנו צעירים ביותר… אך אין דרך אחרת, אני יודע. אנו רואים זאת יום־יום. אנו עם מדוכא, ועלינו להילחם. וזה עולה בקרבנות. הנה כך הוא, ולא אחרת.”
“אני מצטער…” אמר קולא בשפה רפה. הוא לא ידע על מה הוא מצטער; הוא ראה את האדם הכחוש והרזה ומר־הנפש, הכפוף מעל המעקה כאילו איזה כאב גופני מעווהו, והלוחץ מתוך עצמו את המלים, כאילו מוכרח הוא להדהים גם את עצמו. עד עכשו לא עורר אלא התנגדות; כעת מעורר הוא רחמים ואי־מנוחה, הגורמת אי־בטחון. “אין דבר בלי קרבנות, בזה צדקת. אך עלינו לדעת איפה להביא קרבן. יש גם קרבן־שווא, ומכיון שאנו חלשים, אסור לנו להקריב קרבנות־אליל. איך יכול קומץ נערים בסירים לפסוק הלכה מתי ואיזה קרבן עלינו להביא? צר לי על בנך. למי הוא מועיל בזה שהוא יושב בבית־הסוהר? לא הוא האשם, אלא האנשים המהממים את הנערים הצעירים במליצות, הנותנים להם פקודות, הדורשים מהם את הקרבנות חסרי־התועלת. אנשים אלה הם טיפשים, או פושעים!”
“אתה הוא הטיפש, חביבי! אתה מעמיד פני עיוור; אינך רוצה לראות את המציאות. האגרוף והדם הם השפה היחידה שמדכאינו מבינים. הם לא יעזבו את הארץ, אם לא נהפוך להם את החיים כאן לגיהינום. והם מוכרחים לצאת! עד שלא נגרשם, לא ילכו. משום כך מוכרח כל זה להתרחש.”
“אפשר…” אמר קולא עייף, קם ונשען על־יד בנטוב אל המעקה. “ומה הלאה? מה יהיה אחרי שגרשנו את האנגלים מכאן?”
“את הדאגה הזאת מסור־נא לנו! משהגענו לידי כך, יהיה הכל טוב!”
“והערבים?”
“אל תדאג! אין הערבים טיפשים כל־כך. הם מבינים את שפת האגרוף יפה מאוד. כשיראו שאנו חזקים, שאין הם יכולים לנו, יכווצו את זנבם ויהיו שקטים.”
“בחיי, אתה מסדר זאת על־נקלה! לפני רגעים אמרת שאנו הננו החלשים! אך לא בזה הוא הענין… אני רוצה בכל לב שנהיה פעם החזקים. הבה, נקווה… אף־על־פי שגם בזה טמונה סכנה. קל יותר להישאר הגונים כשאנו חלשים. שכן, הנה אני, למשל, אינני מאמין באגרוף כהוכחה לצדק. האגרוף יכול להכותני נפש כשאני הנני החלש, אך אין בכוחו לשלול ממני את הצדק כשאני צודק. ודווקא עלינו היהודים לא לשכוח זאת. הכוח אינו מחולל צדק.”
“הכוח מחולל מעשים, וזה יותר. בעולמנו זה מידת־הצדק היא כמידת הכוח שבידינו להפיק את זממנו. משך אלפיים שנה הוכרחנו ללמוד שלא הצדק הוא לעיניים, כי אם הכוח.”
“ובמה אתה מבאר את העובדה, שבכל זאת בילינו את אלפיים השנה הללו?”
“מה כוונתך בזה?”
“שלמרות חולשתנו היינו החזקים יותר, ולא בכוח הזרוע אלא בכוח צדקתנו. הכוח תמיד אינו אלא פרי הרגע, והרגע חולף. הצדק הוא מחוץ לזמן. זאת עלינו לדעת. יכול לבוא רגע שהכוח יהיה בידינו, ואז אסור יהיה לנו להשתמש בו לרעה; אחרת אבדנו.”
“שיחתנו היא שיחת משכילים. כנראה שאתה מאמין בדבריך היפים, אך מעולם לא הושג דבר במליצה יפה. אם רק המליצה היפה תהיה מנת חלקנו, נישאר תמיד בעבדותנו ובמצוקתנו.”
“אי, מה… לפני חדשים אחדים חזרתי מחוץ־לארץ. שם מחכים אלפים ורבבות להיכנס אל תוך העבדות והמצוקה הזאת כאן.”
“ואין ביכולתנו להביאם הנה. אנו סגורים כאן, אין לנו מקום, אין אנו יכולים לעזור לאחינו. מה דעתך על כך? הגם את זה אינך רוצה לראות?”
“הם בכל זאת יבואו!” שוב שמע קולא פתאום את קולה של ניני: אנו באים כולנו, אנו מוכרחים, ואין לנו זמן רב… ואת קול־עצמו, הזר והנואש: זוהי דרך שאין לה סוף… האנגלים תופשים את כולם, אין איש בא לארץ – – – הוא חזר ואמר בעקשנות: “ובכל זאת יבואו!”
“אפשר. כשנפנה להם את הדרך.”
בנטוב נאלם, כאילו אין מה להוסיף על כך. קולא ניסה לראות את פניו בחשכה. כעת היה נבוך מתשובתו, ויחד עם זה רצה בהמשך השיחה. התשובה קיבלה פתאום חשיבות מכריעה; היא מוכרחת להימצא ולהינתן. הוא נשאר נשען אל המעקה והסתכל מהורהר אל תוך האפלה. הלילה התבהר בינתיים, הערפל התפזר, הירח עמד צר וחיוור בשולי האופק. דרכי המושב הבהיקו לבנים וריקים. מתוך החורשה יצא תן, עמד רגע בלי־נוע באמצע הדרך ונעלם בקפיצה בין השיחים. קולא פנה שוב אל איש־שיחו ושאל:
“מאין אתה, בנטוב?”
“מתורכיה.”
“מתי עלית לארץ?”
“לפני עשרים ושמונה שנה.”
“הזוכר אתה עדיין מה היה מראה המקום הזה אותו זמן?”
“הוֹהוֹ!… על זה יכולתי לספר לך יותר משאפשר לספר תוך לילה אחד.”
“ומה היה מראה המקום אז?”
בנטוב משך בכתפיו ואמר:
“חוֹל. חול וערבים וגמלים וחמורים. וחיילים אנגלים. וגם – – – כמה אלפים יהודים.”
“וכל זה עדיין לא היה כאן – גן־יוחנן והכפרים והישובים והפרדסים?”
“לא. מה אתה חושב! כלום לא היה כאן! אתה באת בוודאי מאוחר בהרבה לארץ, לא כן? אין לך מושג איזה מראה היה למקום!”
“ברור שאתה מיטיב לדעת זאת ממני. האינך מבין למה אני שואל זאת?”
“לא. אך אני אספר לך בחפץ לב, אם ברצונך לשמוע.”
“האם גם לפני עשרים ושמונה שנה דיברת כפי שאתה מדבר כעת?”
“איזו שאלה היא זאת? אותו זמן היה הכל אחר משהוא היום.”
“ובכן, זהו מה שרציתי לשמוע מפיך.”
“אינני מבין.”
“עשרים ושמונה השנים והשנים שקדמו להן… חושבני שהן היו ימות־המלחמה שלנו. מלחמה בחולות ובשממה ובמחלות ובביצה ובכל מה שהיה אז כאן בעד כל מה שלא היה אז וישנו היום. אני באתי מאוחר בהרבה ולא את הכל חָוויתי כאן, אך חושבני שזו היתה מלחמה יפה ואנו ניצחנו בה: הנה אנחנו כאן, לרבבותינו… היום יכול אתה לצעוק ולהסית, בנטוב, אך לא יכולת לולא המלחמה הזאת משך עשרות בשנים ולולא נצחוננו בה. האנשים שהם פחדנים ובוגדים בעיניך, הם־הם שלחמו את המלחמה הזאת. את זה אל־נא תשכח. על המלחמה הזאת גאוותנו. למלחמה זו, שאתה והדומים לך רוצים ללחום, אין לי כל הבנה. זוהי מלחמה שעלינו להתביש בה.”
בנטוב קפץ ממקומו. ידיו היו תחובות בכיסי־מכנסיו, הוא התכופף לפניו ואמר בכעס:
“שבעתי את דבריך, אתה מבין?! יבוא יום ויוכיח, מי מבינינו צריך להתביש!” הוא פנה ממנו וירק. “אני חשבתי שאתה אינך אלא טיפש; אתה לא רק טיפש, אתה גם פחדן ובוגד!”
קולא התחלחל, כאילו היכהו בנטוב על פניו. הוא הרים את אגרופו, אך מיד הורידו ברעדה. בנטוב לא הביט עוד לאחור ועבר בצעדי־אט אל עברו השני של הגג.
קול רדים ומתון פנה אליהם:
“אל תתכתשו, חֶבְרֶה. אתם צועקים ואינכם נותנים לאדם לישון.”
היה זה גאליאנו שהקיץ משנתו. הוא פיהק והתמתח, התרומם בכבדות, ניגש אל קולא והתישב ברחבות על שקי־החול. אחר־כך אמר תוך פיהוק:
“אל נא תריבו. יש לנו פנאי… יבוא יום ונדע מי הוא הפחדן ומי לא. הרגעו, היום ההוא יקדים לבוא משזה רצוי לנו!”
ה
מילק נשאר עומד כהרגלו במבוא־הגן ושאל:
“האם כבר…?”
קולא הביט בשעונו:
“עדיין לא. יש לנו עוד עשר דקות. היכנס.”
מילק נכנס לאט אל הגן וישב על מדרגות־האבן לפני הבית.
“זה צונן יותר,” אמר כשקולא הציע לו כיסא. “שוב היה יום שרב.”
הם שתקו. כעבור זמן־מה שאל קולא:
“עדיין לא מצאו את השניים?”
“לא.” מילק הירהר ואמר לאט: “וגם לא ימצאו אותם.”
“אתה יודע זאת, או שזוהי דעתך?”
מילק עיווה את פיו, רמז לחיוך:
“מובן, שאין אני יודע. אתה יש לך יחסים קרובים יותר אל הטרוריסטים ממני.”
“אינני בטוח בכך!”
“אתה כבר התווכחת עם בנטוב, ואני עדיין לא. וגם אינני מתכונן לכך. לא, אינני יודע, אך לא קשה לחשב ולמצוא. במנין אצבעות יד אחת תוכל למצות את החשבון, שלא יימצאו.”
קולא הביט בו בשאלה ושתק. מילק אמר כמאלף־דעת:
“שהטרוריסטים חטפו את שני החיילים כבני־תערובה, זה ברור. הם הודיעו זאת בקול רם למדי, והבחורים הללו אינם מתבדחים. אתם אַסרתם שלושה מחיילינו – אנו אוסרים שלושה מחייליכם. שהשלישי הוא במקרה לא חייל ויהודי, אינו משנה ולא כלום; אותו הילקו בוודאי ושיחררוהו לנפשו. אתם רוצים לתלות את חיילינו? טוב; ואנו נתלה את חייליכם. פשוט בתכלית הפשטות.”
“אם כן?”
“אם כן, פירושו של דבר שהענין הוא רציני אצלם. הם לא ישחררו את השניים כהבטחתם מקודם, אלא שהחלטתם נחושה לתלות אותם אם שלושת הבחורים שלהם לא יקבלו חנינה. ומכיון שהאנגלים שלנו שוב הצטיינו בפיקחותם, ונתנו לכם שהות רבה לפני שהקיפו את השטח, הרי בטוחני שהשניים נמצאים זה מזמן לא בשטח הסגור, אלא במחבוא מצוין. כל ההסגר הזה הוא שטות. כל המצב הצבאי, כל האיומים והתוכחות, הם שטות. העושים וקרבנותיהם נעלמו מזמן, זה ברור.” מילק היסס והוסיף בזהירות: “חיפשו חיפוש יסודי יותר משהאנגלים ידעו לחפש מעולם. אנו מיטיבים להבין זאת.”
“מה פירוש?”
מילק הרים את עיניו כלאחר־יד ואמר:
“לא כלום.”
“אה, כן… אני מבין.”
“אין אנו רוצים שיתלו את השניים. זוהי שטות. אך מצבנו קשה… אמור־נא בבקשה! אילו פגש בך היום טרוריסט, אילו עבר אחד מהם בדרכך – אחד הידוע לך שהוא טרוריסט ושאולי השתתף באותה חטיפה… ההיית מוסר אותו לאנגלים?”
“אינני יודע – – – מעולם לא חשבתי על כך.”
“ובכן, חשוב־נא!”
“אינני יודע.” חזר קולא ואמר במבוכה. “אינני מאמין. אך לא הייתי יודע מה עלי לעשות, ולא היה מן הצדק לא למסרו; הייתי בוודאי נבוך מאוד.”
“אני לא. אני הייתי מודיע זאת לאנשינו. זהו מה שעליך לעשות במקרה כזה. אך הנה… מצבנו קשה מאוד. אנו רוצים למצוא את השניים, אך לא למסור יהודים לידי האנגלים.”
“אם כן אתה חושב, שאת השניים – – –”
“אני מאמין שאת השלושה – – –” גם מילק לא גמר את המשפט ואמר במרירות: “גם זה פשוט מאוד. האנגלים תפשו שלושה טרוריסטים בשעת מעשה, עם נשק ביד. האנגלים טוענים שבית־דין־צבאי סדיר דן את שלושתם למוות. ושיתלו את שלושתם לפי החוק. זוהי השגיאה בחשבונם של הטרוריסטים. אין הם רוצים לראות שהאנגלים מרגישים עצמם חלשים וחסרי־בטחון מכדי לתת חנינה. כדי לתת חנינה צריך להיות חזק… האנגלים ימיתו את שלושת הטרוריסטים, הטרוריסטים ימיתו את שני האנגלים, חמישה בחורים צעירים ילכו למיתה, וההתמרמרות בארץ תעלה בעוד מעלה אחת. ושום דבר לא ישתנה בינתיים.”
קולא קם. הערב היה חם, אך בו עברה סמרמורת קרירה. הוא הרגיש ממש חלשות גופנית.
“זה – – – זה – – – החיים נעשים פה קשים להחריד. במה זה ייגמר? כאב וכלימה הוא מה שמתרחש כאן.”
“כן,” הסכים מילק בקול יבש ושוב שתק.
כעבור רגע שאל קולא:
“היודע אתה שהייתי החורף בחוץ־לארץ?”
מילק הניד ראשו.
“ומתי היית אתה באחרונה בחוץ־לארץ?”
“לפני עשרים וחמש שנה. קודם שבאתי לארץ.”
“זה ענין אחר… אינני יודע אם תוכל להבין זאת – – – אני רק עשר שנים כאן. לכמונו עדיין סכנה לחזור. אנו חוזרים ורואים שם… אנו חיים כאן שנים על שנים, אנו כאן בביתנו, ולא משום שמוכרחים, אלא משום שרוצים. וכשאנו חוזרים, הרי הכל שם התראוּת. התראוּת מעיקה, שכן בינתיים התרחשו דברים שאין לשכחם, ואדם יודע שאי־אפשר לו לחיות שם עוד… אך את החיים שחיינו שם לא שכחנו. הערים, הרחובות, הבתים מופיעים, ושוב מעוררים את הכל לתחיה, ואתה מתגעגע אל אותם החיים שלפני הזוועה; אתה נזכר שהיה פעם כעין שלום… מה בעצם יהא עלינו כאן? לאן כל זה יוליך? חיינו הפכו כאן לאימה, לדאגה, לחרדה, לזעם… פעם רוצה אתה לאורר את האנגלים ופעם את אנשינו שלנו.”
מילק שתק בעקשנות. קולא שאל מרוגז:
“מה יהא בסופנו, מילק?”
מילק משך בכתפיו ואמר במנוחה:
“גם זה יעבור פעם.”
“אך כיצד?”
“יבוא פעם קץ לדברים. ואני מאמין אפילו, שהקץ קרוב הוא. אך אם חושב אתה שאחרי כן נחיה חיי־שלווה נוחים, אינך אלא טועה. טועה טעות כבירה.” מילק התבונן בקולא במבט חוקר ואמר בסודיות מפתיעה: “אינני מבין אותך. מה אתה רוצה? לך הושיטו בקנה. לנו הזקנים היה זה קשה מאוד. אנו כולנו עייפים ויש לנו כל הזכות לכך. מה ידוע לך מכל מה שעבר עלינו בקרבות ובמאורעות? וכל השנים עבדנו כעבדים. אנחנו רוצים סוף־סוף קצת מנוחה ובטחון. אם חושב אתה שאנו ששים אלי קרב, אינך אלא טועה. אך כנראה, שהמנוחה והבטחון הם מאתנו והלאה בחיינו ועם זה צריך להתפשר… אם כן, יהי מה שיהיה! אולי יהיה לבנינו קל יותר!” אמר וקם וחבט בחיבה על שכמו של קולא: “אתה אין לך על מה להתאונן. כמה היא השעה? חושבני, שהגיעה השעה.”
קולא אמר עייף:
“חבר־נא את הראדיו, הלא אתה מומחה במנגנון.”
מילק נכנס אל החדר, שפתחו היה פתוח. קולא נשאר יושב ועצם את עיניו. הוא כבר התחרט על השיחה. הוא הרגיש רוגזה עמומה וחרדה של מורת־רוח ורגש־בדידות מחניק. “המנוחה והבטחון הם מאתנו והלאה…” מילק אמר זאת בשקט גמור, כאילו זה מובן מאליו. אך קשה למעלה מכוח אנוש להתפשר עם כך… מילק ידע על הפקודה, ואולי היה זה ורק זה פירושה של הפקודה: שלא יהא שלום ולא מנוחה, שהשירות והמשמר נחוצים דווקא משום שהסוף הולך וקרב, שזה אינו אלא התחלה, והפקודה מכוּונת כבר להתחלה זו. הכול השתנה בחדשים האחרונים. מתי ואיפה? זאת לא ידע. הוא היה בנכר, בודד ומדוכא בחירותו, עזוב לרצונו, ואולי גם למקרה. אחר־כך חזר ותוך יום אחד ניטלו ממנו חייו ורצונו־שלו, והכל הפך בדרך מסתורית לגזירה שאין למנעה, אין לעצרה ואין להימלט מפניה.
הלן… עלה בדעתו פתאום. ההירהור בהלן היה חלום ובריחה. הלן בשער ביתה ונשיקתה, הלן בחדר, לילות עם הלן, בבוקר לפני חדרה של הלן, והיום האחד, האחרון עם הלן. ליטופה השונה ומבלבל, הרע והסרבני של הלן. המבוכה החשאית והרוגשת, שמשך היום והערב היתה במקומה, כאילו שניהם יש להם לכסות דבר־מה שאסור לדבר עליו ושבכל זאת חשוב הוא ועיקרי. הפרידה מהלן, בחיוך, בראשי־תיבות, כמעט באדישות, כאילו לא היתה זו פרידה כלל… יותר לא שמע על הלן, לא הירבה לחשוב עליה ביותר – ופתאום שוב נעם לו לחשוב עליה.
הראדיו שבחדר הגביה פתאום את קולו. קולא קם במורת רוח. מילק בכל זאת אינו יודע לטפל במכשיר. השריקות, החריקות והרעש היו ללא־נשוא בדממת הערב.
“אתה שומע?” קרא מילק מרוגש. “אתה שומע?”
קולא ניגש. מילק לא הירפה מן הכפתור. במקום קולו המוכר של איש־הראדיו נשמע בתוך הרעש הרבגוני קול אחר, קול בהיר, קצר־נשימה במקצת וחלש, כאילו בא ממרחקי מרחקים.
“האזיני תבל!” אמר הקול, “האזיני תבל!”
קולא הסיט את ידו של מילק הצדה וניסה לכוון את אורך הגלים למדויק יותר. הוא לא הבין עדיין מדוע מילק מרוגש כל־כך. הקול התבהר קצת יותר.
“האזיני תבל! כאן מדברת אניית־ההגנה ‘יציאת־אירופה 1947’. ארבעת אלפים וחמש מאות וחמישים שבי־ציון נמצאים בקרבת החוף. האזיני תבל…” הקול הוסיף לדבר, אחר־כך הוחלש וגווע בתוך הרעש. קולא לא הבין עדיין כלום. מילק לחץ את אזנו אל הרמקול והאזין. קולא ראה באורו הקלוש של לוח־הספרות שפניו נעווים מחמת מתיחות
“רודפים אחריהם – – –” לחש מילק לבסוף. “אניות־מלחמה אנגליות! הם נתקפים – – –”
הוא הזדקף נרעש והוסיף ללחוש:
“הצעד הבא! ארבעת אלפים וחמש מאות וחמישים – – – אל־אלהים! עכשו! בדיוק עכשו!”
פתאום ספק את כפיו על פניו וברח החוצה.
ו
בתחילה לא הרגישה הלן כלל בחייל. החייל בא בשעה עשר עם קבוצת־האנשים הראשונה, אך בניגוד להם לא נדחק מיד אל המחיצה, אלא נתן לאחרים להקדימו, כמעט כאילו רצה להסתתר מאחוריהם. מובן שזה לא עלה בידו, משום שהיה גבוה, רחב־גרם וכבד, ואי־אפשר היה לו להתחבא.
הלן ראתה אותו זמן־מה אחרי כן, כשהוא עומד בתוך קיבוץ האנשים. היא ראתה את ראשו בעל השיער המדובלל־פרע ועליו חבושה באלכסון כומתה ישנה־נושנה משל המחנה השמיני. סוג זה של כומתות היה ידוע יפה להלן, ולכן התפלאה קצת; זה יותר משנתיים שלא ראתה כמוה, ועיניה נתקעו בה. החייל הביט בה, או יותר מזה: התבונן בה. ודאי עמד ככה כל הזמן; מבטו היה נעוץ בה בלי נוע, חסר־הבעה וללא רתיעה, ומכוון אל ידיה ואל עבודתה. עיניו היו דומות לשל דג, וגם עכשו, כשהיא הביטה אליו, לא נענו לה.
כשהרימה ראשה שוב כעבור זמן־מה, עדיין היה החייל שם, אך עתה עמד רחוק יותר מן המחיצה. הוא נשען אל הקיר על יד האח, וכמעט נדמה שהוא ישן. לבוש היה סגין־חיילים עבה, ממועך ודהה ובלי כל סימן צבאי. פניו השמנמנים היו חיוורים ובלתי מוגלחים, ואף־על־פי־כן נראה היה שצעיר הוא. הלן התפלאה רגע, אך לא היתה לה שהות להרהר בכך; שוב היה זה יום עמוס עבודה לעייפה.
בחוץ ירד גשם. הגיע זמן הפשרת־השלגים. הלן קמה וניגשה אל החלון, פתחה חרך והתכופפה החוצה. אוויר־החדר המעובה ושאון הקולות המזמזם בלי הרף הוגיעו אותה, וראשה היה כאוּב עליה במקצת. הבתים, הרחובות, האנשים היו אפורים ועגומים, אך האוויר היה טחוב ורך, וריח־אביב נסתר היה ספון בו. הלן נשמה עמוקות פעמים אחדות, ומשחזרה, עמד החייל אצל שולחנה על יד המחיצה.
“בבקשה…” אמר בשפה רפה ובמבוכה. קולו היה רם, דיבורו בכבדות ובמבטא זר. “רשיון לגרמניה.”
“עדיין בשירות?” שאלה הלן.
“כן.”
“הצבא איננו מתפקידנו. אנו נותנים רשיונות רק לאזרחים.”
החייל שתק ונשאר עומד על יד המחיצה. הלן אמרה בקוצר־רוח: “עליך לפנות אל מפקד־הגדוד שלך. או אל קצין־ההובלה בתחנת־הרכבת.”
אך מיד נזכרה, שהחייל בא בוודאי מרחוק, כי בכל הארץ לא היה צבא אנגלי. וגם קצין־ההובלה שבתחנה אינו אלא בשביל חיילים בחופשה, הבאים מהאזור האמריקני מגרמניה, או החוזרים שמה. מאין בא חייל זה ומה הוא רוצה כאן? דבר־מה אינו כשורה אצלו. לא היתה לה אפשרות להתחקות על הדבר; אחרי דבריה האחרונים הניד בראשו, פנה והלך.
כשעזבה הלן את המשרד בשעה שלוש, רפו הגשמים. האוויר היה כבד כאילו היו העננים מונחים על האדמה ונמסים לאט־לאט בטיפות ואדים. הלן ירדה עגומה במדרגות. למטה בשער עמד החייל.
“גברת – – –” אמר כשראה אותה ונפרד מהוסס מן הקיר. “אני זקוק לרשיון לגרמניה.”
הלן, שהיתה עייפה ורעבה, ענתה בקוצר־רוח:
“האם לא הבינותני לפני הצהרים? זה לא מתפקידנו. אין אנו נותנים רשיונות לאנשי־צבא. עליך להשיג רשיון מאת הגדוד שלך.”
הוא הניע ראשו ואמר במנוחה:
“אינני יכול לעשות זאת.”
“מדוע?”
“זה – – – זה רחוק יותר מדי.”
“מאין אתה בא, בעצם?”
“מאינסברוק.”
“אה, כן… ומדוע לא ביקשת לפני נסיעתך?”
“לא ידעתי שאסע לגרמניה, שאני מוכרח לנסוע שמה…”
“כך… אך זה אי־אפשר. צר לי מאוד.”
החייל לא זז. כנראה שגם עכשו לא הבין את תשובתה. הוא רק הביט בה ובעיניו שכנה התוגה העמומה הבהמתית. הלן שאלה מפוזרת:
“מה שמך?”
“סטפאַן קובאץ'.”
“סטפאַן…” חזרה הלן על דבריו בגימגום. “סטפאן קוֹ־באַץ'… כן. ואתה רוצה – – – אתה רוצה לגרמניה.”
“כן.”
“מה לעזאזל יש לך בגרמניה?”
“שני אנשים…” ענה החייל בהכנעה.
“אחותך, מה? ואפילו שתי אחיות יש לך שם, מה?”
החייל ניענע בראשו. הלן נשמה עמוק. הוא אינו יכול לדעת, מדוע היא נרגזת, ואין זו אשמתו ששמו דומה כל־כך לשם אחר. לבסוף שאלה בסבר פנים יפות יותר:
“אתה היית במחנה השמיני?”
“כן.”
“במצרים?”
“כן.”
“גם אני הייתי במצרים… חבל שאינני יכולה לעשות בשבילך כלום. אין אנו שייכים לצבא.”
“אני מוכרח לנסוע לגרמניה!” אמר החייל בלחש. “אני מוכרח לנסוע ברשיון לגרמניה! מה עלי לעשות?”
“לא תוכל לקבל כאן רשיון. שמע, האם מוכרחת אני לגלות לך את הסוד, שגם בלי רשיון אפשר לנסוע לגרמניה? אחרים יודעים זאת מזמן.”
“גם אני יודע. אך אני אינני יכול לעשות זאת. אני מוכרח לקבל רשיון.”
“אינני יודעת מה אתה יכול ומה אינך יכול לעשות. אני רק יודעת, שמאז הבוקר לא אכלתי דבר, וכעת רוצה אני לאכול.” אמרה הלן ושוב מדדה אותו מכף רגל ועד ראש. “דבר־מה אינו בסדר אצלך, חביבי! דבר־מה צולע אצלך!”
החייל לא התנגד, וגם לא הסכים, רק הוסיף להביט בה. הלן אמרה בגסות:
“עכשו אני הולכת לאכול. לעזאזל, בוא אתי אם רצונך בכך וספר לי מה ענינך. אם עלי לעזור לך, הרי שאני חייבת לדעת לכל הפחות במה הוא הענין!”
החייל לא הניד עפעף, אלא פנה הצדה כדי שהלן תוכל להמשיך את דרכה, והוא נלווה אליה. הוא בוסס על ידה בצייתנות ובראש מושפל ככלב עצוב. הלן ידעה שבית־הקפה ריק בשעה זו. היא ישבה אל שולחנה הרגיל והזמינה קפה ועוגה. המלצר פנה אל החייל, אך הלה הניע ראשו זעוף. הלן שאלה:
“אתה כבר אכלת?”
“לא.”
“ומדוע אינך מזמין?”
“אין כסף.”
“מה – – – מה פירוש?”
“אין כסף,” חזר ואמר החייל משועמם.
“מתי אכלת בפעם אחרונה?”
“אמש.”
הלן פנתה כעוסה אל המלצר:
“עוד פעם קפה ועוגה!” ומשהלך המלצר, פרצה על החייל: “אל אספקת־הצבא ודאי שאין לנו כל שייכות! אינני יודעת מה אתה מחכה עוד ממני. חוששת אני שעוד מעט תתאכזב מאוד!”
החייל שתק. הוא ישב ממוטט, ידיו בכיסי מעילו, ונראה שנאבק עם השינה.
“הראה לי את תעודת־חופשתך.” אמרה הלן בחריפות.
החייל התחלחל, חיפש בכיס־חזהו, הוציא את פנקס־השירות שלו המרופט, חיפש בין הדפים ולבסוף הוציא פיסת־נייר מלוכלכת ומחוקה. הלן הטילה בו מבט, נרתעה, קראה, אחר־כך חייכה ואמרה בלעג:
“אה, כן… ובכן, זהו!”
החייל לא הניד עין. הוא חזר ולקח את התעודה והכניסה לכיסו.
“למה אתה נושא אותה עדיין אתך? כוחה של תעודת־החופש יפה עד 31 בינואר. היום חודש אפריל. סמרטוט זה אין לו כל ערך.”
“אין לי אחר.”
“ובכן זהו. אתה עריק.”
“כן.”
“למה?”
משום שעלי לחפש. חשבתי ששבועיים יספיקו לי. היו לי שבועיים חופשה. חשבתי שאין לי אלא לנסוע שמה. לא ידעתי, ש… אחר־כך לא הספיק לי הזמן. לא מצאתי אותן."
“אינני מבינה אף מלה. את מי אתה מחפש?”
“חיפשתי את הורי.”
“ולא מצאת?”
החייל שתק.
“איפה היית?”
“בסלובאַקיה… בבית.”
“איך זה באת מסלובאַקיה לצבא האנגלי?”
“מארץ־ישראל.”
הלן שוב הרטיטה.
“ובכן אתה בא מארץ־ישראל?” חזרה בשאלה. “זה לא נכון. הבחורים מארץ־ישראל פרקו מזמן את נשקם.”
“אני לא הייתי בבריגדה. התיצבתי בארץ־ישראל אצל הצ’כים משום שאני מסלובאקיה… ועם הצ’כים באתי לאנגליה. אחר־כך עברתי אל האנגלים; שם היה טוב יותר.”
“כן… וכעת חיפשת את הוריך ולא מצאת.”
“לא מצאתי אותם.”
“האם ברור לך, שהוריך חיים עדיין?”
“אני יודע שעליהם לחיות. אך הם מתים.”
“איפה מתו?”
“בפולין. במחנה.”
“כן… אך אם אתה יודע זאת, למה אתה מוסיף לחפש? מדוע לא חזרת ל – – – לאינסברוק?”
“משום שעלי לחפש,” אמר החייל בלחש ובעקשנות.
“את מי רוצה אתה לחפש עוד?”
“את שני האנשים, שרצחו את הורי.”
“למען השם… אתה משוגע? מאין אתה יודע – – – האם ידוע לך מי הם? זאת אי־אפשר לדעת! האם בין רבבות אנשים אומר אתה למצוא את אלה, שכפי המשוער הרגו את הוריך? אי אתה יודע איפה לחפש, אי אתה יודע את מי לחפש, אי אתה יודע אם ההם חיים עדיין – – – הלא זהו טירוף!”
“אני כן יודע! אני יודע מי רצח את הורי. ויכול אני למצאם. הם מכנים עצמם כעת בשם הורי. אני יודע זאת בבירור.”
הוא השעין את ראשו אל תוך כפיו ושתק. הלן לא העזה לשאול עוד. כעבור זמן מה הוסיף בלי שתשאלהו:
“אלה לא גרמנים. הם אנשי עירי. הם יהודים.”
“זה אי אפשר!” אמרה הלן בלי נשימה.
“זוהי אמת – – – אני הקדמתי לנסוע. כלומר, לארץ־ישראל. ומשפרצה המלחמה, מיד התיצבתי; חשבתי שיהיה קל יותר לעזור להם כשאני חייל… זה ארך זמן רב, אך באמת עזרתי להם אחרי כן.”
“במה?”
“הגשתי בקשה לרשיון־עליה בשביל הורי. כחייל יכולתי לעשות זאת. הבטיחו לנו… וגם קיבלתי את הרשיון. אך זה גזל הרבה זמן.”
“והוריך כבר לא קיבלו את הרשיון?”
“הרשיון בא בזמנו. אלא ש – – –”
“כן?”
“עכשו הייתי בבית… שם סיפרו לי. יהודים אחדים מבני עירנו חזרו. והם סיפרו לי.”
“מה סיפרו לך?”
“בשעת המלחמה אי־אפשר היה לצאת… אך לא זה היה החשוב. מי שהיה לו רשיון־עליה לארץ־ישראל, לא הוגלה. משהגלו את היהודים מעירנו, כלאו אותם ברכבת. הרכבת עמדה עוד יומיים בתחנה. הם ישבו בקרונות ולא היה להם כלום – לא חבילות, לא רכוש, שום חפץ, לא כלום. וגם לא ניירות. לא כלום. שום תעודות… ורשיון הורי בא יום לפני הנסיעה. גם הרבה אחרים קיבלו אז את רשיונותיהם. הדבר סוּדר אז דרך הצלב־האדום, כידוע… קצין גרמני הביא את הרשיונות אל תחנת־הרכבת. הכריזו את השמות. אלה שקיבלו את הרשיונות יצאו, והוּתר להם להישאר.”
“כן.”
“הורי ישבו בקרון האחרון. הם לא שמעו את הקריאה בזמנה. ובמקומם הופיעו שניים אחרים, שניים שמיהרו לשמוע ולהבין. זוג נשוא… ואמרו שהם הם בעלי הרשיונות. הגרמנים לא שאלו; ניירות כבר לא היו לשום איש שם, והכל נעשה במהירות. וכך קרה, שהזוג הנשוא יצא מן הרכבת ונשאר, והורי הוגלו.”
החייל הרים עיניו. ידיו היו מונחות לפניו על השולחן. אצבעותיו נתעוותו ונתכווצו בתנועה אכזרים לאגרופים.
“שניים אלה רצחו את הורי,” אמר החייל בשקט ובבהירות. “את השניים האלה אמצא וארצחם נפש.”
ז
הלן שתקה. עיניה נתקעו בשני האגרופים שעל השולחן. הם היו גסי־גיזרה ומסוקסים, עורם סריב וסדוק, הקמטים שחורים מליכלוך שנספג בהם והם מחכים לרגע בו יוכלו לרצוח שתי נפשות. הלן לא הרגישה עדיין פחד, רק הפתעה נבוכה: הלא זה בלתי־אפשרי. היא הרימה עיניה, ראתה את פניו של החייל והתחילה להבין לאט־לאט, שזוהי בכל זאת אמת. פניו היו כנלושים מחימר, חימר ישן־נושן ומיובש, בלי הבעה ובלתי־מוכשרים עוד להתנכרות; פניו של אדם מגורש ונידח, החי מעבר לכל שקר וערמה. פעמים אחדות פתחה בשיחה ולבסוף אמרה בקול צרוד מהתרגשות ופחד:
“זה מחריד… אתה אינך יודע מה שאתה מדבר. אתה לא תוכל לעשות זאת. אסור לך לעשות זאת!”
ושוב שתקה, מוכרעת מחולשתה חסרת־האונים. איזה כוח יש עוד כאן למלים? החייל לא החשיב אותה אפילו במלת התנגדות; ואולי גם לא שמע את דבריה. היא שקלה ביאוש מה לומר לו. מוכרחת היא להניעו לידי דיבור, להחזירו באיזה אופן, עדיין לא ידעה לאן, אך היא מוכרחת לעשות זאת. היא הרגישה, כאילו בדבריו האחרונים חמק־עבר החייל במנוחה ובפשטות כל תחום ידוע של חיים ומחשבה. הוא ישב כנגדה, ובכל זאת לא היה עוד. הלן נשענה לאחוריה ושאלה בזהירות:
“למה לך הרשיון לגרמניה?”
החייל הרים עיניו כאילו התעורר:
“הם נשארו אז בעירנו; אך משנגמרה המלחמה והיהודים חזרו, שוב לא יכלו השניים להישאר שם; ידוע היה לכל מה עשו. וכך ברחו בחפזון. אמרו לי שעברו לאוסטריה, למחנה. אך משהגעתי בקושי אל המחנה, כבר לא היו שם. הם עברו לגרמניה, כך אמרו לי. למחנה אחר… ולכן עלי לנסוע לגרמניה. אילו היתה עוד תעודת־החופשה בידי, לא הייתי חושש לנסוע בלי רשיון. אך מכיון שבינתיים פקע כוחה…” הוא התכופף קרוב יותר אליה ואמר באימון רציני ותמוה: "אסור שיתפשוני. אחרי כן, משאמצא אותם, לאחר מעשה, לא איכפת לי. אך קודם לכן אסור שיתפשוני. עלי להיות בטוח בעברי את הגבול. לכן נחוץ לי הרשיון. זהו. "
“כן, זהו…” אמרה הלן תוך הירהורים. היא לא התנגדה לו; לא היה כל הגיון להתווכח אתו; ורגע קצר גם לא ידעה כלל אם עליה להתנגד לו, אם החייל אינו צודק ואם יש לו עוד דרך אחרת. סטפאן קובאץ', אמרה בלבה פתאום בבהירות חשודה ובחריפות. שם במגירת שולחנה מונח עדיין הרשיון על שמו של סטפאן קולא מארץ־ישראל, ששוב לא הופיע משום שהעלימו את רשיונו. איש לא חשב עוד על אותו רשיון; קל מאוד לשנות את שתי האותיות האחרונות, ואם נחוץ אפשר להוסיף גם חותמת המשרד ולהחזיר לרשיון את כוחו… אמנם אותו נייר אין לו ערך, שהרי זה לא היה עדיין רשיון, אלא הרשאה מברלין שהמשרד יוכל לתת את הרשיון; אך אפשר לה לתת את הסמרטוט לחייל, אולי יצליח לעבור בו את הגבול ולהוסיף לחפש את הזוג ולקפח סוף־סוף את חייהם. היא הניעה את ראשה בתוקף ואמרה בקול רם:
“לא!”
החייל הביט בה בשאלה.
“אינני יכולה לעזור לך ברשיון.” אמרה וקולה היה רם וחריף. לך לעזאזל! אמרה בלבה בזעם־פתאום נואש. מה אתה רוצה ממני? אין לי כל עסק אתך, אינני רוצה כל עסק אתך. “למה באת אלי? מי שלח אותך אלי?”
“שום איש. עליתי וראיתי שאת נותנת רשיונות. וחיכיתי.”
“ובכן, טעית… לא אני ולא המשרד איננו יכולים לתת לך רשיון. אני… הייתי רוצה לעזור לך – – –” שוב הפסיקה. ושוב שאלה את עצמה, מהי העזרה האמיתית בשבילו: אם תעצור אותו מלעבור את הגבול, או להיפך, תעזור לו בכך? בכל אופן, בזה שתעזוב אותו עכשו לנפשו לא תעזור לו ולא תעצרהו. “אני – – – אני חושבת שעליך לפנות אל משרד־פּאַלסטינה כאן. שם יכולים לעזור לך.”
“הם בוודאי אינם יכולים לעזור לי.”
“האדונים שם בקיאים כהלכה,” אמרה הלן לעגנית. “הם יודעים יפה מכולנו איך עוברים את הגבול בלי רשיון. כלום לא ידעת זאת?” פתאום הוברר לה מה עליה לעשות. “יש לנו השפעה שם.” אמרה עֵרנית; “אם אמליץ עליך שם, יעזרו לך. חכה, אצלצל להם.”
היא מיהרה אל הטלפון, צילצלה, חיכתה בקוצר־רוח, וכל הזמן הביטה ושוב הביטה דרך החלון הקטן החוצה, כאילו חוששת היא שמא אורב לה מישהו. קול־אשה נחפז ואדיש נשמע באפרכסת. הלן אמרה מתונה מאוד ורשמית מאוד:
“משרד הרשיונות הצבאי. יש לנו ענין אליכם. היש שם מישהו מן האדונים האחראים? פקידתנו תהיה אצלכם כעבור רבע שעה.”
“רגע קט, בבקשה!” הלן חייכה. אותו קול לא היה עוד נחפז ואדיש, אלא אדיב ומזדרז. היא חיכתה. הקול נשמע שנית ואמר: “כן, בבקשה. אנו מחכים לך.”
“תודה!” אמרה הלן והניחה את האפרכסת. הלן היא נערה פיקחית, אמרה בלבה וחזרה אל החייל: “בוא אתי, מחכים לנו!”
“אני לא הייתי רוצה – – –” אמר החייל. “את רוצה…”
“שטות!” אמרה הלן ורמזה למלצר, שילמה ופנתה ללכת. החייל קם למרות רצונו ונלווה אליה.
ח
“אני אחכה כאן,” אמר החייל לפני הבנין. הלן הבינה שהוא מפחד, ולא רצתה להתנגד לו.
“טוב,” אמרה בחיוך, “חכה לי כאן… הלא אתה כבר רגיל לחכות בשער, לא כן?”
החייל לא הניד עפעף. הלן עלתה, דפקה בדלת ונכנסה בלי לחכות לתשובה.
החדר היה מלא. קבוצות של בסירים ומבוגרים עמדו סביב, שוחחו, באו והלכו. איש לא הרגיש בהלן, והיא ניגשה אל הנערה הצעירה שעל יד הטלפון:
“אני ממשרד הרשיונות של הצבא. מחכים לי כאן.”
“רגע בבקשה. אודיע אודותיך. ברגע זה נמצא מישהו אצל – – –”
הלן לא הבחינה בשם מפי הנערה. היא הכירה את הקול שדיבר אליה בטלפון, אך כנראה שבינתיים שבה הנערה לבטחונה, וקולה שוב היה אדיש ולא מנומס ביותר. הלן חיכתה. כעבור רגעים נשמע צילצול והנערה רמזה לה:
“בבקשה להיכנס. החדר האחרון.”
הלן הלכה. בפתח החדר השלישי עמד בחור צעיר.
“בבקשה להיכנס ולשבת.”
הלן ישבה. הבחור סגר את הדלת וחזר אל שולחנו. הוא היה גבוה בראש אחד מהלן, בגוון אחד בלונדי ממנה, שערו לא היה מסודר ועיניו היו גדולות ובהירות שלא כרגיל. הלן הרגישה פתאום תחת מבטו אי־בטחון קל. עיניו היו חדות עד כדי סכנה.
“את איפוא ממשרד הרשיונות. מה אנו יכולים לעשות בשבילך?”
הלן ציחקקה. פתאום היתה תכניתה הפיקחית, שהיתה גאה עליה כל־כך, ילדותית וטיפשה בעיניה.
“אני לא ממשרד הרשיונות, אני רק פקידה שם. הודעתי בצורה זו באה רק כדי שאגיע מיד אל המקום הדרוש.”
הבחור הצעיר הניע בראשו בידידות:
“את זה אני יודע.”
“מאין – – – מאין אתה יודע זאת?”
“אחרי שצילצלת נזכרתי, שאצלכם אין עובדים אלא עד שלוש. חזרתי וצילצלתי, ואיש לא ענה. על כל פנים, לא ידעתי שאת עובדת שם. אך זה נכון, לא כן?”
“כן,” אמרה הלן במבוכה. “זה נכון.”
“ובכן, מה את רוצה, בבקשה?”
“נחוצה לי עזרה – – –” אמרה הלן והפסיקה ודרך אגב התפלאה למה התחילה כך. האם נחוצה לה עזרה? “הענין הוא בבחור צעיר, בחייל. אינני יודעת – – –” והיא מסרה את הפרטים. המתיחות שבה רפתה, ושוב לא הרגישה אלא מועקה עייפה ויחד עם זה קצרת־רוח. “דבר־מה מוכרח להיעשות בו. אי־אפשר סתם כך – – –”
הבחור הצעיר היה מקשיב טוב. עיניו היו קשובות ביותר ומזמן לזמן רשם לו קצרות בלי להסיר את מבטו ממנה. לבסוף אמר:
“כן, ברור. זה היה מחוכם מאוד מצדך, שהבאת את הבחור הנה. אנו נדאג לענינו. שלחי־נא אותו הנה.”
“ומה תעשה בו?”
“את זה נראה, אחרי שנשוחח אתו. על כל פנים אנו נשתדל למענו. ואולי נשאיר אותו כאן.”
“כן, את זה רציתי,” אמרה הלן בהרווחה. “תודה רבה. אני שולחת אותו הנה.”
“עוד רגע קט. את תסלחי לי אם אשאל… מהי הסיבה, שאת משתדלת כל־כך למען בחור זה?”
“אין לי שום סיבה מיוחדת לכך!” ענתה הלן זעופה. “אין אני מכירה אותו, ואינני יודעת אלא את מה שסיפר לי. האם נחוצה איזו סיבה מיוחדת כדי לעזור לו במצב בו הוא נמצא, לאחר מה שנודע לי מפיו?”
“מובן שלא. אך אַת הלא התחלת להשתדל למענו עוד לפני שידעת את סיפורו.”
הלן משכה בכתפיה ואמרה כדוחה:
“ובכן מה? מיד בתחילה אמר שהוא מן המחנה השמיני. גם אני הייתי פעם במחנה השמיני. ושהוא שירת במצרים, וגם אני הייתי שם. אחר־כך סיפר לי שהוא בא מארץ־ישראל – – –” כאן נשתתקה ואמרה בלבה: והוא הגיד לי את שמו ואמר שעליו לנסוע לגרמניה, וכשהוספתי לדבר אתו כבר לא חשבתי עליו, אלא על אחר, שרציתי לעכבו והוא בכל זאת נסע לגרמניה, וחזר ושוב נעלם. אך זה לא עסקך, אתה לבן־עיניים. בעצם גם אני עצמי אינני רוצה עוד לדעת זאת… היא הרימה את עיניה במורת־רוח, רצתה ללכת, אך באופן מתמיה נראה לה שאינה יכולה ללכת עד שהוא לא יפטור אותה.
“אני מבין…” אמר האיש הצעיר. “המותר לי לשאול… האם התיצבת לצבא בארץ־ישראל?”
“כן.”
“זאת אומרת שהיית גם בארץ־ישראל?”
“כן. כמובן.”
“איפה שירת שם?”
“הלא אמרתי לך… במצרים. כמעט כל הזמן הייתי במטה הראשי.”
“אה, כן…” ופתאום שאל הבחור בחומרה: “ומדוע לא חזרת לארץ־ישראל אחרי המלחמה? מדוע אַת כאן?”
“למה היה עלי לחזור?” שאלה הלן בכעס.
הבחור לא שם לבו אל כעסה וענה בקצת תמיהה:
“משום שאנו זקוקים לך שם. משום שאנו מחפשים אחריך ממש. זאת אומרת, לא אותך אישית, אלא שכמותך. חשוב לנו ביותר שכל האנשים ששירתו בצבא האנגלי במלחמה יחזרו לארץ. עליך לחזור. הארץ זקוקה לך!”
הלן צחקה בביטול:
“זאת לא ידעתי עד כה! שנתיים הייתי שם ומעולם לא היה לי הרושם, שהארץ זקוקה לי. מעולם לא היה לי קשה כל־כך, כמו באותן השנתיים!”
“לכולנו היה קשה. וקרוב לוודאי שבקרב הימים יהיה קשה לנו שם עוד יותר. יותר מבכל הזמנים. לפיכך זקוקים אנו לאנשים, היכולים לעזור לנו. ואת יכולה לעזור. את יודעת מה הולך ומתעתד שם… אַת מבינה. עליך לחזור. אנו זקוקים לך שם.”
הלן רצתה לענות, לתת לו תשובה גסה וניצחת, רצתה לגמול לו על השאלות הרבות, על מבוכתה ועל חוסר־הבטחון המתמיה שלה – אך לתמהונה המרגיז לא מצאה את התשובה ולא יכלה לעמוד בפני מבטן של העיניים הבהירות. לבסוף אמרה בראש מושפל, בלחש וביאוש שקשה היה להסתירו:
“מזה שנה וחצי שומעת אני בפעם הראשונה, שמישהו זקוק לי.”
“גם החייל שם למטה היה זקוק לך, ואת גם עזרת לו!” אמר הבחור בבת־צחוק, והלן הופתעה מעניגותה הפתאומית של בת־צחוק זו. “את אינך צריכה לענות לי. הרהרי־נא בדבר… והמותר לי לדעת עוד: מה שמך?”
“הלן רנאיי…” ענתה הלן בצייתנות. אחר־כך הרימה את עיניה ואמרה כתובעת: “גם אתה לא הגדת לי את שמך!”
“אי, זה באמת לא מעלה ולא מוריד אם אני הוא האדם, או אחר… אני גם אינני יודע כמה אשאר עוד כאן.” אחר־כך הירהר רגע ואמר בבת־צחוק: “כשתחזרי, תאמרי שדיברת עם ישראל. זה די.” וכמי שהזמן מאיץ עליו הושיט לה את ידו: “להתראות, הגברת רנאיי. שלחי־נא את החייל אלי.”
“להתראות…” אמרה הלן נבוכה ומיהרה החוצה. היא ירדה מהר במדרגות. החייל מחכה בוודאי בקוצר־רוח; הביקור ארך יותר מששיערה. אולם בסתר לבה ידעה, שחפזונה אינו כלל בגלל החייל; אולי אין חפזון זה אלא בריחה, ואולי עוד דבר־מה. היא עצמה לא ידעה מה פירושו, וגם לא רצתה לדעת עכשו.
בינתיים החשיך בחוץ. הגשם חדל, האוויר נדף צונן ומרצפת־הרחוב הרטובה התנוצצה באור הפנסים. הלן עמדה מופתעת. השער היה ריק – החייל נעלם. היא מיהרה אל הרחוב והביטה סביב; הוא לא נראה. שוב חזרה לאיטה, עמדה אובדת־עצות וחיכתה. החייל לא נראה. הוא לא חזר, הוא הלך, נעלם באפלה שממנה בא.
ט
שום דבר לא קרה. הזמן חלף, כל יום דמה למשנהו במידה כזו, שנדמה להלן שזהו שוב, או עדיין, אותו יום עצמו; כאילו הזמן עמד בכלל מלכת.
אחרי הפגישה עם החייל קרה משך ימים ושבועות שהיתה עוצרת באמצע הרחוב ומביטה סביב אם אין הוא הולך אחריה, אם שוב אין הוא מחכה לה. לפעמים פנתה לאחור, שכן שמעה קול דומה לשלו. ויש שפיקפקה אם באמת נפגשה בחייל, והיתה קרובה להאמין שכל הפגישה לא היתה אלא חלום. ופעמים אחדות אף חלמה עליו בלילה – החייל עבר במרוצה איזה רחוב, שהלן ראתה אותו ברורות, איזה כביש בין שדוֹת שוממים ושלוליות־גשם; הגשם ירד והחייל רץ באגרופים קמוצים אחרי שני צללי־אדם, הבורחים מפניו. הוא דמה לכלב גדול ועצוב, והמרחק בינו ובין שני הצללים הלך וקטן, הם רצו ורצו וקול שקט אמר: הם צריכים לחזור; זקוקים להם.
