ככל שהיוצר גדול הוא – מאבקו גדול ממנו. לכאורה, פלוני המשורר ואלמוני המספר, קל עט הוא, מהיר כתיבה: ממש רואים בעין את מרוץ המלים המתחרזות לו במהירות של נטפי המים בזרם, שומעים את משק השורות המתחברות אחת לאחת לעמודים. בלב קל ובצעד עליז, רץ הקורא אחרי המשורר ואינו יכול להשיגו, ובלבו הוא קורא: לאט לך! מה החפזון הזה לך? אכן קל להיות משורר! הכל כה פשוט, כה טבעי: איזו התאמה בביטויים, איזו סימטריה בקצב ובמשקל, איזה שפע של רעיונות והגיונות! כצפרים עפות… קל כנשר! ברם, מי מדד את קלותו של הנשר ביום סערה? מי שמע את משק כנפיו הכבד בשעה שהוא נאבק עם הרוח הקשה ביום קדים? ומרוץ הצבי, העולה הרים ויורד בקעות והוא נרדף על נפשו, מי תכן?
האין כל קלי המרוץ וקלילי המעוף נלחמים ונאבקים תמיד מחדש על חיתם והויתם? האין הרוח הקלה, המרחפת על פני האילנות, נאבקת עם הגבעול, הבד והעלה, כדי להעירם ולעוררם מדומיתם הכבדה?
ראה את הים בהדר גבורתו! הסתכל נא בבטחונו האדיר, באיתנות המוצקת הזאת; היש אחדות יותר מושלמת ממנו בטבע? התבונן מאוד איך הוא יצוק בדפוס אלוהי אחד מסופו עד סופו! אבל ים גדול זה אינו אלא מאבק אחד גדול על הטפה שבו, מלחמת איתנים אחת של גלים רדופים ומשברים טרופים ונחשולים הדופים, שרק מתוך חבלי יצירה נצחיים הוא מהוה את עצמו לחטיבה אחת, להרמוניה אלוהית בלתי־פוסקת.
וראה את דרך הנשר במרומים; התבונן לשאונו והמונו ורוגז בו של הים במעמקים, והסתכל־הקשב היטב ללבטיו של המשורר בתהומות נפשו הסוערת, במסתרי לבו ההומה – זה המאבק הממושך על המלה, על הניב, על הרעיון השלם, האמיתי, והעיקר – השמירה המעולה על טוהר הטון, על נקיון הניגון – חמדה גנוזה זו, נשמת אפה של היצירה ורוח חייה של השירה.
מאה פעמים כבר היתה מלה זו בידיו ובפעם המאה ואחת היא פתאום מתנכרת לו, מתחמקת ממנו, לועגת ומתמוגגת. וכמה עלולה היא, בוגדנית זו, להכאיב ולהחריב!
רעיון זה – כמה הוקצע כבר, כמה לוטש, הותאם ושובץ במסגרתו! והנה הפך את אורו לחושך, נעשה גס ומחוספס, פעם הוא גדול מן המידה ופעם קטן מן המידה, וכמה, אוי, משומש הוא, בנאלי, מצוץ וסחוט כעצם יבשה בשדה.
ישב לו המשורר בעת רצון, בשעה של עלית הנפש וכתב כתב בדהרת אבירים ומלא דף אחר דף. והנה עמד פתאום, כמי שהגיע למחוז חפצו, כאיש ששרה עם משהו כביר – ויכול לו! והוא מאמין שהפעם עשה והצליח, – דבר שלם לפניו בתכלית, היה כדאי!
והוא ניפש ממלאכתו בסיפוק רב, ומתוך ההנאה שבסיפוק הוא משרה את עיניו הלאות על הנוף הנשקף לו בשלוה אלוהית מן החלון; ושוב הוא חוזר ליצירתו לדעת את אשר עשה, והנה – בלהה! הלא נפל לפניו, דבר פסול בתכלית… הזהו הדבר ששמח שמחהו כל־כך? העל גיבוב דברים זה נתן את כל שעות הבוקר הנאות?
הוא מיואש, הוא נזוף כלפי עצמו, הוא מקנא בכל אדם “פשוט” בחוץ, בילד המשחק ברחוב ואינו מתחרט על מה שעשה; הוא מחרף ומגדף כלפי מעלת כבודו כ“משורר”, כ“יוצר”, כאדם קשה־גורל, ששומה עליו להאבק עם עצמו פעם בפעם וליפול בידי עצמו, שהיא הקשה בנפילות.
ושעות של תהיה על אמת עצמו עוברות, שעות של יסורי נפש וחבלי כשלון. נכנע, שפל, עם נצנוצי אמונה קלושים, הוא חוזר אל היצירה שנתבישה; מחפש, כמו בתוך תלי חרבות, את המלה הטובה, את השורה הכנה, המצהירה באין־קול אי־שם בין השיטין, כמין כוכב אור בין העננים. מצרף הוא פּזורי פסוקים, שברי מלים לחטיבה אחת. הסערה עברה והשאירה אחריה אילן מסוער, פרוע נוף ושבור ענפים, אך בשורש ובצמרת לא נגעה לרעה.
הוא מתחיל מחדש! מבראשית! וביתר עוז הוא מכריז מלחמה על חולשתו, על כשלונו, על אמונתו ויאושו כאחד. הוא ממלא את פגמו של הניגון, מרפא את הצליל המרופה. בכל נפשו ומאודו הוא נכנס לקרב, למאבק הנצחי עם המלה, חומר היולי זה, שרק תוך מאמץ עליון של יסורים הוא נכבש לו ליוצר, ולשעה קלה בלבד.
בלב הסופרים של אומה
צפון צלם דמות עתידה.
(ה. היינה)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.