א 🔗
גדל עצה ורב עליליה הוא העץ בתנ"ך ובאגדה. כשמו כן הוא: עץ – עץ ועצמה. נקח נא לדוגמא רק אחדים מן השמות שלו: אורן, אלה, אלון, ברוש, תאשור, תדהר – כולם לשון של און, איל, אושר, יושר, הדר ודהרה למעלה אל על!
גם נופו – ענפיו, בדיו, סעיפיו וסרעפותיו, הם מיסוד השעיפים והמחשבה: העלה עולה, והאמיר מאמיר ואומר: הדליות, העפאים והיונקות – כולם עפים ודולים ויונקים ממקור המים החיים, ושותים מן השורש ועד הצמרת, שותים בצמא, ממעין הישועה והרפואה, מן החומר הקדמון, הנוזל, המחיה הכל.
הוא חי מן המים והוא גם מרפא את המים הרעים במתיקותו; “ויורהו ד' עץ וישלך אל המים, וימתקו המים”. “ויורהו” – והתורה גופה משולה כעץ1, “עץ החיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר” והחכם הוא “אשלא רברבא” ודומה לאילן גדול, ומי שלומד ממנו “תולה עצמו באילן גדול”. ומהו יופיו של נוף בלי נופו של אילן בלי התנופה-התנובה הנאוה והטובה שלו?!
ב 🔗
בראשית דרכנו בתורה אנו נפגשים בעץ בספר בראשית: “וייטע ד' אלהים גן בעדן וישם שם את האדם אשר יצר”. ומובא במדרש: מתחילת ברייתו של עולם לא נתעסק הקב“ה אלא במטע תחלה. אף אתם, כשתכנסו לארץ, לא תתעסקו אלא במטע תחלה. זהו שנאמר: וכי תבואו אל הארץ – ונטעתם. אמר להם הקב”ה לישראל: אף-על-פי שתמצאו את הארץ מלאה כל טוב, לא תאמרו נשב ולא ניטע, אלא כשם שנטעו אחרים לכם, כך תהיו נוטעים לבניכם.
ומה היטיב לראות אותו שתום-עין, בלעם, את צמח-צדיק זה, את ישראל, לשבטיו: “כגנות עלי נהר, כאהלים נטע ד', כארזים עלי מים!” ומה רבים בספר אדוני הכבוד והאהבה לעץ הצומח: “כי תצור אל עיר ימים רבים להלחם עליה לתפשה, לא תשחית את עצה! כי האדם עץ השדה לבוא מפניך במצור?”
גדול ואחראי מאד הוא תפקידו של העץ בחיי האדם: היחס הראשון בין האלהים ואדם בהשקפת העולם המקראית מתחיל באמצעותו של העץ, והוא הקובע את גורל האנושיות על אדמות. עץ החיים ועץ הדעת – האין הם שנים שהם אחד? הלא היא הדעת המכאיבה, נוטעת בנו חיי עולם!
ג 🔗
עשרים דורות מאדם הראשון עד העברי הראשון, אברהם אבינו הראשון; ואף הוא, כמו אדם, בחר לשבתו גן, – “באלוני ממרא”, או “אלון מורה”. כאן, על יד העץ, הוא נוטע את אהלו, מכה שורש בארץ שהראהו אלהים, ובבוא אליו אורחים – הוא מכניסם תחת ענפי העץ, ושם הוא מתבשר על לידתו של בנו – יצחק ענף עץ האבות!
לא עוד ילד ערירי בערער בערבה, לא עץ יבש יהיה, כי אם עץ רענן, והפרי ישוה לו, יעשה פרי למעלה ושורש למטה. בוא וראה: בסדום אין זכר לעץ… הרשע עוקר, כורת עצים, ואינו נוטע; לא עץ שתול על פלגי מים הוא, כצדיק, אלא כמוץ לפני רוח, ועצתו – עצת רשעים – תופר ולא תפרה.
אברהם מתהלך בארץ לארכה ולרחבה, ואל כל מקום שיבוא הוא בונה ונוטע. ובהגיע הצדיק הנאמן בכל דרכיו לבאר-שבע – “ויטע אשל בבאר-שבע”. אל נא נכריע כאן ב“פלוגתא” שבין רב ושמואל אם נטע “פרדס” או “פונדק”. “אשל” – אכילה, שתיה לינה! “אשל אברהם” דבר של ממש הוא בימינו. וכל הרוצה יטריח את עצמו אל בירת הנגב שבמדינת ישראל וישען שם תחת העץ!