החייל לא חזר. הלן היתה שואלת את עצמה תדירות מדוע ברח ומה התרחש עמו מאז. אולי לא בא אלא כדי להזכיר לה את קולא, ואולי רק כדי להוליכה אל העיניים הבהירות, שלא יכלה לעמוד בפני מבטן, אל הפה צר־השפתיים שהשמיע את הפקודה. משום שזו היתה פקודה: אַת מוכרחת לחזור… היא צחקה לו. היא מיטיבה לדעת ממנו: איש אינו זקוק לה שם. אחד חזר ושוב הלך; הוא אינו זקוק לה. אילו חזרה, ודאי שהיתה פוגשת בו במוקדם או במאוחר. לעת־עתה ברור לה, שאינה רוצה לפגוש בו שנית. היא מתקוממת תמיד מחדש על העובדה, שעדיין עליה לזכור אותו. הלא מוכרחת היא לבוא פעם לידי כך שלא תחשוב עליו עוד, שלכל הפחות לא יענה אותה ההירהור בו. קולא אינו זקוק לה.
אותו יום אחרון אתו לא התרחש שום דבר מיוחד, ובכל זאת: יום זה חוזר ועולה בזכרונה חי יותר מכל שאר הימים והלילות. הם קמו אז רק בצהרים וסעדו במסעדה קטנה על גבעת־המצודה. הם הוכרחו לחכות, משום ששעות־הארוחה עברו מזמן; בדממת החדר וחוּמוֹ שוב אחזתה השינה, שהיתה רדימוּת שבעה ונעימה הרובצת בערפל על פני היום, על כל המלים והשאלות שבבוקר היו עוד חריפות ובהירות וכואבות. קולא החריש והביט בחלון החוצה, הלן הביטה בו ארוכות, ופתאום הרגישה כאילו הכל ידוע לה עליו, וה“הכל” הזה מצטבר להכרה אחת יחידה: שהוא זר לה, רחוק לאין־סוף וזר, ושמשום כך הכל לשווא ולחינם. הרדימות עברה, והכרת השווא־וחינם לא היתה ברורה לה כל־כך ברגש ובידיעה אפילו בבוקר שלפני־כן. הוא זר, הוא בא אליה, ובכל זאת לא נתן לה לגשת אליו, ומה שהתרחש ביניהם לא התרחש אלא בשולי־שוליהם של חייו. הוא לא ידע כלום והיא ידעה הכל… וזה היה שינוי מכריע.
אחרי כן הניעה בראשה. הלן צריכה להיות נבונה, הירהרה מהר. וכי מה חשוב התרחש ביניהם בעצם? היה ועבר. למחרת היום נסע…
לאחר זמן־מה שוב נסעו העירה. היא ליוותה אותו בדרכו, והוא הסכים לכך. היא חיכתה לפני הבית עד שהביא את מזוודתו, עמדה על ידו עד שקנה את כרטיס־הנסיעה, נשארה על ידו עד שהרכבת נסעה. לרגעים שנאה אותו שנאה לוהטת ושתקה; אחרי כן הרגישה עניגות זועמת, נלהבת, ושוב שתקה; הוא חשב בוודאי שהיא עליזה ואדישה, הוא לא הרגיש אף שמץ ממתיחותה ומבוכתה. לבסוף היתה שמחה שהוא נוסע סוף־סוף, היה קשה לה יותר ויותר להיראות עליזה ואדישה. והוא אינו זקוק לה.
פעם שאל אותה קארל:
“מה על תכניותיך בחוץ־לארץ?”
“לא כלום.” ענתה בקצרה.
לפעמים הלכה בשעות אחרי הצהרים למלון “אַמבאַסאַדוֹר” כמקודם ועבדה בשביל אנשי חוץ־לארץ, אך על סיניור בארטוליני לא שמעה עוד. אולי לא בא עוד בכלל; הוא לא הבטיח שום דבר מסוים… אך גם היא לא היתה עוד קצרת־רוח, וגם שאלתו של קארל לא עורר בה קוצר־רוח.
לפעמים היתה קוראת בעתונים על המאורעות בארץ־הקודש. שם כנראה מתרחש תמיד דבר־מה. עליך לחזור… זה היה מצחיק. מה שמתרחש שם הוא רחוק מאוד. לא יוכל להיות כלל רחוק למדי. אך לפעמים רואה היא כעת את הבתים הלבנים, את השמש, את החולות הלוהטים, את הים, והבחינה בבהלה שכל זה אינו כלל רחוק כל־כך כפי שרוצה היא. להיפך. זה היה קרוב עד כדי אימה, משום שקולא שם. אלא שקולא אינו זקוק לה.
סיניור בארטוליני חזר בתחילת חודש מאי. הוא הופיע פתאום וצילצל להלן במשרדה. רוצה הוא להזמינה לאחרי־הצהרים. אחרי הצילצול אמרה לקארל בנשימה קצרה:
“זהו איש החוץ־לארץ שלי.”
“מה הוא רוצה?”
“עדיין אינני יודעת… הוא הזמינני לאחרי־הצהרים.”
“ובכן – – – אל תשכחי מה שאמרתי לך, הלן. היי זהירה!”
כשבאה בארבע ל“אמבאסאדור”, נסתמררה מהתרגשות. שבועות על שבועות האמינה שכבר אינה קצרת־רוח, והנה נודע לה שמנוחתה לא היתה אלא חוסר־תקווה, ושדי לה בקריאה אחת כדי לנער את אי־מנוחתה כקודם. פאריז, אמרה בלבה. לונדון, מילאַנו… הקריאה אינה צריכה להכיל את כל אלה; סיניור בארטוליני בא הנה לרגל עסקיו כשם שהיה כאן לא פעם, אך היא לא יכלה לראות בו רק זאת ולא יותר.
סיניור בארטוליני קיבל אותה באותה האדיבות קשת־הרוח והטקסית כבהזדמנויות הקודמות, אך הפעם נראה היה בעין שהוא ממהר. מיד אחרי הברכות הרגילות נטל את תיק־הניירות שלו מעל השולחן, פתח אותו על ברכיו, הוציא חבילת ניירות מסודרים יפה, לקח מהר את המכתב הראשון ותוך כדי השענות לאחוריו כדי לנשום לרווחה, אמר בשקט:
“אם מותר לי לבקש, גברת רנאיי…”
שלוש שעות הכתיב לה בלי הרף. ומשהניח את המכתב האחרון, אמר:
“היש לך אפשרות לבוא שוב מחר לפני הצהרים? כעת אין אני יכול לשהות כאן אלא זמן קצר מאוד. לדאבוני הרב עלינו להפסיק עכשו; עלי להיות נוכח בשיחה. אך ממנה ייצא משהו בשביל מחר. ואנו הלא יש לנו לשוחח גם על שאלה אחרת, לא כן?”
זה היה הרמז הראשון שהוא לא שכח את השיחה בחורף. הלן חיכתה מן הרגע הראשון של התראות זו שהוא יגיד סוף־סוף דבר־מה, ובכל כוחה התאפקה מלשאול בעצמה את השאלה, ועכשו, ברגע אחרון, עמדה על כך שוודאי לא מן החכמה הוא, לגלות את קוצר־רוחה.
“צר לי מאוד, סיניור בארטוליני,” אמרה בהתאמצות, “אך לפני הצהרים אני עסוקה. יכולה אני לבוא אליך מיד אחרי ארוחת־הצהרים; אני אמהר. ומה שנוגע לי… אולי אפשר עכשו – – –”
“כמה אני מצטער! עכשו מחכים לי. אין לי אפשרות – – –” סיניור בארטוליני הטיל מבט מהיר בשעונו. “אם כן, טוב; אני מסכים… אמנם מוטב היה לי לפני הצהרים, אך אם אינך יכולה.. ובכן, נא לבוא אחרי־הצהרים, אך במוקדם עד כמה שאפשר. נתאמץ־נא… להתראות, גברת רנאיי!”
הלן נפרדה מסיניור בארטוליני והלכה. שוב היתה שעה שש ושום דבר לא השתנה מלבד זה שהאביב הגיע בינתיים. הכל היה כבאותו אחר־הצהרים החרפי, כשהלכה אחרי השיחה עם סיניור בארטוליני אל בית־הקפה. שם ישב קולא. היא ישבה אל שולחנו בלי שהכירה בו את מבקש־הרשיון; אחרי כן באו לידי שיחה ולידי ראיון… זה היה לפני שלושה חדשים, ושלושת החדשים הללו הם עכשו זמן בלי־מצרים. והנה חזר סיניור בארטוליני ורוצה לשוחח אתה על שאלה אחרת. היה ברור לאיזו שאלה הוא מתכוון, ומכיון שרוצה הוא לשוחח עליה, הרי ברור שיש לו הצעה בנידון זה…
הלן ניסתה לשקול את הדבר. היא הלכה לאיטה והאזינה, ופתאום הוברר לה שהאזנה זו היא פחד. היא מפחדת ואינה יודעת ממה. במוחה עברו קטעים מן המכתבים שכתבה היום, והם היו סתומים. היא כתבה את השמות, את המלים והמשפטים שאינם משימים אליהם לב, ועכשו חושדת היא פתאום שבכוונה לא השימו אליהם לב ושספוּן בהם מובן נסתר ומסוכן, שהיא אינה יכולה לנחשו. פאַריז, לונדון, מילאנו… הבאמת רוצה היא ללכת עם סיניור בארטוליני? מחר יציע לה את פאריז, לונדון או מילאנו. את העולם… בידה הברירה. ומדיע פתאום הפחד הזה?
היא עצמה את עיניה. יכול להיות שפחד זה בא לה משום שכבר לא חשבה על התממשוּת תכניותיה ומאווייה. תמיד קל יותר להשתוקק ולחלום מאשר להחליט. אסור להתמסר לפחד; כל הכרעה וכל החלטה דורשת אומץ; ודבר־מה מוכרח סוף־סוף להתרחש… האם פג הפחד על ידי כך? היא לא ידעה. הפחד בא וחלף. לפעמים עבר כמעט לשמחה, שמחה לא לגמרי בטוחה, שמחה שבתשוקה מהירה וחסרת־מנוחה שאינה מיטיבה לאדם. היא הרימה עיניה והוסיפה ללכת. לבסוף העבירה את ידה באוויר. אין תועלת בהירהורים. מחר – – –
י
למחרת היום, כשבאה אל המלון, ביקשה את השוער להודיע עליה ורצתה להמשיך דרכה. בפעמים הקודמות היה השוער מניע ראשו ושולח ידו אל האפרכסת. הפעם הרים לתמהונה את ידו ומילמל בחשיבות:
“אין להפריע לסיניור בארטוליני; הוא בישיבה.”
“הוא מחכה לי,” אמרה הלן. “הוא ממהר וביקשני לבוא בהקדם האפשרי.”
“זוהי ישיבה בלתי צפויה מראש. אני מצטער… אין להפריע לו. פקודה חמורה!”
הוא צעד הצדה והתחיל לדפדף בפנקס האורחים, כלומר, המשא־ומתן נגמר. הלן פנתה והלכה לאיטה אל אחת הכורסות שבאולם, ישבה וחיכתה תוך הירהורים. אפשר באמת שסיניור בארטוליני יש לו ישיבה בלתי צפויה. אך היא הרגישה בכל זאת אי־נעימות לא מובנה; דבריו של השוער והתנהגותו נתנו מקום להנחה, שמאחוריהם מסתתרת איזו כוונה מיוחדת. הוא דיבר כל־כך בלחש – לא רק בהתרברבות, אלא גם בנעימה קלה של פחד, וגם קצת סקרנות ושמחה־לאיד הורגשה בקולו; אפשר היה לשמוע בו כמה וכמה השערות… כאילו סיניור בארטוליני אינו עוד אותו אורח מכובד, אלא איש בעל שם לא משמח ביותר, במרכזו של איזה זיוף גדול ביותר, איזו קנוניה או מרמה, שפתאום גילו אותה – – –
הלן הדליקה סיגריה ועישנה בלהט. אלו הן שוב השערות מופרזות וחסרות־שחר, שאסור לחשוב עליהן ברצינות. על כל פנים מענין, שביחס לסיניור בארטוליני באים בקלוּת כזו לידי מחשבות והשערות כאלו. לפעמים נראה היה בכל זאת, למרות חוסר־ההגיון שבדבר, לאפשרי שהחשדים וחוסר־האמון יש להם יסוד… היא הרימה שוב את עיניה. המסדרון הלך והתאכלס קצת והשוער לא שם אליה לבו. הלן קמה, התהלכה לאורך חלונות־הראווה שבמסדרון, הגיעה אל המדרגות, הביטה רגע לאחור וברחה למעלה עד המיפנה הראשון, שהשוער לא יכול לראותה עוד. אחר־כך עלתה לאט־לאט עד הדיוטה השניה, בה נמצא חדרו של סיניור בארטוליני.
המסדרון היה ריק, וצעדיה לא נשמעו על השטיח הרך. היא ניגשה אל דלת החדר ועמדה ושקלה בדעתה. מדוע לא עמדה על דעתה שהשוער יודיע על בואה? לכל הפחות היתה יודעת כמה זמן עליה לחכות. היא עמדה ולא העזה לדפוק, והקשיבה. היא שמעה קולות, אך לא הבינה במה המדובר; היו אלה משפטים קצרים כל הזמן, כעין שאלות ותשובות. הנה קם מישהו ומתהלך בחדר; קולות כקולות חפצים נסחבים הנה והנה על הרצפה. כעבור זמן־מה אמר סיניור בארטוליני בקול רם: “לא! לא!” זה לא היה קולו הרגיל, השקט והמנומס; קול זה היה מרוגז ומלא פחד. הלן נסוגה שלא־מדעת. מה מתרחש בחדר? בלי ספק דבר שלא קרה עד עתה, שביטל בתכלית את כל ההנחות הקודמות אשר הגיעה אליהן תוך התאמצות מסוימת. דבר־מה לא־נעים ביותר… מהו דבר זה? היא הוסיפה לחכות. הלא מוכרח פעם להיות סוף, הדלת תיפתח ואפשר יהיה להיכנס אל סיניור בארטוליני!
הזמן עבר. הלן נדדה הלוך ושוב בפרוזדור, עצרה על יד החלון והביטה אל החצר למטה, אל גג־הזכוכית של חדר־המסעדה; תחת הגג נעו צללי־אדם הנה והנה וערכו את השולחנות לארוחת־ערב. עדיין לא ידעה הלן מה מתרחש בחדרו של סיניור בארטוליני, אך פתאום אמרה בלבה: נגמר! נגמר וחסל! היא נשאה בשרה בשיניה ושוב חיכתה, אך ידעה שהחיכוי איבד את תכליתו. והנה נפתחה הדלת. היא פנתה לעברה בלהט. שני אנשים עם תיקים תחת זרועם יצאו מחדרו של סיניור בארטוליני. הלן ראתה מרחוק גם זאת – שאין הם נראים כידידי־מסחר לסיניור בארטוליני; הם היו מרופטים וגסי־מראה. הם סגרו את הדלת בלי שלום והלכו בשתיקה, בצעדים מדודים לאורך המסדרון, ולא הרגישו בהלן. היא חיכתה שמא יחזרו עוד. כעבור זמן־מה ניגשה אל דלת חדרו של סיניור בארטוליני ודפקה:
“מי – – – מי זה שם?” הלן שמעה שסיניור בארטוליני ניגש אל הדלת, חיכה כנראה לתשובה ולבסוף פתח את הדלת כדי חרך צר ואמר זעום: “אה, זוֹ אַת – – –”
הוא השאיר את הדלת פתוחה ופנה חזרה אל החדר. הלן הלכה אחריו ועמדה מופתעת: מזוודותיו של סיניור בארטוליני היו מוטלות על הרצפה ועל הכיסאות, פתוחות כולן, ומגרותיהן שלופות; גם דלתות הארון היו פתוחות. סיניור בארטוליני עמד בשרוולי כותנתו, פתח את כפתורי חזייתו ורופף את עניבתו. לנכחותה של הלן לא שם לבו כלל, התכופף מיד שוב על גבי מזוודה אחת, שמישש אותה כּולה בקוצר־רוח נראה לעין.
“ערב טוב,” אמרה סוף־סוף הלן.
מצב החדר ומראהו הבלתי רגיל של סיניור בארטוליני והתנהגותו הוציאו אותה לגמרי משלוותה.
ידיו של סיניור בארטוליני הירפו מן המזוודה; הוא הרים את מבטו אליה, נשם עמוקות ואמר בקול צרוד:
“צר לי מאוד… אני מוכרח לשכוח את תכניותי. אין לי פנאי. אני עוזב את הארץ עוד היום. זה מרגיז – – –”
הלן עמדה עדיין בין הדלת ובין השולחן. היא צעדה צעד קדימה. פתאום הרגישה חרון־אף לוהט עולה בקרבה.
“חיכיתי כל אחרי הצהרים! אדוני רצה – – –”
“כן, רציתי!” אמר סיניור בארטוליני בלעג מר. “עיכבו אותי. סקרנותם של האדונים היתה תהומית!” אמר ונשען לאחוריו. על פניו הקמוטים והעייפים התפשט חיוך של בוז ושנאת־מוות: “לא כאילו מצאו אצלי הרבה. לא אצל בארטוליני! לזה עליהם להשכים־קום יותר…” פניו נעשו שוב רציניים, הוא נמלך בדעתו, תיקן את עניבתו והתחיל לכפתר את חזייתו.
“אינני מבינה,” אמרה הלן זעומה מאוד. “אולי תואיל ותבאר לי. מי – – –”
“אינך מבינה? המשטרה! מובן מאליו… ומי אחר? אם כן, די לי! אני מסיק את המסקנות הדרושות. אני מפסיק את מפעלי כאן.”
בארטוליני הרים את מבטו, כנראה רק עכשו ראה באמת את הלן ומיד אמר בנעימתו הרגילה, האדיבה והשקטה, שבכל זאת נשארה זועפה:
“מאוחר מדי. צר לי מאוד. אני אפצה אותך כראוי בעד הזמן שחיכית. אין לי עוד עבודה בשבילך. אני נוסע מכאן.”
הלן עדיין הביטה בו משתאה. רק בקושי הובררו לה דבריו. המשטרה, ומי אחר? לא כאילו מצאו אצלי הרבה… מה לה למשטרה לחפש אצל סיניור בארטוליני ומהו הדבר, שהוא בכל זאת הסתיר תוך התרגזות אך כנראה בהצלחה? היא הביטה בו והרגישה, שנבצר ממנה לתפוס שהמועקה, ההשערות וחוסר־התקווה שבשעות אחרי־הצהרים יש להן באמת כעין איזה יסוד. אחר־כך חלפו פתאום הפחד והחרון ואפילו הסקרנות שבה; בבת אחת נעשתה צוננת ושקטה והרגישה הרווחה לעגנית וקרה. וממש ברשלנות שאלה:
“זאת אומרת, שגם שיחתנו על – – – על השאלה האחרת בטלה, לא כן?”
סיניור בארטוליני ענה מפוזר:
“אה, זה?.. לא. אי־אפשר. אין לי עבודה בשבילך, גברת רנאיי. אַת כוח־עבודה חשוב מאוד, ואני מצטער שאיני יכול להזקק לך מכיון שאני מפסיק את פעולותי כאן – – –”
“כאן? אנו לא התכוונו לכאן. אנו דיברנו על פאריז או לונדון… או מילאנו – – –”
“לא. זה אינו בא בחשבון רציני, גברת רנאיי.”
“ומדוע לא אמרת לי זאת מיד?”
“אני מצטער אם טיפחת תקוות מעין אלה. בחוץ־לארץ אין אני זקוק לך. היה לי רצון להסיר את הקשיים הקשורים בדבר. היו לי תכניות ממין אחר, אך המצב השתנה לגמרי. אין לי פנאי… צר לי מאוד. מוטב מכל יהיה שתשארי במישרתך. אני יכול ל – – –”
“אני יודעת!” הפסיקה אותו הלן. “כבר פעמיים אמרת לי. לא צריך. אין אתה זקוק לי…”
ושוב לא התאמצה לשלוט בקולה. היא שנאה אותו ברגע זה שנאת־מוות. סיניור בארטוליני לא הרגיש בכך. הוא הניע בראשו באדיבות ואמר:
“כך הוא הדבר.”
ושוב הביט בשעונו, קם מהר, פנה הצדה והוציא את ארנקו. ומופנה הצדה אמר:
“אני מצטער צער רב. אין לי אפשרות לשוחח הפעם על זה עוד. את בילית כאן שלוש שעות וחצי, לא כן?”
הלן כבר לא שמעה את סוף דבריו. היא נסוגה צעד, ראתה את מישמושו בארנק והבינה את כוונתו, ולא חיכתה עוד. בתנועה חריפה היפנתה לו עורף ויצאה בחפזון.
“דרך צלחה, סיניור בארטוליני!” קראה חזרה בפתח.
בדבריה היתה כעין קללה, וכמעט גם צחוק.
יא
אפלה, רוח מלחשת ושאונה השקט של העיר. הלן עמדה ועישנה לפני החלון הפתוח ועיניה תקועות בגג שכנגד, הסוכך בעד המבט אל השמים. הכוכבים… אמרה בלבה משתאה ובקוצר־רוח. הלילות והירח – הארץ.
ובכן, עכשו אחזור, הירהרה חציה בחלום. היא עמדה בלי־נוע זמן רב. היא באה הביתה, התפשטה בחפזה וניגשה אל החלון; וכבר לא ידעה כמה זמן עבר מאז.
נגמר וחסל… כעת היה גם סיניור בארטוליני לעפר ואפר. הוא אינו זקוק לה.
הוא רק חזר על מה שהיא הרגישה וידעה משך חדשים תמימים. הוא אינו זקוק לה. איש אינו זקוק לה. גם קולא לא היה זקוק לה.
ורק אותו בהיר־עיניים אמר דבר אחר. הארץ זקוקה לה… כן, מובן מאליו. עכשו תחזור. אין לה ברירה.
אולי היה כל החיכוי אחרי הצהרים מיותר והיא ידעה את התשובה עוד לפני השיחה הרוגשת. מה קרה בעצם היום אחרי הצהרים? אולי לא כלום. אמנם הישיבה הבלתי־צפויה הרגיזה את סיניור בארטוליני במידה מעוררת חשד ועייפה אותו לגמרי, אך היא עברה בלי תוצאות, כנראה לטובתו, וסודו נשאר סוד; ואולי לא היה שום סוד בכך ובאמת עשו לו עוול? אך כל זה אין לו עוד כל חשיבות; הוא התפורר לעפר ואפר משום שאינו זקוק לה, ויכול להיות שזה היה קורה אף אילו היה לו מה להציע לה. היא היתה קרירה פתאום ושקטה לפניו, משום שהוברר לה באותו רגע שמשך כל הזמן רימתה את עצמה. לאמיתו־של־דבר היא לא רצתה כלל ללכת אתו. סיניור בארטוליני לא היה אלא אמתלה שלא לראות ולדעת את האמת ואת הלחץ, שלא תהא מוכרחת לראות את עצמה. לאמיתו־של־דבר לא אליו התכוונה; הוא לא היה אלא כסות־עיניים ותירוץ. ובכן, עכשו אחזור… מעולם לא היתה לפניה דרך אחרת, סוף־כל־סוף רואה היא את הדברים בבהירות מפוכחת. די לה שחיכתה עד הנה; אסור לה לחכות עוד.
הלן ציחקקה בלעג. זמן רב היה דרוש לה כדי לתפוס את הענין. אולי צריכה היא אפילו להחזיק טובה לסיניור בארטוליני, על שאיכזב אותה. לולא בא כעת, היתה צוחקת גם הלאה לבהיר־העיניים ומוסיפה לטווֹת את תכניותיה וחלומותיה נדודי־המנוחה. או שלא היתה עושה כלום… ולולא סירובו של סיניור בארטוליני, היתה אולי הולכת אתו. כעת נגמר הכל.
באחת השעות בלילה שכבה ונרדמה, ולמחרת הלכה אל המשרד והמשיכה בעבודתה. היה מוחלט בלבה מה עליה לעשות; יום או יומיים אינם מעלים ואינם מורידים עוד. באחד הימים, בקרוב, תקום ותעשה… היא שתקה, הוסיפה לכתוב את הבקשות ולמלא את הטפסים על פי הודעותיהם של המגישים אותן והכינה את הדרכונים והרשיונות. בערבים כבר בדקה את בגדיה ושקלה מה עליה לקחת עמה, נמלכה בדעתה מה לומר במשרד וניסתה לעשות חשבון, כמה כסף יישאר לה. לפעמים חשה חדווה מוזרה עמוקה, כאילו נפרעה בהחלטתה משישה־עשר החדשים הרעים שבילתה כאן, כאילו היתה זו נקמה בעד הכל. סוף־כל־סוף אחזור הפעם… ולפעמים גם התפלאה.
ומשהחליטה באחד הימים לקום וללכת, והלכה אל אותו משרד, ניגשה אל השער, עלתה במדרגות וראתה את החדר ההוא – הוכרחה פתאום להיזכר בחייל. למענו באה הנה בפעם הראשונה. זה היה שבועיים לפני שיחתה האחרונה עם סיניור בארטוליני. החדר לא השתנה מאז ביקורה הראשון. בסירים ומבוגרים עמדו בו סביב, שוחחו, באו והלכו. הלן ניגשה אל השולחן שעליו נמצא הטלפון. אותה נערה צעירה עצמה ישבה שם.
"לפני שבועות אחדים – – – אמרה הלן בשקט, “דיברתי עם ישראל.” ואחרי הפסקה קצרה: “אני רוצה לחזור.”
היא היתה מרוגזת, משום שלא רצתה שירגישו בהתרגשותה, וקולה לא היה בטוח ביותר. ופתאום גם נדמה לה ששני המשפטים הקצרים כאילו איזה מובן מיוחד להם, מובן סודי שלא ידעה עליו עד עכשו; כאילו השמיעה סיסמה שאין אחריה ולא כלום.
ואולי באמת כך הוא, שכן הנערה הצעירה הביטה בה בשים־לב מיוחד וענתה בשקידה:
“מיד אודיע עליך. לא תצטרכי לחכות.”
יב
שיירת־המכוניות הארוכה זזה סוף־סוף.
“ובכן… דרך צלחה!” קרא שמעון כלפי מעלה ונסוג צעד לאחור. “אל תשכחו, ש – – –”
מרים כבר לא הבינה את סוף דבריו; הם חלפו באוויר. היא ישבה על־יד הנהג, התכופפה החוצה והביטה לאחור. שמעון כבר רץ אל המכונית הבאה; לכולם יש לו מה לומר.
השמש בערה בחצר הרחבה, אך מעבר הדונאו הפיחה רוח קלה. מכונית אחר מכונית זזה ונסעה, עירבלה ענן־אבק, סבבה ברצדודים את החצר ושוב עצרה לפני היציאה, שם עמדו פקידי־המחנה, ואחרי־כן שרכה דרכה אל הכביש הקרוב. לפני הצריפים ומפוזרים בחצר עמדו קבוצות קטנות וגדולות יותר של אנשים; פה ושם שרו; רבים רצו אחרי המכונית וקראו אל הנוסעים ונענו על ידם; במכונית אחת זימרו במלוא הגרון; על מכוניות אחדות רקדו וחגו חוגים צפופים וכבדים, כשלו ופקו הנה והנה; דפיקות הרגליים הרבות נדמו כקול תופים גדולים, ובינתיים הלכו וחזקו טירטור המכוניות הגדולות והמייתן. אנשי המשמר שעל־יד השער צחקו, הקצין האמריקני שעמד בתוך קבוצת פקידי־המחנה ניפנף שוב בחבילת הניירות שריפרפו ברוח, אחר־כך פנה, ניגב את הזיעה ממצחו והלך לאיטו חזרה אל החצר. על המכונית הראשונה, שכבר היתה על הכביש, הונף דגל תכלת־לבן. מרים ראתה את הנער המחזיק בו; נראה שעמד על גבי ארגז, שכן גבוה היה מכולם, והדגל הנפוח ברוח האיר ממעל לראשיהם. המכונית הגבירה מהירותה יותר ויותר, כאילו איבדו נוסעיה את סבלנותם למראה הדגל, כאילו הדגל מנחה אותם ומושכם אחריו.
“אל ירקדו הנערים!” אמר הנהג אל מרים וחייך בלב־טוב. “הדרך משובשת ואנחנו ממהרים. הם ישברו את מפרקתם אם לא ישבו בשקט.”
מרים התכופפה החוצה וניסתה לקרוא אל הבחורים הרוקדים על המכונית, אך איש לא שמע אותה.
“אליהם אי אפשר לדבר כעת.” אמרה משישבה במקומה. “אך הם מפרקתם אינה שבירה כל־כך. אם לא שברו אותה במשך שש השנים הללו… שום אסון לא יקרה להם עוד.”
הנהג משך בכתפיו:
“לי לא איכפת… מה שמך, גברתי?”
“מרים קולא.”
הם היו נתונים לרצונו הטוב של הנהג; מרים ידעה זאת, אך קולה לא היה ידידותי. הנהג היה גרמני… אולי היה מצפונו נקי; אולי היה בעל רצון טוב, אחרת לא היו מוסרים לו את הנסיעה הזאת; אך מי יוכל לדעת זאת באמת? כולם נוהגים כעת כאילו מצפונם נקי, ואולי אין הנהג עושה זאת אלא לשם השכר ומשום שבדרכו חזרה יוכל להסיע גרמנים מצרפת הביתה. כל הנהגים עושים כך, סיפרו לה במחנה. אולי לא היה זה אויב, אלא רק נכרי; אך החשדות חדרו אל תוך הדם ונשארו שם.
אפשר שהנהג הבין את מחשבותיה, משום שלא שאל עוד דבר.
מרים החליקה פעמים אחדות על מצחה. ובכן, הם נוסעים… היא תקעה עיניה החוצה, בכביש המעלה אבק; לאמיתו־של־דבר לא חשבה על כלום. היא היתה עייפה מאוד; כמעט שלא נרדמה הלילה; כולם היו נדודי־מנוחה ומרוגשים, ובצריפים הלכו אנשים ובאו כל הלילה בלי הרף ברעש ובקולי־קולות. כעת היה חם. באניה יהיה חם עוד יותר, אמרה בלבה כעבור זמן־מה. ושם בארץ עוד יותר. עד שנגיע שמה… את המחשבה לא גמרה. היא חייכה מהוססת. רק לפני עשרה ימים נודע לה, שתסע באחת העליות הקרובות, עם קבוצה של חמישים איש היוצאת מפירנה; וגם משעזבו את פירנה לא עלתה במחשבתה אלא מלה אחת: עכשו, עכשו… אך הם לא הגיעו אלא עד נוֹי־אוּלם, אל מחנה־המעבר שממנו יוצאים העולים אל האניות, ושבוע ימים עליהם לחכות שם. אך הנה הם נוסעים באמת, הם בדרך. האניות מחכות, ומחר או מחרתיים תחל הירידה אל האניה – – –
הקיץ היה שרוי על פני הארץ, ירוק וזהוב, ולאורך כל הדרך לא היה כל סימן למלחמה. אחר־כך הגיעו לגשרים מפוצצים ומתוקנים ארעית ולישובים הרוסים ובתים רעועים, מטולאים בקרשים ולבנים. פה ושם היו מוטלים בתעלות הדרך שלדיהם החלודים והקמוטים של טאנקים ועשבים עלו עליהם או עפר כיסה אותם. הרוח סאנה והם נסעו הלאה; השירה על המכונית נאלמה לאט־לאט וחדל גם הריקוד. הם עברו דרך כפרים וערים, ואנשים הביטו אחריהם ושוב פנו לדרכם בלי להביע דבר; אולי ידעו מי הם הנוסעים ושמחו בלבם שהיהודים עוזבים אותם, שנפטרים הם מהם. מי יודע מה הם חושבים? הגרמנים… מרים לא הרגישה עוד פחד. שש שנות הסכנות, המוות והפחד חלפו־עברו, אך הנסיעה דרך הארץ היפה נדמתה לה בכל זאת כאילו עוברת היא דרך חלק־עולם זר לחלוטין, פראי במסתריו ועוין באילמותו. אין אנו יראים אותם עוד, אמרה מרים בלבה. אך אולי רק משום שאנו עוזבים אותם. לחיות אתם יחד אין אנו יכולים עוד… אלה הבאים מן הגיהינום אינם יכולים לחיות אלא עם אלה, שסבלו כמוהם בגיהינום, ולא עם אותם שיצרו את הגיהינום או אפילו רק הביטו ושתקו. אולי היה זה חושו הטבעי של בעל־חיים פצוע, המסתתר בסבך ורוצה להישאר לבדו כדי לרפא את פצעיו. לא, אמרה מיד בלבה בלהט שיכור, אנו נוסעים. אין אנו חולים עוד; רוצים אנו לחיות והחיים מתחילים כעת. כעת… אחת־כך נזכרה בשיחותיה הארוכות עם קולא. זוהי הדרך שאין לה סוף, אמר אחיה. האם יודע הוא שהיא בדרך, בדרך שאין לה סוף? ברור שאינו יודע; היא לא כתבה לו לפני הנסיעה. אולי אין זו אלא שאלה של ימים אחדים והיא שוב תראה אותו? ואולי באמת אין סוף לדרך זו… היא השפילה את ראשה. ופתאום השתוקקה לזמרה, לקולות הצעירים ולריקוען קל־הדעת של הרגליים הרוקדות. אך הנה שקט במכונית; הבחורים עייפים בוודאי.
הדרך התחילה לעלות. הנוף היה גבעני, ועל גביהם הרחבים של כפי־הרים הבהיק בזיו השמש השוקעת ירוקם העמוק של היערות באור כחול וזהוב; אי־שם הבליחה עינו האדומה של חלון, שהחזיר את קרני־השמש. השמים האפילו, וקערתו של הירח המוסיף והולך החלה מאירה מהם. האוויר היה קריר יותר ושקט. מרים ישבה נשענת לאחורה ועצמה את עיניה לרגעים אחדים. משך כל היום היתה מרוגשת ומאושרת, וגם כעת חושבת היא וחוזרת על המלה: כעת. לרגעים חולמת היא על הים והארץ, המחכים לה, ובכל זאת יודעת היא שגם אל הנוף הזה עתידה היא להתגעגע פעם. הגעגועים הולכים אִתה ותמיד יעלו לפניה האיים ששקעו, האדמה הפורחת, הערב בהרים וביערות, צינתו של האוויר המדמדם, האגמים, הנהרות, הנחלים, כל יפיו של חלק־העולם הארור הזה. אך מכל אלה לא תהיה לא סכנה ולא נכריוּת. ארץ והרים ושדות ויערים, אגמים ונהרות חפים מפשע. רק בני־האדם אינם חפים… היא הנידה בראשה והתישבה כהלכה.
“כמה ניסע עוד?” שאלה בקוצר־רוח.
הנהג שוב חייך:
“עוד שעתיים. אין אנו רוצים לא להקדים ולא לאחר אל הגבול. היום שבת, והוא יום טוב; הצרפתים עליזים בו; יושבים הם בבית־המרזח ואינם מקפידים ביותר. אנו נוסעים כהלכה. הדבר מכוון – רוצים אנו לבוא אל הגבול כשהם עליזים ביותר, ואז ילך הכל כשורה.”
“לנו אחת היא, אם עליזים הם או לא. יש לנו תעודות.”
“כן, כן. יודעים הם את ‘התעודות’ שלכם. מוטב שתגיעו עם חשכה וכשהם במצב־רוח טוב.”
בא הערב והחשכה רבתה. השמים כוסו בעננים, והירח לא נראה לעין. כעת האירו פנסי המכונית, והמשושיות הלבנות־צהובות הארוכות מיששו בלהט וברטט את הכביש. כלום לא נראה לבד ממה שהן תפסו באורן; מחוץ לאור היה החושך סמיך להמישו. לפעמים נדמה היה למרים כאילו נוסעים הם דרך מנהרה שאין לה סוף, דרך איזו מסה רכה וחדירה, שהנחש הארוך חודר בה כמו מקדח. לפעמים הופיעו אורות דלים, כפרים ישנים, בתים נמוכים ורחבים בין עצים אפלים, לוחות־שמות העוברים ביעף באלומת האור. קרוֹזינגן, קראה מרים. תוּנזל, אַשבאַך, זייפלדן… שמות זרים שלא שמעתם מעולם; ושוב אפלה. והנה פנה הכביש בקשת רחבה ימינה, ומרים התכופפה החוצה; במיפנה יכלה לראות את כל השיירה. היא מנתה עשרים ושבע מכוניות, ועשתה חשבון מהיר: בכל מכונית כארבעים נפש, ובסך הכל יותר מאלף, מטען־אניה שלם של אנשים. הבאמת אפשר לשכנע שיאמין מישהו, כי אלף או אלף ומאה איש נוסעים יחד לצרפת, ביתר דיוק למאַרסיי, לחפש שם עבודה? ודווקא למארסיי ולא למקום אחר?! המכוניות נושאות אותם למילהאַוּזן, שם מחכה להם, כפי שאומרים, רכבת, רכבת מיוחדת בשביל אלף או אלף ומאה מחפשי־עבודה… היא משכה בכתפיה וצחקה. אין זה המטען הראשון ההולך בדרך זו. שמעון ושאר הבחורים יודעים את מלאכתם. אולי מאמינים להם, ואולי גם לא – לא בזה הענין. אילו נתנו להם רק לעבור את הגבול… יתנו להם, היא בטוחה בכך. יום השבת הוא יום טוב, בו הצרפתים עליזים. ואנו יש לנו ניירות… הניירות מזויפים ואולי זה ידוע גם לצרפתים, אך הם מזויפים “יפה”; לא מוכרחים להבחין בזיופם ולדעת, ורק זה חשוב בעצם. אם מראית־העין תישמר, אם החוק לא ייפגע, יוושעו הפעם.
הכביש הלך ושקע, והמכוניות נבלמו. במרחק־מה שוב נראו אורות.
“הגבול.” אמר הנהג. “הגענו!”
הוא האיט יותר ויותר, ואחר־כך עצר במרחק חמישים מטר בערך מן האורות. מרים פתחה את דלת־המכונית. לפני הנסיעה קיבלו הוראות מדויקות: בכל מכונית נקבע אחד מוכן עם ניירות כל המכונית בידו; השאר אל יעזבו את המכונית אלא אם הצרפתים ידרשו זאת במפורש. מרים החזיקה את הניירות של נוסעי מכוניתה. היא ירדה וקראה בלחש כלפי מעלה:
“זהירות… אנו על הגבול. לשבת במנוחה!”
אחר־כך צעדה צעדים אחדים קדימה, כלפי האורות. ארבע מכוניות חיכו לפניה. פנסי המכונית הראשונה האירו את המחסום, אך הוא היה מורם כבר, ומאחוריו אבד הכביש החפשי באפלה. לשמאל עמד בית בן קומתיים, מסויד לבן, וחלונותיו התחתיים המוארים זרעו פסי־אור לבנים על החצץ. חיילים אחדים עמדו על יד המחסום. מן הבית יצאה קבוצת אנשים, עמדה רגע ואחר־כך ניגשה אל המכונית הראשונה. מרים לא ראתה ברור מה הם עושים שם. אחר־כך ניגשו אל המכונית השניה והשלישית, וכעת ראתה יותר. הקבוצה היתה מורכבת משני שומרי־גבול, שלושה בחורים מבין הנוסעים ונערה צעירה אחת, שכנראה היתה גם היא מן הנוסעים. הם עמדו על יד כל מכונית, אחד הצרפתים שאל דבר־מה והנערה הצעירה ענתה. הצרפתי הטיל מבט חטוף במכונית וניענע בראשו. הוא העיר דבר־מה, הנערה ענתה ושניהם צחקו. אז צחקו גם הבחורים. כעת ניגשו אל מרים.
“כמה אדם במכונית זו?” שאלה הנערה הצעירה.
קולה היה לחוש, קצת צרוד; היא דיברה לאט כמעט משועממת. כעת ראתה אותה מרים בבירור: היא היתה לבושה מכנסיים מושזרים ארוכים וחולצה לבנה, פתוחה בצוואר. גבוהה היתה ותמירה מאוד, ועצמות לחייה היו בולטות קצת.
“שלושים ושניים בחור ותשע בחורות, ואני בכלל סך הכל ארבעים ואחת נפש. הניירות הם אצלי,” אמרה מרים.
הנערה הצעירה ניענעה בראשה, ואז נפל תלתל אחד משערה על פניה, שאור הפנסים נפל עליהם. תלתל של שיער־פרע רך, שבתנועה קצרת־רוח החליקה אותו לאחור. היא תרגמה את דבריה של מרים. שיער יפה לה, אמרה מרים בלבה כלאחר־יד. וידיים מענינות… הצרפתי הביט למעלה אל המכונית; הוא לא יכול לראות הרבה, וכנראה שגם לא התכוון כלל לראות הרבה. אחר־כך רמז בידו – כמעט דומה היה כאילו מברך הוא את הנוסעים. לבסוף פנה ללכת ומרים שמעה איך אמר אל הנערה הצעירה:
:“את מדברת צרפתית מצוינת.”
“בילדותי חונכתי בצרפת.” ענתה הנערה, והם המשיכו את דרכם.
אחד מבחורי הקבוצה פנה לאחור ואמר למרים בבת־צחוק:
“לכי שמה אל הבית והחתימי את הניירות. הכל בסדר. אנו נוסעים מיד.”
פרק שני 🔗
א
אפלה ושאון וטבעות מתגלגלות ביקוד בלי סוף, בלי סוף, עולות למעלה לאיטן כאבעבועות מתהום המים, וביניהן הברקים הלבנים, מסמאים וקרים כקרח, ואחריהם שוב החשכה האדומה ומשחק הטבעות, ועיניים, עיניים… הפה הפעור והאגרוף המתרומם…
הלן נשמה בפחד ובמהירות. זהו המוות הבא מאחור… היא לא יכלה לראות כלום – החשכה נשפכה עליה; על גבי עיניה היו מוטלים שקי־חול. מאין שקי־חול על האוניה? ריסי עיניה לא יכלו להיפתח; הם ריפרפו, קלטו ברק בעל ריקנות לבנה אל תוכן ושוב נעצמו, וקול־לחש אמר במפגיע:
“שקט. רק שקט. כבר הכל טוב…”
“מה זה?” רצתה הלן לשאול. עליה להיות אמיצה; אסור לה לפחוד. היא דיברה, אך איפה הן המלים? היא לא שמעה כלום, רק אנחות.
“כן, כן…” אמר הקול בלחש. “כבר עבר הכל. כעת טוב.”
ובכן, הכל טוב; הקול אינו המוות. לפעמים שומעים בחלום איזה קול בלי להבינו, אך אחריו אין חולמים עוד… ושוב ניסתה הלן לפקוח את העיניים, וכעבור זמן־מה ידעה שעיניה פקוחות – הן קפואות בלי הבנה ונדהמות ועדיין אינן רואות כלום פרט לריקנות לבנה. הן נודדות הלאה מהוססות, מגלות כעין חריץ, איזה גבול בו מסתיימת הריקנות הלבנה ושוקעת למטה. לבסוף מצאו העיניים שזוהי תקרת החדר וקיר לבן. כן נודע לה להלן ששוכבת היא, שזוהי מיטה קפיצה וקשה, מקום נרחב מאוד וכולו בשבילה, איש אינו שוכב לא מימינה ולא משמאלה, ושקט מסביב. ובכן, כל זה לא היה בכל זאת אלא חלום… אני חולמת, אמרה הלן בלבה בבהירות גמורה. היא היתה מרוצה מאוד בחלומה. סוף־סוף הצליחה בכל זאת, למרות החום, הצפיפות והשאון הרב, להירדם שנית על הקרש הצר של חדר־המשכב, ומיד חלמה חלום יפה כל־כל… החלום נפסק פתאום. היא עקבה אחר מבט העיניים כשראשה שקוע הצדה, וזה כאב פתאום כאב איום; זה מחניק את בית־הנשימה. פתאום פרץ כאילו נחשול מים נופלים באשד בראשה והלם בגולגולתה, וגולגולתה עשויה נייר דק; עוד בת־תנועה ותיקרע ותתפקע; צריך לשכב בשקט גמור; שוב ושוב הולמים המים, אך כנראה שבכל זאת לא יפרצו, דבר־מה מעכב – טבעת סביב ראשה, כתר… זוהי שטות. הלן צריכה להיות נבונה… זה כואב, כואב להרהר… זה – – – זוהי תחבושת סביב ראשה.
“ובכן, זה בית־חולים!” אמרה בקול רם ביותר והיתה גאה מאוד בתגליתה זו. הדבר עלה לה במאמץ כביר, אך פתאום מצאה.
“כן, כן…” ענה הקול הלוחש. “רק לשכב במנוחה. במנוחה גמורה! ככה טוב!”
הלן ראתה בעימעום שפנים זרים מתכופפים עליה. היא לא ראתה פנים אלה על האוניה. מטלית רטובה נטפחת על מצחה, והיא קרה מאוד ומיטיבה; הטבעות והעיגולים הולכים ונֵאַטים ונעשים שקופים, ולבסוף לא נישאר אלא אור־הדימדומים האדום, החם, הידוע של העפעפיים העצומים. היא פקחה שוב את עיניה. מעליה רכנו הפנים הזרים חבושים שביס לבן. זוהי האחות המטפלת – ובכן לא היה זה חלום. וכעת נזכרת היא בחרדה איומה במלים שאמרה קודם לכן; אולי לא היה זה קולה כלל; היא לא דיברה מעולם בקול רם כזה…
“האם זה באמת בית־חולים?” לחשה בפחד.
“כן.” ענתה המטפלת.
“מה קרה?”
“לא נורא, אל פחד… את פצועה. עליך לשכב במנוחה. יש לך תחבושת על הראש.”
“איפה האוניה?”
“בנמל.”
“ב… חיפה?”
“כן – – – האוניה היא בנמל חיפה.”
“אני בחיפה?”
“כן.”
ובכן…" מילמלה הלן בקורת־רוח והתחילה להיזכר לאט־לאט. היה כדאי איפוא להיות אמיצה ולא להיפחד. היאוש והאומץ היו חזקים מן הפה הפעור והאגרוף המורם. הדבר הצליח. היא לא האמינה ביותר שהדבר עוד יצליח… “צמא ־ – – אני צמאה!”
“כן. אך אל תדברי… עליך לישון!”
המטפלת החזיקה ספל עם פיה ארוכה אל פיה, והלן שתתה בתאווה. אחר־כך עצמה את עיניה, אך לא יכלה להירדם עוד. מאחורי עיניה העצומות שוב חזרו כל החזיונות לאט־לאט.
ב
שם הנמל היה סֶט, ושם האוניה “פרזידנט ווֹרפילד”.
ערב אחד נודע להם שהאוניה מוכנה והם שמחו מאוד, שכן זה שבוע ימים יושבים הם במחנה שבמאַרסיי; עוד שני טראנספורטים באו השבוע מגרמניה, ואחד היה כבר במקום שעה שהגיעו הם – אלפים, אלפים. והנה סוף־סוף מוכנה האוניה. אך במארסיי עושים השלטונות קשיים, אוסרים לעלות על האוניה, ולכן נסעו לסט; ושם חיכתה להם האוניה, עגנה בנמל שחורה ונמוכה וקטנה; והאנשים היו מרובים, והדוחק והלהיטות רבים, והצרפתים שומרים על האוניה ואינם נותנים להפליג. אנו נוסעים לקולומביה… יש לנו ניירות… אונייתנו נושאת את דגל הונדורַאס… אך איש אינו מאמין להם; נראה שכולם יודעים לאן הם נוסעים באמת ורוצים לעכבם. אך המטען הולך בכל זאת ומועלה על האוניה, והאנשים באים ועולים על האוניה, ואנשי־המשמר אינם מעכבים… “אל תירו בנו!” קרא קול דרך משפך־המגבירקול, “זוהי אונייתה של ההגנה היהודית בשם אכסוֹדוּס 47. אל תירו בנו!” לא, זה היה אחרי־כן; זה היה ביום האחרון, כשבאו אוניות־המלחמה והלכו והתקרבו. “אל תירו בנו”… מלחי ה“אכסודוס”, ביל וג’והן וברנאַרד והשאר, מה עשו הם בסט אותו ערב? איש לא ידע מה קרה; היה לילה וערפל; אי־שם אמר קול חנוק: “אנו נוסעים!” והקול נכפל ורב וכולם צעקו: “אנו נוסעים!” זה היה בשעות השפל, והם נטלטלו ליבשה. עברו שעות על שעות, ולבסוף שוב נשוטה האוניה והפליגה, וחמקה מן הנמל. הבאמת לא הרגיש איש בבריחתה? האם נרדמו השומרים, הנמל, כל העיר? אחר־כך היה בוקר, ושמש על פני הים, שמש זוהרת וים זוהר, רק ים פתוח וחופש, במלוא העין. והאוניה הצוהלת. אנו נוסעים… הלן עמדה על יד המעקה ולא צהלה. היא ידעה יותר. שישו, אלא שהששון מוקדם. לא ההפלגה היתה נסיוננו; בעליה על היבשה ניבחן. אך מה תועיל לכם האימה המוקדמת? שכחו־נא את הבא. אנו נוסעים… אנו נוסעים לקראת האויב, ואם לא נצליח להערים עליו, ניסע לשבי… ואיך זה נצליח, איך יכולים אלפים להיכנס לארץ בהחבא? מדוע שולחים אותנו באוניה זו? האם לא אמרו שהארץ זקוקה לי – והנה, לא אגיע שמה; אוניה זו נוסעת לשבי… למה נוסעים כל־כך רבים באוניה אחת? קודם לכן היו הטראַנספורטים קטנים יותר. הבחורים יודעים, והם אינם צוהלים. כבר אין לנו שהות, אומרים הם; הבה נראה כמה מקום יש להם לאנגלים במחנותיהם – עשרת אלפים, עשרים אלף, שלושים אלף בקפריסין… כמה מקום יש בעצם באי־קפריסין? עוד מעט ולא יהיה מקום, וכך יוכרחו לתת להיכנס אל הארץ… אנו נוסעים דחוקים גוף אל גוף, בחום, בקוצר־רוח ובצפיפות… אשה אחת צעקה בחבלי־לידה ומתה. אנו נוסעים… יש לי שם אח בארץ, אמרה אשה אחת; הוא היחידי ששרד ממשפחתי; ומי יש לך שם? אני אין לי איש… שתקה הלן. אני יש לי קולא; הוא איננו שלי, אך כעת כמעט ולא כואב עוד… ככה טוב, חייכה. מה שמך? שמי מרים; את הלכת שם על הגבול בלילה עם הצרפתים לאורך המכוניות, לא כן? כן, אני זוכרת… ומלים וחלומות. החלומות באו מן הגיהינום וחלומה שלה היא הארץ והארץ הולכת ועולה והופכת למציאות, וכל מה שהיה קודם לכן שקע כמו חלום… ימים וימים. יום אחד הופיעו אוניות־המלחמה. קווים שחורים בשולי האופק שהלכו והתקרבו ולא הירפו עוד, אלא עמדו ותקעו עיניהן באוניה.
אניות־מלחמה, אמר ביל; ובכן, הן מצאו אותנו; נראה איך ניפטר מהן שוב. בא הערב, אניות־המלחמה לא נראו עוד; הן הפליגו, אמר מישהו, הן איבדו אותנו; וביל אמר בכעס: לא, הן כאן, הן נוסעות בלי אור; האנגלים מקווים בוודאי שבחשכה תיווקש אונייתנו באוניותיהם. זה נגד החוק; אין עוד מלחמה… ומרדכי אומר: יש מלחמה; אנו נילחם. הלן ציחקקה בלעג, ומלבדה לא צחק איש. אתה אינך יודע מה שאתה מדבר, הירהרה; כנראה שלא ראית מלחמה בחייך. קל לדבר, אך בדיבור אין עומדים בפני תותחים. פצצות ומוות; אני יודעת מלחמה מהי… ושוב לא צחקה, ופתאום התביישה והתפלאה. מרדכי אמר זאת במנוחה גמורה; היו שם ילדים, נשים, אנשים צעירים; לא היה להם שום נשק. ומרדכי בכל זאת ידע כנראה שרוצים הם להילחם ומוכנים להילחם באגרופים ערומים; כאן אי־אפשר להיות עוד לעגני ופיקח; צריך להתבייש ולהאמין להם – אולי באמת הם החזקים יותר ואין לנצחם ויהי מה, משום שהחליטו והם מוכנים לכל. הם אינם גיבורים; הם באים מתוך בית־עבדים ועל עורם מספרי־העבדים; עניים הם ומלוכלכים ומזוהמים ואינם שוקלים הרבה, וחלומות פשוטים להם; הם בילו את העבדות ורוצים לחיות! עליהם לחזור… זקוקים להם… הבאמת זקוקים להם? למלחמה זו לא נחוצים החיילים האמיתים שלמדו את מלאכת הקרב; למלחמה זו נחוצים הילדים, הנשים, הבחורים שאינם פיקחים… אך הם מוכנים… אוניות־המלחמה נשארו והן נוסעות אתנו יחד.
