הסופר כמנהיג הדור, כאיש מורם מעם, העומד במרכז ומעצב את דמות החברה בה הוא חי ויוצר, הורד בדורנו מגדולתו, הודח משאתו, ונחבא על כרחו אל הכלים – כלי היוצר שלו; אין לו אלא ד' אמות של הליכות עולמו, הגדול כלפי פנים וקטן, קטן מאוד, כלפי חוץ.
אמנם איש־הרוח, הסופר, טרם עשה את שלו ולא הגיעה עוד שעתו ללכת, ליפטר לגמרי מעולם העשייה. השעה צריכה לו כמקודם והוא צוֹרך החברה כבדורות הראשונים; ברם נגזר עליו, על המשכיל, ליצור ולידום… עליו לעמוד מרחוק, להסתכל בנעשה סביבו ולא להביע דעה ולא לתת עצות, כי אין לו שומע. וטעות היא לחשוב שהוא הורחק, חלילה, בזרוע, שגורש בכוח על ידי נגידי המעשה ורבי המדינה, חלילה! עד כדי כך לא הגיעו לפי שעה הדברים… אבל מה שגרוע יותר, הוא ירד בעצמו, כי יד המציאות היתה בו להדיחו ממצבו ולהביאו במסתרים. וקרה שהשפעתו תש כוחה כמעט בדרך הטבע, ובלא יודעים, דבר המראה על משהו רקוב ונפסד מבפנים, בתוך לב הדור, על חולשה טבעית שסופה ניוון. וזה שנותן מקום למחשבות נוגות מאד על סכוייו של הסופר העברי בחינוך החברה בעתיד.
אכן, הסופר!… אך לא הספר, ולא־כל־שכן – הספרות בכללה! הספר, לא רק שלא חדל את כוחו וטובו, שלא פסק להיות צורך החיים החדשים וגורם צבורי־מדיני ממדרגה חיונית עליונה, אלא שהוא הולך ותופס את מקומו בתרבות החברה בויטאליות עצומה, כפרימט המכיר את ערך עצמו ואינו חושש כלל למולידו הסופר הנתוּן בצל.
והספרות, שהיא כלל הרוח היוצרת של הדור, ערכה ומהותה נעשו דוקא בימינו סבורים וסדורים לכול; לגביה אין שום ספקות, ואין עליה עוררין משום צד שהוא. רצוייה היא כדבר כשהוא לעצמו, כחלק אינטגרלי של החברה שאינו צריך בדיקה. וכי מי בזמננו, הנאור מאד, אינו מכניס את ה“ספרות”, לכל צורותיה וגווניה, לתוך האקטיב הודאי שלו? היחיד והצבור רואים בה נכסי צאן ברזל של רוח האדם העולה, של החכמה האנושית שלהם, ונצחון הרוח על החומר! וכולם כאחד עוגבים עליה וחפצים ושמחים ביקרה. “ספרות…” מי בר־שכל ואינו מנעים וממתיק את קולו מדי דברו בה?
ברם הסופר, יוצרה היחיד של הספרות ועושהו הנאמן של הספר, כאילו נותק מעפר שרשו והופרך, כביכול, מעיקרו, ומרוב שימוש בו נעשה הסופר הפקר; לב הקורא גס בו כלב שאינו קורא; אוכלים את לחמו בלא ברכה, שותים את מימיו־חייו בלי הודיה, נהנים מטובו בלי ברכת הנהנין. ספר יפה, שיר נעים, ספור מענין, מחזה מרתק – אדרבה! מה טוב ומה מיטיב! עצם ההנאה מן הטוב יצירה היא, והקורא המבין רואה את עצמו כשותף ליצירה, ולא אחת – כיוצר! ובימינו קוראים הרבה ונהנים הרבה. ואפשר שגם שם הסופר גורם: הוגים את שמו כחלק־בלתי־נפרד מן היצירה, והוא כמין עיטור, כמשלים, כתבלין לחריפות ההנאה. אכן, הסופר עצמו נראה כל כך מובן־מאליו, כל כך טבעי, עד כדי טשטוש עצמותו ואיבוד דמותו. וכי למי איכפת הסופר האלמוני הזה? בידוע שספר, וגם הטוב ביותר, אינו נוצר מאליו, כשם שאינו נקרא מאליו, בודאי מי שכתב אותו במו ידיו, הרה והגה אותו בלב ובמוח, ואין בינו ובין הקורא אלא שנוי שם בלבד. היה הסופר בעיני הדור למין מפרה היולי, מוליד ואילו “כיבוד אב” לא ניתן לו.
אמרנו: “למי איכפת הסופר?” אבל לא דקנו פורתא, – יש מי שהסופר איכפת לו, ו“מי” זה אינו פרט, פרט אלמוני, אלא כלל, רבים, צבור, מנגנון גדול – מפלגה; ולא סתם מפלגה זו או אחרת, אלא דוקא “מפלגה זו”, כלומר: איגוד של אנשים שיש להם צורך מיוחד בסופר שהוא בן מפלגתם, והוא משמש עצמו ואחרים עמו, “מחבר” כדוגמת וו המחבר; כוונתי לאותה מפלגה שהסופר הוא פלג גופה ופלג־צלה, והוא “התנא־פליג” שלה; והיא, המפלגה, מפליגה בשבחו והוא מפליג על מידותיו. בחברה זו הסופר נחשב, והוא אדם חשוב מתוך חישוב בדעת ויישוב הדעת.
זכו אבות הספרות העברית החדשה לפני שני דורות ונעשו פטרונים של התקופה ודבּרים של האומה! אבל מעשה האבות אינו עוד סימן לבנים, הללו זכות אבותם אינה מסייעתם ויחוס עצמם אינו עומד להם.
עד מתי יהיה הסופר בחינת “רואה ואינו נראה?” מעין אוֹמר בלי חוֹמר? – עד שתיפקחנה עיני העם לראות כי העיקר חסר והוסר מלבו, — אין אור פניו של היוצר הנדח, והוא סמוי מעין הדור אשר מקורותיו לקויים. – –
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.