ד 🔗
ואין זה מקרה שבספר “שמות” כולו אין לראות אף צלו של עץ. קודרת ודוקרת היתה הגלות השוממה בצלו של פרעה, ומלבד אגודת איזוב הנמוך והשפל אין בה דבר. אלהים, בפקדו את עמו הנאנח והמעונה מקשי השעבוד, נראה לו בפעם הראשונה מתוך שיח קוצני, כאומר: קוץ – קץ הגלות!
המגע הראשון עם העץ אנו מוצאים רק בפרשת המרגלים (את “עצי השטים העומדים” לא נביא בחשבון העצי. שהרי עומדים ומיוחדים היו לכך מקודם. בפירושו של רש"י; “ויעקב אבינו נטע ארזים במצרים”…). והמרגלים ההולכים לתור את הארץ מצווים בראשית דרכם לראות ולחקור: “היש בה עץ אם אין?!” ראשית הידיעה – הנטיעה! ופירש רש"י: היש בה צדיק להגן עליה! בלי צמח צדיק זה, העץ, אין מגן לארץ; הוא “היש” האמיתי, היקום הקיים לעולם.
והנה באו המרגלים הגבורים והביאו מזמרת הארץ – מזמורת הארץ, בשורה טובה ראשונה מעצי הפרי המפואר. “אשכול!” ישכיל! היתה זו המתיקות הראשונה בכוס הגלות המרה! אשכול ענבים מפרי הארץ!
אכן בשורה טובה זו סימן טוב היתה לבנים, והיא שהמתיקה לנו את כל הגלויות במשך אלפי שנים במדבר העמים, בו עקורים היינו מן האדמה ומברכתה. קראו נא את “התמר מא”י" למנדלי מו"ס, וידעתם, מה היה לנו הפרי של ארץ ישראל בגלות רוסיה השוממה!
ה 🔗
אין ערוך לגדולתו וחסנו של העץ בתנ"ך. הדברים החשובים ביותר נעשים תחתיו ואצלו ובצלו. נשכים לשכם “עם אלון מוצב אשר בשכם”: כאן הקים כובש הארץ, יהושע בן נון, מצבה תחת האלה באספת העם האחרונה; תחת עץ זה הטמין יעקב אבינו את אלוהי הנכר של בניו, שבטי יה, וכאן המליכו בני אפרים, “בן פורת יוסף”, “עץ אפרים”, את המלך הראשון – ארז מלך, ככתוב: “הלך הלכו העצים למשח עליהם מלך!”
מאז ומעולם2 היה העץ בתנ"ך לבעל עצה גדול. ודוד מלך ישראל, נעים זמירות ישראל, פותח בו את משלו הטוב: “והיה כעץ שתול על פלגי מים…” וירמיהו, שעינו הטובה ראתה ראשונה “מקל שקד”, מברך בו, בעץ, את הגבר – הגבור-בצדיק: “והיה כעץ השתול על מים ועל יובל ישלח שרשיו, והיה עלהו רענן”. ויחזקאל, הנביא המשורר, מיטב שירו סמלו ומשלו. – עץ הוא! “אל מי דמית בגדלך? הנה אשור, (קרא: “תאשור”) ארז בלבנון, יפה-ענף וחורש מצל וגבה-קומה”. וברצותו להדגים אחדות אפרים ויהודה ונטיעתם על אדמת ישראל והריה לעתיד לבוא, לא מצא מעשה יותר טוב ונאה ממשל העץ: עץ יוסף ועץ יהודה יהיו לעץ אחד.
אכן, היטיב הושע הנביא להוכיח: “עמי בעצו ישאל!” שהרי בימיו ישב העם איש תחת גפנו ותחת תאנתו, וגם “תחת אלון ולבנה ואלה כי טוב צילה”. אוי לו לעם “אשר סר צלו…” שחדל להיות זית רענן יפה פרי תואר, ואויב הצית את דליותיו לקול המולה גדולה!
ברם, אם חפץ אלהי האומה ביקר עמו ובעצמתו, אז יך שרשיו כלבנון, וריח לו כלבנון! ואשרי העם היושב בצל עצמו ומכה שורש באדמתו כעץ אדיר, אותו שום רוח לא יעקור ממקומו, וכל אשר יעשה יצליח
“הד החינוך” כרך ל"ב, 1948
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.