אין מנוס. כצללים הן בעקבותינו, מחליפות זו את זו ונוסעות אתנו. הלילה האחרון. מחכים, בונים מחיצות־עץ סביב המעקה, מקיפים את הגשר בתיל דוקרני וכן את בית־ההגה. כנראה שמשהו הולך ונעשה אי־שם בלילה, בחשכת החוף, בארץ… ופתאום הזרקורים והקול, קול אנושי, הומה: “אתם במימי־החוף. אסור לכם לגשת אל החוף. הכנעו!” נשמעים ופונים חזרה, ללב־ים; שם אין לאנגלים שליטה עליהם. הים חופשי הוא; כן, חופשי. בוקר השכם; דימדומים אפורים; פתאום היו האוניות קרובות לגמרי, ניגשות הן מימין ומשמאל ישר אל ה“אכסודוס”, רוצות להצר עליה. זאבים, זאבים! לא לעכבנו מלעלות על החוף אתם רוצים – רוצים אתם במותנו! אחת האוניות עושה מיפנה, נקלעת ישר אל ה“אכסודוס”, נוגחת בה, חוזרת ונוגחת שוב פעם ושוב פעם, קורעת את צלעה ומשברתה, נשענת אליה וחיילים קופצים עליה ויורים. אנו נילחם… איפה הנשק?… קופסות־שימורים הן הנשק, ותפוחי־אדמה, ונתזי־שמן ובדי־עץ, והכעס, המרירות, היאוש… איננו רוצים למות! אנו רוצים לחיות!… יורים. הם שבויים. מכים… פתאום דם ויללת תינוקות וזעקות וקללות. אחד נופל ואינו קם עוד, ועוד אחד, ועוד אחד, ושוב לא צעקו ושתקו ומתו… אל תירו בנו… הם יורים… ופתאום אותם הפנים האדומים הנעווים והמיוזעים לפניה, הפה הפעור, האגרוף המורם עם האלה, ובקרבה־היא המשטמה הפראית, חסרת־האונים, הצעקה, הקפיצה, המהלומה… והאימה האחרונה, חשכה, הכאב הבוקע, הטבעות המתגלגלות ביקוד, השאון ההולך ונדם, שתיקה. הקץ.
ג
מילק נעלם ליומיים. אשתו אמרה שנסע לרגל עסקיו, אך קולא ראה בפניה שאין זה נכון ולא שאל עוד. ביום השלישי הופיע כהרגלו לפני שער־גנו של קולא. מראהו היה עייף ונדוד־שינה, וקולו היה נלאה ועגום:
“הערב יהיו לנו תרגילים.”
“אני יודע.” ענה קולא וניגש אל השער. “מה שלומך? היית בדרך?”
מילק הביט בוא וענה מפוזר:
“הכריזנטמות שלך יפות. אל תשקה אותן יותר מדי. היודע אתה שאין אנו הולכים היום אל תחנת־המשטרה?”
“לא, לא ידעתי. לולא עברת כאן במקרה, הייתי הולך לחינם אל התחנה.”
“לא במקרה עברתי. באתי להודיעך. אנו עוברים היום ל’השופטים'. עליך לדעת… זה לא לכל האנשים. חלק מן האנשים דחו. הערב אין לנו עסק עם המשטרה.”
“כך… ואני כן?”
"כן. אם רוצה אתה, תוכל לבוא לקחתני, אדון קולא. כעבור שעה בערך – – – "
“בסדר.”
מילק הלך. קולא הביט אחריו במנוד־ראש. מילק וסודותיו היו לפעמים מגוחכים בעיניו. התרברבותו לגלות “סודות”־של־מה־בכך. סודיוּת זו נשארה לו למילק מאותן השנים שהיה זה דבר הכרחי ומועיל. קולא היה מחבב את מילק; מילק הגס והמתרברב היה בעצם היחידי במושב, שהוא התידד אליו במידת־מה.
קולא פנה וחזר אל הגן. פרחיו היו באמת יפים והדשא היה אפל עם הדימדומים, רטוב ונותן ריח. קולא חייך חיוך קל. זה כמה שבועות שלא יצא בערב העירה, ואחרי גמר העבודה נסע הביתה, משום שצריך להשקות את הפרחים והדשא עם שקיעת החמה… קודם לכן לא יכול לתאר לעצמו אפשרות של חיים כאלו. ואולי שב הביתה לא בשביל הפרחים והדשא. אולי לא היה זה אלא מנוס. ולפעמים גם הרגיש, שכל חייו כאן אינם ארעיים, מעבר, ופעם יעבור הכל ויבוא דבר־מה אחר לגמרי. הוא לא ידע מה צריך לבוא ולא העז לשאול.
הוא נאנח. היום גם הגן לא הועיל. הוא לא יכול להיפטר מן הדאגה, ממחשבות מטרידות. הוא אסף את כלי־העבודה ונכנס אל הבית. הגברת גולדפארב עסקה במטבח. את השולחן כבר ערכה, ועליו למהר. זה לא לכל האנשים, אמר מילק. בשבילו כן. הערב אין לנו עסק עם המשטרה. לא היה קשה לנחש, עם מי יהיה עסק. להפתעתו הרגיש בדברי מילק כעין הרווחה לא ברורה, כאילו קיבל הודעה שלה חיכה בקוצר־רוח ובחוסר־בטחון. אולי משום שההודעה באה היום. היום יש בכך משום הרווחה מסוימת לעסוק בכגון זה. טוב יותר מלשבת בגן ולחבק ידיים.
מילק כבר חיכה לפני ביתו. הם יצאו לדרך בשתיקה. פתאום אמר מילק:
“ובכן, מה דעתך, אדון קולא?”
בקולו נשמעה שנאה עצורה, כמי שמאשים את קולא בכל. קולא עמד ובמקום לענות שאל נזעם:
“מדוע אתה מדבר אלי כל הזמן בלשון ‘אדון קולא’? עם שום איש כאן אינך מדבר כך!”
"כן? באמת אמרתי כך? זה שלא מדעת. עם אחרים – – – "
“אינני רוצה, שתדבר אלי אחרת. אין לך כל יסוד לכך.”
“טוב, טוב. אל תתרגז. כרצונך…”
הם המשיכו דרכם בשתיקה. כעבור זמן־מה שוב פתח מילק:
“עדיין לא ענית לי. מה דעתך על כל זה?”
“לא כלום,” ענה קולא מרוגז. “כולם אומרים אותו הדבר עצמו. לא כדאי לחזור עליו.” ואחרי הפסקה: “אחד צועק בקולי־קולות, השני שותק וחורק שיניים. הדעה על כך אינה חשובה. שום דבר לא יועיל. כאן מתרחשים דברים אכזריים, לא־אנושיים, ונוסף על כך גם טיפשיים עד כדי יאוש. מה יועילו הדיבורים? הם בכל זאת מתרחשים. וגם הדאגה אינה מועילה.”
"בשני הימים הללו הייתי בחיפה. רצינו לראות אם אפשר עוד לעשות דבר־מה. אין מה לעשות. הנמל היה אתמול והיום סגור בבריח; שומרים בשבע עיניים על האומללים הללו, כאילו כל האוניה היא גוש של חומר מפוצץ. עליך לראות את מראה של אוניה זו! המעקה כולו מנותק, קרשי הציפוי מרוסקים. באמצע צלע־האוניה חור ענקי כאילו פצצה פגעה בה, מכל הצדדים צינורות וחבלים קרועים – – – " הוא נשתתק, ואחרי דממה קצרה אמר לעגנית: “שני אדונים מן הוועדה היו בנמל והסתכלו כיצד מעבירים את האנשים אל האוניה האנגלית. כדי להרחיקם… בגלל זה נורו שלושה אנשים על אוניה זו, למען זה בילו ארבעת אלפים וחמש מאות איש הללו את שנות־הזוועה, כדי שגם מכאן יגלו אותם… אינני יודע מה זדו האדונים הרמים בירושלים בחקירותיהם וישיבותיהם משך שבועות, אני רק יודע שהיה די להם במחזה זה, ביום אחד זה. ה’אכסודוס' יכולה לשכנעם שכך אי־אפשר להמשיך. אנו מוכרחים סוף־סוף להיות חופשים ולקבל את מדינתנו; מדינה פירושה עליה לארץ, ועליה לארץ פירושה מדינה. זה פשוט בתכלית. אם האדונים הנבונים הללו אינם סומאים או פושעים, הרי עליהם להבין את הדבר ביום זה.”
"אתה מצפה ליותר מדי! מה שבעיניך פשוט כל־כך – – – " קולא נוקש בלשונו ותיקן מיד: “מה שבעינינו פשוט כל־כך ומובן מאליו, אינו פשוט בעיני זרים שאינם נוגעים בדבר. ואולי זה גם לא פשוט כל־כך במציאות.”
“חביבי!” אמר מילק בכעס, “אתה לא ראית את הדבר. אתה הוגה יותר מדי ופחות מדי. אילו ראית מה שראיתי אני… ואמור־נא לי בבקשה, מדוע זה יהא גורלנו תלוי בהכרעתם של זרים שאינם נוגעים בדבר? כל זה פה – – – זה נוגע לנו! ואם זה פשוט ומובן מאליו בעינינו, הרי זה כך, משום שזה עניננו שלנו. אנחנו נושאים באחריות הדברים! מדוע זה מחויבים אנו לקבל רשיון לכך מאת אנשים זרים שאינם נוגעים בדבר? לא, לא… מה שהתרחש היום, אסור לו שיתרחש שנית. ואני אומר לך, שלא יתרחש שנית! יהיה קץ לדבר!”
קולא שתק. מילק אמר בקוצר־רוח:
“מיותר אפילו לראות זאת. די אם נזכר אתה שאחד מארבעת אלפים וחמש מאות הללו, שהוגלו היום מחיפה, הוא מכירך, קרוב לך, שאתה רוצה שיהא כאן. חשוב־נא רק על זה!”
“על זה חושב אני כל הזמן!” אמר קולא בלחש ובהיסוס. “ראיתי את האנשים הבאים באוניות הללו, ראיתי אותם בחורף כשהייתי בגרמניה. אחותי היתה שם במחנה. ביקרתי אצלה… אפשר שגם היא היתה באוניה זו. זה ימים שאני מהרהר בכך. כלום לא ידוע לי אודותה.”
“הנה, רואה אתה!” קרא מילק בנצחון. "ואתה עדיין מהרהר בהם, עדיין שואל שאלות. מה – – – " הוא הפסיק ואמר בקול אחר, בשקט ולגופו של ענין: “אינני יודע אם כבר ישנה רשימת השמות, אך אולי תוכל להציל דבר־מה מפי הפצועים. את הפצועים השאירו כאן בארץ. כך נוהגים תמיד… המתים והפצועים קשה מותרים בעליה. ישנם חמישים וארבעה פצועים בבית־החולים בחיפה. אם אחותך היתה באוניה זו, הרי אחד הפצועים הכיר אותה בוודאי.”
“כן. אני אנסה.”
קולא שתק שוב. הוא לא היה בטוח, שבאמת רוצה הוא לנסות; הוא הרגיש כעין סירוב עיוור ועז, ופחדו התגונן מפני כל ידיעה. זה כשישה שבועות שלא קיבל עוד מכתב ממרים.
כמהלך חצי שעה היה לפניהם עד “השופטים”, חלק ממנו בכביש הראשי. פעם נעצרו בידי פאטרול־משטרה. באה מכונית משוריינת, שראוה עוד מרחוק, משום שעל גבה היה זרקור הנודד בלי הרף ימינה ושמאלה כדי להאיר על השדות והפרדסים שבצדי הדרך. המשוריינת עצרה על־ידם, שוטר אחד קפץ ממנה, שאל לאן פניהם מועדות ומאין הם באים, דרש מהם תעודות־זהות, וכנראה שהסתפק בתשובתם, שכן קפץ שוב על המשוריינת והיא המשיכה בדרכה.
“השליטים שלנו!” אמר מילק בעלג. “זה מותר להם. הם יכלו גם לאסור אותנו, אך אנו הלא אזרחים הגונים אנחנו ואיננו חורשים רעה, לא כן? ואנשים כאלה רוצים להיאבק עם טרור ומחתרת!”
הם סרו אל השדרה המוליכה אל “השופטים”. מתוך צל העצים הופיעו שתי דמויות, ובחור אחד ניגש אליהם.
“מגן־יוחנן,” אמר מילק תוך הליכה, “אל בית־הספר.”
הבחור ניענע בראשו וחזר אל שולי הדרך. אחרי שני צעדים נעלמה דמותו מן העין בצלם האפל של העצים.
“השופטים” היה מושב־מגורים כמו גן־יוחנן, אך ותיק ממנו וגם גדול ממנו, ולו בית־ספר שלו. לפני בית־הספר חיכו כעשרים איש.
“אני חוזר תיכף!” אמר מילק ונעלם בתוך הבית. המושב היה מואר כולו, אך ברחובות ובבית־הספר לא היה אור. כעבור זמן־מה הופיע מילק בלוויית שני אנשים. אחד מהם עמד לפני הבית ושאל:
“כולם כאן? עמדו בשורה, כדי שנראה אם כולם כאן,” אמר והוציא פנס־כיס ופיסת נייר וקרא את השמות. כולם באו. “טוב, נלך.”
אחד מאנשי “השופטים” הוליך אותם. בשדה מחוץ למושב עצרו. המקום לא היה נראה מן הכביש הראשי. האיש עם הרשימה אמר:
“שבו. כן, על הדשא. אני יודע שרטוב, אבל צריך להתרגל לכך. וגם לא תשבו זמן רב.”
האיש עמד לפניהם בפישוק־רגליים, ידיו על מתניו, וחיכה עד שכולם ישבו. אחר־כך אמר:
“הקשיבו. שמי מאיר. לא באתי כדי ללמד אתכם הכון ושמאלה פנה וימינה פנה. גם זה נחוץ, אך זה לא עניני. ממני תלמדו, איך להתנהג במשימות שעליכם למלא בלילה. משום שהלילה הוא זמננו… ידוע לכם שה’הגנה' מונה כבר היום הרבה אלפים. זהו הצבא שלנו. אך אנו עדיין מעטים מדי. לכן חשוב לנו כל אדם ואדם, וראשו צריך לשמש נשק נוסף. כל אחד מכם צריך לדעת מהי המשימה ומה עליו לעשות. לא שיתפו אתכם עד עכשו, אך כעת עליכם ללמוד. אין לנו הרבה זמן.”
שוב חיכה. עמידתו רפתה ובקול רך יותר הוסיף:
"במקום ובנסיבות תלוי איך נתקרב אל מטרתנו. תמיד צריכים להיות מוכנים לאש שכנגד. לפיכך נלמד ראשונה איך להתנפל ארצה ולחפש מחסה. לא רק עצים ושיחים, אלא כל גבשושית־אדמה משמשת מחסה. שימו לב! אני מראה לכם – – – "
ד
היה מוקדם לפני הצהרים. השמש בערה. קולא סגר את הדלת בתנועה חזקה ובפסיעות גסות ירד במסדרון, ורק בחצר, לפני הכניסה לבית־החולים, עמד מלכת.
בית־החולים עמד במדרון ההר, ולמטה היו העיר והנמל. ישר אל תוך הים דקרה אצבעו הארוכה של המזח, שבחסותו עמדו האוניות – אוניות־מלחמה, אוניות־מסחר, ספינות־משא וסירות־דוגה. בפינת הנמל היו אסופות האוניות שמשטרת־החופים והצי גילו אותן מביאות עולים באיסור והחרימון. אולי היתה גם “אכסודוס” ביניהן. קולא לא ידע. על כל פנים היתה “אכסודוס” ברגע זה מפונה כבר, ונוסעיה הוסעו. איש לא ידע לאן. האוניות שבהן הסיעום מכאן לא הגיעו לקפריסין.
הם הוסעו. רק המתים והפצועים נשארו בארץ. ואחד הפצועים הללו היתה הלן. היא שכבה כאן בבית־החולים. זה נודע לקולא ברגע זה. הוא בא לחפש את ניני־מרים אחותו. בקושי רב החליט לנסוע ולחפשה. ובמקום ניני מצא את הלן.
הוא לא ידע ממי לשאול. אפשר שאיש מבין הפצועים אינו מכיר את ניני, ואפשר שכולם יודעים אותה. הוא הלך אל משרד בית־החולים לשאול את מי מבין הפצועים אפשר לבקר, התכופף על השולחן וקרא את הרשימה. והנה שמה: הלן רנאיי.
אולי טעות היא. אולי מישהי רכשה לה את ניירותיה והשתמשה בשמה. איך באה הלן על אוניה זו, איך באה הנה בכלל? מעולם לא השמיעה מלה על כוונה כזו, על תכנית כזו. “הארץ…” אמר פתאום איזה קול בזכרונו. “אולי נעבור גם אנחנו שמה? שם שמש…” הקול היה צרוד קצת, דיבר בנחת ומתח את המלים לארכן, כאילו התאונן. ומופלא, שכל מלה משועממת ואדישה היה בה גירוי שקט ובכל זאת ברור מאוד בחושניותו. ומיד היתה שוב קרובה מאוד וחיה כולה… אלא שאת זה אמרה בפגישה הראשונה במשרד, ומאז עברה מחצית שנה, וגם אז לא אמרה זאת אלא כלאחר־יד, ולאחר־מכן לא הזכירה עוד את הארץ אף במלה.
והנה היא כאן. מאז הימים עם הלן עבר זמן בלי־סוף. כאן והיום הכל הוא אחר. הלן היתה העולם הרחוק, הזר בקסמו, שאפשר להימלט אל תוכו כשהבדידות ומציאות יום־יום היתה ברורה יותר מדי ומענה לאין־נשוא. הלן היתה החלום… והנה היא פה. מציאותה פה חיזקה בו פתאום את ההכרה כמה היה גלמוד מאז חזר משם, וכעת גם את ההרגשה שדרך־חייו זו אינה אלא ארעית ושיבוא יום והיא תחלוף… אך מיד בא שוב הפחד שתקף אותו כשמצא לפתע את שמה ברשימה. הוא היה כעין מהלומה על חזהו. אינני מוכרח לדעת זאת, הירהר פתאום. יכול אני לחזור מיד על עקבותי וללכת. הלן אינה יודעת שהייתי כאן, ולעולם לא תדע. חמישים וארבעה פצועים כאן, ויכול אני לשאול לאו דווקא מהלן על ניני. ואולי אין זאת הלן כלל. אינני רוצה שתהא זאת היא, אינני רוצה שהלן תחזור – – – הוא נשם בחפזה ונפעם. דבר זה אסור שיקרה, הוא הופך את הקערה על פיה. אין להלן שום שייכות אל מציאות זו כאן.
כעת עלי ללכת… אמר בלבו. מהר – – –
ופנה והלך חזרה, היסס שוב רגע לפני דלת המשרד ונכנס.
“באיזה חדר שוכבת הלן רנאיי?”
הפקיד הציץ ברשימה ואמר:
“חדר שלושה־עשר.”
“אפשר לבקר אצלה?”
“אינני יודע. עלי לשאול את הרופא.”
“בבקשה לשאול את הרופא.”
קולא חיכה. הלן רנאיי, אמר הפקיד, ובפיו היתה נעימה קשה וגלמית וזרה כל־כך לשם זה, כאילו אין הוא חל כלל על הלן. הפקיד תלה את האפרכסת:
“תוכל לעלות. אך אל־נא־תשאר שם זמן־רב. האחות תודיע עליך.”
“תודה.”
עדיין יכול אני ללכת מכאן, אמר בלבו כשצעד לאורך המסדרון ועלה למעלה. דלתות חדרי־החולים היו פתוחות; היתה שעת־הביקורים, ופה ושם ישבו המבקרים על־יד המיטות ובידיהם חבילות ופרחים, דיברו במבוכה וישבו ארעית. זה הזכיר את הביקורים בבתי־הסוהר – אין יודעים מה לדבר משום שהזמן מוגבל. ומסביב אנשים המביטים בך… על הכיסאות והספסלים שבמסדרון ישבו חולים, שכבר מותר להם לקום, לבושים בגדי־לילה מפוספסים – וגם זה הזכיר את האסירים. אולי היה אחד מהם ב“אכסודוס”? והגם הלן לבושה בבגד־לילה כזה ודומה לאסירה? הלן שבמיטה היתה מחזה שבשום פנים לא רצה להיות מותאם לבית־חולים, למחלה, לפצעים. הלן במיטה פירושה שתקנותה הרכה והמשובבת ועירומה. ההירהור בכך ברגע זה נראה לפריצות ועבירה, והוא הירהר בכך עכשו, כשעבר על יד שני אולמי־חולים ושנים־עשר חדרים זרים, ולא ידע שהולך הוא וממהר יותר ויותר. פתאום עמד מלכת. זוהי הדלת… היא היתה סגורה, והוא ניגש אליה והאזין. בחדר היה שקט. אולי היא ישנה? בדלת היה אשנב־הצצה וקולא ניסה להציץ בו פנימה. אך הסגר מבפנים היה מוגף. הוא עמד מהוסס. במסדרון עברה אחות וקולא פנה אליה:
“אני רוצה לבקר אצל הלן רנאיי, חדר מספר שלושה־עשר. הדלת סגורה. אולי היא ישנה?”
האחות הביטה בו מכף רגל ועד ראש וענתה במורת־רוח:
“אינני יודעת אם מותר לבקר אצל החולה.”
“הרופא הירשה לי.”
"אי, מה, הרופא… אני חושבת – – – " ושוב הביטה בו: “אתה קרוב של החולה?”
“לא.”
“אך אתה מכיר אותה?”
“כן, כמובן.”
“מה שמך?”
“קוֹלָא. סטפאַן קולא.”
“חכה רגע, אני אראה,” אמרה האחות ופתחה את הדלת בזהירות, הביטה פנימה דרך החרך, פתחה אותה עוד מעט ונכנסה. קולא שמע שהיא מודיעה את שמו וחייך. אחר כך שמע קול שני והכיר בבהלה, שזהו קולה של הלן. היא אמרה בנשימה קצרה ובנעימה חריפה:
"לא! לא, לא – – – "
קולא לא חייך עוד, אלא חרק בשיניו. האחות יצאה מן החדר. הוא צעד כלפיה, ולפני שהספיקה לומר דבר נדחק ונכנס.
“הלא זו את!” אמר, עמד ונאלם דום.
אחר־כך נכנסה האחות, רצתה להתנגד, להוציאו מן החדר, אך הלן הרימה את ידה ואמרה:
“הניחי לו…” ואל קולא: “אם אתה רוצה בכל אופן…” ושוב אחרי הפסקה: “שב. אתה מופתע, לא כן?”
קולא התאמץ לחינם להסתיר את מבוכתו, ורק הניד בראשו.
גם הלן היתה לבושה כותונת אסירים. לא הרבה היה נראה מפניה, כי סביב ראשה, סביב מצחה היתה תחבושת לבנה עבה, שסרטים אחדים ממנה עברו גם על סנטרה. החבישה היתה דומה לשביס־נזירה. הפנים שבמסגרת הלבנה היו זרים ומכוערים. קולא הרגיש חמלה מוכרעת ורוגזת, מעורבת הקלה עמומה ומאוכזבת. פניה של הלן היו כחושים מאוד, עצמות לחייה בלטו חדודות ושפתיה היו דקות וחיוורות; היו אלה פנים חמורים וילדותיים־זקנים. הם לא חייכו. הם הזכירו לו כבחזון רפאים מַפעים את הלן ההיא, שהכיר, ובכל זאת לא היתה זו היא.
משנשארו לבדם, אמרה הלן:
“לא רציתי שתראה אותי בכך. מאין נודע לך שאני כאן?”
“מה שלומך? מה קרה לך?”
“אינני יודעת… לא ביארו לי זאת כראוי. הלא אתה רואה – – – בלעתי קולפי הגון.” קולה היה רם שלא כרגיל והיא דיברה בלחש. כעת חייכה קצת. “לא קל היה הדבר עד שברכנו על המוגמר. קבלת־פנים לאו דווקא בכבוד. אך מאחר שאנו כאן, הרי שהיה כדאי. מאין נודע לך שאני כאן?”
“לא ידעתי שאת כאן.”
"ובכן באת כסומא בארובה? הן לא יכולת לדעת, שאני – – – "
“לא. באתי לשאול על דבר אחותי.”
"אה, כן… אחותך – – – "
קולה של הלן היה כעוס ומאוכזב. היא חזרה ושכבה ועצמה את עיניה.
“כן. רציתי להתחקות ולברר אולי מי מבין הפצועים מכיר את אחותי… אם מישהו יודע על נסיעתה באוניה זו. אין רשימת האנשים שנסעו בה. לשם זה באתי… רק מפי הפצועים יכולתי להציל עליה דבר. וכך ראיתי את שמך במשרד.”
“מדוע אתה מניח שאחותך היתה דווקא באוניה זו? אילו היתה באוניה זו, היתה מופיעה אצלך זה מזמן. או לכל הפחות מודיעה לך. לשם זה לא היית צריך לבוא הנה.”
קולא הביט בה בתמיהה ואמר עייף:
“איך זה? הלא בסך הכל לא היו כאן אלא יום וחצי, ותוך שעות אלו הלא שמרו עליהם, כאילו – – – כאילו היו גוש אחד של חומר מפוצץ. איך יכלה להודיע לי? וכעת אינם. לא ידוע אפילו איפה הם.”
הלן אחזה בשולי המיטה, הזדקפה יותר, התכופפה אליו ותקעה בו את עיניה הפקוחות לרווחה.
“מה – – – מה אתה אומר? אינם?”
“לא ידעת על כך?”
“לא… לא ידעתי.”
“רק הפצועים נשארו כאן. את השאר הסיעו חזרה. המקום לא ידוע.”
“אי־אפשר…” לחשה הלן, אחר חזרה ושכבה ושוב עצמה את עיניה, אחר־כך הרימה את שתי ידיה אל פניה. רק ברטט גופה ראה קולא שהיא בוכה. הוא ישב בלי נוע ובנשימה חנוקה. הלן בוכה… זה היה תמוּה להדהים וכמעט לבלי־נשוא. ויחד עם זה אמר בלבו בהגיון בהיר וחריף: ובכן כך היא כשהלן בוכה. זוהי תגלית כבירה. היה זה כאילו גילה דבר מה חדש לגמרי וחשוב מאוד על הלן, כאילו לא ידע עד הנה ואפילו לא שיער שהלן יודעת לבכות. היתה זו תגלית כמו שחדרה היה תגלית בשעתו, התא שלה שם, שהיא הסתירה ממנו. הוא התכופף אליה ולחש:
“אל תבכי… הלא את כאן – – – הלן…”
כנראה שלא שמעה אותו כלל, כי רק כעבור זמן הרפתה את ידיה מעל פניה, וכעת היו עיניה קשות וזוהרות:
"אינני בוכה. צר לי – – – " פניה שוב היו שקטים וסגורים. “ומה קרה להם?”
“אין איש יודע. לא הגיעו לקפריסין. ישנן שמועות שהחזירו אותם לצרפת. הלא משם באתם…”
“כן.”
“אין איש יודע ברורות. מרירוּת נוראה והתרגשות רווחות כאן. היום שוב התפוצצו כמה פצצות ומוקשים. העתונים כותבים שעדיין לא הוחלט עליהם במכריע.”
"הם רצו כל־כך… הם לא רצו אחרת! מעולם לא הייתי מאמינה, שאני – – – שאני – – – "
היא לא גמרה את המשפט, הרימה את ידה ושוב הצניחתה אין־אונים. אחר־כך היפנתה את פניה הצדה והביטה בחלון החוצה, כאילו שכחה את קולא. הוא חיכה ולבסוף שאל מהוסס:
“היה רע מאוד, הלן?”
“כן. אך אנו חשבנו שכדאי יהיה.”
“ואולי באמת כדאי למרות הכל?”
“כן. אולי…” אמרה ושוב היפנתה פניה אליו. “מה שם אחותך?”
“קודם היה שמה ניני, אך במחנה היה שמה מרים.”
“מרים…” הלן הירהרה. שם לא נדיר; היא שמעה שם זה לא פעם באוניה. יש לי אח בארץ, אמרה אשה אחת על ידה. הוא היחידי שנשאר ממשפחתי. ואת, מי יש לך? לי אין איש; לי ישנו קולא, הוא איננו שלי, אך זה אינו כואב עוד. היא חייכה. מה שמך? שמי מרים… זה אי־אפשר. זה אי־אפשר בשום פנים ואופן. “מה מראה אחותך, קולא?”
“היא – – – היא…” קולה נסתבך בלשונו. השאלה באה לו במפתיע, אף־על־פי שאפשר היה לצפות לה. איך יתאר את ניני למישהו, שמעולם לא ראה אותה, או שראה אותה פעם או פעמיים בדרך אגב באוניה, ויכיר אותה על פי תיאורו? כשהירהר בניני, היה רואה אותה בבהירות גמורה, על כל פרטיה, אך כעת נודע לו שדמות זו מצורפת מכמה וכמה תמונות, שכולן יחד פירושן ניני.
“היא – – – היא היתה פעם יפה מאוד,” אמר כבד־פה. “אפשר לראות בה זאת עד היום, אך היא סבלה הרבה מאוד בימי המלחמה; וגם זאת אפשר לראות בה.”
הלן שתקה וקולא הרגיש מבוכה מוזרה.
“יש לי תצלום שלה, כפי שהיתה לפני המלחמה,” אמר והוציא מכיסו תצלום והושיטו לה. הלן לקחה את התמונה הקטנה כנגד רצונה, כאילו פחדה שמא תאַמת התמונה את דבריו. אך הוא צדק. האשה הצעירה שבתצלום היתה יפה: עיניים שקטות ואפלות, פה חטוב בעדינות, תנופה ענוגה של העורף… היא היתה יפה – הלן ראתה זאת במבט ראשון. שמי מרים, אמרה האשה; אותו הפה עצמו. היא היתה לבושה מכנסיים גסים וחולצה כחולה; זהו אותו הצוואר. היא נשענה אל המעקה והביטה אל הים; אלה הן העיניים. הלן הכירה אותה מיד. זוהי אפוא אחותו של קולא, שלשמה נסע לאירופה ולגרמניה, שבגללה הכניס את ראשו בסכנה ובהרפתקות, שבגללה עזב אותה, את הלן, ובגד בה. זוהי אחותו והיא לא ידעה זאת. היא לא ידעה… הלן הצניחה את התצלום. עיני קולא חיכו בשאלה ובקוצר־רוח, אך היא שתקה; היא התבוננה בו כאילו מחפשת היא איזה דמיון ביניהם, אישור סופי; רגע אחד הרגישה סיפוק אכזרי צורב ואחרי־כן נבהלה פתאום מפני תשובת עצמה.
“אחותך היתה באוניה, קולא,” אמרה לאט־לאט. “אני אפילו דיברתי אתה. מובן שלא ידעתי כי היא אחותך.”
קולא קפץ ממקומו:
“אי־אפשר! אני – – – אני… זה אי־אפשר. אי את יכולה להכירה על פי תמונה זו. זוהי תמונה נושנה. מראה היום אחר הוא לגמרי. היא – – – אי את יכולה…”
“מיד הכרתיה. היא גם אמרה לי ששמה מרים. אין ספק שאחותך היתה.”
קולא החליק את מצחו. בבת־אחת כיסתה אותו זיעה. הוא שלח יד מהוססת אחרי התמונה.
“אל־אלוהים – – – אל־אלוהים… את בטוחה בהחלט?”
“כן.”
קולא פנה הצדה והרים את אגרופו באוויר:
"כלבים! כלבי־דם!.. איך אתם מעיזים… כעת גם ניני – – – "
בקושי נטל כיסא וחזר וישב. פניו היו אפורים ומבריקים מרטיבות. הלן שתקה בשפתיים הדוקות. כעת שוב אבכה, אמרה בלבה בכעס. אינני רוצה לבכות. ילך לו… היא הרגישה לאוּת־עופרת אפלה. מדוע אין הוא הולך? מה יש עוד לומר? לא כלום…
“כלום אינני יכול לעשות. אין איש יודע אפילו איפה הם. כלום אינני יכול לעשות!”
“נכון… מובן שלא,” אמרה הלן ורצתה לתפוס את ידו, למשכו אליה, ללטף את ראשו; היא הרימה את ידה עיוורת ובלי שיקול דעת, ושוב רישלה אותה. הוא לא הרגיש בכלום. הוא לא ראה כלום – הוא ישב רחוק ממנה. ההתרגשות עברה. טוב שלא הרגיש בכלום. הוא בא בגלל אחותו ורק במקרה נקלע אלי. וכעת, אחרי שנודע לו מה שרצה לדעת, יכול הוא ללכת. ילך־נא סוף־סוף!
קולא קם ואמר בחפזון:
“עלי ללכת – – – הרופא אמר…”
היא ידעה שלא בשל הוראת הרופא הולך הוא. ועדיין אינו הולך, עדיין עומד הוא על יד מיטתה בשתיקה ובהירהורים, כאילו שכח דבר־מה וברגע האחרון רוצה להיזכר.
“מה תעשי פה, הלן? זאת אומרת – – – אני מקווה, שבקרוב תבריאי. היש לך תכניות?”
“דואגים לי.”
עדיין הביט בה קפוא, בעקשנות ורחוק ממנה.
"ובכן – – – אני הולך. אולי אוכל להשתחרר בשבוע הבא ולבקר אצלך. ואם נחוץ לך דבר־מה – – – "
“לא, לא. כלום לא נחוץ לי.”
“אם כן – – – להתראות, הלן.”
“שלום לך, קולא.”
הוא הושיט לה יד ומיד הירפה ממנה, פנה ויצא בחפזון מן החדר.
ה
נשמעה יריה. קולא הקיץ משנתו. עדיין נשאר שכוב, ודופקו הלם בחזקה. היריה החרידתו. כעבור זמן־מה קם, ניגש אל החלון והאזין החוצה. הלילה היה שטוף באור־ירח, המושב ישן, ושום דבר לא נשמע ולא נראה. ושוב נשמעו יריות, אך הן באו ממרחק רב. קולא חזר למיטתו, אך הקשיב עדיין.
הלילות כבר לא היו שקטים. בימים האחרונים לא עבר לילה בלי יריות. קשה היה לדעת מי יורה בעצם. פלוגת־שוטרים, היורה באוויר מתוך פחד או קלוּת־דעת, או ברדיפה אחרי צל חשוד. יכול להיות גם שאלה הם טרוריסטים, או תרגילי־לילה של “משלנו”. ואפשר ערבים – מילק דיבר על איזו הודעה שהערבים מתרגלים בנשק בלילה. מי יודע? בלילה יורים. משום שהלילה הוא זמננו… עם הזמן מתרגלים לכך שבלילה יורים, ורק מקשיבים אם היריות באות מקרוב או מרחוק.
קולא לא יכול להירדם שנית. החלונות והדלתות היו פתוחים, ובכל זאת היה חם בחדר ומחניק.
באוניות־הגולים אין חלונות ואין דלתות שאפשר לפתוח אותם, ובלילה נשארים הנוסעים תחת הסיפון. גם ניני שם. הלן אמרה.
אַרבעת האלפים וחמש מאות נמצאים שוב בצרפת. הם סירבו לעלות על החוף, והם יושבים באוניות בפורט די־בוק. הלן נשארה כאן והיא אומרת, שניני היא בין ארבעת האלפים וחמש מאות. דיברתי אתה, אמרה הלן.
הלן, בשביס־הנזירות הלבן של התחבושת. רוצה הוא לנסוע בבוקר לחיפה, לבקר אצלה שנית. הוא הביט בשעון. עוד מעט וידמדם השחר. הוא התהפך במיטתו. ראשו היה כבד עליו ועיניו יקדו, והוא לא יכול להירדם שוב. מה עושה ניני כעת באוניה? האם ישנה היא? האם, ערה היא? החושבת היא עליו?
אחותך נמצאת באוניה, קולא. זה היה כעין נעיצת סכין בבשר החי. הוא חשש לכך עוד קודם לכן, והלא לשם כך בא. או אולי בא ליותר מזה – כדי להיווכח שאין יסוד לחרדתו? כעת אין עוד ספק בדבר: ניני נמצאת באוניה.
קולא התרומם במיטתו ותקע את עיניו בחשכה. הוא לא בא עד תכלית הענין. ובכן, בא הדבר; ובכן גם עדיו הגיע. באה אוניה, שהביאה את אחותו; לאנשים לא נתנו להעלות על החוף; אחותו הוגלתה כצאן מחוסר־רצון, והוא חסר־אונים לעשות מה. בקללות ואגרופים, בהתמרמרות וחירוק־שיניים אין תועלת. ניני באוניה וזה מחניק את בית־הנשימה… מה שמחניק את בית־הנשימה ברגע זה היה דבר אחר לגמרי. כעת, כשהדבר הגיע עד בשרו, הבין סוף־סוף את פירושו. אחותו נמצאת באוניה… אך הלא כל אחד ואחד מבין ארבעת האלפים וחמש מאות היה של מישהו – אחות, אח, אב, אם; בכל מקום בארץ ישנים ומקיצים כעת אנשים, שגלות ארבעת האלפים וחמש מאות באה להם כנעיצת סכין בבשר החי. ולא רק גלותו של טראַנספורט זה, אלא של כל הקודמים, שכן גם בהם היו אחים ואחיות. וכל אחד מבין המיליונים שמתו, ומבין האלפים החיים עדיין, כל אחד שהארץ הזאת היא הצלה וחיים בשבילו, הוא אח או אחות. זה היה ידוע כמובן מזמן, ובכו וקוננו והשתתפו באבל ובצער, הבינו ורצו להישאר נבונים ולוותר, התאבלו ושכחו והוסיפו לחיות. אך הנה, אי־אפשר להמשיך ולחיות כך. ניני ביניהם… כמה זה יימשך עוד?
הלילה שתק ולא ענה. אך הלילה גם צעק. בכל רחבי הארץ נדדה שנת השוכבים, השואלים כמה זה יימשך עוד, הבאמת עדיין אין מה לעשות כנגד זה? יש מה לעשות! הפעם בא הקץ למלים ולאורך־הרוח; האגרופים לא נבראו כדי לקמצם ולהישאר שכובים; עליהם להלום! כעת הבין סוף־סוף, הכיר את אשמתו בלהט ובבושת־פנים.
לא ידעתי, אמר בלבו מלא פחד ונגד רצונו, כאילו הכריחוהו סוף־סוף להתוודות וכעת עליו לישא את עוונו. אני לא ידעתי; אחרים ידעו מזמן… לא נחיה אם לא נילחם, אמרה ניני. היא עמדה אז על יד השולחן בחדר־הבגדים, מעוגמת, מיסכנה, מוזקנת, ודיברה במנוחה. היא ידעה זאת. אותה שעה עוררו בו דבריה מבוכה לא־נשלטת, מרוגשת ורוגזת. היום הוא מבין אותה. אי, לא במלחמת הפצצות בלילות הוא הדבר, לא במסע השוד והחטיפות, לא במשמר־הלילה המגוחך קצת בגן־יוחנן, שמסתפקים בו תוך פחד. הדבר הוא בכול. בחיים ובמוות; בזכות לחיות; בחיי המצפים, המנודים, השבויים; בחייהם של הבלתי־ידועים, האלמונים הרוצים לבוא ואין נותנים להם. וגם בחיי עצמנו. ואין עוד גבולות ותחומים, אין דרך אחרת אלא דרכם של אלה שאינם רוצים שהדבר יתרחש עוד פעם.
זוהי ערמתה הארורה והקדושה של המציאות, ההולכת באלף עקיפין עד שמכריחה פתאום בפקודה שאין להערים עליה לקום למלחמה ולהתגוננות. זה מחניק את בית־הנשימה!
קולא קם וניגש אל החלון. ברכיו רעדו. בחוץ התחילו דימדומים, והאוויר היה צונן ורווי־טל. הוא הצטמרר וחזר לאט. רגע עמד עייף ומודהם באמצע החדר, אחר־כך העלה אור והתחיל לחפש אחרי בגדיו.
הבוקר אור.
ו
על המפרץ ועל הנמל היה רבוץ עדיין ערפל קל, עתרות לבנות ורכות תחת השמים הכחולים־חיוורים. השמש עלה על הכרמל במרום, והים התנוצץ. קולא עלה לאיטו במעלה ההר. הרחובות היו עדיין ריקים. לחינם בא מוקדם כל־כך. כעת עליו לחכות; לפני עשר אי־אפשר לבקר בבית־החולים. הוא היה עייף ורעב מאוד, הסתכל מסביב ומצא מחלבה, נכנס והזמין ארוחת־בוקר. ועד שקיבלה נטל עתון. כשקרא את הידיעה הראשונה, נתחלחל. שלושת הטרוריסטים שנתפסו לפני שבועות אחדים, הומתו הלילה.
קלא קרא פעם ושניה ושלישית ולא האמין לעיניו. הידיעה היתה קצרה; לא היה בה אלא ההודעה הרשמית והוספה קצרה של העתון עם פרטים אחדים לא חשובים.
הם חלשים ובלתי בטוחים מכדי לתת חנינה… אי, גם ל“אכסודוס” לא היתה בלבם חנינה, וגם את השלושה תלו בלי חנינה. קולא תקע את עיניו באוויר. השלושה מתים, ושני החיילים האנגלים, שהטרוריסטים לקחום כבני־תערובה, לא נמצאו עד היום. כעת עליהם למות. ופתאום אמר בלבו בשנאה איומה: שימותו!
אך כעבור רגע התבייש ולא רצה שיהא כך. השניים חפים מפשע. מה זה יועיל אם גם הם ימותו?
גם ארבעת האלפים וחמש מאות חפים מפשע, ומי יש לו בלבו הבנה, חנינה ורחמים אליהם? ביניהם גם ניני. הלן היתה אחת מהם; היא רק נפצעה; אך גם היא עלולה היתה להיות בין המתים שנפלו ב“אכסודוס”; והאם המתים ההם לא היו חפים מפשע?
קולא הניח את העתון. השמש זרח והבוקר היה יפה ושקט, וברגע זה היווּ השמים הזוהרים, הים המתנוצץ, הארץ הברוכה לעג מחריד לאין־נשוא. ארבעת האלפים וחמש מאות אינם יכולים לראות את היופי הזה ושלושת המתים לא יראוהו עוד. עין תחת עין ושן תחת שן… מה יועילו עונשים וגמול? נבצר מהם להשיב את הנעשה. כמה זה ימשך עוד? פעם יבוא הקץ, אמר מילק באותו ערב, כששמעו בפעם ראשונה על האוניה “אכסודוס”; אך מתי? מתי? לא אחת היא מתי יבוא קץ לה, כי כל יום ויום נעשה דבר־מה שאין להשיבו. עדיין גורל החיים תלוי ועומד – – – קולא נחנק בהירהוריו, כאילו פיו מלא מררָה. הזמן אינו רוצה לחלוף. הוא התאמץ בקושי לבלוע לגימות אחדות, ואחר־כך לא יכול לשבת עוד. הלן שוכבת בחדר מיוחד, אולי אפשר להיכנס אליה קודם הזמן? ברחוב נעמד לפני חנות־פרחים, נכנס וקנה צרור, ולאחר מכן גם ממתקים ועתונים. בביקורו הראשון לא עלה בדעתו להביא לה דבר. הלן אוהבת פרחים וחדרה בבית־החולים ערום וריק כל־כך. חולים אחרים יכולים להביא אתם דבר־מה, חפצים המזכירים להם את ביתם, ויש להם מבקרים המביאים להם מתנות. אך מי בא אל הלן? יחידה היא ולא יכלה לקחת אתה מביתה דבר; אין לה בית ואין לה כלום, וחפציה נשארו בוודאי באוניה. הלן בשביס־הנזירות הלבן של התחבושת, עם פניה הכחושים, הזרים, הסגורים… ידיה הרזות של הלן, שכיסו את פניה כדי שלא יראה אותה בבכיה… היא לא ידעה שהכל לחינם ולשווא… הפנים הזרים נלוטו, נשברו ושכו. הלן בכתה על האכזריות שנהגו באחרים – – –
קולא עמד מלכת, נפעם כולו מעניגות פתאום מגומגמת ומרוגשת שלא הרגיש כמוה מעולם. היא שייכת אל ההם ויודעת לבכות. מי את? הירהר פתאום. האם כבר ידעת לבכות גם אז, כשנפגשנו? לא ידעתי זאת; גם זאת לא ידעתי… אינני מכיר אותך, כלום אינני יודע אודותיך, רק את גופך אני יודע. כששאלתיך פעם, הייתי מרוצה שמנעת ממני את התשובה, שכך קל היה יותר – לא לדעת כלום… למה לך לדעת, אמרת. אתה תישאר אתה ואני אֶשאר אני… הלן ישבה אז על יד השולחן, ראשה נשען קצת לאחור, ועל פניה חיוכה הלעגני הענוג, והוא זוכר כל מלה, כל רגע, כל זיזה, כאילו היה זה אתמול. הוא לא ידע שיזכור את הכל במידה כזו. אתה תישאר אתה ואני אֶשאר אני… אך אולי גם זה אינו נכון עוד, שהרי את כאן ואני ראיתיך בוכה. אסור לך לבכות… הוא היה מופתע כאובד־עצות, וקוצר־הרוח הענוג לא פג. הוא האיץ את צעדיו. לחינם, אמר לעצמו, לחינם אמהר; עדיין מוקדם ביותר. סוף־סוף היה למעלה לפני בית־החולים ועמד מלכת מחומם וקצר־נשימה. הוא קינח את הזיעה מעל מצחו ופניו ועבר את החצר. דלת המשרד היתה פתוחה, והוא נכנס.
הפקיד, שקיבל אותו בפעם הקודמת, כבר היה כאן. ודאי בא גם הוא לפני רגעים מספר, שכן עסוק היה בסידור שולחנו – להסיט את בקבוק־הדיו, הלוח וסל־המכתבים למקומם הקבוע. כנראה שרוצה הוא להתחיל בעבודה.
“רוצה אני לבקר אצל הגברת רנאיי,” אמר קולא. "בשבוע שעבר הייתי כאן, אולי זוכר אתה. חדר מספר שלושה־עשר. אולי יכול אני – – – "
הפקיד הביט בו בקצת תמיהה:
"הגברת רנאיי? רגע אחד. דומני – – – "
“אני יודע, מוקדם מדי. אך היא שוכבת בחדר יחידה. ודאי גם עכשו לא אפריע לה.”
“לא, לא…” הפקיד ניגש אל הדלפק, הוציא את הרשימה, חיפש, נד בראשו ואמר: “יפה, נזכרתי; הגברת רנאיי כבר איננה כאן.”
קולא נרתע לאחור:
"כבר איננה כאן? זה – – – זוהי בוודאי טעות! ודאי, שזוהי טעות! היא בהכרח כאן. היא מן האוניה ‘אכסודוס’, אתה יודע – – – "
“אני יודע. אני מכיר אותה. היא כבר איננה כאן. אתמול יצאה.”
“אינני מבין. זה – – – ואיפה היא? אני באתי מתל־אביב כדי לבקר אצלה. אולי תוכל לומר לי איפה היא כעת?”
“צר לי, אינני יודע.”
“זה בלתי אפשרי. אינני מאמין! בבקשה, בדוק נא היטב… בבית־חולים רגילים לרשום לאן הולך החולה אחרי צאתו. אנא, היטרח־נא וראה!”
“אל תצעק,” אמר הפקיד זועף. “זה לא יועיל לך. אין לנו כתובת, ואיננו יכולים לעזור לך. הגברת רנאיי לא השאירה שום כתובת.”
“אך עלי למצוא אותה!”
“אני מצטער!” אמר הפקיד וחזר אל שולחנו, ושם הוסיף: “אולי היא תכתוב לך.”
“כן…” אמר קולא והוסיף לחכות. “אם כן, אינך יודע?”
“לא.”
“אולי יודע הרופא את כתובתה?”
“לא. ודאי שלא.”
"ובכן – – – " אמר קולא ופנה מהוסס, חזר אל הספסל עליו הניח את המתנות, נטל אותן ובתנועה עזה החזיר את הפרחים למקומם ואמר נזעם: “שלח־נא את הפרחים לאחת החולות. הם אינם נחוצים לי.” ויצא בראש נפול.
בחצר שוב עמד, הביט נואש לאחור, אחר־כך המשיךאת דרכו במורד ההר העירה. השמש כבר עמד בגובה השמים, והיה חם. קולא הרגיש עצמו עייף כמו אחרי מאמץ קשה לחינם. כעס לוהט ואובד־עצות בער בו. כעסו היה מכוּון אל הלן ואל מבוכת־עצמו. הלן רימתה אותו. לחינם הוגיע את מוחו; היא הערימה עליו, הלכה ונעלמה. איפה יחפש אותה כעת?
כשגילה לפני שבוע את שמה ברשימה, היתה הרגשתו הראשונה פחד, הוא נרתע כמו מפני סכנה ורק נגד רצונו עלה אליה, מתוך איזה לחץ סתום. והאם לא למען ניני בלבד עשה זאת? כעת נראה לו הדבר כאילו היה לפני עידן ועידנים, ובינתיים התרחש הרבה מאוד, אף כי לא ידע מה בעצם התרחש. אך היום בא רק למען הלן, והנה היא איננה! הוא היה בטוח שהיא מחכה לשובו, שהיא שמחה לבואו, והנה רימתה אותו והלכה. היעלמה הרגיז אותו מאוד והרוגז היה עז ונזעם, אך מוזר: יחד עם זה לא היה זה אלא פרצופם השני של קוצר־הרוח והעניגות. אני מוכרח למצוא אותה! אמר בלבו בעקשנות. מוכרח! הוא לא ידע במה להתחיל, וחזרה עקשנית זו היתה ברגע זה ההקלה הקטנה היחידה בשבילו.
ז
הכביש ירד בפניות גדולות אל המישור, והם נסעו במהירות גדולה. לצדי הדרך עמדו ההרים זקופים אל־על, על הדרך כבר היה מוטל צל, אך שם למעלה עמדו עדיין ההרים והיער באור צבע־דבשם של אחרי־הצהרים. עוד מעט ויגיעו לבּאַבּ־אֶל־ואַד, שער הגיא… הירהר קולא. וגם שער ירושלים. הוא בא מירושלים. הוא חיפש אחרי הלן ולא מצא את עקבותיה.
ימים אחדים אחר ביקורו חסר־התוצאות בבית־החולים בא לידי מסקנה, שאחד המשרדים העוסקים בסידור העולים יידע יותר מכול דבר־מה על הלן. דואגים לי, אמרה הלן, ומי אחר דואג לה? והוא עלה לירושלים. אך במשרדים ידעו על הלן פחות ממה שידע הוא עצמו. שמה היה רשום; מן האוניה העלו אותה על החוף; היא שכבה פצועה בבית־החולים; אך שעזבה את בית־החולים – על כך לא ידעו כלל. הלן לא פנתה אל אחד המשרדים הללו, וכך נשארה אלמונית שאין למצוא אותה. במשרד רשמו את כתובתו והבטיחו להודיע לו אם הלן תופיע שם. יותר מזה לא הצליח.
קולא הביט נכחו בראש מושפל. היעלמה של הלן לא נתן לו מנוחה. זה היה עלבון מרגיז, ההולך ומחריף מיום ליום במקום לקהות ולהגליד. הוא לא רצה לעשות לעצמו חשבון בענין, ובכל זאת ידע ידיעה מתבהרת יותר ויותר שהלן בעטה בו. היא מפניו נעלמה, כשם שהאמין בתחילה שאליו באה הנה. הוא נבהל כשגילה אותה בבית־החולים, משום שהאמין שלא־מדעת כי עליו להכריע סוף־סוף, והוא פחד מפני הכרעה זו. שגם הלן יכולה להכריע בדבר־מה – זה לא עלה על דעתו כלל. והנה היא עשתה זאת, הלכה בלי להשאיר לו ידיעה כלשהי, כאילו שכחה אותו או לא רצתה כלל לדעתו. הוא השאיר לה בשעתו לכל הפחות מכתב כשנסע לגרמניה…
פתאום נעשה לו חם. הוא עשה אז מה שהיא עשתה עכשו. האם הצטערה הלן אז כמו שהוא מצטער עכשו? הוא גירש ממנו את המחשבה. זה היה ענין אחר לגמרי; הוא הוכרח לנסוע אל ניני; הלן היה עליה להבין זאת והיא גם הבינה, והא ראיה – אחרי שחזר לא הזכירה לו זאת אף במלה אחת. ובכלל, הכל היה אז אחר לגמרי, לא לכתו ולא בואו לא היתה להם חשיבות מיוחדת.
שוב נסתבך בהירהוריו. האם בואה ולכתה של הלן עכשו יש להם חשיבות יותר? כן… משום שבואה לא היה מקרה. פחדו היה מוצדק בהחלט; היא באה בשבילו, היא באה אליו. והוא רצה לברוח, כאילו רצה שוב להוכיח שהוא חפשי ממנה… אלא שהוא לא ברח, אלא עלה אליה. וכעת היא ברחה, היא בעטה בו. אך אין זה בכל זאת נכון; עליו רק למצוא אותה והדבר יתבדה. מה שקרה עכשו היה בלי ספק שונה בהחלט מכל מה שקרה בחורף. זוהי איננה רק חזרה על מה שקרה אז, אלא גם המשך… איפה היא? מאז אותו בוקר־האכזבה בבית־החולים התהלך בצפיה שפתאום יפגוש בה. יכולה היא להיות גם פה גם שם. אולי נסעה־עברה לפני רגע ברחוב, אולי עבר היום על יד הבית בו היא מסתתרת, אולי תבוא לקראתו הערב, כשיפנה בפינה הבאה.
שוב הניד בראשו. המקרה היה תקוותו היחידה. אין חובת הודעה על שינוי כתובת בארץ, והלן היא זרה כאן. אם לא יעזור לו המקרה, ואם היא לא תבוא אליו מעצמה, הרי אין דרך למצוא אותה. אלא שאין ספק כי תופיע מאליה – –
קולא הביט במצח מקומט החוצה. לפני עשר שנים בראוּ כאן את היער משני צדי הכביש, מפני ששימש מקום מחבוא לכנופיות ערביות שהיו יורות מן המדרונים על התעבורה בכביש. מאז נטעו שנית את המורדות, ושוב זקופים ברושים ואשוחים ועפאיהם שוב נותנים צלם. אלא שלא רק עצים ושיחים, אלא כל גבשושית אדמה משמשת מחסה… העצים נותנים הפעם מחסה יותר מכדי־הצורך; קומץ אנשים מזוינים דיוֹ לעכב את התעבורה בכביש, וכביש זה הוא הקשר היחידי בין ירושלים ובין החוף, והוא עובר מרחקים גדולים בשטח הערבי. קולא אהב מתמיד את חלקה זה של הדרך, ועכשו מביט הוא החוצה בעיניים עוינות; מבטו תר בחשד את הסלעים, העצים והשיחים, כאליו חושש הוא בכל רגע להתנפלות.
והחשש לא היה לגמרי חסר־יסוד. בימים האחרונים באו פעמים אחדות לידי התנגשות בשטח הגבולות שבין תל־אביב ליפו. איש לא ידע איך ומדוע, אך יהודים נתקפו, חנויות יהודים נשדדו ונשרפו, והיו גם חללים. גם לפני עשר שנים התחילו באותו מקום עצמו ובאותה צורה עצמה מאורעות־הדמים, מקרים יחידים שהתרבו מהר; המהומה פשטה תוך ימים בכל הארץ, הפכה למלחמת־גרילה ולא פסקה שלוש שנים רצופות. האם גם הפעם מתחיל הדבר באותו אורח זה עצמו ובאותו המשך עצמו? עדיין לא, אמר קולא בלבו שלא מדעת. עדיין לא… אין אנו מוכנים עדיין כל צרכנו – – –
הנהג נסע גם בדרך־המישור במהירות לא פחותה. אחורי גבו של קולא קמה דממה. הנוסעים ישבו בפנים הדוקים ומודאגים, ואיש לא שאל מדוע נוסע הנהג במהירות לא־רגילה ואסורה כזו. קולא ידע את הסיבה לא פחות מהאחרים. הם נמצאו עדיין בשטח ערבי, והיה רצוי לעזוב שטח זה עוד לפני בוא הערב. השדות היו ריקים, מכוסים עשבים שוטים נמוכים ויבשים, ורק פה ושם העידו גבעולי־קש שבאביב היתה כאן תבואה. גם הדרך היתה ריקה, ריקה שלא כרגיל עד להתמיה, וזה שעה ארוכה ששום כלי־רכב לא בא לקראתם. כעבור זמן נראו מרחוק מגדלים, עצים ובתים.
"רמלה – – – " אמר אחד הנוסעים בשפה רפה. משנקב בשם, הבינו הכל מה רצונו לומר. בימי מאורעות היתה רמלה מקום סכנה. לפי שעה לא ניתן לראות כלום. האוויר היה חם ומעיק ושקט לגמרי. אווירון חג נמוך מעל הדרך ועבר מעליהם, כאילו רצה להתבונן בהם. ואולי לא היה זה אלא מקרה? הנה הוא פונה ומתרחק ויורד על פני מגרש התעופה הקטן אחורי השדות. הם נכנסו העירה.
הרחוב הראשי היה מאוכלס והומה מאדם. האם היו ברחוב הראשי אנשים יותר מן הרגיל? בחנויות הפתוחות עמדו הקונים, ולפני בתי־הקפה ישבו הגברים בשלמותיהם הלבנות הארוכות ועל ראשיהם תרבושים אדומים, שתו את הקפה שלהם ועישנו נרגילה. על מה שוחחו? אי־שם טרטר רמקול, וקול־זימרור גרוני מקונן, מחַטם, מלוּוה בכלי־זמר של מיתרי־פריטה מצרצרים בקול רם לא־טבעי נשמע מתוכו. לאורך הדרך צעדו גמלים, ועל יד אחד הבתים עמדו שני כבשים קשורים פועים. זו היתה תמונה רגילה, אך כנראה, שהתרגשותם של הנוסעים חידדה את אוזניהם ואת עיניהם מאוד. לעת־עתה אין איש שם לבו כנראה למכונית העוברת.
לפני בנין המשטרה עמדו שתי מכוניות משורינות וכמה שוטרים מזוינים. השוטרים נשענו אל הגדר ושוחחו לפי תומם. אחד מהם ראה את המכונית הקרבה, ניגש אל הכביש והרים את ידו. הנה עצר. הוא נסע במהירות רבה מדי דרך העיר, אך זאת לא יכול השוטר לדעת, כי מכאן אין לראות את הכביש אפילו באורך מאה מטרים.
“רשיון בבקשה!” אמר השוטר.
הנהג מסר את רשיונו בשתיקה. כל העיניים היו מכוונות אל השוטר. הוא בדק את הרשיון בקפדנות יתר, הפך בו הנה והנה ופעם הרים את עיניו. בין רגע הוקפה המכונית ילדים יחפים וערומים למחצה, נערים וגם גברים מתבטלים, שמיהרו אל המכונית, פיטפטו, הביטו בה וחיכו. הנוסעים לא רצו לשים אליהם לב, וישבו בלי לזוז ובלי להשמיע מלה. איש מהם לא הביט החוצה. השוטר לא נחפז. הוא בדק גם את מספר המכונית ותחב את ראשו אל תוכה.
“אתה נסעת במהירות יתירה על המידה,” אמר.
“אני מצטער מאוד!” אמר הנהג באדיבות יתירה. יותר לא אמר. הוא הביט בשוטר וחיכה.
“עליך לשמור על המהירות המותרת. אם עוד פעם תעבור על החוק, תיענש!”
“תודה רבה.”
השוטר החזיר לנהג את הרשיון ואמר ברשלנות:
“תעודות־זהות בבקשה.”
ושוב אותה בחינה, קריאה ודיפדוף בתעודות. אחד הנוסעים גידף בחשאי, ושני הדליק סיגריה ונשען לאחוריו בעיניים עצומות. לבסוף החזיר השוטר את התעודות, לכל אחד אמר “תודה”, הזדקף ואמר בקול אדיש:
“על גבול יפו ותל־אביב משתוללת מלחמה. מוטב שתחזרו. אם תמשיכו דרככם, יהיה זה על אחריותכם וסיכונכם.”
“מה קרה?” שאלו הנוסעים מרוגשים.
“פרטים אינם ידועים לנו. כזו היא ההודעה. אתם מוזהרים. אין אנו יכולים לקחת על עצמנו אחריות.”
ועוד בטרם הספיק אחד הנוסעים לענות, אמר הנהג: “תודה רבה. אנו נוסעים הלאה.” והתניע את המכונית ברעש.
הטבעת מסביב למכונית נתהדקה בינתיים עוד יותר. ילדים אחדים עמדו אפילו על מדרגת המכונית.
“כרצונכם,” אמר השוטר. אחר־כך צעק דבר־מה בערבית, הילדים קפצו בצריחה הצדה, ההמון נסוג קצת, המכונית נסעה.
"ובלבד שנהא בחוץ – – – " נהם הנהג. מעל גבה של המכונית נשמעה השתקשקות עמומה, והוא הטיל מבט בראי שלו. “רק אבנים. אין דבר, השמשות שלי בטוחות…” אמר ולחץ על דוושת־הדלק, והאספסוף נשאר מאחור. הנהג לא עצר אלא אחרי שכבר היה מחוץ לתפיסת־עין ובשום מקום לא נראה איש. הוא פנה לאחור וחייך זעף:
“ובכן?”
הנוסעים הביטו זה בזה במבוכה. איש לא רצה לענות תחילה.
"אני – – – " נהם לבסוף האיש המעשן סיגריה, “אני מוכרח להיות הערב בתל־אביב.”
“גם אני!” אמר קולא. הוא לא שקל הרבה. הסכנה לחזור ולעבור ברמלה ואת כל הדרך בחזרה נראתה גדולה יותר מן הסכנה העומדת לפניהם ושלא היתה לו תפיסה נכונה עליה.
"מלחמה – – – " אמר שני. “בוודאי הפריז. הוא רצה להפחידנו… אך בכל זאת צריך לדעת מה מתרחש שם באמת!”
“אם כן, אין אנו יודעים!” אמר נוסע מזוקן ובא־בימים. “אם נעבור בשלום, הרי אין שאלה. מי יכול לומר בוודאות אם נעבור או לא?”
“אני חושב שנעבור,” אמר הנהג. “אם הערבים לא הקימו מחסומים בדרך, נעבור. ואינני חושב שעשו זאת, כי האנגלים בכל זאת לא ירשו. גם הם זקוקים לדרך.”
“טוב, אם כן ניסע!” אמר האיש בעל הסיגריה.
“אולי ייגמר הענין עד שנגיע לשם,” אמר שני. “השם יעזור לנו!”
“בלי ספק,” אמר המזוקן. “אלוהי־ישראל הוא חבר ותיק ביותר ב’הגנה'!”
כולם צחקו. רווח להם בעין על שהחליטו להמשיך בדרכם. פתאום נעשה להם הכל מובן־מאליו. חבל היה לאבד אפילו מלה אחת על כך. אך בצחוקם נשמעה גם התרגשותם.
“בבקשה לסגור את החלונות,” אמר הנהג. “ולסימן הראשון לכווץ את הראש ולהצטמצם למטה!”
המזוקן מדד בעיניו את היקף גופם של הנוסעים ואמר בשפה רפה שבספק:
“מסופקני אם נצליח!”
והם נסעו הלאה. כעבור זמן הופיע לעיניהם ממרחקים, בשולי השדות ושמי תל־אביב, קו לבן מטושטש עולה ויורד. השמים היו חיוורים ואדיים, ומשמאל עלתה תימרת־עשן שחורה, שהלכה והתנפחה לאט־לאט בעתרות נמוכות, כרסתניות, מתערבלות.
“דליקה!” אמר אחד הנוסעים.
השאר רק ניענעו בראשיהם ושרקו.
הדרך היתה ריקה. הם לא פגשו אלא כלי־רכב צבאיים אחדים, שעברו בלי לשים אליהם לב, וגם בשני הכפרים הערביים שעברו בהם לא הוטרדו. כעבור עשרה רגעים בערך אמר הנהג:
“כך… לעת־עתה בסדר!”
קרוב לפרשת־הדרכים לתל־אביב הֵצרה הדרך והתרוממה קצת. לימין עברו חליפות שדות פתוחים ופרדסים, ואחר־כך באו בתים נמוכים וביניהם שטחי משוכות סבוכות, החוצצות בעד המראה. לשמאל היה פרדס ארוך מגודר במשוכה כקומת־איש, אחר־כך שביל־חול צר ומאחוריו שורת בתים ערביים הסמוכים אל הרחוב. הרחוב היה ריק מאדם. אך אי־אפשר היה לראות אלא חלק קטן ממנו, משום שבסוף המעלה שוב בא מיפנה. כשהגיעו אל נקודה זו נשמעה יריה, ומיד אחריה צרור שלם, ויחד עם היריות ירד ברד אבנים על המכונית. אבן אחת פגעה בזכוכית החלון שעל יד קולא, שנתבקעה בפיצפוץ רם. קולא התכווץ מיד עם היריה הראשונה ולא הסתכל אל עבר החלון, ורק מזווית־עינו ראה שהזכוכית מצוירת נקודה קורנת ומאות קרני־בקעים, אך אינה מתפוקקת. בכל גופו עבר חום פתאומי מחניק, כולו היה מכוסה זיעה ולסתו נתקפה עווית. אלא שעוד לא הספיק לתפוס את הדבר בבהירות, והמכונית עברה והגיעה אל פרשת־הדרכים ודהרה במהירות אל המיפנה. לרגע קט נראה היה כאילו נזרקה לצדי הדרך; הנהג בלם בגלגלים חורקים, טילטל את המכונית סביב ושוב דהר קדימה. שוב היה שקט בחוץ.
קולא קם ברעדה, פנה לאחור וצחק בנשימה קצרה. מיד קמו גם שאר הנוסעים, מתחת המשענת הופיעו ראשיהם החיוורים, המדולדלים והמחוממים, והם הביטו זה בזה כאילו שיחקו במחבואים. גם הם צחקו מרוגשים ונבעתים.
“מוטב שתישארו עוד למטה,” אמר הנהג. “עוד פרשה אחת יש לנו – ––”
הוא היה חיוור והזיעה נטפה לו לאורך פניו.
קולא הטיל מבט החוצה. הענן השחור עלה עכשו במרחק מאות מטרים אחדות מהם, ועדיין אי־אפשר היה לראות מה בוער שם; אולי היו אלה דליקות אחדות, שכן עוד התאבכו ועלו משואות־עשן חדשות. לשמאל, מאחורי השדות והגנים, שכנה יפו, וגגיה ומגדליה מיוקדים מן השמש השוקע. אחרי היריות וטירטור האבנים היתה דממת הכביש העזוב לא טבעית ומפחידה. פתאום באה מכונית משורינת בדהרה, בלמה בחריקה ועמדה לפניהם. אחד החיילים קפץ מהמשורינת ומיהר אליהם ברובה מוכן; ממרחק כמה צעדים צעק:
“ידיים למעלה!”
הנהג קרא אליו בפנים אדומים דרך החלון:
“מוטב שתמהר ותסע הלאה! על יד פרשת־הדרכים מחכה לך עבודה! ירו בנו מיד אחרי המיפנה!”
הוא יצא מן המכונית, ושוב לא שם לבו אל החייל, אלא בדק את מכוניתו מסביב. החייל החזיק עדיין את רובהו מוכן, אך היה מופתע בעין וניגש אל הנהג לאט־לאט. בינתיים יצאו עוד שני חיילים מן המשורינת.
“הנה!” אמר הנהג בכעס. “אתה רואה? והנה! והבט בשמשת חלוני!”
קולא התכופף החוצה. בכנף־הרפש, קרוב לגלגל, היו שתי פגיעות־קלעים ביריות.
“אילו חדר כדור זה בטפח אחד עמוק יותר, אילו פגע בצמיג, היו מוטלים לפניך כאן חמישה מתים! ואתה עוצר אותנו וצועק ‘ידיים למעלה!’ חרפה ובושה!”
“איפה זה קרה?” שאל החייל.
"כולם רצו לענות בבת־אחת. הנהג חזר ונכנס למכונית וידו היתה כבר על מנוף־ההילוכים.
“כבר אמרתי לך,” רטן. “לפני המיפנה. משני הצדדים ירו בנו.”
“טוב, תוכל לנסוע,” אמר החייל בנעימה ידידותית יותר. “אל תפחדו, הדרך העירה שמורה והכל שקט.”
“אין אנו מפחדים!” אמר האיש בעל הזקן. המכונית וגם המשורינת זזו בחריקות ויצאו לדרכיהן.
“שומרינו ומצילינו!” אמר הנהג בלעג. “שלא נפחד! עכשו, כשהכל עבר!”
“הם מופיעים תמיד במקום שכבר אין צורך בהם!” אמר האיש בעל הסיגריה. “ומתרברבים ומדברים גדולות.”
קולא שתק. הוא הרגיש בחילה קלה, הרגשת סחרחורת שבחולשה. רק כעת הוברר בהכרתו, שזאת היתה סכנת־מוות רצינית. למרות כל ההתרגשות והצפיה בא הכל ועבר בפתאומיות כזו, שעדיין קשה היה לתפסו. כעת היתה הבהלה פתאום בהירה לגמרי, בדומה לדיוקן העולה במפתיע מתוך האפלה.
במקומות אחדים היתה הדרך זרועה רסיסי־זכוכית, והחנויות ובתי־המלאכה היו סגורים. הם הגיעו אל מכונית־משא הפוכה ועל ידה משמר־שוטרים. קצת הלאה כבר התהלכו אנשים לאורך הבתים, ומשעברו גם את המיפנה האחרון ראו, שתמונתה הרגילה של העיר לא נשתנתה בכלום. הרחובות היו גדושים, ורק בקושי אפשר היה לעבור בתוך התעבורה. פה ושם כבר הבהיקו מודעות־האור, החנויות היו פתוחות ומלאות אדם ועל יד תחנות האוטובוסים עמדו נחשי־תורים ארוכים. איש כמעט לא חשב על מה שהתרחש היום במרחק כמה מאות מטרים מהם, על גבול העיר, ואולי מתרחש עדיין. רק צעקות מוכרי־העתונים הכריזו ברבים על המאורעות, בהם נפצעו עשרים יהודים, מהם אחד פצעי־מוות.
ח
כשהגיע קולא לגן־יוחנן כבר היה חושך. הוא יצא מתוך האוטובוס, נשאר עומד ברחוב האפל והביט אחרי כדור־האור של האוטובוס, שעלה מהר במעלה הרחוב ונעלם אחורי הגבעה. רגעים אחדים עוד נדף ריח־הבנזין, ואחר־כך השתלט אווירו הצונן המלא שלווה של גן־יוחנן. קולא נשם נשימות עמוקות אחדות ואחר־כך נכנס לאיטו אל המושב.
הגברת גולדפארב קיבלה את פניו בכל אותותיהן של צפיית־חרדה ושמחה. קולא לא היה רגיל כלל לחיבה כזו ממנה. הוא חשב שזוהי שמחה ליציאתו בשלום מתוך סכנת־המוות, אך מיד נודעה לו הסיבה האמיתית. הגברת גולדפארב הלכה בעקבותיו אל חדרו ואמרה תוך פריכת־ידיים:
“אני כל־כך שמחה שסוף־סוף באת. אינני יודעת – – – מה יהא עלינו? אמור לי בבקשה, מה יהא עלינו?”
“מדוע? וכי מה קרה?”
“אינני יודעת מה קרה, אבל הם חופרים חפירות־הגנה!”
“מי? איפה?”
“האדון מילק… אינני יודעת מה קרה. לא שמעתי כלום.”
קולא חייך:
“זאת אומרת – – – היום ירו עלינו בדרך, אך אינני חושב שמשום כך חופרים חפירות־הגנה בגן־יוחנן.”
הגברת גולדפארב ספקה את כפיה:
“למען השם… ידעתי! אתה רואה… מה… איפה… ולא קרה לך כלום?”
“לא.”
“כעת זה מתחיל! זכור מה שאמרתי לך: כעת זה מתחיל!”
“שטות…” אמר קולא. הוא היה מרוגז משום שהיא נתנה ביטוי לפחדו־שלו. “אם אין מצדך מניעה, אני רוצה להחליף בגדים. עלי לרדת ולראות מה קרה.”
“כן, בבקשה… ותאמר לי, אחר־כך מה עלי לעשות.”
“אינני יודע מה עליך לעשות. אולי ללכת ל’השופטים', שם מתקיימים שעורי־ערב לעזרה־ראשונה. את זה עליך ללמוד. כדי שתדעי מה עליך לעשות, אם יביאו אותי חזרה מהחזית לגן־יוחנן פצוע.”
“אתה עוד מתלוצץ על כך! לא לזה נתכוונתי. סתם – מה עלי לעשות?”
“מה את יכולה לעשות בכלל?”
“אני – – – יכולה לנסוע העירה וללון שם הלילה.”
“טוב, סעי העירה וליני שם הלילה. הלזה נחוצות החלטות?”
“אך אין לי שם מקום ללון.”
"אם כן, הישארי פה! כך אין לך מה לשקול. אני אמסור לך את מה שיוודע לי. וכעת רוצה אני – – – "
“כן, כן…” אמרה הגברת גולדפארב נכלמת והחליטה סוף־סוף ללכת. "אני שמחה מאוד שסוף־סוף חזרת. אני אשה זקנה – – – "
קולא נכנס אל חדר־האמבטי, החליף את בגדיו ויצא לחפש את מילק. אמנם הודעתה של הגברת גולדפארב היתה מופרזת, אך בכל זאת הדידה את מנוחתו. הוא הלך בכיווּן החורשה. מאחורי הבתים האחרונים ראה אורות, וכשהתקרב יותר, גם קבוצת אנשים עובדים שם. ארבעה מהם עמדו כמעט עד הברכיים באדמה וחפרו תעלה, ושלושה ישבו על שפת התעלה והסתכלו.
“הי, אתה!” קרא גאליאנו הנגר כשקולא ניגש. הוא ישב על שפת התעלה וצחק להנאתו. “איפה היית? אנו מחכים לך. יש עבודה!”
“אני רואה. אתם כבר עייפים לגמרי, מה? מה קרה?”
“לא כלום. יש לנו ערב פנוי ובכן בונים אנו מיבצרים. החושב אתה שאנו יושבים כאן סתם ומביטים? אנו החליפים. כבר יש לנו מאחרינו עבודה הגונה. ומיד שוב נתחיל. אך חסר לנו עוד איש רביעי. בוא!”
“טוב, טוב… אך זה שבתי מירושלים ועדיין לא אכלתי כלום. למה אתם בונים ביצורים?”
גאליאנו ענה בקיצור:
“אינני יודע. פקודה.”
“איפה מילק?”
“בעֵבר השני, בקצה ההוא. גם שם בונים.”
“הבה אראה… מיד אחזור.”
קולא מיהר והלך. החפירה השניה נעשתה בשולי השדות, לפני הפרדס. כאן עבדה קבוצה גדולה יותר. מילק היה עסוק בסימון מקום החפירה, בקשת שטוחה סביב הפינה, כדי שיוכלו לשים עין פקוחה מן החפירה על הפרדס והחורשה בבת־אחת. מילק הזדקר כשראה את קולא:
“סוף־סוף… הנך!”
“כן, הנני,” אמר קולא. “מה יש?”
“לא כלום. זה מוכרח להיעשות פעם, והיינו צריכים לעשות זאת מזמן. ובכן, עושים זאת היום.” הוא צעד צעדים אחדים יחד עם קולא ואמר בלחש: “ניתנה הוראה לעמידת־הכן. קיבלנו גם עזרה. עשרה אנשים… הם למטה בחורשה. בחורים כארזים! תראה… פה אין לראות דבר מעורר שומת־לב, אך אי־אפשר לדעת.” הוא הירהר רגע והוסיף: “הייתי רוצה שהלילה תצא לשמירה.”
“שלשום הייתי בשמירה ואני עייף עד מוות. אך זה חזרתי מירושלים. בדרך ירו בנו,” אמר קולא במורת־רוח.
“מצוין!” אמר מילק. “אם כן נכנסת בבריתה של האש. איך זה היה?”
“לא שמח ביותר,” ענה קולא מאוכזב ממילק על אדישותו. “היה לנו מזל, לא קרה אסון.”
“איפה ירו בכם?”
“על פרשת הדרכים.”
“כן, זה מקום מועד לפורענות. מוכרחים לעשות שם פעם סדר. אך זה אינו פשוט כל־כך… נבהלת מאוד?”
“לא!” ענה קולא קצת מהר מדי.
“אני נפחדתי מאוד בפעם הראשונה. אין זה עונג רב ואין מתרגלים לכך במהירות.”
“זה בא ועבר במהירות כזו, שלא היתה שהות לפחד אמיתי,” אמר קולא נבוך ונזעף.
“נו, כן… שמע, יכול אתה להיות במשמר השני. לישון עד אחת, ואחר־כך לצאת.” ומכיון שקולא היסס עדיין, הוסיף ביתר לחש: “יש לי דבר־מה, שאינני יכול למסור לידי כל אדם. לכן אני רוצה שתצא אתה.”
“מה זה?” שאל קולא. כאן שוב המתיק מילק סוד שלא לצורך. אך דבריו בכל זאת לא החטיאו את השפעתם.
“בוא אתי,” אמר מילק, “זה אצלי בבית.”
הם חזרו. בדרך שאל קולא:
“החושב אתה שכעת יתחיל הענין, מילק?”
“לא. אינני רואה מדוע זה יתחיל כעת. עדיין לא הוכרע דבר. ה’הגנה' שלחה אתראה לערבים. לפי־שעה זה די. לפי כל הסמנים אין גם הערבים רוצים כעת במהומות. עדיין לא… לי ברור, שמה שנעשה עד הנה הוא ביוֹזמת האנגלים. תוך יום־יומיים שוב יהיה שקט בוודאי. אך מובן שאין איש יכול לומר זאת בוודאות. צריך לעמוד על המשמר.”
הם עמדו לפני ביתו של מילק. מילק נכנס ומיד חזר. ידיו היו תחובות בכיסי־מכנסיו. הוא הטיל מבט מהיר ברחוב מעלה ומטה ואמר:
“נלך אליך הביתה.”
רק בחדרו של קולא הוציא את ידיו מכיסיו, ומסר לקולא שני חפצים שחורים כגודל אגרוף וצורת ביצה להם. קולא לקח אותם בידיו. משקלם הפתיע אותו.
“המבין אתה בשימוש של אלה?” שאל מילק.
“לא. מה הם?”
מילק צחק בסלחנות:
“רימוני־יד. תוצרת־הארץ. צריך לשמור עליהם מפני עין־רעה, משום שהמשטרה המוספת אין לה רימוני־יד. אתה מבין?”
“כן,” ענה קולא ונזכר במורת־רוח לרגע, שהאנגלים מענישים על החזקת נשק בשנים אחדות מאסר. “ומה עלי לעשות בהם?”
“אתה לא תצטרך להשתמש בהם. מחר בבוקר תביאם אלי חזרה. תוכל למסרם גם לאשתי, אם לא אהיה כאן. היא יודעת את הענין… ועכשו שים לב: רימוני־היד מחושבים למרחק של שלושים עד ארבעים מטר. אתה נותן למתקיפים להתקרב. כל זמן שמנוף זה סגור, לא יוכל לקרות כלום. לפני הזריקה עליך לשחרר את המנוף ולהחזיק אותו יפה, ורק ברגע האחרון תרפה ממנו ותזרוק את הרימון בכל הכוח… כך. ומיד אחרי הזריקה תתפוס מחסה. עד כמה שזה אפשרי. הבינות?”
“כן.”
“עליך לדעת שזהו האמצעי האחרון שלנו. הבחורים למטה יש להם רובים, וגם לנו יש שלושה. הרימונים הם מבטחנו האחרון, במקרה שלא נצליח לעצור את ההתקפה באש־הרובים. אך אסור לך לאבד את עשתונותיך.”
“לא, לא, אני מבין.”
“שום דבר לא יארע… כן. עוד דבר. העשרה הם כעת למטה בחורשה. הם לא יישארו שם, הם בודקים את כל האזור. ישנה סיסמה מוסכמת, להבנת־גומלין מהירה בלילה.”
“ומה היא?”
“אתה לא תשכח אותה. ‘אכסודוס’.”
“לא.” אמר קולא. “את זו לא אשכח.” הוא ישב, הניח את הרימונים בזהירות על השולחן ואמר: “לא יאמן! המסכנים הללו עדיין יושבים באוניות הארורות הללו. אפילו בהמות לטבח אין מחזיקים זמן רב על כך על מסגר.”
“מובן,” אמר מילק. “הלא רק יהודים ישנם באוניות אלו.”
ט
נשמעה דפיקה בחלון, וקול צרוד ועמום אמר:
“קולא… השעה אחת.”
קולא קם מנומנם. הוא ישן חציו מלובש בידעו שיעירו אותו, אך כעת נדמה לו כאילו לא ישן בכלל, ושהקדימו בהרבה להעירו; לכל היותר עברו כחמישה רגעים מאז נרדם… הוא ישב אחוז־שינה על קצה המיטה, החליק על מצחו המיוזע וקרא החוצה בלחש:
“אני בא תיכף… רגע קט!”
“טוב, טוב. לא בוער.”
קולא לבש את מעילו, ניגש אל כוננית־הספרים והוציא את שני רימוני־היד שהחביא בערב בין הספרים, ויצא. אל מעקה־המדרגות עמד איש נשען בחשכה.
“עליך ללכת אל החפירה על יד החורשה,” אמר האיש. “השאר כבר שם. הנה הרובה, ועשרים וחמישה כדורים. ספור אותם.”
“הכל בסדר,” אמר קולא. “ליל מנוחה. איך היה עד עכשו?”
“כמו תמיד. שקט גמור.”
קולא צעד לאיטו במורד הדרך. האוויר היה רך ושקט לגמרי. החשכה היתה עבה והשמים מעוננים, ובשיפולי הרקיע, מתוך סדק־עננים, הופיע הירח ושוב נעלם מהר. גן־יוחנן ישן. הלילה עמדו שמונה אנשים בחוץ במקום שלושה כרגיל. עוד מאוחר בערב ידע המושב, שנתקבלה הודעה להיות נכונים, וניתנו הוראות איך לנהוג במקרה אזעקה; והדבר עורר התרגשות לא רק בלב הגברת גולדפארב. אך לעת־עתה ישנים בכל זאת, ואפילו הגברת גולדפארב… קולא חייך. הוא גער בה הערב, וזה הועיל. צר לו עליה. הם ישנים… אמר בלבו. אני שומר עליהם. הדבר נתן בלבו הרגשה מופלאה של עליונות וקורת־רוח. כעת היה ער לגמרי והרגיש עצמו מנופש לגמרי. אני שומר עליהם, ועל אותו האיש שהלך לישון, ועל שאר שבעת אנשי גן־יוחנן. וגם על העשרה שבחורשה. וגם “השופטים” נשמרת. ובכל מקום במישור, בו נוצצים האורות, עומדים על המשמר. כאן ובכל הארץ. כמה אנשים עומדים הלילה על המשמר? רשת משמרות פרושה על הארץ הישנה ומאזינה; גן־יוחנן אינו אלא קשריר קטן אחד ברשת. נעים לדעת זאת – אין האדם בודד…
באחד הבתים בכה ילד. עליך לישון, אמר קולא בלבו. אל תירא, ישן! באחד הבתים ישנה הלן… אך־זה עזב אותה… היא היתה ישנה כשראשה בתוך זרועה, ושערה נפל על פניה; היא היתה ישנה שינה עמוקה ולא הרגישה שהוא חמק ממנה החוצה; היא היתה יפה; הוא מרגיש עדיין את חומו של גופה היפה והישן; הוא מוכרח היה לצאת כדי לשמור עליה, אך מחר – – –
לא, הלן איננה כאן. אין זה אלא חלום מגרה ומענה. הוא אינו יודע איפה היא; גם ירושלים אינה יודעת. באחד הימים יספר להלן, שבגללה היה בסכנת־מוות. אי, זה לא היה באמת בגללה, רק במקרה אירע הדבר בנסיעה זו… באחד הימים ימצאנה ויספר לה. משימצא אותה, יהיה הכל בסדר. בטחון זה רק הגדיל את קוצר־רוחו ואת רוגזו על בריחתה הטיפשית. הרי היא ידעה לא פחות ממנו – – –
“מי שם?” שאל קול מתוך החשכה.
קולא נרעד ונשאר עומד.
“אני, קולא…”
החול שאך זה הותלל לפני החפירה היה כתם בהיר בחשכה. קולא ניגש, ורק משהיה קרוב לגמרי ראה את שלושת האנשים. גאליאנו ושני החיילים־המשוחררים. קולא ירד בזהירות אל החפירה.
“יפה התחבאתם. לגמרי לא ראיתיכם.”
בערב לא היתה החפירה אלא עד הברכיים, ואילו כעת היתה גמורה והגיעה עד הכתפיים. קולא רצה להניח את נשקו על הסוללה, אך אחד החיילים־המשוחררים אמר:
“גמור קודם את הסיבוב. גאליאנו ואני סבונו לפני שעה, וכעת לך אתה ושמואליק. אנו נישאר כאן. אתה יודע את הדרך?”
“כן.”
קולא עלה מן החפירה. כעבור צעדים אחדים אמר שמואליק:
“תן לי את הרובה. הוא כבד. אני רגיל ממך.”
“גם אני רגיל כבר, אך אוכל לתתו לך. לי יש דבר אחר.”
הם התקרבו בשתיקה אל החורשה. בצל העצים הראשונים לחש שמואליק:
“לאט־לאט!”
הם גיששו ועברו בזהירות קדימה. לא בפעם הראשונה הלך קולא בדרך זו, אך עם הצעדים הראשונים הרגיש עדיין מועקה קלה. עבר זמן עד שהעין התרגלה אל החשכה העמוקה יותר שבחורשה, ובשעה זו מרגיש אדם עצמו חסר־מגן. לבסוף שוב הבחין בקוויהם של העצים היחידים. אחד העצים הקטנים נע לפניהם וקול חד לחש:
“עמוד! הסיסמה!”
“אכסודוס!” מילמל שמואליק במהירות.
מבין ענפי העץ יצא בחור לבוש חאקי. על שכמו היה תלוי סטן, שֶנָצר אותו בשיקשוק.
“עליכם להיות זהירים יותר. כשהירח בהיר מאוד, רואים אתכם ממרחק קילומטר. החצץ שעל הדרך בהיר, ונוסף לכך אתם הולכים באמצע הדרך וביחד. אני ראיתיכם עוד כשעליתם מן החפירה!”
“טוב, טוב. בפעם הבאה… איפה השאר?”
“פה ושם. חלק הלך לפני זמן מה אל הפרדס.”
“קרה דבר מה?”
“לא. אך משהו אינו כשורה. כבר היינו שם פעם. ובכן, לכו הלאה. ואל תרעישו יותר מדי!”
“ליל מנוחה…”
הם צעדו הלאה, עד שהגיעו אל פאתי השדות. קולא היטה את הענפים הצדה והביט החוצה. הירח עלה בינתיים והפיץ אור קלוש. השדות היו רחבים ועזובים. אי־שם קירקרה צפרדע, במרחק נבחו כלבים, וכל הקולות הללו היו שייכים אל השקט השלו. השדות היו ישנים. הם הלכו הלאה בשולי החורשה, ופתאום עמדו שוב. הם שמעו רעש מכונית הולכת וקרבה. כנראה מכונית כבדה, מכונית־משא, שבוודאי נתקעה בחול. הרעש התגבר תוך גריפה וחתיה, המיה וטירטור, ושוב נפסק. כעבור רגע התחיל מחדש, אך המכונית לא זזה ממקומה.
“זה כאן, בקרוב,” לחש שמואליק.
“בפרדס.”
הם הוסיפו להאזין. שוב התחילה המכונית לטרטר, והפעם הצליחה. הטירטור וההמיה נפסקו, היו לחדגוון שהלך והתרחק לאט־לאט. נראה שהמכונית הגיעה כעבור זמן־מה אל הכביש הראשי; היא היתה כבר רחוקה, אך בדממה העמוקה אפשר היה לשמוע את חילופי ההילוכים. אחר־כך הלך שאון המנוע וחלש ולבסוף אבד במרחקים.
“זה היה בלי ספק בפרדס,” נהם קולא. “מה למכונית־משא בפרדס בשעה זו?”
“את זה רוצים בוודאי לדעת גם הבחורים שבפרדס,” אמר שמואליק בחיוך. “ומסתבר שהם יודעים כבר.”
הם פנו על עבר החפירה השניה; שם קראו אליהם והם ענו. אחר־כך עמדו לפני החפירה.
“גם אתם שמעתם את המכונית?” שאל אחד האנשים שבחפירה.
“כן.”
“ומה פירושו של דבר?”
איש לא ענה. כעבור רגע שתיקה אמר אחד:
“ודאי לא טובות.”
“למטה שקט גמור…” אמר קולא. “אולי אין חשיבות לדבר.”
“מכוניות־משא אין להן ענין בפרדס בשעה זו!”
“מובן…” נהם שמואליק. “נלך.”
כשרצו ללכת, קרא מתוך החפירה קול לעבר הפרדס:
“מי שם?!”
קול עמום ענה:
“אכסודוס!”
מאחורי גדר־הפרדס הגיחו חמישה בחורים. רק כעת ראו אותם, אחרי שהזדקפו והסתחבו לאט אל החפירה. תוך הליכה חבטו את החול מעל חזיהם ובטנם; כנראה שזחלו בינתיים.
“אין כמוכם, חברה!” אמר הראשון. “שמרתם כהלכה! האם הבחנתם בנו גם לפני שקמנו?”
“מובן מאליו!” אמרו הכל בבת־אחת בגאווה.
“נקווה! אך במקרה רציני תירו קודם ואחר־כך תשאלו. הפרדס קרוב מאוד, לעזאזל.”
“שמעתם את מכונית־המשא?”
הבחור ענה:
“בגלל מכונית־המשא היינו שם עוד פעם.”
“מה עשתה שם?”
“הטעינה.”
“כעת? בלילה?”
“כן.”
“מה יש לה להטעין בקיץ בפרדס?”
“דברים טובים. אנו חושבים שיש שם לערבים מחסן־נשק. אך אין אנו בטוחים בכך עדיין.”
“תודה רבה!” אמר אחד האנשים שבחפירה. “בשורה טובה לגן־יוחנן! ומה נעשה כעת?”
“לא כלום,” אמר הבחור ברוח טובה, “אתם לא תעשו כלום. אנו – – נעשה.”
“מה?”
“לא ברור לנו עדיין. או שנפוצץ את המחסן, או שנחרים את הנשק. מסתבר שנחרים. הוא נחוץ לנו…”
גם את זה אמר במנוחה גמורה, כדבר המובן מאליו; זהו הפתרון היחידי, ובוש שלא עמדו על כך עד עתה. בדבריו רחשה שמחה זעומה ויחד עם זה ילדותית בפשטותה, כאילו שמח מראש לאיזה מעשה־קונדס מוצלח, וגם ידע שהמעשה אינו בלי סכנה. האנשים היו מופתעים בוודאי מתשובתו, כי כולם שתקו, אך הבחור גם לא חיכה שמישהו יגיב. הוא מסר את הידיעה הנדרשת, ולמה להכביר מלים? הוא פנה ואמר באדישות:
“ובכן, נלך.”
החמישה המשיכו את דרכם בשרשרת על פני האחו, וכעבור צעדים אחדים כמעט שלא נראו עוד. שמואליק הביט אחריהם ואמר בקול תוהה:
“ובכן… נלך גם אנחנו.”
והם חזרו אל חפירתם. כעבור זמן־מה הפציע המזרח, וכעבור שעה הלכו גאליאנו והחייל־המשוחרר השני שוב לסיבוב. שום דבר לא קרה.
משהאיר הבוקר, הלכו הביתה.
י
הלן הביטה בשעון וקמה בלי־חשק. היה אחרי חמש, ועוד מעט תבוא דבורה. הלן נשארה יושבת קצת, משום שאילו היתה קמה בבת־אחת היתה תוקפת אותה סחרחורת קלה. כעבור כמה רגעים הידקה את שיניה והתרוממה. השכיבה לא ריעננה אותה עוד, ואולי רק החום הוגיע אותה כל־כך; בחדר היה חם מאוד. מסתבר שבחוץ כבר טוב יותר.
היא התלבשה וסידרה את החדר. תאוות־כבודה של הלן היתה בזה שדבורה לא תמצא שום פסול בחדר כשתשוב הביתה מהעבודה.
החדר, הירהרה הלן בבת־צחוק. חור קטן מגוחך זה! הוא לא היה גדול מאותו תא שנוא שבו התגוררה שנה תמימה. כעת גרות הן שתיהן כאן, ובכל זאת הרי זה שונה לגמרי; לא היה בכך מטעם הסוהר והעלבון… החדר לא היה באמת אלא תיבת־עץ גדולה, ארגז שהעולים היו מביאים בו את רהיטיהם וחפציהם לארץ. לפני המלחמה אפשר היה לקנות ארגז כזה במחיר קטן, לשים אותו במקום שהוא על הארץ, או להעמידו על אריחי־בטון אחדים, לקרוע בו חלונות ופתחים – והרי מעון… בשביל אנשים מעוטי־כסף ובשביל ישובים מעוטי־כסף היו ארגזים אלה ברכה רבה.
כאן, בתל־משה, כמעט שלא היו זקוקים עוד לדירות כאלו, שכן מרבית התושבים גרו כבר בבתי־אבן; אך דבורה לא רצתה להיפרד מעל ארגזה. סביבו נטעה צמחי־טֶפֶס, צבעה את קירותיו בצבע ירוק ואת הללו חילקה בווילוו לשניים. על הקירות תלתה ציורים חטוּבים, משיירי־בד צבעוניים תפרה שטיח־טלאים ובמשך הזמן רכשה באורח־פלא גם כרים ווילאות – וכך קסמה לעצמה דירה יפה.
הלן ניגשה אל הראי הקטן שעל הקיר והתבוננה בפניה. הפנים היו זרים לה ומשונים, והיה עליה להכיר את עצמה תמיד מחדש. שערה גזוז קצר ודהוה מן השמש, על מצחה לשמאל הצלקת, אדומה ומכוערת. לאחר־מכן, כששערה יגדל קצת, אפשר יהיה אולי לכסות את הצלקת. במשך השבועות השחימו כאן פניה; עדיין היו רזים, אך כבר לא חולניים, וגם בלי אודם על השפתיים לא היו רעים כלל. רק זרים קצת. היא היתה כולה זרה כעת בעיני־עצמה במידת־מה, כאילו לא היתה מוכרה לעצמה אלא כלאחר־יד. ההיכרות הבטיחה הרבה, אך זקוקה היתה לשיחה יסודית שעדיין לא היתה הזדמנות בשבילה. כמו יחסה אל מאיר, בערך… אף־על־פי שקשה לומר שיחס זה מבטיח דבר־מה.
הלן שרקה קלילות בין שיניה. לפי־שעה היה הכל בסדר. חופשת־נופש זו בתל־משה היתה טובה למעלה מן הצפוי, וגם קצת לא־מציאותית. לא היה צורך בשום דיבורים. הכל היה כעין הזיה וארעי לגמרי.
היא יצאה החוצה. הקיבוץ שכן על גבעה, המתרוממת לאט גבוהה למדי כדי להשקיף ממנה על הסביבה. ארגז־דירתה של דבורה עמד בקצה הקיבוץ, מאחוריו היתה רצועה של עשבים שוטים ושורה של עצים, ואחר־כך הגדר. מעבר לגדר, במורד המשופע בנחת, נמצאו הערוגות המטופחות בקפדנות של גן־הנסיונות, שדבורה עבדה בו וחוותה את הרפתקותיה המגרות באמצעי־טיוב חדשים ובהרכבות נועזות. מלפפונים, עגבניות, שעועית, עדשים היו ילדיה שטיפלה בהם וטיפחתם באהבה דואגת ונלהבת. צינורות־ההשקאה הרעיפו וילאות־מים נוצצות־ככסף על הערוגות. הלאה השתרעו שדות־התבואה העומדים בשלפם אחרי הקציר, ואחר־כך היה המישור. ובשולים, במרחקים, היה פרוש הים. מעבר לעתרת־העשן החומה־חיווריינית באופק היתה – חיפה.
במשעול הצר עלתה ובאה מגן־הירקות דבורה. היא היתה במכנסיים כחולים קצרים, רפויים משוקיה, בחולצה פתוחה שהיתה פעם לבנה ועכשו סימנים של חול, עפר וירקות עליה, ועל ראשה חבושה מגבעת רחבת־תיתורה שכיסתה את פניה למחצה. היא צעדה כשכתפיה תלויות ברשלנות, ברגליים מפושקות בדומה לדוב קטן. הלן צחקה שוב. היא החזיקה טובה רבה לדבורה על הארחתה המובנת מאליה. הן הסכינו זו עם זו. הלן ידעה כה מעט עליה, עד שלא ידעה אפילו אם יש לה בחור. כנראה שאין לה, אף כי זה אינו מתקבל על הדעת. שתי אלמנות כמונו! אמרה הלן בלבה בחיוך. טוב שגם דבורה ממעטת בדיבור ואינה שאלנית ביותר.
“עלי למהר,” אמרה דבורה כשהגיעה למעלה. “בעוד עשרים רגע יש לנו חזרת־ריקודים. התילווי אלי? אנו אפרתים – נוסעים היום במכונית סולמות!”
“בחפץ לב,” ענתה הלן.
“איך את המרגישה?”
“תודה… חם.”
“כן. בספטמבר עדיין חם אצלנו.” הן נכנסו. דבורה התפשטה מהר, תלתה את בגדי־העבודה על הוו ולקחה את גלימת־השינה שלה. “חכי־נא לי על יד חדר־האוכל. אני רוצה להתקלח קודם.”
הלן עלתה אל חדר־האוכל. על הדשא הרחב כבר נמצאו בחורים ובחורות שחיכו למכונית. אחדים ישבו וסילסלו בחלילים, ואחד הכיש על מאנדולינה. נשים אחדות שכבו על הדשא והשתעשעו עם ילדיהן. הלן חם היה לה מדי בשמש, לפיכך נכנסה אל האולם, שהיה ריק ושקט. השולחנות היו מפונים ומנוקים למשעי; מן המטבח שמעה את קישקושם וצילצולם של כלי־אוכל, צלחות וסירים.
מאיר עמד לפני לוח־המודעות השחור שעל הקיר והסיר את סידור־העבודה. כשנכנסה הלן פנה אליה בשמחה:
“זו את! תבואי אתנו אל החזרה? עלי לסדר את העבודה, אחרת יהיה מאוחר.”
דיבורו היה קשה וכבד־פה. הוא דיבר במהירות, כאילו היה חושש שמא יאחר, וגם כאילו הרגיש עצמו בטוח יותר בדיבור מבשתיקה.
“כן, גם אני הולכת אתכם,” אמרה הלן.
“סעי אתי. אשמור לך על המקום על ידי, אנו נוסעים בשתי מכוניות… מיד אביא את הראשונה. כן?”
"הבטחתי לדבורה שאחכה לה פה. אך אחרי־כן אסע אתך בחפץ־לב. אם תרצה – – – "
“טוב!” אמר מאיר בכובד־ראש וחזר ופנה אל הלוח, הדביק את סידור־העבודה של מחר ויצא.
הלן ישבה ליד הראַדיו, סובבה בו לבטלה הנה והנה ולא מצאה דבר ראוי לשמיעה. היא חזרה אל לוח המודעות. כעת שוב צחקה בלעגנות וגם בקצת אי־בטחון. מאיר נבוך ונרגש. היא ידעה מה פירושו של דבר; ואולי הרגיש גם מאיר שהיא בוחנת אותו, ושהיא החזקה במישחק זה? וכי מה יודע הוא בכלל על מישחק זה ועל הסכנות שבו? אולי… הירהרה הלן ונזדעמה פתאום. הגיע הזמן שאמצא לי מישהו!
מה בעצם אמר קולא, כשנודע לו שנעלמה? והאם נודע לו בכלל?
מאיר היה שותק לעתים קרובות ועוקף אותה במורת־רוח; אחר־כך שוב חיפש לו אפשרות והזדמנות להיות אתה יחד, ולחינם התאמץ בשעה כזו להסתיר את מבוכתו מפניה. והלן לא עשתה כלום כדי לעודדו. בסתר לבה הרגישה גם היא חוסר־בטחון. מאיר לא היה כאותם הגברים שבמצרים או בפראג… כנראה שכאן רוֹוחים כללים אחרים במישחק. אולי… הירהרה שוב במורת־רוח. עלי להשתדל קצת. מן הראוי היה אילו הייתי סוף־סוף – – –
היא יצאה שוב. כעת באה גם דבורה, ומיד גם המכוניות.
“בואי מהר!” קרא לה מאיר מאצל ההגה. המחכים התנפלו על המכוניות וכרגע מילאו אותן.
“סע, מאיר!” צעקו. “המכונית מלאה, תוכל לנסוע!”
הם נסעו לאט, משום שהדרך היתה מלאה אבנים ומהמורות. הבחורים, הבחורות והילדים דילדלו את רגליהם מן המכונית, שרו וצעקו במלוא גרונם. אחרי שער־הקיבוץ נכנסו אל תחת צל הברושים, שתחמו את הדרך לשני צדדיו; האוויר שם היה צונן קצת יותר.
בשולי החורשה והשדות היה שטח רבוע מנוקה, מיושר ומרוקע; זה היה רציף־הריקודים. הבחורים עם המאנדולינות והחלילים עמדו בפינה, והשאר הסתדרו בשתי שורות. דבורה עמדה באמצע הרציף וקראה:
“שקט!”
היא ביארה את המחול שעליו צריכים היו לחזור. המנגנים פתחו, והשורות נעו, התפלגו לקבוצות, השתחוו, נתפרדו, התלכדו למעגל אחד מאוחד. דבורה רמזה להפסיק, אספה אותם סביבה ושוב ביארה להם. אחר התחילו שוב. כעבור זמן־מה הפסיקה דבורה שנית.
השמש היה עדיין מעל לשדות, אך הערפל של אחר־הצהרים התנדף והאוויר היה בהיר־זגוגיתי. במרחק רבצו צללי הכרמל כחולים ואפורים כפלדה. לרגלי ההר עלו תימרות־עשן לבנות. השמים היו גבוהים ובהירים. הלן הרימה את ראשה. היא שמעה טירטור חלוש. השמש סימאה את עיניה עד שלא ראתה את המטוס אלא לאחר חיפוש. הוא טס בגובה רב וחג לאיטו כציפור ממעל למישור. אחרי־כן הנמיך מעט והתקרב וחג מעל לתל־משה, קרב עוד יותר, עד סמוך מעל לראשיהם. עכשו ראה הטייס די־צרכו והפך את פני המטוס, שהתנוצץ בזהרורי כסף ולבן באור השמש ונעלם כלפי חיפה. הלן הביטה אחריו ומיד שכחה אותו.
החזרות נמשכו. סוף־סוף הצליחה דבורה לבאר את רצונה ולא הפסיקה עוד את הריקודים. כלי־הזמר נפחו ופרטו, רקיעת הרגליים העמומה הלמה בקצב והרוקדים עוטפו בענן־זהבו של האבק, ופתאום הרגישה הלן שנשימתה מהירה יותר. זו לא היתה עוד חזרה, אלא ריקוד אמיתי, עז, סחוף, חם ושיכור, מחול הקיץ והאדמה הצרובה, חסר־צורה וסוחף.
“יפה, לא כן?” אמר מאיר בקרבתה. הלן רק הניעה ראשה. הוא מפריע. שישתוק!
הריקוד נגמר. דבורה ספקה כפיה ואמרה:
“די! מיד יחשיך. ניסע חזרה!”
הם עמדו עוד זמן מה עייפים, מזיעים, מרוגשים ובמצב־רוח מצוין. לבסוף טיפסו ועלו על המכוניות ונסעו מעלה. השמש שקע בינתיים, והערב ירד מהר. כשהגיעו אל הקיבוץ, כבר האירו הזרקורים את הדרך.
יא
הם ישבו בארוחת־ערב כשנכנס אחד השומרים והביט מסביב, מיהר אל מאיר ולחש לו דבר־מה. מאיר קם, רמז לעוד כמה אנשים ויצא אתם החוצה. כעבור רגעים אחדים חזר, עמד על יד השולחן הראשון וחבט עליו פעמים אחדות. אותו רגע שמעו שבחוץ, לפני חדר־האוכל, מכים בכל הכוח בטבעת־הברזל התלויה שם מדולדלת. צילצול זה חדר לכל פינות הקיבוץ; היה זה אות־האזעקה. בחדר־האוכל קמה בבת־אחת דממה. כולם הרימו ראשיהם.
“חברים!” אמר מאיר בנשימה קצרה במקצת. “קיבלנו ידיעה שצבא אנגלי הולך וקרב אלינו. אין אנו יודעים מה כוונתם, ועלינו להיות נכונים. מי שגמר את סעודתו, ילך לחדרו ויחכה שם לפי־שעה. מי שלא גמר, ימהר לגמור.”
אחדים קמו והלכו אל דלת־היציאה. פניהם היו מודאגים ומרוגשים, אך הקולות שוב חזקו כמקודם.
“הגן!” קראה דבורה. “אני אפתח את הממטרות, שלא יוכלו לדרוך על הערוגות!”
“הניחי!” אמר מאיר בקוצר־רוח. “זה יוכל להימשך שעות, ובינתיים יטבע הגן במים. השומרים עומדים בחוץ, והם יראו להם את הדרך בשעת הצורך. יש לנו עוד כחמישה־עשר רגע. ואת,” פנה אל הלן, “את לכי לבית־הילדים ולבשי חלוק־אחות. והישארי שם. את בית־הילדים לא יטרידו.” ושוב פנה כלפי האולם ואמר בקול רם: "מרדכי, אבנר, צבי, עובדיה, רחל – – – "
כמה מן הבחורים והבחורות קמו ומיהרו החוצה, כאילו חיכו רק לדבריו. הלן התפלאה שמאיר לא קרא אלא בחמישה שמות, ובכל זאת יצאו כעשרים איש. מאיר פנה גם הוא ללכת. בינתיים אמר להלן: “לכי; ועשי כפי שאמרתי לך.” ונעלם בכיוון משרד־הקיבוץ.
הלן הלכה לאיטה אל בית־הילדים. היא לא היתה מרוצה מפקודותיו של מאיר, והיתה מרוגשת: פגישתה האחרונה עם הצבא האנגלי לא משה עדיין מזכרונה; הצלקת היתה אדומה, מכוערת… שלא מדעת קפצה את אגרופיה.
בתי־המגורים היו מוארים. גברים ונשים עמדו בחדרים, לפני הפתחים, על הגזוזטרות, ומכל צד נשמע שאון הקולות ודפיקת צעדים נחפזים.
בבית־הילדם היה שקט. חדרי־השינה היו מואפלים מזמן. האחות בתפקיד עמדה בפתח.
“מה קרה? באמת אזעקה?”
“צבא בא! לא ידוע מה רוצים. מאיר אמר שתתני לי חלוק.”
“בואי.”
הן הבהינו אל הארון שבסוף המסדרון. מבעד לרשת שעל הפתחים ראתה הלן את שורת המיטות הקטנות שבחדרי־השינה. האחות הושיטה לה חלוק לבן ושביס לבן ושאלה:
“עליך להתחבא?”
“לא. אינני יודעת למה שלח אותי מאיר הנה. אולי רצה שלא תישארי לבדך.”
“אי, לא, זה בסדר… וכאן כמעט שאין מה לחשוש. יש להם דרך־ארץ בפני הפעוטות. כאן מפריעים להם. הם מחייכים, מתפעלים, והולכים.”
הן חזרו אל הפתח. העצים רישרשו ברוח. הירח עלה… פתאום שמעו מרחוק רעש־מנועים וצילצול פלדה. הלן אמרה כמומחה לכך:
“משורינים וטאַנקים. בפחות מזה לא די להם!” קצרה רוחה בדממת בית־הילדים. “אולי יש לך מה להודיע במזכירות? או לרופא?”
“לא, מדוע?”
“אני רוצה לעלות. רוצה אני לראות מה נעשה שם.”
"אך מאיר הלא אמר – – – " האחות הביטה בהלן והוסיפה מהר: “טוב, עלי והודיעי שאחד ההבטחים נשרף!”
“מצוין! באמת נשרף?”
“לשעת הצורך יהיה נשרף.”
הלן יצאה בחפזון. השער הגדול היה פתוח, ובתוכו עמד טאנק ומאחוריו חיכתה שורה של משורינים ומכוניות־משא כבדות. הזרקורים הרבים שעל המכוניות זרעו אור־יום בהיקף רחב־ידיים. חיילים ירדו ממכוניות־המשא, רצו לאורך הגדר ובמרחק של מטרים אחדים זה מזה ניצבו על המשמר ברובים דרוכים. קצין צעיר עמד על יד הטאַנק ושוחח עם מאיר. מאחורי מאיר עמדו עוד אחדים מאנשי הקיבוץ.
“מסור לאנשי הקיבוץ, שאיש בל יעזוב את המקום!” אמר הקצין. “כלי־הזין המוסתרים בקיבוץ צריכים להימסר לנו תוך חמישה־עשר רגע. על כולכם להתאסף במקום אחד. חיפוש יהיה כאן.”
“אני מבקש אישור בכתב לפקודה זו,” אמר מאיר.
הקצין הראה לו דף־נייר, אך לא מסרהו לו.
“אין אצלנו נשק נסתר,” אמר מאיר, “ואין אנו יכולים למסור כלום, משום שאין לנו כלום.”
“את זה נקבע אנחנו!” אמר הקצין והביט בו, אחר הוסיף בידידות כביכול: “מוטב שתיתנו לנו את הנשק מרצונכם. חבל אם נגרום לכם נזק על־ידי החיפוש… אין הגיון בהכחשה. היום ראו אתכם בתרגילים צבאיים. מקום התרגילים ידוע, אך־זה תפשנו אותו. העקבות ברורים בהחלט.”
“תרגילים צבאיים? שום תרגילים צבאיים לא היו כאן!”
“למה אתה מכחיש שוב? יכול אני להראות לך את התצלומים שנעשו מן התרגילים. אך אתה מסוגל להכחיש גם את התצלומים!”
“תצלומים?” שאל מאיר בעליזות, “מתרגילים שנעשו כאן? אי, אין ספק שזוהי טעות. אתה טעית בוודאי בחשכה. כאן לא צולם כלום!”
הקצין צחק בעליונות:
“תצלומים מצוינים נעשו כאן. אתם פשוט לא הרגשתם בדבר! ובכן, הבה נלך. אתה בוא אתנו. ואסוף את כל התושבים!”
“כרצונך,” אמר מאיר מרוגז. “בבקשה לתת הוראות, שישמרו על ערוגות הגן ועל שאר הסדרים שבקיבוץ.”
“ההוראות כבר ניתנו, אך כבר אמרתי לך שאין למנוע נזק.”
מאיר משך בכתפיו ואמר אל אחד מאנשי הקיבוץ:
“תן עוד פעם אזעקה. שיתאספו על הדשא שלפני חדר־האוכל.”
הלן עמדה עדיין בצל העצים. היא הופתעה מן השיחה והקשיבה נדהמה. עדיין לא הספיקה למסור את הודעתה למאיר. היא חזרה תוך הירהורים. הבאמת עשו כאן תרגילים צבאיים? פרטים אחדים על ה“הגנה” מודיעים כרגיל מפעם לפעם לבחורים וגם לבחורות שהשתתפו בה. אך השתוממותם של מאיר וחבריו היתה כנה ותמימת־לב, והם הלא צריכים לדעת את הענין – הירהרה במצח מקומט.
פתאום עמדה מלכת ופרצה בצחוק. היא מצאה את פתרון החידה, שעם כל המגוחך שברעיונה, היתה בטוחה בפתרון שבו! האנגלים ראו אותם בתרגילים, וגם צילמו אותם, בלי שמאיר הרגיש בדבר – – – מובן, המטוס! המטוס, שחג מעל תל־משה ומגרש־הריקודים. הם חושבים את חזרות הריקודים לתרגילים צבאיים! מסתבר שמאיר באמת לא ראה ולא הרגיש במטוס, ומשום כך השתומם על התצלומים. היא מוכרחת לומר לו זאת! ומיד פנתה ורצתה ללכת אחריו. אך במיפנה הבא עיכבוה החיילים:
“סטוֹפּ! אסור להתהלך פה! כולם אל לפני חדר־האוכל!”
הלן לא הבחינה בחייל בחשכה.
“אני אינני מתהלכת!” ענתה ברוגזה. “אני אחות־מטפלת בשירות!”
תשובתה היתה באנגלית־צבאית מובהקת, ובה גם נימה לאו־דווקא מחמאית על כושרו הרוחני של החייל. הוא נסוג מופתע הצדה ונתן לה ללכת.
הדשא שלפני חדר־האוכל היה כבר מלא, ואילו האולם עצמו היה מואר וריק. הלן לא יכלה לראות ברורות את פניהם של חברי הקיבוץ. אך היא שמה לבה לכך שכמעט לא נראו שם בחור צעיר או בחורה צעירה.
“איפה מאיר?” שאלה.
“הם ירדו למטה, אל בתי־המגורים. אין אנו יודעים איפה הם כעת.”
הלן הלכה אל בתי־המגורים. הדלתות היו פתוחות, ולפני כל בית עמדו שני חיילים ורובים בידיהם. בקומה השניה של אחד הבתים הוציא חייל את ראשו מתוך החדר, ונרתע חזרה כשראה את הלן. בחדר החשיך. הלן שמעה שהחייל רץ לאורך הפרוזדור ובמדרגות למטה, כאילו תפשה אותו.
לפני הבית האחרון עמדה מכונית־חולים ודלתה פתוחה. המנוע טירטר והפנסים היו מוארים. שם עמדו מאיר, אדם בחלוק לבן והקצין עם שלושה חיילים. את האיש בחלוק הלבן כבר ראתה הלן פעמים אחדות, אך היום היה בפעם הראשונה בחלוק לבן. הוא הושיט אותו רגע את תעודת־זהותו לקצין ואמר בהדגשה:
“אני הנני רופא הקיבוץ. גברת זו צריכה לנסוע אל בית־החולים. היא עומדת ללדת והמקרה שלה מסובך. נא לתת רשיון למכונית שתוכל לעבור. אי־אפשר לנו לחכות.”
“אוֹ, כן מובן…” אמר הקצין נבוך קצת. “זה הכרחי? ובכן אתה הרופא!” הוא בדק רגע את תעודת־הזהות והחזיר אותה. “לא נחוץ לך רשיון. אחד החיילים ילווה אותך עד המחסום, שיתנו לך לעבור. גם אתה רוצה לנסוע?”
“אני מוכרח לנסוע.”
“היש לך כאן ממלא־מקום?”
“שתי אחיות נשארות כאן. לפי־שעה אין כאן חולים רציניים.”
“האם לא יהיה די אם אחת האחיות תסע עם החולה?”
“האשה זקוקה להשגחת רופא.”
“אהא… ובכן, סע.”
הלן נשארה עומדת מן הצד. היא לבושה בגדי אחות והקצין בוודאי ישאל אותה מה שמו של הרופא. והיא לא ידעה. היא אפילו לא ידעה עד עתה שזהו הרופא.
האלונקה עם האשה הוכנסה מהר אל תוך המכונית. מאיר והרופא עזרו, ופתאום הופיעו עוד שני אנשים מאחוריהם ובהתאמצות רבה הרימו את האלונקה אל גובה המכונית ודחפו אותה פנימה. הרופא קפץ למעלה וסגר את הדלת אחריו. המכונית נסעה.
“מאיר…” קראה הלן בלחש, “מאיר!”
“מה יש?” שאל מאיר בלי חשק. “מה לך כאן?”
“מה שם הרופא? אני, כאחות, הלא צריכה לדעת!”
“אריה. מה יש?”
“אני יודעת אל מה התכוון הקצין… למה באו הנה…” והיא ביארה לו מהר ושוב נאלצה לצחוק, וגם מאיר צחק; אך זה היה צחוק עגום.
"כן, כן… אולי את צודקת, אך לעת־עתה הם כאן. אגב, כבר לא חשוב. המכונית יצאה. אך יכולה את לספר לקצין את ענין המטוס. אי־אפשר לדעת – – – " אמר ולקח אותה בזרועה והוליכה אל הקצין.
“ערב טוב,” אמרה הלן באדיבות. “כמדומני שאוכל לבאר אי־הבנה.”
היא השתדלה לדבר בלשון צחה ובקפדנות. הקצין הקשיב לה בשתיקה, ואחר־כך צחק:
“מצוין. את באמת מחוכמת… זה באמת בדוי יפה. על איזה ריקודים עליכם בעצם לחזור?”
“בקיבוץ השכן תתקיים בקרוב חגיגה, וקיבוצנו יציג שם ריקודים עממיים.”
הקצין מדד את הלן מכף רגלה ועד ראשה:
“את מרקדת מצוינת, לא כן? אני בטוח שאת מרקדת מצוינת… איפה למדת אנגלית טובה כזו?”
הלן החזירה לו מבט; היא הביטה בו בראש נטוי קצת הצדה, במבט ארוך ולעגני, קצת מלמטה כלפי למעלה, מלוּוה בצימום־עיניים דק מן הדק – אותו מבט שלפני הרבה־הרבה זמן היתה דוחה בו את ההזמנות לארוחת־ערב, ושהיה מטיל מבוכה בבעלי פרוות־הגמל. המבט בא שלא־מדעתה והשפיע על־אתר.
“היה לי הכבוד לשרת בימי־המלחמה בצבא־הוד־מלכותו,” אמרה ובאדיבותה המופרזת היתה נעימת־לעג גלויה.
"מצוין! אני מצטער באמת – – – "
אותו מבט עירער כנראה את בטחונו והוא לא גילה על מה הוא מצטער, אלא אמר להוט: "בסדר! נראה – – – "
הלן, שלא הבחינה בהצלחתה, חזרה מאוכזבת אל חדר־האוכל. שם שכבו־רבצו כולם על הדשא בגבם אל החיילים ושוחחו בשקט. הלן מצאה את דבורה ונשארה אצלה.
“איפה הם כעת?” שאלה דבורה.
“על־יד בתי־המגורים. הם עמדו על יד הבית שבו גרה האשה ההרה. לקחו אותה במכונית־החולים אל בית־היולדות בעיר.”
“הם נתנו למכונית לעבור?”
“כן.”
“וגם לרופא?”
“כן.”
“שיא הכּיף!” אמרה דבורה בלשון־קונדס ותיקה. “אם כן, הרי הכל בסדר!” וצחקה קלות.
“למה את צוחקת?”
דבורה משכה אליה בשתי כפיה את ראשה של הלן ולחשה לה בצחוק:
“משום שהאשה ההרה תחכה עוד לכל־הפחות חודש ימים עד שתלד. משום שהנהג אינו נהג של מכונית־חולים והרופא אינו רופא. האם לא ידעת שבתל־משה אין רופא? השניים הם מדריכי־ה’הגנה', הם המאמנים את הקבוצה הנמצאת כאן בהכשרה. את השניים הללו מחפשים האנגלים זה מזמן.”
הלן פערה את פיה. דבורה עשתה תנועת־זהירות.
“וכעת תצחקי עוד יותר!” אמרה הלן. “חזרות־הריקודים שלך אשמות בכל!”
ושוב סיפרה על דבר המטוס. דבורה לא הספיקה להגיב על כך, משום שהקצין עם מלוויו חזרו ועל הדשא קמה דממה. הקצין התבונן בנאספים בשתיקה, הביט ימינה ושמאלה, ולבסוף אמר פתאום:
“האנשים יכולים ללכת.” עיניו שוב תרו את חדר־האוכל, את הדשא ואת הגן. “יפה אצלכם. היו־נא נבונים…”
איש לא ענה, ואחרי שתיקה קצרה הוסיף הקצין:
“אתם מוזהרים בזה. וכעת יכולים האנשים ללכת הביתה,” אמר והוציא את משרוקיתו ושרק פעמיים. החיילים, שעמדו לפני הבתים, התאספו למקום אחד.
“ליל מנוחה,” אמר הקצין, פנה אחורה וחזר בצעדים מהירים אל השער. אנשי הקיבוץ ליווּ אותו והביטו זה בזה משתאים. השוכבים על הדשא נשארו במקומם. בקצה האחד פתחו בשירה, שהופסקה מהר בערבוביית הקולות. פה ושם התרוממו אחדים וקמו.
הלן פשטה את החלוק הלבן ואת השביס וחזרה אל בית־הילדים, שם נשארה רגעים מספר אצל האחות וסיפרה לה את הנעשה. אחר־כך חזרה לאיטה. תחת העצים פגשה במאיר.
“הם מסתלקים… אולי בכל זאת עזרה לכך המעשיה שלך. את בחורה פיקחית, הלן.”
“תודה…” אמרה הלן וציחקקה. “והם הטיפשים!”
“כן. כלום לא מצאו. עשית זאת כהלכה. אני – – – אני חיפשתי אותך. רציתי לדעת… את עייפה מאוד?”
“לא.”
“אחרי ביקור כזה אי־אפשר ללכת לישון מיד. אולי נסתובב קצת?”
קולו היה שלא כרגיל מגושם ומתוח. הלן שוב ציחקקה וענתה בלחש: "כרצונך – – – "
והם התנהלו הלאה בשתיקה. כעבור זמן־מה שאל מאיר:
“הייתי רוצה לדעת, אם את מרגישה עצמך טוב כאן.”
“כן, מובן… כאן יפה מאוד. ואני החלמתי כאן באמת.”
“היית רוצה להישאר כאן?”
“להישאר כאן?.. על זה לא חשבתי כלל. שלחו אותי הנה, לשם החלמה, ואינני יודעת מה בדעתם לעשות עמי אחרי כן. כעבור שבועיים עלי שוב להתיצב, ואז ייוודע לי.”
“כן, כן. אני יודע… אך אני חושב – – – אילו היה הדבר בידיך, היית נשארת כאן?” ובלי לחכות לתשובתה הוסיף: “הלא אין זה עדיין ברור שהמלחמה היא ודאית, ואולי בכלל לא נגיע לידי מלחמה, מאחר שהאנגלים הצהירו שהם עוזבים, והוועדה החליטה שתהא לנו מדינה שלנו… עלינו לעמוד על המשמר ולהתכונן, אך עדיין לא הוכרע אם תהיה מלחמה ושעליך לשרת בצבא… אני – – – משום שהייתי רוצה שתשארי כאן.”
“כן…” הלן הרגישה פתאום רגש משעשע קל, ובכל זאת ברור מאוד. שלא מדעת פישקה את אצבעותיה בחשכה ושוב קפצה אותן, כאילו מושכות הן בחוטי־ברזל הנה והנה. “מדוע?”
“משום שאת – – – משום שאני…” גימגם מאיר, עמד מלכת ואמר בעזות: “את יודעת מדוע!”
“אינני יודעת.”
“יש לך מישהו כאן?”
הלן ענתה בשיניים הדוקות:
“לא.”
“בואי הנה…” הוא חטפה בזרועה, משך אותה אליו, החזיק בה בכוח ונשק לה. שפתיו היו קשות ויבשות. הלן לא התנגדה, עצמה את עיניה ונתנה לו לנשקה; הגירוי היה טוב, השפתיים הקשות היו טובות, מגע ידיו הגדולות, הבטלניות והתאבות היה טוב. ואחרי־כן היה הכל פתאום לא טוב. היא לא ידעה מדוע, ורצתה לדכא את ההתנגדות ואת ההכזבה שעלתה בה עֵרה וקרה. אחר־כך התחלחל גופה מיאוש נבעת ומחניק. היא הסתרבה למאיר וניסתה לדחות את פניו. היא גנחה תחת נשיקתו:
“אינני יכולה… הנח לי, בבקשה… אינני רוצה!”
מאיר הרים ראשו וצחק מר:
“מה קרה לך? השתגעת?”
"אינני יודעת… אני מצטערת. אני – – – "
הוא הירפה ממנה כרגע, עמד בזרועות תלויות והסתכל בה בכעס אין־אונים. הלן שתקה, חשה חלשות, ראשה הסתחרר והיא לא העזה לזוז. כעבור זמן־מה אמר מאיר:
“למה שיקרת לי?”
קולו היה חמור וכמעט בוזה. הלן הרימה עיניה, אך לא ראתה את פניו בחשכה.
"מה – – – " גימגמה, “מה כוונתך?”
“את יודעת אל מה אני מתכוון.”
“אינני יודעת.”
“את בוחלת בי? עד עתה לא נהגת כאילו בחלת בי.”
“לא. מדוע?”
“זאת אומרת שיש לך מישהו אחר. מדוע לא אמרת לי זאת?”
“לא!” אמרה הלן בתוקף. “לא!” מאיר שתק, וכעבור רגע אמרה בשפה רפה לגמרי: "כן – – – "
“הוא כאן?”
“לא. הוא אינו כאן. אינני יודעת – – – אל תשאל!” היא השפילה שוב את ראשה, הניחה את ידה על שכמו ומילמלה: "חכה… לא עכשו. אולי – – – "
הוא הוריד את ידה משכמו וצעד אחת לאחור, נשם נשימה עמוקה ואמר זעום:
“שטויות!” וכעבור רגע נהם בפנים מוסבים הצדה: “ובכן… הגיע הזמן ללכת לישון.”
“כן…” אמרה הלן. ומאחר שהוא לא ענה, הוסיפה בלחש: “לילה טוב, מאיר.”
הוא שתק. הלן חיכתה, אחר־כך פנתה בתנועה נואשת ומיהרה ללכת.
פרק שלישי 🔗
א
הבוקר היה מעורפל ומעונן, ולגבי סוף נובמבר חם שלא כרגיל. קולא איחר בארוחת־הבוקר שלו. הוא רצה לעבוד בגן ושוב הפסיק את העבודה, כי החום העיק עליו והוא הרגיש עצמו עייף וסר־רוח. הוא לקח ספר לקרוא, וכעבור עשה רגעים ראה שעדיין אותו עמוד עצמו פתוח לפניו; הוא שכח לדפדף הלאה ולא ידע מה הוא קורא. לבסוף קם והתנהל לאורך הרחוב הראשי של המושב.
על גג־ביתו של גאליאנו ישב המשמר. כעת שמרו על המושב גם ביום. היום נראה כאילו הפך הגג למקום אסיפה, שכן אנשים רבים ישבו על המעקה ושוחחו בעירנות. קולא שמע רק קטעי מלים, אך היה די בהם כדי לדעת במה מדובר. גאליאנו ניסר לפני הבית קרשים נושנים לשניים, הוא חייך כשראה את קולא:
“הערב, מה?”
“כן, הערב.”
“היקום הדבר?”
“אילו ידעתי, לא ישבתי כאן.”
“גם אם מחליטים דבר־מה, היום כבר לא נספיק לדעת, מה?”
“זה יבוא בשעה מאוחרת. אך אולי יוודע לנו עוד היום.” קולא ציחקק כלאחר־יד: “כיוצא מן הכלל, אל תלך לישון במוקדם.”
“מה עולה על דעתך! מובן שלא אלך לישון!” אמר גאליאנו וחזר לנסר, אך מיד הפסיק שוב: “אם רק שוב לא ידחו את ההכרעה. כבר נמאס עלי החיכוי!”
“גם עלי. כך זה לכולנו.” קולא הרגיש עצמו טוב יותר בעובדה, שכך זה לכולם. הם ישבו במקום שישבו, עשו מה שבא לידם ולבם בל עמם, ורק השתדלו לבטל את הזמן. הוא נד בראשו לגאליאנו וחזר לאיטו.
מילק כרע לפני ערוגה וניכש עשבים שוטים. גם עבודתו לא התנהלה כשורה,וכשקולא ניגש, קם מיד.
“ובכן… הערב סוף סוף!”
“כן. הערב.”
מילק גירד תוך הירהורים במקום חלוד שבגדר. כעבור זמן־מה שאל את קולא:
“מה יהיה?”
“הם יכריעו לחיוב. אין הם יכולים אחרת.”
מילק הירהר בדבר ואחר־כך אמר עירני יותר:
“שמע, לגמרי לא חשוב כל־כך מה שיחליטו שם. אנחנו הננו כאן, ואותנו כבר אי־אפשר להכחיש. הדבר איננו תלוי עוד בהחלטתם על מדינתנו. למעשה קיימת מדינתנו כבר היום. הדבר הוא רק בהכרתם בה. מובן, שטוב יותר אם יכירו בה.”
“כן, כן.” אמר קולא מפוזר. “ובכן… נקווה…”
הוא הלך הביתה, העמיד כיסא־נוח בצל ונשען בו בעיניים עצומות. ובכן, הערב… הוא הרגיש מועקה.
זה חדשים חיים במתיחות, וחדשים ושבועות הימים חותרים בבהירות הולכת וגדלה לקראת הכרעה, לקראת גמר; והנה, למרות כל הסימנים, נראה גמר זה במרחקים סמויים מן העין. שמועות באות והולכות, מחליטים החלטות והחלטות־נגד, באות הודעות ואחריהן הכחשות… ופתאום – הנה יקום דבר. אסיפת האומות המאוחדות צריכה לקבל את החלטתה הערב. הארץ עוצרת את נשימתה ומחכה.
קולא הרים את עיניו והוציא סיגריה. המדינה שלנו, אמר מילק. האין זה שגעון, שמאות אלף אחדות של אנשים תובעים להם בכל תוקף מדינה עצמאית? אלא שהמציאות המטורפת והחביבה בארץ זו חזקה מכל תבונה. מדינתם של קומץ אנשים אלה כבר קיימת ועומדת, וזכות לה לדרוש את זכויותיה, משום שביסודה ספונים אלפיים שנה ושישה מיליונים חללים. הירצה העולם להכיר סוף־סוף במציאות זו? ואולי הכרה זו אינה אלא פסק־דין־מות לאלה הדורשים אותה? אך איש אינו מוכל לשקול זאת, ואין צורך לומר להניח זאת. הארץ מחכה בנשימה עצורה, אך בסתר לבו משוכנע כל אחד, שאין כאן אלא הכרעה אחת יחידה, והיא מוכרחת סוף־סוף ליפול ולהתאשר. אין איש שואל על תוצאותיה.
זו היתה האמת המסתורית והמזעזעת, האמת עתיקת־הימים והמופלאה: היתה פה עבודה ויצירה וחיים טובים, ויום אחד היו החיים הטובים קשים לאין־נשוא, משום ששוב לא חופשיים. זעקו לא רק אלה שרצו להיכנס אל הארץ ונסחבו ממנה והוגלו, אלא גם אותם ששרירות הכוח לא פגעה בהם במישרין. שוב לא היו חופשיים ולא יכלו לנשוא עוד.
ואם לא יוחלט ולא יאושר הערב?
קולא קם ושוב חזר אל החדר, כבורח מפני שאלות שאין לו תשובה עליהן. הוא הצליח לכלות בקושי רב את הזמן בעיסוקים שונים עד הצהריים. אך אחרי־הצהריים לא נתן לו קוצר־רוחו להישאר עוד בבית והוא נסע העירה.
הרחובות הלבנים הבהיקו ריקים בשמש. קולא התנהל לאיטו כלפי הים ואחר־כך הלך לאורך הטיילת שעל שפתו. הים היה שקט, הגלים באו לאיטם ושוב חלפו. כמה סירות קטנות שטו הנה והנה משועשעות וללא מטרה בקרבת החוף. הרחק, כמה מילים מכאן, שטו שתי אוניות־מלחמה אנגליות לאורך הנמל, פנו ושוב חזרו. אלה היו האוניות המשגיחות על החוף. הים היה רחב וחופשי, אך האוניות ארבו בדרך וחסמו את הגישה לחוף. האוניות הללו גרשו את ניני ואת ארבעת האלפים וחמש מאות חזרה לגרמניה. הן־הן המועקה שאין לשאתה.
קולא נכנס וישב באחד מבתי־הקפה שעל החוף, הזמין משקה קר ונשאר יושב. לפעמים שלח ידו אל עתון, קרא שורות אחדות והחזיר את העתון למקומו. הזמן חלף, הטיילת התאכלסה לאט לאט, ועם שקיעת החמה המתה מרוב אדם. האוויר היה מלא המיית קולות ושאון צעדים, ובבתי־הקפה צרחו הרמקולים. ריח האנשים המזיעים והשומן הרותח התערב בריחו המלוח של אדות־הים, שנישא ברוח־הערב לכל עבר.
קולא ישב עדיין במקומו. סאון־האנשים הפריע לו וריגשהו, אך הוא ידע שגם במקומות אחרים בוודאי לא טוב היום מאשר כאן. הוא הסתכל אל ההמון, ושוב תקפתהו הצפיה שכאן, בין המון הפנים הזרים והאלמונים הללו יגלה פתאום את הלן. זה חדשים רבים שלא שמע אודותיה כלום; היא נשארה נעלמת. בינתיים עברו ימים, ולפעמים שבועות, שכמעט לא הירהר בה ושהרגיש בהם כמעט התנגדות להירהור בה. אך לפעמים תקפו עליו געגועים כמו שבץ. אי־אפשר לשאת את הדבר זמן רב… שהיום שוב מהרהר הוא בה כל־כך – גם זה קשור איך־שהוא באותה הכרעה מקווה. כאילו יארע היום דבר־מה שישנה גם את חייו שלו ויסדר אותם. אולי ימצא היום את הלן…
מובן שאלה הם דמיונות ילדותיים שאין להם שחר. ענין הלן חלף ועבר, ענין לאו־דווקא ראוי לתהילה, והגיע הזמן לשכוח אותו ולקום וללכת. אך הוא נשאר יושב, מחפש בקוצר־רוח.
הערב ירד. פעמים אחדות כבר קפץ ממקומו, ושוב ישב מאוכזב: נדמה לו שראה את הלן, אך לא היו אלה אלא פנים זרים הדומים לה במשהו.
ההמון הלך והיצפיף, ולבסוף כשל כוח־סבלנותו. מתוך ההמון, שעין לא תכלכלהו וההולך עדיין וגדל, מטייל הלוך וחזור ומכה גלים, שפע איום ולחץ שמילאו את קולא פחד פורץ פתאום – כאילו רצה להכריחו לקום עם הצעד הבא ומרצונו־שלו להיטמע בו… הוא קרא למלצר, שילם והלך, ונשם לרווחה משהגיע אל צדו השני של הרחוב, שהיה אפל ושקט. עדיין היה מוקדם בערב וצריך לחכות עוד שעות; בינתיים שקל אם לבקר אצל ידידיו שבעיר ולא יכול לבוא לידי החלטה. לבסוף החליט לנסוע הביתה.
גם הרחובות הראשיים היו מלאים עד אפס מקום כטיילת־החוף. בתי־הקפה היו השולחנות תפושים עד המדרכה, הרמקולים הצריחו פה ושם ועל כל מיני הרעשים שברחוב נוספו צפירות המכוניות והאוטובוסים וטרטוריהם וצריחותיהם של מוכרי העתונים.
פתאום ראה קולא בתוך ההמון שני נערים בסירים, יחפים ובמכנסיים קצרים, ועל פניהם מסכות. אחד מהם נשא חבילת ניירות והשני דלי־דבק ומכחול. הם רצו והתפתלו בין המטיילים, קפצו אל חלון־ראווה, האחד משח במכחול־הדבק משיחה חזקה והשני טפח על החלון דף־נייר; הם רצו הלאה, אל החנות השכנה ואל פיסת־קיר חלקה, הדביקו בכל מקום דף־נייר – וכבר נעלמו… קולא ניגש אל הקיר וקרא את ההודעה – דברי־איום של לוחמי־המחתרת. שני הנערים היו טרוריסטים, וההודעה איימה על האנגלים במלחמה ובמוות אם לא יעזבו את הארץ תיכף ומיד. היום היה הדבר כבר כקול קורא במדבר.
בתחנת־האוטובוסים־המרכזית היה שקט. רק מעטים נוסעים בשעות הללו אל מחוץ־לעיר. באוטובוס ישבו שישה אנשים. קולא חיכה עד שהנהג הביט סוף־סוף בשעונו, הביט שוב החוצה אם באים נוסעים נוספים, ואחר התניע את המכונית. בגבול העיר נעצרו. שוטר אנגלי קפץ ממקומו, העביר עיניו אל פנים המכונית, נשאר עומד על הכבש ונסע גם הוא. כנראה שלא היה בשירות, שכן עמד נשען אל מזוזת־הפתח בלי לומר מלה לנהג, שירקק בלחש בין שיניו והביט בעקשנות החוצה.
קולא פתח את החלון שעל ידו. הרוח נכנסה צוננת ובחזקה. הנסיעה היתה מהירה. בשולי השדות עמדו פה ושם אוהלי־בדווים, מיבנים מוזרים מאריג או עורות ישנים, מטולאים בגסות ומוקפים פחים חלודים; לפניהם בערו מדורות, וריחו החריף של זבל־הגמלים המתגחל טפח דרך החלון פנימה. גם אלה היו מחזה וריח רגילים, אך קולא ידע שלפני שבועות, ואפילו אתמול, עמדו כאן אוהלים כאלה במספר גדול בהרבה. האם זה מקרה? הבדווים הם עם נודד, אין הם נשארים זמן רב במקום אחד – והנה עברו כאן… או שמא משמעות מיוחדת להיעלמותם הפעם? אולי קיבלו איזו הוראה שייעלמו מן האזור היהודי?
קולא קם וניגש אל הנהג:
“אני יורד בגן־יוחנן.”
הנהג נד בראשו בשתיקה ובלם בחטיפה לפני התחנה, אך בלי לעצור לגמרי. קולא נדחק על־יד השוטר האנגלי וקפץ מטה, והאוטובוס המשיך בדרכו חיש־מהר. קולא עבר את הכביש. בחפירה שלפני הכניסה אל המושב ישבו שני אנשים. שניהם היו מזוינים.
“אני גר כאן,” אמר קולא.
“בסדר.”
קולא מיהר הלאה. כנראה שניתנה הוראה למצב־הכן, שכן הכניסה מן הכביש הראשי לא היתה נשמרת ברגיל, וגם המשמר לא היה יוצא בשעה מוקדמת כל־כך. כעת הבין מדוע לא עצר הנהג על יד התחנה: כדי שהשוטר האנגלי העומד בפתח האוטובוס לא יראה את האנשים המזוינים. פירושו של דבר, שלא רק בגן־יוחנן ניתנה הוראה זו, אלא בכל הסביבה, והנהג ידע על כך…
במושב שוררו שקט ומנוחה. קולא עצר על יד ביתו של גאליאנו וקרא כלפי הגג. מישהו התכופף מעל המעקה, אך קולא לא הכירו בחשכה.
“הלו… הודיעו על אזעקה?”
“כן.”
“למה?”
“קראת את העתונים,” ענה הצל שעל המעקה ונעלם.
קולא המשיך דרכו במורת־רוח, פתח בחדרו את הדלת ואת החלונות בלי להעלות אור, נכנס אל המיטבח ואכל בחפזון פרוסת־לחם, אחר־כך חזר אל החדר והדליק את הראדיו. ירושלים שידרה נעימות־ריקודים. קולא סיבב הלאה לאט־לאט: בלגראד, רומא, בגדד… בּאֶרן שידרה רביעיית־ביטהובן – היה זה הקטע האיטי, והלחנים רחפו בהירי־זכוכית, רחוקים מן העולם הזה, מעל ומטה. קולא חיכה עד סוף הקטע ושוב חיפש. בלונדון שיחק תיאטרון. “איך יכולת לעשות כזאת!” אמרה אשה בקול מתפלץ. היא אמרה זאת בכשרון רב, והתפלצותה הורגשה בכל הברה והברה; כמעט ראו את פניה הנעווים. הלאה… בודאפשט דיברה על מאורעות־הספורט של יום־ראשון הבא. קולא הביט בשעון והחזיר את הראדיו לירושלים. בתשע וחצי משדרת ירושלים חדשות. עוד שתי דקות… העולם הגדול כמנהגו נוהג: רוקדים, מנגנים את ביטהובן, מרצים הרצאות ומציגים הצגות בשביל העולם, בשביל אלפי הרבבות, אין זה אלא סוף־שבוע פשוט; הבריות רוצים לרקוד ולשכוח, וגם שוכחים; ובכלל אינם יודעים, שכאן, בפיסת־ארץ זו, מחכה קומץ יהודים להכרעה שהיא בחייו; וקמצים של יהודים, מפוזרים בכל העולם, שאינם יכולים לחיות עוד בעולם גדול זה, הכרעה זו פירושה בשבילם דרך פתוחה אל ארצם, אל החיים – או ההיפך מזה.
“קול ירושלים,” נשמע קול עליז. “ערב טוב לכולכם. השעה תשע וחצי. האזינו לחדשות.” הפסקה קצרה. “אנו מחכים מיד לאחר חצות לידיעות הראשונות על החלטות ישיבת המילואים של מליאת האומות המאוחדות…”
קולא כיבה את הראדיו וקם בקוצר־רוח. כעבור שתיים או שלוש שעות… באמריקה עכשיו תחילת אחרי־הצהריים. אמריקה רחוקה מכאן. מי זה יודע שם את פני המציאות כאן ומה מתרחש כאן? האומות המאוחדות: זאת אומרת גדלות ויופי. וכל האומות יש להן דעה בישיבה זו – רק לא זו שעל גורלה מחליטים שם: היא היחידה היודעת באמת במה הוא הדבר… קולא הטיל עצמו על הספה ועצם את עיניו. כעבור זמן־מה נרדם.
צעדים בגן העירו אותו. אולי המשיך במחשבותיו בשנתו, שהיתה מלאה קולות ורעש, שכן התווכח בה עם מישהו.
“קולא…” אמר מילק בפתח. “אתה כאן?”
קולא התרומם אחוז־שינה:
“מי זה?”
“אני… מילק. ישנת?”
“כן. בעצם לא רציתי… נרדמתי. מה השעה?”
“חצות.” אמר מילק וניגש אל הראדיו והדליקו. ירושלים שותקת. הרמקול הומה בלחש. כעבור רגע באו עוד גברים ונשים שנשארו בחוץ, נשענים אל מעקה המדרגות.
“נא להיכנס,” קרא קולא, “יש די מקום.”
“תודה,” ענו קולות מעוממים. אשתו של מילק נכנסה יחד עם עוד אשה. “רוצות אנו לשמוע,” אמרו ונשתתקו.
מילק עמד על יד החלון ואמר לקולא בקול־לחש:
“מצב־הכן.”
“אני יודע.”
"רק מתוך זהירות… משום שהיום – – – "
ושוב שתקו. מילק תופף באצבעותיו על אדן החלון. כעבור רגע פנה ואמר בצחוק מרוגז:
“לילדנו הראשון חיכיתי כך.”
“גם זו לידה!” אמרה אשתו. קולה היה מאלף וחגיגי. היה בה מן המגוחך במקצת.
“כמה השעה?” שאל מישהו מבחוץ.
“שתים־עשרה ועשרים,” ענה קולא, ויצא. שלא כרגיל היו הרבה בתים מוארים במושב, ומכל עבר נשמעו קולות וצעדים. הקבוצה שלפני ביתו של קולא גדלה שוב. פתאום נשמעה יריה במרחק ואחד האנשים אמר במבינות:
“זה רחוק.”
קולא חזר ונכנס, יש על יד הרמקול והסתכל בשעונו. המחוג נראה כאילו עומד, והוא הרים את השעון אל אזנו. השעון הלך, ורק הזמן לא רצה לחלוף. פתאום השמיעה ירושלים את אות־הזמן, ומיד אחרי־כך גבר הרעש, וקול חדש אמר:
“הקשיבו, הקשיבו! פה מדבר הכתב המיוחד של קול־ירושלים בלייק־סאכסס. ברגע זה נפתחה ישיבת המליאה של האומות המאוחדות…” הקול הוסיף לדבר והודיע על צורת הישיבה; הוא רצה להמחיש למאזינים את מה שהוא רואה, אך ברגע זה היה הדבר מרגיז וקיצר את רוח המאזינים. הנה התחילה הישיבה, הנה מדבר זה והנה זה… פתאום אמר הכתב מרוגש: “היושב־ראש מעמיד את הצעת הוועדה־המכינה להצבעה. ההצבעה מתחילה…”
“עכשיו!” אמר מילק.
איש לא ענה. קולא החזיק בכפתור־הראדיו כבצבת. את פניו היפנה הצדה ובלע עמוקות, ודפקו הלם באזניו. עכשיו… אמר בלבו עיוור־עיניים. עכשיו – – –
ההצבעה נגמרה!" הכריז הכתב. המייה, רעש, קולות. “היושב־ראש מודע את תוצאות ההצבעה.” הפסקה. שעות – – – “שלושים ושלושה הצביעו בעד ושלושה־עשר נגד ההצעה. אחת־עשרה אומות נמנעו מהצבעה. ההצעה נתקבלה ברוב הדרוש של שני שלישים. ובזה החליטה ישיבת המילואים של מליאת האומות המאוחדות על חלוקת הארץ והקמת מדינה יהודית ומדינה ערבית עצמאיות.”
ערבוביית קולות ורעש מחיאות־כפיים ממרחק רב. איש לא האזין עוד. כולם קפצו ממקומם, דיברו, צעקו, קראו – כולם בבת־אחת ובערבוביה. מילק פרץ אל הפתח וצרח החוצה:
“נתקבלה!”
כעת התחילו גם בחוץ הקריאות והצעקות. על הכביש עברו־רצו צעדים, אנשים עמדו מלכת, נפלו זה על צווארי זה ורצו הלאה, וכעבור רגעים אחדים קמו כל אנשי המושב על רגליהם ויצאו החוצה, צחקו והרעישו ומסביב הוחלפו לחיצות־ידיים וקריאות־הידד ונשיקות. כל אורות הרחוב הודלקו וכל המושב היה זרוע־אור. אי־שם במישור הועלו זיקוקין די־נור ונשמעו גם יריות.
“אלה שלנו! אלו הן יריות־שמחה!” קרא מישהו, ואחריו צעק אחר:
“ניסע העירה! יש לנו כאן מכוניות־משא – ניסע כולנו העירה!”
“חכה!” צעק מילק. “מצב־הכן! אסור לנסוע מכאן!”
הוא קפץ על המכונית הקרובה וחסם את הדרך בזרועות שטוחות. קמה דממה לרגע, ובתוך הדממה שמעו קול־שירה מרחוק. כולם הקשיבו – ואז פתח מישהו גם כאן בזמרה. קולו היה צרוד, רם ובודד להתמיה, קולו של אדם העומד לבדו וכבר אינו ירא, והוא צוחק, בוכה, אובד־עשתונות. אליו הצטרף עוד אחד ועוד אחד, וכולם התלכדו בשירה אדירה אחת.
עיני קולא צרבו. הם שרו את השיר הנושן, אך היום היה זה שיר חדש לגמרי. הקולות היו קצרי־רוח, שיכורים ומנצחים. הם שרו על התקוה, שבאמונתה קמה היום ונתקיימה.
ב
למחרת בבוקר נסע קולא לעבודה כרגיל. כמעט שלא ישן אפילו שלוש שעות בלילה, אך גם שינה קצרה זו היתה מוטרדת, מופרעת כמה פעמים, אנשי־המושב לא שבו למנוחתם עד דימדומי־השחר. קולא הרגיש עצמו עייף מאוד, אך אחרי ליל־ההתרגשות ומועקת הבוקר, שבאה מתוך המצב החדש, המסוכן שאין לראות את תוצאותיו, הרגיש כמיהה ממש לעבודה. צריך שיום זה יהא ככל שאר הימים; מוכרחים להתרגל אליו ולהיאחז בחיי יום־יום שגורים ולגרש בכך את הפחד מפני העתיד לבוא.
תוך כדי עבודה היו רגעים, שקולא נאלץ לקבוע שהיום אין המחשבה נתונה לעבודה. הוא מצא את שמונת העובדים שלו עומדים בחבורה, וכשנכנס קיבלוהו בלחיצות־ידיים, צחוק וברכות מזל־טוב. כולם התנהגו כמו בחג־משפחה עליז, כאילו היה זה מאורע משפחתי לכל אחד מהם, כאילו כל אחד מהם הוא בעל־השמחה. הפנים נהרו, הקולות היו רמים ומרוגשים, וכולם דיברו בבת־אחת בערבוביה ובתנועות נמרצות. קולא התבונן בהם בתמיהה עצורה. נראה שפני־הדברים היו אחרים בעיניהם, שאיש מהם לא חשב אף רגע על הסכנה הבאה… כעבור זמן־מה, משהצליח לבוא לידי דיבור, אמר:
“מכיון שאין לכם חשק לעבוד היום… נעשה לנו חג ולא נעבוד בכלל.”
ההסכמה באה בסערה.
קולא חיכה עד שכולם הלכו, ואחר־כך עבר שוב בין החדרים ששקטו. הוא הביט סביבו כאילו זו לו הפעם הראשונה להתהלכו כאן וכאילו ראה את כל זה בפעם הראשונה בחייו. הוא העביר את ידו בלטיפה על גלגל, על מנוף, על פיסת אריג מוגמרת־למחצה. לא היה הרבה לראות כאן, אך הרי זהו מפעלו, הנה הוא בא יום־יום ועובד, וזה כל־כך מובן־מאליו ופשוט כמו נשימת־אפו. הימים היו שלשלת אחת ארוכה בחדרים אלה, וחבורה קטנה זו של עובדים משמעותה עבודה של עשר שנות־עמל. וכל שנה משנות־עמל אלו היו לה קשייה שלה וסכנותיה שלה. מעולם לא היה אפשר לומר בביטחה, שהנה “עתידנו לפנינו.” והאם שוב ישתנה הכל, והתחיל דבר חדש לגמרי. ודממה זו שאלה מה משמעותו של חדש זה בשביל המפעל? אך מי זה יוכל לענות על כך?
קולא ניענע בראשו. בכל הקשיים הללו, בכל ההעפלה שבשנים שעברו, ספונה גם נחמה. למרות הכל עמדו בנסיון… הוא נעל את הדלתות ונסע העירה.
העיר היתה חוגגת כולה. היה זה חג חדש־שבחדש, חוויה שלא היתה עוד מעולם. הדממה שבמנוחת־החג היתה חסרה בו – הוא בא לפתע־פתאום ובלי כל הכנה הגיח מתוך חיי יום־יום, מתוך רצונם חסר־הצורה של הבריות זינק אל־על. בתים, בתי־חרושת, צריפים, בניני־ציבור היו מדוגלים כולם – דגלי תכלת־לבן התנוססו לכל צורותיהם, גודליהם ושרטוטיהם בחלונות, על הגגות והגדרות. כל העיר קמה על רגליה, הלכה, נדחקה, רצה ורקדה ברחובות ובכיכרות. התרועה התחילה בלילה ולא רצתה להיפסק.
קולא נדד לאיטו ברחובות, לפעמים יחד עם מכרים שנתקל בהם בצפיפות, ואחרי־כן שוב לבדו. הוא ניסה לבחון את הפנים שהופיעו לעיניו על־ידו מתוך ים־ההמונים ושוב שקעו בו. הוא חש, כאילו מכיר הוא את כולם, וכל הפנים היו יחד עם זה חדשים היום לגמרי, רב־גוניים מאד. צעירים וזקנים נאים ומכוערים, בהירים וכהים, ערמומים ותמימים – בני־אדם קטנים, העובדים יומם וחיים בקרב חוגיהם המצומצמים, בני אדם ממאות ארצות ומאות לשונות, החיים בדאגותיהם הקטנות והגדולות לקיומם, נותנים עיניים חשדניות בכל מי שעלה אחריהם לארץ, מוכנים לזלזל בזולתם רק משום שבא לא־מארצם, משום, שיש לו מנהגים אחרים והוא מדבר בשפה אחרת. אין הם מרבים לחשוב ולא מרחיקים לראות ושוכחים בקלות את המשותף שביניהם… אך הנה באים הרגעים, שכולם דומים זה לזה, שרגשותיהם זהים, ששאלותיהם ותשובותיהם משותפות. אלה הם רגעי המצוקה הגדולה או החדווה הגדולה. האם נפלה המסכה מעל פניהם שיכורי־העליזות. השמחה במעונם, הם מריעים על מדינתם שהובטחה להם מאז והנה היא קמה וניצבה לעיניהם.
מדינתם שלהם...
הצהלה היתה חסרת־צורה. איש לא ציווה עליה, איש לא ניהלה ואיש לא דרש אותה. כל איש חגג את ההכרה בו־עצמו, החדווה זרמה מנפשו של כל אחד ואיש לא שאל על מחשבתו של חברו ועל הרגשתו. היה מובן מאליו שכולם מרגישים הרגשה אחת. מכל פנים נהרה הרגשת הסיפוק והשיחרור הכבירה, כאילו באמת רק היום הותר לכל אחד ואחד לנשום ולחיות. הבאמת היתה בכך חשיבות גדולה כל־כך לכל אחד מהם? קל מאוד להביא את ההמון לידי שיכרון. הוא משתכר מרוויית־עצמו…
אך האנשים הרבים הללו לא היו סומאים. השמחה השיכורה הלזו היתה פחות עליזה משנראתה ברגע הראשון. בלי לאבד על כך מלה ידע בכל זאת כל אחד מהם שזוהי ההזדמנות האחרונה לזמן ארוך, הרגע האחרון שאפשר לצחוק בו ולהריע תרועת־נצחון. מתוך הצחוק ותרועת־הנצחון דיבר חפץ־חיים פראי, שידע את סכנת־המוות בו הוא נתון ובעקשנות לוהטת היה מוכן להתגונן באגרוף, בשיניים וציפורניים אם יהיה הכרח בכך, משום שאין לו ברירה. חוגגים אלה כבר היו שבעים פעם קרבנות אין־אונים, וידעו שגם היום אין בין החיים ובין האבדון חומה אחרת מלבד זו הבנויה מגוף־עצמם.
קולא הרגיש התפעלות בהירה, מופתעה ומלאה תודה להתמיה. האנשים הקטנים הרבים־רבים הללו נתנו לו את התשובה, שחיפש ולא מצא. את אלה אין לנצח גם אם נגזר עליהם האבדון. הם אינם שואלים, משום שאין כאן מה לשאול. מצוקתם היתה גם חדוותם. הם חוגגים ומריעים, משום שסוף־סוף ניתנה להם הזכות לעמוד על חייהם. ההכרעה בליל זה עקרה אותם, את כל אחד מהם, מתוך חיי יום־יום הפעוטים להמריא אל גבול הנסים והנפלאות, גבול החיים והמוות. ואף־על־פי שרק מועטים שבמועטים ידעו זאת ידיעה ברורה, בכל זאת היה זה המקור העמוק ביותר לתרועתם המשוחררת. ופתאום נזכר קולא: האוניה… כעת תוכל גם ניני לבוא. ניני, וארבעת האלפים וחמש מאות. וכל הנאלצים לבוא והרוצים לבוא שעד הנה היתה הדרך חסומה בפניהם – –
משך כל היום נשמעו יריות מקצות העיר. רק לפנות ערב נודע לקולא בדרכו לגן־יוחנן, שהמלחמה התחילה. תרועת־החג לא הגיעה אלא עד גבול־יפו. שם, ובדרך לירושלים, פרצו פעולות־האיבה של הערבים.
היום הראשון לשיחרור עלה בחמישה חללים, שנפלו בהתקפות הערבים.
ג
דימדומי־ערב. קולא עמד בתור הארוך. קולא עמד בתור הארוך. האוטובוס לגן־יוחנן איחר לבוא, ונחש־התור הלך וארך. המחכים היו עייפים ומרוגזים; הם היטו את צוואריהם לראות את האוטובוס, שהיה צריך לבוא מזמן, ושמרו על מקומם בקנאה ושנאה.
האיש שעמד לפני קולא לא הראה סימני חיפזון. הוא קרא בעתון, וקולא ניסה לקרוא ממעל לשכמו, לראות לכל־הפחות את הכותרת – כמה מתים ופצועים יש לנו היום? – אך לא הצליח, כי דווקא ברגע זה היפנה האיש את העתון אל אור־הפנס. קולא התבונן אל פניו של הקורא – והשתאה: הפנים היו מוכרים לו. איפה ראה אותם? כנראה פועל, אולי מסגר או מכונאי, שכן היה לבוש בגד־חאקי שפה ושם נראו בו כתמי־שמן. בכיס־החזה תחובים היו אמת־מידה ועיפורון, ותחת זרועו החזיק תיק־ניירות מרופט ומלוכלך. ראשו היה גלוח, עיניו קטנות ומועמקות ושפתיו דקות. הוא קרא עדיין, אף־על־פי שכבר החשיך. קולא לא גרע ממנו עין, ולבסוף נזכר.
הוא חיכה עד שבא האוטובוס, ומשנכנסו ישב על־יד האיש, שראשו היה מושפל עדיין לקריאה גם באורו הכהה של האוטובוס.
“אתה שוב בא אלינו לגן־יוחנן?” שאל קולא בלחש.
האיש הרים את עיניו, אך לא ענה אלא התבונן בקולא בעיניים מצומצמות במקצת.
“אנו מכירים,” אמר קולא בקצת מבוכה. “היית שם אותו זמן עם מילק. בקיץ היית אצלנו, כשהחלטנו על שמירה בגן־יוחנן.”
ועל זה האיר לו האיש פנים:
כן, זכורני. אתה שוטר־מוסף, לא כן?"
“כן.”
“אני זוכר… כן, אני נוסע לגן־יוחנן. מה המצב אצלכם?”
“לפי שעה בסדר. רק השמירה לא לגמרי בסדר. אנו מעטים.”
“ובכן, במקצת כבר עזרנו לכם. ומן הפרדס כבר אין לכם מה לפחד. שם השתרר השקט, מה?”
“כן.”
“ואין עוד מכוניות־משא בלילה.”
“אין. על כל פנים, לא ראינו ולא שמענו עוד.”
“הם לא יבואו עוד.”
האיש צחק בשקט ושתק. בחוץ התחיל יורד גשם, גשם קל, אך כזה שאינו פוסק במהרה. המים נזלו בזליגות קטנות על גבי השמשות. האורות בחוץ, שהמכונית עברה על־ידם, נטשטשו על־ידי הזכוכית לצעיפי־מים עם קרניים מזוגזגות הנה והנה.
מילק חיכה בתחנת־האוטובוסים למרות הגשם. הוא היה מופתע קצת כשקולא ירד יחד עם אותו אדם, אך לא אמר כלום. משעמד קולא על־יד ביתו ורצה להיכנס, אמר מילק:
“בוא־נא אתי. גם עליך להירטב קצת.”
האיש שצעד בין שניהם צחק בלעג ובמצב־רוח טוב:
“אתה מזדקן כנראה, מילק, מה? גשם קל זה…”
“עדיין אני עומד בפני צעירים ממני, אם זה נחוץ. מובן, לא במידתו של זה פה; מה, אדון קולא?” מאז שיחתם בדרך ל“השופטים” סונט היה בקולא בהדגשות מופרזות.
עם דבריו האחרונים של מילק פנה האיש אל קולא:
“שמך קולא?”
“כן.”
“בחורף שעבר היית באירופה?”
"כן, מאין – – – "
“מאין? מפי שמעון. ובכן הנך קולא… אגב, שמי אפרים.”
“שמעון פה?” שאל קולא מופתע. “איפה הוא?”
“הוא איננו פה. איפה הוא בדיוק היום אינני יודע. לפני חודש היה במינכן… כשדיברתי אתו בפעם האחרונה, היה שם.”
“אתה דיברת אתו שם?” שאל מילק.
“כן,” אמר אפרים במנוחה. “היה לי ענין שם.”
“וכמה זמן היית שם?”
“שבועיים. לא היה לי יותר פנאי. היה מספיק,” אמר אפרים ושוב פנה אל קולא והתבונן בו תוך הרהורים. “ובכן, אתה הוא זה… בקיץ לא שמתי לב אל שמך ביותר, שכחתי… אתה התנדבת אז.”
“כן.”
“כך. כן, אני זוכר. כך, כך… בן כמה אתה?”
“ארבעים ואחת.”
“לפני כן לא היית בהגנה?”
“לא.”
“מדוע?”
“איש לא דרש ממני…” ענה קולא קצת בחוסר־בטחון, “אינני יודע… כך קרה.”
“כן… שמעון סיפר לי. אם כן, כעת הגיעה גם שעתך.”
הם הגיעו לקצה המושב, ועדיין לא ידע קולא לאן הם הולכים. מילק עמד מלכת, הוציא את פנס־הכיס שלו והיבהב בו. אחר־כך קרא באפלה:
“אנחנו!”
אנשי־המשמר ניגשו אליהם. אחד מהם אמר בכעס:
“הגשם הולך וחזק. כעבור שתיים־שלוש שעות אי אפשר יהיה לעמוד בחפירה. לי לא איכפת, אני הולך בעשר הביתה. אך הבאמת מוכרחים לעמוד כל הלילה בחפירה השטופה עד גדותיה?”
אפרים הביט בו וענה במנוחה:
“כן. הלילה לא תהיה לנו ברירה. צריכים הייתם לדאוג לכך קודם.” הוא צעד צעדים אחדים קדימה ושוב עמד, הסתכל בחפירה ושב בחזרה. במרחק מאה צעדים בערך היבהבו אורות גן־יוחנן השלווים והידידותיים. אפרים שקל בדעתו ואמר במשיכת כתפיים:
“אכן… זה אינו מספיק עוד. זה אינו ולא כלום.”
ושוב תקע עיניו באפלה. צלליה השחורים של החורשה כמעט שלא היו ניכרים.
“העמדות הראשונות צריכות להיות לפני החורשה,” ביאר כעבור זמן־מה. “עלינו לחלוש על השדות. החפירות הללו אינן מספיקות אלא לנסיגה אחרונה. בקיץ היה זה די, אך היום… אם יבואו עד הנה, הרי הם כבר במושב! ובכן – נלך הלאה!” אמר וצעד כלפי החורשה. מילק הלך אתו. קולא הלך בעקבותיהם למרות רצונו כמעט. בימים האחרונים לא היה גם כאן בסביבה שקט לגמרי, ובגשם היתה החורשה מטילה אימה ביותר. אפרים ומילק הלכו במרחק צעדים אחדים זה מזה. קולא נזכר באזהרת אותו בחור, שעצר אותם בלילה, ופנה והלך בצד־הדרך. בעשב ותוך רישרוש־הגשם הקל כמעט שלא נשמעו צעדיהם.
אפרים עצר ליד השדות. ממרחק, מרחק עכור ומטיל אימה, היבהבו אורות הישובים, אך השדות היו שרויים באפלה; מדורות־הרועים הקטנות, הלוהטות בלהב אדום־חום, נעלמו. החשכה היתה אילמת ומאיימת.
“כאן…” אמר אפרים בלחש ובמהירות. “מחר אשלח לכם את התכנית המדוייקת. וגם עשרים איש. אך עליכם לעזור להם כהלכה. זה צריך להיעשות עכשיו במהירות רבה, כי אין לנו זמן לאבד. נלך. עליכם להכין לכם עמדות מבוצרות. היש לכם חרש במושב?”
“גאליאנו הוא נגר,” אמר קולא.
“טוב מאוד… אני על כל פנים אשלח לכם אדם, היודע איך להכין אותן. וגם עצים אשלח לכם. את העמדות צריך לחפור באדמה ולסמוך אותן כהלכה. השתדלו לקבל קצת פח־גלים; אפשר לכסות בו חלק מן העמדות. ונחוץ יהיה לנו מקום־שינה בשביל שישה או שמונה בחורים. לפעמים צריכים הבחורים גם לישון.”
“כן,” נהם מילק. “יש אצלי חדר בשבילם.”
“עליך לדאוג לסידורי אזעקה ולקשר טוב. ועליכם לסדר מקום־חבישה. היש לכם רופא במושב?”
“אין. אבל הנשים למדו עזרה ראשונה. ב’השופטים' יש רופא.”
“ובכן, נראה… אני אבוא עוד בוודאי במשך השבוע. עליך להכין הכל. עשרים האיש יהיו מחר בבוקר כאן.”
“בסדר,” מאר מילק. הוא צעד קדימה בראש מושפל על־יד אפרים, עד ששוב הגיעו אל המושב.
“לכו הביתה,” אמר אפרים, “אני ידוע את הדרך. אל לכם ללוותני. כמה אנשים עומדים היום בחוץ?”
“שמונה משלנו, ושישה מן העיר.”
“וכמה רובים?”
“יש לנו ארבעה.”
“היום יהיה בעצם שקט… ובכן – לילה טוב. מחר תקבלו את התכנית. עלי ללכת הלאה.”
הם הביטו אחריו עד שנעלם בגשם ובאפלה. שניהם היו רטובים כליל, אך לא הרגישו בדבר. כעבור זמן־מה שאל קולא בקול עמום:
“מי הוא אדם זה?”
“זהו אפרים,” ענה מילק, שהניח כנראה שהשם בלבד עונה על הכל ומבאר את הכל. אך אחרי־כן הוסיף בכל־זאת: “הוא מפקד ה’הגנה' באזור שלנו. אחד הוותיקים ביותר ב’הגנה'. אני מכיר אותו – – – אינני יודע כמה זמן אני מכירו.”
“מה דעתך, מילק – האם באמת נשקפת לנו פה סכנה רצינית? הבאמת צפויה לנו פה התקפה?”
“דעתי, או לא דעתי… אתה בעצמך יודע מה מתרחש. שבועיים עברו מאז – – – מאז אותו יום. האם עבר במשך השבועיים הללו אפילו יום אחד במנוחה? ומהיום והלאה ילך הדבר וירע יותר ויותר. במקום שערבים גובלים אל יהודים, יהיו התקפות,” אמר מילק וצחק במורת־רוח. “פה עדיין בסדר, אבל גבול יפו בכל רע. העיר מלאה פליטים… וגם בחיפה רע מאוד. ולירושלים לא אסע, אלא אם כן יהיה נחוץ ביותר. ומדוע זה יהיה לנו כאן טוב יותר?” שוב הירהר רגע, ואמר פתאום בכעס: “שמחה גדולה לא גרם לי הבחור. אם הוא שולח לנו עשרים איש, פירושו של דבר: סכנה. מעתה אין הדבר ברשותנו עוד; אין אנו אלא עושי־מלאכה בלבד. אך עבודה הם נותנים לנו, כאילו הרינו פי־עשרה במספר. נו, כן… התקפה? מובן שעלינו להיות מוכנים להתקפה! אפרים יודע מה הוא עושה!”
ד
ההתקפה על גן־יוחנן באה בתחילת חודש ינואר.
ליריות בלילה כבר היו רגילים. האנגלים לא היו עוד שליטי הארץ אלא בשם, אך הם עמדו על כך שרק הם צריכים לדאוג לסדר ולשלום. אולם הם לא עמדו בדאגתם. לא עבר יום בלי התנגשויות וקרבות גם פה גם שם – בכל הארץ. וההתקפות היו כבר לא מצד אספסוף סתם, שרצה להצית ולשדוד באזורי הגבולות, אלא מצד יחידות מאורגנות מזוינות, שהלכו והתחזקו יותר ויותר.
העמדות הראשיות של גן־יוחנן היו כעת מעברה השני של החורשה, בקצה השדות, כפי שהורה להם אפרים. העמדה התיכונה היתה לפני החורשה עצמה, ושאר השתיים, הצדדיות, היו בזווית של ארבעים־וחמש מעלות, מקודמות כמאה וחמישים פסיעות בערך. העמדות היו חפירות בעומק קומת־אדם ומסומכות בלוחות־עץ ויתדות. היה להן מעקה־מגן מאדמה ושקי־חול ועליו גג, ובין הגג לבין המעקה לא נשאר אלא חרך צר. כל העמדות היו קשורות זו בזו בתעלות־קשר צרות, שלא שימשו כיסוי אלא בזחילה על ארבע.
גם לעמדה האחורית, שהיתה מאחורי החורשה בצורת קשת לפני המושב, ושבעצם לא היתה אלא קיצן של החפירות שנחפרו בסתיו, הוליכו תעלות־קשר. כל מערכת העמדות היתה בנויה מתוך ההנחה, שההתקפה תבוא מפאתי השדות הגלויים. אמנם גם על הגבעה הקטנה, זו שהפרידה בין גן־יוחנן ובין הכביש הראשי, הועמד משמר, אך מצד זה כמעט שלא היתה צפויה סכנה.
בימים שאחרי ביקורו של אפרים היה מצב־הרוח במושב מדוכא ומרוגש. גודל העבודות, שהוטל לעשותן בכל המהירות, ואולי עוד יותר מזה גודל העזרה שבאה מן העיר, עוררו בלב כולם הכרה חריפה של סכנה – בדומה לחולים, שמידת הדאגה הרפואית מגלה את רצינותה של מחלתם. אך לאט־לאט שקטה ההתרגשות וגם המנוחה שבה לקדמותה. העמדות ניבנו ותמיד עמדו בהן שומרים. אלא שמלבד היריות הרגילות בלילה לא היה לאנשי־המשמר מה להודיע. הכל היה כדרכו. על גבול יפו נלחמו בלי־הרף, ובלילה ראו בשמים את אורן המוזר של הדליקות והרקיטות. בירושלים היתה המלחמה נטושה, והעיר העתיקה היתה נתוקה מן העיר החדשה. בדרך לירושלים נלחמו, וכלי־הרכב היהודים לא נסעו בלי משמר של אנשי ה“הגנה”, שהותקפו יום־יום. נלחמו בחיפה ופה ושם גם במושבי־הספר, אך בגן־יוחנן נשאר הכל שקט. גן־יוחנן היה ישן כשנשמעו יריותיה הראשונות של ההתקפה. אנשי המושב היו רגילים ליריות בלילה; אולי רבו הפעם יותר מתמיד, אך כעבור זמן־מה נאלמו.
קולא התעורר בלילה והאזין. אלה היו בוודאי היריות האחרונות, משום שמיד קמה דממה והוא נרדם שוב. כעבור זמן שוב התחלחל משנתו והביט דרך התריס החוצה. השחר דימדם, השמים היו אפורים־אפלים ומעוננים, והאוויר היה מעורפל. הפעם לא היו אלה עוד יריות בודדות, כי אם צרור שלם. קולא קם וניגש אל הדלת. היריות נישנו; אין עוד ספק בדבר: הן באו מקרוב, כאילו מאמצע המושב. קולא עצר את נשימתו. היריות באו בבהירות יתירה משני כיוונים. הוא עמד בלי לזוז, נפעם מפחד מחניק וקר כקרח. הוא נאחז בדלת. קבס אחזו וראשו היה סחרחר. והנה קול משרוקית מאותתת, צעדים אצים־רצים ברחוב. האזעקה הושמעה. הצילצול הנזעם, הצורם קרע את האוויר לגזרים.
קולא התלבש בלהט. ההוראות למקרי אזעקה ניתנו מזמן. כל אחד היה לו מקום־המשמר שלו, ולא פעם תימרנו אזעקה. אך הכל היה שונה וחדש כעת. מי זה חשב ברצינות בשעת התמרון, שהוא נעשה לשם סכנה אמיתית? זה היה מישחק ותחרות – אך הנה באה הצרה האמיתית! וכבר הוא רץ, ובינתיים התאמץ תוך יאוש להבהיר לעצמו מחשבה ברורה, אך לא עלה בידו. עכשיו בא הקץ. הירהר בדעה עלופה. איננה רוצה… האוויר הקר הפכיח אותו לאט־לאט. מקומו היה בעמדה השניה, בקצה המושב. הקו הקדמי היה תפוס בידי ה“הגנה” ובחורי־המושב הצעירים.
קולא הלחית אל תוך החפירה. היריות נמשכו, אך כעת באו ממרחק רב יותר מכפי ששיער תחילה על פי חוזק הקולות.
“מה קרה?” שאל בנשימה קצרה.
שמואליק, שהיה ממונה על עמדה זו, בא כנראה אך רגע לפניו; עדיין היה נושם־נושף מריצה.
“אינני יודע,” אמר בגניחה, ואחרי שנשימתו ארכה קצת הוסיף: “נראה שהפעם רציני הוא הדבר. הם אינם פוסקים.”
על מעקה־המגן היו מונחים שלושה רובים. בחפירה עמדו מלבד שמואליק וקולא עוד ארבעה אנשים – שלושה עמדו הלילה על משמר, ואחד בא עכשיו. שמואליק התחיל לבחון את הרובים. היריות נשמעו שלא בסדר. פתאום נדמה לקולא באורח מוזר, שהיריות מדברות בלשון־איתות. קצר, ארוך, קצר, קצר, ארוך – בדומה לשידור טלגראפי ממושך. מה הן אומרות? והנה כולם מרימים ראשם: היריות הולכות וקרבות יותר ויותר.
“רוץ דרך התעלה אל אפרים,” פקד שמואליק על אחד מהם, “ואמור לו שהם מתקרבים. אמור לו – – – הלא אתה רואה ויודע מה לומר!” כעת פנה אל קולא ואל העומד על־יד קולא: “עליכם ללכת אל ביתו של מילק. נחוצה לנו תחמושת. אין לנו כאן אלא עשרים וחמישה כדור לרובה, ונצטרך ליותר!”
הם זחלו מן העמדה ורצו. היריות לא הגיעו עדיין עד המושב, אך הם רצו בכל זאת בראש מורכן ורפופים. האיש שעל־יד קולא נאנח:
“ריבונו של עולם! מה יהיה?”
קולא לא ענה. הוא רץ כמו בחלום. הכל היה כעין אי־מציאות עמומה; אי־אפשר שזוהי… אך יחד עם זה צריך לעשות דבר־מה מציאותי מאוד, דבר נחוץ וחשוב: לקחת את התחמושת ולעבור את כל הדרך חזרה. לעת־עתה זה יהיה די, משום שחשב בבהירות גמורה: בית־החרושת! אני אאחר לעבודה. עלי להודיע להם; הם לא יידעו… ובאחת־עשרה עלי להיות בעיר! ההתקפה באה פתאום כהפרעה מחוצפת ומרגיזה. הנה הכביש הראשי, במרחק של פחות ממאתיים פסיעה… בשעה זו יושבים לארוחת־הבוקר, אחרי־כן הולכים אל התחנה ומחכים לאוטובוס, נוסעים לעבודה ומסדרים את העסקים – – – ההתקפה בשעה זה אסורה בהחלט… ועל זה צחק באמת, מחולחל לאין־מעצור ובלי יסוד על־ידי עליזות המטלטלת על סף היאוש.
ה
היריות בלילה, והיריות הראשונות בדימדומי הבוקר באו מן השדות. איש לא ידע מה מתרחש שם; רק זאת ידעו: האש המכוונת אל עמדתם הולכת ומתקרבת יותר ויותר. הלך והתברר שההתקפה האמיתית באה מכיוון זה, ושהאויב רוצה לעקוף את העמדות הראשונות ולתקוף מן הצד; על ידי כך הפכה פתאום עמדתם יחד עם תעלת־הקשר לקו־חזית קדמי. המשמר המבוצר לשמאל, לפני הפרדס, היה מנותק לגמרי, והעמדה הראשית שלפני החורשה לא יכלה לתקוף אלא במחצית הקשת שלה. אך המגינים תפסו כנראה מיד את השינוי במצבם, שכן בהיעדרו של קולא קיבלה העמדה תגבורת. שני בחורים כרעו באמצע החפירה אל סוללת־המגן, ולפניהם עמד מיקלע; לכוח בעמדה נוספו שני אנשים נושאי־נשק, וגם בתעלת־הקשר כרעו שלושה בחורים.
“אתה קח את רימוני־היד!” קרא שמואליק בחפזה לקולא שחזר. "אתה יודע – – – "
קולא ניענע בראשו, פתח את תיבת־התחמושת, הניח על ידו בזהירות שני רימוני־יד והציץ מעל לסוללת־המגן.
לא היה כמעט מה לראות. השטח שלפניהם היה זרוע שיחים וקבוצות עצים נמוכים, ובשוליו עמדה שורה ארוכה של אקליפטוסים. מאחוריה היתה דרך־חולות, שהסתיימה אי־שם בין הפרדסים. קולא נזכר שבקיץ הלך פעם בדרך זו. כנראה שבדרך זו יבואו… על השדה, בין השיחים, שכן ערפל שהבליחו בו ניצוצות חיוורים, וכעבור רגע נשמעו מתוכו התפוצצויות קלות; אלה היו היריות. יותר מזה לא נראה. קולא הכניס מהר את ראשו לעמדה, משום שבאוויר נשמעה שריקה דקה, שריקה דקה כפולה ומכופלת שהתחילה בלחש, גברה בנשימה קצרה, חלפה ושוב חזרה.
“כוף ראשך!” צעק שמואליק. “הם מגיעים אלינו!”
“לא לירות!” נהם אחד הבחורים על־יד המיקלע. קולו היה קר ומרוגז, ואחרי אזהרתו המרוגשת של שמואליק היה זה איום אכזרי ובכל זאת מנחם במסתוריותו. קולא לא הבין מדוע לא לירות; הלא יש להם די תחמושת, וההתקפה הולכת וקרבה יותר ויותר; הדבר לא היה מובן בכלל. השריקה באוויר פירושה מוות, ואיך להבין את האיסור הזה? צריך לברר את הדבר תיכף ומיד ולדעת בבירור את כל הפרטים. ברגע האחרון לפני המוות חושבים על הכל, אמר בלבו. רואים את כל החיים… מה זה הכל? אפלה ודממה. איפה הלן, הירהר מגורה. ובכן, כעת הכל המאוחר, מאוחר מדי, מאוחר מדי – – – אך גם זה אינו הכל. שום דבר אינו דיו להיות הכל. אין לבטא ואין לחשוב מה ספון במלה אינסופית זו. ובכן מה זה מוות? הוא הרגיש זוועה זרה ובלתי־ידועה, שבאה מתוך הקרביים התהומיים ביותר, מתוך החשכות האחרונות. אימת־מוות, הירהר קולא בעיוורון. אימת־מוות עלי… ושוב הרים את ראשו.
שום דבר לא השתנה במשך הרגע הזה. מדוע אין המתגוננים יורים עדיין? מדוע סובלים הם שהקלעים ינתזו על פני־השדה, יערבלו לפניהם את החול הרטוב ויעופפו מעל ראשיהם? צריך להודיע למשטרה. מנסים להתקיף אותנו – והלא זה ענין למשטרה. אסיפה נכבדה, הלא זה ענינה של המשטרה… כבר אז זה היה מגוחך, והיום זה מגוחך עד כדי יאוש. המשטרה לא עשתה־עוד כלום לעצור את ההתקפות על הישובים היהודיים. היריות הולכות ומתגברות… קולא התכופף עוד יותר, וברכיו רעדו. נדמה לו שזה שעות עומד הוא כפוף בחפירה. הוא עייף מאוד. הוא הטיל מבט מהיר בשעון. מאז שובו עם התחמושת עברו עשרים וחמש דקות.
“עכשיו!” אמר הבחור שעל־יד המיקלע.
על פני ערפל־הקרקע הופיע ראשים, זרועות, דמויות שהגיחו בבת־אחת מתוך הריקנות והיו קרובים להפתיע ועד כדי זוועה הרבה יותר מששיערו, צללים לבנים שלבשו פתאום גופות. הם רצו גוף אל גוף, יצור־חי אחד גדול בעל מאה פנים נעווים, מאה פיות פעורים, המון צורח המתפרץ על פני השדה ועוד רגע וישטוף את החפירה. אין לעמוד בפניו, והוא ידע זאת ומעז להתפרץ בשפעה צפופה כזו. מי יכול להמון זה?
קולא הרגיש שגופו הולך וקופא לקרח. היריות על־פני השדה היו מסתוריות, כישוף רע, אך הדבר הולך ומתגלגל הנה, חשוף מכל מסתורין – הוא הכוח, האבדון. סור מפה! הירהר בזוועה. לך לך! הדבר הבליח בקרבו כזעקה־לעזרה אחרונה לפני הטביעה, ומיד אחרי־כן שטפתו הוודאות שמאוחר, שאסור לו וגם אין דרך, שהוא במלכודת אין־אונים ובאין־מנוס. זהו הקץ, וכל הדרכים הוליכו אליו. האוויר פוקע ונבקע לרסיסים, וכבר אין הוא יודע מה מתרחש. בעיניו, בזרועו, בכל גופו עלתה שנאה מייללת, שוקקת בלי־מצרים. ידו חטפה רימון־יד והוא שלף את נצרתו נפעם ולפתו בשבץ.
“צריך לתת להתקפה להתקרב,” אמר קולו של מילק פתאום. “זוהי הרזרבה האחרונה שלנו, ואולי כבר מאוחר…”
"קולא הניף את ידו והטיל את הרימון בכל כוחו.
וכעת התרחש הכל בבת־אחת, כאילו עמד הזמן בכלל מלכת, וגם במהירות־כשפים כזו, כאילו הכל מתרחש בחלום־סיוטים שהרגעים בו הם שעות. נראה היה שהתוקפים מתקרבים, אך בכל זאת היו עדיין כשמונים פסיעות לפני העמדה. רימון־היד היחידי נפל קרוב אליהם ולא גרם להם נזק ממש, אך עורר ביניהם מהומה. מיד פרצו הרובים והמיקלע, ששתקו עד עתה, במטר יריות. אולי לא ידעו התוקפים כלל שלפניהם עוד עמדה אחת, שכן זמן רב היו מגששים לפני־כן ביריותיהם, והעזו לתקוף בסערה רק משלא באה תגובה. קולא נרתע לאחור כשיכור. תיקתוקו היבש של המיקלע החריש את אזניו. העמדה שלו פתחה באש ראשונה, ואחרי החרו המשמר הימי שבעמדה הקידמית, אגפו של המשמר התיכוני, תעלת־הקשר ומשמר־הגבעה. קולא הטיל את הרימון בדעת טרופה, וכעת בתוך ההתפרצות המטורפת, רואה הוא פתאום את הכל בבהירות קדחתנית, גלויה ושיכורה. ובכן, כך קרה הדבר!
ההמון הלבן פרץ בזעם, ופתע נרתע והתבלבל; לעצור לא יכול עוד, ואת הדרך קדימה לא מצא. הוא פרץ אל גדר־האש. ונפגע בקרניה הקטלניות. צריחותיו המאיימות שניסרו עדיין באוויר הפכו בין־רגע לזעקות־שבר, לייבבת מופתעים שאבדו עשתונותיהם; שורתם נשברה פתאום ודמויות נמסו מתוכה. חגות ונעות, נופלות ונשארות מוטלות, הולכות ומתרבות – והאימה נמסה. כעת ידעו סוף־סוף את מי רצו לתקוף, נרתעו ופנו עורף וברחו על נפשם.
הם ניסו לברוח לכל עבר. על־פני השדה האפל מוטלות היו פה ושם גופות לבנות בלי לזוז עוד, ואחרות, שבתנועות אין־אונים מוזרות זחלו ולא יכלו להימלט. אחדים מהתוקפים הסתתרו מאחורי שיחים או עץ שתימר בשטח, וירו עוד פעם או שתיים, אך היתר הגיעו לבסוף אל שדרות־העצים ונעלמו – ולאט לאט קמה דממה. המיקלעים נדמו. עוד נורו יריות אחדות בודדות, אך בקול ענות חלושה, וכמעט לא הרגישו בהן. באוויר עמד עשן חום, שהדיף ריח חריף־מר. מעל־פני השדה נשמעו גניחות־זעקה מייבבות וממושכות, שאפשר היה לשמען בזכות הדממה, הדממה הנפלאה והרווחה הגואלת.
קולא תקע עיניו העששות החוצה וקרא:
"הם – – – הם… "
איש לא ענה. האנשים שבעמדה שתקו, כאילו הרגעים האחרונים נטלו מהם את כל כוחם. אחד מהם התחיל להתפלל; קולו לא נשמע, ורק שפתיו הנעות וניד ראשו עם כל סוף־פסוק העידו על כך. האיש שעל־ידו הפנה את פניו ושאל בלי להזדקף:
“כבר עבר?”
שמואליק נשען אל קיר העמדה, פניו היו מלוכלכים בעפר וחול.
“הוהו…” ענה בחיוך ערמומי, “האינך רואה שעדר? רודפים אחרים!” הוא הביט אל קולא ואמר בהכרה: “היטלת ברגע הנכון. ראיתי. זה היה כאילו נדברנו מראש.”
קולא נתחלחל. השבח הפתאומי השפיע עליו רגע כאילו לגם יין־שרוף חריף על לב ריקן, ובער וחימם במעיו הקופאים מקור. מיד אחרי־כן הרגיש מורת־רוח עמומה. הוא השתוקק לשינה – כוחותיו אפסו כמו אחרי ליל־הוללות. הנה שומע הוא שאחד הבחורים על־יד המיקלע מקלל בלחש. הוא הביט כלפיו. זרועו הימנית של הבחור תלויה, והוא מחזיק בה בידו השמאלית. בין אצבעותיו שתת הדם.
“תפסת?” שאל שמואליק.
"רק בבשר – – – " נהם הבחור. “כנראה מגע חולף. אפילו לא הרגשתי.”
שמואליק הוציא ממחטה מכיסו, הפשיל את שרוולו של הבחור למעלה וחבש את הזרוע. אחר־כך הציץ החוצה ואמר אל קולא:
“כבר אפשר לעבור. הוליכהו לחבישה. צריך לחבוש אותו כהלכה.”
“אתה יכול ללכת?”
“עדיין אינני מת!”
הם מיהרו החוצה, עדיין כפופים שלא־מדעת, אף כי היה כבר שקט לגמרי. קולא היה שמח מאוד שאפשר לו לצאת מן החפירה, כאילו רצה לברוח מפני מעשה־נבלה שעשה. אך הריצה קשתה עליו, כאילו הוא עצמו נפגע ואיבד דם. כשהגיעו אל המושב, היה גונח ונאבק לנשימה.
“הראינו להם!” אמר הבחור. “לזה לא ציפו!”
“בוא, בבקשה,” אמר קולא בלא־נשימה.
השמים התבהרו, והטל שעל־פני השדה התחיל להתנוצץ בשמש. הרחוב הריק מאדם והבתים האילמים עם התריסים המוגפים היו קודרים במיוחד באור ההולך ומבהיר. פה ושם נפתחו חלונות, נשים הוציאו בהיסוס את ראשיהן החוצה וקראו אליהם בנשימה קצרה. הם ענו בניד־ראש:
“אל פחד! הכל עבר!”
חיוכן של הנשים היה מעודד, והחלונות נשארו פתוחים.
קולא הוליך את הבחור אל ביתו של מילק, ועזר לנשים לפשוט לבחור את כותנתו. הנשים עבדו מרוגשות, אך לא שאלו שאלות; הן ידעו הכל. קולא יצא עם אשתו של מילק אל הפרוזדור. בעברו ראה כלאחר־יד בפינת־החדר שוכב מישהו על האלונקה.
“מילק כבר היה פה?”
“לא. תהילה לאל שעדיין לא היה פה. לא אירע לו כלום.”
“יש הרבה פצועים?”
“עד עתה היו שישה. אך יבואו עוד אחדים. גם אתם באתם רק עכשיו.” אשתו של מילק היססה, אחר־כך אמרה: “מת אחד.”
“מי?”
“בנטוב. נפגע בראשו.”
“לא!” אמר קולא בלי הגיון. ופתאום הוסיף בכעס: “את האיש הזקן שלחו אל העמדה הקידמית?!”
"איש לא שלח אותו. הוא רצה להיות שם בכל מחיר. אמר שחיכה לכך זמן רב למדי. רצה לירות פעם… " וכעבור רגע: “הוא היה בתעלת־הקשר. התעלה איננה עמוקה ובנטוב היה ארוך – – –”
קולא כמעט שלא שם אליה לב. הוא שמע את קולו הרוגז, המזה קצף של בנטוב, והרגיש קנאה כעוסה, מצוערת ומביכה שאינה מובנת לו, כאילו הוכיח לו הפעם דבר־מה באורח לא־הגון ונשאר חזק ממנו, אף־על־פי שלפי הדין אין הדבר כך.
ברגע זה שוב נשמעו יריות. הן באו מקרוב ביותר ומכיוון לא־צפוי בהחלט, מן הכביש הראשי. ושוב נשמעה שריקת משרוקית־האזעקה במהירות, בצרימה. ושוב נפסקה פתאום.
“מה זה?” שאל קולא נפעם, דחף את האשה חזרה אל החדר ורץ החוצה. לפני הכניסה נעמד מרותק ואחר־כך הטיל עצמו על הקרקע.
מאצל השער באה משוריינת המשטרה. מצריחה נורו יריות שעפו לכל עבר. אחריה נסעה משוריינת שניה, ולמעלה, על ראש הגבעה, עמדה מכונית־משא ששוטרים מזוינים קפצו ממנה ובצעדי־מירוץ הסתדרו בשורת־חזית. שלושה מהם באו ברובים מאוזנים בריצה במורד הכביש. כשראו את קולא, צווחו אליו:
“עמוד! הידיים למעלה!”
קולא ציית. אחד השוטרים קפץ אליו. קולא צעק בכעס:
“מה אתה רוצה ממני? אני עצמי הנני שוטר־מוסף! פה כבר שקט!”
במקום תשובה סטר לו השוטר על פניו. קולא התנודד. השוטר החזיק בו בכוח, מישש בגופו במהירות ובגסות ודחפו הלאה אל השוטר השני; אף זה נתן לו דחיפה והובילו הלאה, במעלה הכביש, כלפי מכונית־המשא. בינתיים חדרו שני שוטרים אל תוך הבית. נשמעה ערבוביית קולות, צעקות, צילצול־זכוכית; הדלת נפתחה ברעש ושלושה בחורים כושלים־נופלים, ידיהם על ראשיהם, שהסתרבו בכל צעד וצעד. השוטרים דחפום תוך גידופים בקתות־הרובים קדימה. גם הם נדחפו אל מכונית־המשא. כעת נראו מכל עבר שוטרים, שכנראה הקיפו את המושב, וגירשו את האנשים כלפי מעלה. כולם צעקו ורצו להתגונן. מן הבתים יצאו נשים בריצה, נאחזו בשוטרים ורצו למשכם חזרה. פה ושם עפו אבנים באוויר. הכל היה ללא יועיל.
“מהר למעלה!” צעק אחד השוטרים. האנשים הועלו בעל־כרחם, הוכנסו אל תחת כילת־המכונית ולא ראו עוד כלום; הם שמעו רק את קולות הצעדים, את הצעקות והקללות. המכונית נתמלאה מהר. כעת נדחף גם מילק על המכונית; הוא סירב בידיים ורגליים וקולו עלה על קולות האחרים:
“זה רצח! אתם רוצחים! המושב נשאר בלי הגנה!”
אחד השוטרים צעק אליו בצחוק:
"אל פחד! אנו נשארים כאן! אנו נראה לכם – – – "
קולו חלף בשאון. כילת־המכונית הורדה והמכונית זזה פתאום. הנוסעים התנודדו בערבוביה. שלושה שוטרים עמדו על הכביש האחורי.
“כלבים!” צעק מילק. “כלבים!”
אחד השוטרים דחף אותו דחיפה רשלנית; מילק התמוטט, והאנשים אחזו בו והרימוהו.
“חדל מהם…” אמר אחד האנשים. "אין הגיון בדבר – – – "
מילק עמד עדיין ואגרופיו מקומצים. הוא הביט בעיניים תוהות מסביב, העביר מבטו מאיש לאיש ורשמי פניו התפשרו, כאילו התעורר. במכונית היו כעשרים וחמישה איש. מילק התבונן בהם בזה אחר זה וחיוך של קורת־רוח חלף על פניו:
“רק מכונית־משא זו היתה שם?”
“כן. כן.”
“אם כן… אין הדבר נורא כל־כך. אנו נוסעים… מי שאינו כאן, לא יהיה עוד בוודאי. והלא רק אנחנו כאן!”
קולא עקב אחר מבטו של מילק. כעת הבחין גם הוא, שלבד משלושת הפצועים אין כאן אלא מאנשי המושב. הבחורים מן ה“הגנה” נמלטו כנראה מידי החוטפים.
“אין זה די?” שאל אחד האנשים. “וגם את נשקנו לקחו!”
מילק משך בכתפיו:
“אלוהים יעזור. וגם את הנשק נקבל בחזרה.”
ו
את הנאסרים הביאו אל תחנת המשטרה, הורידום בכוח מעל המכונית והוליכום פנימה, תחבום אל תוך חדר ריק ונעלו אחריהם את דלת־השבכה. את שלושת הפצועים הובילו למקום אחר.
החדר היה חשוף וריק לגמרי. מלבד ארבעת הקירות לא היה בו כלום, פרט לחלון אחד מסורג למעלה על־יד התקרה, ופתח מסורג. זמן־מה עמדו האסירים וקיללו נמרצות, אחר־כך פשט אחד מהם את חולצתו, קיפל אותה, הניחה על הרצפה וישב עליה. כמוהו עשו גם השאר. הם היו עייפים, ואיש לא ידע כמה זמן יחזיקום כאן. פתאום קם אחד מהם, ניגש אל הדלת, ניענע אותה וצעק החוצה:
“תנו לנו לאכול! אנחנו רעבים!”
איש לא ענה לו. שכנו נהם אליו:
“תוכל לחכות! החושב אתה שהביאונו הנה כדי להלעיטנו?”
“קודם כל יחקרו אותנו,” אמר השני. “לפני החקירה אין אוכל.”
אלא שאיש לא בא לחקור אותם.
קולא ישב בפינה. האחרים דיברו בערבוביה, התמרמרו על שאסרום, אך לא החשיבו את הדבר ברצינות. המשטרה לא באה אלא אחרי ההתקפה שנהדפה, ואת עצם הנצחון גם בית־הסוהר לא ישנה. קולא לא הקשיב לשיחתם. היה קר לו מאוד ותשוקה נואשת תקפתו לשתיקה.
הצעירים אמרו:
“ולא יצא הפאטרול בבוקר… המיקלעים באו ברגע האחרון. בלי המיקלעים לא היינו עוצרים אותם!”
“הם חשבו, כנראה שאנחנו ישנים. או שבכלל איננו. אחרת לא היו באים.”
“כעת קיבלו לקח. אפילו הקליעה היתה מיותרת. פלא שלא כולם נפלו.”
מילק ניגש אל קולא ונשאר עומד אצלו:
“אתה היטלת את רימון־היד, מה?”
קולא הרים את עיניו ואמר:
“כן.”
“זה היה טוב. עשית זאת כהלכה.”
קולא לא ענה אלא במבט ביישני. הוא היה שוב מפוכח לגמרי וזכר המאורע מילא אותו זוועה שלא נתנה דמי לו ומוסר־כליות, שהשבח הנשנה רק הגביר אותן. ובכן, הם באמת לא הרגישו בדבר, אמר בלבו. בתוך ההתרגשות והערבוביה נשארה המרמה בסוד. הם משבחים אותו, ואינם יודעים שאת רימון־היד הטיל בלי כוונה ברורה, בפחד עיוור, שלא מדעת. חלקו במאורע לא היה אלא חצי שעה או שעה של אימת־מוות חסרת־דעה. הוא לא שכח כלום. הפחד מחניק עדיין את בית־הבליעה שלו. ובעבור זה מקבל הוא תהילות ותשבחות… מילק עמד עדיין לפניו וקולא שאל:
“ומה יהא עלינו עכשיו?”
“אי, שום דבר לא יארע לנו. יותר מארבעה חדשים אי־אפשר שנשב. אחרים ישבו שנים על שנים.”
קולא הסתכל בו בלי להבין דבר. כנראה שמילק נהנה מזה.
“נו, כן”, אמר בסבר פנים, “בחמישה־עשר במאי יוצאים האנגלים. אפשר שהם ידונו אותנו לשמונה או לעשר שנות מאסר, אך אני מבטיח לך, שלכל המאוחר בחמישה־עשר במאי שוב נהיה חופשים. זה בדיוק כעבור ארבעה חדשים ושישה ימים.”
“אם כן אתה חושב – – – אתה מאמין באמת, שאנחנו…”
בינתיים פגה שמחתו של מילק להפתעתו של קולא. הוא ניהם מרוגז:
“כן, כן, אני יודע. גם זה די והותר. באמת אינני יודע איך זה קרה לנו, המשמר שעל הגבעה צריך היה לראות את המשטרה קודם לכן. אך מובן – הם היו עסוקים. מה אתה רוצה, קולא? לך טוב! לך אין מה להתאונן – אתה מן הדין שתשב במקומנו, המטופלים באשה וילדים!”
“את זה את המונה וחוזר ומונה לי תמיד. אולי תחדל מזה פעם? יש לי עסק. החושב אתה שזה משחק־ילדים?”
"טוב, טוב, לא צריך להתרגז. ודאי שזה לא משחק־ילדים לאיש מבינינו. כל אחד יש לו עבודתו־שלו, שהיא לחם חוקו. לעת־עתה אנו יושבים כאן, ואת זה אין לשנות. לזמן־מה נצטרך להישאר כאן… אך שהאשה והילדים יושבים בבית לבדם, זה מוטב שלא נחשוב עליו. עבודה נמצא תמיד.
“אי, לא זה המעיק עלי…” אמר קולא בקוצר־רוח והפסיק מיד.
“ומה? אולי יש לך ראיון הערב? על זה אל ייצר לך. בין כך אתה עייף הערב!”
קולא רק הניע ראשו, ומילק הבין סוף־סוף שהוא אינו רוצה לדבר.
קולא עצם את עיניו. הוא הרגיש השתוממות עמומה ואובדת־עצות. ובכן זהו בית־הסוהר וכזה מראהו. הוא אסור ויישב אסור ארבעה חדשים. במועקה שבהכרת־אשמתו נראה לו הדבר מוצדק: הוא ראוי לעונש. הוא אשם – ומאסר, קור ורעב מכפרים במשהו על העוון. זמן רב עבר עד שהוחוור לו המגוחך שבסברה זו. המאסר והכלא אין להם שום קשר עם עצם האשמה. האשמה האמיתית שלו היא רפיונו.
אחרים משבחים אותו. הם לא הבחינו בכלום, לא ראו שהוא לא חשב ולא נלחם, לא ידעו ואינם יודעים שרק הפחד הניע את ידו להטלת־הרימון מעצמה. הם אינם יודעים כלום, משום שאותה שעה היו נלחמים. רק הוא עצמו יודע מה קרה והתרחש… רק הוא יודע זאת היטב־היטב. הוא תקע עיניו בפחד־עצמו כאילו היה זה כוח ביש זר שמחוצה לו. והוא הרגיש עצמו מוסגר לרשותו ואין לו מחסה מפניו. הפעם עוד נמלט מפני גילוי זה. בפעם הבאה – – –
ונוסף על כך: צעקתו כשהוברר לו כי ניצחו! המבט המלא זוועה, החדווה, והשיכרון, הנחת הבהמית הנהדרת על שהמוות, האבדון, בא לא עליו אלא עליהם, על אותם שבאו להשמידו! אחרים ביצעו את המלאכה במקומו. הוא היה פחדן, לא האמין לא בכוח ההתנגדות ולא בנצחון; בסך־הכל היה מלא רתת, פחד ושנאה בלבד. הוא נמוג והריע תרועת נצחון… זוהי אשמתו. והנה הקץ, הוא יושב בכלא.
ואולי דווקא טוב, שיושב הוא בכלא? הוא הרגיש עצמו חסר־יכולת לעשות עוד דבר־מה, להחליט, להכריע.
הזמן חלף. השיחות בתא נשתתקו. קולא ישב תוהה רגעים אחדים ומעגל־מחשבותיו החוזר חלילה קפא. לאחר זמן תקפה שוב אי־מנוחה את האנשים. קולא התבונן בהם והשתומם: הרבה מהם הפתיעוהו בבקיאותם בדיני בית־הסוהר והליכותיו. הם דפקו ונענעו את הדלת ודרשו לשמוע אותם וצעקו לאוכל. פעם ניגש שוטר אל הדלת וצרח:
“שקט!”
הם ענו לו בכעס:
“כמה עלינו לשבת כאן עוד? אנו דורשים שיחקרו אותנו סוף־סוף!”
השוטר לא כעס, אלא ענה בפיוס:
“סבלנות, סבלנות. ביקשו הוראות מה לעשות בכם. חכו עד שתבוא התשובה.”
“אנחנו רעבים!”
“תקבלו גם אוכל. אין אנו מוכנים כאן למספר אורחים גדול כזה. כאן לא בית־מרגוע, עליכם לדעת.” והלך.
'קולא נשאר בפינתו. לפני שנה בזמן הזה התחיל בהכנות לנסיעתו. הן ארכו כשלושה שבועות. אחר־כך טס באווירון וירד בנכר – אדם זר שיכול לעשות כל אשר יעלה על רוחו כרצונו. יכול היה ללכת בדרכו, להפגש באשה, לפתותה או לתת עצמו להיפתות; אמנם אין זה ברור כל־כך, אך איך־שהוא היה טוב מאוד, ואולי טוב יותר מדי; אלא שגם מזה אפשר היה להימלט ולדעת על־ידי כך שחופשי אתה, תלוי בדעת עצמך בלבד, בלי מעצורים, בלי זיקות ובלי איסורים שיקפחו את החופש הזה. ואפשר היה לחזור, אם היה רצון לכך – – –
והנה השתנה הכל. עדיין אין לדעת בבירור איך בא שינוי זה. הוא בא בצעדים קטנים, כמעט לא־ניכרים, שהוליכו הלאה והלאה, ויום אחד היה הכל שונה. אותו עולם שעבר, אשר האדם היה בו אזרח הגון ונבון וגם בעל חופש רב, מזמן איננו עוד. מזמן חיים לפי פקודה, הולכים בדרך שהפקודה מראה, ודרך זו הוליכה הנה, אל הכלא… מאסר זה הוא שרירות מרגיזה, כי הוא בא בשל אשמה שאיננה קיימת ושתוך ארבעה חדשים יתעלה ויהיה לזכות גדולה… איפה הלן כעת? הירהר קולא חולם ולא־חולם. אולי תקרא בעתונות על מאסרנו ותראה את שמי. גם אני ראיתי את שמה ברשימה. ואולי תבוא אלי. גם אני הלכתי אליה. אולי…
מאוחר אחרי־הצהריים הביאו להם מרק ולחם. המרק היה טוב, ומאחר שרובם לא אכלו כלום מאתמול לפנות ערב, טָעַם להם האוכל להפליא. אחרי חלוקת המרק שוב ננעלה הדלת והם נשארו שוב ללא־תשומת־לב.
קולא קם. הוא היה גבוה, וניסה להציץ דרך החלון החוצה, אך גם הוא לא ראה אלא את השמים, שהיו מכוסים בצמרת־עץ בפינת החלון והלכו וחוורו והוצנו לאט־לאט. לרגעים תקפו חרון פראי. מה תועלת בדבר, שלא יישארו במאסר יותר מארבעה חדשים? תוך ארבעת חדשים אלה ילך הכל לאיבוד. הוא ניגש אל מילק:
“עלינו לעשות דבר־מה. אסור לנו לסבול זאת בלי התנגדות!”
“ומה אתה אומר לעשות?”
“אינני יודע. האם אי־אפשר לי לדרוש להביא אותי לא הקצין האחראי כאן?”
“ומה אתה רוצה לומר לו?”
“שאני – – – שאנחנו, שאחדים מבינינו, אינם אשמים אפילו לא לפי דיקדוקי החוק. אנו הננו שוטרים־מוספים וחובה עלינו להתגונן בנשק שניתן לנו.”
מילק חייך:
“מוטב שלא נדבר על זה שאנו שוטרים־מוספים. הנשק שהשתמשו בו בגן־יוחנן, רק חלק קטן ביותר ממנו ניתן מאת המשטרה… ובתור שוטרים־מוספים היה מחובתנו לעכב ביד אחרים מלהשתמש בנשק שלא בהיתר…”
"אי, זוהי שטות! דבר־מה צריך להיעשות! אם נקבל באהבה – – – "
“חכה. אני בעצם מרוצה מאוד שמשהים אותנו כאן. הדבר מעיד על כך שהאנגלים אינם יודעים, בעצם, מה לעשות בנו. זה שאסרו אותנו לא יישאר בסוד. אנשינו יודעים את הדבר מזמן, ואתה היה סמוך ובטוח שאין שוכחים אותנו. אותם הנמצאים בחוץ יודעים יותר מאתנו, ולכן מוטב שלא נעשה לפי־שעה ולא כלום.”
קולא לא ידע מה לענות וחזר אל פינתו. דימדומי־הערב התחילו. בתא החשיך. השאירו אותם בלי אור, אך במסדרון דלקו כל המנורות. בתחנה היתה תכונה רבה; נעלי־השוטרים המצופים ברזל, הקישו על רצפות־האבן, והקולות הרמים הידהדו בקירות העירומים. בחצר באו ונסעו מכוניות. האסירים עמדו וישבו חליפות, שתקו ושוחחו; הם עייפו כבר במידה כזו, ששכחו מזמן לזמן את קוצר־רוחם, דבר לא התרחש. אחר־כך הביאו להם שוב אוכל, מרק ולחם כמו בצהרים, אך כעת לא טעם להם האוכל כמקודם. בחוץ התחיל יורד גשם ובתא נעשה קר יותר ויותר. הם הצטופפו, משום שהחלון לא היה מזוגג והגשם נכנס פנימה.
כעבור שעות נדלק פתאום האור בתא, ועיני כולם הוכהו מן האור החזק. הם מיצמצו בעיניהם ומישמשו בהן. צעדים התקרבו, שוטר פתח את הדלת ונכנס קצין. הוא נשאר עומד בפתח ותר בעיניו סביב. האסירים קפצו על רגליהם. הקצין שאל:
“אתם אנשי גן־יוחנן?”
“כן! כן!”
“שקט! שמותיכם! כל אחד יגיד את שמו, לפי הסדר!”
הוא רמז לשוטר, שהוציא באריכות פנקס ועט־נובע.
“את השמות הנכונים, בבקשה!” אמר הקצין, והשוטר התחיל לרשום… לא שמות בדויים!"
הקצין נשען אל מזוזת־הפתח כשהאסירים הודיעו את שמותיהם והתבונן בהם כל הזמן. ומשגמרו, הזדקף ואמר ברשלנות:
“כך… כולם נרשמו? טוב… וכעת לכו לדרככם. זה אינו מלון־לילה!”
הם זקפו בו עיניהם בפה פעור. הקצין צחק:
“אינכם מבינים? לכו הביתה!” אמר ופנה והלך. ומן המסדרון קרא: “דרך צלחה!”
הם נדחקו החוצה, לא שאלו שאלות, רצו לאורך המסדרון כאילו פחדו מרדיפה – שמא אין זו אלא הלצה אכזרית, שמא יחזור בו הקצין מדבריו בעוד רגע.
איש לא רדף אחריהם. השוטרים צחקו בקול רם אחרי האסירים שרצו החוצה בחשכה, אל תוך הגשם.
ז
רק מאוחר בלילה חזרו לגן־יוחנן. אמנם התקפת הבוקר נהדפה, ובמשך היום היה שקט, אך התנועה בכביש הראשי נפסקה עם חשכה. המשוחררים הוכרחו להוכיח בביאורים ובראיות חותכות מי הם ומאין הם באים, עד שסוף־סוף נתנו להם בעיר אוטובוס בלוויית משמר מזוין.
כולם היו עייפים וגם מרוגשים ביותר, ומשעצר האוטובוס על־יד המושב, פרצו ונדחקו החוצה. לפני כניסת־המושב נרתעו מופתעים: בחשכה ובגשם לא הבחינו אלא ברגע האחרון שהשער חסום בתיל־דוקרני ובחמורים־ספרדיים, וכן ראו שהמושב אפל ושקט, כאילו נעזב לגמרי. אך מישהו קרא אליהם מרחוק:
“מי שם?”
“זה לא משלנו,” אמר אחד המשוחררים, נבהל.
“מכיון שאנו כאן, הרי מובן שאין זה משלנו!” אמר מילק בקוצר־רוח וענה בצעקה: “אנחנו! פיתחו! שיחררו אותנו!”
“תיכף ומיד!”
הם חיכו תוך צמרמורת. הגשם שהלך והדחיס פיכפך על מרצפת הכביש. צעדים התקרבו, פנס־סֶמֶא הודלק, קרן־האור חלפה עליהם וכובתה, ומישהו אמר:
“תיכף ומיד! רגע אחד!”
שני בחורים משכו ודחפו את המחסום הצדה. אחד מהם הדליק שוב לרגע את הפנס כדי להראות להם את הדרך, ואמר בצחוק מפקפק:
“כאן… שיחררו אתכם?”
“עיניך הרואות!” אמר מילק זעום. “מה חדשות כאן?”
“הכל שקט. סגרנו את הכניסה, כדי שהמשטרה לא תפתיע אותנו.”
“אפרים כאן?”
“כן. אמש בא אלינו שוב.”
אנשי גן־יוחנן רצו למהר הביתה.
“אל תתפלאו,” אמר הבחור. “הנשים והילדים אינם כאן. איש לא ידע שישחררו אתכם. אתמול אחרי הצהריים הסיעו אותם לתל־אביב. הפקודה באה כשנודע שאסרו אתכם… אך כעת, שחזרתם – – –”
איש לא פיקפק בכך שהפקודה נבונה היא, ואף־על־פי־כן היו הנוגעים בדבר מאוכזבים ומצוערים. נראה היה לכל אחד מהם שהוראה זו כאילו באה למעט את דמותו של הנצחון, וגם של השיחרור. כי מה ערך לשובם הביתה, כשאין נשים וילדים לקבל את פניהם?
אחד הבחורים קרא בהרגעה תוך ערבוביית הקולות:
“זה רק היום. אם יהיה כאן שקט, תוכלו להביא אותם מחר הביתה.”
מילק דחף אותו הצדה ושאל בכעס:
“איפה אפרים?”
“כאן!” ענה אפרים פתאום מן החשכה. איש לא הרגיש בבואו בשעת הדיבורים הקולניים. “שלום לכם, חברים! מדוע עומדים אתם בגשם?” קולו היה עליז שלא כצפוי. “זה יפה ששלחו אתכם הביתה. מחר נמשיך בשיחה, וכעת חיש־מהר הביתה ושיכבו לישון. איש מכם אינו בתפקיד מחר. הנשים והילדים לנים הלילה בבית־הספר ביל”ו. עלינו לדאוג שלא יהיו כאן הרבה נפשות. נחר נראה, וכעת לכו הביתה. מאוחר מאוד…"
קולא עמד בצד. הוא שתק כל הזמן, מחשש פגישה עם אפרים, וכעת הלך גם הוא. הגשם הרטיבו עד הכותונת, אך הוא הלך לאיטו. עייפותו הגיעה עד שיאה, וגופו כאב ממש מליאות. באורח מוזר היה גם הוא מאוכזב, אף כי לא היתה לו סיבה לכך, ויחד עם זה עלתה בו קנאה ריקה ועצובה לאלה שהיתה להם סיבה לכך.
סוף־סוף הגיע הביתה, פתח את הדלת והעלה אור. התריסים היו מוגפים, החדר קר ולא מאוורר ונדף בו ריח קל של טחב ושל עשן־סיגריות צונן. רק בבוקר זה עזב את החדר, ובכל זאת היה כאילו זר הוא לו. כאילו החדר, הרהיטים והקירות התכוננו להיעדרו משך חדשים ועכשיו מסרבים הם לקבל אותו בחזרה. קופא מקור ואובד־עצות עמד באמצע החדר. כשנפתחה הדלת, התחלחל:
“אדון קולא,” אמרה הגברת גולדפארב. “אתה כאן? חזרת הביתה?” קולה היה בכייני יותר מן הרגיל. היא ברכה אותו כאילו חזירתו היא מכה חדשה מידי הגורל העקוב, אך הוא היה שמח כל־כך שמישהו מקבל את פניו, שלא הרגיש בכך כלל.
“כן, שלום. שיחררו אותנו.”
למרות עייפותו ומצב־רוחו המועק היה עליו לבלוע את צחוקו. הגברת גולדפארב היתה לבושה כתונת־לילה ארוכה לבנה, שהגיעה עד קרסוליה, ועליה גלימת־השינה האדומה שלה, המהוהה והמקומטת, ששיוותה לה דמות שמנה וחסרת־צורה ביותר. מתחת לחלוק־הלילה הציצו נעליה הרחבות והמרופטות בשיפוע. כנראה שישנה בנעליים. שיער־השיבה הדליל שלה היה קלוע במחלפות קטנות, כגבעולי קוצים עבים וקצרים.
“אני הייתי בטוח שגם את בעיר,” אמר קולא.
"לא, רק את הנשים והילדים העבירו… ואני גם לא רציתי. אחרי שבוקר זה עבר עלי כאן – – – יודע אתה, הברק אינו הולם פעמיים בעץ אחד. מעכשיו יהיה פה שקט. ומי יודע מה יש שם באותו בית־ספר. הנשים הרבות – – – " היא הפסיקה ואחר־כך אמרה בשקדנות: “אתה עייף מאוד. תיכף ומיד אציע לך את המיטה.”
“כן, תודה. אני עייף מאוד. רוצה לישון.”
כן. כן… ולא אונה לך כל רע?"
“לא.”
“אולי רעב אתה, אדון קולא?”
“לא, לא… רק לישון.”
“תיכף ומיד! התפשט במנוחה… אתה רטוב לגמרי!”
"כן – – – "
משחזר קולא מחדר־האמבטי, היתה מיטתו מוצעת. הגברת גולדפארב יצאה אותו רגע מחדרו ואמרה בנחמה:
“כאן הכל שקט. אפילו נושא־המכתבים כבר היה כאן אחרי־הצהריים. קיבלת מכתב. דברי־דפוס, כמדומני. שמתיו במטבח, על־יד המאזניים.”
"טוב־טוב. מחר – – – " קולא כמעט שלא שמע עוד מה שאמרה, כמעט שנרדם תוך הילוכו. הוא סגר את הדלת אחרי הגברת גולדפארב, כיבה את האור, גישש באפלה אחרי מיטתו והטיל עצמו עליה. הוא שכב שטוח כולו, והיתה לו ההרגשה המוזרה שכל אבריו מלאים ברזי־נֶזֶל, שנפתחו בתנועה אחת והעייפות נוזלת וזורמת מקרבו, וגופו נעשה קליל לגמרי, ריק לגמרי וכלה עדי אפס. בנשימה הבאה כבר היה ישן.
ח
קולא הקיץ משנתו לאור־שמש, ונשאר שוכב. התרדמה היתה שורה עדיין על עיניו, והוא הקשיב בלי להאמין. במשך כל הלילה לא שמע אף יריה אחת, וגם עכשיו היה הכל שקט. ברגעי־יקיצה אלה קשה היה להאמין, שמתעורר הוא בחדר זה, במיטה זו ובדממה זו. מה היה איפוא חלום: היקיצה הזאת, או הבוקר של אתמול ויומו וערבו? היום הזה דומה עד כדי טעות אל שאר הימים שחי אותם בחיים הקודמים. לבסוף הביט בשעונו.
היו רגעים אחדים אחרי עשר. הוא קפץ ממיטתו והכין עצמו מהר, מרגיש עצמו נפיש לגמרי ונדחף בידי איזו זריזות קצרת־רוח. צריך להשתמש בשקטו המפליא של בוקר רגיל זה ובמנוחתו ולנצלם, צריך ללכת לעבודה. הוא היה נוטה כעת לראות את הכל, כל מה שהתרחש מאתמול בבוקר, כפריעת־סדר פושעת ומטרידה ביותר שצריך לבער אותה סוף־סוף, שאסור לה להישנות, שמוטב מכול לשכוח אותה. צריך לעבוד… בסתר לבו ידע שהזריזות וחשק־העבודה אינם אלא מפלט, פתחון־פה לא ברור וחסר־יסוד, אך אחרי מה שהתרחש אתמול הרי כל חוסר בטחון וסכנה, עד כמה שהם נוגעים לו, בטלים ומבוטלים.
הגברת גולדפארב לא היתה בבית. קולא החליט לא לחכות לה, אלא לקחת אתו ארוחת־בוקר לבית־החרושת. הוא נטל מעיל וכובע ועזב את הבית.
השמש זרחה, אחרי הגשם בלילה היו השמים רחוצים למשעי, וירק העצים, השיחים והעשב היה דשן ורענן. הרחובות היו ריקים מאדם, וברוב הביתים היו התריסים מוגפים. היתה דממה רבה. הילדים היו חסרים; בלי הילדים היה המושב ריק ומת. הכניסה למושב היתה פתוחה, המחסומים היו מוסטים הצדה ואיש לא נראה בחוץ, ואילו התנועה בכביש הראשי היתה ערה ורועשת. גלילי חוטי־התיל ואילי־העץ המפורזלים היו מכוערים ולא במקומם, בדומה לשיירי ליל־הוללות. אך זה לא היה אלא למראית־עין, שכן כעבור שעה שוב יכולים הם להיות חשובים ונחוצים. קולא היה בטוח שהדרך נתונה גם עכשיו להשגחה.
הוא נסע לבית־החרושת ולשארית היום היתה לו עבודה בשביל שניים. רק בהפסקת־צהרים הקצרה נתפנה לקריאת העתון, שההתקפה על גן־יוחנן היתה מתוארת בו בפרוטרוט. מתוך העתון נודע לו, שההוראה לשיחרורם באה מירושלים, ושלא ניתנו כל נימוקים לכך. דרכי השם ומוסדות ממשלת המנדט אין להם חקר, כתב העתון. אותו יום עצמו נידונו ארבעה חברי ה“הגנה”, שנאסרו לפני שבועות אחדים בנסיבות דומות לאלה בירושלים, בידי בית־דין־צבא, לשנים רבות עבודת־פרך. מהלך המשפט נאלץ היה להיפסק פעמיים משום שהערבים ירו כל הזמן אל העיר החדשה ומזמן לזמן היו נקלעים כדורים גם אל בנין בית־המשפט. גם כדורים אלה לא נתקבלו כהוכחות להקלת ענשם של הנאשמים… הם לא יישבו זמן רב, הירהר קולא. ארבעה חדשים, לא יותר. בכל אופן בתנאי, שהאנגלים יעזבו באמת בחמישה־עשר במאי את הארץ. ומה אם יישארו? אם לא ילכו? אם שוב לא יעמדו בדיבורם?
הוא לא שב הביתה עד דימדומי־הערב. גם בסביבה היה שקט אותו יום, אך במקומות אחרים התחוללו קרבות עזים: משמרות־השיירות היהודיים בדרך לירושלים נוסעים תחת מטר־יריות שאינו פוסק, בפרברי ירושלים נטושה המלחמה, בצפון הארץ מותקפים הישובים. הקרבות הולכים ומתפשטים כנראה, והולכים ומחריפים יותר ויותר. בערים תחילו בגיוס הגברים ל“הגנה”. קולא נשאר על־יד מקלט־הראדיו עד שהגברת גולדפארב הביאה את ארוחת־הערב, ועל־יד הצלחת הניחה מעטפה חומה ואמרה בנעימה לא־מרוצה:
“השארת את המכתב במטבח.”
“שכחתי לגמרי,” אמר קולא בקוצר־רוח. ומכיון שהגברת גולדפארב נשארה עומדת על־יד השולחן, הטיל קולא רק מבט חטוף במעטפה. היא תארה אותה נכון – היא הגיעה מאיזה משרד, ועד כמה שאפשר היה לקבוע על־פי המעטפה – היה זה דבר־דפוס. קולא הזיז את המעטפה הצדה והתחיל לאכול.
הוא לא פתח את המכתב אלא לאחר שגמר את ארוחתו והגברת גולדפארב פינתה את השולחן. כעת הביט במכתב בשים־לב יותר. המעטפה היתה מקומטת ומלוכלכת מעט, – כנראה שהתה זמן־רב בדרך. קולא קרע את המעטפה – ופתאום התחילו ידיו לרעוד.
המכתב היה ממשרד־העליה בירושלים. היה זה טופס מודפס, שהשמות בו היו כתובים ביד. הודיעו לו, שהעולה החדשה הלן רנאיי נמצאת בירושלים ונרשמה במשרדם, ולפי בקשתו מסרו לה את דרישתו ואת כתבתו.
ט
הוא ישב עדיין על־יד השולחן, כפוף במקצת והמכתב בידו, כאילו מוכן הוא לקפוץ מיד ממקומו ולרוץ לקראת המלים או לברוח מהן. אך הוא לא עשה לא זה ולא זה, אלא ישב בלי לזוז.
ובכן, הלן נמצאה, אמר בלבו לרגע במנוחה גמורה. כעת יודעת היא איפה אני ושאני מחפש אותה; כעת תכתוב, ואחר־כך תבוא בעצמה. ומאחר שמכתב זה בא, הרי גם מכתבה יבוא מיד, ואולי היא עצמה תבוא. הוא ידע כל הזמן, שבסופו של דבר כך יהיה; הוא ידע זאת עד כדי כך, שכבר שכח זאת לפעמים. ובכן, הנה בא הדבר.
אך ברגע הבא חישב להיחנק. מחשבותיו תעו בערבוביה, כאילו מכתב זה הנחית להן מכת־אגרוף והדהימן. עלי להיות שמח, אמר בלבו מבולבל. אך מה שהרגיש לא היה שמחה. המכתב גרם למבוכה גמורה, ויחד עמה גם לפשירתו הפתאומית של המתח, עד כדי הרווחה שהיתה כבירה וכל־כך מעייפת, שהציגה אותו ככלי ריק.
כעת תבוא הלן. איך יקרה הדבר? ומה יהיה אחרי כן? הוא חייך מפוזר, ונזכר בשעות אחרי־הצהריים שלפני צאתו בפעם הראשונה עם הלן. אז קל היה לחלום – אשה זרה חיכתה ובאה; הרפתקה; לא יותר. היום קשה בהרבה לחלום. לא אשה תבוא, אלא הלן… כי בינתיים שוב היתה במשך הזמן הרב לזרה, אלא שזרות זו אינה אלא מדומה; היא ידועה לו יותר מדי וקרובה אליו – רק כעת יודע הוא כמה ידועה היא וקרובה, והיתה כך מן הרגע הראשון להיכרותם. יודעת היא את סודי, הירהר ברעד. על זה חשב מיד אחרי החביקה הראשונה בחיוך ריק, תוך שובע מכריע שלא ידע כמותו מעולם. כעת מעוררת מחשבה זו תאווה אפלה, מחלחלת, מטילה אימה. הסוד גלוי לפניה, ואיך ייפגש אתה שנית בידעה על ידיעתה זאת, ולכן ערום כולו ומוסגר לידיה? הדלת נפתחת והלן עומדת בפח; יותר אין לראות ולנשוא. פניה, חיוכה, מלתה הראשונה! בפגישה האחרונה היתה חבושה שביס־נזירה של תחבושת ופניה היו חמורים, אך זאת לא היתה התראות אמיתית… כשתבוא עכשיו תצחק! כאן, בחדר זה, נופל אור המנורה בעיגול צהוב באמצע ואינו מגיע עד הפתח; הלן תעמוד חציה בצל ופניה לא יהיו בהירים לעיניו… היא תבוא בערב, ומיד יבוא הלילה; הלן תביא את הלילה במתנה – – –
הוא ניגש אל החלון ותקע עיניו באפלת חוץ. הלילה, הירהר במורת־רוח ובדאגה, ואחריו שוב יבוא יום. גם בחלום העמוק ביותר ושהוא למעלה מכל דמיון אין לילה בלי קץ. עד הנה היתה הלן חלום ומפלט יפה, ועכשיו תבוא הנה, ופה גן־יוחנן והמציאות. היא תיכנס אל החדר הזה. “בך תלוי שתמצא מקום יפה. רוצה אני, שיהא יפה…” פתאום נראה לו החדר קר ועלוב. הוא התבייש בבקיעים הדקים שבקירות, ברהיטים המראים סימנים של שימוש במשך שנים, בריפוד־הבד המשומש והמלוכלך שעל הכיסאות, בספרים שבכונניות שדהו במשך השנים ובחלקם הם קרועים. ומיד אחרי־כן התקומם נגד בושה זו. השמרי! לוחש הוא אל הלן סמויה מן העין. הקץ למקומות היפים. כזה הנני, כאן אני חי, כאן אני בבית, ואני מתאים לכך. את אינך אלא אורח לא־קרוא ואל לך להעליב.
אחר־כך חייך. הלן לא נתנה לו להיכנס אל חדרה משום שהתביישה בו, ורק בקושי מצא את דירתה… החדר הזה טוב למדי. וגם אינו אלא ארעי. הכל אינו אלא ארעי – כל חייו בין הקירות והחפצים הללו. הוא ידע מזמן, שפעם יבוא הקץ ושאחרי־כן יבוא דבר־מה אחר לגמרי. הלן תבוא. האם היא אותו דבר־מה האחר, הסופי, האמיתי? אין לומר עדיין. עד עתה היתה החלום, החופש שמחוץ ליום, המקרה, הבדידות הבזויה, והנה היא באה.
פתאום עלה בו חרון אין־אונים עיוור. למה היא באה הנה? אותה אין להתאים אל המציאות הזאת! כל העולם כאן אינו אלא גן־יוחנן. פיסת אדמה זו, ועבודה ודאגה, עמדות וחפירות, משמרות־לילה ויריות, פחד, קרב והשפלה, איום, סכנה וקרבן, משטרה ומאסר, עוני וחולשה… למה היא באה הנה, מדוע אין היא קוראת לו והולכת אתו מכאן? הלן… אמר בלבו בחמדה לוהטת. לחישת השלג מעל לגגות הלבנים, הנהר הקפוא, הקדושים המתפללים שעל הגשר, הערפל שממעל למגדלי הכנסיה… הולם כה גדול וכה יפה – והוא ראה אותה ואינו שוכחה. פאריז! לונדון! ג’נבה… האם כל זה באמת רחוק מלהשיגו? הבאמת אין לפרוץ את הכלא הזה של סכנות, של התגוננות נואשת ושל חוסר־תקווה? רק פעם, רק עוד פעם, פעם יחידה להתרחק מכאן, עם הלן…
הוא הרים את ראשו והקשיב בחשדנות. הבאמת חשב על כך? האם העלה זאת על שפתיו? ושוב התחיל לנדוד בחדרו, כאילו ההליכה היא גם בריחה מפני מחשבת־עצמו. ידיעה שניה, אכזרית, ידיעה מדוע רוצה הוא לברוח מפני מחשבתו, ושאסור לו לברוח עוד מפני מחשבתו. געגועים ומראות יפים אינם אלא דמותו השניה של פחדו. הם אינם אלא נסיון ללא־הועיל לשכוח את הרפיון, את האשמה, שבמקרה לא נגלתה לעין־כל. הם אינם אלא רצון ילדותי לעשות את הנראה לאינו נראה לעין.
הוא תהה נכחו בשפתיים הדוקות. בגרונו רבץ קול־זעקה, שנשאר אילם ומחניק. הבאמת נגמר הכל, כל מה שהגה והתחיל, בפחדנות? שמא גם הגעגועים עצמם וההתרגשות והחיפוש אחר הלן אינם אמיתיים ואינם אלא שאיפת־לחץ אל החלום, השכחה, ההתחלה מחדש – – –
שוב חזר אל השולחן ונטל את המכתב. הוא קרא אותו לאט־לאט מתחילתו ועד סופו, מלה במלה, כאילו רק עכשיו מתחיל הוא להבינו. המכתב שותק ואינו מגלה יותר מבקריאה הראשונה. התרגשותו של קולא פינתה את מקומה לראיה מפוכחת ברורה וקרה כקרח. הבאמת אומר המכתב שהלן באה? הוא אינו אומר אלא שהיתה במשרד־העליה ושמסרו לה את כתבתו. קולא הצטמרר מקור. פתאום הוברר לו, שאין מכתב זה בשבילו אלא הווה, ואילו במציאות היתה הלן לפני זמן רב במשרד ועכשיו לא באה.
ושמא בכלל לא תבוא?
הוא רישל את המכתב בידו. ודאי שלא תבוא. כעת הוברר לו הדבר בוודאות נואשת. ולמה זה תבוא? שמא אין היא רוצה לדעתו עוד – אחרת האם היתה בורחת מבית־החולים? היא באה אחריו אל הארץ, בזה היה משוכנע במאה אחוזים; עלייתה שייכת לו, ועובדה זאת לא יבטלו לא היעלמה ולא שתיקתה. אלא שבאותה מידה עצמה משוכנע הוא שלמרות זאת לא תבוא.
היא לא תבוא עוד לעולם אם הוא לא יקחנה.
קולא ישב אל השולחן. ידיו רעדו, בחזהו הרגיש לחץ מעיק ופתאום שמע את קול־דופקו הכבד ההולם באוזניו. סוף־כל־סוף גילה את האמת החשובה: הלן מחכה. כעת יודע הוא סוף־סוף מה עליו לעשות. והלן בירושלים – –
מבטו של קולא נפל על העתון שעל השולחן, ומבלי־משים קרא שוב את הכותרות על המאורעות. הלן בירושלים… הירהר מהומם. אולי אין זה מקרה שמכתבה בא לידיו היום, אחרי ההתקפה, אחרי האשמה – אחרי החרפה. אולי תלויים הם זה בזה. באורח מסתורי ואכזרי הרי הכל תלוי זה בזה – חייו כאן וצפייתו, בואה של הלן והיעלמה, פחדנותו הנסתרת המעיקה לבלתי־נשוא ומכתב זה, האשמה והידיעה שהלן לא תבוא. כל זה התגבש לחטיבת־גביש אחת, התלכד למשמעות אחת יחידה, לגבול אחד, לגשר שעליו לעבור בו סוף־סוף. והנה הגיעה השעה להכריע, אם רוצה הוא הפעם ואם יוכל לעברו: להסיר את החרפה!
ירושלים, אמר בלבו בעיניים עצומות. ירושלים רחוקה מאוד כעת. בדרך לירושלים מטר יריות וקרבות. לירושלים נוסע אדם רק לפי פקודה. מיום ליום נעשה קשה יותר להגן על חופש הדרך לירושלים. טירוף… אמר בלבו ברתת. אי־אפשר, אינני יכול – – –
אך יחד עם זה כבר ידע, שטירוף וקרבן הם מה שמצפונו דורש ממנו, ושאי־אפשר לחכות עוד, כי החיכוי וההיסוס אין לשאתם. האשמה, החרפה הנסתרת שעליו להשמידה – האם בגללה עליו לנסוע, או בגלל הלן? הוא לא ידע את התשובה על כך, והיא גם לא היתה חשובה עוד. הוא מוכן לטירוף ולקרבן, מוכן בהן לוהט וקצר־רוח, בהן החדש והמציל, שהוא נכנע לו כמו לפיתוי שאין לעמוד בפניו.
פרק רביעי 🔗
א
“רבקה,” אמרה הלן בהטעמה, “אינני יכולה עוד. אני הולכת הביתה.”
היא לא קיבלה תשובה והרימה את עיניה. רבקה ישבה ממול, אך האפרכסות היו על ראשה והיא לא שמעה את דברי הלן. הלן פינתה את שולחנה ואת הארון, הזיחה את הכיסא חזרה וקמה בכבדוּת. אבריה היו כבדים עליה ומוקשיים ובראשה שררה ריקנות מתוחה שהכאיבה והחריפה מרגע לרגע.
החדר היה ערום וריק, ולא היו בו אלא שני שולחנות־כתיבה ובפינה שלד־מיטה צר של ברזל, ועליו שמיכת־לבד עבה ואפורה שמזרן־פסים הציץ מתחתה. על שולחנה של רבקה עמד הטלפון ומכשיר־הראַדיו, ועל הרצפה על־יד השולחן עמדו שני ארגזי־פח קטנים ירוקים־שחרחרים, ובהם סוללות, ותילים יוצאים מתוכן אל הראדיו. רבקה היתה חבושה אפרכסותיים, וראשה נשען אל ידה השמאלית כשהיא כותבת בראש מורד ומצח מקומט. הלן כיבתה את האור שעל השולחן. רגע היה החדר מואר רק בבהקן האדמדם של נוּרוֹת־הראדיו הנמצאות מאחורי דופן־הסורג של המכשיר.
“מה יש?” נהמה רבקה בקוצר־רוח והרימה את ראשה.
“סלחי לי,” אמרה הלן ושוב העלתה אור. מתוך האפרכסות יצא רעש מפצפץ חשאי וקטעי מלים בלתי מובנות. רבקה הסירה את האפרכסות מעל ראשה.
“אני הולכת,” חזרה הלן ואמרה. “אני עייפה עד־מות. אני מקווה שאינך מפחדת לבדך.”
רבקה ציחקקה:
“לא, בהחלט אינני מפחדת.”
“השמעת אילו חדשות?”
רבקה הניעה ראשה לשאלה. היא היתה גדולה ומגושמת, פיה גדול ופניה מגושמים, בעלי הבעה עמומה. לבושה היתה מכנסיים וסודר צבאי מהוּה, הממותח כולו ומבליט סגלגלות גופה בשפע. היא נטלה את מעשה־הסריגה שלה ונהמה:
“כבר אמרתי, וגם רשמתי בינתיים, משום שבפעם הראשונה היו הדברים מטושטשים מאוד. קרבות בכל מקום. שיירה אחת עברה היום.” ואחרי הפסקה קצרה: “חמישה מתים. וארבע מכוניות שרופות.”
הלן מיצמצה בעיניה. האוויר בחדר היה קר ומועשן ועיניה יקדו.
“נוּ, כן…” אמרה בכעס. “העיקר הוא עכשיו, לצערנו, שבכלל יוכלו עוד לעבור. מי יודע כמה זמן יספיקו עוד…”
“דויד יספר לנו. הוא שיבוא הנה אחרי־כן, כשיתפנה.”
“אם כן לא תישארי לבדך.”
“לא.”
הלן ניגשה אל החלון והאזינה, אחר־כך הרימה את הווילון הצדה:
“כנראה, ששקט קצת, זה חצי שעה לכל הפחות שלא שמעתי אף יריה.”
“גם לא אני, אך בכל זאת הניחי לווילון. אור בחדר.”
הלן הורידה את הווילון ופנתה חזרה אל החדר.
“ובכן, אני הולכת. בשעה שלוש אחזור ואחליף אותך.”
“כן־כן, לכי־לכי. או אולי תישארי לישון כאן? הערב לא יתרחש עוד כאן כלום. תוכלי בהחלט לישון כאן, ולא תצטרכי לחזור בלילה.”
“זה לא רחוק כל־כך. אוהבת אני יותר בבית. את יודעת, בבית־הספר למדתי שלכל הפחות פעם ביום צריך אדם להתרחץ ולהחליף בגד. בעשרים וארבע השעות האחרונות לא הספקתי זאת. ומלבד זה הלא אמרת, שדויד יבוא. אינני רוצה להפריע.”
“את לא מפריעה. אך כרצונך ־ ־ ־”
“ובכן – להתראות, רבקה.”
“ליל מנוחה!” אמרה רבקה, הדליקה את המכשיר ושוב חבשה את האפרכסותיים.
הלן סגרה את הדלת מאחריה וירדה בזהירות במדרגות האפלות. בדיוטה התחתונה הציץ האור מתחת כמה דלתות. באחד החדרים זימרו צרודות וברשלנות, הקולות פסקו ושוב התחילו באותה נעימה ממושכת עצמה, חיפשו את ההמשך ולא מצאו. על יד השער נשענו שני בחורים אל הקיר כשרובים על כתפיהם, ושוחחו בשקט.
“לילה טוב,” אמרה הלן. “בשלוש אחזור.”
“כמה עכשיו?” שאל אחד הבחורים.
“עשר אחרי תשע.”
“בשלוש כבר לא נהיה כאן. מחליפים אותנו בחצות.”
“תבלו בנעימים.”
“גם את!” צחק אחד הבחורים.
הלן זקפה את צווארון מעילה ויצאה החוצה. הרחוב היה אפל, גשם ירד. הלן הלכה בסמוך לקירות. חלקוֹ זה של הרחוב היה בטוח במידה מרובה, אך היום לא פסקו היריות כל הזמן, ואין לדעת מתי שוב ייפתחו ולאן יתעה אחד הכדורים. אחרי זמן־מה נשארה עומדת נלחצת אל הקיר. מאחד הרחובות הצדדיים יצאה משוריינת, ובחשכה אי־אפשר היה להבחין אם היא של הצבא או של המשטרה. המכונית עצרה בפרשת־הרחובות, תרה בזרקור שלה בעיגול סביב, גיששה ברחוב ועל הבתים, אך לא גילתה את הלן. אחר־כך המשיכה בדרכה. הלן חיכתה עד שהרעש ההולך ופוחת יתרחק עד כדי בטחון שלא יחזור. אמנם לא היה מה לחשוש מפני המשטרה. ברגע זה לא היה איסור להלך ברחובות בערב, ולא מענינה של המשטרה לשאול מאין היא באה ולאן היא הולכת. ובכל זאת מוטב לא לחצות את דרכה של המשטרה; הלך־מחשבתם ומעשיהם של האנגלים מסוּכנים הם ואינם ניתנים להשערות.
עוד כמה זמן?… הירהרה הלן תוך כדי איצה בראש כפוף והיאבקה עם הרוח במעלה רחוב המלך ג’ורג'. עוד כמה זמן? עדיין הם נוסעים בלילות במשוריינים הנה והנה, אך עוד מעט ומשרתי הוד־מלכותו ייאלצו לעזוב את עיר־הקודש ואת הארץ הקדושה. כל זמן שהם כאן, נאלצת ה“הגנה” היהודית לעבוד במחתרת ובמסתרים למחצה, אף כי התקפות הערבים הולכות ומחריפות מיום ליום. לאט־לאט הולך הדבר והוֹפך למלחמה אמיתית ולמצור ממש… הלן נשמה במהירות. הרחוב היה תלוּל ורגליה היו כבדות כעופרת. כשהגיעה למעלה, התכופפה בצל העץ הראשון וחיכתה עד שנשימתה נרגעה קצת.
הרחוב לא היה בנוי במקום זה והרוח נשבה חופשית. הגשם חבט על העלים והענפים. הלן הביטה סמורה על העיר למטה. ירושלים שכנה באפלה, רק פה ושם נוצצו לפעמים נקודות־אור חלושות תחת צעיף־הגשם השחור. ראקיטה אדומה עלתה מעל להר־הזיתים לגובה, ריחפה, נטתה וכבתה. מיד אחריה נשמעה יריה במרחקים, וצרור־יריות בלתי־סדיר ענה. הלן המשיכה בדרכה, לרגעים מתחרטת שדחתה את הצעתה של רבקה. אפשר היה לה לישון שעות אחדות על אותו מצע צר. הקור והטחב חדרו עד לעורה, והיא הרעידה. אחר־כך שוב היתה מרוצה על שהיא הולכת הביתה, שהרי בינתיים בא לחדר דויד, יושב על המיטה ומספר. ואולי אינו מספר כלל. בבית ובחדר שקט ואולי הם מתעגבים על המיטה הצרה; אלא שודאי לא לזמן רב, משום שרבקה קמה וממשיכה בתפקידה…. הלן עיקמה את פיה. רבקה דוֹמה לפרה צעירה, טובה ובריאה, ואם יהיה לה פנאי, תלד הרבה ילדים. הלן אוהבת אותה ובאמת איננה יודעת למה מרגישה היא כלפיה פתאום ברגע זה זילזול מרוגז ולעגני?
היריות פסקו. הלן מאזינה בלכתה. כאן, בעיר החדשה, בתוך האזור היהודי, מובטחת היא. אך גם בטחון זה אינו אומר אלא שהערבים רחוקים במאות מטרים אחדות יותר מעמדות אחרות, ששם נמצאים הם במרחק חמישים או מאה מטרים. ופגזי תותחיהם מגיעים גם אל העיר החדשה. אין בטחון.
הלן לא הרגישה פחד. אם להסתכל בעיניים מפוכחות, הרי כבר היום קשה להבין איך העיר מחזיקה מעמד עדיין. מי מחזיק אותה? קומץ אנשים בקומץ כלי־זין ובמלאי מזונות לשבועות אחדים. המים מצומצמים כבר היום, התחמושת אוזלת, הקשר עם חלקי הארץ היהודים תלוי בחוט־השערה ואם איזוֹ שיירה מצליחה לעבור בדרך, הרי זה מאורע. כמה זמן יצליחו עוד? יום אחד יחדלו הנסים ויבוא הקץ.
מחשבה זו לא גרמה לה פחד. הלן היא גיבורה, אמרה בלבה בלעג משתאה. היא אינה גיבורה, ומשום כך עוררה בה אימרה זו עליזוּת רוגזת. מה שהרגישה לא היה אומץ, אלא אדישות.
גם בזה לא היה קשה להודות. באדישות כזו בילתה את כל השנה האחרונה בפראַג. שהיו לה בשנה זו ימים ולילות שלא נשארה בהם אדישה – ממש לא ייאמן. אך מה שהיא עושה כעת וכאן יש בו בכל זאת הגיון יותר ממה שעשתה בפראג. צריך לדעת בלב שקט, שנסים סופם לחלוֹף, שיום אחד תפקע סבלנותו של הגוֹרל ואז יבוא הקץ. אך לפני הקץ משמח בכל זאת ונעים יותר להשתתף בשמירה, במישחק הגדול, לרמות את הגורל עוד יום ועוד יום ולהערים עליו עד כמה שאפשר. אין היא מתחרטת, ששמעה בקולו של אותו בהיר־עיניים בקיץ. אף־על־פי שאותו זמן עשתה את אשר עשתה לא רק על־פי עצתו, ואולי היתה מצפה לנסים מסוג אחר… הענין ההוא חלף ועבר מזמן ולחלוטין.
הלן רצתה להמשיך במחשבותיה אלו, אך הן סירבו לה. לא, אותו ענין לא עבר עדיין לחלוטין ובלי שיוּר.הדבר היה כעין מארה מגוכחת, כעין מחלה מביישת שימים ושבועות אינה מטרידה, ואחר־כך שוב מופיעה – אפשר ולעולם לא יהיה קץ לדבר. אך הוא חסר־סיכויים ומלא־טירוף במידה כזו, שצריך לדכאוֹ בכל הכוח והמרץ. ושוב התחרטה, שלמרות כל החלטותיה כתבה לו מכתב אחרי ביקורה במשרד־העליה. היא מתביישת במכתב זה. היא כתבה אותו לפני שישה שבועות, וקולא אפילו לא ענה לה. הוא היה במשרד ושאל עליה, אך על מכתבה לא ענה. מדוע? שאלה למרות רצונה ונרגשת, ונשאה בשרה בשיניה. צריכה היתה לראות זאת מראש. כעת מאוחר, וחסל. אולי חושבת היא על כך רק משום שהיא עייפה מאוד. אולי באמת גם זר כבר אינו מעלה ואינו מוריד.
היא חצתה את הכביש ועברה את הפינה. דירתה היתה בבית החמישי והיא חיפשה תוך הליכה את מפתח חדרה. היא חישבה: אם תמהר, תוכל להיות בעשר במיטה; בשתיים עליה לקום שוב, וכך תישן ארבע שעות. אולי אוכל מחר לישון סוף־סוף, אמרה בלבה. כמעט שנרדמה תוך הליכה.
פתאום פקחה את עיניה ועמדה מלכת. דבר־מה נע לפניה. דמות אפלה, שנפרשה מדלת־הגן וניגשה אליה לאט־לאט. בחשכה לא ראתה אלא את הצל, את קווי־ההיקף האפלים. והצל אמר:
“הלן.”
היא התחלחלה ונשימתה נעצרה. הנה הוא סמוך אליה ושוב אמר:
“הלן ־ ־ ־”
היא שמעה את הקול כממרחק רב. אזניה המו, היא בלעה בעווית, ניסתה לנשום וגימגמה:
“איך ־ ־ ־ איך באת הנה?”
קולא פרץ בצחוק חשאי, רק צחוקו נאלם מיד. לבסוף אמר בקול צרוד ומהוסס:
“אני ־ ־ ־ באתי אליך. חשבתי… אני רוצה לקחת אותך.”
היא הסתכלה בו בלי רוח־חיים. כעת הרים את ידו בהיסוס ואין־אונים. היא נרתעה אחורה עיוורנית, רצתה להימלט מפניו, אך כבר היה מאוחר. היד לא היססה עוד. קולא תפס אותה והחזיק בה סגורה בזרועותיו. פיו זינק בתאווה נואשת על פיה. הלן רצתה להטות את פניה מפניו; עדיין עמדה בין זרועותיו והסתרבה בתוקף, רק פתאום נעצמו עיניה. זהו הקץ, הירהרה כטובעת, ולא ידעה עוד אם זה אושר או זוועה. היא הרגישה עמומות ששארית־כוחה הולכת ופגה ונתנה עצמה לנפילה אל תוך אפלה תהוֹמית, זוהרת ומעבר לזמן, שלא נשארו בה אלא הזרועות המחזיקות בה והפה המנשק אותה.
כעבור שעות או רגעים הקיצה ולחשה בו נשימה:
“גשם יורד. בוא – בוא, היכנס.”
ב
קולא חיכה עד שהעלתה אור בחדר, שמע איך ידה מגששת אחרי הכפתור, ולרגע רצה בלהט ובמבוכת־פחד שלא תמצא את הכפתור, שיישארו בחשכה, כאילו האור הוא היקיצה שעליו לפחד מפניה. אך היא העלתה את האור.
“שב־נא…” אמרה ועדיין נשמה קשות.
הוא נשאר עומד והסתכל בה. עיניו צריכות היו להתרגל אל האור, ואולי גם אל הפנים, שסוף־סוף ראה אותם. הוא שתק נפעם מן הוודאוּת שאת הפנים הללו, הפנים של הרגע הזה, לא ישכח לעולם. הם חיים למעלה מן המציאות ולמעלה מכל ביטוי וגם חסרי־אוֹנים, כאילו אך זה התעוררה מהתעלפות עמוקה. עם זה ראה שהפנים חיוורים הם ורזים מאוד וטבעות אפלות סובבות את עיניה. לבסוף תפס את ידה:
“הלן ־ ־ ־ האינך שמחה שבאתי?”
היא עמדה בעיניים מושפלות וניסתה לחינם לשחרר את ידה. אחר־כך נשמה עמוד ואמרה:
“אנו פה לבדנו. בעלי הדירה נסעו לתל־אביב.”
היא הרימה את ראשה והעבירה את מבטה לאט־לאט, בקפדנות, מראשו עד רגליו. קולא היה לבוש סגין המשטרה־המוספת ועליו מעיל־החורף שלו, אותו מעיל־חורף שהיה לובשו בפראג, והישנוּת זו שיברה את מבטה. משום שהדבר נגע עד עמקי־לבה בכאב ויותר מן הצפוי. על שכמו היה תלוי ילקוט אפור קטן, ועל ראשו היה נתון הקוֹלפּאַק של המשטרה־המוספת. כל אלה היו רטובים ומזולפים ברפש, ופניו של קולא היו אפוריים ולא־מגולחים. פתאום ראתה אותו בדימדומי־הבוקר עומד נשען אל הדלת בחדרה שם בפראג, מלוכלך ועייף, מבקש להיכנס – כך בא אליה אז ושוב הלך ממנה.
“איך באת הנה?” שאלה בחשדנוּת.
“עם משמר־השיירה שבאה היום.”
"עם המשמר? אתה ־ ־ ־ "
“כן.”
רבקה אמרה לה, שהיום עברה שיירה. חמישה מתים. העיקר שהצליח לעבור. קל לומר זאת, כשאין יודעים כלום. גם כשזו אמת, אסור להעלותה על השפתיים. חרפה היא לומר זאת כלאחר־יד כל־זמן שישנם מתים אלמונים. גם קולא יכול היה להיות אחד מהם.
“זה תפקידך?” שאלה רועדת כולה.
"לא. הצלחתי להשפיע שיצרפו אותי אליהם. זה ארך זמן רב, נאלצתי לחכות ־ ־ ־ " אמר קולא ונסוג ונשען על הקיר בראש מושפל וידיו בכיסיו. לבסוף אמר למרות רצונו: "מחמת שלא באת… שלא כתבת ־ ־ "
“אני כן כתבתי לך. מיד אחרי ביקורי במשרד־העליה. זה היה לפני שישה שבועות.”
קולא הרים ראשו מופתע מאוד:
“לא קיבלתי ממך שום מכתב.”
“אתה לא ־ ־ ־”
“לא.”
“אתה ־ ־ ־ באת מעצמך?”
“קיבלתי ממשרד־העליה הודעה, שהיית שם. ושמסרו לך את כתבתי. בתחילה חשבתי, שתכתבי לי. או שתבואי מיד. אך מכיון ־ ־ ־ מאחר שלא באת…” הוא היסס והוסיף בלחש וברוגזה: “הוכרחתי. אני ־ ־ ־”
“אֵ – לי?”
“חשבתי, אולי את מחכה לכך… כך הבינותי; שאת אינך באה משום ־ ־ ־ משום שאת מחכה שאני אבוא.”
היא עמדה דום כשראשה נטוי קצת כלפיו, כאילו מאזינה היא ליותר ממוצא־שפתיו, לבסוף אמרה בלחש:
“וכעת אתה כאן.”
“כן. כעת אני כאן.”
שוב שלח את ידו אליה והיא צייתה לו בלי כל התנגדות. אך הוא לא נשק לה, רק החזיק בה סמוך אליו מאד. כל אפו רעד, ואחר־כך הרגיש שגם היא רועדת. זה היה יותר מכל תשוּבה ושנק את גרונו.
פתאום השתחררה שוב, ניגשה אל החלון בקצהו השני של החדר ואמרה בקול פרוע:
“קולא… אני אינני יכולה עוד…”
הוא התחלחל, צעד עד אמצעיתו של החדר, תפס את הכיסא וישב.
“מה אינך יכולה?” שאל מלא־פחד ורוגז.
“שאנחנו ־ ־ ־” אמרה הלן להוּטה. “אתה הבאת את הדבר לידי גמר! הלכת בלי ידיעתי. אחר־כך חזרת, ושוב הלכת. ואחרי־כן ־ ־ ־ וכעת שוב אתה בא!” היא רקעה ברגלה וגערה בו: “כמה פעמים אומר אתה לעשות זאת?! היודע אתה מה שאתה עושה? כמה פעמים חושב אתה לרדת אל תוך חיי כשנוח לך, וללכת לדרכך כשאינני נחוצה לך?!”
“את צודקת,” אמר קולא בלחישה. “כך עשיתי… אך הנה את רואה ־ ־ ־ הדברים סתומים לפנינו, הלן. אולי ־ ־ ־ אך כעת אני כאן… ולא היה קל כל־כך לבוא הנה. אני ־ ־ ־ אני גא מאוד שבאתי.”
“אינני יכולה יותר!” מילמלה הלן ביאוש. "אינני יודעת, אם אתה יודע ־ ־ ־ אולי היה עליך לדעת קודם שבאת. אני אינני יכולה עוד. אם אתה שוב ־ ־ ־ כעת, אחרי שבאת עוד הפעם ־ ־ ־ אסור לך שוב ־ ־ ־ "
“את אינך מבינה אותי. לא עלה על דעתי… הלא אמרתי לך, באתי כדי לקחת אותך. אני רוצה שתבואי אתי.”
“זה אי־אפשר.”
“מדוע?”
“אני בשירות.”
“את זה אפשר לסדר. זה ־ ־ ־” אמר קולא ונשתתק, והביט בה בעיניים בוחנות. “רק בשל השירות אמרת שאי־אפשר, לא כן? ואין ־ ־ ־ אין עיכוב אחר?…”
היא הביטה בו בלי להבין את דבריו. אחר־כך עמדה על מובנם, ועיקמה את פיה בבוז ושתקה.
“הלן…” אמר קולא בעניגות, “למה את מתגוננת אנו גם הפעם אין לנו הרבה פנאי. אין אנו יודעים ־ ־ ־”
היא עדיין שתקה. פתאום הרגישה, שקולו נוגע בגופה, בעורה העירום, שידו מחליקה עליה.
“בואי אלי…” אמר בקול מלחש עוד יותר. “בואי ונשקי לי. הלן ־ ־ ־”
היא נאנחה בקול, התכוננה לענות לו, אך רק הניעה את ראשה. אחר־כך ניגשה אליו לאט־לאט, התכופפה אליו, נטלה את ראשו בכפיה, שוב הביטה בפניו בהיסוס, ואחר, מסוּמאת מן השקט הזר, האפל והבטוח שבעיניו, היתה שטופה עצבות שוקקת ומאושרת. מה קרה לך, שאלה אילמת ובהשתוממות יוקדת. מה עבר עליך, שעיניך השתנו כל־כך… היא נשקה לו על עיניו ועל פיו ונשארה אצלו. אולי גם זה אינו חלום, הירהרה מקוסמת ולא רצתה לשאול יותר.
ידו החליקה על שערה. היא הזדקפה שוב, תפסה בכתפיו והחזיקה בהן בכוח; ראשה הסתחרר. בנסיון לצחוק אמרה:
“אני מלוכלכת…זה עשרים וארבע שעות שלא הנחלפתי בגדים. אמנם עלינו לקמץ במים, אך אני רוצה בכל זאת להתרחץ”. פתאום הירהרה ושאלה: “הנסיעה ־ ־ ־הנסיעה עם השיירה היתה קשה מאוד, קולא?”
“כן.” ענה בקיצור ושתק. כל מה שעבר עליו ושחָווה בנסיעה, חיזז בתוך הברה יחידה זו דרך מוחו.
“פחדת מאוד?”
הוא היסס, אך לבסוף לא ענה אלא: “כן.”
היא הביטה בו מרותקת. אחר־כך השפילה עיניה:
“אני מבינה… ו ־ ־ ־ איפה אתה גר כאן?”
הוא רק משך בכתפיו וציחקק קלות.
“אה, כן. כך ־ ־ ־” אמרה הלן, כאילו שכחה דבר־מה המובן מאליו וכעת שוב נזכרה בו, עשתה צעד מהוסס ומילמלה: “אני עייפה עד מוות.”
“גם אני,” אמר קולא.
“ובשלוש שוב עלי להיות בתפקיד,” אמרה ולקחה את השעון המעורר מעל הארון והתחילה למתחו.
“לא,” אמר קולא בתקיפות, “אך־זה אמרת, שזה עשרים וארבע שעות ־ ־ ־”
“אנו מעטים מדי.”
קולא קם בכבדות. עתה הסיר את המעיל ואת הילקוט ואמר בהיסוס:
“אם כן ־ ־ ־ נלך לישון. את מוכרחה לישון.”
היא ניענעה בראשה, אך לא זזה. לבסוף אמרה בהיסוס:
“אני רוצה להתפשט. פנה הצדה”
“לא!” אמר קולא מרוגז.
שניהם הביטו זה בזה בשתיקה. אחר־כך נתרככו פניה של הלן והיא התחילה להתפשט בשתיקה. קולא הביט בה דומם. מראה גופה הרזה והלבן, שהוא הכירו והתגעגע עליו, זיעזע אותו, ובכל זאת לא עורר בו ברגע זה תאווה. זהו גופה של הלן שהוא חולם עליו, הגוף היודע את סודו־שלו ושוב חזר אליו. אך ברגע זה לא הרגיש אלא חמלה עמומה לא־מובנת, ומנוחה עייפה ואילמת כאילו חזר סוף־סוף הביתה וכאילו בחזרה זו הביתה נמלאו כל משאלותיו.
הלן ניגשה על בהונותיה אל הארון, נטלה חלוק־בית ויצאה מן החדר. קולא תר במבטו סביב, אחר־כך ניגש אל המיטה והציעה. היה לו קר. כשראה את הכסת הדקה במיטתה של הלן, לקח את מעילו החם, אך כשראה באכזבה שרטוב הוא כולו, תלה אותו במקומו. אחר־כך כיבה את מנורת־התקרה והדליק את המנורה שממעל למיטה. שוב חיפש, לקח בחיוך את מפת־השולחן, קיפל אותה הקפדנות ופרשה על המנורה.
הלן חזרה במעיל־לילה בעל צבע דהוה, לא־ברור. שערה היה נתון בסרט מן העורף למעלה. עם אוזניה החשופות ובלי גל השיער הרך היו פניה צרים ורזים עוד יותר, צעירים מאוד ועייפים מאוד.
“קר ־ ־ ־” מילמלה הלן תוך רעידה, ובלי לומר עוד מלה עלתה על המיטה. קולא כיבה את המנורה הקטנה והתפשט. אחר־כך שכב על ידה ולקחה בזרועותיו.
“ישני…” אמר בעניגות. “תוכלי לישון במנוחה. אני אעיר אותך.”
“כן…” לחשה הלן בחשאי ולחצה עצמה אליו, והוא הרגיש איך גופה המתרפק אליו מחפש את מקומו ומוצאו, מתרפה ונעשה חם לאט־לאט.
“ליל מנוחה…” לחש קולא.
היא כבר ישנה. קולא שכב דום ונשם בזהירות. עדיין היה ער, אך גם עירנותו זו כבר היתה חלום, שהוא כמה לו תוך שקיעה בתרדמה.
בחוץ תופף הגשם על החלון.
ג
“חכי,” אמר קולא. “גם אני הולך. מיד אני גומר והולך אתך.”
הוא ישב בשולי המיטה ושיפשף את עיניו. הלן כבר היתה לבושה למחצה.
“אני הולך אתך!” חזר קולא ואמר בעקשנות. הלן שוב התנגדה.
“למה?” אמרה עייפה. “אני רגילה ללכת לבדי. ואתה זקוק לשינה.”
לבסוף אמרה:
“יש לנו שם מין מיטה. אם יהיה שקט, תוכל להוסיף ולישון שם.”
קולא גמר להתלבש במהירות. הלן הילכה הנה והנה בחדר, הטילה עוד מבט בוחן סביבה ואמרה:
“לך אתה קודם. בחדר־המדרגות אין אור. אני אשאיר את האור עד שתרד.”
הם דיברו בלחש וקולא הלך שלא־מדעת על בהונותיו. אמנם הלן אמרה שאין איש מלבדם בבית, אך באפלת הבית הזר ארבו מכל־עבר צללים המביטים בו, ובדממה העזובה כל איוושה וכל קול הוא רם ביותר.
הגשם חדל, אך השמים היו אפלים ועמוקים.
“ואולי ישליג מחר,” אמרה הלן מסתמרת מקור.
“זה זמן רב שהשלג אינו יורד בתקופת־שנה זו בירושלים. עכשיו מאַרס…האביב הולך ובא. את עדיין לא ראית כאן אביב ־ ־ ־”
קולא הפסיק, נבהל באורח מוזר כאילו חטא הוא אפילו לדבר על האביב. הם הלכו במהירות והוא שתק, ממועך פתאום בידי רגש־אכזבה שהרגיז מנוחתו. בלילה ובמיטה היתה הלן קרובה ואינטימית מאוד, וכל מלה היתה מיותרת. והנה כעת הולכת היא אתו והשעה אצה לה; שוב היא רחוקה וזרה מאוד, ואין לה עוד מה לומר לו אלא שמחר אולי ירד שלג… והנה היא שותקת לגמרי, כאילו שכחה אותו בכלל.
“כשהייתי בפעם הראשונה בארץ, היה אביב,” אמרה פתאום הלן. ומיד אחרי־כן: “הזמן קצר לנו ־ ־ ־”
קולא פקח אזניים. אימרה זו כאילו אינה שלה, אלא חזרה על דבריו אמש. ואף־על־פי־כן קיבלו המלים בפיה מובן אחר.
“הדבר היחידי שאנו צריכים לו כעת באמת, הוא זמן,” חזרה הלן על דבריה במורח־רוח. “האם לא תיארת לך את הדבר בפשטות יתירה? באת הנה והנך כאן ובזה נגמר הכל בשעה טובה ומוצלחת!” שוב הירהרה ואמרה באי־מנוחה: “אינני יודעת, אם זה פשוט ואמיתי כל־כך. לפני שעות אחדות לא היה עדיין אמיתי כל־כך. כשהלכתי בדרך זו הביתה, לא היתה עדיין אמת; כלום לא ידעתי. ופתאום קם והיה…” היא הרימה את עיניה ואמרה במנוחה וביבשוּת מוזרה: “אין אני מתגוננת, אתה מבין… אינני מסרבת לך. אולי, אילו היה לנו יותר זמן, היית צודק – אך ככה, במחי־יד אחד ־ ־ ־”
פניו של קולא אורו. אמנם דבריה של הלן הם פקפקניים ודוחים, ותוכחה ספונה בהם, אך לכל־הפחות אינה מדברת על מזג־האוויר אלא עליו, על שניהם.
“בחדשים האחרונים לא האמנת בכלל, שאני ־ ־ ־זאת אומרת, האם באמת באתי במפתיע כל־כך?” ואחרי הפסקה קצרה: “הבאמת שוכנעת כל־כך שנגמר בינינו?”
“לא. לא הייתי בטוחה. לא פעם הירהרתי בדבר. ולא בחשק הירהרתי, שתדע, אך לא ציפיתי שתבוא. ישנם בחיים דברים שאין להם גמר; ואין זאת אומרת עדיין, שעליהם להמשיך את חייהם. גוף זר, פסולת שלא פינו אותה, שברים… הנשארים בתוכנו ומפריעים לנו ואנו תמיד נזכרים בהם. אני לא פיללתי שתבוא עוד. ואולי גם לא עליך חשבתי. אלא על עצמי… מדוע זה קרה לי ־ ־ ־”
“מדוע ברחת מבית־החולים, הלן?”
“משום שכבר יכולתי לקום ולא היה לי חשק להישאר בבית־החולים ללא צורך. קיבלתי חודש־ימים נופש באחד הקיבוצים, וזה היה יותר נעים מלשכב בבית־החולים.”
“ודאי. אך לדאבון־לב לא זו היתה הסיבה האמיתית.”
“נכון,” ציחקקה הלן קלות.
“אם כן, למה נעלמת?”
“משום שאתה לא אלי באת כשבאת. ואפילו כשעמדת שם, פסיעה אחת ממיטתי, לא ראית אותי משום ־ ־ ־”
“אני ראיתי אותך. את בכית. ראיתי. אני ־ ־ ־ אני לא ידעתי, שאַת…”
“לא, לא בכיתי. הייתי חולה, וזה היה יותר מדי בשבילי. אינני יודעת ־ ־ ־” היא הוסיפה ברוגזה: “לא היית צריך לבוא. אני לא חיכיתי לך, ולא רציתי שתראה אותי. אך הנה באת, ואולי גם שמחתי לכך, משום שאתה ־ ־ ־ אתה הייתה הפנים המוכרים הראשונים… ולבסוף לא היתה בפיך מלה בשבילי. לא רצית אלא ־ ־ ־” היא עמדה מלכת, ורקעה ברגלה: “אני אינני צלה של אחותך, קולא! אין אני תחליף לה! הלכתי משום שלא רציתי להיות תחליף לאחותך!” היא נשתתקה, השפילה את עיניה ושאלה פתאום בלחש, כמעט בלב חרד “איפה היא, אחותך? מה נשמע אתה?”
“כעת תבוא סוף־סוף. יש לי מכתבים אחדים ממנה. אומרים, שאחדים מאנשי ‘אכסודוס’ כבר נמצאים כאן, בארץ. תמיד מוצאים דרכים לכך. אי־אפשר לעצור אותם. אחותי עדיין שם.”
הלן הקשיבה בעמקות רבה ובקנאה. היא לא האמינה לקול זה שאין בו כל השתתפות, כאילו מתגונן הוא מפני איזו הסחה. לבסוף אמר קולא:
“אני לא ידעתי שאת על האניה. איך יכולתי לדעת?… הייתי בא אליך אילו ידעתי. אני ־ ־ ־ וכשבאתי שנית, כבר לא היית בבית־החולים. אותה שעה באתי אליך, באמת…”
“לא ידעתי שבאת שנית. אך אמור לי בלב תמים: אז אתה ודאי לא ־ ־ ־ לא כמו עכשיו ־ ־ ־ אז לא ידעת עוד.”
“מה?”
“באמת אינני יודעת, אם יודע עתה כעת. אולי ־ ־ ־ הבט־נא, מה שהיה אז בינינו… הימים הספורים ־ ־ ־ זה לא ניתן להמשך. עוד בפראג אסור היה לך לחזור, אם לא ידעת ש ־ ־ ־ זה אין לו קיום ואין לו המשך. זה חי ימים אחדים וחולף ואיננו. או ־ ־ ־ או שהופך לדבר־מה אחר לגמרי. אתה חזרת ושוב הלכת, וגם כשבאת לבית־החולים שנית, לא ידעת שיחס בינינו הפך לדבר־מה אחר, ליותר ממה שחשבנו לכתחילה, לא ידעת, שאנחנו ־ ־ ־” הלן לא גמרה את דבריה אלא למרות רצונה: “שאנחנו צריכים להישאר יחד ממש.”
“ואת ידעת זאת, הלן? והיום את יודעת?”
“אני אינני יודעת כלום,” ענתה הלן מעוּנה. “הלא זהו הדבר! אני לא יכולתי… אני אינני יודעת אלא מה שאמרתי לך אמש. את זה הרגשתי כשהופעת פתאום, ואני לא שמחתי לך ביותר. רק ההכרה שאסור שזה יישנה…שתבוא ושוב תיעלם. הדבר למעלה מכוחי, ומשום כך אני מפחדת כעת ואינני רוצה…” שוב הירהרה, וכשהוסיפה לדבר, היה קולה חשאי ומעשי כל־כך, כאילו לא על עצמה דיבר כלל: “הלילה, כשישנתי על־ידך, אולי ידעתי די־הצורך. זה… זה היה מובן מאליו כל־כך, כאילו כך צריך להיות באמת ובתמים. את זה ידעתי פחות או יותר עוד בלילנו הראשון. וגם אתה ־ ־ ־ ישנת, ואני התפלאתי בתחילה שאתה יכול לישון כך, שאתה ־ ־ ־ מאמין במידה כזו. ויחד עם זה היה טוב מאוד ופשוט מאוד ואני התפלאתי יותר על שאני מכירה אותך במידה כזו ושאתה מכיר אותי במידה זו, כאילו הכרנו זה את זה מאז ומעולם. במיטה, בלילה, בשתיקה הכל נכון ובהיר כל־כך. לא רק כשאנו ־ ־ ־ גם זה! גופינו ידעו מלכתחילה יותר מאתנו. אך כלום יש לזה משמעות רבה כל־כך?” הלן הרימה את ראשה ואמרה בקול רם עד לאכזריות: “אנחנו פיקחים ויודעים מה משמעוּת יש לזה. מקרה, לא יותר… עדיין אין זה חשוב כל־כך! אתה לא היית גבר ראשון לי. אני הייתי מאושרת מאוד עם גבר לפניך, ולבסוף היתה זו בכל זאת מרמה. גם בוּבה זו לא לא היה לה בבטנה אלא קש…האם אחרת היה הפעם? זה לא עיכב אותך מלכת. לא, אינני יודעת כלום. כלום אינני יודעת עליך.”
קולא שתק.
“למה אתה שותק?!” שאלה הלן מרוגזת. "מדוע אינך עונה? הנה, התשובה הביאה אותך במבוכה! "
“את שכחת,” ענה קולא, “אך אני זוכר. זוכר אני כל מלה ואת כל מה שעשינו ודיברנו. מה שאת אומרת עכשיו, אמרתי אני בערבנו הראשון. בערבנו הראשון, אחר שאנו ־ ־ ־ אותה שעה אמרתי, שאינני יודע כלום אודותיך. ואת שאלת אם עלינו לדעת הרבה. וגם אמרת שפגישתנו ו־ ־ ־ואושרנו…אינם אלא מקרה… ‘אני נשארת אני ואתה נשאר אתה’, אמרת. זוכרת?”
“כן, אך בסתר לבך היית שמח שאמרתי זאת.”
“זה מנין לך?”
“אני יודעת. ענה־נא לי, מה קרה עכשיו? למה באת עכשיו? היודע אתה באמת למה בעת? למה באת עכשיו ולא לפני חדשים?”
“משום שלא ידעתי איפה את!”
“אם כן, איפוא, זה חדשים שאתה יודע, שאנחנו ־ ־ ־ שאתה ואני ־ ־ ־”
“לא. אינני חושב… אינני יכול לומר זאת. אולי עוד בפראג ידעתי ולכן הלכתי. אינני יודע… אך הלא אין אנו יודעים בכלל אלא מה שאנו רוצים לדעת, אם נכונים אנו לדעתו. ואז, וגם לאחר־מכן, לא רציתי לדעתו.”
“ומה נשתנה מאז? ומה באת עכשיו?”
“מפני שהוכרחתי.”
“כמה זה נחמד!” אמרה הלן בלעג. “אך אין זה אומר כלום. מדוע הוכרחת כעת ומדוע לא לפני חדשים, ומדוע לא כעבור חצי שנה? האם סתם עלה פתאום בדעתך לצאת ולחפש אותי? כדי ־ ־ ־ כדי לקחת אותי, כפי שאתה אומר?”
“לא,” ענה קולא בהתאמצות רבה. “זה לא עלה על דעתי סתם־כך..נאלצתי. אסור היה לי עוד… אני ־ ־ ־ הביטי, לא רק זה בלבד היה בינינו.. אך ביסודו של דבר אין לכול אלא משמעות אחת. וכשבא המכתב הבינותי שעלי לעשות סוף־סוף את הכל, ובשלמות. עד הסוף. אין בזה הנחה וויתור; מחצית הדרך אין לה ערך יותר ממחצית פסיעה. רק כל הדרך כולה… את אינך מבינה זאת, משום שהיה כל־כך הרבה קודם־לכן! יכולתי לבוא קודם, אילו ידעתי זאת קודם, אך פחדתי… ולכן באתי עכשיו. אינני רוצה לפחד עוד. אינני רוצה לפחד עוד מפני פחדי. אינני יכול לשאת עוד. כעת הוכרחתי לעשות זאת. הוכרחתי לבוא אליך. לגמרי ובשלמות, משום שבזה שמתי את הכל בכף. ומשום ־ ־ ־ משום שכמעט אי־אפשר היה כבר לעשות זאת. אלא שאני… פחדתי. את זה אינך יכולה להבין.”
הלן שילבה זרועה בזרועו ואמרה בלהט:
“ספר לי, ספר! דבר! עליך לומר לי את הכל, עד שאבין! אני רוצה לראות את הכל, אתה שומע? רוצה אני שעיני יהיו פקוחות עד הסוף. עלי לראות את הכל!”
קולא שתק. היא יודעת את סודי, אמר שוב בלבו. היא שואלת, יודעת יותר ממני. אני נתון בידיה. ועוד יותר מבאותו ערב כשקיבל את המכתב ממחלקת־העליה, הרגיש את העונג האפל והמעורר פחד שנתוּן הוא בידיה, שהרי עכשיו הנה הלן באמת כאן והיא דורשת יותר – דורשת שהוא יבטא בפירוש אם גם הוא יודע זאת. זה למעלה מכוחו, ואסור שיהא כך… ויחד עם זה יודע הוא שאין מנוס מפני לחצה, ושלאמיתו של דבר גם אינו רוצה מנוס מפניו, משום שהדרך היא אכזרית ובכל זאת גואלת. לבסוף אמר בלי רצון:
“היודעת את מה זה פחד? לא פחד, היודע את מטרתו, המפחד מפני סכנה, מפני אויב, אלא זה המלפף אותך כערפל, ובתוך הערפל רואה אתה מאה פנים המעוררים את פחדך ואינך יודע כלל אם בעלי גוף וחיים הם; בשבילך הם חיים ואורבים לך, ובעוד רגע ישתלטו עליך, ואתה מוכרח לפחד ולעמוד על המשמר… אולי אתה גם יהיר על שאתה מכוון עצמך לזה ויכול להישמר כל־כך! ואחרי־כן שוב אתה מתבייש ורוצה להסתיר את פחדך, אך הוא יושב בקרבך ומכוון אותך, וכל מה שאתה מעמיק להסתירו, כן מעמיק הוא לגדול אל קרבך, וכשרוצה אתה להימלט מפניו, הרי הוא רץ אתך; צלך הוא, שאתה מטיל פנימה… ואל יידע זאת איש. אפשר לחיות כך זמן רב וחיים טובים מאוד ואיש לא יידע על פחדך, שהלא האדם עושה כל מיני שטויות גדולות ביותר… ותמיד רק מתוך פחד… האדם מרמה ־ ־ ־ המבינה את?”
“לא,” אמרה הלן בלי קול. “מפני מה אתה מפחד? אמרת שבנסיעתך הנה פחדת. זה מובן מאליו, את זה לא צריך להסתיר. הכל מפחדים. הדבר תלוי רק בזה, איך מתגברים על הפחד. אני ־ ־ ־ אני חשבתי בשבועות האחרונים שאין אני מפחדת. אך כנראה שעכשיו שוב אהיה מפחדת.”
קולא עמד מלכת והדליק סיגריה. הוא כיבה את הגפרור מיד, אך הלן הספיקה לראות את פניו ונבהלה: פניו היו נעווים ונרגשים.
“את הנךְ חייל ותיק,” אמר קולא בכבדות, “מלומדת בנסיון… אך לזה התכוונתי… אני פחדתי לא רק מפני המוות. ואני מפחד לא רק עכשיו… אני ־ ־ ־ אני תמיד הייתי מפחד, שמא אאבד את רוחי, את עצמי. אם במוות ואם בחיים. פחדתי מפני כל מה שאין להשיבו. תמיד הלכתי רק את מחצית הדרך, כדי ־ ־ ־ כדי להתחבא. זה הכל. זהו הביאור לכל מה שעשיתי או לא עשיתי… ומשום כך ברחתי גם בפראג. ידעתי, שבמשך הימים יהפוך הדבר ליצר שאין לעמוד בפניו. צריך אדם להישאר חופשי. כך קוראים לזה… להישאר חופשי זה רק פחד. זה… מה שהיה בינינו. אז… נהיה ליותר מדי. התחלתי לפחד, משום שהיה ליותר מדי. רציתי להוכיח שאין זה הרבה כל־כך… ומאחר שדחו את בקשתי לרשיון, היה לי יסוד מספיק לעשות זאת. לא היה צורך כלל לדעת ברור, אילו יסודות יש לי עוד. לפיכך ־ ־ ־”
“וכעת ־ ־ ־ כעת אין לך עוד פחד, שמא תאבד את עצמך?”
הוא ענה בלחש כזה, שהיא כמעט לא ידעה אם הרוח היא המדברת או קולו מלחש:
“ביום מן הימים לא תצליח עוד המרמה ועליך להכיר בדבר. ואחרי־כן קשה הדבר מנשוא. זה קרה לי… לא יכולתי עוד ־ ־ ־ ועשיתי מה שעשיתי. באתי אליך. ואם תקבליני, לא אאבד את עצמי.”
כעת לא היה גם קולה של הלן אלא לחישה:
“שמע ־ ־ ־ אני מוכרחה לומר לך דבר־מה. כעת עלי לומר לך.”
“כן?”
“אז, בפראג…נתקבל בשבילך הרשיון. כשבאתי ביום שני אל המשרד, היה שם. אני העלמתי אותו ממך.”
קולא עמד מלכת:
“למה עשית זאת?”
“מפני שלא רציתי שתלך מיד. מפני שלא היה לי יותר מדי. משום שרציתי להחזיק בך עוד. אני ־ ־ ־ אני רציתי לתת לך את הרשיון מאוחר יותר. כעבור שבוע, או שבועיים… מה אני יודעת… אני לא הרחקתי ־ ־ ־ כל־כך לחשוב. רק לא רציתי שתעזבני תוך שלושה או ארבעה ימים. משום־כך! ועשוֹתי זאת היא שנתנה לך את האמתלה! דווקא זה נתן לך את היסוד לברוח. זה…את זה רציתי שתדע פעם…”
“ככה, כן…” מילמל קולא כאילו לא שמע את דבריה כל צרכם, או שלא הבינם.
הלן הרימה את מבטה ואמרה בכעס:
“אני אינני טובה! אינני ־ ־ ־ האם מצטער אתה שבאת? כעת, אחרי שסיפרתי לך זאת?”
“לא…” ענה קולא, והיא שמעה בהשתוממות שקולו נעשה דומם לגמרי. “ואולי אני גם שמח… כעת אין לזה כל חשיבות. מאחר שאז הלכתי… ומאחר שכעת חזרתי ־ ־ ־”
הלן עמדה מלכת. היא נלחצה אליו, הטילה זרועותיה סביב צווארו ומשכה אליה את ראשו. היא נשמה את דבריה אל פניו, אל עיניו, אל פיו, בלחישה ובעניגות שופעת ושוטפת:
“פחדן… פחדני היקר! לא נכון…אינך פחדן…אני אוהבת אותך מאוד. אתה ואני… מה אנו יודעים ־ ־ ־ אתה תישאר. אני אוהבת אותך מאוד מאוד!”
ד
רבקה כבר חיכתה בקוצר־רוח, והלכה מיד כשהם נכנסו. הלן ישבה במקומה ומיד הדליקה את הראדיו.
“שכב,” אמרה לקולא. “כעת איש לא יבוא עוד. תוכל לישון.”
קולא ישב בשולי המיטה. עיניו הסתכלו בסקרנות סביב.
“ובכן, כאן את עובדת… מהו תפקידך?”
“שירות־ידיעות. אנו מקשיבים אל מה שהעולם מספר. ואוספים את דבריו… כשאין לנו במקרה מה לעשות. אין אנו שומעים הרבה, משום שהמקלט חלש, וגם משום שעל פי רוב יש לנו עבודה אחרת.”
“מה למשל?”
“אה, כל מיני דברים… בבית זה נעשים כל מיני דברים. שכב.”
הלן קמה שוב וניגשה אל המיטה, נשקה לו נשיקה קלה והכריחתו לשכב. אחר־כך פרשה עליו שמיכה:
“אם קר לך, אוכל לכסותך גם במעילך. כן?”
“המעיל רטוב. וגם לא קר לי.”
קולא נאבק עדיין עם השינה. הוא היה עייף ומאושר מאוד, ורצה להחזיק עוד את הלן במבטו. היא השתנתה, עושה דברים שלא עשתה קודם־לכן מעולם – היא מכסה אותו ומשדלתו לישון, וזה הפתיעו וזיעזעו כמו בכייתה בבית־החולים… עיניו נעצמו. נים־ולא־נים עדיין שמע, שהלן קמה שוב ויוצאת מן החדר על בהונותיה. המיטה היתה צרה וקשה והמזרן נדף ריח חריף של קש נושן. הוא לא הרגיש עוד בכך – הוא נרדם.
כשהקיץ, כבר התחיל הבוקר להאיר בחדר. המנורה דלקה עדיין על גבי השולחן והראדיו זימזם, אך הלן לא היתה בחדר. החלון היה פתוח ומן הרחוב הגיעו רעש צעדים, קולות וטירטור כלי־רכב. קולא קם, נטל את מעילו וניגש אל החלון.
השמים היו אפורים כפלדה, הגשם פסק והעננים התחילו להתפזר. לפני הבית שברחוב הצר חיכו ארבעה אוטובוסים, והרחוב המה מאדם. האנשים עמדו באמצע הרחוב, נשענו אל חומת־הגן שממול, ישבו בשולי המדרכה, באו והלכו ודיברו בקול רם. קולא התבונן בהם אחוז־שינה. מהם היו לבושים מכנסי־בד ומהם מעילי־חאקי, אך היו ביניהם גם בחורים בעלי פיאות ארוכות חבושים כובעים עגולים ולבושים מעילים שחורים ארוכים. וגם אנשים בבגדים עירוניים ונערים במכנסי־חאקי קצרים וחולצות שצווארוניהן זקופים כנגד הקור. סמוך לצדו של הרחוב עמד אדם בא־בימים מזוקן וממושקף, שיחד עם מעיל־החורף שלו הגזור יפה מאוד היה חבוש כיפה בהירה מקומטת, ובתוך הצפיפות והשאון קרא בספרו ללא שימת־לב לנעשה סביבו. הצד השווה שבכולם היה, שכל אחד מהם נשא שמיכה מקופלת תחת בית־שחיו, ורבים ילקוטי־חאקי היו תלויים להם על שכמם.
פועלים, הירהר קולא. בירושלים מקימים ביצורים וחובה על התושבים להשתתף בעבודה. מסתבר, שחבורת אנשים זו הולכת לעבודות הביצורים. לפני השער הוכרז דבר־מה. קולא לא שמע את האמור, אך בקרב המחכים קמה דממה, חלק מהם עלה על האוטובוס הראשון, ומיד עלו גם השאר על האוטובוסים האחרים במורד הרחוב ונעלמו במיפנה. ושוב היה שקט ברחוב.
קולא פנה לאחור. לחדר נכנס אדם ושאל בחיפזון:
“אין כאן איש?”
“אין, אך הגברת תחזור מיד.”
האיש לא שם אליו לב עוד, ניגש אל הטלפון ודפק בו פעמים אחדות בקוצר־רוח. מאחר שאיש לא ענה לו, תלה את האפרכסת במקומה ויצא מן החדר במהירות. קולא חיכה, עד שלבסוף באה הלן. היא ברכה אותו בצחוק־קל:
“בוקר טוב! מדוע אינך ישן? יש לך עוד זמן רב.”
“מן הרחוב עלה שאון, והוא הקיצני. בוקר טוב. האינך עייפה?”
“לא. כעת אין הדבר רע כל־כך.”
“מה התרחש כאן ברחוב, הלן? האנשים הרבים ־ ־ ־”
“בשש יש חילוף־משמרות. זהו אחד ממקומות־הריכוז. מכאן נוסעים לעבודה.”
“לעבודת הביצורים?”
“לא… לעמדות. בפרברים, בפרשות־רחובות מסוימות, ב ־ ־ ־ בקיצור, בעמדות. אינך מבין? בעוד שעה יבואו האוטובוסים עם המוחלפים.”
"אני מבין…לא הבינותי מיד ־ ־ ־הלא היו ביניהם זקנים ונערים צעירים, תלמידי בתי־הספר, בעצם ־ ־ ־ "
“כן. אנחנו מעטים מאוד.”
“והלא אין להם נשק. משום כך חשבתי, שהולכים הם לעבודה.”
“הנשק הוא בעמדות. אין לנו רובים בשביל כל אחד. הנשק נשאר בעמדות, והאנשים תופסים את מקומם יחד עם הנשק. לעת־עתה אלה הם פני הצבא שלנו… לא ידעת זאת? פלוגות אחדות של ה’הגנה' – חיילים־משוחררים ואנשים מבוגרים והנערים הללו. האמן לי, לא הצבא הגרוע ביותר… אילו היה לנו נשק, ועוד משהו השייך לזה ־ ־ ־” הלן נשתתקה, סיבבה את כפתורי הראדיו, הרימה את ידה לאזהרה והתחילה לרשום. “ניו־יורק!” אמרה כעבור רגע. ולאחר־מכן: “חכה! מיד אגמור ואביא לנו דבר־מה לאכול.”
קולא נינע בראשו, ניגש שוב אל החלון ותקע עיניו ברחוב הריק. האנשים המזוקנים והבחורים הקופאים מקור, הפועלים ובחורי־הישיבה עושים איפוא אותו דבר עצמו שהוא ושאר האנשים עשו בגן־יוחנן ושעושים בכל מקום בארץ. היום הולכים הם לשירות בעמדות, ומחר יעבדו בחנויות ובבתי־מלאכה ובמשרדים ובבתי־האולפן כסדרם. בתנאי, כמובן, שלא ייפצעו היום בעמדות ולא יפלו בהן. ואולי מפחדים אחדים מהם…
קולא הסתמר מקור. זהו הצבא שלנו… זה נכון ואינו נכון. זה לא צבא ואלה אינם חיילים. הם שכנים, תושבים, אוכלסים; אין להם פנאי להיות צבא ולהפוך לצבא – מוכרחים הם לעמוד על המשמר ולהילחם. בגן־יוחנן היה קל יותר להבין זאת. בשביל גן־יוחנן העיר היא עדיין בחינת בטחון וחיי יום־יום רגילים. אך כאן נטושה המלחמה בתוך העיר עצמה, ועיר זו היא ירושלים! אנשים אלה הין להם בטחון כזה, הם גרים ברחוב אחד בעוד ששני הוא אולי אזור־מלחמה שלהם. ובידיהם נשק מעט ־ ־ ־
הלן הפסיקה לרשום. עכשיו כיבתה את הראדיו וניגשה אל החלון.
“מה אתה עושה היום?”
קולא הרים ראשו ואמר מהר:
“לא כלום… אין לי היום שום תפקיד. כעבור זמן־מה אצא ואשאל מתי אנו נוסעים חזרה.”
הוא נשען אל מסגרת החלון והסתכל בה, ושוב חזר ושאל את עצמו מה נשתנה בה; הוא הרגיש בשינוי הרגשה ברורה. ולא ידע במה הוא. פניה היו חיוורים ורזים עוד יותר משהיו נראים לו אתמול, קשים יותר ועם זה גם צעירים יותר מכפי שנשתמרו בזכרונו.
“אני שמח מאוד שמצאתי אותך סוף־סוף,” אמר בלחש. “עלינו לסדר היום שתוכלי לבוא אתי…”
הלן אמרה נפעמת:
“אני ־ ־ ־ במהירות כזו זה לא יסתדר. עלי לדבר על כך. אינני יודעת ־ ־ ־”
“זה צריך להסתדר מהר. אני רוצה לחזור. אני מוכרח ־ ־ ־ ומי יודע, כמה זמן תהיה עוד הזדמנות לרדת לתל־אביב. כבר היום קשה מאוד, את יודעת ־ ־ ־”
“כן, אני יודעת.”
“עליך לדבר על כך עוד היום, בלי דיחוי. השיירה נוסעת חזרה מחר, או לכל המאוחר מחרתיים, ועלי לקבל עוד את הרשיון בשבילך, שתוכלי לנסוע אתי יחד.”
“טוב…” אמרה הלן במתיחות. “אנסה. דומני שדויד יבוא בשעות לפני־הצהריים, אשאל אותו.”
“מי הוא דויד?”
“הממונה עלי. אשאל אותו,” ניענעה הלן בראשה ומיד הוסיפה: “אני הולכת להביא לנו את ארוחת־הבוקר, אם מישהו ישאל, תגיד שהלכתי להביא את ארוחת־הבוקר.”
קולא הביט אחריה. משנשאר לבדו התחיל מהלך בחדר אילך ואילך. הלן לא התנגדה לו, אך חושש הוא שהיא העלימה ממנו את התנגדותה. והוא הרגיש כאילו גם אחד משניהם לא אמר את האמת ולא הביע את מה שבלבו. יחד עם זה הרגיש התנגדות לא־ברורה, אך חזקה, לדעת מה הוא והלן חושבים באמת. הוא הילך הנה והנה במורת־רוח.
הלן חזרה והביאה שני ספלי־קפה מזוּגים־למחצה וצלחת ובה שתי עגבניות, שני מלפפונים ולחם.
“בוא ואכול.”
קולא הראה על הירקות הרעננים:
“בודאי השיירה שלנו הביאה אותם.”
“בוודאי, פה אין עוד כאלה. רק אנו, בשירות, מקבלים אותם.”
קולא אכל בחפזון וקם מיד:
“תודה, אני הולך,” אמר במורת־רוח.
“לצהריים אני חופשית. בלה־נא את הזמן בינתיים. אחרי־כן אהיה חופשית עד למחר בבוקר. איפה תחכה לי?”
“במקום שאת רוצה.”
על פניה של הלן עברה בשׂימה. היא הוציאה מארנקה את מפתחותיה ואמרה:
“לך הביתה. אלי… ושמור על נפשך! עליך להיות זהיר. אינך יודע עדיין איך כאן. לך הביתה וחכה לי שם. אביא דבר־מה לאכול.”
קולא השתדל להחזיר לה בשׂימה:
“להתראות! ואל תשכחי לדבר עם הממונה שלך.”
“לא, לא!”
הלן חייכה אליו שוב, העבירה את מגש הארוחה אל המיטה, ניגשה אל השולחן והוציאה את פנקס־הרשימות שלה. קולא סגר אחריו את הדלת וירד. הבית הידהד מרוב קולות, דלתות נפתחו ונסגרו, גברים ונערים באו והלכו. למטה עצר אותו מישהו:
“אתה בתפקיד?”
“לא. אני בחופשה.” ענה קולא זעום והראה את תעודתו. “אני אינני מפה. אני שייך למשמר־השיירה.”
האיש ניענע בראשו ומיהר לדרכו. קולא שמע עוד איך פתח דלת בדחיפה וקרא: “אני זקוק לשלושה אנשים! מהר ־ ־ ־” את התשובה אי־אפשר היה להבין. קולא עבר על יד זקיף־המשמר ויצא אל הרחוב החוצה.
האויר התבהר, בין העננים הופיעו כתמי־תכלת ובמזרח הזהיבו השמים. בינתיים נמלא הרחוב אדם. פה ושם היה חלון פתוח. באחת החנויות טיאטאו; סנדלר פיטש על גבי נעל; מאחד בתי־המלאכה נשמע קול פיעפוע ונראה אור כחול: אדם עמד על יד שולחן־האומנים וריתך, וחתיכת־הברזל להטה באדום צהבהב מתחת ללהבה הכחולה. באחת מפינות־הרחוב עמדו נשים וחיכו עם פחים ריקים, ועל־ידן ישב אדם זקן עם עתונים. במרתף אחד היו תלויים שלדי־אופניים בלי גלגלים ושוול אחד התאמץ להעלות חישוק על גלגל. קולא הלך לאיטו משתאה כלפי העיר פנימה. אתמול לא ראה הרבה. כעת השתומם. בירושלים נלחמים, זאת ידע זה חדשים רבים; בתחילה לא היו אלה אלא מאורעות, אך לאט־לאט הפכו למצור אמיתי – לחיים ולמוות. והבוקר ראה את המגינים. או אולי לא היו אלא בחלום־הבוקר… והנה האיר היום והעיר חיה. אנשים הולכים ברחובות לעבודה, לפתוח חנויות ובתי־מסחר, בתי־אומן רועשים וילדים לומדים. הנה ניצבת העיר כולה מוקשה וזוהרת, אבניה צחות וגגותיה אכולי־ריח ומבהיקים ונוצצים בשמש. עתיקת־יומין היא וצעירת־נצח, נשמת־חיים ואינה שמה לב לסכנות, כי חיה הנה.
קולא עצר בפינת כיכר־ציון והתבונן רגע בתנועה. את היריה הראשונה לא שמע כלל, כי הדה נטמע בשאון הרחוב. הוא התחלחל רק כששמע צרור יריות והאנשים סביבו פרצו בזעקה וברחו והטילו עצמם על הקרקע. בן־רגע נתרוקנה הכיכר. מישהו דחפו וצעק: “שכב!” קולא הביט סביבו אובד־עצות, אץ אל הבית הקרוב וכרע תחת בֶלֶט־חומה. הלכה ראשונה היא איך ליפול ארצה בשעה כזו, הירהר במבוכה. כל גבשושית־אדמה כיסוי היא… את זה למד לפני זמן רב. בינתיים נורו הרבה יריות, אך נראה שעדיין לא למד זאת כהלכה.
היריות נידרדרו סמיכות. נראה שבאות הן מכל הרוחות. הנפץ והשריקות החרישו אוזניים. הן באות מעבר ביצורי־המשטרה בפירוש, ממרחק כמה מאות צעדים. אין אני מפחד, אמר קולא בלבו בחירוק־שיניים. אינני יכול לעשות כלום, אך אין אני מפחד… והנה באה מאצל המשטרה משוריינת במרוצה, מקיפה את הכיכר בבילום חורק, וכעת אפשר לראות בבירור שהמיקלע שעל גבי המשוריינת יורק כדורים בפראות, מטוח צרורות על פני הכיכר והבתים בלי מטרה, והמשוריינת דוהרת הלאה במעלה הרחוב. יריות־הרובים הולכות ונמשכות וכעבור רגע פורצת מכונת־יריה בסמוך ממעל לראשו של קולא ויורה בלי חשך ומחרישה את הכל – וכשהיא מפסיקה קמה דממת־פתאום. פסקו גם יריות הרובים, ודממת־פתאום מוטלת מתה וכבדה על פני הכיכר הריקה מאדם.
באמצע הכיכר מוטל חמור אפור קטן ומפרכס עדיין ברגליו, ותחת בטנו שלולית־דם. על המדרכה שמנגד כורע איש זקן, מחזיק בידו האחת את זרועו ומנסה לקום. ניגש אליו אדם, עוזר לו לקום, סומך אותו ומוליכו על־יד החומה הלאה. לאט־לאט הולכים ומופיעים פה ושם עוד אנשים, מציצים בזהירות לרחוב ומאזינים, מעיזים לצאת, מהססים ואחר־כך ממהרים והולכים.
“נגמר!” אומר קול דק אחורי קולא. מאחרי בלט־החומה הקרוב מגיח נער קטן בזחילה. הוא מלוכלך וקרוע ותחת זרועו חבילת עתונים. “זה לא כלום!” אומר הנער בבוז. “הם רק רצו לראות אם אנו על המשמר. אנו על המשמר…” הוא עבר במרוצה את הרחוב, נעמד על יד החמור המת, בדקו בסקרנות, אחר־כך דחף בו בהיסוס בקצה רגלו, ומשהחמור לא זז, ברח לדרכו.
קולא הזדקף, שקל בדעתו רגע וחזר לעבר תחנת־האוטובוסים, אל המקום אליו הגיע אתמול משמר־השיירה. הוא השתדל למהר אך ברכיו פקו.
התחנה היתה עזובה, המדרכות ריקות והקופות סגורות. לא היתה בכך משום פליאה שכן בקווי־התנועה הרגילה אין נוסעים זה מזמן; אך אתמול, כשהם הגיעו הנה, היתה כאן תכונה רבה, ואילו היום אין לראות איש. גם החצר שאחורי הבנין היתה מלאה אתמול, והיום רק מכוניות־משא אחדות עומדות לצדיה. קולא המשיך דרכו מהוסס. כיפת המנוע של מכונית אחת היתה מורמה ושני אנשים עמדו כפופים ממעל למנוע. כשקולא קרבה אליהם, הזדקפו. קולא הכיר אותם; גם הם נסעו עם השיירה. הוא נעמד על ידם:
“בוקר טוב.”
השניים היפנו אליו ראשיהם זעומים, מדדוהו מכף רגל ועד ראש, ובמקום להחזיר לו שלום אמר האחד:
“מה אתה רוצה כאן? הכניסה אסורה הנה.”
“אני יודע. אני שייך אליכם. באתי אתמול עם השיירה.”
“אם כן…” אמר האיש בסבר פנים יפות יותר, “טוב.” ושוב התכופף על גבי המנוע, הראה באצבע פנימה ואמר אל השני: “כאן נכנס. ובלי לפגוע. כאן… אני הרגשתי… קיבלתי דחיפה. אך לא מצאתי אתמול את החור. הנהו. אילו חדר עמוק יותר ־ ־ ־”
קולא עמד על ידם וחיכה. כעבור זמן־מה שאל:
“אין פה איש?”
“את מי אתה מחפש?”
“את מישהו ממשמר־השיירה. מי יודע את העניינים.”
“כבר היו כאן אחדים ושוב הלכו. היום חופשים אתם, ומחר בבוקר בשש עליכם להופיע לתפקיד, כך שמעתי. מה אתה רוצה עוד לדעת?”
“רציתי לדעת, מתי נחזור. אני צריך ־ ־ ־”
האיש הביט בו משתאה, אחר־כך אמר:
“אה, כן… עדיין אינך יודע… זאת גם אני יכול להגיד לך: אין אנו נוסעים חזרה.”
קולא נרתע צעד וגימגם נבהל:
“סליחה, זאת לא ־ ־ ־ בדיחה. אני ־ ־ ־”
“זאת לא בדיחה. זה רציני מאוד. אין אנו חוזרים.”
“וכי מה קרה?”
“מה קרה!” אמר הנהג מרוגז, “האם לא נסעת אתנו אתמול? הלא ראית מה קרה. כלום לא די לך? זה קרה… הלילה פוצצו הערבים את הכביש. אי אפשר לעבור. אנו מנותקים. אנו נשארים כאן.” ומשקולא לא ענה, הוסיף: “אל דאגה, חביבי, יש כאן עבודה די והותר גם בשבילנו…אולי משום כך עלינו להישאר.”
ה
השעון שעל הארון תיקתק בשקט. בחדר היתה דממה. קולא עמד על־יד החלון. השמש זרחה, וטיפות־המים שעל שיחי הפרחים היבשים שבגן התחילו להתנוצץ, בדומה לציצי־פרח פעוטים, או כאילו היו בעלי־חיים זעירים, המקיצים מקפאונם. קולא הביט החוצה; בין השיחים גילה חלל שבעדו אפשר לראות היטב את הרחוב. היה קרוב לחצות היום. הלן… ברגע זה היתה התשוקה להלן כואבת. כל־כך מעט זמן יש לנו, הירהר במרירות. אילו ידעת כמה מעט זמן יש לנו… כלום לא נשאר לנו מלבד זה של היום. מה שיהיה מחר – אין אתה יודע. מחר בבוקר בשש עליכם להופיע לתפקיד… השעות ספורות, וכיון שמועדן לא ניתן לדחיה אף כמלוא נימה, הרי ערכן בטל מראש.
אמש, כששוחח עם הלן, חשב שכל התשובות ידועות לפניו. וגם היום בבוקר… ולא ידע כלום. אנו מנותקים, אנו נשארים כאן־ ־ ־
הוא עמד דומם וניסה להרהר בדבר, הביט החוצה ולא ראה כלום. הגן והרחוב היו ריקים, וגם הוא היה ריק פנימה. השעון על הארון מתקתק בלי־הרף – שומע הוא אותו גן על־יד החלון ומונה אתו יחד שלא־מדעת: אחת, שתיים, שלוש. כשמקשיבים זמן רב, מגלים, שהשעון אינו פועם בקצב שווה לגמרי. אחת, שתיים, שלוש ־ ־ ־ הראשון הולם תמיד קצת חזק יותר מן השניים שלאחריו. כאילו מכים הם יחד בקצב אחד. חיי השעון מצורפים ממיליונים של קצבים כאלה. פעם לא ימתחו אותו ואז יעמוד דום. זהו הקץ, ויכול הוא לבוא בכל רגע.
גם בחדרה של הלן עומד השעון על הארון. כנראה זהו מקומם של השעונים־המעוררים. זה חשוב כעת לדעת – זה חלק קטן מחייה של הלן. הוא פנה חזרה אל החדר. כאן גרה הלן. לך הביתה, אמרה. אלי… חדר זר היה זה. בבוקר עוד לא ידעה שזה יהיה באמת “הבית”. הוא מישמש בעיניו את החפצים שבחדר, את הארון, השולחן, הכיסאות, המיטה; עליו להכירם כעת ולהתידד אתם. אך הם שתקו ונשארו זרים; אין הם שייכים להלן, גם היא אינה כאן אלא אורח־ארעי.
בליל אמש דיבר כאן עם הלן וישן במיטה זו לצדה, זה נדמה כבר רחוק בעבר. הוא מצא את הלן וחשב, הנה הגיע לקץ הדרך, אל המטרה. אך כנראה שהדרך אין לה קץ. רק נדמה שזהו הקץ ושהגיעו אל המטרה. בשעה הבאה, ברגע הבא, או בבוקר הבא, יבוא מיפנה חדש כאילו אין זו אלא פינת־דרך, וההליכה נמשכת. צריך להחליט מחדש אם להוסיף ללכת, אם ישנו הכוח לכך. אלא שזה אינו ברשות רצונו־שלו והחלטתו־שלו. אם נשארים מוטלים בדרך, הרי הכל עבר, אבוד וחסר־ערך, ובכלל לא עשו כלום, שכן כל הצעדים כוחם יפה רק אם מוסיפים ללכת הלאה והלאה. והדרך היא לכל ימי־החיים.
הפקודה! הירהר קולא מופתע, הפקודה חוזרת תמיד ואינה סובלת השתמטות וסירוב. היא דורשת את הכל. גם בעלי הזקן והפועלים והתלמידים והנערים אין בכוחם להחליט כלום ולהכריע דבר; הם רק נכנעים לפקודה; וגם אותם המביעים אותה במלים אינם אלא נכנעים לה. כולם חושבים שהם חופשים ברצונם, ואינם אלא חיילי־הפקודה, המדברת מתוך הרחובות והאבנים, מתוך הגבעות, הסלעים והחול, מתוך העיר ומתוך היותם בעיר. כל זה חסר־הגיון ואבוד ברגע שהם אטומי־אוזן ואינם נשמעים לפקודה. בשש חילוף משמרות… למחרת בבוקר יהיה אחד מאלה היוצאים לשירות.
כך זה צריך להיות. בלי כפייה אולי בכל זאת לא היו עושים זאת – מכאן שהפקודה הכרחית היא. האם כפייה היא זו? הוא לא שכח כלום. היה לילה והלן שכבה לצדו, דיברה על לבו והוא נתן לה לדבר וכבר ידע, שלא יישמע לה ויעבור את הגבול בלי רשיון. לפני הצהרים כבר היה מוכן לכך, ועכשיו, בלילה, עמד פתאום על כך שהנכונות אין בה די. המציאות היא אכזרית ואינה יודעת רחמים ודורשת מימוש ומעשה. מכריחים את האדם, אמר אז. בלי כפייה לא היו עושים ־ ־ ־
עכשיו מתחיל הוא סוף־סוף להבין. הכל חוזר על עצמו ותמיד ושוב נדרש הכול. אין הנחה ואין הקלה. גם מציאתו את הלן לא היתה אלא צעד אחד בדרך. והדרך הולכת הלאה, אל מעבר למצוקותיהם ותשוקותיהם של חייו הפרטיים, עד הקצה, עד הסוף. הפקודה לא נשתנתה. שהוא בא הנה ומוכרח להישאר כאן, ושמחר בבוקר מתחיל שירותו כאן, אין זה סתם מישחקו העיוור של הגורל שהוא נפל ברשתו. הפקודה הביאה אותו הנה ודורשת ממנו כאן את הקיצוניות, מפני שכאן הוא הלב וכאן נופלת ההכרעה.
הלן אינה יודעת עדיין, אמר בלבו כעבור זמן־מה. הפעם אהיה מוכרח להגיד לה… הוא עמד מצעוד, ונזכר בשיחה בבוקר. את ענין הפצצת הכביש לא ידעו עדיין, והלן גם לא התנגדה כשדרש ממנה שתדבר עם הממונה עליה. למרות זאת הרגיש כבר בבוקר, שהלן מעלימה ממנו דבר־מה. לאמיתו של דבר לא רצתה הלן ללכת מכאן. היא ידעה שאין ברשותה ללכת. היא ידעה על הפקודה. כעת אין לו מה לספר לה – יודעת היא יותר ממנו.
גילוי זה שנק את בית־הבליעה שלו. היא מילאה את נפשו בוּשה ויחד עם זה שפעה עניגות יוקדת וסוערת. היא ידעת את דבר הפקודה ובכל זאת לא אמרה לו כלום ולא התנגדה לו בכלום…
על החצץ בחוץ חרקו צעדים, ואחר־כך דפקו בדלת. הוא נבעת. הלן באה… הוא פרץ לקראתה.
ו
היא נחלצה מבין זרועותיו והניחה את חבילותיה הקטנות על השולחן.
“איפה היית בשעת היריוֹת?” שאלה.
“בכיכר־ציון. שום דבר לא קרה. עוד הספקתי להסתכל כה וכה וכבר נגמר.”
“במקומות אחרים היה גרוע מזה. ירו היום הרבה.”
“כאן שקט לגמרי,” אמר קולא והביט בה בעין בוחנת. “ומה קרה מלבד זה? הקלטת אילו ידיעות?”
“לא. לפני הצהרים הייתי בתפקיד אחר. רק מה ששמעתי כך, כלאחר־יד… בוא, עזור לי לערוך את השולחן. אתה רעב מאוד? הבאתי מה שיכולתי, אך זה לא הרבה.”
קולא ניגש אליה והניח את זרועותיו סביב כתפיה. הוא התכונן לדבר, אך היסס ולא אמר אלא:
“זה יספיק לנו. אין אני רעב כל־כך.” הוא עזר לה בעריכת השולחן, והם התחילו לאכול. כעבור זמן אמרה הלן:
“זוהי הארוחה הראשונה שאני הכינותי לך… לשמחתי אין בה הרבה מה לבשל. אינני מצטיינת ביותר באמנות הבישול.”
“אי, את ־ ־ ־ את ודאי מיטיבה לבשל מן הגברת גולדפארב!”
“מי היא הגברת גולדפארב?”
“בעלת־הדירה שלי בגן־יוחנן. היא גם מבשלת בשבילי.”
“גן־יוחנן…” אמרה הלן כבחלום. “הייתי רוצה לדעת, איך ומה שם.”
“תבואי ותראי.”
“כן…” אמרה הלן בלחש והשפילה את עיניה.
כשגמרו, קמה הלן מיד ואמרה בחפזון:
“מיד אני חוזרת. אני רק מפנה את השולחן ומוציאה את הכלים.”
קולא פתח לפניה את הדלת וחזר אל החדר. הוא שאף מן הסיגריה שאיפות אחדות בחפזה ומיעך אותה במאפרה. פיו היה פתאום יבש וידיו קרות כקרח. הוא חיכה. הלן חזרה. היא סגרה את הדלת אחריה ונשארה עומדת נשענת רגע אל הדלת, הביטה בו ועיניה גדלו והועמו. קולא ניגש אליה, אך היא עברה חיש מהר על ידו אל החלון ואמרה:
“יהי־נא לילה עכשיו.. אינני רוצה לדעת כלום ־ ־ ־”ובתנועה חזקה הגיפה את התריסים.
בחדר נעשה חושך. הוא גישש אחריה בזרועות סוּמוֹת ומצא אותה, לפי שהיא באה לקראתו. הוא הרים אותה ונשאה אל המיטה. היא שכבה לוהטת ורכה בזרועותיו. הוא הניח אותה בנחת ופשט את בגדיה באצבעות רוטטות.
לאחר־מכן, בהיותה כבר בין זרועותיו שלחה פתאום את ידה והעלתה אור במנורה שמעל למיטה.
“רוצה אני לראותך…” נשמה עמוקות. “רוצה אני לראות את הכל ־ ־ ־”
“רשאית את לראותני,” מילמל קולא מעולף. “כבר רשאית את לראות את הכל…”
הוא התאמץ בכל כוחו לפקוח עוד פעם את עיניו. פניה של הלן היו יוקדים מתקיפוּת עירומה ותאוותנית, בליל סתום של רצינות עד־מוות ומגוּחכת. הוא עצם את עיניו, שהוכו בסנוורים. פתאום משכה אותו אליה וכיבתה את האור.
ז
כעבור שעות שאל קולא באפלה:
“הלן…?”
היא שכבה דוּמם על־ידו. נשימתה היתה שקטה לגמרי, והוא שיער, שישינה היא. אך קולה היה עֵר לגמרי:
“כן?”
“דיברת עם דויד?”
“לא. הוא ־ ־ ־ הוא לא בא לפני הצהרים.”
“כבר מיותר לדבר אתו. לא צריך,” אמר קולא ונאנח עמוק ומיד הוסיף: “המשמר אינו חוזר לתל־אביב. אנו נשארים כאן.”
“כן…” מלמלה הלן. “אני יודעת.”
הוא התרומם וניסה לראות את פניה, אך לא ראה אלא את זהרן החיווריין של לחייה ואת אופל עיניה.
שיערתי זאת. אולי רוצה את להעלים ממני גם זאת?"
“אה, לא…” אמרה הלן ושלחה את זרועותיה ומשכתו אליה, הידקה את ראשו אל חזה והחזיקה בו בכוח. קולא לחש נחנק:
“כך זה צריך להיות. ככה זה טוב. היי בטוחה…”
“לא ידעתי מה לעשות… אילו זה לא קרה ־ ־ ־ אני ידעתי שאסור לי. אך אתה ־ ־ ־”
“כעת גם אני יודע,” אמר קולא ונחלץ מזרועותיה והתרומם. "את ואני ־ ־ ־ " אמר בלחש ושוב שתק. היא החזיקה את ידו בחזקה וליטפה אותה. כעבור זמן רב אמר פתאום:
“הלן ־ ־ ־”
“כן?”
“רוצה את להינשא לי?”
ידה נרתעה, נאחזה בידו ושוב התרפתה. קולה היה צעיר ואטום־נשימה:
“כן… מובן. כן ־ ־ ־” אמרה וצחקה בקול חשאי ומאושר מאוד. “אי־אפשר לנו לחיות בחטא כל הזמן…” שוב נשתתקה, ורק כעבור זמן רב לחשה: “אם אנו ־ ־ ־כאן ־ ־ ־אם נבלה זאת.”
קולא עצם את עיניו. הוא הרגיש בהירות רוות־שלווה וזוהרת, שלא הרגיש כמותה מעודו, ובבטחון שבאושר לחש את הסוד ואת פתרונו שנגלה לו סוף־סוף: “אנו נבלה. משום שמעיזים אנחנו. משום שאנו נשארים…משום ־ ־ ־”
הוא הפסיק, חיפש אחר מלים ולא מצא. אחר־כך התכופף ומצא את הפה, שחיכה לנשיקתו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.